מתכונת 2 בהיסטוריה (שאלון 22262) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22262 (אקסטרניים, בית שני) · במבנה של הבגרות · 4 שאלות · 1:30 שעות
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה פרק אחד ובו ארבע שאלות.
יש לענות על שתי שאלות.
מן השאלות שתבחרו לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
(50×2) – סך הכול – 100 נקודות.
שימו לב: תלמידים שאושר להם מבחן מותאם אינם חייבים לבחור בשאלה שיש בה מקור.
ג. חומר עזר מותר בשימוש: אין.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בית שני – מעם מקדש לעם הספר
ענו על שתיים מן השאלות 1–4 (לכל שאלה – 50 נקודות).
מן השאלות שתבחרו לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
שאלה 1 · מקורות – ההרס הכלכלי לאחר המרד
לפניכם שני מקורות: קטע מן הספר "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" מאת יוסף בן מתתיהו, וקטע מן המשנה. קראו את שני המקורות.
הציגו שלוש תוצאות של המרד הגדול בתחום הכלכלי: שתי תוצאות שבאות לידי ביטוי בקטע של יוסף בן מתתיהו, ותוצאה אחת שבאה לידי ביטוי בקטע מן המשנה. הסבירו כיצד פגעה כל תוצאה ביהודים.
השוו בין הקטע של יוסף בן מתתיהו לבין הקטע מן המשנה על פי שלושה תבחינים:
– סוג המקור ומחברו;
– זמן כתיבתו;
– אופן ההסבר של המצב הכלכלי בארץ לאחר החורבן.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
מן הקטע של יוסף בן מתתיהו: (1) אדמת היהודים הוחכרה או נמכרה והארץ נעשתה קניינו של הקיסר ("להחכיר [או: למכור] את כל אדמת היהודים", "שמר את הארץ לעצמו כקניינו הפרטי") – איכרים רבים איבדו את נחלתם או נעשו חוכרים על אדמתם; גם יישוב חיילים משוחררים באמאוס העביר קרקע לנוכרים. (2) "מס היהודים" – שתי דרכמות בשנה לכל יהודי בכל מקום, למקדש יופיטר ("שיועבר לקפיטול") – נטל כלכלי והשפלה דתית. מן המשנה: (3) פגיעה קשה בחקלאות – "לא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות" – הארץ נתפסה כמקוללת; המלחמה הרסה יישובים, שדות ומטעים והיבול נפגע.
מה השאלה מבקשת: להציג שלוש תוצאות כלכליות של המרד – שתיים מן הקטע של יוסף בן מתתיהו ואחת מן הקטע מן המשנה – ולהסביר כיצד פגעה כל אחת ביהודים.
תשובה מלאה:
דיכוי המרד הגדול הביא הרס כלכלי כבד על היישוב היהודי בארץ־ישראל, ושני המקורות מבטאים זאת.
תוצאה ראשונה – אבדן הקרקעות: לפי יוסף בן מתתיהו, הקיסר אספסיאנוס הורה "להחכיר [או: למכור] את כל אדמת היהודים", ו"שמר את הארץ לעצמו כקניינו הפרטי". כלומר, הקרקע, שהייתה בסיס הקיום של רוב היהודים, שהיו חקלאים, עברה לשליטת השלטון הרומי. איכרים רבים איבדו את נחלתם או נאלצו לעבד אותה כחוכרים ולשלם עליה. יתרה מזו, הקיסר נתן לשמונה מאות חיילים משוחררים "מקום מגורים במקום הנקרא אמאוס", סמוך לירושלים – כך עברו אדמות ביהודה לידי נוכרים.
תוצאה שנייה – "מס היהודים": לפי הקטע, אספסיאנוס הטיל "על כל היהודים, בכל מקום שבו ישבו, ... מס של שתי דרכמות בכל שנה, שיועבר לקפיטול". זה היה נטל כלכלי על כל יהודי באימפריה, אך גם השפלה: הכסף שנתנו היהודים בעבר כמחצית השקל למקדש בירושלים הועבר עתה למקדש האל יופיטר ברומא.
תוצאה שלישית – הרס החקלאות: במשנה אומר רבי יהושע: "מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות". הדברים מבטאים את התחושה שהארץ נעשתה דלה ויבולה נפגע. ואכן, במהלך המלחמה הרסו הרומאים יישובים רבים, כרתו עצים והשחיתו שדות ומטעים, והחקלאות – ענף הפרנסה העיקרי – נפגעה קשות.
לסיכום, אבדן הקרקעות, המס הכבד וההרס החקלאי ערערו את בסיס הקיום הכלכלי של היהודים בארץ.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלוש תוצאות כלכליות נפרדות, כל אחת מעוגנת בציטוט מן המקור המתאים (שתיים מן הקטע של יוסף בן מתתיהו ואחת מן המשנה), ולכל אחת מוסבר כיצד פגעה ביהודים. מקובל גם להציג את יישוב החיילים המשוחררים באמאוס כתוצאה נפרדת (מעבר אדמות לנוכרים), בתנאי שהתוצאה מן המשנה מוצגת בנפרד.
