מתכונת 4 בהיסטוריה (שאלון 22262) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22262 (אקסטרניים, בית שני) · במבנה של הבגרות · 4 שאלות · 1:30 שעות
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה פרק אחד ובו ארבע שאלות.
יש לענות על שתי שאלות.
מן השאלות שתבחרו לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
(50×2) – סך הכול – 100 נקודות.
שימו לב: תלמידים שאושר להם מבחן מותאם אינם חייבים לבחור בשאלה שיש בה מקור.
ג. חומר עזר מותר בשימוש: אין.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בית שני – מעם מקדש לעם הספר
ענו על שתיים מן השאלות 1–4 (לכל שאלה – 50 נקודות).
מן השאלות שתבחרו לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
שאלה 1 · מעמדה של יהודה לאחר המרד
השוו בין מעמדה של יהודה ערב המרד הגדול לבין מעמדה לאחר דיכוי המרד, על פי שני תבחינים:
– דרך השלטון הרומי בארץ והנוכחות הצבאית בה;
– מעמדה של ירושלים ומוסדות ההנהגה העצמית של היהודים.
יש הטוענים כי ההרס הדמוגרפי וההרס הכלכלי שבאו בעקבות המרד הגדול סיכנו את המשך הקיום היהודי בארץ־ישראל יותר מחורבן בית המקדש.
הביעו את עמדתכם בנוגע לטענה זו, ונמקו אותה באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
שלטון ונוכחות צבאית: ערב המרד נשלטה יהודה בידי נציבים (פרוקורטורים) ממעמד הפרשים, שעמדו לרשותם יחידות עזר מקומיות בלבד וישבו בקיסריה; בשעת משבר נקרא נציב סוריה עם לגיונותיו (קסטיוס גאלוס, 66). לאחר המרד עמד בראש הפרובינקיה נציב ממעמד הסנאטורים, שפיקד על לגיון קבוע – הלגיון העשירי, שחנה בירושלים ההרוסה; האדמה נעשתה נתונה לשליטת הקיסר. ירושלים והנהגה עצמית: ערב המרד הייתה ירושלים בירת העם ומרכזו, המקדש פעל, ולעם הייתה אוטונומיה פנימית באמצעות הכוהן הגדול והסנהדרין; לאחר המרד ירושלים הייתה חרבה ושימשה מחנה צבאי, המקדש חרב, והכהונה הגדולה והסנהדרין שבירושלים בטלו – העם נותר בלי מוסדות הנהגה מוכרים עד שקם המרכז ביבנה. מעמד היהודים ירד: "מס היהודים", מטבעות "יהודה השבויה".
מה השאלה מבקשת: להשוות בין מעמדה של יהודה לפני המרד ואחריו על פי שני תבחינים נתונים; בכל תבחין יש להציג את המצב לפני ואת המצב אחרי ולהצביע על השינוי.
תשובה מלאה:
המרד הגדול (66–70 לספירה, ועד נפילת מצדה) שינה מן היסוד את מעמדה של יהודה באימפריה הרומית.
התבחין הראשון – דרך השלטון הרומי והנוכחות הצבאית: ערב המרד, משנת 44 לספירה, נשלטה רוב הארץ בידי נציבים (פרוקורטורים) – פקידים רומאים ממעמד הפרשים, שישבו בקיסריה. לרשותם עמדו רק יחידות עזר, שרוב חייליהן גויסו מבין התושבים הנוכרים בארץ, ולא חנה בארץ לגיון רומי. כאשר פרץ משבר חמור, נדרש נציב סוריה, שפיקד על לגיונות, להתערב – כפי שקרה בשנת 66 לספירה, כשקסטיוס גאלוס עלה על ירושלים ונסוג. לאחר דיכוי המרד, לעומת זאת, עמד בראש הפרובינקיה יהודה נציב ממעמד הסנאטורים – מעמד גבוה יותר – והוא פיקד על לגיון קבוע: הלגיון העשירי, שחנה בירושלים עצמה. אדמת היהודים הוחכרה או נמכרה בהוראת הקיסר, ועל כל יהודי הוטל "מס היהודים". השינוי: מארץ שנשלטה בידי פקידים בדרגה נמוכה ובכוח צבאי מצומצם, הפכה יהודה לארץ כבושה ונתונה לפיקוח צבאי ישיר וקבוע.
התבחין השני – מעמדה של ירושלים ומוסדות ההנהגה העצמית: ערב המרד הייתה ירושלים בירת העם ומרכזו הדתי והלאומי. המקדש פעל, ולעם הייתה אוטונומיה פנימית: הכוהן הגדול והסנהדרין ניהלו את ענייני הדת, המשפט והחברה, וייצגו את העם מול הנציב. לאחר המרד הייתה ירושלים חרבה; המקדש נשרף, והעיר שימשה בעיקר מחנה לחיל המצב הרומי. הכהונה הגדולה והסנהדרין שבירושלים בטלו, והעם נותר בלי מוסדות הנהגה מוכרים – עד שהחלה לפעול ההנהגה החדשה של החכמים ביבנה. השינוי: מעם בעל מרכז ומוסדות אוטונומיים לעם מובס, בלי בירה ובלי הנהגה.
את המעמד החדש ביטאו הרומאים גם בסמלים: הקיסר אספסיאנוס טבע מטבעות שעליהם הכתובת "יהודה השבויה" (IVDAEA CAPTA), וטיטוס ואספסיאנוס חגגו ברומא מצעד ניצחון שבו הוצגו כלי המקדש.
