מתכונת 1 בהיסטוריה (שאלון 22262) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22262 (אקסטרניים, בית שני) · במבנה של הבגרות · 4 שאלות · 1:30 שעות
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה פרק אחד ובו ארבע שאלות.
יש לענות על שתי שאלות.
מן השאלות שתבחרו לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
(50×2) – סך הכול – 100 נקודות.
שימו לב: תלמידים שאושר להם מבחן מותאם אינם חייבים לבחור בשאלה שיש בה מקור.
ג. חומר עזר מותר בשימוש: אין.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בית שני – מעם מקדש לעם הספר
ענו על שתיים מן השאלות 1–4 (לכל שאלה – 50 נקודות).
מן השאלות שתבחרו לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
שאלה 1 · מקור – "תן לי יבנה וחכמיה"
לפניכם קטע מן התלמוד הבבלי, ובו סיפור אגדה על יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה בימי המרד הגדול.
– על פי הקטע, הציגו את עמדתו של רבן יוחנן בן זכאי כלפי המשך המלחמה בירושלים, ואת הבקשות שביקש מאספסיאנוס.
– הסבירו כיצד שתיים מן הבקשות הניחו את היסודות למרכז ההנהגה החדש שהוקם ביבנה. בססו את תשובתכם על הקטע ועל מה שלמדתם.
בקטע מובאת ביקורת על בקשותיו של רבן יוחנן בן זכאי.
– הציגו את הביקורת ואת הנימוק של רבן יוחנן בן זכאי, כפי שהם עולים מן הקטע.
– הביעו עמדה: האם הבקשה של רבן יוחנן בן זכאי הייתה החלטה נכונה? נמקו את עמדתכם בשתי דוגמאות לפעולות של חכמי יבנה שלמדתם עליהן.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
עמדת ריב"ז: התנגד להמשך המלחמה בידי הקנאים, שהביאה מוות ברעב על תושבי העיר ("עד מתי תעשו כך ותמיתו את כל העולם ברעב?"), וביקש להציל את מה שאפשר ("אולי תהיה הצלה מעטה"). הבקשות: "יבנה וחכמיה", "שושלתו של רבן גמליאל", רופאים לרבי צדוק. הסבר (שתיים): "יבנה וחכמיה" – מקום שבו יוכלו החכמים להמשיך ללמוד תורה ולפסוק הלכה; שם קם בית הדין הגדול שמילא את מקום הסנהדרין שבירושלים – פסק הלכה, קבע את לוח המועדים ותיקן תקנות (למשל נטילת לולב שבעה ימים בכל מקום "זכר למקדש"). "שושלתו של רבן גמליאל" – הצלת בית הנשיאים; רבן גמליאל עמד אחר כך בראש המרכז ביבנה כ"נשיא", וכך נוצרה הנהגה מוכרת לעם בארץ ובתפוצות (לפניו סודרה תפילת "שמונה עשרה").
מה השאלה מבקשת: שלושה רכיבים: (1) להציג, על פי הקטע, את עמדתו של רבן יוחנן בן זכאי כלפי המשך המלחמה בירושלים; (2) להציג את הבקשות שביקש מאספסיאנוס; (3) להסביר כיצד שתיים מן הבקשות הניחו את היסודות למרכז ההנהגה ביבנה, על פי הקטע ועל פי הידע.
תשובה מלאה:
עמדתו של ריב"ז כלפי המשך המלחמה: בזמן המצור על ירושלים שלטו בעיר הקנאים ("הבריונים"), שהיו נחושים להילחם עד הסוף. ריב"ז מוכיח את ראש הבריונים, בן אחותו: "עד מתי תעשו כך ותמיתו את כל העולם ברעב?" – לדעתו, המשך המלחמה רק מביא מוות ורעב על תושבי העיר, ואין בו תועלת. הוא מבקש לצאת מן העיר מתוך הכרה מציאותית שהעיר אבודה, וכדי להציל את מה שעוד אפשר להציל: "אולי תהיה הצלה מעטה". כלומר, ריב"ז התנגד למלחמה והעדיף להבטיח את המשך קיום העם על פני מאבק צבאי חסר סיכוי.
הבקשות: כשאספסיאנוס מציע לו לבקש דבר, ריב"ז מבקש שלושה דברים: "תן לי יבנה וחכמיה, ושושלתו של רבן גמליאל, ורופאים שירפאו את רבי צדוק".
בקשה ראשונה – "יבנה וחכמיה": ריב"ז ביקש מקום שבו יוכלו החכמים להמשיך ללמוד תורה ולפסוק הלכה גם אחרי שירושלים תיפול. על פי מה שלמדנו, ביבנה כינס ריב"ז חכמים והקים בית דין שתפס את מקומו של בית הדין הגדול (הסנהדרין) שישב בירושלים. בית הדין ביבנה פסק הלכה, קבע את ראשי החודשים ואת לוח המועדים לכל היהודים, ותיקן תקנות שהתאימו את החיים היהודיים למציאות שבלי מקדש – למשל, שיהיו נוטלים לולב בכל מקום שבעה ימים, "זכר למקדש". כך הפכה יבנה למרכז דתי ומשפטי חדש במקום ירושלים.