טעות נפוצה: להציג תוצאה דתית (חורבן המקדש) כתוצאה כלכלית, או לייחס את כל התוצאות למקור אחד בלי להבחין בין המקורות כפי שהשאלה מבקשת.
סעיף ב
סוג ומחבר: יוסף בן מתתיהו – חיבור היסטורי שכתב היסטוריון יהודי, לשעבר מפקד המורדים בגליל שנכנע לרומאים ופעל בחסות הקיסרים לבית פלביוס; המשנה – חיבור הלכתי של חכמים, ובו אמרה של רבי יהושע, מחכמי יבנה, שמסר רבן שמעון בן גמליאל בשמו. זמן: ספרו של יוסף בן מתתיהו נכתב ברומא, ברובו בשנות ה־70 של המאה הראשונה לספירה, זמן קצר אחרי המרד; המשנה נערכה בידי רבי יהודה הנשיא בסביבות שנת 200 לספירה, אך הדברים נאמרו קודם לכן – רבי יהושע חי בדור החורבן ויבנה. הסבר: יוסף בן מתתיהו מסביר את המצב בצעדים מעשיים־מנהליים של השלטון הרומי (החכרת האדמה, המס, יישוב חיילים) ומתאר אותם בלשון עניינית מנקודת מבטו של השלטון; המשנה מסבירה את המצב בהסבר דתי – הקללה ואבדן הברכה בטבע ("לא ירד הטל לברכה") הם תוצאה של חורבן המקדש, ומבטאת אבל. נקודת דמיון: שני המקורות מעידים על פגיעה קשה בכלכלת הארץ לאחר החורבן.
מה השאלה מבקשת: להשוות בין שני המקורות על פי שלושה תבחינים נתונים – סוג המקור ומחברו, זמן הכתיבה, ואופן ההסבר של המצב הכלכלי. בכל תבחין יש להציג את שני הצדדים.
תשובה מלאה:
סוג המקור ומחברו: הקטע הראשון לקוח מחיבור היסטורי – "תולדות מלחמת היהודים ברומאים". מחברו, יוסף בן מתתיהו, היה בן למשפחת כוהנים מירושלים ושימש בתחילת המרד מפקד המורדים בגליל; לאחר שנכנע לרומאים נעשה מקורב לאספסיאנוס ולטיטוס וכתב את ספרו בחסותם. לעומתו, הקטע השני לקוח מן המשנה – קובץ הלכות של חכמים. הוא מביא אמרה של רבי יהושע, אחד מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי ומחכמי יבנה, שמסר רבן שמעון בן גמליאל בשמו. כלומר, מקור אחד הוא חיבור של היסטוריון שקשור לשלטון הרומי, והאחר הוא מקור הלכתי־דתי של מנהיגי העם היהודי.
זמן כתיבתו: יוסף בן מתתיהו כתב את ספרו ברומא, ברובו בשנות ה־70 של המאה הראשונה לספירה, זמן קצר אחרי דיכוי המרד, והוא מתאר אירועים שהיה עד להם או שמע עליהם מקרוב. המשנה נערכה בידי רבי יהודה הנשיא בסביבות שנת 200 לספירה, יותר ממאה שנה אחרי החורבן; אולם האמרה עצמה נאמרה קודם לכן, שהרי רבי יהושע חי בדור החורבן ובדור יבנה, והיא נמסרה בעל פה עד שנכללה במשנה.
אופן ההסבר של המצב הכלכלי: יוסף בן מתתיהו מסביר את המצב בצעדים מעשיים של השלטון הרומי, ומתאר אותם בלשון עניינית: הקיסר הורה "להחכיר [או: למכור] את כל אדמת היהודים", יישב חיילים משוחררים באמאוס והטיל מס של "שתי דרכמות בכל שנה". הוא אינו מבקר את הצעדים האלה. במשנה, לעומת זאת, ההסבר הוא דתי: המצב הכלכלי הקשה נתפס כקללה שירדה על הארץ בגלל חורבן המקדש – "מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה". האמרה מבטאת אבל וצער על החורבן, ולא מתארת צעדים של השלטון.
עם זאת, שני המקורות דומים בכך ששניהם מעידים שכלכלת הארץ נפגעה קשות לאחר החורבן.
לסיכום, המקור הראשון מציג את התוצאות הכלכליות מנקודת המבט של השלטון ובאמצעות צעדיו, ואילו המקור השני מציג אותן מנקודת המבט הדתית של חכמי ישראל, כביטוי לאבדן הברכה עם חורבן המקדש.
למה זה מקבל ניקוד מלא: בכל אחד משלושת התבחינים מוצגים שני הצדדים, ובתבחין השלישי ההבדל מעוגן בציטוטים משני המקורות. מקובל גם לציין בתבחין הראשון את ההשפעה של זהות המחבר על התיאור (יוסף בן מתתיהו כתב בחסות הקיסרים ולכן מתאר את צעדיהם בלי ביקורת; החכמים כתבו מתוך אבל על החורבן), ולהוסיף נקודת דמיון.