לסיכום, בשני התבחינים מעמדה של יהודה ירד: מארץ בעלת אוטונומיה פנימית ומרכז דתי־מדיני פעיל היא הפכה לפרובינקיה כבושה, שבה חונה לגיון רומי על חורבות ירושלים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: בכל אחד משני התבחינים מוצגים המצב לפני המרד והמצב אחריו, בעובדות מדויקות (נציבים ממעמד הפרשים ויחידות עזר לעומת נציב ממעמד הסנאטורים והלגיון העשירי; ירושלים כבירה עם מקדש, כוהן גדול וסנהדרין לעומת עיר חרבה ומחנה צבאי בלי מוסדות הנהגה), ומוצג השינוי. מקובל גם לכלול בתבחין הראשון את הפיכת אדמת היהודים לנתונה לשליטת הקיסר ואת "מס היהודים".
טעות נפוצה: לכתוב שלאחר המרד הגדול הוסב שם הפרובינקיה לסוריה פלשתינה או שירושלים נבנתה כאיליה קפיטולינה – שני הצעדים האלה היו בימי אדריאנוס, בזמן מרד בר כוכבא ואחריו; או לתאר רק את המצב שאחרי המרד בלי להשוות.
סעיף ב
עמדה בעד הטענה: הקיום היהודי בארץ תלוי באנשים ובפרנסה – רבים נהרגו בקרבות, במצור וברעב, ורבים נשבו, נשלחו לרומא ונמכרו לעבדות; יישובים יהודיים רבים, בייחוד ביהודה, התרוקנו ונוכרים התיישבו בחלק מן האדמות (חיילים משוחררים יושבו באמאוס); האדמה הוחכרה או נמכרה ואיכרים רבים איבדו את נחלתם – הדבר עלול היה לדחוק יהודים לעזוב את הארץ; לעומת זאת לחורבן המקדש נמצא מענה ביבנה. עמדה נגד הטענה: המקדש היה המרכז הדתי, המשפטי והמדיני שליכד את העם; אבדנו הביא לביטול עבודת הקודש, להיעלמות הכהונה הגדולה והסנהדרין ולייאוש ולמשבר אמוני – וזה סיכן את זהות העם ואחדותו, בארץ ובתפוצות; יישוב יהודי ניכר נותר בארץ (בגליל וביהודה) ושוקם. כל עמדה מנומקת בשתי עובדות מקבלת ניקוד מלא.
מה השאלה מבקשת: להביע עמדה (מסכימים / לא מסכימים / מסכימים בחלקה) בנוגע לטענה, ולנמק אותה בשתי עובדות היסטוריות.
תשובה מלאה:
אני מסכים עם הטענה שההרס הדמוגרפי והכלכלי סיכן את המשך הקיום היהודי בארץ־ישראל יותר מחורבן בית המקדש. קיומו של יישוב יהודי בארץ תלוי לפני הכול באנשים שיחיו בה ובאפשרותם להתפרנס ממנה, ושני הבסיסים האלה נפגעו קשות.
עובדה ראשונה – ההרס הדמוגרפי: במהלך המרד נהרגו יהודים רבים בקרבות, במצור על ירושלים וברעב שפקד את העיר הנצורה. רבים אחרים נשבו, נשלחו לרומא ולמקומות אחרים באימפריה ונמכרו לעבדות. בד בבד השתנה הרכב האוכלוסייה: יישובים יהודיים רבים, בייחוד ביהודה, התרוקנו מתושביהם, ובחלק מן האדמות התיישבו נוכרים – באמאוס, סמוך לירושלים, יושבו חיילים רומאים משוחררים. כך הצטמצם היישוב היהודי, בייחוד ביהודה ובירושלים, ונחלשה האחיזה היהודית בארץ.
עובדה שנייה – ההרס הכלכלי: יישובים, שדות ומטעים רבים נהרסו, והקיסר אספסיאנוס הורה להחכיר או למכור את אדמת היהודים, כך שאיכרים רבים איבדו את נחלתם או נעשו חוכרים על אדמתם. על כל יהודי הוטל "מס היהודים". מי שאיבד את אדמתו ואת פרנסתו עלול היה לעזוב את הארץ, ומצב זה איים לרוקן אותה מיהודים.
לעומת זאת, לחורבן המקדש, קשה ככל שהיה, נמצא מענה: חכמי יבנה, בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי, הקימו מרכז הנהגה חדש ועיצבו חיים יהודיים בלי מקדש – תפילה במקום קורבנות, בית כנסת והלכה אחידה. אולם להרג, לשבי ולאבדן הקרקעות לא היה תיקון מהיר.
לסיכום, לדעתי ההרס הדמוגרפי והכלכלי היה הסכנה החמורה יותר להמשך הקיום היהודי בארץ־ישראל, משום שפגע ביסודות הפיזיים של היישוב – באנשים ובאדמה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: העמדה מוצגת בבירור ובראש התשובה; היא מנומקת בשתי עובדות היסטוריות מדויקות ונפרדות (הרג, שבי, מכירה לעבדות ויישוב נוכרים; הרס החקלאות, החכרת האדמה או מכירתה ו"מס היהודים"), וכל עובדה קשורה במפורש לסכנה להמשך הקיום בארץ. מקובלת באותה מידה העמדה ההפוכה, למשל: חורבן המקדש היה מסוכן יותר, כי המקדש היה המרכז הדתי, המשפטי והמדיני שליכד את העם בארץ ובתפוצות; עם חורבנו בטלו עבודת הקודש, הכהונה הגדולה והסנהדרין, והעם נקלע לייאוש ולמשבר אמוני שאיים על זהותו ועל אחדותו – ואילו יישוב יהודי ניכר נותר בארץ, בייחוד בגליל, והמשיך להתקיים. מקובלת גם עמדה מורכבת, בתנאי שהיא מנומקת בשתי עובדות.