בקשה שנייה – "שושלתו של רבן גמליאל": ריב"ז ביקש להציל את משפחת הנשיאים, שעמדה בראש הפרושים והחכמים עוד בימי הבית (לפי המסורת – צאצאי הלל). על פי מה שלמדנו, רבן גמליאל (דיבנה) עמד אחר כך בראש המרכז ביבנה ונקרא "נשיא". בהנהגתו התחזק מוסד הנשיאות: הנשיא ובית הדין פסקו הלכה לכל העם ושלחו הנחיות לקהילות בארץ ובתפוצות, ולפני רבן גמליאל סודרה ביבנה תפילת "שמונה עשרה" בנוסח קבוע. כך קיבל העם הנהגה מוכרת ומוסכמת שתפסה את מקומם של הכוהן הגדול והסנהדרין שבירושלים.
לסיכום, על פי הקטע, ריב"ז לא ביקש להציל את ירושלים אלא את מה שיאפשר לעם להמשיך להתקיים בלי ירושלים: מרכז של חכמים והנהגה – והבקשות האלה היו היסוד לבית הדין ולנשיאות ביבנה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: העמדה מוצגת עם ציטוט ("עד מתי... תמיתו את כל העולם ברעב", "אולי תהיה הצלה מעטה"); שלוש הבקשות מוצגות; שתי בקשות מקושרות לפעולות מוגדרות ביבנה (בית הדין הגדול, פסיקת הלכה ולוח המועדים; הנשיאות של רבן גמליאל). מקובל גם להסביר את הבקשה לרופאים לרבי צדוק כהצלת חכמי הדור, שהיו נחוצים להמשך לימוד התורה וההנהגה, בתנאי שמוסבר הקשר למרכז ביבנה.
טעות נפוצה: לקרוא את הקטע כתיעוד מדויק של אירוע. זה סיפור אגדה מן התלמוד הבבלי, שנערך בבבל מאות שנים אחרי החורבן; הוא מבטא את האופן שבו זכרו החכמים את ייסוד יבנה. גם: להציג את הבקשות בלי להסביר מה נבנה ביבנה בעקבותיהן.
סעיף ב
הביקורת: רב יוסף (או רבי עקיבא) קרא עליו "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" – היה עליו לבקש שיניחו לירושלים ("הנח להם הפעם הזאת"), כלומר להציל את העיר והמקדש. נימוק ריב"ז: "שמא את כל זה לא יעשה, ואף הצלה מעטה לא תהיה" – בקשה גדולה מדי הייתה נדחית ולא היה ניצל דבר. עמדה (למשל: נכונה) ושתי דוגמאות: בית הדין הגדול והנשיאות ביבנה – הנהגה מרכזית שפסקה הלכה וקבעה לוח מועדים אחיד לכל העם; בית הכנסת והתפילה הקבועה ("שמונה עשרה") ודרכי כפרה חלופיות (גמילות חסדים, תשובה) – פולחן בכל מקום בלי מקדש; תקנות "זכר למקדש" (לולב שבעה ימים בכל מקום, שופר בכל מקום שיש בו בית דין); הכרעה כבית הלל. מקובלת גם עמדה הפוכה אם היא מנומקת היטב.
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים: (1) להציג, על פי הקטע, את הביקורת על בקשותיו של ריב"ז ואת הנימוק שלו; (2) להביע עמדה אם הבקשה הייתה החלטה נכונה ולנמק אותה בשתי דוגמאות לפעולות של חכמי יבנה, על פי הידע.
תשובה מלאה:
הביקורת: בסוף הקטע מובאים דברי רב יוסף (ויש אומרים רבי עקיבא), שקרא על ריב"ז את הפסוק "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" – כלומר, החכם טעה. לדעתו, "היה עליו לומר לו: הנח להם הפעם הזאת" – ריב"ז היה צריך לנצל את ההזדמנות ולבקש מאספסיאנוס להניח לירושלים, ובכך אולי להציל את העיר ואת בית המקדש.
הנימוק של ריב"ז: "שמא את כל זה לא יעשה, ואף הצלה מעטה לא תהיה". ריב"ז העריך שאספסיאנוס לא יסכים להסיר את המצור מעיר מורדת; בקשה גדולה כזו הייתה נדחית, ואז גם לא היה ניצל דבר. לכן בחר לבקש מעט – אבל מעט שאפשר להשיג.
העמדה שלנו: הבקשה הייתה החלטה נכונה, כי מה שריב"ז ביקש להציל – החכמים והנהגתם – הוא שאפשר לעם להמשיך להתקיים לאחר החורבן.
דוגמה ראשונה – בית הדין הגדול והנשיאות: ביבנה הקים ריב"ז בית דין של חכמים שתפס את מקומו של בית הדין הגדול שבירושלים, ואחריו עמד בראש המרכז רבן גמליאל, ה"נשיא" – מבית הנשיאים שאת הצלתו ביקש ריב"ז. בית הדין והנשיא פסקו הלכה, קבעו את ראשי החודשים ואת לוח המועדים לכל היהודים בארץ ובתפוצות, והכריעו שההלכה כבית הלל – וכך נקבעה הלכה אחידה. אחרי שאבד המרכז בירושלים, לעם הייתה שוב הנהגה אחת מוסכמת, והוא לא התפורר לקהילות נפרדות.
דוגמה שנייה – עיצוב פולחן וכפרה בלי מקדש: חכמי יבנה הפכו את בית הכנסת למקום הפולחן המרכזי בכל קהילה, וביבנה סודרה תפילת "שמונה עשרה" בנוסח קבוע כנגד הקורבנות. הם גם הציעו דרכי כפרה חלופיות – גמילות חסדים, תשובה ותפילה – ותיקנו תקנות "זכר למקדש", כמו נטילת לולב שבעה ימים בכל מקום. כך יכלו היהודים להמשיך לקיים חיים דתיים מלאים בכל מקום, בלי מקדש ובלי ייאוש.