טעות נפוצה: לתאר כל מקור בנפרד בלי לעמת ביניהם בכל תבחין, או לטעון שהמשנה נכתבה ביבנה מיד אחרי החורבן – האמרה מיוחסת לחכם מדור יבנה, אבל המשנה נערכה רק בסביבות שנת 200.
שאלה 2 · מקור – פילטוס והשלטון הישיר ביהודה
לפניכם קטע מן הספר "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" מאת יוסף בן מתתיהו. בקטע מתוארים שני אירועים מימי פונטיוס פילטוס, הנציב הרומאי ביהודה בשנים 26–36 לספירה. קראו את הקטע וענו על השאלות שאחריו.
– על פי הקטע, הציגו שתיים מן הסמכויות של הנציב הרומאי ביהודה. בססו כל אחת מהן על דוגמה מן הקטע.
– על פי מה שלמדתם, הציגו תפקיד או סמכות נוספים של הנציב, שאינם מופיעים בקטע.
– על פי הקטע, הסבירו מדוע עורר כל אחד משני האירועים המתוארים בו את זעמם של היהודים.
– השוו בין שני האירועים המתוארים בקטע על פי שני התבחינים האלה: דרך התגובה של היהודים; דרך התגובה של פילטוס ותוצאתה.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
סמכויות מן הקטע (שתיים): פיקוד על כוח העזר של הצבא הרומאי בפרובינקיה – "נתן אות לחייליו המזוינים להקיף את היהודים", "פיזר בתוך ההמון חיילים חמושים"; סמכות שיפוט, כולל דיני נפשות – "ישב על כס המשפט", "איים לקטול אותם"; שליטה בענייני הכספים והכלכלה ופיקוח על ענייני המקדש – "הוציא את אוצר הקודש... על בניית אמת מים"; שמירה על הסדר ודיכוי מהומות – "פקד עליהם להכות במקלות" (מקובל גם: מושב הנציב בקיסריה – "מיהרו אחרי פילטוס לקיסריה"). תפקיד או סמכות נוספים: גביית מיסים והעברתם לרומא; קביעת חובות המס על פי מפקד האוכלוסין שנערך עם הפיכת יהודה לפרובינקיה (6 לספירה); מינוי והדחה של כוהנים גדולים והחזקת בגדי הכוהן הגדול (בתקופה מסוימת); עמידה בראש המנהל של הפרובינקיה.
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים: (1) להציג שתי סמכויות של הנציב ולבסס כל אחת על דוגמה מן הקטע; (2) להציג תפקיד או סמכות נוספים שאינם בקטע (אחד).
תשובה מלאה:
בשלטון הישיר, שהונהג ביהודה בשנת 6 לספירה, עמד בראש הפרובינקיה נציב רומאי שמינה הקיסר לתקופה מוגדרת. הנציב ריכז בידיו סמכויות רבות, וחלק מהן בא לידי ביטוי בקטע.
סמכות ראשונה – פיקוד צבאי ושמירה על הסדר: הנציב פיקד על יחידות העזר של הצבא הרומאי שהוצבו ביהודה (לפני המרד הגדול לא הוצב ביהודה לגיון, והלגיונות חנו בסוריה), והשתמש בהן כדי לשמור על הסדר ולדכא מהומות. בקטע: פילטוס "נתן אות לחייליו המזוינים להקיף את היהודים", ובאירוע אמת המים "פיזר בתוך ההמון חיילים חמושים לבושים בבגדים אזרחיים, ופקד עליהם להכות במקלות".
סמכות שנייה – סמכות שיפוט, כולל דיני נפשות: הנציב היה השופט העליון בפרובינקיה, והייתה לו הסמכות להוציא אנשים להורג. בקטע: "פילטוס ישב על כס המשפט באצטדיון הגדול", והוא "איים לקטול אותם אם לא יקבלו את צלמי הקיסר". האיום לקטול המון אנשים מראה עד כמה רחבה הייתה סמכותו.
(מקובל גם: שליטה בענייני הכספים ופיקוח על ענייני המקדש – פילטוס "הוציא את אוצר הקודש הנקרא 'קורבן' [כספי בית המקדש] על בניית אמת מים".)
תפקיד נוסף שאינו מופיע בקטע – גביית המיסים: הנציב היה אחראי לגביית המיסים מתושבי הפרובינקיה ולהעברתם לאוצר רומא. לשם כך נערך ביהודה, עם הנהגת השלטון הישיר בשנת 6 לספירה, מפקד אוכלוסין (בפיקוחו של קויריניוס, מושל סוריה) שנועד לקבוע את חובות המס. (מקובל גם: מינוי והדחה של כוהנים גדולים; החזקת בגדי הכוהן הגדול בתקופה מסוימת; עמידה בראש המנהל של הפרובינקיה.)
לסיכום, הקטע מראה שהנציב ריכז בידיו כוח צבאי, שיפוטי וכלכלי, והיה נציגה הישיר של רומא ביהודה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שתי סמכויות שונות, וכל אחת מעוגנת בציטוט מן הקטע; הוצג תפקיד נוסף שאינו מופיע בקטע (גביית מיסים ומפקד), ולא סמכות שכבר הוזכרה. מקובלת כל סמכות מן הרשימה: פיקוד צבאי, שיפוט ודיני נפשות, שמירת הסדר, שליטה בכספים, פיקוח על חיי הדת.
