מתכונת 5 בהיסטוריה (שאלון 22262) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22262 (אקסטרניים, בית שני) · במבנה של הבגרות · 4 שאלות · 1:30 שעות
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה פרק אחד ובו ארבע שאלות.
יש לענות על שתי שאלות.
מן השאלות שתבחרו לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
(50×2) – סך הכול – 100 נקודות.
שימו לב: תלמידים שאושר להם מבחן מותאם אינם חייבים לבחור בשאלה שיש בה מקור.
ג. חומר עזר מותר בשימוש: אין.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בית שני – מעם מקדש לעם הספר
ענו על שתיים מן השאלות 1–4 (לכל שאלה – 50 נקודות).
מן השאלות שתבחרו לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
שאלה 1 · מקור – מפעלי הבנייה של הורדוס
לפניכם קטע העוסק במפעלי הבנייה של הורדוס. קראו את הקטע וענו על השאלה שאחריו.
השוו בין בניית העיר קיסריה ובין הבנייה המחודשת של בית המקדש על פי שלושה תבחינים: האוכלוסייה שאליה כוונה הבנייה; המטרה של הורדוס; אופי המבנים. בססו את תשובתכם על פרטים מן הקטע.
– הסבירו מדוע תמך הורדוס באוכלוסייה ההלניסטית בארץ־ישראל.
– על פי מה שלמדתם, הביאו דוגמה לפעולה של הורדוס שעוררה התנגדות בקרב היהודים, והסבירו את הסיבה להתנגדות.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
אוכלוסייה: קיסריה – נוכרים־הלניסטים ושלטון רומי ("רבים מתושביה היו נוכרים"); המקדש – העם היהודי בארץ ובתפוצות ("עולי רגל רבים"). מטרה: קיסריה – נאמנות לקיסר (שם העיר והנמל, מקדש לאוגוסטוס ורומא), תמיכת ההלניסטים, מסחר; המקדש – אהדת היהודים ולגיטימיות כמלך יהודי. אופי: קיסריה – הלניסטי־רומי ואלילי (מקדש לקיסר, תיאטרון, תחרויות); המקדש – מבנה דתי יהודי שנבנה לפי ההלכה (כוהנים, עבודת הקודש לא נפסקה).
מה השאלה מבקשת: להשוות בין בניית קיסריה ובין בניית בית המקדש מחדש על פי שלושה תבחינים (האוכלוסייה שאליה כוונה הבנייה; המטרה של הורדוס; אופי המבנים), ולבסס כל השוואה על פרטים מן הקטע.
תשובה מלאה:
תבחין ראשון – האוכלוסייה שאליה כוונה הבנייה: קיסריה כוונה בעיקר לאוכלוסייה הנוכרית־הלניסטית בארץ ולשלטון הרומי. בקטע: "אוכלוסיית העיר הייתה מעורבת, ורבים מתושביה היו נוכרים". לעומת זאת, בניית בית המקדש כוונה לעם היהודי – בארץ ובתפוצות. בקטע: "המקדש המחודש משך עולי רגל רבים, מן הארץ ומן התפוצות".
תבחין שני – המטרה של הורדוס: בבניית קיסריה ביקש הורדוס להפגין את נאמנותו לקיסר ולרומא – העיר והנמל נקראו על שמו ("וקרא לה קיסריה"; "נמל מלאכותי, שנקרא סבסטוס"), ובה עמד "מקדש לכבוד אוגוסטוס ולכבוד רומא". הוא ביקש גם לזכות בתמיכת האוכלוסייה ההלניסטית ולפתח את המסחר הימי ואת כלכלת הממלכה. לעומת זאת, בבניית המקדש ביקש הורדוס לזכות באהדת העם היהודי ובלגיטימיות כמלך יהודי, שבה היה חסר בשל מוצאו האדומי ובשל מעשיו נגד בית חשמונאי, ולהאדיר את שמו כבונה המקדש.
תבחין שלישי – אופי המבנים: בקיסריה נבנו מבנים בעלי אופי הלניסטי־רומי ואלילי – "מקדש לכבוד אוגוסטוס", "תיאטרון ומתקן לתחרויות ולמרוצים", ו"תחרויות ומשחקים בנוסח היווני־רומי". לעומת זאת, בית המקדש הוא מבנה דתי יהודי, והורדוס הקפיד בבנייתו על ההלכה: המקדש "נבנה מחדש בידי כוהנים שהוכשרו לכך, כדי שעבודת הקודש לא תיפסק".