אילו ביקש ריב"ז רק להציל את ירושלים ונענה בשלילה, לא היה נשאר מרכז של חכמים שיעשה את כל אלה; ובפועל, ירושלים והמקדש חרבו בשנת 70 לספירה, והמרכז ביבנה הוא שהבטיח את המשך החיים היהודיים.
לסיכום, למרות הביקורת שבקטע, ההחלטה של ריב"ז הייתה נכונה: הוא ויתר על מטרה שכנראה לא הייתה ניתנת להשגה, והציל את היסוד שעליו נבנו החיים היהודיים בלי מקדש.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הביקורת והנימוק מוצגים, כל אחד עם ציטוט מן הקטע; העמדה מנוסחת בבירור; כל אחת משתי הדוגמאות מדויקת (מי, מה, היכן) ומקושרת במפורש לעמדה – כיצד מה שניצל ביבנה אפשר את המשך קיום העם. מקובלות גם דוגמאות אחרות: תקנת השופר בראש השנה שחל בשבת "בכל מקום שיש בו בית דין"; תקנות "זכר לחורבן". מקובלת גם עמדה שההחלטה לא הייתה נכונה, או נכונה רק בחלקה (למשל: ריב"ז ויתר מראש על ניסיון להציל את ירושלים), בתנאי שהיא מנומקת בקטע ובעובדות היסטוריות מדויקות, ובכלל זה בשתי דוגמאות לפעולות חכמי יבנה.
טעות נפוצה: להביע עמדה בלי לנמק אותה בפעולות מוגדרות של חכמי יבנה, או להביא דוגמאות כלליות ("החכמים חיזקו את הדת") בלי פרטים. גם: לייחס לחכמי יבנה את חתימת המשנה – היא נערכה מאוחר יותר, בסוף המאה ה־2 לספירה, בידי רבי יהודה הנשיא.
שאלה 2 · מרד בר כוכבא – ממצאים, סיום המרד ותוצאותיו
– על פי מה שלמדתם, הביאו דוגמה לממצא ארכאולוגי מתקופת מרד בר כוכבא, והסבירו מה אפשר ללמוד ממנו על ההכנות למרד או על היקפו.
– תארו כיצד דיכאו הרומאים את המרד.
יש הטוענים כי מרד בר כוכבא היה נקודת מפנה בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, חשובה אפילו יותר מחורבן בית המקדש השני.
– הביעו עמדה בנוגע לטענה זו, ונמקו אותה באמצעות שלוש עובדות היסטוריות על תוצאות המרד.
– הסבירו השפעה אחת של מרד בר כוכבא על דרך ההתמודדות של ההנהגה היהודית עם השלטון הרומי בדורות שאחריו.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
דוגמה לממצא (אחת מתוך): מערכות מסתור תת־קרקעיות – מאות מערכות, בעיקר בשפלת יהודה, מתחת לבתים בכפרים: חללים מחוברים במעברים צרים, פירים לאוויר, בורות מים ומחסנים – מלמדות על הכנות חשאיות ומתוכננות מראש, ועל השתתפות רחבה של אוכלוסיית הכפרים; מערת האיגרות בנחל חבר / מערות ואדי מורבעאת – איגרות בר כוכבא, שטרות, חפצים ושרידי פליטים – מלמדות על מנגנון שלטוני, על שליטה ביהודה עד עין גדי ועל סוף המרד; מטבעות המרד שנמצאו באתרים רבים ביהודה – שטח השליטה. סיום המרד: אדריאנוס שלח את יוליוס סוורוס מבריטניה עם תגבורת גדולה; מלחמת התשה – הימנעות מקרב פנים אל פנים, כיתור קבוצות קטנות, ניתוק אספקה, כיבוש המבצרים והכפרים אחד אחד; מצור על ביתר ונפילתה ב־135 לספירה (לפי המסורת בתשעה באב), מות בר כוכבא; מורדים ופליטים נמלטו למערות במדבר יהודה ונלכדו או מתו שם.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) "הביאו דוגמה" – ממצא ארכאולוגי אחד, מתואר (מה, איפה), ו"הסבירו" מה הוא מלמד על ההכנות או על ההיקף. (2) "תארו" את שלבי הדיכוי עד נפילת ביתר.
תשובה מלאה:
דוגמה לממצא ארכאולוגי – מערכות המסתור: בשפלת יהודה ובאזורים נוספים ביהודה נמצאו מאות מערכות מסתור תת־קרקעיות, שרבות מהן מיוחסות לתקופת מרד בר כוכבא. הן נחצבו מתחת לבתים בכפרים, ובנויות מחללים קטנים המחוברים במעברים צרים ונמוכים, שאפשר לזחול בהם רק אחד־אחד, ובהן פירים לאוויר, בורות מים ומקומות אחסון. מהן אפשר ללמוד שהמרד הוכן מראש, בחשאי ובמשך זמן רב – הרבה לפני פרוץ הלחימה, ובלי שהרומאים הבחינו בכך. ריבוי המערכות בכפרים רבים מלמד גם על היקף המרד: לא רק קבוצה קטנה של לוחמים, אלא אוכלוסייה כפרית רחבה השתתפה בהכנות. הממצא מתאים גם לתיאורו של ההיסטוריון דיו קאסיוס, שלפיו המורדים תפסו מקומות נוחים וביצרו אותם במחילות תת־קרקעיות. (מקובל גם: מערת האיגרות בנחל חבר, שבה מצא יגאל ידין ב־1960–1961 איגרות של בר כוכבא, שטרות וחפצים של פליטים – והן מלמדות על המנגנון השלטוני של המורדים ועל שליטתם ביהודה עד עין גדי; או מטבעות המרד, שנמצאו באתרים רבים ביהודה.)