טעות נפוצה: להציג בסעיף השני סמכות שכבר מופיעה בקטע (למשל פיקוד על הצבא), או לתאר את מעשי פילטוס בלי לנסח אותם כסמכות של הנציב.
סעיף ב
זעם: הכנסת הנסים – פגיעה בדת ובמצוות האוסרות צלמים: "ראו בכך רמיסה של חוקיהם, שאינם מתירים להציב צלם כלשהו בעיר"; אמת המים – שימוש בכספי המקדש המיועדים לקודש לצורך חול, פגיעה בדת ועושק כלכלי: "הוציא את אוצר הקודש הנקרא 'קורבן' [כספי בית המקדש] על בניית אמת מים". השוואה: תגובת היהודים – בשני האירועים מחאה המונית, אבל בנסים מחאה שקטה ונכונות למות ("נפלו על פניהם... חמישה ימים וחמישה לילות", "פשטו את צוואריהם") ובקורבן מחאה קולנית ומתלהמת ("הקיף את כס המשפט... וצעק כנגדו"); תגובת פילטוס ותוצאתה – בנסים איים בכוח ונסוג ("ציווה להוציא מיד את הנסים מירושלים") ובקורבן דיכא בכוח ולא נסוג ("פקד עליהם להכות במקלות", "רבים מן היהודים מתו"). המשותף: בשני האירועים פעל פילטוס בלי להתחשב ברגשות הדתיים של היהודים, והשתמש בצבא.
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים: (1) להסביר מדוע כל אחד משני האירועים עורר זעם (שני הסברים); (2) להשוות בין האירועים על פי שני תבחינים – תגובת היהודים; תגובת פילטוס ותוצאתה (דומה ושונה).
תשובה מלאה:
האירוע הראשון – הכנסת צלמי הקיסר לירושלים: האירוע עורר זעם משום שנתפס כפגיעה ישירה בדת היהודית. התורה אוסרת לעשות צלמים, ובירושלים, עיר המקדש, לא הוצבו עד אז צלמים. הכנסת נסים עם דמות הקיסר, שהיה מושא לפולחן באימפריה, נתפסה כחילול העיר הקדושה. בקטע: היהודים "ראו בכך רמיסה של חוקיהם, שאינם מתירים להציב צלם כלשהו בעיר". גם הדרך – "בלילה, כשהם מכוסים" – מלמדת שפילטוס ידע שהמעשה ירגיז את היהודים.
האירוע השני – אמת המים: האירוע עורר זעם משום שפילטוס לקח את "אוצר הקודש הנקרא 'קורבן' [כספי בית המקדש]" – כסף שהוקדש לבית המקדש – והשתמש בו לצורך אזרחי, בניית אמת מים. היהודים ראו בכך פגיעה בקדושת המקדש וגם עושק כלכלי: הנציב שלח ידו בכספי העם, נוסף על המיסים הכבדים שגבתה רומא.
השוואה לפי תבחין ראשון – דרך התגובה של היהודים: בשני האירועים הגיבו היהודים במחאה המונית ופנו ישירות אל הנציב. אולם באירוע הנסים הייתה המחאה שקטה וסבילה: הם "נפלו על פניהם סביב ביתו ונשארו כך חמישה ימים וחמישה לילות", וכשאיים עליהם "פשטו את צוואריהם וקראו שמוכנים הם למות". באירוע הקורבן הייתה המחאה קולנית ותוקפנית יותר: ההמון "הקיף את כס המשפט של פילטוס... וצעק כנגדו".
השוואה לפי תבחין שני – דרך התגובה של פילטוס ותוצאתה: בשני האירועים השתמש פילטוס בצבא כדי להפחיד או לדכא את המוחים. אולם באירוע הנסים הסתפק באיום, ולבסוף נסוג – "ציווה להוציא מיד את הנסים מירושלים", כלומר היהודים השיגו את מטרתם. באירוע הקורבן הוא דיכא את המחאה בכוח ולא נסוג: החיילים היכו את ההמון במקלות ו"רבים מן היהודים מתו", כלומר המחאה נכשלה והסתיימה בהרוגים.
לסיכום, שני האירועים מבטאים את חוסר ההתחשבות של הנציב ברגשות הדתיים של היהודים ואת נכונותו להשתמש בכוח, אך הם הסתיימו בתוצאות הפוכות.
למה זה מקבל ניקוד מלא: בהסבר הזעם הוצגה לכל אירוע סיבה ברורה (איסור הצלמים; קדושת כספי המקדש), מעוגנת בציטוט. בהשוואה כל תבחין מטופל משני הצדדים – מה דומה ומה שונה – עם ציטוט לכל אירוע. מקובל גם להציג את הדמיון בתבחין הראשון כ"פנייה ישירה אל הנציב" ואת השוני כ"נכונות למות מול מחאה קולנית".
טעות נפוצה: לתאר כל אירוע בנפרד בלי השוואה של ממש על פי התבחינים, או להציג רק שוני בלי לציין גם את המשותף.
