בגרות בהיסטוריה 22262 - חורף 2025
היסטוריה – שאלון 22262 (אקסטרניים, בית שני) · חורף · 4 שאלות · 1:30 שעות
בחינת הבגרות בהיסטוריה, חורף 2025, כל 4 השאלות כמו בשאלון, והמקורות שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה פרק אחד ובו ארבע שאלות.
יש לענות על שתי שאלות.
מן השאלות שתבחרו לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
(50×2) – סך הכול – 100 נקודות.
שימו לב: תלמידים שאושר להם מבחן מותאם אינם חייבים לבחור בשאלה שיש בה מקור.
ג. חומר עזר מותר בשימוש: אין.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בית שני – מעם מקדש לעם הספר
ענו על שתיים מן השאלות 1–4 (לכל שאלה – 50 נקודות).
מן השאלות שתבחרו לענות עליהן, חובה לבחור לפחות בשאלה אחת שיש בה מקור.
שאלה 1 · מקור – הממלכה החשמונאית – תמיכה וביקורת
לפניכם קטע מקור מן הספר "קדמוניות היהודים" מאת יוסף בן מתתיהו, המתאר את ימי שלטונה של המלכה שלומציון אלכסנדרה מבית חשמונאי.
שלטון בית חשמונאי זכה לתמיכה של רבים בחברה היהודית.
הסבירו שתי סיבות לתמיכה זו: סיבה אחת שבאה לידי ביטוי בקטע המקור, וסיבה נוספת על פי מה שלמדתם.
השליטים החשמונאים הנהיגו שינויים שעוררו ביקורת בקרב חלק מן החברה היהודית.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו שניים מן השינויים האלה.
– הביאו דוגמה מקטע המקור לאחד מן השינויים שהסברתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
מן הקטע: דאגו לביטחון הממלכה וחיזקו את צבאה ("הכפילה את הצבא שלה עד שהפילה פחד על השליטים מסביב"); או: הנהיגו את חוקי האבות ואת מסורת הפרושים ("היא החזירה ליושנם... לפי מסורת האבות"). מן הידע: הנהיגו את המרד ביוונים, טיהרו את המקדש וביטלו את גזרות הדת; או הרחיבו את גבולות הממלכה והפכו אותה לעצמאית; חיזקו את הצביון היהודי והבטיחו רוב יהודי; הביאו לשגשוג כלכלי.
מה השאלה מבקשת: להסביר שתי סיבות לתמיכה של רבים בחברה היהודית בשלטון בית חשמונאי – סיבה אחת שבאה לידי ביטוי בקטע המקור (עם ציטוט), וסיבה נוספת על פי הידע.
תשובה מלאה:
סיבה ראשונה, מן הקטע: רבים תמכו בשלטון החשמונאי משום שהשליטים החשמונאים דאגו לביטחונה ולשלומה של ממלכת יהודה והפכו אותה לממלכה חזקה שהשכנות חששו ממנה. בימי שלומציון אלכסנדרה, כמתואר בקטע, המלכה "הייתה נותנת דעתה על הממלכה, וגייסה חֵיל שכירים גדול, והכפילה את הצבא שלה עד שהפילה פחד על השליטים מסביב ולקחה מהם בני ערובה". צבא חזק הבטיח לתושבי יהודה ביטחון מפני אויבים מבחוץ, ותחושת הביטחון והעוצמה חיזקה את התמיכה בשלטון. (מקובל גם: הסיבה שהמלכה הנהיגה את חוקי האבות והחזירה את מעמד הפרושים, שהיו מקובלים על רוב העם – בקטע: "היא החזירה ליושנם את כל אותם החוקים שהותקנו על ידי הפרושים לפי מסורת האבות".)
סיבה שנייה, על פי מה שלמדתי: בית חשמונאי זכה לתמיכה רחבה משום שהוא הנהיג את המרד ביוונים ובשלטון הסלווקי. המרד פרץ בשנת 167 לפנה"ס, בתגובה לגזרות של אנטיוכוס הרביעי, שאסרו על קיום מצוות היהדות וחיללו את בית המקדש. בהנהגת יהודה המכבי ואחיו כבשו המורדים את ירושלים, טיהרו את בית המקדש וחידשו בו את העבודה (164 לפנה"ס – חג החנוכה), והגזרות בוטלו. בכך הצילו החשמונאים את חופש הדת ואת המקדש, ובהמשך, בימי שמעון, השיגו ליהודה עצמאות מדינית. הישגים אלה העניקו לבית חשמונאי הכרת תודה ולגיטימיות רבה בעיני העם.
לסיכום, התמיכה בשלטון החשמונאי נבעה הן מהביטחון והעוצמה הצבאית שהעניק השלטון (כפי שמתואר בקטע) והן מתפקידם של החשמונאים כמי שהצילו את הדת ואת המקדש והביאו לעצמאות.
למה זה מקבל ניקוד מלא: יש שתי סיבות שונות, וכל אחת מוסברת (מדוע היא גרמה לתמיכה). הסיבה הראשונה מעוגנת בציטוט מדויק מן הקטע, והשנייה מבוססת על עובדות מן הידע (המרד, טיהור המקדש, ביטול הגזרות). מקובלות גם סיבות אחרות על פי הידע: הרחבת גבולות הממלכה (ימי יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי) והפיכתה לממלכה עצמאית רחבה בעלת רצף טריטוריאלי; חיזוק הצביון היהודי של הממלכה והבטחת רוב יהודי בשטחה; שגשוג כלכלי (למשל, השליטה בנמל יפו ובדרכי מסחר).
