מתכונת 3 בהיסטוריה (שאלון 22262) - פתרון מלא

מה השאלה מבקשת: שלושה רכיבים. (1) להביא, על פי מה שלמדתם, דוגמה נוספת לתמרון של שליט חשמונאי אחר (לא יונתן) בין הכוחות המדיניים באזור, ולתאר אותה. (2) להסביר את היתרון שבמדיניות זו לממלכה החשמונאית. (3) להסביר את הסכנה שבמדיניות זו.

תשובה מלאה:
הדוגמה – הברית עם רומא: כבר יהודה המכבי שלח שליחים לרומא (161 לפנה"ס) וכרת עימה ברית ידידות, ויורשיו – יונתן, שמעון ויוחנן הורקנוס הראשון – חידשו את הברית. רומא הייתה באותה עת המעצמה העולה באגן הים התיכון ויריבה של הממלכה הסלווקית, ולכן השליטים החשמונאים ראו בה משקל נגד לסלווקים. על פי יוסף בן מתתיהו, בימי יוחנן הורקנוס הראשון אישר הסנאט הרומי את הברית וקבע כי יש להחזיר ליהודים את יפו, את גזר ומקומות נוספים שלקח מהם אנטיוכוס השביעי. כך השתמשו החשמונאים במעצמה רחוקה כדי להתגונן מפני המעצמה הקרובה.

היתרון: יהודה הייתה ממלכה קטנה, מוקפת ממלכות חזקות ממנה – הממלכה הסלווקית בצפון ומצרים התלמית בדרום – ושכנים עוינים כמו הנבטים. היא לא יכלה לגבור עליהן בכוח צבאי בלבד, ולכן הניצול של היריבות ביניהן ושל הברית עם רומא אפשר לה לשרוד, לזכות בהכרה בעצמאותה ואף להרחיב את גבולותיה בשעה שהמעצמות היו עסוקות זו בזו.

הסכנה: מדיניות כזאת יוצרת תלות בכוחות זרים. בעל ברית עלול לשנות את עמדתו, לבגוד או לנצל את ההזמנה כדי להתערב. כך קרה בסוף ימי הממלכה: בשנת 63 לפנה"ס, במלחמת האחים בין הורקנוס השני לאריסטובולוס השני, פנו שני הצדדים אל המצביא הרומי פומפיוס וביקשו את תמיכתו. פומפיוס כבש את ירושלים לאחר מצור על הר הבית, צמצם את שטח הממלכה והטיל עליה מס – ובכך הסתיימה העצמאות החשמונאית. רומא, שהחלה כ"ידידה" שמגינה מפני הסלווקים, הפכה בסופו של דבר לכובשת. לסיכום, התמרון בין המעצמות היה תנאי להישרדותה של הממלכה החשמונאית, אך גם הכניס את רומא לזירה ותרם לאובדן עצמאותה.

(דוגמאות חלופיות: אלכסנדר ינאי – כשתלמי לתורוס, שליט קפריסין, פלש לארץ והביס את צבאו, נעזר ינאי בקליאופטרה השלישית, מלכת מצרים, שהייתה אמו ויריבתו של תלמי. לפי יוסף בן מתתיהו, מצביאיה היו היהודים חלקיה וחנניה, וחנניה שכנע אותה לא לספח את יהודה, והיא כרתה ברית עם ינאי; הסכנה – הממלכה כמעט נבלעה בידי בעלת בריתה. או: יוחנן הורקנוס הראשון – כשאנטיוכוס השביעי צר על ירושלים נאלץ הורקנוס להיכנע, לשלם מס ואף להצטרף למסעו נגד הפרתים; לאחר מותו של אנטיוכוס במסע זה (129 לפנה"ס) ניצל הורקנוס את חולשת הסלווקים כדי לחדש את העצמאות ולצאת לכיבושים.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: הדוגמה מתוארת עם שם השליט, הכוחות המעורבים ומה עשה השליט (ולא חזרה על הדוגמה של יונתן שבקטע); היתרון מוסבר דרך מצבה של ממלכה קטנה בין מעצמות; הסכנה מוסברת ומודגמת – תלות בזר ועד לכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס. מקובלות גם הדוגמאות של ינאי וקליאופטרה השלישית או של הורקנוס ואנטיוכוס השביעי.

