בגרות בהיסטוריה 22262 - קיץ 2025
היסטוריה – שאלון 22262 (אקסטרניים, בית שני) · קיץ · 4 שאלות · 1:30 שעות
בחינת הבגרות בהיסטוריה, קיץ 2025, כל 4 השאלות כמו בשאלון, והמקורות שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה פרק אחד ובו ארבע שאלות.
יש לענות על שתי שאלות.
מן השאלות שתבחרו לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
(50×2) – סך הכול – 100 נקודות.
שימו לב: תלמידים שאושר להם מבחן מותאם אינם חייבים לבחור בשאלה שיש בה מקור.
ג. חומר עזר מותר בשימוש: אין.
נספח: לשאלה 2 (מפה).
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בית שני – מעם מקדש לעם הספר
ענו על שתיים מן השאלות 1–4 (לכל שאלה – 50 נקודות).
מן השאלות שתבחרו לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
שאלה 1 · הממלכה החשמונאית
– מה היו מטרות השליטים החשמונאים בהרחבת גבולות הממלכה? הציגו שתי פעולות שהם נקטו כדי לקדם מטרות אלה.
– הסבירו שניים מן האתגרים שעימם התמודדו השליטים החשמונאים בעקבות התרחבות הממלכה.
בתקופת החשמונאים חלו שינויים בכמה תחומים.
בחרו באחד מן התחומים האלה:
– מעמד המנהיג וסמכויותיו
– היחס להלניזם
הציגו שתי דוגמאות המבטאות את השינוי בתחום שבחרתם, והסבירו מדוע שינוי זה עורר התנגדות מצד חלק מן החברה היהודית.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
מטרות (3): לצרף לממלכה שטחים שבהם חיו יהודים רבים ולהשיב שטחים שהיו בעבר של ממלכת יהודה (מטרה לאומית־דתית); מטרה כלכלית – שטחי חקלאות, דרכי מסחר, נמלים וגישה לחוף; מטרה ביטחונית – רצף טריטוריאלי וממלכה עצמאית חזקה (וגם האדרת הממלכה ועוצמה צבאית). פעולות (2): כיבושים – למשל כיבוש אדום (יוחנן הורקנוס) וגיור תושביה, כיבוש השומרון והריסת המקדש בהר גריזים, כיבוש הגליל ודרום הלבנון (יהודה אריסטובולוס), כיבוש ערי החוף ושטחים בעבר הירדן (אלכסנדר ינאי). אתגרים (2): שמירה על רוב יהודי ועל אופי יהודי בממלכה ומדיניות כלפי האוכלוסייה הנוכרית בשטחים שנכבשו; ביצור הגבולות החדשים והגנה עליהם מפני העמים השכנים והמעצמות (בית סלווקוס, ובהמשך רומא); ניהול ממלכה גדולה – מיסים, צבא, חלוקת סמכויות.
מה השאלה מבקשת: שלושה רכיבים: (1) להציג את מטרות השליטים החשמונאים בהרחבת הממלכה (מספר לא צוין – שלוש מטרות); (2) להציג שתי פעולות שנקטו לקידום מטרות אלה; (3) להסביר שניים מן האתגרים שנוצרו בעקבות ההתרחבות.
תשובה מלאה:
מטרות ההתרחבות: מטרה ראשונה הייתה לאומית־דתית – לצרף לממלכה שטחים שבהם חיו יהודים רבים, כמו הגליל ועבר הירדן, ולהשיב שטחים שנחשבו חלק מנחלת אבות ומממלכת יהודה בעבר. כך ביקשו החשמונאים להציג את עצמם כממשיכי מלכות ישראל. מטרה שנייה הייתה כלכלית – הרחבת הממלכה הוסיפה שטחי חקלאות, נתנה שליטה בדרכי המסחר ובנמלים ויצרה גישה לחוף הים, וכך הגדילה את הכנסות הממלכה. מטרה שלישית הייתה ביטחונית – יצירת רצף טריטוריאלי והרחקת האויבים מן הלב היהודי של הממלכה הבטיחו ממלכה עצמאית חזקה, המסוגלת לעמוד מול שכניה ומול שרידי הממלכה הסלווקית. (בנוסף, ההתרחבות האדירה את הממלכה ואת שליטיה והעניקה להם עוצמה צבאית ויוקרה.)
פעולות לקידום המטרות: הפעולה העיקרית הייתה כיבוש צבאי. יוחנן הורקנוס כבש את אדום והחיל על תושביה גיור, כבש את השומרון והחריב את המקדש השומרוני בהר גריזים, ובכך צירף ליהודה שטחים בדרום ובצפון. פעולה נוספת: יהודה אריסטובולוס כבש את הגליל העליון ושטחים בדרום הלבנון וגייר את האיטורים שחיו בהם, ואלכסנדר ינאי כבש את מרבית ערי החוף ושטחים נרחבים בעבר הירדן, וכך הגיעה הממלכה לשיא גודלה.