טעות נפוצה: להביע עמדה בלי לנמק אותה בעובדות, או להביא מספרי הרוגים מדויקים כעובדה – המספרים במקורות העתיקים שנויים במחלוקת, ואין בהם צורך.
שאלה 2 · מקור – מלך חסות ושליטיה המתחלפים של רומא
קראו את הקטע שלפניכם, המתאר את מצבו של הורדוס לאחר קרב אקטיום, וענו על השאלות שאחריו.
– על פי הקטע, הסבירו מדוע היה הורדוס בסכנה לאחר קרב אקטיום.
– על פי הקטע, הסבירו שתי דרכים שבהן ניסה הורדוס להבטיח את המשך שלטונו.
– הסבירו שני שיקולים שבגללם העדיף אוקטביאנוס להשאיר את הורדוס על כס המלוכה, אף שהיה בן בריתו של יריבו: שיקול אחד על פי הקטע, ושיקול אחד על פי מה שלמדתם על השלטון העקיף של רומא.
– על פי מה שלמדתם, הביאו דוגמה לפעולה של הורדוס, שאינה מוזכרת בקטע, שבה שירת את האינטרסים של רומא.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
הסכנה: כמלך חסות שלטונו היה תלוי ברומא; פטרונו אנטוניוס הובס, והמנצח אוקטביאנוס "יכול היה להדיח אותו". דרכים: הוצאה להורג של הורקנוס השני החשמונאי – חיסול מועמד חלופי ולגיטימי למלוכה; הסרת הכתר והצהרת נאמנות לאוקטביאנוס – "את אותה נאמנות... הוא מבטיח עתה לאוקטביאנוס" (התוצאה: אישור מלכותו והרחבתה).
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים. (1) על פי הקטע – להסביר מדוע היה הורדוס בסכנה לאחר קרב אקטיום. (2) על פי הקטע – להסביר שתי דרכים שבהן ניסה להבטיח את המשך שלטונו.
תשובה מלאה:
הסכנה: הורדוס היה "מלך חסות" – מלך שמעמדו תלוי לחלוטין ברצונם של השליטים ברומא. בקטע: "בזכות תמיכתו של אנטוניוס הוכרז מלך ושלט ביהודה". כאשר אנטוניוס הובס בקרב אקטיום (31 לפנה"ס), איבד הורדוס את פטרונו, והשליט החדש, אוקטביאנוס, ראה בו בן ברית של אויבו. בקטע: "המנצח יכול היה להדיח אותו ולמסור את המלוכה לאחר". כלומר, שלטונו של הורדוס לא נשען על לגיטימיות בעיני העם אלא על רומא, ולכן חילופי השליטים ברומא סיכנו אותו ישירות.
דרך ראשונה – חיסול מועמד חלופי למלוכה: בקטע: "לפני שיצא לדרך הוציא הורדוס להורג את הורקנוס השני – הכוהן הגדול והשליט החשמונאי לשעבר". הורקנוס היה בן לשושלת החשמונאית, שנחשבה בעיני העם לשושלת הלגיטימית, ולכן אילו החליט אוקטביאנוס להדיח את הורדוס, הורקנוס יכול היה לשמש שליט חלופי. בהוצאתו להורג לא השאיר הורדוס לרומא חלופה זמינה ונוחה.
דרך שנייה – הצהרת נאמנות לשליט החדש: בקטע הורדוס "הסיר את הכתר מראשו" – הכרה בכך שמלכותו נתונה בידי אוקטביאנוס – והדגיש שהיה "ידיד נאמן" של אנטוניוס, וש"את אותה נאמנות... הוא מבטיח עתה לאוקטביאנוס". בכך הפך את נקודת התורפה שלו ליתרון: הוא הציג את עצמו כבן ברית אמין שכדאי לרומא לשמור עליו. הדרך הצליחה – "אוקטביאנוס החזיר את הכתר לראשו של הורדוס ואישר את מלכותו".
לסיכום, תלותו של הורדוס ברומא סיכנה אותו כשהתחלפו שליטיה, והוא התמודד עם הסכנה בחיסול יריב חשמונאי ובהצהרת נאמנות לשליט החדש.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הסכנה מוסברת דרך מושג "מלך החסות" והתלות ברומא, ומעוגנת בקטע; שתי דרכים שונות מוצגות, כל אחת מעוגנת בציטוט, ולכל אחת מוסבר כיצד נועדה להבטיח את שלטונו.
טעות נפוצה: להביא את החזרת הכתר ואת הרחבת הממלכה כ"דרך" של הורדוס – אלה תוצאות של מעשיו, לא דרכי פעולה שלו.
סעיף ב
שיקולים: על פי הקטע – נאמנות מוכחת ותועלת ("ידיד נאמן", "עזר לו בכסף ובאספקה", "את אותה נאמנות... הוא מבטיח"), ותלותו ברומא; מן הלימוד – חיסכון בצבא ובמנגנון מנהל (מלך החסות מממן את שלטונו ומעביר מיסים); שליט מקומי מכיר את האוכלוסייה ושומר על הסדר ועל הגבולות (יהודה – אזור ספר מול הפרתים והנבטים); תלותו ברומא מבטיחה נאמנות. דוגמה: בניית קיסריה ונמלה ומקדש לאוגוסטוס ורומא; או סבסטיה, מקדשים לקיסר, מיסים ומתנות, נאמנות לקסיוס ולאנטוניוס.