סיום המרד: לאחר ההצלחות הראשונות של המורדים, ריכז הקיסר אדריאנוס נגדם כוחות גדולים מכמה פרובינקיות, ושלח את אחד ממצביאיו הטובים, יוליוס סוורוס, שהובא מבריטניה. סוורוס נמנע מקרב פנים אל פנים מול המורדים הרבים, וניהל מלחמת התשה: לכד את המורדים בקבוצות קטנות, כיתר אותם וניתק את האספקה שלהם, וכבש את המבצרים והכפרים בזה אחר זה. בסוף נותרה בידי בר כוכבא ביתר, דרומית־מערבית לירושלים. אחרי מצור היא נכבשה בשנת 135 לספירה – לפי המסורת היהודית בתשעה באב – ובר כוכבא נהרג. מורדים ופליטים שנמלטו למערות במדבר יהודה כותרו שם, ורבים מהם מתו במערות.
למה זה מקבל ניקוד מלא: ממצא מוגדר ומתואר, והסבר מפורש של הקשר בינו לבין ההכנות למרד או היקפו; תיאור הדיכוי הכולל לפחות את הגעת הכוחות והמצביא, את שיטת הלחימה (התשה, כיתור, ניתוק אספקה) ואת נפילת ביתר. מקובל גם: מערת האיגרות או מערות ואדי מורבעאת; מטבעות המרד.
טעות נפוצה: לתאר את הממצא בלי להסביר מה הוא מלמד, או לכתוב שהמרד הסתיים בכיבוש ירושלים – המרד הסתיים בנפילת ביתר.
סעיף ב
עמדה בעד (דוגמה): המרד היה נקודת מפנה חשובה אפילו יותר מן החורבן. עובדות (שלוש מתוך): (1) דמוגרפיה – הרג רב (דיו קאסיוס מעריך מאות אלפים – הערכה עתיקה), מכירה לעבדות, יהודה התרוקנה מיהודים ונוכרים יושבו בה, מרכז היישוב עבר לגליל; אחרי 70 נשארה יהודה מיושבת יהודים ונבנה מרכז ביבנה; (2) מדיני – ירושלים הפכה לאיליה קפיטולינה, נאסר על יהודים להיכנס אליה, שם הפרובינקיה שונה לסוריה־פלשתינה, אבדה התקווה הקרובה לעצמאות ולמקדש; (3) דתי – גזרות השמד, הוצאת חכמים להורג (ר' עקיבא), חכמים יצאו מן הארץ; (4) כלכלי – הרס יישובים, הפקעת קרקעות; בהמשך גדל משקלו של המרכז בבבל, היהודים הפכו בהדרגה למיעוט בארצם. (עמדה נגד מקובלת: החורבן היה המפנה העיקרי – אבדן המקדש, הכהונה והעצמאות, מעבר ליהדות של תורה ותפילה ביבנה; מרד בר כוכבא רק השלים תהליך; ההנהגה התאוששה באושא, בגליל נוצר מרכז חזק והמשנה נחתמה – נמקו בשלוש עובדות.) השפעה על דרך ההנהגה (אחת): מעבר מדרך המרד לדרך של השלמה עם השלטון הרומי ושל שמירה על הקיום היהודי בעזרת תורה ומוסדות – כינוס החכמים באושא וחידוש הסנהדרין בגליל, רבי יהודה הנשיא ששיתף פעולה עם השלטון וחתם את המשנה (בערך 200 לספירה); מרד בר כוכבא היה הניסיון הגדול האחרון בעת העתיקה להשיג עצמאות בכוח; זהירות ממשיחיות – הכינוי "בן כוזיבא".
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) "הביעו עמדה ונמקו" – עמדה ברורה (בעד או נגד), ושלוש עובדות היסטוריות על תוצאות המרד, המקושרות לעמדה. (2) "הסבירו" השפעה אחת על דרך ההנהגה מול רומא.
תשובה מלאה:
עמדה: אני מסכים/ה עם הטענה. מרד בר כוכבא היה נקודת מפנה, חשובה אפילו יותר מן החורבן, משום שאחרי החורבן ב־70 לספירה היישוב היהודי בארץ – ובעיקר ביהודה – נשאר גדול, וההנהגה ביבנה בנתה אותו מחדש, ואילו אחרי מרד בר כוכבא השתנו פני היישוב היהודי בארץ ישראל מן היסוד.
עובדה ראשונה – בתחום הדמוגרפי: במרד נהרגו רבים מאוד, רבים נשבו ונמכרו לעבדות, ויישובים רבים נחרבו. דיו קאסיוס מספר על מאות אלפי הרוגים ועל מאות כפרים שנהרסו (מספריו הם הערכה של היסטוריון עתיק). יהודה – לב היישוב היהודי מאז ימי שיבת ציון – התרוקנה כמעט מיהודים, ונוכרים יושבו בה. מרכז היישוב היהודי עבר לגליל. אחרי החורבן נשארה יהודה מיושבת ביהודים, ואילו אחרי מרד בר כוכבא היא חדלה להיות מרכז יהודי.