האתגרים בעקבות ההתרחבות: אתגר ראשון – שמירה על הרוב היהודי ועל הצביון היהודי של הממלכה. הכיבושים צירפו לממלכה אוכלוסייה נוכרית גדולה (אדומים, איטורים, תושבי ערי החוף ההלניסטיות), ולכן נאלצו השליטים לקבוע מדיניות כלפיה – גיור (כמו באדום ובאיטוריה), או הרס ערים וגירוש תושביהן; מדיניות זו יצרה מתחים ועוינות מצד האוכלוסייה הנוכרית. אתגר שני – ביצור הגבולות החדשים והגנה עליהם. הממלכה המורחבת גבלה בעמים ובממלכות עוינים (כמו הנבטים) ונאלצה להתמודד עם המעצמות – בית סלווקוס ובהמשך רומא – ולכן החזיקו השליטים צבא גדול, כולל שכירים, ובנו מבצרים. (אפשר גם: ניהול ממלכה גדולה – גביית מיסים, ארגון צבא וחלוקת סמכויות שלטוניות.) לסיכום, ההתרחבות חיזקה את הממלכה אך הציבה בפני שליטיה אתגרים פנימיים וחיצוניים כבדים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגות שלוש מטרות שונות (לאומית־דתית, כלכלית, ביטחונית); מוצגות שתי פעולות קונקרטיות עם שם השליט והאזור שנכבש; כל אחד משני האתגרים מוסבר – מה הקושי ומדוע נוצר בעקבות ההתרחבות. מקובל גם אתגר ניהול ממלכה גדולה (מיסים, צבא, סמכויות).
טעות נפוצה: להציג את האתגר רק ככותרת ("אוכלוסייה נוכרית") בלי להסביר מה הקושי שנוצר ואיך התמודדו איתו.
סעיף ב
מעמד המנהיג: דוגמאות – יונתן מונה לכהן גדול; יהודה אריסטובולוס הכתיר את עצמו למלך; אלכסנדר ינאי מלך וכהן גדול והרחיב סמכויותיו לחקיקה ולשיפוט; שלומציון – אישה שליטה, העבירה את הכהונה הגדולה לבנה הבכור ואת הפיקוד על הצבא לבנה השני. התנגדות: לפי המסורת רק צאצא בית דוד ראוי למלוכה; התנגדות לריכוז מלוכה וכהונה בידי אדם אחד; שלטון יחיד בניגוד להחלטת אספת העם בימי שמעון; צמצום סמכויות מוסדות הייצוג (הסנהדרין); איש מלחמה ששופך דמים אינו ראוי לשמש ככהן גדול. או היחס להלניזם: דוגמאות – שמות יווניים (הורקנוס, אלכסנדר, אריסטובולוס); אימוץ דרכי השלטון ההלניסטי (מלוכה, שילוב מלוכה וכהונה, חצר מלוכה); צבא שכירים; שימוש ביוונית; ימי חג לציון ניצחון (יום ניקנור, יום כיבוש החקרא). התנגדות: חשש לשינוי הצביון היהודי, לאימוץ אורח החיים ההלניסטי הזר, מצבא שכירים נוכרי, חצר הדומה לחצר הלניסטית.
מה השאלה מבקשת: לבחור אחד משני התחומים, להציג שתי דוגמאות לשינוי בתחום זה ולהסביר מדוע השינוי עורר התנגדות מצד חלק מן החברה היהודית (מספר הסיבות לא צוין – שלוש).
תשובה מלאה:
התחום שבחרתי: מעמד המנהיג וסמכויותיו.
בתקופת החשמונאים השתנה מעמדו של המנהיג: מנהיג מורדים וכהן גדול הפך למלך בעל סמכויות רחבות. דוגמה ראשונה: יהודה אריסטובולוס (104–103 לפנה"ס) היה הראשון מבית חשמונאי שהכתיר את עצמו למלך ושם על ראשו את הנזר, וכך הפכה ההנהגה לשושלת מלוכה. אחריו גם אלכסנדר ינאי כיהן גם כמלך וגם ככהן גדול, ריכז בידיו את כל הסמכויות – הצבא, המדיניות, הפולחן במקדש – והרחיב את סמכויותיו גם לתחומי החקיקה והשיפוט. דוגמה שנייה: לאחר מות ינאי עלתה לשלטון אשתו, שלומציון המלכה (76–67 לפנה"ס) – אישה בתפקיד השליט, דבר חריג במסורת היהודית. מכיוון שאישה אינה יכולה לכהן ככהן גדול, היא הפרידה בין התפקידים: העבירה את הכהונה הגדולה לבנה הבכור הורקנוס השני ואת הפיקוד על הצבא לבנה השני אריסטובולוס השני. (אפשר גם: מינוי יונתן לכהן גדול בידי שליט סלווקי – כהן שאינו מבית צדוק.)
מדוע השינוי עורר התנגדות: ראשית, הכתרת השליטים החשמונאים למלכים נגדה את המסורת היהודית, שלפיה המלוכה שמורה לצאצאי בית דוד בלבד, והחשמונאים היו ממשפחת כהנים. שנית, רבים, ובהם הפרושים, התנגדו לריכוז הסמכויות הדתיות והמדיניות – המלוכה והכהונה – בידי אדם אחד; לפי המסורת על ינאי נאמר לו לוותר על הכהונה ולהסתפק במלוכה, וכן נאמר שאיש מלחמה ששופך דמים אינו ראוי לשרת בקודש ככהן גדול. שלישית, שלטון יחיד ותורשתי נגד את החלטת האספה הגדולה בימי שמעון (140 לפנה"ס), שבה העם הוא שהעניק לשמעון את ההנהגה והכהונה "עד קום נביא נאמן" – כלומר השלטון ניתן בהסכמת העם ולא כמלוכה. בנוסף, הרחבת סמכויות השליט לחקיקה ולשיפוט צמצמה את סמכויות מוסדות הייצוג, כמו הסנהדרין. ההתנגדות הגיעה לשיאה בימי ינאי, במלחמת אזרחים בינו לבין מתנגדיו. לסיכום, השינוי במעמד המנהיג חיזק את השלטון אך נתפס בעיני חלק מן העם כסטייה מן המסורת.
