בגרות בהיסטוריה 22262 - חורף 2026

מה השאלה מבקשת: שני רכיבים. (1) להסביר את המניעים של השליטים החשמונאים לאמץ את התרבות ההלניסטית (לא צוין מספר – שלושה מניעים). (2) להביא שלוש דוגמאות לאימוץ התרבות ההלניסטית בידי השליטים החשמונאים.

תשובה מלאה:
המניעים:
מניע ראשון – מדיני־חיצוני: הממלכה החשמונאית הייתה מדינה קטנה בין מעצמות הלניסטיות – הממלכה הסלווקית והממלכה התלמית. כדי לשרוד ולהתרחב היה עליה לתמרן ביניהן, ולכן ביקשו השליטים החשמונאים להתקרב לשליטים ההלניסטיים, להיראות בעיניהם כשליטים שווי מעמד ולזכות בתמיכתם.
מניע שני – ביסוס השלטון בתוך הממלכה: אימוץ דפוסי השלטון ההלניסטיים, ובראשם תואר המלך, הרחיב את סמכויות השליט, צמצם את כוחם של גורמים אחרים בחברה (כמו אספת העם והסנהדרין) והפך את ההנהגה לשושלת. כך חיזקו את שלטונם.
מניע שלישי – השתלבות במרחב: התרבות ההלניסטית הייתה התרבות השלטת בכל המזרח – בשפה, במסחר, בדיפלומטיה ובדרכי השלטון. ממלכה גדולה, שכללה ערים הלניסטיות ושנהלה קשרי מסחר וקשרים בינלאומיים, נזקקה להשתלב בתרבות הזאת.

שלוש דוגמאות:
דוגמה ראשונה – שמות יווניים: השליטים החשמונאים נשאו לצד שמם העברי שמות יווניים – יוחנן הורקנוס, יהודה אריסטובולוס, יונתן אלכסנדר (ינאי) ושלומציון אלכסנדרה.
דוגמה שנייה – דרכי שלטון הלניסטיות: יהודה אריסטובולוס היה הראשון מבית חשמונאי שהכתיר את עצמו למלך, ואלכסנדר ינאי שילב בידיו מלוכה וכהונה גדולה ושלט כשליט יחיד, עם חצר מלוכה בדגם ההלניסטי. גם שלטונה של אישה – שלומציון אלכסנדרה – היה תופעה מוכרת בממלכות ההלניסטיות.
דוגמה שלישית – צבא שכירים: יוחנן הורקנוס החל לשכור חיילים נוכרים, ואלכסנדר ינאי הרחיב מאוד את צבא השכירים ונשען עליו גם במלחמתו נגד מתנגדיו מבית.
(דוגמאות נוספות: שימוש בשפה היוונית – על מטבעות של אלכסנדר ינאי מופיעה כתובת בעברית ובצידה כתובת ביוונית; קביעת ימי חג לזכר ניצחונות צבאיים, כמנהג ההלניסטי – יום ניקנור, לזכר ניצחונו של יהודה המכבי, ויום כיבוש החקרא שקבע שמעון.)
כך, אף שבית חשמונאי עלה לשלטון במרד נגד הגזרות של השלטון הסלווקי, שליטיו אימצו בהדרגה את דרכי השלטון ואת סמלי התרבות ההלניסטית.

למה זה מקבל ניקוד מלא: המניעים מוסברים (מדוע זה שירת את השליטים), ולא רק נמנים; שלוש הדוגמאות שונות זו מזו ומפורטות בשמות ובעובדות. מקובל גם: הרצון לזכות בתמיכת השליטים התלמיים; לימוד השפה היוונית ושימוש בה כדוגמה.

טעות נפוצה: להביא דוגמאות להתייוונות בימי אנטיוכוס הרביעי (הגימנסיון בירושלים, ימי יאסון) במקום דוגמאות לאימוץ התרבות ההלניסטית בידי השליטים החשמונאים.

מה השאלה מבקשת: להסביר כיצד מפעלי הבנייה של הורדוס מלמדים שהוא היה "מלך חסות" של רומא, ולבסס את ההסבר על שלוש דוגמאות של מפעלי בנייה.