עובדה שנייה – בתחום המדיני: ירושלים הפכה לעיר רומית אלילית בשם איליה קפיטולינה, ונאסר על יהודים להיכנס אליה. שם הפרובינקיה שונה מ"יהודה" ל"סוריה־פלשתינה", כדי לנתק את הקשר בין העם לארצו. אחרי החורבן עוד קיוו היהודים לבנות מחדש את המקדש בתוך זמן קצר, ומרד בר כוכבא היה ביטוי לתקווה זו; אחרי כישלונו אבדה התקווה הקרובה לעצמאות ולבניין המקדש, והיהודים נאלצו להשלים עם שלטון זר לטווח ארוך.
עובדה שלישית – בתחום הדתי והתרבותי: בעקבות המרד גזרו הרומאים "גזרות שמד" – איסורים על לימוד תורה ועל קיום מצוות – וחכמים שהמשיכו ללמד, ובהם רבי עקיבא, הוצאו להורג. חכמים רבים יצאו מן הארץ. בטווח הארוך החלישו ההרס, הפקעת הקרקעות וההגירה את היישוב בארץ, היהודים הפכו בהדרגה למיעוט בארצם, ומשקלו של המרכז היהודי בבבל הלך וגדל.
השפעה על דרך ההתמודדות של ההנהגה היהודית עם השלטון הרומי: אחרי כישלון המרד עברה ההנהגה מדרך של מרד לדרך של השלמה עם השלטון הזר ושל שמירה על הקיום היהודי בעזרת התורה והמוסדות. כשהוקלו הגזרות בימי הקיסר אנטונינוס פיוס, התכנסו החכמים באושא שבגליל וחידשו את הסנהדרין ואת ההנהגה. בהמשך פעל רבי יהודה הנשיא בשיתוף פעולה עם השלטון הרומי, וחתם את המשנה (בסביבות שנת 200 לספירה). מרד בר כוכבא היה הניסיון הגדול האחרון בעת העתיקה להשיג עצמאות בכוח, והחכמים התייחסו מכאן ואילך בזהירות לתקוות משיחיות מיידיות – ביטוי לכך הוא הכינוי "בן כוזיבא" שבו כינו את בר כוכבא.
לסיכום, מרד בר כוכבא שינה את מפת היישוב היהודי בארץ, את מעמדה של ירושלים ואת דרכה של ההנהגה, ולכן אפשר לראות בו נקודת מפנה מכרעת.
למה זה מקבל ניקוד מלא: עמדה מפורשת; שלוש עובדות שונות ומדויקות (רצוי מתחומים שונים), שכל אחת מהן מקושרת לעמדה – ובעמדה "בעד" גם השוואה למצב אחרי החורבן; השפעה מוסברת על דרך ההנהגה (אושא, רבי יהודה הנשיא, השלמה עם השלטון, זהירות ממשיחיות). מקובלת גם עמדה נגד: החורבן היה המפנה העיקרי (אבדן המקדש, הכהונה והעצמאות, המעבר ליהדות של תורה ותפילה ביבנה), ומרד בר כוכבא השלים תהליך – בתנאי שהיא מנומקת בשלוש עובדות.
טעות נפוצה: להציג את מספרי ההרוגים של דיו קאסיוס כעובדה מדויקת – אלה הערכה של היסטוריון עתיק; או לפרט תוצאות בלי לקשר אותן לעמדה.
שאלה 3 · מקור – יהודה אריסטובולוס: מלוכה, גיור והלניזם
לפניכם קטע מן הספר "קדמוניות היהודים" מאת יוסף בן מתתיהו, העוסק בימי שלטונו של יהודה אריסטובולוס הראשון, בנו של יוחנן הורקנוס.
קראו את הקטע וענו על השאלות שאחריו.
– על פי הקטע, הציגו שני שינויים שחלו בממלכה החשמונאית בימי אריסטובולוס.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו שתי מטרות של מדיניות הגיור של השליטים החשמונאים.
"השליטים החשמונאים אימצו מן התרבות ההלניסטית בעיקר את דרכי השלטון, אך ביקשו לשמור על הצביון היהודי של הממלכה."
נמקו טענה זו. בתשובתכם הביאו שתי דוגמאות לאימוץ התרבות ההלניסטית ושתי דוגמאות לשמירה על הצביון היהודי – לפחות דוגמה אחת מן הקטע.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
שינויים על פי הקטע (שניים): מעמד המנהיג – אריסטובולוס הפך את השלטון למלוכה והיה הראשון ששם נזר על ראשו (על פי יוסף בן מתתיהו); התרחבות טריטוריאלית – סיפח ליהודה "חלק גדול" מארץ האיטורים בצפון; שינוי דמוגרפי – גיור האיטורים שרצו להישאר בארצם ("להימול ולחיות על פי חוקי היהודים"). מטרות הגיור (שתיים, על פי מה שלמדתם): ליצור רוב יהודי ואוכלוסייה נאמנה בשטחים החדשים ולמנוע "גיס חמישי" נוכרי; לשמור על הצביון היהודי של הארץ ולטהר אותה מעבודה זרה, מתוך תפיסה דתית שארץ־ישראל שייכת לעם ישראל; לשלב את האוכלוסייה הנכבשת בממלכה במקום לגרש אותה – כוח אדם, חקלאים, משלמי מיסים ולוחמים.
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים. (1) להציג, על פי הקטע, שני שינויים שחלו בממלכה החשמונאית בימי אריסטובולוס. (2) להסביר, על פי מה שלמדתם, שתי מטרות של מדיניות הגיור של השליטים החשמונאים.