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים. (1) להסביר שני שיקולים שבגללם השאיר אוקטביאנוס את הורדוס על כס המלוכה – אחד על פי הקטע ואחד על פי מה שלמדתם על השלטון העקיף. (2) על פי מה שלמדתם – להביא דוגמה לפעולה של הורדוס, שאינה מוזכרת בקטע, שבה שירת את האינטרסים של רומא.
תשובה מלאה:
שלטון עקיף פירושו שרומא שלטה באזור שכבשה באמצעות שליט מקומי – "מלך חסות" – שמונה על ידיה ונאמן לה, ולא באמצעות פקיד רומי.
שיקול ראשון (על פי הקטע) – נאמנות מוכחת ותועלת לרומא: הורדוס הוכיח שהוא בן ברית מועיל ונאמן. בקטע הוא הדגיש ש"היה ידיד נאמן" של אנטוניוס ו"עזר לו בכסף ובאספקה", וטען ש"יש לשפוט אדם לפי מידת הנאמנות שהוא מגלה כלפי מי שהיטיב עימו"; את אותה נאמנות "הוא מבטיח עתה לאוקטביאנוס". מלך חסות שכל מעמדו תלוי ברומא – בלי רומא אין לו מלוכה – הוא שליט שרומא יכולה לסמוך עליו, ולכן לא היה טעם להחליפו.
שיקול שני (על פי מה שלמדתם) – חיסכון במשאבים ושמירה על הסדר: שלטון ישיר היה מחייב את רומא להציב צבא באזור ולהקים בו מנגנון מנהל רומי. מלך החסות החזיק צבא ומנגנון משלו ומימן אותם בעצמו, והעביר לרומא מיסים ומתנות. נוסף על כך, שליט מקומי מכיר את דת התושבים, את מנהגיהם ואת שפתם, ויכול לשלוט בהם בלי לעורר התנגדות כמו שליט זר. ביהודה, שהייתה אזור ספר ליד הממלכה הפרתית (שפלשה לארץ בשנת 40 לפנה"ס ותמכה באנטיגונוס החשמונאי) וליד הנבטים, היה לרומא חשוב במיוחד שליט חזק ונאמן שישמור על השקט ועל הגבול.
(מקובל גם להציג בשיקול השני רק אחד מן הרכיבים – החיסכון במשאבים, או היכרות השליט המקומי עם האוכלוסייה ושמירה על הסדר.)
דוגמה מן הלימוד: הורדוס בנה את העיר קיסריה על חוף הים, במקום מגדל סטרטון, וקרא לה על שם הקיסר אוגוסטוס; בעיר הקים נמל גדול ומקדש לכבוד אוגוסטוס ורומא. כך הפגין את נאמנותו לקיסר וגם פיתח את המסחר הימי של האזור, מה שהגדיל את הכנסות הממלכה ואת המיסים לרומא. (מקובל גם: בניית שומרון מחדש בשם סבסטיה – על שם אוגוסטוס ביוונית; מקדשים לכבוד הקיסר; שמירה על השקט ועל גבולות האזור; העברת מיסים ומתנות לקיסר; נאמנות קודמת לשליטים המתחלפים – לקסיוס, שבעבורו גבה מיסים בגליל לאחר רצח יוליוס קיסר, ולאנטוניוס.)
לסיכום, אוקטביאנוס השאיר את הורדוס משום שהוכיח את נאמנותו ומשום שהשלטון העקיף חסך לרומא משאבים והבטיח שקט, והורדוס – מלך החסות – שירת אינטרסים אלה בנאמנות.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני שיקולים שונים מוסברים (לא רק נמנים) – אחד מעוגן בציטוט מן הקטע ואחד מן הלימוד על השלטון העקיף; הדוגמה מדויקת, אינה מן הקטע, ומוסבר כיצד שירתה את האינטרסים של רומא.
טעות נפוצה: להביא כדוגמה את הפגישה ברודוס או את חיסול הורקנוס – אלה מופיעים בקטע, והשאלה מבקשת דוגמה נוספת.
שאלה 3 · מקור – מטבעות המרד: מטרות, היקף ומהלך
קראו את הקטע שלפניכם, העוסק במטבעות שטבעו המורדים בימי מרד בר כוכבא.
– הסבירו כיצד באות לידי ביטוי במטבעות שתיים ממטרות המורדים. בססו את תשובתכם על דוגמאות מן הקטע.
– הסבירו מדוע הטביעו המורדים את הסמלים שלהם דווקא על מטבעות רומיים קיימים, ומה אפשר ללמוד מכך על תפקידם של המטבעות.
בין החוקרים יש מחלוקת בשאלה אם המורדים שלטו בירושלים בזמן מרד בר כוכבא.
– הסבירו כיצד אפשר להשתמש במידע שבקטע כדי לתמוך בכל אחת משתי העמדות במחלוקת זו.