טעות נפוצה: להביא שתי סיבות מן הקטע או שתיים מן הידע. השאלה דורשת במפורש סיבה אחת מן הקטע וסיבה נוספת על פי מה שלמדתם.
סעיף ב
שינויים (שניים מתוך): נטילת הכהונה הגדולה בניגוד למסורת (כוהן גדול רק מבית צדוק); הכתרת השליטים למלכים בניגוד למסורת (מלך רק מבית דוד); ריכוז הסמכויות הדתיות והמדיניות בידי אדם אחד; הרחבת סמכויות השליט לחקיקה ולשיפוט על חשבון מוסדות אחרים (הסנהדרין); אימוץ אורח חיים הלניסטי; החזקת צבא שכירים מבני נכר, שחייבה הכבדת מיסים. דוגמאות מן הקטע: שמות הלניסטיים (אלכסנדר, הורקנוס, אריסטובולוס, אלכסנדרה); "וגייסה חיל שכירים גדול"; "הוריש את המלוכה"; העברת המלוכה לאישה – "הוא הוריש את המלוכה לאשתו".
מה השאלה מבקשת: להסביר על פי הידע שני שינויים שהנהיגו השליטים החשמונאים ושעוררו ביקורת בחלק מן החברה היהודית, ולהביא דוגמה מן הקטע לאחד מהם.
תשובה מלאה:
שינוי ראשון: השליטים החשמונאים נטלו לעצמם את תואר המלך ואת הכהונה הגדולה גם יחד. לפי המסורת היהודית, מלך יכול להיות רק מי שמוצאו מבית דוד, וכוהן גדול – רק מי שמוצאו מבית צדוק. החשמונאים היו משפחת כוהנים, אך לא מבית צדוק ובוודאי לא מבית דוד. לכן הכתרתם כמלכים (החל מסוף המאה ה־2 לפנה"ס) ונטילת הכהונה הגדולה נתפסו בעיני חלק מן העם, ובעיקר בעיני הפרושים, כפגיעה במסורת. נוסף על כך, ריכוז הסמכויות הדתיות והמדיניות בידי אדם אחד – המלך שהוא גם הכוהן הגדול – עורר ביקורת, משום שהסמכות הדתית הפכה לכלי בידי השלטון. ביטוי לביקורת הוא הסכסוך החריף בין אלכסנדר ינאי לפרושים: לפי יוסף בן מתתיהו, בעת שכיהן ינאי במקדש בחג הסוכות, רגם אותו העם באתרוגים.
שינוי שני: השליטים החשמונאים אימצו דפוסי שלטון ואורח חיים הלניסטיים, בדומה למלכים ההלניסטיים בסביבה. הם נשאו שמות יווניים לצד שמותיהם העבריים, ניהלו חצר מלכותית בסגנון הלניסטי והחזיקו צבא שכירים מבני נכר. צבא השכירים חייב מימון רב, ולכן הכביד את נטל המיסים על העם. הדבר עורר ביקורת, משום שהמרד החשמונאי פרץ במקורו נגד ההשפעה ההלניסטית, ועתה אימצו צאצאי המורדים עצמם את דרכי ההלניזם.
דוגמה מן הקטע לשינוי השני: בקטע נאמר על שלומציון אלכסנדרה שהיא "גייסה חֵיל שכירים גדול" – כלומר המלכה החזיקה צבא שכירים בדומה למלכים ההלניסטיים. גם שמות בני המשפחה בקטע – אלכסנדר, הורקנוס, אריסטובולוס ואלכסנדרה – הם שמות יווניים, ומעידים על אימוץ ההשפעה ההלניסטית.
לסיכום, הכתרת השליטים ונטילת הכהונה הגדולה, ואימוץ אורח החיים ההלניסטי, הרחיקו את השלטון החשמונאי מן המסורת היהודית ועוררו ביקורת בחלק מן החברה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני שינויים שונים מוסברים – מה השתנה ומדוע הדבר עורר ביקורת (ניגוד למסורת: בית דוד ובית צדוק; ניגוד לרוח המרד ונטל המיסים). הדוגמה מן הקטע מצוטטת ומקושרת במפורש לאחד השינויים שהוסברו. מקובלים גם השינויים: הרחבת סמכויות השליט לתחומי החקיקה והשיפוט על חשבון מוסדות אחרים (הסנהדרין); העברת המלוכה לאישה – בקטע: "הוא הוריש את המלוכה לאשתו" (דוגמה לשינוי בתחום המלוכה).
טעות נפוצה: להביא דוגמה מן הקטע לשינוי שלא הוסבר בתשובה. הדוגמה חייבת להתאים לאחד משני השינויים שהסברתם.
שאלה 2 · "השלטון הישיר", "המרד הגדול"
הסבירו את מדיניות השלטון הישיר של רומא.
מה היו התפקידים והסמכויות של הנציבים הרומאים?