שאלה 3 · חיים יהודיים בלי מקדש
הסבירו מדוע הוביל חורבן בית המקדש למשבר עמוק בחברה היהודית. בססו את תשובתכם על סיבה אחת בתחום הדתי ועל סיבה אחת בתחום המוסדי (ההנהגה).
השוו בין החיים היהודיים בימי הבית השני לבין החיים היהודיים שעיצבו חכמי יבנה לאחר החורבן, על פי שלושה תבחינים:
– מוסדות ההנהגה
– מקום הפולחן ודרכי הכפרה על עוונות
– ההלכה
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
תחום דתי: המקדש היה מקום הפולחן היחיד – קורבנות, עלייה לרגל, כפרה ביום הכיפורים בידי הכוהן הגדול; בחורבן בטלו הפולחן ודרכי הכפרה, ונשאלה השאלה אם אפשר לעבוד את האל ולכפר על חטאים בלי מקדש – חשש לייאוש ולהתרחקות מן הדת. תחום מוסדי: בירושלים ישבו הסנהדרין והכהונה הגדולה, שהנהיגו את העם בארץ ובתפוצות; עם החורבן אבדו ההנהגה וגוף פוסק מוסכם, והיה חשש להתפוררות העם ולפילוג.
מה השאלה מבקשת: להסביר שתי סיבות למשבר: סיבה אחת בתחום הדתי וסיבה אחת בתחום המוסדי (ההנהגה), ולקשר כל אחת לתפקיד שמילא בית המקדש.
תשובה מלאה:
בתחום הדתי: בית המקדש בירושלים היה מקום הפולחן היחיד של העם. בו הקריבו הכוהנים את הקורבנות – קורבן התמיד בכל יום, קורבנות החגים וקורבנות היחיד – ואליו עלו לרגל בשלושת הרגלים. במקדש גם כיפרו על החטאים: מי שחטא הביא קורבן, וביום הכיפורים כיפר הכוהן הגדול על העם כולו. כשחרב המקדש בשנת 70 לספירה, בטלו הקורבנות, העלייה לרגל ועבודת יום הכיפורים. העם נותר בלי הדרך שבה עבד את האל ובלי דרך לכפר על חטאיו, ורבים חשו שבלי מקדש אין עוד תכלית לקיום הדתי. מכאן נבע חשש לייאוש, לאבל קיצוני ולהתרחקות מן הדת.
בתחום המוסדי: ירושלים והמקדש היו גם מרכז ההנהגה. שם ישב בית הדין הגדול (הסנהדרין), שפסק הלכה ודן בעניינים החשובים, ושם כיהן הכוהן הגדול, שעמד בראש הכהונה ונחשב מנהיג העם כלפי השלטון הרומי. גם יהודי התפוצות ראו בירושלים את מרכזם ושלחו אליה את מחצית השקל. בחורבן נעלמו מוסדות אלה: הכהונה איבדה את תפקידה, והסנהדרין חדלה לפעול בירושלים. לעם לא היה עוד גוף מוסכם שיכריע בשאלות הלכה, יקבע את לוח המועדים ויאחד את הקהילות. כך נשקפה סכנה שהעם יתפורר לקהילות נפרדות, שכל אחת תנהג כדרכה.
לסיכום, החורבן גרם למשבר עמוק משום שהמקדש היה בעת ובעונה אחת לב החיים הדתיים ומרכז ההנהגה של העם; עם אובדנו אבדו גם דרכי הפולחן וגם ההנהגה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל תחום מוצג תפקידו של המקדש לפני החורבן ומוסבר מה אבד בחורבן ומה הסכנה שנבעה מכך. מקובל גם בתחום הדתי: אובדן מקום העלייה לרגל, שאיחד את העם מכל הארץ והתפוצות; ובתחום המוסדי: אובדן מקור הסמכות לקביעת ראשי החודשים ולוח המועדים.
טעות נפוצה: לתאר את ההרס הדמוגרפי והכלכלי של המרד – אלה תוצאות המרד, אך השאלה מבקשת את המשבר שנבע מאובדן המקדש בתחום הדתי ובתחום המוסדי.
סעיף ב
הנהגה: בימי הבית – הכוהן הגדול והסנהדרין בירושלים, הנהגה קשורה למקדש ולכהונה; ביבנה – בית הדין הגדול שהקים ריב"ז והנשיא (רבן גמליאל), הנהגת חכמים שסמכותה בתורה ולא בכהונה ובמקדש. פולחן וכפרה: בימי הבית – מקום אחד (המקדש), קורבנות בידי הכוהנים, כפרה בקורבן ובעבודת הכוהן הגדול; ביבנה – בית הכנסת בכל קהילה, תפילה קבועה ("שמונה עשרה") כנגד הקורבנות, כפרה בתפילה, בתשובה, במצוות ובגמילות חסדים. הלכה: בימי הבית – כיתות ומחלוקות (פרושים, צדוקים, איסיים; בית שמאי ובית הלל); ביבנה – הצדוקים והאיסיים נעלמו, ההלכה נקבעה כבית הלל – הלכה אחידה ומחייבת לכל העם.