תשובה מלאה:
"מלך חסות" היה שליט מקומי שרומא מינתה לשלוט בשמה באזור שבתחום השפעתה (שלטון עקיף). שלטונו היה תלוי לחלוטין ברצונה של רומא: היא מינתה אותו, ויכלה להדיח אותו. לכן היה עליו להפגין נאמנות מתמדת לקיסר, לשמור על השקט ועל גבולות האימפריה באזורו ולהפיץ את התרבות הרומית־הלניסטית. הורדוס מונה למלך יהודה בידי הסנאט הרומי בשנת 40 לפנה"ס, וכבש את ממלכתו בעזרת הצבא הרומי; לאחר ניצחונו של אוקטביאנוס (לימים הקיסר אוגוסטוס) בקרב אקטיום (31 לפנה"ס) אישר לו המנצח את מלכותו. מפעלי הבנייה הרבים שלו משקפים את מעמדו זה.

דוגמה ראשונה – קיסריה: הורדוס בנה על חוף הים עיר נמל חדשה ומפוארת וקרא לה קיסריה, על שם הקיסר אוגוסטוס, ואת הנמל קרא סבסטוס (אוגוסטוס ביוונית). מעל הנמל הקים מקדש לכבוד רומא ואוגוסטוס. קריאת עיר על שם הקיסר והקמת מקדש לפולחנו היו הצהרה פומבית של נאמנות לקיסר, והנמל קשר את הממלכה לרומא ולמסחר הים־תיכוני.

דוגמה שנייה – סבסטיה: הורדוס בנה מחדש את העיר שומרון וקרא לה סבסטיה – על שם אוגוסטוס – ובנה בה מקדש לכבוד הקיסר. (גם בפניאס, ליד מקורות הירדן, הקים מקדש לאוגוסטוס, לאחר שהקיסר צירף את האזור לממלכתו.) המקדשים לפולחן הקיסר מראים שהורדוס ראה את עצמו כחלק מן המערכת הקיסרית וכפוף לה.

דוגמה שלישית – מבנים של התרבות הרומית־הלניסטית: הורדוס בנה תיאטראות, אמפיתיאטרון והיפודרום בקיסריה ובירושלים, ובקיסריה ערך משחקים לכבוד הקיסר. מלך חסות היה אמור להפיץ באזורו את התרבות של רומא, ובכך הראה הורדוס לשליטים ברומא שממלכתו משולבת בעולם הרומי.
(דוגמאות נוספות: מצודת אנטוניה בירושלים, שנקראה על שם מרקוס אנטוניוס, פטרונו של הורדוס לפני קרב אקטיום; המבצרים שבנה וביצר – מצדה, מכוור, הרודיון – ששמרו על הגבול המזרחי של הממלכה, ובכך מילא הורדוס את תפקידו של מלך חסות לשמור על השקט ועל גבולות האימפריה באזורו.)
לסיכום, מפעלי הבנייה של הורדוס לא נועדו רק לפאר את ממלכתו; רבים מהם נועדו להראות לרומא שהוא שליט נאמן, שמכבד את הקיסר ומקדם את האינטרסים של האימפריה – כלומר "מלך חסות".

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסבר מהו "מלך חסות" (מינוי בידי רומא, תלות בה, נאמנות לקיסר); מובאות שלוש דוגמאות מוחשיות של מפעלי בנייה (שם המקום ומה נבנה), וכל אחת מקושרת במפורש לנאמנות לרומא או לתפקידי מלך החסות. מקובלות גם: מצודת אנטוניה, מקדש אוגוסטוס בפניאס, המבצרים.

טעות נפוצה: להביא את שיפוץ בית המקדש כדוגמה – הוא נועד בעיקר לזכות בתמיכת היהודים, ואינו מעיד על היותו מלך חסות.

מה השאלה מבקשת: שני רכיבים. (1) להסביר כיצד שלושה מאפיינים של שלטון הנציבים ביהודה באים לידי ביטוי בקטע – לכל מאפיין: מהו, ציטוט והסבר. (2) על פי הידע, להסביר כיצד השפיעו שניים מן המאפיינים האלה על פרוץ המרד הגדול.

תשובה מלאה:
מאפיין ראשון – שחיתות ותאוות בצע: רבים מן הנציבים ראו בתפקידם הזדמנות להתעשר על חשבון תושבי הפרובינקיה. בקטע מתואר שפלורוס "הכריז כי לכל איש נתונה הרשות לשדוד ולגזול, בתנאי שהוא עצמו יקבל את חלקו בָּשָלל", ושהחורבן נגרם "בגלל תאוות הבצע שלו". גם על קודמו, אלבינוס, נאמר שהוא "ביצע את מרבית מעשי הרשע שלו בסתר ובמסווה" – כלומר השחיתות הייתה מאפיין של השלטון כולו, ולא רק של נציב אחד.