– על פי מה שלמדתם, תארו את היקף המרד ושני אירועים עיקריים במהלכו.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
מטרות (שתיים מתוך): (1) עצמאות מדינית – שחרור משלטון רומא: "לגאלת ישראל", "לחר[ות] ישראל", ספירת שנים חדשה; עצם טביעת מטבע – סמל ריבונות; "שמעון נשיא ישראל" – הנהגה יהודית עצמאית; (2) שחרור ירושלים, בניין המקדש מחדש וחידוש העבודה בו: "לחרות ירושלם", חזית המקדש, "אלעזר הכהן", החצוצרות וכלי הנגינה, הלולב והאתרוג; (3) חידוש העבר הלאומי – הכתב העברי הקדום, השפה העברית. הטבעה על מטבעות רומיים: סיבה מעשית – לא היו בידי המורדים מכרות מתכת ומטבעה מסודרת, והיה צורך במטבעות במהירות; סיבה סמלית – מחיקת דיוקן הקיסר וסמלי האלילות והחלפתם בסמלים יהודיים מבטאת דחיית שלטון רומא והכרזה על ריבונות. מכאן שהמטבעות נועדו לא רק למסחר, אלא גם לתעמולה ולחיזוק רוח העם.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) "הסבירו כיצד באות לידי ביטוי" – שתי מטרות של המורדים, כל אחת עם כתובת או סמל מן הקטע והסבר. (2) להסביר את הסיבה להטבעה על מטבעות רומיים ומה זה מלמד על תפקיד המטבעות.
תשובה מלאה:
המטבעות הם מקור שיצא מטעם הנהגת המרד עצמה, ולכן הם מבטאים את מה שהמורדים רצו לומר לעם על מטרות המרד.
מטרה ראשונה – עצמאות מדינית ושחרור משלטון רומא. על המטבעות מופיעות הכתובות "שנת אחת לגאלת ישראל" ו"שנת ב לחר[ות] ישראל". המורדים ספרו את השנים לפי "גאולת ישראל" ו"חירות ישראל", כלומר, ראו במרד את תחילתו של עידן חדש של עצמאות. השם "שמעון נשיא ישראל" מבטא הנהגה יהודית עצמאית, שאינה כפופה לקיסר. גם עצם טביעת מטבע הוא סמל של ריבונות – רק שלטון עצמאי טובע מטבע משלו.
מטרה שנייה – שחרור ירושלים ובניין בית המקדש מחדש. על המטבעות מופיעה הכתובת "לחרות ירושלם", ועל הסלע מופיעה "חזית של מבנה בעל עמודים, שרוב החוקרים מזהים כבית המקדש". לצד זה מופיעים סמלים של עבודת המקדש והחגים – "לולב ואתרוג, חצוצרות, כלי נגינה, כד" – והשם "אלעזר הכהן", שאולי מבטא את התקווה לחדש את הכהונה. כך ביטאו המורדים את רצונם לבטל את גזירת אדריאנוס, שהפך את ירושלים לעיר אלילית (איליה קפיטולינה), ולחדש את המקדש שחרב ב־70 לספירה. (מקובל גם: חידוש העבר הלאומי – השימוש בכתב העברי הקדום, שכבר לא היה בשימוש יומיומי, מקשר את המרד לימי העצמאות של עם ישראל בעבר.)
מדוע הוטבעו הסמלים על מטבעות רומיים קיימים: הייתה לכך סיבה מעשית – למורדים לא היו מכרות מתכת ומטבעה מסודרת, והם נזקקו למטבעות במהירות, בתנאי מלחמה. אך הייתה לכך גם משמעות סמלית: המורדים מחקו מן המטבע את דיוקן הקיסר ואת סמלי האלילות, והטביעו במקומם סמלים יהודיים וכתובות עבריות. זו הייתה הכרזה גלויה שעל השלטון הרומי לחלוף ושבמקומו קמה ריבונות יהודית. מכאן אפשר ללמוד שהמטבעות נועדו לא רק לשמש אמצעי תשלום, אלא גם לתעמולה – להפיץ בעם את מטרות המרד ולחזק את רוח הלוחמים והאוכלוסייה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי מטרות שונות (עצמאות מדינית; שחרור ירושלים ובניין המקדש; מקובל גם חידוש העבר הלאומי), וכל אחת מעוגנת בכתובת או בסמל מן הקטע. בחלק השני – לפחות סיבה אחת (מעשית או סמלית) והסקה שהמטבעות שימשו גם לתעמולה ולביטוי ריבונות.
טעות נפוצה: להביא שתי דוגמאות לאותה מטרה, או לתאר את הסמלים בלי לקשר אותם למטרה.
סעיף ב
שתי העמדות על פי הקטע: בעד כיבוש – הכתובת "לחרות ירושלם" (במטבעות מאוחרים), השם "ירושלם" לצד חזית המקדש כבר בשנה הראשונה, "אלעזר הכהן" – אולי חידוש פולחן בירושלים; נגד כיבוש – "בירושלים עצמה נמצאו מהם מעט מאוד"; הכתובת "לחרות ירושלם" מופיעה דווקא בשלב המאוחר, וייתכן שהיא מבטאת שאיפה ולא מציאות; המקדש על המטבע – סמל ותקווה. היקף המרד: 132–135 לספירה; התרכז בעיקר ביהודה (הרי יהודה, השפלה, מדבר יהודה, עין גדי); השתתפות בגליל ובירושלים – שנויה במחלוקת; הרומאים נזקקו לכוחות מכמה פרובינקיות ולמצביא מבריטניה. אירועים (שניים מתוך): הצלחה בתחילת המרד והקמת שלטון עצמאי (מטבעות, שטרות, חכירת קרקעות); הגעת יוליוס סוורוס ותגבורת רומית – מלחמת התשה, ניתוק אספקה וכיבוש המבצרים אחד אחד; מצור על ביתר ונפילתה (135; לפי המסורת בתשעה באב), מות בר כוכבא; מנוסת מורדים ופליטים למערות במדבר יהודה.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) לנמק מן הקטע כל אחת משתי העמדות (המורדים שלטו / לא שלטו בירושלים). (2) "תארו" מן הידע את היקף המרד (זמן, מקום, כוחות) ושני אירועים עיקריים.