(חלופה – התחום: היחס להלניזם. דוגמאות: השליטים החשמונאים אימצו שמות יווניים לצד שמותיהם העבריים – הורקנוס, אריסטובולוס, אלכסנדר; אימצו את דרכי השלטון ההלניסטי – מלוכה ושילוב מלוכה וכהונה, ניהול חצר מלוכה בדגם ההלניסטי, החזקת צבא שכירים ושימוש בשפה היוונית; אימצו את המנהג ההלניסטי לקבוע יום חג לציון ניצחון צבאי – יום ניקנור, שקבע יהודה המכבי, ויום כיבוש החקרא, שקבע שמעון. התנגדות: החשש שהשינוי יפגע בצביונה היהודי של ארץ־ישראל; החשש שבעקבות השליטים יאמץ שאר העם את אורח החיים ההלניסטי הזר ליהדות – דווקא שושלת שעלתה לשלטון במרד נגד הגזרות ההלניסטיות; החשש מצבא שכירים נוכרי; וחצר המלך החשמונאי נראתה כחצר הלניסטית ולא כחצר של מלך יהודי.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: נבחר תחום אחד; מוצגות שתי דוגמאות מדויקות (שם השליט ומה השתנה); ההסבר להתנגדות מקשר בין השינוי לבין עיקרון מסורתי שהוא פגע בו (בית דוד, הפרדת מלוכה וכהונה, הסכמת העם, צביון יהודי). מקובלות דוגמאות נוספות כמו מינוי יונתן לכהן גדול.
טעות נפוצה: להציג דוגמאות משני התחומים, או להציג דוגמה בלי להסביר מדוע עוררה התנגדות.
שאלה 2 · מקור – הורדוס, השלטון הישיר ביהודה
בנספח לשאלה זו מוצגת מפה ובה מסומנים מפעלי הבנייה והפיתוח של הורדוס בתחומי ממלכתו.
– על פי מה שלמדתם, מדוע רצה הורדוס את תמיכת הרומאים בשלטונו?
הסבירו באמצעות שתי דוגמאות מן המפה כיצד ניסה הורדוס לחזק תמיכה זו.
– על פי מה שלמדתם, מדוע רצה הורדוס את תמיכת העם היהודי בשלטונו?
הסבירו באמצעות שתי דוגמאות מן המפה כיצד ניסה הורדוס לחזק תמיכה זו.
הציגו את מדיניות "השלטון הישיר" של רומא, והסבירו אחד מן הגורמים שהובילו לשלטון ישיר ביהודה.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
הרומאים: הורדוס היה "מלך חסות" – מונה בידי הסנאט הרומי ועלה לשלטון בסיוע הרומאים ובחסותם, ולכן נדרש להוכיח נאמנות לרומא ולרצות את הקיסר. דוגמאות מן המפה: ערים לכבוד הקיסר אוגוסטוס – קיסריה וסבסטיה (שומרון); מקדשים לכבוד הקיסר – בקיסריה, בסבסטיה ובבניאס; מבנים של התרבות ההלניסטית־רומית – תיאטראות (קיסריה, ירושלים) ומתקני ספורט (קיסריה, סבסטיה, יריחו, ירושלים). היהודים: שלטונו נשען על מינוי בידי גורם זר; היהודים היו רוב בממלכתו; הוא דחק את בית חשמונאי שזכה לאהדת העם; מוצאו האדומי. דוגמאות מן המפה: פיתוח חקלאי ביריחו ובפצאל – פרנסה ופריחה כלכלית; נמלים בקיסריה ובאנתידון – מסחר ותעסוקה; המקדש בירושלים – הרחבת הר הבית ושיפוץ המקדש; מבצרים (מצדה, הרודיון, הורקניה, אלכסנדריון, קיפרוס, מכוור) – ביצור הגבולות וביטחון התושבים.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים מקבילים: (1) להסביר על פי מה שלמדתם מדוע רצה הורדוס את תמיכת הרומאים, ולהסביר באמצעות שתי דוגמאות מן המפה כיצד ניסה לחזק אותה; (2) להסביר מדוע רצה את תמיכת העם היהודי, ולהסביר באמצעות שתי דוגמאות אחרות מן המפה כיצד ניסה לחזק אותה.
תשובה מלאה:
תמיכת הרומאים: הורדוס היה "מלך חסות" של רומא. הסנאט הרומי הכריז עליו כמלך יהודה בשנת 40 לפנה"ס, ורק בעזרת צבא רומי הצליח לכבוש את ירושלים בשנת 37 לפנה"ס ולהדיח את אנטיגונוס, אחרון מלכי בית חשמונאי. מכיוון שכתר מלכותו היה תלוי ברומאים, היה עליו להפגין נאמנות לשלטון הרומי ולרצות ככל האפשר את הקיסר, כדי שימשיך לתמוך בו ולא יחליפו.
דוגמה ראשונה מן המפה – ערים לכבוד הקיסר: במפה מסומנות קיסריה ושומרון [סבסטיה]. הורדוס בנה את קיסריה על חוף הים וקרא לה על שם הקיסר אוגוסטוס, ובנה מחדש את העיר שומרון וקרא לה סבסטיה ("סבסטוס" – אוגוסטוס ביוונית). קריאת ערים על שם הקיסר הייתה ביטוי פומבי של כבוד ונאמנות. דוגמה שנייה – מקדשים לכבוד הקיסר: במפה מסומנים מקדשים בקיסריה, בסבסטיה ובבניאס. במקדשים אלה נערך פולחן לכבוד הקיסר אוגוסטוס ורומא, וכך הראה הורדוס שהוא שותף לפולחן הקיסרי. (אפשר גם: תיאטראות בקיסריה ובירושלים ומתקני ספורט בקיסריה, בסבסטיה, ביריחו ובירושלים – מבנים של התרבות ההלניסטית־רומית, שהראו לרומאים שהורדוס מפיץ את תרבותם בממלכתו.)