(נקודת דמיון שאפשר להוסיף: בשני המקרים מדובר במפעלי בנייה גרנדיוזיים, שהאדירו את שמו של הורדוס וסיפקו תעסוקה לאלפי פועלים.)
לסיכום, הורדוס, כמלך חסות, ניהל מדיניות כפולה: בקיסריה פנה לרומא ולאוכלוסייה הנוכרית, ובבית המקדש – לנתיניו היהודים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל אחד משלושת התבחינים מוצגים שני הצדדים – קיסריה ובית המקדש – בניסוח השוואתי ("לעומת זאת"); כל השוואה מעוגנת בפרט מן הקטע. מקובל גם להצביע על דמיון בתבחין המטרה (בשני המקרים – חיזוק שלטונו והאדרת שמו), בתנאי שגם ההבדל מוצג.
טעות נפוצה: לתאר כל מפעל בנפרד בלי השוואה לפי התבחין, או לערבב בין התבחינים (למשל לכתוב על אופי המבנים כשהתבחין הוא האוכלוסייה).
סעיף ב
סיבות: בסיס תמיכה נאמן שאינו תלוי ביהודים, שלא ראו בו מלך לגיטימי (יישוב חיילים משוחררים בסבסטיה); הצגת עצמו לפני רומא כחלק מן העולם הרומי־הלניסטי וחיזוק מעמדו כמלך חסות; פיתוח כלכלי. דוגמה: נשר הזהב מעל שער המקדש – הורד בידי תלמידי החכמים יהודה ומתתיהו (4 לפנה"ס), שהועלו על המוקד; ההתנגדות – סמל רומי ופסל אסור על המקדש. מקובל גם: תיאטרון ומשחקים בירושלים והטרופאות; מקדשים לקיסר.
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים. (1) להסביר מדוע תמך הורדוס באוכלוסייה ההלניסטית בארץ־ישראל. (2) על פי מה שלמדתם – להביא דוגמה לפעולה של הורדוס שעוררה התנגדות בקרב היהודים, ולהסביר את הסיבה להתנגדות.
תשובה מלאה:
מדוע תמך באוכלוסייה ההלניסטית: בממלכתו של הורדוס חיו לצד היהודים תושבים נוכרים רבים, בעיקר בערי החוף ובשומרון. הורדוס, שבעיני רבים מן היהודים לא היה מלך לגיטימי, ראה באוכלוסייה זו בסיס תמיכה נאמן שאינו תלוי בתמיכת היהודים, ואף יישב חיילים משוחררים בסבסטיה. נוסף על כך, תמיכה באוכלוסייה ההלניסטית ובתרבות היוונית־רומית הציגה אותו בעיני רומא כשליט "מתורבת" השייך לעולם הרומי, וחיזקה את מעמדו כמלך חסות. גם הוא עצמו היה קשור לתרבות זו, וראה בה דרך לשלב את ממלכתו בעולם הרומי ולפתח את כלכלתה.
דוגמה לפעולה שעוררה התנגדות: הורדוס הציב נשר זהב גדול מעל שער בית המקדש. בסוף ימיו (4 לפנה"ס) הסיתו שני חכמים, יהודה ומתתיהו, את תלמידיהם להוריד את הנשר, והצעירים ניפצו אותו. הורדוס הורה לשרוף את החכמים ואת מבצעי המעשה. ההתנגדות נבעה מכך שהנשר היה סמל של רומא ונחשב בעיני היהודים לפסל האסור על פי התורה ("לא תעשה לך פסל וכל תמונה"), והצבתו דווקא על המקדש נתפסה כחילול הקודש וכביטוי לשעבוד לרומא.
(מקובל גם: בניית תיאטרון ומתקן לתחרויות בירושלים ועריכת משחקים לכבוד הקיסר, שבהם הוצגו שלטי ניצחון (טרופאות) שנחשדו כפסלים, ואנשים זממו להתנקש בחייו; בניית מקדשים לכבוד הקיסר בסבסטיה ובקיסריה – פולחן אלילי בתוך ארץ־ישראל.)