תשובה מלאה:
המחלוקת: חוקרים חלוקים בשאלה אם המורדים הצליחו לשחרר את ירושלים, שהייתה בידי הרומאים מאז החורבן, ואם חידשו בה פולחן.
שימוש בקטע לתמיכה בעמדה שהמורדים כבשו את ירושלים: על המטבעות מופיעה הכתובת "לחרות ירושלם", ועל הסלע מופיעה חזית המקדש, וכבר בשנה הראשונה מופיע לצידה השם "ירושלם". אפשר לטעון שהמורדים לא היו מכריזים על "חרות ירושלם" ומציירים את המקדש אילו לא שלטו בעיר. גם השם "אלעזר הכהן" עשוי לרמז שכהן מילא תפקיד בפולחן מחודש, ואולי אף הוקם מזבח במקום המקדש.
שימוש בקטע לתמיכה בעמדה שהמורדים לא כבשו את ירושלים: "בירושלים עצמה נמצאו מהם מעט מאוד" – אילו שלטו המורדים בעיר שנים אחדות, היינו מצפים למצוא בה מטבעות רבים שלהם, כפי שנמצאו "באתרים רבים ביהודה". זאת ועוד, הכתובת "לחרות ירושלם" מופיעה דווקא על מטבעות "שרבים מן החוקרים מייחסים לשלב מאוחר של המרד", כשמצבם של המורדים כבר הורע; לכן ייתכן שהיא מבטאת שאיפה ותקווה, ולא מציאות. גם חזית המקדש יכולה להיות סמל לתקווה לבנות את המקדש, ולא עדות לכך שנבנה.
היקף המרד: המרד נמשך כשלוש שנים וחצי, בשנים 132–135 לספירה, והתרכז בעיקר ביהודה – בהרי יהודה, בשפלת יהודה ובמדבר יהודה, כולל עין גדי. מידת ההשתתפות של יהודי הגליל במרד ושליטת המורדים בירושלים שנויות במחלוקת. היקף המרד ניכר גם בכוחות שרומא נאלצה לגייס נגדו: לגיונות ויחידות עזר מכמה פרובינקיות, ומצביא מנוסה – יוליוס סוורוס, שהובא מבריטניה.
אירוע ראשון – הצלחת המרד בתחילתו והקמת שלטון עצמאי. בזכות הכנות חשאיות, כמו מערכות מסתור תת־קרקעיות ואגירת נשק, הצליחו המורדים בשלב הראשון להשתלט על שטחים נרחבים ביהודה. בר כוכבא הקים בהם מנגנון שלטוני: טבע מטבעות, ניהל את הקרקעות והחכיר אותן, ומינה מפקדים ביישובים.
אירוע שני – דיכוי המרד ונפילת ביתר. יוליוס סוורוס נמנע מקרב פנים אל פנים, וניהל מלחמת התשה: כיתר את המורדים, ניתק את האספקה וכבש את המבצרים והכפרים בזה אחר זה. בשנת 135 לספירה נפלה ביתר, המעוז האחרון של בר כוכבא, ובר כוכבא נהרג. לפי המסורת היהודית (משנה, מסכת תענית) ביתר נלכדה בתשעה באב. שרידי המורדים והפליטים נמלטו למערות במדבר יהודה, ושם נמצאו בעת החדשה האיגרות והחפצים שלהם.
למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל עמדה – נימוק אחד לפחות מן הקטע (בעד: "לחרות ירושלם", השם "ירושלם" וחזית המקדש, "אלעזר הכהן"; נגד: מעט מטבעות בירושלים, הכתובת מאוחרת ואולי מבטאת שאיפה). היקף – שנים, אזור, והיקף הכוחות הרומיים. שני אירועים שונים, מתוארים בעובדות. מקובל גם כאירוע: מנוסת המורדים והפליטים למערות במדבר יהודה; נוכחות של הקיסר אדריאנוס בזירה (על פי חלק מן המקורות).
טעות נפוצה: להציג את אחת העמדות כוודאית, או לכתוב שהמרד התפשט בכל רחבי הארץ – המרד התרכז בעיקר ביהודה, והשתתפות הגליל שנויה במחלוקת.
שאלה 4 · תסיסה משיחית, קנאות ושלטון רומי – מה הוביל למרד?
על פי מה שלמדתם, הביאו דוגמה לתופעה משיחית שהתרחשה בארץ־ישראל בתקופת שלטון הנציבים.
הסבירו כיצד תרמה התסיסה המשיחית לפרוץ המרד הגדול.
יש הטוענים שהגורם המכריע לפרוץ המרד הגדול היה מדיניות השלטון הרומי ומעשי הנציבים, ויש הטוענים שהגורם המכריע היה התהליכים בחברה היהודית עצמה – התגברות הקנאות הקיצונית ורוח המרד.