תשובה מלאה:
שינוי ראשון – במעמד המנהיג: על פי הקטע, אריסטובולוס "ראה לנכון להפוך את השלטון למלוכה, והוא היה הראשון ששם נזר על ראשו". עד ימיו כיהנו השליטים החשמונאים ככוהנים גדולים וכנשיאי העם, ואילו מעתה הפך השליט החשמונאי למלך, כמו המלכים ההלניסטיים בשכנות.
שינוי שני – התרחבות טריטוריאלית ושינוי דמוגרפי: אריסטובולוס "נלחם באיטורים, וסיפח חלק גדול מארצם ליהודה", כלומר הרחיב את גבולות הממלכה צפונה. בעקבות הכיבוש "אילץ את תושביה, אם רצונם להישאר בארצם, להימול ולחיות על פי חוקי היהודים" – האוכלוסייה הנוכרית הפכה לחלק מן העם היהודי, ובלשון הקטע "צירף להם חלק מעם האיטורים". (קודם לכן נקט אביו, יוחנן הורקנוס, מדיניות דומה כלפי האדומים.)
מטרות מדיניות הגיור: מטרה ראשונה – ביטחונית־מדינית: הכיבושים צירפו לממלכה אוכלוסייה נוכרית גדולה, שהייתה עלולה להיות עוינת ולשתף פעולה עם אויבי הממלכה. גיור האוכלוסייה נועד ליצור רוב יהודי ואוכלוסייה נאמנה בשטחים החדשים, וכך לבסס את שלטון החשמונאים בהם. מטרה שנייה – דתית־לאומית: השליטים החשמונאים, שעלו לשלטון במרד על שמירת התורה, ראו בארץ־ישראל נחלת אבות שיש לטהר מעבודה זרה ולשמור על צביונה היהודי. לכן לא אפשרו לאוכלוסייה נוכרית עובדת אלילים להמשיך לחיות בארץ כפי שהייתה, ודרשו ממנה לקבל את חוקי היהודים או לעזוב. (מקובל גם: מטרה כלכלית – הגיור אפשר להשאיר את האוכלוסייה במקומה כחקלאים, כמשלמי מיסים וכלוחמים, במקום לגרש אותה ולהשאיר את השטח ריק.) לסיכום, מדיניות הגיור שירתה גם את ביסוס השלטון וגם את התפיסה הדתית של החשמונאים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים שני שינויים שונים מן הקטע (מלוכה; כיבוש וגיור), כל אחד עם ציטוט; מוסברות שתי מטרות שונות לגיור (ביטחונית/נאמנות ורוב יהודי; דתית/צביון יהודי של הארץ), עם הסבר ולא כותרת בלבד. מקובלת גם המטרה הכלכלית.
טעות נפוצה: להציג את הכיבוש ואת הגיור כשני שינויים נפרדים בלי להבחין בין התחום הטריטוריאלי לדמוגרפי, או לתת מטרות שאינן מוסברות ("כדי שיהיו יהודים").
סעיף ב
הטענה נכונה. אימוץ ההלניזם (שתי דוגמאות, לפחות אחת מן הקטע): הכינוי "אוהב היוונים"; הפיכת השלטון למלוכה ונשיאת נזר בדגם המלכים ההלניסטיים; שמות יווניים לצד שמות עבריים (אריסטובולוס, הורקנוס, אלכסנדר); צבא שכירים נוכרי; חצר מלוכה הלניסטית; מטבעות דו־לשוניים של ינאי (עברית ויוונית). שמירת הצביון היהודי (שתי דוגמאות, לפחות אחת מן הקטע): גיור האיטורים וחיובם "לחיות על פי חוקי היהודים"; גיור האדומים בידי הורקנוס; השליט מכהן ככוהן גדול ועומד בראש עבודת המקדש; הריסת המקדש השומרוני בהר גריזים וטיהור ערים מעבודה זרה (גזר); כתב עברי על המטבעות; הריסת ערים הלניסטיות שסירבו לקבל את מנהגי היהודים (פחל בימי ינאי, על פי יוסף בן מתתיהו). הנימוק: ההלניזם אומץ כאמצעי לממלכה חזקה ומכובדת בין הממלכות ההלניסטיות, אך לא בתחומי הדת – אין פולחן אלילי, ותרבות יהודית נכפתה על הנכבשים.
מה השאלה מבקשת: לנמק את הטענה שהשליטים החשמונאים אימצו מן התרבות ההלניסטית בעיקר את דרכי השלטון, אך ביקשו לשמור על הצביון היהודי של הממלכה. הנימוק כולל שתי דוגמאות לאימוץ ההלניזם ושתי דוגמאות לשמירה על הצביון היהודי – לפחות אחת מהן מן הקטע.
תשובה מלאה:
הטענה נכונה, משום שהשליטים החשמונאים הבחינו בין צורות השלטון והחיים הממלכתיים, שבהן אימצו דגמים הלניסטיים, לבין תחום הדת והזהות, שבו הקפידו על הצביון היהודי ואף כפו אותו על אחרים.
אימוץ ההלניזם בדרכי השלטון: דוגמה ראשונה – המלוכה. על פי הקטע, אריסטובולוס "היה הראשון ששם נזר על ראשו" ו"נקרא 'אוהב היוונים'". המלוכה, הנזר והכינוי "אוהב היוונים" לקוחים מעולמם של המלכים ההלניסטיים, והם נועדו להציג את השליט היהודי כמלך שווה ערך לשליטי הממלכות השכנות. דוגמה שנייה – השמות וכלי השלטון: השליטים החשמונאים נשאו שמות יווניים לצד שמותיהם העבריים (יוחנן הורקנוס, יהודה אריסטובולוס, יהונתן אלכסנדר ינאי), החזיקו צבא שכירים נוכרי וחצר מלוכה בדגם ההלניסטי, ואלכסנדר ינאי טבע מטבעות שעליהם כתובות בעברית וביוונית.