טעות נפוצה: להביא שוב את הדוגמה של יונתן מן הקטע, או להציג רק את הצד החיובי ("הברית עם רומא הגנה על יהודה") בלי להסביר את הסכנה.

מה השאלה מבקשת: שלושה רכיבים: (1) להציג שני אינטרסים של רומא ביהודה; (2) לנמק את הטענה בשתי עובדות היסטוריות; (3) להסביר מאפיין אחד של השלטון הישיר שאפשר את התנהגות הנציבים.

תשובה מלאה:
אינטרסים של רומא: האינטרס הראשון היה שקט וסדר בפרובינקיה – יהודה שכנה בדרך היבשתית בין סוריה למצרים, אסם התבואה של רומא, ולא רחוק מגבול האימפריה מול הממלכה הפרתית, ולכן היה חשוב לרומא שתהיה שקטה ונאמנה. האינטרס השני היה כלכלי – גביית מיסים סדירה מן הפרובינקיה לאוצר רומא, דבר המחייב אוכלוסייה מתפרנסת ויציבה.

עובדה ראשונה – העושק והשחיתות: הנציבים, בייחוד בשנים שלפני המרד, ניצלו את תפקידם להתעשרות אישית. אלבינוס (62–64 לספירה) גבה מיסים יוצאי דופן ושחרר שודדים תמורת כופר, וגסיוס פלורוס (64–66 לספירה) בזז ערים ונטל 17 כיכרות כסף מאוצר בית המקדש. מעשים אלה רוששו את התושבים, הגבירו את השוד ואת האנרכיה, ופגעו ביכולת לגבות מיסים באופן סדיר – כלומר פגעו בשני האינטרסים של רומא.

עובדה שנייה – הפגיעה בדת, העדפת הנוכרים ודיכוי התנועות המשיחיות הובילו למרד: מעשים כמו הכנסת נסי הקיסר לירושלים בימי פילטוס, העדפת הנוכרים בקיסריה ודיכוי אכזרי של תנועות משיחיות הגבירו את השנאה לרומא ואת התסיסה. בשנת 66 לספירה, לאחר מעשי פלורוס, פרץ המרד הגדול. רומא נאלצה לשלוח לארץ צבא גדול של כמה לגיונות בפיקוד אספסיאנוס ואחר כך טיטוס, והמלחמה נמשכה שנים, עד חורבן ירושלים (70) ונפילת מצדה – מחיר כבד בכסף ובחיילים, ההפך הגמור מן השקט שרומא רצתה. (מקובל גם: הקיסרים עצמם הכירו בכך שהנציבים פוגעים בסדר – פילטוס נשלח לרומא לתת את הדין בידי ויטליוס, מושל סוריה, וקומנוס הוגלה בידי הקיסר קלאודיוס.)

מאפיין של השלטון הישיר שאפשר זאת: הנציב מונה לתקופה מוגדרת, ובדרך כלל קצרה, והיה בדרך כלל מבני מעמד הפרשים – לא מן האצולה הסנטורית. רבים מן הנציבים ראו בתפקיד הזדמנות להתעשר במהירות לפני סיום הכהונה, ולא היה להם עניין בטובתה של הפרובינקיה בטווח הארוך. נוסף על כך, הנציב ריכז בידיו סמכויות רחבות – פיקוד צבאי, שיפוט ודיני נפשות, גביית מיסים – בלי פיקוח צמוד, ותלונת התושבים לקיסר הייתה תהליך ארוך ואיטי.

לסיכום, הנציבים פעלו לא פעם למען האינטרס האישי שלהם, ובכך פגעו באינטרס הרומאי לשקט ולסדר – עד כדי פרוץ המרד הגדול.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שני אינטרסים ברורים של רומא (שקט וסדר; מיסים). כל אחת משתי העובדות מדויקת (נציב, שנים, מעשה) ומקושרת במפורש לפגיעה באינטרס של רומא – זה עיקר הנימוק. המאפיין של השלטון הישיר (מינוי לתקופה קצרה, סמכויות רחבות בלי פיקוח) מוסבר כגורם להתנהגות הנציבים. מקובל גם אינטרס: נאמנות התושבים והחדרת התרבות הרומאית.