תמיכת העם היהודי: הורדוס רצה בתמיכת העם היהודי משום שהיהודים היו רוב בממלכתו, ושלטונו נחשב בעיניהם בלתי לגיטימי: הוא מונה בידי גורם זר – הרומאים; הוא דחק את שושלת בית חשמונאי, שזכתה לתמיכה ולאהדה של רבים בעם, ואף הוציא להורג רבים מבני המשפחה; ומוצאו היה אדומי – צאצא של משפחה אדומית שהתגיירה – ולכן רבים ראו בו "עבד אדומי" ולא מלך יהודי. בלי תמיכת העם התקשה לשלוט ביציבות.
דוגמה ראשונה מן המפה – המקדש בירושלים: במפה מסומן מקדש בירושלים. הורדוס הרחיב את מתחם הר הבית, שיפץ את בית המקדש והפכו למבנה מפואר. בכך פנה לרגש הדתי של היהודים והציג את עצמו כמלך הדואג למקום המקודש לעם. דוגמה שנייה – פיתוח כלכלי: במפה מסומן פיתוח חקלאי ביריחו ובפצאל (מטעי תמרים ואפרסמון), ונמלים בקיסריה ובאנתידון. מפעלים אלה תרמו לפרנסת התושבים, סיפקו תעסוקה לפועלים רבים וקידמו את המסחר והפריחה הכלכלית. (אפשר גם: מבצרים – מצדה, הרודיון, הורקניה, אלכסנדריון, קיפרוס ומכוור – שביצרו את גבולות הממלכה והבטיחו את ביטחון התושבים.) לסיכום, מפעלי הבנייה של הורדוס שירתו מטרה כפולה: חיזוק מעמדו מול רומא וחיזוק מעמדו בעיני נתיניו היהודים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל אחד משני החלקים יש סיבה היסטורית מוסברת (מלך חסות התלוי ברומא; שלטון שנתפס כבלתי לגיטימי בעיני רוב יהודי) ושתי דוגמאות מן המפה – שם המקום והסמל – שכל אחת מוסברת כאמצעי לחיזוק התמיכה. הדוגמאות בשני החלקים שונות זו מזו. מקובלים גם תיאטראות ומתקני ספורט (רומאים) ומבצרים (יהודים).
טעות נפוצה: להציג את אותה דוגמה בשני החלקים, או רק למנות מקומות מן המפה בלי להסביר כיצד הם חיזקו את התמיכה.
סעיף ב
המדיניות: חלוקת אזורי השלטון לפרובינקיות – יחידות שלטוניות הכפופות למרכז ברומא; בראש הפרובינקיה נציב רומאי שמינה הקיסר לתקופה מוגדרת; הנציב כפוף לשלטון המרכזי ברומא ומחזיק צבא עזר רומאי; תושבי הפרובינקיה יכולים להגיש תלונה נגד הנציב לקיסר. גורם (אחד): מות הורדוס (4 לפנה"ס) וחלוקת הממלכה בין שלושת בניו והמאבקים ביניהם; התנגדות העם לשלטון בני הורדוס, בעיקר לארכילאוס; משלחת נציגי העם לרומא שתבעה להחליף את השלטון בשלטון ישיר; בעקבות התלונות הדיח אוגוסטוס את ארכילאוס (6 לספירה) וכונן ביהודה שלטון רומאי ישיר.
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים: (1) להציג את מדיניות "השלטון הישיר" של רומא (מאפייניה); (2) להסביר גורם אחד שהוביל לשלטון ישיר ביהודה.
תשובה מלאה:
מדיניות "השלטון הישיר": בשלטון ישיר רומא אינה שולטת באמצעות מלך מקומי נאמן לה (כמו בשלטון העקיף בימי הורדוס), אלא מנהלת את השטח בעצמה. אזורי השלטון חולקו לפרובינקיות – יחידות שלטוניות הכפופות לשלטון המרכזי ברומא. בראש כל פרובינקיה עמד נציב רומאי שמינה הקיסר לתקופה מוגדרת. הנציב היה כפוף לשלטון המרכזי ברומא, החזיק צבא עזר רומאי, היה אחראי לשמירת הסדר ולגביית המיסים, וקבע את מינוי הכוהנים הגדולים. תושבי הפרובינקיה יכלו להגיש לקיסר ברומא תלונה נגד הנציב. ביהודה הונהג שלטון ישיר החל משנת 6 לספירה, ונציב יהודה ישב בקיסריה.
גורם שהוביל לשלטון ישיר – התנגדות העם לשלטון בני הורדוס, ובעיקר לשלטון ארכילאוס: לאחר מות הורדוס (4 לפנה"ס) חולקה ממלכתו בין שלושת בניו: ארכילאוס קיבל את יהודה, השומרון ואדום, אנטיפס – את הגליל ואת עבר הירדן, ופיליפוס – את השטחים בצפון־מזרח. בני הורדוס נאבקו ביניהם על הירושה, וארכילאוס שלט באכזריות ועורר שנאה רבה בקרב נתיניו. כבר אחרי מות הורדוס יצאה לרומא משלחת של נציגים מן העם היהודי וביקשה לבטל את שלטון בית הורדוס ולהעביר את יהודה לשלטון רומי ישיר. התלונות נגד ארכילאוס נמשכו, ובעקבותיהן הדיח הקיסר אוגוסטוס את ארכילאוס בשנת 6 לספירה, הגלה אותו לגאליה, והפך את שטחו לפרובינקיה רומית בשלטון ישיר. כלומר, כישלונו של השליט המקומי לשמור על היציבות ועל תמיכת נתיניו הוא שגרם לרומא לעבור לשלטון ישיר.