לסיכום, הורדוס תמך באוכלוסייה ההלניסטית כדי לחזק את בסיס שלטונו ואת קשריו עם רומא, אך מדיניות זו העמיקה את הניכור בינו ובין נתיניו היהודים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי סיבות לתמיכה מוסברות (בסיס תמיכה חלופי לנוכח חוסר הלגיטימיות; חיזוק הקשר עם רומא); הדוגמה מדויקת (מה, היכן, מתי), ומוסבר מדוע עוררה התנגדות מבחינה דתית וסמלית.
טעות נפוצה: להביא את בניית המקדש כדוגמה לפעולה שעוררה התנגדות – היא נועדה דווקא לזכות באהדת היהודים.
שאלה 2 · מקור – כפרה בלי מקדש
לפניכם שני קטעים. קטע 1 הוא מן החיבור "אבות דרבי נתן", ובו שיחה בין רבן יוחנן בן זכאי לתלמידו רבי יהושע לאחר החורבן. קטע 2 הוא מן המשנה, מסכת יומא.
על פי שני הקטעים, הציגו שתי דרכים לכפרת עוונות שהציעו חכמי יבנה (דרך אחת מכל קטע), והסבירו במה כל אחת מהן שונה מן הדרך שבה כיפרו על עוונות בזמן בית המקדש.
בחורבן אבד לעם היהודי המרכז שהיה לו בירושלים.
על פי מה שלמדתם, הביאו דוגמה אחת לפעולה של חכמי יבנה בתחום ההנהגה ודוגמה אחת לפעולה שלהם בתחום מקום הפולחן והתפילה. הסבירו כיצד כל אחת מן הדוגמאות סייעה לעם היהודי להתמודד עם אובדן המרכז.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
גמילות חסדים (קטע 1: "יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה... זו גמילות חסדים", "כי חסד חפצתי ולא זבח") – מעשה מוסרי שכל אדם עושה בכל מקום, במקום קורבן שהקריבו הכוהנים על המזבח בירושלים. תשובה ויום הכיפורים (קטע 2: "עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר", "עד שירצה את חברו") – הכפרה תלויה בתשובה האישית ובפיוס הנפגע, ולא בעבודת הכוהן הגדול ובקורבנות יום הכיפורים במקדש.
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים: (1) להציג, על פי שני הקטעים, שתי דרכים לכפרת עוונות בלי מקדש (דרך אחת מכל קטע); (2) להסביר במה כל אחת מהן שונה מכפרת העוונות בזמן בית המקדש.
תשובה מלאה:
בזמן הבית השני הייתה כפרת העוונות קשורה לבית המקדש: מי שחטא הביא קורבן (כגון קורבן חטאת או אשם), והכוהנים הקריבו אותו על המזבח. ביום הכיפורים נכנס הכוהן הגדול לקודש הקודשים וכיפר על העם כולו בעבודת הקורבנות ובשילוח השעיר לעזאזל. לכן, כשחרב המקדש בשנת 70 לספירה, נדמה היה שאבדה הדרך לכפר על החטאים – וזה מה שמבטא רבי יהושע בקטע 1: "אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל!".
דרך ראשונה – גמילות חסדים (קטע 1): רבן יוחנן בן זכאי עונה לתלמידו: "יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה... זו גמילות חסדים", ומבסס זאת על הפסוק "כי חסד חפצתי ולא זבח". ההבדל מן המקדש: הכפרה אינה עוד מעשה פולחני שמתבצע במקום אחד (המזבח בירושלים) בידי הכוהנים, אלא מעשה מוסרי – עזרה לזולת – שכל יהודי יכול לעשות בכל מקום ובכל זמן, בלי כוהן ובלי קורבן.
דרך שנייה – תשובה ויום הכיפורים (קטע 2): המשנה קובעת ש"עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר", בתנאי שהאדם שב באמת ("האומר: אחטא ויום הכיפורים מכפר – אין יום הכיפורים מכפר"). ועל עבירות שבין אדם לחברו – "אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". ההבדל מן המקדש: בזמן המקדש כיפר יום הכיפורים באמצעות עבודת הכוהן הגדול והקורבנות; כאן הכפרה תלויה ביום עצמו ובתשובה האישית של כל אדם – בחרטה, בשינוי הדרך ובפיוס מי שנפגע. האחריות לכפרה עוברת מן הכוהן אל היחיד.