הביעו עמדה בשאלה זו, ונמקו אותה באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
הציגו גם טיעון אחד של העמדה שכנגד, והסבירו מדוע אינו משכנע אתכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
דוגמה: ה"מצרי" – בימי הנציב פֶלִיקְס הופיע אדם שכינה עצמו נביא, קיבץ המונים במדבר והוביל אותם להר הזיתים, בהבטחה שבפקודתו ייפלו חומות ירושלים ויגורש חיל המצב הרומי; פליקס שלח צבא, רבים נהרגו או נשבו, והמצרי נמלט. מקובל גם: תֵּאוּדָס בימי הנציב פָדוּס (באמצע שנות ה־40), שהבטיח לבקע את הירדן לפני מאמיניו ונהרג בידי הרומאים; "נביאי שקר" שהובילו המונים למדבר בהבטחה לאותות גאולה. הסבר: האמונה שהגאולה קרובה ושהאל יתערב לשחרר את עמו מעול רומא שכנעה רבים שאפשר לצאת למלחמה נגד אימפריה חזקה, ודחקה הצידה שיקולים של סיכוי ממשי; הדיכוי האכזרי של כל תנועה כזו הגביר את השנאה לרומא; ויוסף בן מתתיהו מעיד שמה שהסית את היהודים למלחמה יותר מכול היה נבואה עמומה בכתבי הקודש, שלפיה בעת ההיא יקום מארצם שליט העולם.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להביא, על פי הידע, דוגמה לתופעה משיחית בתקופת הנציבים (מי, מה הבטיח, מה קרה). (2) להסביר כיצד התסיסה המשיחית תרמה לפרוץ המרד.
תשובה מלאה:
הדוגמה – ה"מצרי": בימי הנציב פֶלִיקְס (בשנות ה־50 של המאה הראשונה לספירה) הופיע בארץ אדם שבא ממצרים וכינה את עצמו נביא. הוא קיבץ סביבו המונים, הוביל אותם דרך המדבר אל הר הזיתים, והבטיח שבפקודתו ייפלו חומות ירושלים, וכך יוכלו להשתלט על העיר ולגרש את חיל המצב הרומי. פליקס יצא נגדם עם חייליו; רבים מן ההולכים אחריו נהרגו או נשבו, והמצרי עצמו נמלט ונעלם. זו אחת מכמה תנועות כאלה שקמו בתקופת הנציבים: מנהיגים שהציגו את עצמם כנביאים או כמבשרי גאולה, ומשכו אחריהם המונים בהבטחה לנס.
כיצד תרמה התסיסה המשיחית לפרוץ המרד:
ראשית, האמונה המשיחית שכנעה רבים שאפשר לנצח את רומא. רבים האמינו שקץ השעבוד קרוב, ושהאל עצמו יתערב וישחרר את עמו מעול "מלכות הרשע". אמונה זו דחקה הצידה את השיקול המעשי – שהאימפריה הרומית חזקה לאין שיעור מן היהודים – ושכנעה רבים להצטרף למרד מתוך ביטחון בעזרת האל. יוסף בן מתתיהו מעיד שמה שהסית את היהודים למלחמה יותר מכול היה נבואה עמומה שנמצאה בכתבי הקודש, ושלפיה בעת ההיא יקום מארצם מי שימשול בעולם.
שנית, הרומאים ראו בכל תנועה משיחית מרד מדיני, ודיכאו אותה בכוח צבאי, כפי שעשה פליקס. הדיכוי האכזרי של המונים שלא היו מזוינים ברובם הגביר את השנאה לרומא, והעמיק את התחושה שהשלטון הרומי הוא אויב.
שלישית, התנועות המשיחיות חיזקו את רוח המרד ואת הקנאים: הכישלונות לא כיבו את התקווה לגאולה, אלא הפכו אותה לבסיס הרעיוני של המרד, שהתבטא ברעיון שאין לקבל שלטון זר על ארץ הקודש.
לסיכום, התסיסה המשיחית יצרה אווירה של ציפייה לגאולה קרובה, שהפכה את המרד ברומא בעיני רבים מהרפתקה חסרת סיכוי למצווה שתבוא בעזרת האל.
למה זה מקבל ניקוד מלא: דוגמה מדויקת לתופעה משיחית (שם או כינוי, הנציב, ההבטחה והתוצאה), והסבר שמקשר בין התסיסה המשיחית לבין המרד – האמונה בעזרת האל שהפכה את המרד לאפשרי בעיני רבים, הדיכוי שהגביר את השנאה לרומא, וחיזוק רוח המרד. מקובל גם כדוגמה: תֵּאוּדָס, שבימי הנציב פָדוּס (באמצע שנות ה־40 לספירה) כינה עצמו נביא, הוביל המונים אל הירדן והבטיח שהנהר ייבקע לפניהם; פרשי הנציב התנפלו עליהם, רבים נהרגו ותאודס נתפס והוצא להורג; או "נביאי שקר" אחרים בימי פליקס, שהובילו המונים למדבר בהבטחה שיראו שם אותות גאולה.
טעות נפוצה: להביא כדוגמה את יהודה הגלילי או את הסיקריים – הם דוגמה לקנאות הקיצונית ולא לתופעה משיחית; או לתאר את התופעה בלי להסביר את הקשר שלה לפרוץ המרד.
סעיף ב
עמדה לדוגמה: הגורם המכריע היה מדיניות השלטון הרומי. עובדה 1: הקנאים פעלו כבר משנת 6 לספירה (יהודה הגלילי, המרד נגד מפקד קויריניוס), אך במשך כשישים שנה נשארו מיעוט; רק אחרי העושק של אלבינוס ופלורוס הצטרפו למרד המונים, ואף חלק מן הכוהנים (אלעזר בן חנניה). עובדה 2: בשנת 66 לספירה נטל פלורוס כספים מאוצר המקדש ושלח את חייליו לטבוח בירושלים, ובאותה שנה השלטון הרומי העביר את השלטון בקיסריה לידי הנוכרים – והמרד פרץ מיד. טיעון שכנגד: הקנאים טענו ש"אין מלך אלא אלוהים", כלומר כל שלטון זר פסול, והסיקריים רצחו את המתונים (למשל את יונתן הכוהן הגדול) – כך שגם שלטון הוגן היה נתקל במרד. דחייה: אילו היה השלטון הוגן, הקנאים היו נשארים מבודדים; מעשי הנציבים הם שהפכו את רעיונותיהם לעמדת הרוב. מקובל גם: העמדה ההפוכה, כשהיא מנומקת בעובדות (הפילוסופיה הרביעית, הסיקריים בימי פליקס, אלעזר בן חנניה והפסקת קורבן הקיסר למרות התנגדות הנכבדים).