לפניכם שלושה גורמים לפרוץ המרד הגדול:
– מצוקה כלכלית
– תסיסה משיחית
– מתח בין יהודים לנוכרים
הסבירו כיצד כל אחד מהם הוביל לפרוץ המרד.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
מדיניות: חלוקת האימפריה לפרובינקיות הכפופות לשלטון המרכזי ברומא; בראש הפרובינקיה נציב רומאי שמינה הקיסר (או הסנאט) לתקופה מוגדרת; לרשותו כוח עזר של הצבא הרומאי; התושבים יכלו להתלונן נגדו לקיסר. ביהודה – מ־6 לספירה, לאחר הדחת ארכילאוס, מושב הנציב בקיסריה. תפקידים וסמכויות: שמירה על הסדר הציבורי; פיקוד על כוח העזר של הצבא; עמידה בראש המנהל; גביית מיסים והעברתם לרומא; עריכת מפקד אוכלוסין; פיקוח על חיי הדת (מינוי והדחה של כוהנים גדולים); סמכות שיפוט והוצאה להורג.
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים: (1) להסביר את מדיניות "השלטון הישיר" של רומא; (2) להציג את התפקידים ואת הסמכויות של הנציבים הרומאים (שלושה לפחות).
תשובה מלאה:
מדיניות "השלטון הישיר" הייתה הדרך שבה רומא שלטה בחלק מן האזורים שבאימפריה שלה: האימפריה חולקה ליחידות שלטוניות שנקראו פרובינקיות, וכל פרובינקיה הייתה כפופה ישירות לשלטון המרכזי ברומא. בראש הפרובינקיה עמד נציב רומאי, שמונה על ידי הקיסר (או על ידי הסנאט) לתקופה מוגדרת, ולא שליט מקומי. הנציב היה כפוף לשלטון המרכזי ברומא, ולרשותו עמד כוח עזר של הצבא הרומאי. מנגד, תושבי הפרובינקיה יכלו להגיש תלונה נגד הנציב לקיסר ברומא. ביהודה הונהג השלטון הישיר בשנת 6 לספירה, לאחר שהקיסר אוגוסטוס הדיח את ארכילאוס בן הורדוס: יהודה הפכה לפרובינקיה רומית שבראשה נציב, ומקום מושבו היה בקיסריה. (מאז ועד המרד הגדול, למעט תקופה קצרה של שלטון אגריפס הראשון, ניהלו נציבים את ענייני הארץ.)
תפקידי הנציבים וסמכויותיהם:
– שמירה על הסדר הציבורי ועל השקט בפרובינקיה, ודיכוי כל ניסיון של מרד או התנגדות לשלטון רומא.
– פיקוד עליון על כוח העזר של הצבא הרומאי שהוצב בפרובינקיה, והממונה על הפעלתו.
– עמידה בראש המערכת המנהלית של הפרובינקיה.
– גביית המיסים והעברתם לרומא. לשם כך נערך מפקד אוכלוסין, כמו המפקד שנערך ביהודה עם הנהגת השלטון הישיר (6 לספירה), שנועד לקבוע את חובות המס.
– פיקוח על חיי הדת: הנציבים מינו והדיחו את הכוהנים הגדולים, ובמשך תקופה מסוימת אף החזיקו בידיהם את בגדי הכוהן הגדול.
– סמכות שיפוט עליונה, ובכלל זה הסמכות להוציא להורג (דיני נפשות).
לסיכום, בשלטון הישיר ריכז הנציב בידיו סמכויות צבאיות, מנהליות, כלכליות ושיפוטיות, וגם פיקוח על חיי הדת, כנציג ישיר של רומא.
למה זה מקבל ניקוד מלא: המדיניות מוסברת בכל רכיביה – חלוקה לפרובינקיות הכפופות לרומא, נציב שמינה הקיסר לתקופה מוגדרת, כוח צבאי לרשותו, אפשרות התלונה לקיסר – ומעוגנת בעובדות על יהודה (6 לספירה, הדחת ארכילאוס, קיסריה). הוצגו יותר משלושה תפקידים וסמכויות מן הרשימה המקובלת (סדר ציבורי, פיקוד צבאי, מנהל, מיסים ומפקד, פיקוח על הדת, שיפוט והוצאה להורג).
טעות נפוצה: לבלבל בין שלטון ישיר לשלטון עקיף. בשלטון העקיף (למשל בימי הורדוס) שלט ביהודה מלך מקומי שהיה נאמן לרומא; בשלטון הישיר שלט בה נציב רומאי.
סעיף ב
מצוקה כלכלית: מקיטוב חברתי, אבטלה ונטל מיסים כבד, שהוחרפו בשל עושק הנציבים ונישול איכרים מאדמותיהם – תסכול משלטון רומא, רבים חשו ש"אין להם מה להפסיד" והצטרפו למורדים. תסיסה משיחית: עריצות הנציבים ופגיעתם בדת וברגשות הדתיים יצרו תחושה שאין מוצא – ציפייה לגאולה מהירה; רבים האמינו באמונות משיחיות והיו נכונים למרוד למרות יתרונה המדיני והצבאי של רומא. מתח בין יהודים לנוכרים: הנציבים העדיפו את הנוכרים, והדבר החריף את העוינות והעימותים בערים המעורבות (קיסריה); התערבות הצבא הרומאי לטובת הנוכרים הובילה להתנגשויות עם היהודים והגבירה את התסיסה.
מה השאלה מבקשת: להסביר כיצד כל אחד משלושת הגורמים – מצוקה כלכלית, תסיסה משיחית ומתח בין יהודים לנוכרים – הוביל לפרוץ המרד הגדול (66 לספירה).