למה זה מקבל ניקוד מלא: המדיניות מוצגת באמצעות מאפייניה (פרובינקיה, נציב מטעם הקיסר לתקופה מוגדרת, כפיפות לרומא וצבא עזר, זכות תלונה); הגורם מוסבר כרצף סיבתי עם עובדות (מות הורדוס, חלוקת הממלכה, התנגדות לארכילאוס, משלחת לרומא, הדחתו ב־6 לספירה). מקובל גם כגורם: מות הורדוס וחלוקת הממלכה והמאבקים בין בניו, או משלחת נציגי העם לרומא.
טעות נפוצה: לבלבל בין שלטון עקיף (מלך חסות – הורדוס) לבין שלטון ישיר (נציב), או לכתוב שהשלטון הישיר החל מיד עם מות הורדוס.
שאלה 3 · תוצאות המרד הגדול, חכמי יבנה
הציגו את תוצאות המרד הגדול בתחום הכלכלי, בתחום החברתי ובתחום הדמוגרפי.
הקמת המרכז ביבנה הייתה נקודת מפנה בתולדות העם היהודי.
נמקו טענה זו באמצעות שלוש עובדות היסטוריות.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
כלכלי: הרס יישובים, שדות ויערות; השחתת יבול; הפקעת קרקעות והחרמתן, מכירת אדמות לאזרחים רומאים והחכרתן; הטלת מיסי קרקע; עבודות כפייה; "מס היהודים". חברתי: התמוטטות מוסדות ההנהגה – היחלשות מעמד הכהונה וביטול הסנהדרין הישנה; אובדן מרכז חברתי מלכד (המקדש); היעלמות כתות – הקנאים, הצדוקים, האיסיים; חברה שסועה ופגועה בעקבות הפילוג והמחלוקות; עליית יסודות חברתיים חדשים (החכמים). דמוגרפי: דלדול האוכלוסייה היהודית בארץ־ישראל – שבויים רבים נשלחו לרומא ונמכרו לעבדות; שינוי בהרכב האוכלוסייה בערים רבות שהתרוקנו מיהודים והתמלאו בנוכרים (כמו קיסריה).
מה השאלה מבקשת: להציג (לתאר) את תוצאות המרד הגדול בשלושה תחומים – כלכלי, חברתי ודמוגרפי (מספר התוצאות לא צוין – כמה תוצאות מוסברות בכל תחום).
תשובה מלאה:
המרד הגדול (66–73/74 לספירה) הסתיים בדיכויו, בחורבן ירושלים ובית המקדש (70 לספירה) ובנפילת מצדה, והותיר את היישוב היהודי בארץ־ישראל במצב קשה בכל תחומי החיים.
בתחום הכלכלי: במהלך המלחמה הרסו הרומאים יישובים רבים, שדות ויערות, והשחיתו את היבול, והחקלאות – בסיס הכלכלה – נפגעה קשות. לאחר המרד הופקעו והוחרמו קרקעות רבות של יהודים; חלקן נמכרו לאזרחים רומאים או לחיילים משוחררים וחלקן הוחכרו, כך שאיכרים יהודים רבים הפכו לאריסים על אדמתם. כמו כן הוטלו מיסי קרקע כבדים ועבודות כפייה. קיסר רומא אספסיאנוס הטיל על כל היהודים באימפריה את "מס היהודים" (פיסקוס יודאיקוס) – מס שהחליף את מחצית השקל שנתנו היהודים למקדש, והועבר למקדש יופיטר ברומא.
בתחום החברתי: מוסדות ההנהגה של העם התמוטטו. עם חורבן המקדש נחלש מאוד מעמד הכוהנים, שהיה מבוסס על העבודה במקדש, והסנהדרין שישבה בירושלים בוטלה. העם איבד את המקדש – המרכז החברתי והדתי שליכד אותו. כתות שפעלו בימי הבית השני נעלמו – הצדוקים, שכוחם נשען על המקדש; הקנאים, שהובסו במרד; והאיסיים. החברה שנותרה הייתה שסועה ופגועה בעקבות הפילוג והמחלוקות שהתגלעו בזמן המרד (כמו מלחמת האחים בירושלים הנצורה), ולמנהיגות עלו יסודות חברתיים חדשים – החכמים, ממשיכי דרכם של הפרושים.
בתחום הדמוגרפי: האוכלוסייה היהודית בארץ־ישראל התדלדלה. רבים נהרגו בקרבות, ברעב ובמצור – ורבים אחרים נלקחו בשבי, נשלחו לרומא ולמקומות אחרים באימפריה ונמכרו לעבדות. כמו כן השתנה הרכב האוכלוסייה: ערים רבות, ובעיקר באזורים המעורבים, התרוקנו מיהודים והתמלאו בנוכרים, כמו קיסריה, שהפכה למושבה רומית. מרכז הכובד של היישוב היהודי ביהודה נחלש. לסיכום, המרד הגדול היה אסון כלכלי, חברתי ודמוגרפי ליישוב היהודי בארץ־ישראל.