מה השאלה מבקשת: לבחור עמדה במחלוקת – מה היה הגורם המכריע לפרוץ המרד: מדיניות השלטון הרומי והנציבים, או התגברות הקנאות ורוח המרד בחברה היהודית; לנמק את העמדה בשתי עובדות היסטוריות; ולהציג טיעון אחד של העמדה שכנגד ולהסביר מדוע אינו משכנע.
תשובה מלאה:
עמדתי: הגורם המכריע לפרוץ המרד הגדול היה מדיניות השלטון הרומי ומעשי הנציבים. הקנאות הייתה קיימת עוד קודם, אבל מעשי הנציבים הם שהפכו אותה מתופעה של מיעוט לתנועה של עם.
עובדה ראשונה: רעיון המרד ברומא לא היה חדש. כבר בשנת 6 לספירה, כשהפכה יהודה לפרובינקיה רומית וערך קויריניוס, נציב סוריה, מפקד אוכלוסין ורכוש לצורך גביית מיסים, קרא יהודה הגלילי לסרב לשלם מס לרומא, בטענה שאין לקבל אדון בשר ודם מלבד האל. אולם במשך כשישים שנה נותרו הקנאים מיעוט, ורוב העם והנהגתו לא הלכו אחריהם. רק בשנות ה־60, אחרי העושק והשחיתות של הנציבים אלבינוס וגסיוס פלורוס, הצטרפו למרד המונים, ואף חלק מן הכוהנים – אלעזר בן חנניה, בנו של כוהן גדול, הוא שהוביל את הפסקת הקורבן לשלום הקיסר. כלומר, ההבדל בין שנת 6 לשנת 66 לספירה לא היה ברעיון הקנאי עצמו, אלא בחומרת מעשיהם של השליטים.
עובדה שנייה: אירועי שנת 66 לספירה, שבה פרץ המרד, נבעו ישירות מהתנהלות השלטון. השלטון הרומי העביר את השלטון בקיסריה לידי האוכלוסייה הנוכרית, והנציב פלורוס לקח שוחד מיהודי העיר ולא הגן עליהם מפני ההתגרויות. באותה שנה נטל פלורוס שבע־עשרה ככרות כסף מאוצר בית המקדש, וכאשר מחו תושבי ירושלים, שלח את חייליו לבזוז את העיר ולהרוג רבים מתושביה. סמוך לאירועים אלה פרץ המרד – מה שמלמד שמעשי הנציבים הם שהציתו אותו.
טיעון העמדה שכנגד: אפשר לטעון שהגורם המכריע היה התגברות הקנאות: הקנאים טענו שאין לקבל שום שלטון זר, ולכן גם שלטון הוגן היה נתקל בהתנגדות. יתרה מזו, בימי פליקס פעלו הסיקריים, שרצחו בפגיונות את מי שנחשב בעיניהם משתף פעולה עם רומא, ובהם יונתן הכוהן הגדול, והטילו אימה על המתונים. מדוע הטיעון אינו משכנע אותי: הקנאים היו קיימים עשרות שנים, ובכל זאת לא הצליחו לגרור את העם כולו למלחמה. רק כאשר הנציבים פגעו בפרנסה, בביטחון ובמקדש, נשמעו דברי הקנאים לרבים כמסקנה מתבקשת. אילו היה השלטון הרומי הוגן ומתחשב, סביר שהקנאים היו נשארים מבודדים.
לסיכום, הקנאות ורוח המרד היו התנאי הרעיוני למרד, אבל מדיניות השלטון הרומי ומעשי הנציבים הם הגורם המכריע שהפך את הרעיון למלחמה בשנת 66 לספירה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: עמדה ברורה; שתי עובדות היסטוריות מדויקות ושונות שתומכות בה (יהודה הגלילי בשנת 6 לספירה לעומת ההצטרפות ההמונית בשנות ה־60; אירועי שנת 66 לספירה – קיסריה, אוצר המקדש, הטבח בירושלים); טיעון של העמדה שכנגד שמוצג בהגינות ונדחה בנימוק. מקובל גם: העמדה ההפוכה – שהגורם המכריע היה התהליכים בחברה היהודית – כשהיא מנומקת בעובדות, למשל: הרעיון הקנאי "אין מלך אלא אלוהים" שהופיע עוד לפני שלטון הנציבים המושחתים; פעולות הסיקריים בימי פליקס; התסיסה המשיחית; וההחלטה של אלעזר בן חנניה להפסיק את קורבן הקיסר, למרות התנגדות ראשי הכוהנים והנכבדים – צעד שהתקבל בידי המורדים עצמם ולא נכפה עליהם.
טעות נפוצה: לכתוב "שני הגורמים חשובים" בלי לנקוט עמדה; להביא עובדות שאינן קשורות לעמדה שנבחרה; או להציג טיעון של העמדה שכנגד בלי להסביר מדוע אינו משכנע.