טעות נפוצה: להציג רק את הפגיעה ביהודים בלי לקשור אותה לאינטרס של רומא; או לכתוב שהנציב הוא שציווה להציב את פסל קליגולה במקדש – הפקודה ניתנה למושל סוריה פטרוניוס (כ־40 לספירה), והפסל לא הוצב.

מה השאלה מבקשת: שני רכיבים: (1) להציג את סוג המקור ואת זמן עריכתו ולהסביר מדוע אפשר ללמוד ממנו על יבנה, ומה מגבלתו; (2) להסביר שתי תרומות של התקנות שבקטע – תרומה לקיום מצוות בכל מקום ותרומה לחיזוק מעמדה של יבנה כמרכז – ולבסס כל אחת על הקטע.

תשובה מלאה:
סוג המקור וזמנו: הקטע לקוח מן המשנה – חיבור הלכתי שערך רבי יהודה הנשיא בסוף המאה ה־2 לספירה (בסביבות שנת 200), כלומר כ־130 שנה לאחר החורבן. המשנה אינה ספר היסטוריה, אלא אוסף הלכות שמאגד מסורות שעברו בעל פה מדור לדור של חכמים. לכן אפשר ללמוד ממנה על יבנה: היא מוסרת את התקנות בשם מתקנן, "רבן יוחנן בן זכאי", ומציינת במפורש שנתקנו "משחרב בית המקדש"; היא אף שומרת על מחלוקת בין החכמים על היקף התקנה ("אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד"), מה שמעיד על מסורת מפורטת ולא על סיפור כללי. המגבלה: המקור נכתב דורות אחרי האירועים, ולא בידי עד ראייה, ונוסחו עשוי לשקף גם את עריכתו המאוחרת.

תרומה ראשונה – קיום מצוות בכל מקום: תקנת הלולב קבעה "שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש". בזכותה כל יהודי, בכל קהילה בארץ ובתפוצות, יכול לקיים את מצוות החג במלואה, כפי שקוימה בעבר רק במקדש. כך הראו החכמים שאפשר לקיים חיים יהודיים מלאים גם בלי מקדש. עם זאת, הביטוי "זכר למקדש" מראה שלא ביקשו לשכוח את המקדש: התקנה שמרה על זכרו ועל התקווה לבנייתו מחדש, ובכך מנעה את הייאוש.

תרומה שנייה – חיזוק מעמדה של יבנה כמרכז: תקנת השופר קבעה לתקוע "בכל מקום שיש בו בית דין", ולדעת רבי אלעזר "ביבנה בלבד" – כלומר זכות שהייתה שמורה למקדש עברה לבית הדין שביבנה. תקנת העדים קבעה ש"לא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד" – לבית הדין, ולא לראש בית הדין באשר הוא. כך רוכזה ביבנה קביעת ראשי החודשים והמועדים, וכל היהודים חגגו את החגים על פי בית דין אחד. התקנות האלה העבירו ליבנה סמכויות של המקדש ושל הסנהדרין בירושלים, וביססו אותה כמרכז ההנהגה החדש של העם וכמקור ללוח מועדים אחיד – גורם חשוב לאחדות העם לאחר שאבד המרכז בירושלים.

לסיכום, התקנות שבקטע אפשרו לכל יהודי לקיים מצוות בלי מקדש, ובו בזמן העניקו ליבנה את מעמד המרכז שהיה לירושלים.

למה זה מקבל ניקוד מלא: מאפייני המקור מוצגים במדויק (משנה, רבי יהודה הנשיא, סוף המאה ה־2) ומוסבר גם מה מאפשר ללמוד ממנה על יבנה וגם מה מגביל אותה. שתי התרומות מוסברות, כל אחת מעוגנת בציטוט מן הקטע ומקושרת לבעיה שיצר החורבן (אובדן מקום קיום המצוות, אובדן המרכז). מקובל גם לבסס את התרומה לקיום מצוות על תקנת השופר (כשחל ראש השנה בשבת אפשר לתקוע מחוץ למקדש).