למה זה מקבל ניקוד מלא: כל אחד משלושת התחומים מוצג בנפרד, עם תוצאות קונקרטיות (הפקעת קרקעות ו"מס היהודים"; התמוטטות הכהונה והסנהדרין והיעלמות הכתות; הרג, שבי ועבדות ושינוי בהרכב האוכלוסייה). מקובלות גם תוצאות אחרות מן הרשימה, כגון עבודות כפייה או עליית החכמים.
טעות נפוצה: לערבב בין התחומים (למשל להציג את חורבן המקדש כתוצאה דמוגרפית), או להציג תוצאות של מרד בר כוכבא (גזרות אדריאנוס, איליה קפיטולינה) כתוצאות המרד הגדול. הערה: אין צורך במספרי הרוגים – אם מביאים מספר, יש לציין שזו הערכה.
סעיף ב
מפנה בהנהגה ובמרכז הדתי־לאומי: בימי הבית מילאו הכוהנים במקדש תפקיד מרכזי; עם הקמת המרכז ביבנה עברה ההנהגה לחכמים, והמרכז עבר מירושלים ליבנה – לשם עברו הסנהדרין והנשיא. מפנה באורח החיים: מעבר מעבודת הקורבנות ועלייה לרגל לחיים ללא מקדש – תפילות קבועות במקום הקורבנות, לימוד תורה בבית הכנסת ובבית המדרש, תקנות ("זכר למקדש", שופר בשבת, לולב כל שבעה); לוח שנה אחיד. מפנה מחורבן לשיקום – הצלת העם מייאוש, שיקום מוסדות, דרך חדשה. מעבר מ"עם מקדש" ל"עם הספר" – גיבוש הלכה משותפת ואחידה (תהליך שהבשיל בחתימת המשנה). מהפכה חברתית – לימוד התורה פתוח לכל אדם ולא רק לכוהנים.
מה השאלה מבקשת: לנמק את הטענה שהקמת המרכז ביבנה הייתה נקודת מפנה – באמצעות שלוש עובדות היסטוריות שונות, כשכל אחת מוסברת כשינוי (מה היה לפני, מה השתנה).
תשובה מלאה:
הקמת המרכז ביבנה בידי רבן יוחנן בן זכאי, בזמן המרד הגדול ולאחר חורבן בית המקדש (70 לספירה), הייתה נקודת מפנה, משום שאפשרה לעם היהודי להמשיך להתקיים ללא מקדש וללא ריבונות.
עובדה ראשונה – מפנה בהנהגה ובמרכז הדתי־לאומי: בימי הבית השני עמדו במרכז ההנהגה הכוהנים, ששירתו בבית המקדש, והמרכז הדתי והלאומי של העם היה בירושלים. עם הקמת המרכז ביבנה עברה ההנהגה לחכמים, והמרכז עבר מירושלים ליבנה: שם פעלו בית הדין (הסנהדרין) והנשיא – רבן גמליאל השני, שעמד בראש המרכז אחרי רבן יוחנן בן זכאי. ההנהגה כבר לא נשענה על ייחוס כהונה אלא על ידיעת תורה.
עובדה שנייה – מפנה באורח החיים היהודי: אורח החיים בימי הבית השני התבסס על המקדש – עלייה לרגל ועבודת הקורבנות. חכמי יבנה התאימו אותו למציאות של היעדר מקדש: הם הנהיגו תפילות קבועות כתחליף לקורבנות (תפילת שמונה עשרה סודרה ביבנה בימי רבן גמליאל), חיזקו את לימוד התורה בבית הכנסת ובבית המדרש, ותיקנו תקנות כמו נטילת לולב בכל מקום כל שבעת ימי החג "זכר למקדש" ותקיעת שופר ביבנה בראש השנה שחל בשבת. בכך אפשרו ליהודים לקיים חיים יהודיים מלאים בלי זיקה הכרחית למקדש.
עובדה שלישית – מפנה מחורבן לשיקום ומ"עם מקדש" ל"עם הספר": לאחר המלחמה הקשה וחורבן המקדש היה העם במשבר עמוק. החכמים ביבנה פעלו למען התאוששות העם מבחינה נפשית וארגונית: הם קבעו לוח שנה אחיד לעם כולו (קידוש החודש ועיבור השנה), כך שכל הקהילות, גם בתפוצות, נהגו לפי מרכז אחד, והחלו בגיבוש הלכה משותפת ואחידה לעם כולו ובסידורה – תהליך שהבשיל לאחר מכן בחתימת המשנה. מאז ניצבה במרכז חייו של העם ההלכה, שליוותה אותו בכל מקום – העם הפך מ"עם מקדש" ל"עם הספר". (אפשר גם: מהפכה חברתית – לימוד התורה, שבימי המקדש היה שמור בעיקר לסופרים ולחכמים, נפתח לכל אדם.) לסיכום, המרכז ביבנה יצר דרך חדשה להמשך קיומו של העם היהודי, ולכן היה נקודת מפנה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלוש עובדות שונות, וכל אחת מנומקת כשינוי – מצב לפני החורבן לעומת המצב אחרי הקמת המרכז ביבנה – עם פרטים מדויקים (רבן יוחנן בן זכאי, רבן גמליאל, תפילה, תקנות, לוח שנה, גיבוש ההלכה).
טעות נפוצה: להציג שלוש פעולות של חכמי יבנה בלי להסביר מה היה המפנה – כלומר מה השתנה לעומת ימי הבית.
שאלה 4 · מקור – "המרד הגדול", מרד בר כוכבא – תמיכה והתנגדות
הציגו שני נימוקים של המתנגדים ליציאה למרד הגדול, ושני נימוקים של התומכים ביציאה למרד זה.