תשובה מלאה:
מצוקה כלכלית: בשנים שלפני המרד סבלה החברה היהודית בארץ־ישראל ממצוקה כלכלית קשה. היא נבעה ממקיטוב חברתי מתמשך – פער גדול בין שכבה מצומצמת של עשירים לבין המוני עניים – מאבטלה חמורה ומנטל מיסים כבד שהטילה רומא. המצוקה החריפה עקב העושק של הנציבים, שניצלו את תפקידם להתעשרות אישית, ועקב נישולם של איכרים יהודים רבים מאדמותיהם. כך נוצרה שכבה רחבה של אנשים מרוששים ומתוסכלים, שחשו ש"אין להם מה להפסיד". אנשים אלה העמיקו את התסכול מן השלטון הרומאי והיו נכונים להצטרף למורדים ולהיאבק בכוח ברומא. דוגמה בולטת לעושק הנציבים: הנציב גסיוס פלורוס נטל כסף מאוצר בית המקדש בשנת 66 לספירה, מעשה שהצית את המהומות בירושלים.
תסיסה משיחית: העריצות ושלטון הדיכוי של הנציבים הרומאים כלפי היהודים, והפגיעה שלהם בחיי הדת וברגשות הדתיים, יצרו בקרב היהודים תחושה שאין מוצא מן המצוקה בכל התחומים. על רקע זה צמחה ציפייה עזה לגאולה מהירה. אנשים רבים האמינו שהגאולה קרובה ושאלוהים יתערב לטובתם, ולכן הם היו נכונים למרוד ברומא – האימפריה החזקה בעולם – למרות יתרונה המדיני והצבאי העצום. בשנים שלפני המרד הופיעו כמה מנהיגים שהציגו את עצמם כמושיעים והבטיחו ניסים, והנציבים דיכאו את תנועותיהם בכוח – דבר שהגביר עוד יותר את המתח. האמונה המשיחית הפכה את המרד, שנראה חסר סיכוי מבחינה מעשית, לאפשרי בעיני רבים.
מתח בין יהודים לנוכרים: ביישובים המעורבים בארץ־ישראל (כגון קיסריה) שררה עוינות בין היהודים לתושבים הנוכרים (היוונים והסורים). הנציבים הרומאים העדיפו את הנוכרים, ובכך החריפו את המתח וגרמו לגילויי עוינות ולעימותים ביניהם. גם רבים מחיילי כוח העזר של הצבא הרומאי בארץ היו נוכרים מקומיים שהיו עוינים ליהודים. דוגמה: בשנת 66 לספירה פרץ בקיסריה עימות סביב בית כנסת, והנוכרים התגרו ביהודים בלי שהשלטון הרומאי הגן עליהם. התערבות הצבא הרומאי בעימותים לטובת הנוכרים הובילה להתנגשויות אלימות בין היהודים לבין הצבא הרומאי, והן הגבירו את התסיסה הכללית עד לפרוץ המרד.
לסיכום, שלושת הגורמים הזינו זה את זה: המצוקה הכלכלית יצרה המונים מתוסכלים, התסיסה המשיחית נתנה להם תקווה לניצחון, והמתח עם הנוכרים הוביל להתנגשויות אלימות שהציתו את המרד.
למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל אחד משלושת הגורמים מוצג תוכן הגורם (מה הוא היה) ומוסבר המנגנון שבאמצעותו הוביל לפרוץ המרד (תסכול ו"אין מה להפסיד"; אמונה בגאולה קרובה למרות היתרון הרומאי; התנגשויות אלימות עם הנוכרים ועם הצבא). הובאו דוגמאות היסטוריות (פלורוס ואוצר המקדש, קיסריה 66 לספירה).
טעות נפוצה: לתאר את הגורם בלבד (למשל "היו מיסים כבדים") בלי להסביר כיצד הוביל לפרוץ המרד.
שאלה 3 · מקור – תוצאות המרד והתגובות על החורבן
הציגו את תוצאות המרד הגדול בתחום הדמוגרפי ובתחום הכלכלי, והסבירו את הסכנה שנשקפה לעם היהודי בעקבות התוצאות האלה.
לפניכם קטע מקינה (שיר אֵבֶל) על חורבן בית המקדש. הקינה היא מן הספר "חזון ברוך א" (הסורי), שנכתב כמה שנים לאחר החורבן.
– הציגו את התגובה על חורבן בית המקדש שבאה לידי ביטוי בקטע. בססו את תשובתכם על שלוש דוגמאות מן הקטע.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו במה שונה תגובת חכמי יבנה על חורבן בית המקדש מן התגובה שבאה לידי ביטוי בקטע. נמקו את תשובתכם באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
דמוגרפי: דלדול האוכלוסייה היהודית בארץ־ישראל – רבים נהרגו בקרבות, במצור וברעב (לפי הערכות, כרבע מן התושבים מתו), רבים נשבו ונמכרו לעבדות או נשלחו לרומא. כלכלי: הרס יישובים, השחתת שדות ויערות, הפקעת קרקעות והחרמתן, מכירת אדמות לאזרחים רומאים ולנוכרים, מיסי קרקע, עבודות כפייה, "מס היהודים". הסכנה: סכנה להמשך קיום העם היהודי בארץ־ישראל בשל התמעטות האוכלוסייה, הנזקים הכלכליים והמצב הקשה של הנותרים.
מה השאלה מבקשת: שלושה רכיבים: (1) להציג את תוצאות המרד הגדול בתחום הדמוגרפי; (2) להציג את תוצאותיו בתחום הכלכלי; (3) להסביר את הסכנה שנשקפה לעם היהודי בעקבות התוצאות האלה.