שמירת הצביון היהודי: דוגמה ראשונה – מן הקטע: אותו אריסטובולוס "אוהב היוונים" אילץ את האיטורים "להימול ולחיות על פי חוקי היהודים", ובלשון סטרבון "קשר אותם בקשר של ברית המילה". כלומר, הכיבוש לא הפיץ את התרבות היוונית אלא להפך – הרחיב את תחום התורה והיהדות. דוגמה שנייה: השליטים החשמונאים כיהנו ככוהנים גדולים ועמדו בראש עבודת המקדש בירושלים; יוחנן הורקנוס הראשון הרס את המקדש השומרוני בהר גריזים וגייר את האדומים, ושמעון טיהר את גזר מ"פסילים" ויישב בה "אנשים העושים את התורה". גם על המטבעות הופיעו כתובות בכתב עברי, כמו "יהוחנן הכהן הגדל וחבר היהדים".
מכאן שההלניזם אומץ ככלי – כדי לבנות ממלכה חזקה ומכובדת בעולם ההלניסטי – אך לא כתחליף לזהות היהודית: לא הוכנס פולחן זר, והשליטים אף כפו את חוקי התורה על העמים שכבשו. לסיכום, הקטע עצמו מדגים את השילוב: "אוהב היוונים" שהוא גם מי שמגייר את האיטורים. (ניתן לציין גם שחלק מן החברה היהודית, ובעיקר הפרושים, ראה גם באימוץ דרכי השלטון ההלניסטיות סטייה מן המסורת – דבר שאינו סותר את הטענה, אלא מלמד שהגבול בין שלטון לתרבות היה שנוי במחלוקת.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: התשובה נוקטת עמדה ברורה ומנמקת אותה; מוצגות שתי דוגמאות לאימוץ ההלניזם ושתי דוגמאות לשמירה על הצביון היהודי, ולפחות אחת מהן מצוטטת מן הקטע ("אוהב היוונים", הנזר, הגיור); הנימוק מסביר את ההבחנה בין דרכי שלטון לבין דת וזהות. מקובלות גם דוגמאות כמו צבא השכירים, הריסת ערים הלניסטיות שסירבו לקבל את מנהגי היהודים (פחל בימי ינאי, על פי יוסף בן מתתיהו).
טעות נפוצה: לכתוב שהחשמונאים "התייוונו" כמו המתייוונים שלפני המרד – הם לא אימצו פולחן זר; או להביא דוגמאות רק מצד אחד של הטענה.
שאלה 4 · מקור – חורבן ירושלים
לפניכם קטע מן הספר "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" מאת יוסף בן מתתיהו. קראו את הקטע.
על פי הקטע, תארו שני צעדים שנקטו הרומאים בירושלים לאחר כיבושה, והסבירו מה ביקשו הרומאים להשיג בכל אחד מהם.
על פי מה שלמדתם, הסבירו מדוע חורבן ירושלים ובית המקדש, המתואר בקטע, היה אבדן של המרכז הדתי, של המרכז המשפטי ושל המרכז המדיני של העם היהודי. הביאו דוגמה אחת לכל תחום.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
צעד ראשון: הריסת העיר כולה ובית המקדש עד היסוד ויישור החומות לקרקע ("להרוס עד היסוד את העיר כולה ואת בית המקדש") – כדי להעניש את המורדים, לחסל את מרכז המרד ולהרתיע מפני מרד נוסף ("מי שיבוא למקום לא יאמין שאי־פעם ישבו בו בני אדם"). צעד שני: השארת המגדלים פצאל, היפיקוס ומרים – כדי להראות לדורות הבאים את עוצמת רומא שגברה על ביצורים אדירים ("כדי להראות לדורות הבאים..."). מקובל גם: השארת החומה המערבית כמחנה והצבת הלגיון העשירי בירושלים – כדי להבטיח שליטה צבאית קבועה בעיר ולמנוע התארגנות מחודשת של מורדים.
מה השאלה מבקשת: לתאר שני צעדים שנקטו הרומאים בירושלים, על פי הקטע, ולהסביר את מטרתו של כל צעד.
תשובה מלאה:
לאחר שכבשו הרומאים את ירושלים בשנת 70 לספירה, בסיומו של מצור ממושך, הם נקטו כמה צעדים שנועדו לסיים את המרד אחת ולתמיד.
הצעד הראשון היה הריסה כמעט מוחלטת של העיר ושל בית המקדש. בקטע: "ציווה קיסר [טיטוס] להרוס עד היסוד את העיר כולה ואת בית המקדש", ואת שאר החומה "יישרו עד לקרקע". מטרת הרומאים הייתה להעניש את המורדים ולחסל את ירושלים כמרכז של המרד – העיר שבה ישבו מנהיגי המורדים ושבה נמצא המקדש, סמל עצמאותו של העם. ההרס נועד גם להרתיע את היהודים ואת שאר העמים באימפריה מפני מרד, כפי שעולה מן התיאור: "עד כי מי שיבוא למקום לא יאמין שאי־פעם ישבו בו בני אדם".
הצעד השני היה השארת שלושת המגדלים הגבוהים – פצאל, היפיקוס ומרים. לפי הקטע הם הושארו "כדי להראות לדורות הבאים מה הייתה העיר ומה היו הביצורים האדירים שבכל זאת נכנעו לגבורת הרומאים". כלומר, המגדלים נועדו לשמש מעין אנדרטת ניצחון: הם הוכיחו שגם עיר מבוצרת כל כך לא יכלה לעמוד בפני רומא, וכך האדירו את עוצמתה.