לסיכום, שני הקטעים מראים שחכמי יבנה הציעו דרכי כפרה חלופיות לקורבנות – מעשי חסד ותשובה – שאינן תלויות במקדש, ובכך נתנו מענה לחשש שעם ישראל נותר בלי דרך לכפר על חטאיו.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגות שתי דרכי כפרה, כל אחת מעוגנת בציטוט מן הקטע המתאים; לכל אחת מוסבר ההבדל מן הכפרה במקדש (קורבן, מזבח, כוהנים, כוהן גדול מול מעשה מוסרי או תשובה אישית בכל מקום). מקובל גם להציג את התשובה ואת הפיוס כשתי דרכים מקטע 2, בתנאי שגמילות החסדים מקטע 1 מוצגת גם היא או שהשאלה נענתה על פי שני הקטעים.
טעות נפוצה: לתאר את הדרכים החדשות בלי לתאר כיצד כיפרו על עוונות בזמן המקדש – בלי זה אין "הסבר במה שונה".
סעיף ב
הנהגה: כינון בית הדין הגדול ביבנה בידי ריב"ז ומוסד הנשיאות בהנהגת רבן גמליאל – מוסד מרכזי חדש, תורני ולא כוהני, שפסק הלכה וקבע את לוח המועדים לכל העם בארץ ובתפוצות, ובכך מילא את מקומה של ההנהגה בירושלים. פולחן: בית הכנסת כמקום פולחן מרכזי ותפילת "שמונה עשרה" שסודרה ביבנה בנוסח קבוע כתחליף לקורבנות – מרכז דתי בכל קהילה במקום מקדש אחד בירושלים, ונוסח אחיד שמחבר את הקהילות.
מה השאלה מבקשת: "הביאו דוגמה" על פי הידע: דוגמה אחת לפעולת חכמי יבנה בתחום ההנהגה ודוגמה אחת בתחום מקום הפולחן והתפילה; ולכל דוגמה – להסביר כיצד סייעה להתמודד עם אובדן המרכז שהיה בירושלים.
תשובה מלאה:
עד החורבן היה בית המקדש בירושלים המרכז הדתי, המשפטי והמדיני של העם: בו התקיים הפולחן, בירושלים ישב בית הדין הגדול (הסנהדרין), ובראש העם עמדה הכהונה הגדולה. בחורבן אבדו כל אלה, והעם נותר בלי מרכז ובלי הנהגה מוסכמת – מצב שהגביר את הסכנה להתפוררות החברה היהודית.
דוגמה ראשונה – תחום ההנהגה: כינון בית הדין הגדול והנשיאות ביבנה. רבן יוחנן בן זכאי, שיצא מירושלים הנצורה והגיע ליבנה (לפי המסורת – באישור השלטון הרומי), כינס שם חכמים והקים בית דין שתפס את מקומו של בית הדין הגדול שבירושלים. אחריו עמד בראש המרכז רבן גמליאל (דיבנה), שכונה "נשיא". בית הדין והנשיא פסקו הלכה לכל העם, קבעו את ראשי החודשים ואת עיבור השנה – כלומר את לוח המועדים של כל היהודים בארץ ובתפוצות – ושלחו שליחים ותקנות לקהילות. כיצד סייע: ליהודים בארץ ובתפוצות היה שוב מוסד מרכזי אחד שהכול מכירים בסמכותו. הנהגה זו הייתה רוחנית־תורנית ולא כוהנית, ולכן לא נזקקה למקדש, וכך מילאה את החלל שנוצר בהנהגה.
דוגמה שנייה – תחום מקום הפולחן: בית הכנסת והתפילה הקבועה. בתי כנסת היו קיימים עוד בימי הבית, אך לאחר החורבן הפכו למקום הפולחן המרכזי. ביבנה סודרה תפילת "שמונה עשרה" לפני רבן גמליאל כתפילה בנוסח קבוע, והתפילות נתפסו כתחליף לקורבנות שהוקרבו במקדש. בבית הכנסת גם קראו בתורה ולמדו בציבור, והוא שימש מרכז לחיי הקהילה. כיצד סייע: במקום מרכז פולחן אחד בירושלים נוצר מרכז דתי בכל קהילה, בכל מקום שבו חיו יהודים. כך אפשר היה להמשיך לעבוד את האל ולשמור על הזהות היהודית המשותפת גם בלי מקדש, ותפילה בנוסח אחיד חיברה את כל הקהילות זו לזו.
לסיכום, חכמי יבנה החליפו את המרכז שאבד במרכז הנהגה חדש (בית הדין והנשיא) ובמוסד פולחן שאינו תלוי במקום אחד (בית הכנסת), וכך אפשרו לעם להמשיך להתקיים כקהילה אחת.
למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל תחום מובאת דוגמה מדויקת (מי, מה, היכן), ומוסבר במפורש כיצד היא פתרה את בעיית אובדן המרכז. מקובלות גם דוגמאות אחרות בתחום ההנהגה: קביעת לוח השנה וקידוש החודש בבית הדין ביבנה; הכרעה בין בית שמאי לבית הלל וקביעת הלכה אחידה. בתחום הפולחן מקובלים גם: לימוד תורה בבית המדרש כמקום מרכזי בחיי הדת; קביעת התפילה כנגד הקורבנות.
טעות נפוצה: לייחס לחכמי יבנה את חתימת המשנה – המשנה נערכה מאוחר יותר, בסוף המאה ה־2 לספירה, בידי רבי יהודה הנשיא. גם: להביא דוגמה לדרך כפרה (חסד, תשובה), שכבר מופיעה בקטעים, במקום דוגמה בתחומים שהשאלה מבקשת.
שאלה 3 · תנועות משיחיות ומורדים בתקופת הנציבים
בתקופת שלטון הנציבים הופיעו ביהודה תנועות משיחיות, ובראשן אנשים שהציגו את עצמם כנביאים או כמושיעים.
הסבירו שתי סיבות לצמיחתן של תנועות משיחיות בתקופה זו.
– על פי מה שלמדתם, הביאו דוגמה לפעולה של נציב רומאי נגד תנועה משיחית או נגד מורדים. תארו את הפעולה ואת תוצאותיה.
– הסבירו שתי סיבות לכך שהנציבים ראו בתנועות המשיחיות ובמורדים סכנה לשלטון רומא, ופעלו נגדם בכוח רב.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
סיבות (שתיים): עריצות הנציבים, הדיכוי והפגיעה בדת וברגשות הדתיים יצרו תחושה שאין מוצא – ולכן ציפייה לגאולה מהירה בידי האל או שליחו; המצוקה הכלכלית – מיסים כבדים, עושק הנציבים, אבטלה, רעב (בימי קלאודיוס) ונישול איכרים – דחפה המונים עניים לחפש ישועה; השלטון הזר עצמו נתפס כסותר את מלכות האל ("הפילוסופיה הרביעית" של יהודה הגלילי – אין מלך אלא האל), ולכן הציפייה לגאולה הייתה גם ציפייה לסיום שלטון רומא; האמונה בבוא המשיח ובאחרית הימים הייתה רווחת בתקופה, וחזונות הנביאים פורשו כמכוונים לזמנם.
מה השאלה מבקשת: להסביר שתי סיבות לצמיחת התנועות המשיחיות בתקופת הנציבים – לכל סיבה: מה היא, וכיצד הובילה לצמיחת התנועות.
תשובה מלאה:
סיבה ראשונה – עריצות הנציבים והפגיעה בדת: הנציבים פגעו פעמים רבות ברגשות הדתיים של היהודים – למשל הכנסת נסי הצבא עם דמות הקיסר לירושלים בימי פילטוס, השימוש בכספי המקדש, ההתערבות במינוי הכוהנים הגדולים – ודיכאו בכוח כל מחאה. רבים חשו שאין להם דרך להיחלץ מן המצב בכוחות עצמם, משום שרומא הייתה המעצמה החזקה בעולם. התחושה שאין מוצא הולידה ציפייה עזה להתערבות אלוהית: לגאולה קרובה שתביא האל או שליחו. מי שהבטיח ניסים וגאולה מיידית מצא קהל רחב שהיה מוכן ללכת אחריו.
סיבה שנייה – המצוקה הכלכלית: בתקופת הנציבים סבלו רבים מן היהודים בארץ ממצוקה קשה. נטל המיסים לרומא היה כבד, הנציבים עשקו את התושבים, איכרים רבים נושלו מאדמותיהם, והאבטלה גברה; בימי הקיסר קלאודיוס פקד את הארץ גם רעב קשה. המוני עניים, שלא היה להם מה להפסיד, היו נכונים לעזוב את בתיהם ולהצטרף למי שהבטיח להם ישועה, ובכך גדלו התנועות המשיחיות.