תשובה מלאה:
בתחום הדמוגרפי: המרד הגדול (66–70 לספירה, ועד נפילת מצדה בשנות ה־70 של המאה הראשונה לספירה) גרם לדלדול דמוגרפי חמור של האוכלוסייה היהודית בארץ־ישראל. רבים נהרגו בקרבות, במצור על ירושלים ומן הרעב שפשט בעיר הנצורה; לפי הערכות של חוקרים, כרבע מן התושבים היהודים מתו. רבים אחרים נפלו בשבי, ושבויים רבים נמכרו לעבדות או נשלחו לרומא, שם הוצגו בתהלוכת הניצחון של אספסיאנוס וטיטוס. ירושלים ובית המקדש נחרבו (70 לספירה), ויישובים רבים ביהודה נהרסו.
בתחום הכלכלי: המרד הביא להרס כלכלי כבד. יישובים נחרבו, שדות ויערות הושחתו – בין השאר נכרתו העצים סביב ירושלים לצורכי המצור – והיבול הושמד. אדמות רבות הופקעו והוחרמו: אספסיאנוס ראה באדמות יהודה רכוש שלו, ואדמות נמכרו או הוחכרו לאזרחים רומאים ולנוכרים, ויהודים רבים הפכו מבעלי אדמות לאריסים. נוסף על כך הוטלו על היהודים מיסי קרקע כבדים ועבודות כפייה, והוטל "מס היהודים" (Fiscus Iudaicus): המס של מחצית השקל שכל יהודי שילם קודם לכן לבית המקדש הועבר מעתה לאוצר רומא, לטובת המקדש של יופיטר.
הסכנה: בעקבות תוצאות אלה נשקפה סכנה להמשך הקיום של העם היהודי בארץ־ישראל. ההתמעטות של האוכלוסייה היהודית, יחד עם הנזקים הכלכליים העצומים והמצב הקשה של האוכלוסייה שנותרה, עלולים היו לגרום לעזיבת הארץ, להתבוללות ולהתפוררות החברה היהודית. כל זאת – בזמן שהעם איבד גם את בית המקדש, שהיה המרכז הדתי והלאומי שלו. כך עמד העם היהודי בפני סכנה של אובדן הרוב ואובדן הבסיס הכלכלי והלאומי לקיומו בארץ.
למה זה מקבל ניקוד מלא: התוצאות מוצגות בנפרד בכל אחד משני התחומים, עם עובדות מדויקות (הרג, רעב, שבי ועבדות; הרס יישובים ושדות, הפקעת קרקעות, מיסים, עבודות כפייה, "מס היהודים"). הסכנה מוסברת ומקושרת במפורש לתוצאות – התמעטות האוכלוסייה והמצוקה הכלכלית מאיימות על המשך הקיום היהודי בארץ־ישראל.
טעות נפוצה: לכתוב על חורבן המקדש ועל התוצאות הדתיות בלבד. השאלה מבקשת את התחום הדמוגרפי ואת התחום הכלכלי.
סעיף ב
התגובה בקטע: אבל כבד, צער עמוק וייאוש; תחושה שהגיע קץ העולם ואין טעם לחיים; אובדן אמונה בעתיד העם. דוגמאות: "אשרי האיש אשר לא נולד...", "ואנחנו החיים אוי לנו"; "ואתם השמים את טלכם כלאו", "כי למה יזרח עוד אור ואור ציון חשך"; "ולמה תלדנה בעצב למען קבר באנחות", "ולמה ידבר עוד על זרע אנשים"; "ועוד לא יקריבו ממנו בציון". ההבדל: חכמי יבנה הטמיעו את התפיסה שיש קיום לעם גם בלי מקדש, יצקו תוכן לקיום זה ועיצבו מחדש את חיי הדת והמנהיגות. עובדות: העברת המרכז הדתי והחברתי מן המקדש לבית הכנסת (תפילה קבועה כתחליף לקורבנות, לימוד תורה); שיקום מוסדות ההנהגה – הנשיאות ובית הדין הגדול ביבנה; תקנות לשמירת מצוות בלי מקדש (נטילת לולב בכל מקום כל שבעת ימי החג).
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים: (1) להציג את התגובה על חורבן בית המקדש שבאה לידי ביטוי בקטע ולבסס אותה על שלוש דוגמאות מן הקטע; (2) על פי הידע, להסביר במה שונה תגובת חכמי יבנה מן התגובה שבקטע, ולנמק באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
תשובה מלאה:
התגובה בקטע: הקינה מבטאת אבל כבד, צער עמוק וייאוש. המשורר חש שאחרי החורבן אין עוד טעם לחיים, כאילו הגיע קץ העולם, והוא איבד את האמונה בעתידו של עם ישראל ובהמשך קיומו.
דוגמה ראשונה – אין טעם לחיים: המשורר פותח במילים "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא נוֹלָד אוֹ אֲשֶׁר נוֹלַד וַיָּמֹת", ומוסיף "וַאֲנַחְנוּ הַחַיִּים אוֹי לָנוּ". לדבריו, מוטב היה לא להיוולד כלל מאשר לחיות ולראות את "צָרַת צִיּוֹן".