מה השאלה מבקשת: להשוות בין החיים היהודיים בימי הבית השני לבין החיים שעוצבו ביבנה על פי שלושה תבחינים: מוסדות ההנהגה; מקום הפולחן ודרכי הכפרה; ההלכה. בכל תבחין – שני צדי ההשוואה, וניסוח ההבדל.
תשובה מלאה:
תבחין ראשון – מוסדות ההנהגה: בימי הבית עמדו בראש העם הכוהן הגדול ובית הדין הגדול (הסנהדרין), שישב בירושלים, ליד המקדש. ההנהגה הייתה קשורה למקדש ולכהונה. ביבנה הקים רבן יוחנן בן זכאי בית דין של חכמים שתפס את מקומו של בית הדין הגדול, ואחריו עמד בראש המרכז רבן גמליאל, שכונה "נשיא". בית הדין והנשיא פסקו הלכה, קבעו את ראשי החודשים ואת עיבור השנה ושלחו הנחיות לקהילות. ההבדל: במקום הנהגה כוהנית שסמכותה נשענת על המקדש, נוצרה הנהגה של חכמים שסמכותה נשענת על התורה ועל לימודה – ולכן היא יכלה להתקיים בלי מקדש ובלי עצמאות מדינית.
תבחין שני – מקום הפולחן ודרכי הכפרה: בימי הבית התקיים הפולחן במקום אחד, בבית המקדש בירושלים, באמצעות קורבנות שהקריבו הכוהנים; הכפרה הושגה בקורבן ובעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים. ביבנה הפך בית הכנסת, שהיה קיים כבר לפני כן, למקום הפולחן המרכזי בכל קהילה. ביבנה סודרה תפילת "שמונה עשרה" בנוסח קבוע, והתפילה נתפסה כתחליף לקורבנות. הכפרה הושגה בתפילה, בתשובה, בקיום מצוות ובגמילות חסדים – כדברי רבן יוחנן בן זכאי לתלמידו רבי יהושע, ש"יש לנו כפרה אחת" שהיא כמו הקורבנות, והיא גמילות חסדים. ההבדל: במקום מקדש אחד, כוהנים וקורבנות – פולחן שכל יהודי משתתף בו בכל מקום, וכפרה שתלויה במעשיו של האדם עצמו.
תבחין שלישי – ההלכה: בימי הבית השני היו בעם כיתות שנחלקו בשאלות דת והלכה – פרושים, צדוקים ואיסיים – וגם בתוך הפרושים נחלקו בית שמאי ובית הלל במחלוקות רבות. ביבנה השתנה המצב: הצדוקים, שכוחם היה קשור לכהונה ולמקדש, איבדו את בסיסם ונעלמו, וגם האיסיים נעלמו. החכמים, ממשיכי דרכם של הפרושים, נשארו ההנהגה היחידה, ובבית הדין ביבנה הוכרע שההלכה כבית הלל. ההבדל: במקום ריבוי כיתות ומחלוקות – הלכה אחידה ומחייבת לכל העם, שמנעה פילוג בתקופה שבה העם היה פגיע במיוחד.
לסיכום, החיים היהודיים שעוצבו ביבנה שמרו על המשכיות עם ימי הבית (בית דין, חגים, זכר למקדש), אך העבירו את מרכז הכובד מן המקדש, הכוהנים והקורבנות אל החכמים, בית הכנסת, התפילה וההלכה האחידה – וכך אפשרו לעם להמשיך להתקיים בלי מקדש.
למה זה מקבל ניקוד מלא: בכל אחד משלושת התבחינים מוצגים שני צדי ההשוואה בעובדות מדויקות, וההבדל מנוסח במפורש ("במקום... – ..."). מקובל גם לציין בתבחין הפולחן את תקנות "זכר למקדש" (נטילת לולב בכל מקום שבעה ימים; תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת במקום שיש בו בית דין), ובתבחין ההלכה – את קביעת לוח מועדים אחיד בבית הדין ביבנה.
טעות נפוצה: לתאר רק את יבנה בלי צד ההשוואה של ימי הבית. גם: לכתוב שהמשנה נכתבה ביבנה – המשנה נערכה מאוחר יותר, בסוף המאה ה־2 לספירה, בידי רבי יהודה הנשיא.
שאלה 4 · מקור – ההסברים השונים לפרוץ מרד בר כוכבא
לפניכם שני קטעים העוסקים בסיבות לפרוץ מרד בר כוכבא: קטע מתוך "תולדות הקיסרים", חיבור רומי על חייהם של הקיסרים, וקטע מעובד על מסורת שבמדרש בראשית רבה.
– הציגו את ההסבר לפרוץ המרד העולה מכל אחד משני הקטעים.
– השוו בין שני ההסברים על פי שני היבטים: מעשה השלטון הרומי שעורר את הכעס, והתחום בחיי היהודים שנפגע בעקבותיו.
בין ההיסטוריונים יש ויכוח בשאלה אם איסור המילה היה אחת הסיבות לפרוץ המרד, או שנגזר רק לאחר פרוץ המרד, כעונש.