(מקובל גם: השלטון הזר עצמו נתפס בעיני חלק מן העם כמרד במלכות האל – יהודה הגלילי, שמרד בשנת 6 לספירה בעת מפקד האוכלוסין, טען שאין לקבל אדון אחר מלבד האל – ולכן הגאולה נתפסה גם כשחרור משלטון רומא.)
לסיכום, הדיכוי הדתי והמצוקה הכלכלית יצרו יחד תחושת ייאוש, ומתוכה צמחה התקווה לגאולה מהירה ונסית.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי הסיבות שונות זו מזו (דתית־מדינית וכלכלית), ולכל אחת מוסבר המנגנון – כיצד הובילה לצמיחת התנועות (תחושת אין מוצא → ציפייה לגאולה; "אין מה להפסיד" → נכונות ללכת אחרי מושיע) – עם דוגמה היסטורית מדויקת.
טעות נפוצה: לתאר את התנועות המשיחיות עצמן (מה עשו) במקום להסביר מדוע צמחו.
סעיף ב
דוגמה (אחת): תאודס – בימי הנציב פאדוס (44–46 לספירה) הוביל המון אל הירדן והבטיח שהנהר ייבקע לפניו; פאדוס שלח פרשים, רבים נהרגו ונשבו, תאודס נתפס, ראשו נכרת והובא לירושלים; "המצרי" – בימי הנציב פֶליקס (שנות ה־50) כינס המון והוביל אותו להר הזיתים, והבטיח שחומות ירושלים ייפלו; פליקס יצא נגדו עם חיילים, רבים נהרגו ונשבו, והמצרי נמלט; פליקס תפס את מנהיג המורדים אלעזר בן דינאי ושלח אותו לרומא, וצלב רבים מן ה"שודדים"; טיבריוס יוליוס אלכסנדר צלב את יעקב ושמעון, בני יהודה הגלילי. סיבות: משיח הוא "מלך" – ותנועה משיחית היא בעיני רומא תביעה לריבונות, כלומר מרד בקיסר; ההמונים שהתכנסו עלולים להפוך למרד רחב, והנציב היה אחראי לשמירת הסדר; לרשות הנציב עמדו רק יחידות עזר ולא לגיון, ולכן העדיף לחסל כל התקהלות בעודה באיבה; הרומאים לא הבחינו בין תנועה דתית לתנועה מדינית, וראו בכל ציפייה לגאולה איום פוליטי; דיכוי אכזרי נועד להרתיע אחרים.
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים: (1) להביא דוגמה אחת לפעולה של נציב נגד תנועה משיחית או נגד מורדים – לתאר את הפעולה ואת תוצאותיה; (2) להסביר שתי סיבות לכך שהנציבים ראו בתנועות אלה סכנה.
תשובה מלאה:
דוגמה – תאודס: בימי הנציב קוספיוס פאדוס (44–46 לספירה) קם אדם בשם תאודס, שהציג את עצמו כנביא. הוא שכנע המון רב לקחת את רכושם וללכת אחריו אל נהר הירדן, והבטיח שבפקודתו ייבקע הנהר והם יעברו בו – כמו בימי יהושע. הנציב פאדוס לא חיכה שהתנועה תתפתח: הוא שלח נגד ההמון יחידת פרשים, שתקפה את האנשים בהפתעה. רבים נהרגו ורבים נשבו; תאודס עצמו נתפס, ראשו נכרת והובא לירושלים. התוצאה: התנועה חוסלה מיד, והוצגה לעם דוגמה מרתיעה.
(מקובלת גם דוגמה אחרת: "המצרי" – בימי הנציב פליקס (שנות ה־50 לספירה) כינס המון והוביל אותו להר הזיתים, והבטיח שחומות ירושלים ייפלו; פליקס תקף אותו עם חיילים, רבים נהרגו או נשבו, והמצרי עצמו נמלט. או: פליקס תפס את מנהיג המורדים אלעזר בן דינאי ושלח אותו לרומא, וצלב רבים מאנשיו. או: הנציב טיבריוס יוליוס אלכסנדר צלב את יעקב ושמעון, בני יהודה הגלילי.)
סיבה ראשונה – התנועה המשיחית נתפסה כמרד בקיסר: המשיח בתפיסה היהודית הוא מלך מבית דוד, שיגאל את העם מן השעבוד לשלטון זר. לכן כל אדם שהציג את עצמו כמושיע, וכל המון שהלך אחריו, נתפסו בעיני רומא כתובעים ריבונות – כלומר כמי שמערערים על שלטון הקיסר. הרומאים לא הבחינו בין ציפייה דתית לגאולה לבין מרד מדיני, ומבחינתם תנועה משיחית הייתה תנועת מרד.