מאפיין שני – אכזריות ודיכוי, שהביאו להרס כלכלי: במקום לשמור על הסדר ועל שלום התושבים, הנציב פגע בהם. בקטע: "לא פסח [לא דילג] על כל סוג של שוד או התעללות. באכזריותו לא ידע רָחֵם", "הוא בזז ערים שלמות והחריב קהילות במלואן", ובעקבות זאת "היו כל הערים לשממה, ורבים נטשו את נחלת אבותיהם ונמלטו לפרובינקיות [מחוזות] זרות". כלומר, שלטון הנציב הביא להתרוששות האוכלוסייה ולנטישת אדמות.

מאפיין שלישי – פגיעה בדת ובבית המקדש: הנציבים לא כיבדו את רגשותיהם הדתיים של היהודים. בקטע: פלורוס "שלח להוציא שבע־עשרה כיכרות כסף מאוצר המקדש, בתואנה שהם דרושים לצרכיו של קיסר". אוצר המקדש היה קודש, ולכן "מייד אחזה סערת רוחות בעם", והעם נהר "אל הר הבית ובזעקות נוקבות קראו בשם קיסר והתחננו שישחררם מעריצותו של פלורוס".
(מאפיינים נוספים שבאים לידי ביטוי בקטע: העדפת הנוכרים על פני היהודים בערים המעורבות – היוונים של קיסריה "זכו במשפט לפני נֵרוֹן [קיסר]... האומר שהם יהיו שליטי העיר"; ליבוי מכוון של המתיחות במקום שמירה על הסדר – פלורוס פעל "כאילו נִשְׂכַּר ללַבּות [להגביר] את אש המלחמה".)

כיצד השפיעו שניים מן המאפיינים על פרוץ המרד:
הפגיעה במקדש: לקיחת הכסף מאוצר המקדש (66 לספירה) עוררה מחאה בירושלים, וחלק מן המוחים אף לעגו לפלורוס. פלורוס הגיע לירושלים, ודרש להסגיר את המלעיגים; כשסירבו, שלח את חייליו לבזוז ולטבוח בתושבים, ורבים נהרגו. האירועים האלה הוכיחו לרבים שאין לסמוך על השלטון הרומי ושגם המקדש אינו מוגן מפניו. בעקבותיהם החליט אלעזר בן חנניה, סגן הכהן הגדול (ממונה על המקדש), להפסיק את הקרבת הקורבן לשלום הקיסר – צעד שמשמעו מרד גלוי ברומא – והמורדים השתלטו על ירושלים.
תאוות הבצע והביזה: הניצול הכלכלי בידי הנציבים העמיק את המצוקה הכלכלית. איכרים רבים נושלו מאדמותיהם או נטשו אותן, כפי שמתאר הקטע. אנשים מרוששים ומיואשים הצטרפו לכנופיות שודדים ולקבוצות הקנאים והסיקריקים, וכך התחזקו הגורמים הקיצוניים שקראו למרד. בנוסף, כשהעם פנה אל הקיסר והתחנן "שישחררם מעריצותו של פלורוס" ולא קיבל עזרה, התחזקה התחושה שאין טעם לפנות לרומא ושהדרך היחידה היא מרד.
(אפשר גם: העדפת הנוכרים – לאחר פסק הדין בקיסריה החריפו המהומות בין היהודים לנוכרים בעיר, היהודים עזבו את קיסריה, והעוינות בין יהודים לנוכרים בערים המעורבות הוסיפה לליבוי המרד; יוסף בן מתתיהו כותב על כך "ומכאן החלה המלחמה".)
לסיכום, התנהלות הנציבים – השחיתות, האכזריות והפגיעה בקודשי ישראל – הפכה את הכעס בעם למרד גלוי בשנת 66 לספירה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסברים שלושה מאפיינים שונים, וכל אחד מעוגן בציטוט מדויק מן הקטע ומוסבר; שני מאפיינים מקושרים, על פי הידע, לפרוץ המרד באמצעות רצף סיבתי ועובדות (טבח בירושלים, הפסקת הקורבן לשלום הקיסר, התחזקות הקנאים). מקובלים גם המאפיינים שבסוגריים.

טעות נפוצה: להסביר את השפעת המאפיינים על המרד רק במילים מן הקטע, בלי ידע (מה קרה אחרי לקיחת הכסף), או לכתוב שפסל הקיסר הוצב בבית המקדש – קליגולה ציווה על כך, אך הצו לא בוצע.