לפניכם קטע מאת ההיסטוריון שמעון אפלבאום. הקטע עוסק במרד בר כוכבא.
יש מחלוקת בין ההיסטוריונים אם היציאה למרד בר כוכבא הייתה מוצדקת.
– על פי קטע המקור, הסבירו את הטיעון (טענה ונימוק) של אפלבאום במחלוקת זו.
– על פי מה שלמדתם הציגו טענה נגדית, ונמקו אותה באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
מתנגדים: אין סיכוי לנצח את האימפריה הרומית החזקה בכוחות הדלים של המורדים; מחיר הכישלון גבוה מדי – הרומאים מדכאים מרידות בהרס ובחורבן, ולכן עדיף לפעול בהסכמים; כוחה והצלחתה של רומא מעידים שהמצב הקיים הוא רצון האל; לא נכון למרוד בקיסר בגלל כעס על הנציב ביהודה. תומכים: אין להשלים עם שלטון זר בארץ־ישראל, יש לשאוף לחירות מדינית; השלטון הרומאי עריץ ורשע – שחיתות הנציבים, נטל מיסים כבד, עושק ונישול; הנציבים פגעו בדת היהודית ובזו לה (שוד אוצר המקדש, פגיעה במתפללים בפסח); הנציבים עוינים את היהודים ותומכים בנוכרים; המאבק הוא חלק מתהליך הגאולה ויביא מהפכה חברתית; חולשה זמנית של רומא.
מה השאלה מבקשת: להציג ארבעה נימוקים – שניים של המתנגדים ליציאה למרד הגדול ושניים של התומכים בה.
תשובה מלאה:
ערב המרד הגדול (66 לספירה) התפלגה החברה היהודית בשאלת היציאה למלחמה ברומא.
נימוקי המתנגדים: נימוק ראשון – אין סיכוי לנצח: רומא הייתה האימפריה החזקה בעולם, בעלת לגיונות מאומנים, ואילו היהודים היו מעטים, ללא צבא סדיר וללא בעלי ברית; לכן מרד בכוחות הדלים של המורדים נידון לכישלון. נימוק זה מופיע בנאומו של המלך אגריפס השני שהביא יוסף בן מתתיהו, שבו הזכיר כי עמים גדולים וחזקים יותר נכנעו לרומא. נימוק שני – מחיר הכישלון גבוה מדי: הרומאים דיכאו מרידות בהרס ובחורבן – הריגת המורדים, הרס ערים ומכירת תושבים לעבדות – ולכן מרד עלול להביא אסון על העם כולו ועל המקדש. עדיף להשיג הקלות בדרכי שלום, במשא ומתן ובתלונות לקיסר. (אפשר גם: הצלחתה ועוצמתה של רומא מעידות שהמצב הקיים הוא רצון האל; לא נכון למרוד בקיסר כולו בגלל כעס על נציב אחד.)
נימוקי התומכים: נימוק ראשון – אין להשלים עם שלטון זר בארץ־ישראל: לפי השקפת הקנאים, ממשיכי דרכו של יהודה הגלילי, אין לעם ישראל מלך אלא האל, וקבלת עול השלטון הרומי – כמו מפקד האוכלוסין והמיסים – היא חטא; יש לשאוף לחירות מדינית. נימוק שני – השלטון הרומאי עריץ ופוגע בדת: הנציבים היו מושחתים, הכבידו בנטל המיסים ועשקו את התושבים, ופגעו בדת היהודית ובזו לה. למשל, הנציב גסיוס פלורוס לקח בשנת 66 לספירה כסף מאוצר המקדש, ובימי הנציב קומנוס פגע חייל רומאי במתפללים בהר הבית בחג הפסח ופרצה מהומה שבה נהרגו רבים. לפי התומכים, אי אפשר להמשיך לחיות תחת שלטון כזה. (אפשר גם: הנציבים עוינים את היהודים ותומכים בנוכרים בעימותים ביניהם, כמו בקיסריה; המאבק ברומא הוא חלק מתהליך הגאולה המשיחית; המרד יוביל למהפכה חברתית ויקדם צדק חברתי.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים שני נימוקים שונים לכל צד, וכל נימוק מנוסח בבירור ומלווה בהסבר או בדוגמה. מקובלים כל נימוקים אחרים מן הרשימה.
טעות נפוצה: להביא את אותו נימוק פעמיים בניסוח שונה (למשל "רומא חזקה" ו"אין סיכוי לנצח"), או להציג סיבות כלליות למרד במקום נימוקים של הצדדים בוויכוח.
סעיף ב
טענת אפלבאום: היציאה למרד הייתה מוצדקת והכרחית. נימוק: אדריאנוס פעל באופן שיטתי להשליט את התרבות הדתית ההלניסטית ולהתיש את היהדות ("ששוב לא ניתן להשלים בין קיום הקיסרות ובין קיום דתו של עם ישראל", "להתשת היהדות", "הפיכת ירושלים לעיר אלילית", "להחניק את קיום המצוות והאמונה"); העם הועמד בפני ברירה בין כליה לאומית להתנגדות ("הברירה... בין כליה לאומית... לבין התנגדות"); המרד, על אף מחירו היקר, מנע מן הרומאים להשמיד את היהדות ("השיג מטרה זו בשעה שלא עמדה בפני העם כל דרך אחרת"). טענה נגדית: היציאה למרד לא הייתה מוצדקת וסיכנה את המשך הקיום היהודי. עובדות (2): אסון דמוגרפי – יהודה התרוקנה כמעט מתושביה היהודים (הרוגים, שבויים שנמכרו לעבדות), אדמות הופקעו ונוכרים התיישבו בה, ומרכז היישוב עבר לגליל; אסון לאומי – יהודה הפכה לפרובינקיה "סוריה־פלשתינה"; נאסר על יהודים להתיישב בירושלים, ועל חורבותיה הוקמה העיר האלילית איליה קפיטולינה; גזרות דת (גזרות השמד) – איסור מילה, שבת ולימוד תורה, איסור סמיכת חכמים, הוצאה להורג של חכמים (רבי עקיבא); חכמים רבים עזבו את הארץ.