– הסבירו נימוק אחד לכל אחת משתי העמדות בוויכוח זה.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו הסבר נוסף לפרוץ המרד, שאינו מופיע בקטעים.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
תולדות הקיסרים: הסיבה – איסור ברית המילה ("נאסר עליהם להשחית את איבר המין"). בראשית רבה: הסיבה – סיכול התקווה לבנות את המקדש מחדש: רומא התירה את הבנייה, ואחרי הלשנת הכותים הקיסר הורה "לשנות את מקומו של המקדש או את מידותיו", "וכך נמנעה הבנייה"; ההמונים "רצו למרוד ברומא". השוואה: (1) מעשה השלטון – גזרה האוסרת לקיים מצווה לעומת חזרה מהיתר שניתן (בדרך עקיפה – תנאי שאי אפשר לקבל); (2) התחום שנפגע – מצווה שכל משפחה מקיימת, כלומר קיום הדת והזהות של כל יהודי, לעומת בית המקדש – המרכז הלאומי־דתי של העם כולו ותקוות הגאולה. (מקובל גם היבט: אמינות/סוג המקור – שני המקורות מאוחרים בהרבה לאירועים; "תולדות הקיסרים" מהימנותו מוטלת בספק, והסיפור במדרש הוא מסורת אגדית שגרעינה ההיסטורי שנוי במחלוקת; או: לפי המדרש המרד נמנע באותה פעם בזכות רבי יהושע, אך המתח נשאר.)
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) "הציגו" – ההסבר העולה מכל קטע, עם ציטוט. (2) "השוו" – לפי שני ההיבטים הנתונים, כל היבט משני הצדדים.
תשובה מלאה:
ההסבר בקטע מתוך "תולדות הקיסרים": היהודים פתחו במלחמה "משום שנאסר עליהם להשחית את איבר המין" – כלומר, בגלל איסור ברית המילה. לפי הסבר זה, המרד היה תגובה לגזרה דתית.
ההסבר העולה מן המסורת שבמדרש בראשית רבה: לפי הקטע, "התירה מלכות רומא ליהודים לבנות מחדש את בית המקדש", אך אחרי שהכותים הזהירו את הקיסר, הוא הורה "לשנות את מקומו של המקדש או את מידותיו – תנאי שהיהודים לא יכלו לקבל, וכך נמנעה הבנייה". בעקבות זאת "התאספו המונים בבקעת בית רימון ורצו למרוד ברומא". כלומר, המתח שהוביל למרד נבע מן האכזבה הקשה מסיכול התקווה לבנות את המקדש מחדש.
השוואה לפי היבט ראשון – מעשה השלטון הרומי שעורר את הכעס: לפי "תולדות הקיסרים" מדובר בגזרה חוקית – איסור לקיים מצווה. לפי המדרש מדובר בחזרה מהבטחה: השלטון לא אסר דבר במפורש, אלא סיכל בדרך עקיפה היתר שכבר ניתן, כשהציב תנאי שאי אפשר היה לקבל.
השוואה לפי היבט שני – התחום בחיי היהודים שנפגע: לפי "תולדות הקיסרים" נפגעה מצווה שכל משפחה יהודית מקיימת, וכך נפגעו קיום הדת והזהות היהודית של כל יהודי באשר הוא, גם הרחק מירושלים. לפי המדרש נפגע בית המקדש – המרכז הלאומי והדתי של העם כולו. מאז החורבן ב־70 לספירה קיוו היהודים לבנות את המקדש מחדש, וסיכול הבנייה נראה כמו סוף התקווה.
לסיכום, "תולדות הקיסרים" רואה את שורש המרד בגזרה דתית שפגעה בכל יהודי, ואילו המסורת שבמדרש רואה אותו באכזבה מסיכול התקווה הלאומית־דתית לבניין המקדש.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הסבר נכון מכל קטע, מעוגן בציטוט; השוואה לפי שני ההיבטים שנקבעו בשאלה, ובכל היבט – שני הצדדים ("לפי תולדות הקיסרים... ואילו לפי המדרש..."). מקובל גם: בתחום שנפגע – "דתי־אישי לעומת לאומי־דתי".
טעות נפוצה: להציג כל קטע בנפרד בלי השוואה של ממש, להשוות לפי היבט שאינו מן השאלה, או לכתוב שלפי המדרש פרץ המרד באותו מעמד – לפי הקטע רבי יהושע הרגיע את ההמונים.