מה השאלה מבקשת: להסביר את הקביעה שפעילות חכמי יבנה לשיקום החיים היהודיים התאפיינה בהמשכיות לצד חדשנות, ולבסס את ההסבר על שלוש דוגמאות – בכל דוגמה להראות מה נשמר (המשכיות) ומה חדש (חדשנות).

תשובה מלאה:
לאחר החורבן התרכזו ביבנה חכמים בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי, ובהמשך בהנהגת רבן גמליאל (השני). החכמים לא ביקשו ליצור דת חדשה: הם שמרו על התורה, על המצוות, על המוסדות המסורתיים ועל זכר המקדש והתקווה לבנייתו מחדש – זו ההמשכיות. אך משום שהמקדש חרב, הם נאלצו למצוא דרכים חדשות לקיים חיים יהודיים בלי מקדש ובלי כהונה – זו החדשנות. כך העבירו את העם מהיותו "עם המקדש" להיותו "עם הספר".

דוגמה ראשונה – מוסדות ההנהגה: הסנהדרין והנשיאות. המשכיות: ביבנה הוקם בית הדין הגדול (הסנהדרין), שהמשיך את תפקידי הסנהדרין שישבה בירושלים – חקיקה, שיפוט, הכרעה בשאלות הלכה וקביעת לוח השנה (קידוש החודש ועיבור השנה). חדשנות: המוסד ישב מעתה ביבנה, בלי מקדש, ובראשו עמד חכם בתפקיד נשיא – רבן גמליאל, מצאצאי הלל – ולא הכהן הגדול. ההנהגה עברה מן הכהנים אל החכמים, והנשיאות הפכה למוסד ההנהגה המרכזי של העם.

דוגמה שנייה – התפילה ובית הכנסת. המשכיות: תפילה ובתי כנסת התקיימו כבר בימי הבית, וזמני התפילה נקבעו כנגד הקורבנות במקדש (שחרית כנגד תמיד של שחר, מנחה כנגד תמיד של בין הערביים), כך שהקשר לעבודת המקדש נשמר. חדשנות: ביבנה, בימי רבן גמליאל, נקבעה תפילת שמונה עשרה בנוסח מסודר כחובה על כל יהודי שלוש פעמים ביום, והתפילה הפכה לתחליף לעבודת הקורבנות ("עבודה שבלב"). בית הכנסת, שאפשר להקים בכל מקום, הפך למרכז הדתי והחברתי של הקהילה, במקום המקדש היחיד בירושלים.

דוגמה שלישית – תקנות רבן יוחנן בן זכאי "זכר למקדש". המשכיות: התקנות שמרו על מצוות ומנהגים של המקדש ועל זכרו. חדשנות: הן העבירו אותם מן המקדש אל כל מקום. בעבר תקעו בשופר בראש השנה שחל בשבת רק במקדש; ריב"ז תיקן שיתקעו גם ביבנה, במקום שיש בו בית דין. בעבר נטלו לולב כל שבעת ימי חג הסוכות רק במקדש, ובשאר המקומות ביום הראשון בלבד; ריב"ז תיקן שיטלו לולב בכל מקום כל שבעת הימים, "זכר למקדש".
(דוגמה נוספת: הכרעת ההלכה כבית הלל והתחלת איסוף ההלכות. המשכיות: המשך לימוד התורה שבעל פה ודרכי הלימוד והוויכוח של החכמים. חדשנות: לראשונה הוכרעה המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל לטובת בית הלל, כדי שתהיה הלכה אחת מחייבת לכל העם, והחלו לאסוף ולגבש את ההלכות – תהליך שהוביל בהמשך לחתימת המשנה.)
לסיכום, חכמי יבנה שמרו על הרציפות עם עולם המקדש, ובאותו זמן התאימו את החיים היהודיים למציאות החדשה – וכך הבטיחו את המשך קיומו של העם גם בלי מקדש.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הקביעה מוסברת (מה נשמר ומה השתנה, ומדוע); מובאות שלוש דוגמאות שונות, וכל אחת מפורטת בעובדות (שמות, מוסדות, תקנות) ומראה במפורש גם את צד ההמשכיות וגם את צד החדשנות. מקובלות גם: הכרעת ההלכה כבית הלל; בתי מדרש והסמכת חכמים; גיור בלי קורבן.

טעות נפוצה: למנות את פעולות חכמי יבנה בלי להראות בכל דוגמה גם את ההמשכיות וגם את החדשנות, או להביא דוגמה שמראה רק אחד מהם.