דוגמה שנייה – ביטויים אפוקליפטיים של קץ העולם: המשורר קורא לטבע להפסיק לפעול: "וְאַתְּ אֲדָמָה לָמָּה תִתְּנִי יְבוּלֵךְ", "וְאַתֶּם הַשָּׁמַיִם אֶת טַלְּכֶם כְּלָאוּ", ולשמש ולירח לכבות את אורם, "כִּי לָמָּה יִזְרַח עוֹד אוֹר וְאוֹר צִיּוֹן חָשָׁךְ". בלי המקדש העולם כולו מאבד את קיומו.
דוגמה שלישית – אובדן האמונה בהמשך קיום העם: המשורר קורא לחתנים ולכלות שלא להתחתן ולנשים שלא להתפלל לבנים, משום ש"לָמָּה תֵלֵדְנָה בְּעֶצֶב לְמַעַן קְבֹר בַּאֲנָחוֹת", ושואל "וְלָמָּה יְדֻבַּר עוֹד עַל זֶרַע אֲנָשִׁים אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָאֵם שׁוֹמֵמָה וּבָנֶיהָ בַּשְּׁבִי הָלָכוּ". לדעתו אין טעם להביא ילדים לעולם, ובכך הוא מבטא חוסר תקווה בעתיד העם. (גם: בלי מקדש אין תכלית לקיום העם – "וְעוֹד לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנּוּ בְּצִיּוֹן וְגַם בִּכּוּרֵי הַתְּבוּאָה לֹא עוֹד יָבִיאוּ".)
במה שונה תגובת חכמי יבנה: בעוד שהקינה מבטאת ייאוש ותחושה שבלי בית המקדש אין טעם להמשך הקיום, חכמי יבנה, בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי, ביקשו להטמיע את התפיסה שיש קיום לעם ישראל גם בלי מקדש. במקום להתייאש הם פעלו ויצקו תוכן חדש לקיום הזה: הם עיצבו מחדש את חיי הדת בחברה היהודית, התאימו אותם למציאות שלאחר החורבן ומילאו את החלל שנוצר בתחום ההנהגה.
עובדה ראשונה: חכמי יבנה שיקמו את מוסדות ההנהגה – הם הקימו ביבנה את בית הדין הגדול (הסנהדרין החדשה) ואת מוסד הנשיאות, ובראשם עמד לאחר מכן רבן גמליאל (דבנה). כך קיבל העם מרכז הנהגה דתי ומשפטי חלופי לירושלים ולמקדש.
עובדה שנייה: חכמי יבנה העבירו את המרכז הדתי והחברתי מבית המקדש לבית הכנסת. בתי כנסת היו קיימים עוד לפני החורבן, אך אחריו קמו רבים נוספים; התפילות בהם הפכו לחובה ולמנהג קבוע, מעין תחליף לעבודת הקורבנות בבית המקדש – בתקופת יבנה סודרה תפילת שמונה עשרה כתפילה קבועה. בתי הכנסת היו גם מקום כינוס ללימוד תורה. נוסף על כך קבעו החכמים תקנות שאפשרו לשמור מצוות בלא זיקה למקדש ולקיים חיים יהודיים מלאים: למשל, נטילת לולב בכל מקום בכל שבעת ימי החג ולא רק בבית המקדש "זכר למקדש".
לסיכום, הקינה רואה בחורבן קץ שאין אחריו קיום, ואילו חכמי יבנה ראו בו משבר שאפשר להתגבר עליו, ובנו את התשתית להמשך קיום העם בלי מקדש.
למה זה מקבל ניקוד מלא: התגובה שבקטע מוצגת במפורש (אבל, ייאוש, קץ העולם, אובדן אמונה בעתיד) ומבוססת על שלוש דוגמאות מצוטטות מן הקטע, כל אחת עם הסבר. ההבדל בין התגובות מנוסח במפורש (ייאוש מול המשך קיום ויצירת תוכן חדש), ומנומק בשתי עובדות היסטוריות מדויקות על פעולות חכמי יבנה (מוסדות ההנהגה; בית הכנסת והתפילה; תקנות). מקובלת גם העובדה על תקנות רבן יוחנן בן זכאי (תקיעת שופר ביבנה בראש השנה שחל בשבת, נטילת לולב כל שבעת ימי החג), או על גישתו שגמילות חסדים מכפרת כמו הקורבנות.
טעות נפוצה: להציג רק את תגובת חכמי יבנה בלי לנסח במה היא שונה מן התגובה בקטע, או להביא פחות משלוש דוגמאות מן הקטע.
שאלה 4 · הורדוס ובר כוכבא – דמויות שנויות במחלוקת
הורדוס ובר כוכבא היו דמויות שנויות במחלוקת.
– הציגו טענה אחת המבטאת ביקורת על דמותו ומנהיגותו של הורדוס, ונמקו אותה באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
– הסבירו טיעון נגד (טענה ונימוק אחד) בנוגע לדמותו ומנהיגותו של הורדוס.