סעיף ב
נימוק לעמדה שהאיסור היה סיבה: כך כתוב במפורש ב"תולדות הקיסרים"; אדריאנוס אסר סירוס (הטלת מום באיבר המין) בכל האימפריה, ואפשר שהאיסור כלל גם את המילה (חלק מהמדיניות שלו להפיץ את התרבות היוונית־רומית); הקיסר שאחריו, אנטונינוס פיוס, התיר במפורש ליהודים למול את בניהם – מכאן שהיה קודם לכן איסור כללי. נימוק לעמדה שהאיסור היה תוצאה/עונש: ההיסטוריון דיו קאסיוס, שכתב קרוב יותר לאירועים, מסביר את המרד בייסוד איליה קפיטולינה ואינו מזכיר את האיסור; "תולדות הקיסרים" מאוחר ומהימנותו בספק; במסורת חז"ל גזרות הדת (איסור מילה, לימוד תורה ועוד – "גזרות השמד") קשורות לימי המרד ולאחריו, כעונש (הוצאת ר' עקיבא להורג); הקלת הגזרות בימי אנטונינוס פיוס מתאימה לביטול עונש שהוטל אחרי המרד. הסבר נוסף (אחד מתוך): ייסוד איליה קפיטולינה על חורבות ירושלים והקמת מקדש ליופיטר במקום המקדש (לפי דיו קאסיוס); ציפייה משיחית וההנהגה הכריזמטית של בר כוכבא, ותמיכת ר' עקיבא ("דין הוא מלכא משיחא"); לחץ כלכלי – מסים ("מס היהודים"), הפקעת קרקעות אחרי 70; התאוששות היישוב ביהודה והכנות צבאיות; השפעת מרד התפוצות (115–117) והמתיחות בין היהודים לרומא.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) נימוק מוסבר לכל עמדה: האיסור כסיבה, האיסור כתוצאה/עונש. (2) הסבר אחד נוסף לפרוץ המרד מן הידע, שאינו ייסוד איליה קפיטולינה ואינו איסור המילה.
תשובה מלאה:
נימוק לעמדה שאיסור המילה היה סיבה לפרוץ המרד: "תולדות הקיסרים" קובע זאת במפורש. יש חוקרים המסבירים שאדריאנוס, שהעריץ את התרבות היוונית ושאף לאחד את האימפריה סביבה, אסר בחוק את הסירוס (הטלת מום באיבר המין) בכל האימפריה, ושהרומאים ראו גם במילה סוג של הטלת מום. לפי הסבר זה, האיסור לא נועד דווקא נגד היהודים, אך פגע בהם קשות. חיזוק לכך: הקיסר שבא אחרי אדריאנוס, אנטונינוס פיוס, התיר במפורש ליהודים למול את בניהם – ומכאן שלפני כן היה איסור שחל גם עליהם.
נימוק לעמדה שאיסור המילה נגזר רק לאחר פרוץ המרד, כעונש: ההיסטוריון הרומאי דיו קאסיוס, שכתב בראשית המאה ה־3 – קרוב יותר לאירועים – מסביר את המרד בייסוד איליה קפיטולינה ואינו מזכיר את איסור המילה. "תולדות הקיסרים" נכתב כמאתיים וחמישים שנה אחרי המרד, ורבים מן החוקרים מפקפקים במהימנותו. זאת ועוד, במסורת חז"ל הגזרות על שמירת המצוות – איסור מילה, איסור לימוד תורה ועוד, "גזרות השמד" – קשורות לימי המרד ולתקופה שאחריו, וחכמים שהמשיכו ללמד תורה, ובהם רבי עקיבא, הוצאו להורג. לפי השקפה זו הגזרות היו חלק מן העונש שהטילה רומא על היהודים כדי לשבור את כוחם, וביטולן בימי אנטונינוס פיוס היה הקלה אחרי שהמרד דוכא.
הסבר נוסף לפרוץ המרד, שאינו מופיע בקטעים – הציפייה המשיחית והמנהיגות של בר כוכבא: בעם רווחה תקווה לגאולה, ובר כוכבא, מנהיג כריזמטי ומצביא מוכשר, נתפס בעיני רבים כמי שיגאל את ישראל. רבי עקיבא, מגדולי החכמים בדורו, דרש עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" ואמר: "דין הוא מלכא משיחא" (תלמוד ירושלמי, תענית ד, ה). תמיכה של חכם בעל השפעה כזאת עודדה רבים להצטרף למרד, ושכנעה אותם שיש לו סיכוי, אף שלא כל החכמים הסכימו – רבי יוחנן בן תורתא דחה את דבריו. (מקובל גם: ייסוד איליה קפיטולינה – לפי דיו קאסיוס, אדריאנוס ייסד על חורבות ירושלים עיר רומית ובנה מקדש ליופיטר במקום המקדש; לחץ כלכלי מאז החורבן – מסים כבדים, ובהם "מס היהודים", והפקעת קרקעות; התאוששות היישוב ביהודה מאז 70, שאפשרה הכנות צבאיות.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: נימוק אחד מוסבר לכל עמדה (אפשר להשתמש בקטע מ"תולדות הקיסרים" ובהערה על מהימנותו, ובידע – למשל ששתיקת דיו קאסיוס מחזקת את עמדת "התוצאה"); הסבר נוסף שאינו מן הקטעים, מוסבר ומבוסס בעובדה. מקובל גם: ייסוד איליה קפיטולינה; לחץ כלכלי ומסים; התאוששות היישוב והכנות צבאיות; הד למרד התפוצות (115–117). אין לקבל כ"הסבר נוסף" את סיכול בניין המקדש – הוא מופיע בקטע המעובד.
טעות נפוצה: לחזור על אחד ההסברים שבקטעים כ"הסבר נוסף", או לכתוב שרוב החכמים תמכו במרד – היו חכמים, כמו רבי יוחנן בן תורתא, שדחו את ראיית בר כוכבא כמשיח.