לסיכום, הרומאים הרסו את ירושלים כדי להעניש ולמנוע מרד חוזר, ובאותה עת הותירו בה סימנים מכוונים לניצחונם.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני צעדים שונים מתוארים, כל אחד מעוגן בציטוט מן הקטע, ולכל אחד מוסברת מטרה. מקובל גם הצעד של השארת קטע החומה המערבית כמחנה והצבת "הלגיון העשירי, ועמו כמה יחידות של פרשים ושל רגלים" בירושלים – שמטרתו שליטה צבאית קבועה בעיר ומניעת התארגנות מחודשת של מורדים.
טעות נפוצה: לתאר את הצעדים בלי להסביר את מטרתם, או להסביר מטרה שאינה נשענת על הקטע ועל ההקשר (למשל "כדי לבנות עיר רומית" – הקמת איליה קפיטולינה הייתה רק בימי אדריאנוס, כשישים שנה מאוחר יותר).
סעיף ב
מרכז דתי: המקדש היה המקום היחיד שבו הוקרבו קורבנות; בו התקיימה עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים לכפרת העם, ואליו עלו לרגל בשלושת הרגלים – עם החורבן פסקה עבודת הקודש. מרכז משפטי: הסנהדרין הגדולה ישבה בלשכת הגזית שבהר הבית, פסקה הלכה, שפטה וקבעה את הלוח – עם החורבן בוטלה ולא היה עוד גוף מוסמך להכריע. מרכז מדיני: בירושלים ישבה ההנהגה העצמית של העם מול השלטון הרומי – הכוהן הגדול והסנהדרין; העיר והמקדש ליכדו את העם בארץ ובתפוצות (מחצית השקל) – עם החורבן נותר העם בלי מוסדות הנהגה ובלי מרכז לאומי.
מה השאלה מבקשת: להסביר מדוע החורבן היה אבדן של מרכז בשלושה תחומים – דתי, משפטי ומדיני – ולהביא דוגמה אחת לכל תחום.
תשובה מלאה:
בימי הבית השני היו ירושלים ובית המקדש לב חייו של העם היהודי, ולכן חורבנם בשנת 70 לספירה לא היה רק הרס פיזי של עיר, אלא אבדן של המרכז שבו התרכזו בעת ובעונה אחת חיי הדת, המשפט וההנהגה.
בתחום הדתי: בית המקדש היה המקום היחיד שבו מותר היה להקריב קורבנות, ובו התקיימה העבודה הדתית המרכזית של העם. לדוגמה, ביום הכיפורים נכנס הכוהן הגדול לקודש הקודשים ועבודתו נועדה לכפר על חטאי העם כולו; ובשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – עלו לירושלים עולי רגל מן הארץ ומן התפוצות. עם החורבן פסקה עבודת הקודש, ולא הייתה עוד דרך מוכרת לכפרה ולקיום מצוות רבות שהיו קשורות במקדש.
בתחום המשפטי: הסנהדרין הגדולה, בית הדין העליון של העם, ישבה בלשכת הגזית שבהר הבית. היא פסקה בשאלות הלכה, דנה במשפטים החשובים וקבעה את לוח השנה (קידוש החודש ועיבור השנה). לדוגמה, ההכרעה מתי יחולו החגים התקבלה בה ונמסרה לכל קהילות ישראל. עם החורבן בוטלה הסנהדרין שבירושלים, ולא היה עוד גוף מוסמך שיכריע במחלוקות ויקבע הלכה אחידה לכולם.
בתחום המדיני: ירושלים הייתה מקום מושבה של ההנהגה העצמית של היהודים. בימי השלטון הרומי ייצגו הכוהן הגדול והסנהדרין את העם מול הנציבים הרומאים וניהלו את ענייניו הפנימיים. המקדש גם ליכד את העם כולו: לדוגמה, כל יהודי, בארץ ובתפוצות, שלח מדי שנה את מחצית השקל למקדש, וכך ביטא את השתייכותו לעם אחד שמרכזו בירושלים. עם החורבן נותר העם בלי מוסדות הנהגה ובלי מרכז לאומי שסביבו יתלכד.
לסיכום, משום שהמרכז הדתי, המשפטי והמדיני היה מרוכז במקום אחד, חורבן ירושלים והמקדש השאיר את העם בלי עבודת קודש, בלי סמכות משפטית עליונה ובלי הנהגה – ויצר משבר עמוק.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלושת התחומים מוסברים בנפרד; בכל תחום מוסבר מה היה תפקידו של המקדש או של ירושלים, מובאת דוגמה מדויקת (יום הכיפורים / עלייה לרגל; הסנהדרין בלשכת הגזית וקביעת הלוח; הכוהן הגדול מול השלטון / מחצית השקל), ומוסבר מה אבד עם החורבן. מקובלות גם דוגמאות אחרות, כגון קריאת התורה בציבור במקדש (מצוות הקהל) בתחום הדתי, או ירושלים כמקום מושבה של הנהגת המורדים בשנים 66–70 בתחום המדיני.
טעות נפוצה: להביא את אותה דוגמה לשני תחומים (למשל את הסנהדרין גם כדוגמה משפטית וגם כדוגמה מדינית בלי להבחין בין התפקידים), או לתאר רק את ההרס הפיזי של העיר בלי להסביר מה היה תפקידה כמרכז.