– הציגו טענה אחת המבטאת ביקורת על דמותו ומנהיגותו של בר כוכבא, ונמקו אותה באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
– הסבירו טיעון נגד (טענה ונימוק אחד) בנוגע לדמותו ומנהיגותו של בר כוכבא.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
טענה ביקורתית: הורדוס היה עריץ ורודן שהנהיג שלטון אבסולוטי במתכונת השליטים ההלניסטיים, ופעולותיו נבעו מהשאיפה לחזק את שלטונו ולהאדיר את שמו – הסב נזק כבד לעם. עובדות: משטר עריצות וטרור (איסור כינוסים ואספות, רשת מרגלים, הוצאה להורג של חשודים); רדיפת בית חשמונאי ותומכיו וגם בני משפחתו (אריסטובולוס השלישי, הורקנוס השני, מרים ובניה); פגיעה במעמד הכהונה (מינוי ופיטור כוהנים גדולים) והחלשת הסנהדרין; מפעלי בנייה לחיזוק שלטונו (מבצרים, ערים הלניסטיות לנאמנות לרומא). טיעון נגד: שליט חדשן שהיטיב עם העם – שמר על מעמדה האוטונומי של יהודה ומנע שלטון ישיר; הגן על זכויות היהודים בתפוצות; פיתח את הארץ (נמל קיסריה, חקלאות, מסחר); חידש והרחיב את בית המקדש לפי ההלכה; הפחית מיסים וסייע בימי רעב.
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים: (1) להציג טענה אחת המבטאת ביקורת על דמותו ומנהיגותו של הורדוס, ולנמק אותה בשתי עובדות היסטוריות; (2) להסביר טיעון נגד – טענה ונימוק אחד – בנוגע לדמותו ומנהיגותו.
תשובה מלאה:
טענה ביקורתית: הורדוס (מלך יהודה בשנים 37–4 לפנה"ס, בחסות רומא) היה שליט עריץ ורודן שהנהיג שלטון אבסולוטי ביהודה, פעל במתכונת השליטים ההלניסטיים בני זמנו והסב נזק כבד לעם היהודי. פעולותיו נבעו בראש ובראשונה מן השאיפה לבסס ולחזק את שלטונו היחיד ולהאדיר את שמו, ולא מרצון להיטיב עם נתיניו.
עובדה ראשונה: הורדוס הנהיג ביהודה משטר של עריצות וטרור. לפי יוסף בן מתתיהו, הוא אסר על כינוסים ואספות, הפעיל רשת מרגלים שעקבה אחר הנתינים, וכל מי שנחשד במרד נאסר והוצא להורג – רבים נכלאו במבצרים. כך דיכא כל אפשרות של התנגדות לשלטונו.
עובדה שנייה: הורדוס פעל באכזריות גם כלפי שושלת בית חשמונאי ותומכיה, ואף כלפי בני משפחתו, מתוך קנאות לשלטונו: הוא הורה להטביע את הכוהן הגדול אריסטובולוס השלישי, אחי אשתו, בבריכה ביריחו; הוציא להורג את הורקנוס השני הזקן; הוציא להורג את אשתו מרים החשמונאית, ובהמשך את שני בניו ממנה, אלכסנדר ואריסטובולוס, ואת בנו אנטיפטרוס. הוא גם פגע במעמד הכהונה – מינה ופיטר כוהנים גדולים לפי צרכיו – והחליש את הסנהדרין, לאחר שהוציא להורג רבים מחבריה ומראשי תומכי אנטיגונוס, המלך החשמונאי האחרון.
עובדות אלה מראות שהורדוס שם את חיזוק שלטונו מעל לכל, גם במחיר דיכוי העם ורצח קרוביו.
טיעון נגד:
טענה: הורדוס היה שליט חדשן שנקט מדיניות שהיטיבה עם העם היהודי ותרמה לו; הוא ניהל את הממלכה בהוגנות ודאג לכלל האוכלוסייה.
נימוק: הורדוס ניצל את קשריו עם רומא כדי להבטיח את מעמדה האוטונומי של יהודה כמדינת חסות, ובזכותו הצליחו היהודים לחיות בשלום תחת שלטון רומא ולא סבלו משלטון ישיר של נציבים. הוא ניצל את קשריו אלה גם כדי להבטיח את זכויות היהודים בתפוצות, כמו יהודי אסיה הקטנה, ולמנוע את התנכלויות האוכלוסייה המקומית אליהם. נוסף על כך, הוא פיתח את הארץ: בנה את נמל קיסריה, שחיזק את המסחר, וחידש והרחיב את בית המקדש ואת מתחם הר הבית ובנה אותם בפאר רב, מתוך הקפדה על כללי בנייתו לפי ההלכה. בזמן הבצורת והרעב (בסביבות 25–24 לפנה"ס) ייבא תבואה ממצרים על חשבונו, ובהזדמנויות אחרות הפחית את נטל המיסים.
לסיכום, דמותו של הורדוס שנויה במחלוקת: מצד אחד עריץ אכזרי, ומצד אחר שליט שהביא ליהודה יציבות, פיתוח ושגשוג.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הטענה הביקורתית מנוסחת במפורש ומנומקת בשתי עובדות היסטוריות מדויקות ונפרדות (משטר טרור ורשת מרגלים; רדיפת בית חשמונאי ובני משפחתו ופגיעה בכהונה ובסנהדרין). טיעון הנגד כולל טענה מנוסחת ונימוק מבוסס. מקובלות גם עובדות אחרות לביקורת: מפעלי הבנייה נועדו לחיזוק שלטונו ולהנצחת שמו – מבצרים (מצדה, הרודיון) להגנה מפני מתנגדיו, ערים הלניסטיות (קיסריה, סבסטיה) להוכחת נאמנותו לרומא ולזכייה בתמיכת הנכרים. מקובלים גם נימוקים אחרים לטיעון הנגד: פיתוח החקלאות, אמות מים ודרכי המסחר; עידוד התיישבות יהודים מן התפוצות ביהודה; מתן תעסוקה לפועלים רבים במפעלי הבנייה.