טעות נפוצה: לכתוב שהמשנה נכתבה בידי רבן יוחנן בן זכאי או בימי יבנה. המשנה נערכה מאוחר יותר, בידי רבי יהודה הנשיא; היא רק מוסרת את תקנות יבנה.

מה השאלה מבקשת: שלושה רכיבים. (1) להביע עמדה על הטענה. (2) לנמק את העמדה בשתי עובדות היסטוריות. (3) להציג טיעון נגד – טענה ונימוק אחד.

תשובה מלאה:
עמדה: אני מסכים/ה עם הטענה. הורדוס היה שליט מוצלח מנקודת מבטה של רומא, אך מנקודת מבטו של העם היהודי היה שלטונו כושל, משום שפגע במוסדותיו, באצולתו ובדרך חייו.
מוצלח בעבור רומא – עובדה ראשונה: הורדוס שמר על נאמנות לרומא לאורך כל שלטונו (37–4 לפנה"ס), גם כשהשליטים ברומא התחלפו – הוא היה נאמן לאנטוניוס, ולאחר קרב אקטיום (31 לפנה"ס) הצהיר על נאמנותו לאוקטביאנוס, וזכה לאישור מלכותו ולהרחבתה. הוא שמר על השקט בממלכתו ובגבולותיה, העביר מיסים ומתנות לרומא, והקים לכבוד אוגוסטוס את קיסריה ואת סבסטיה ומקדשים לכבודו. רומא לא נזקקה לצבא משלה ביהודה.
כושל בעבור העם היהודי – עובדה שנייה: הורדוס הנהיג משטר עריצות – הוא חיסל את שרידי בית חשמונאי (ביניהם הכוהן הגדול אריסטובולוס השלישי, הורקנוס השני ואשתו מרים) ואת בני האצולה הוותיקה שתמכו בהם, החליש את הסנהדרין, מינה והדיח כוהנים גדולים כרצונו, הפעיל מרגלים, והטיל מיסים כבדים. הוא גם עודד תרבות זרה – בנה מקדשים לקיסר, תיאטרון ותחרויות בנוסח היווני־רומי – והציב נשר זהב מעל שער המקדש. כשצעירים הורידו את הנשר בסוף ימיו, הורה לשרוף את מנהיגיהם. לכן לאחר מותו ביקשה משלחת של יהודים מן הקיסר לבטל את המלוכה.

טיעון נגד: אפשר לטעון שהורדוס היה מוצלח גם בעבור העם היהודי. נימוק: בימי שלטונו נהנתה הארץ מתקופה ארוכה של שקט ושגשוג כלכלי – הוא הרחיב את גבולות הממלכה, בנה את נמל קיסריה ופיתח את המסחר, ומפעלי הבנייה העסיקו אלפי פועלים. בראש ובראשונה בנה מחדש והרחיב את בית המקדש בפאר רב, עד שחכמים אמרו: "מי שלא ראה בניין הורדוס – לא ראה בניין נאה מימיו". אחרי מותו ובמעבר לשלטון ישיר של נציבים רומיים גברו המתחים, ואלה הובילו בסופו של דבר למרד הגדול.
לסיכום, לדעתי ההישגים הכלכליים והבנייה אינם מכריעים את הכף, משום שבאו במחיר של עריצות ושל פגיעה במוסדות היהודיים ובאצולה; לכן הטענה נכונה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: עמדה ברורה; שתי עובדות היסטוריות מפורטות ומדויקות – אחת לכל צד של הטענה – וכל אחת קשורה במפורש לטענה; טיעון נגד הכולל טענה ונימוק מבוסס עובדות. מקובל גם לחלוק על הטענה (למשל: הורדוס היה מוצלח לשני הצדדים, או שלטונו העריץ דווקא סיכן את השקט שרומא ביקשה), בתנאי שהעמדה מנומקת בעובדות.

טעות נפוצה: להביא שתי עובדות לצד אחד בלבד של הטענה (רק "מוצלח לרומא" או רק "כושל ליהודים"), כשהטענה כוללת שני חלקים.