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים: (1) על פי הקטע – להסביר את הטיעון של אפלבאום: טענה (היציאה למרד מוצדקת או לא) ונימוק, מעוגנים בקטע; (2) על פי מה שלמדתם – להציג טענה נגדית ולנמק אותה בשתי עובדות היסטוריות.
תשובה מלאה:
הטיעון של אפלבאום: טענתו היא שהיציאה למרד בר כוכבא (132–135 לספירה) הייתה מוצדקת ואף הכרחית. נימוקו הוא שהקיסר אדריאנוס פעל באופן שיטתי להשליט בכל שטחי שלטונו את התרבות הדתית ההלניסטית ולהשמיד את היהדות, ולכן לא נותרה ליהודים ברירה אלא לצאת למלחמה. לפי הקטע, אדריאנוס הגיע למסקנה "ששוב לא ניתן להשלים בין קיום הקיסרות ובין קיום דתו של עם ישראל בארצו שלו", וניהל "מערכה הולכת וגוברת להתשת היהדות בארץ־ישראל", במקביל ל"החייאה מאורגנת של התרבות הדתית ההלניסטית". המדיניות הגיעה לשיאה "עם הפיכת ירושלים לעיר אלילית, בלוויית לחץ גדל והולך שכוון להחניק את קיום המצוות והאמונה היהודיות" – כלומר הקמת העיר האלילית איליה קפיטולינה במקום ירושלים. מכאן, לדברי אפלבאום, עמדה בפני העם ברירה קשה: "הברירה שהועמדה בפני האומה היהודית הייתה בין כליה לאומית [אובדן לאומי] במולדתה לבין התנגדות", והיהודים בחרו בדרך של "שמירת הכבוד והקיום העצמי": "אחזו היהודים בנשק". אפלבאום מוסיף שהמרד, "על אף מחירו היקר", אולי אף השיג את מטרתו – הוא הניא את הרומאים מניסיון נוסף להשמיד את היהדות, "בשעה שלא עמדה בפני העם כל דרך אחרת". לכן, לדעתו, המרד היה מוצדק.
טענה נגדית: היציאה למרד בר כוכבא לא הייתה מוצדקת, משום שהמרד הביא אסון כבד על העם היהודי ואף סיכן במידה רבה את המשך הקיום היהודי בארץ־ישראל.
עובדה ראשונה – אסון דמוגרפי: הרומאים דיכאו את המרד באכזריות. יישובים רבים ביהודה נחרבו, המוני יהודים נהרגו, ורבים נלקחו בשבי ונמכרו לעבדות. יהודה התרוקנה כמעט מתושביה היהודים, אדמותיהם הופקעו ונוכרים התיישבו באזורים שהיו מיושבים ביהודים. היהודים המעטים ששרדו עברו לגליל, ומרכז החיים היהודיים עבר לשם (ועד באושא). רבים ירדו מן הארץ.
עובדה שנייה – אסון לאומי ודתי: לאחר המרד הפכו הרומאים את יהודה לפרובינקיה בשם "סוריה־פלשתינה" (סוריה פלסטינה), במטרה לנתק את הקשר בין היהודים לארצם. על יהודים נאסר להתיישב בירושלים, ועל חורבותיה הוקמה העיר ההלניסטית־אלילית איליה קפיטולינה. כמו כן הוטלו גזרות דת (גזרות השמד): נאסר על קיום מצוות כמו ברית מילה, שמירת שבת ולימוד תורה, ונאסרה סמיכת חכמים. מי שהפר את הגזרות נידון למוות – כמו רבי עקיבא, שהוצא להורג, וחכמים רבים עזבו את הארץ.
כלומר, דווקא המרד הביא למצב שבו היהדות הייתה קרובה לכליה בארץ־ישראל, ולכן קשה לטעון שהוא מנע את השמדתה. (המרד הוביל גם לאובדן התקווה לחידוש העצמאות המדינית לתקופה ארוכה מאוד, ובעקבות הביקורת עליו גברה בקרב החכמים הנטייה להשלים עם חיים תחת שלטון זר – "דינא דמלכותא דינא".)
למה זה מקבל ניקוד מלא: הטיעון של אפלבאום מוצג כטענה ברורה (המרד מוצדק והכרחי) ונימוק, וכל חלק מעוגן בציטוט מן הקטע; הטענה הנגדית מנוסחת במפורש (המרד לא היה מוצדק/סיכן את הקיום היהודי) ומנומקת בשתי עובדות שונות ומדויקות – תוצאות המרד בתחומים שונים (דמוגרפי; לאומי־מדיני; גזרות דת).
טעות נפוצה: להציג כטענה נגדית רק את "המרד נכשל" בלי לקשר את העובדות לשאלה אם היציאה למרד הייתה מוצדקת; או להביא עובדות מן המרד הגדול (חורבן בית המקדש ב־70 לספירה) במקום עובדות על מרד בר כוכבא.