טעות נפוצה: להביא עובדה אחת בלבד לטענה הביקורתית, או לכתוב בטיעון הנגד טענה בלי נימוק.
סעיף ב
טענה ביקורתית: בר כוכבא הנהיג את העם למרד שתוצאותיו היו הרסניות להמשך הקיום היהודי. עובדות: אסון דמוגרפי – יהודה התרוקנה מתושביה היהודים, אדמות הופקעו, המרכז עבר לגליל; אסון לאומי – יהודה הפכה לפרובינקיה סוריה־פלשתינה, נאסר על יהודים להתיישב בירושלים ועליה הוקמה איליה קפיטולינה; אסון דתי – גזרות דת (מילה, שבת, לימוד תורה, סמיכת חכמים), הוצאה להורג של מפרי הגזרות, עזיבת חכמים; אובדן החירות המדינית לתקופה ארוכה מאוד. טיעון נגד: מנהיג גיבור וכריזמטי שהנהיג מרד מוצדק והכרחי – מדיניות אדריאנוס (איסור מילה, הפיכת ירושלים לעיר אלילית) איימה על הזהות היהודית; המרד מנע מן הרומאים לחסל את הדת היהודית.
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים: (1) להציג טענה אחת המבטאת ביקורת על דמותו ומנהיגותו של בר כוכבא, ולנמק אותה בשתי עובדות היסטוריות; (2) להסביר טיעון נגד – טענה ונימוק אחד – בנוגע לדמותו ומנהיגותו.
תשובה מלאה:
טענה ביקורתית: בר כוכבא הנהיג את העם היהודי למרד נגד רומא (132–135 לספירה בקירוב, בימי הקיסר אדריאנוס) שתוצאותיו והשפעתו היו הרסניות להמשך הקיום היהודי בארץ־ישראל. הוא יצא למלחמה נגד האימפריה החזקה בעולם, והמרד הסתיים בתבוסה קשה.
עובדה ראשונה – אסון דמוגרפי ואסון לאומי: יהודה התרוקנה כמעט לחלוטין מתושביה היהודים. רבים נהרגו בקרבות ובנפילת ביתר, רבים נשבו ונמכרו לעבדות, ואדמותיהם של השרידים הופקעו. מרכז היישוב היהודי עבר מיהודה לגליל, ונוכרים התיישבו באזורים שבעבר היו מיושבים ביהודים. יהודה הפכה לפרובינקיה רומית ששמה סוריה־פלשתינה, ובכך נחלשה הזיקה ההיסטורית בין היהודים לבין ארץ־ישראל. על היהודים נאסר להתיישב בירושלים, ועל חורבות העיר הוקמה עיר הלניסטית בשם איליה קפיטולינה.
עובדה שנייה – אסון דתי: לאחר המרד הוטלו על היהודים גזרות דת ("גזרות השמד"): נאסרו בפועל קיום המצוות (כמו מילה, שמירת שבת ולימוד תורה) וסמיכת חכמים, ומי שהפר את הגזרות נידון למוות – רבי עקיבא היה אחד מן החכמים שהוצאו להורג. חכמים רבים עזבו את ארץ־ישראל, וערכה של הארץ ירד בעיני העם היהודי בתפוצות.
עובדות אלה מראות שהמרד בהנהגת בר כוכבא הביא לחורבן היישוב היהודי ביהודה, ובעקבותיו איבד העם היהודי את חירותו המדינית לתקופה ארוכה מאוד – עד הקמת מדינת ישראל.
טיעון נגד:
טענה: בר כוכבא היה מנהיג גיבור וכריזמטי, שהנהיג את העם למרד מוצדק והכרחי.
נימוק: בתקופה זו נקט הקיסר אדריאנוס מדיניות שהובילה לאובדן הזהות של העם היהודי – החלטתו להפוך את ירושלים לעיר אלילית רומית (איליה קפיטולינה) ואיסור המילה. העם היהודי נאלץ לבחור בין השלמה עם אובדן לאומי ודתי לבין התנגדות ומרידה, ובר כוכבא בחר להיאבק. על אף מחירו היקר, המרד מנע מן הרומאים להשיג את מטרתם – חיסול הדת היהודית. בר כוכבא הצליח לגייס את העם ואף זכה לתמיכתו של רבי עקיבא, שראה בו את המשיח, והקים שלטון עצמאי ביהודה במשך כשלוש שנים (מטבעות המרד נשאו כתובות כמו "לחרות ירושלם").
לסיכום, בר כוכבא שנוי במחלוקת: יש הרואים בו מנהיג שהוביל את העם לאסון, ויש הרואים בו גיבור לאומי שנאבק על זהותו וחירותו של העם.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הטענה הביקורתית מנוסחת במפורש ומנומקת בשתי עובדות היסטוריות נפרדות ומדויקות (התוצאות הדמוגרפיות והלאומיות; גזרות הדת). טיעון הנגד כולל טענה מנוסחת ונימוק מבוסס בעובדות (מדיניות אדריאנוס – איליה קפיטולינה ואיסור המילה; מניעת חיסול הדת). מקובלות גם עובדות אחרות: האיסור על יהודים להתיישב בירושלים; גלות רוב העם מארצו.
טעות נפוצה: לבלבל בין תוצאות מרד בר כוכבא לתוצאות המרד הגדול (למשל לייחס לבר כוכבא את חורבן בית המקדש, שאירע בשנת 70 לספירה).