סיבה שנייה – אחריות הנציב לסדר ומגבלות כוחו הצבאי: תפקידו העיקרי של הנציב היה לשמור על השקט בפרובינקיה. התקהלות של המונים, בייחוד של אנשים עניים ונואשים שהאמינו בנס, עלולה הייתה להתפשט ולהפוך למרד רחב. ביהודה עמדו לרשות הנציב רק יחידות עזר, ולא לגיון (הלגיונות חנו בסוריה), ולכן העדיף לדכא כל תנועה כזו מיד ובאכזריות, בעודה קטנה, וגם כדי להרתיע אחרים.
לסיכום, בעיני הנציבים כל תנועה משיחית הייתה מרד בפוטנציה, ולכן דיכאו אותן בכוח – אבל הדיכוי רק הגביר את המתח ואת התסיסה בעם.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הדוגמה מדויקת ומלאה: שם המנהיג, הנציב והתקופה, מה הבטיח, מה עשה הנציב ומה הייתה התוצאה. שתי הסיבות שונות (המשמעות המדינית של המשיחיות; אחריות הנציב לסדר ומגבלות כוחו), וכל אחת מוסברת. מקובלת כל דוגמה מדויקת לפעולת נציב נגד תנועה משיחית או נגד מורדים; מקובלת גם הסיבה: הרתעת האוכלוסייה כולה.
טעות נפוצה: לייחס לנציב פעולות שלא עשה – למשל לכתוב שהקיסר קליגולה ציווה על נציב להציב את פסלו במקדש (הפקודה נמסרה למושל סוריה, והפסל לא הוצב), או לכתוב שביהודה חנה לגיון רומאי לפני המרד.
שאלה 4 · מקור – מעמד המנהיג החשמונאי
לפניכם קטע מתוך החלטה שקיבלה אספה גדולה בירושלים בשנת 140 לפנה"ס על מינויו של שמעון, בנו של מתתיהו. ההחלטה מובאת בספר מקבים א.
קראו את הקטע וענו על השאלות שאחריו.
– על פי הקטע, הציגו שלוש סמכויות שהעניקה האספה לשמעון: לפחות סמכות דתית אחת ולפחות סמכות מדינית אחת.
– הסבירו מה אפשר ללמוד מן הקטע על מקור הסמכות של שמעון ועל מגבלותיה. הביאו שתי דוגמאות מן הקטע.
השוו בין מעמדו וסמכויותיו של שמעון לבין מעמדו וסמכויותיו של המלך אלכסנדר ינאי, על פי שני התבחינים האלה:
– התואר של השליט והסמכויות שהיו בידיו
– מקור הסמכות של השליט ויחסה של החברה היהודית אליו
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
סמכויות (שלוש, לפחות אחת דתית ואחת מדינית): דתית – כוהן גדול ומופקד על המקדש ("לכוהן גדול", "מופקד על המקדש"); מדינית־צבאית – נשיא/מנהיג העם ושר הצבא, ממונה על הנשק והמבצרים ("שר צבא", "על כלי הנשק ועל המבצרים"); מנהלית – ממנה פקידים, המסמכים הרשמיים נכתבים בשמו, איסור לכנס אספה בלעדיו, סמלי מלכות (ארגמן ועדי זהב). מקור הסמכות ומגבלותיה: הסמכות ניתנה בידי העם ונציגיו – "באספה גדולה של כוהנים ועם", "ויתרצו היהודים והכוהנים" (שלטון בהסכמה, לא מלוכה שנכפתה); המינוי הוא "לעולם" (תורשתי) אך "עד קום נביא נאמן" – זמני ומותנה, עד שתבוא הכרעה מן השמיים; שמעון אינו מכונה מלך אלא נשיא וכוהן גדול.
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים. (1) להציג, על פי הקטע, שלוש סמכויות שהעניקה האספה לשמעון – לפחות סמכות דתית אחת ולפחות סמכות מדינית אחת. (2) להסביר מה אפשר ללמוד מן הקטע על מקור הסמכות של שמעון ועל מגבלותיה, ולהביא לכך שתי דוגמאות מן הקטע.
תשובה מלאה:
הסמכויות שקיבל שמעון: סמכות דתית – שמעון מונה לכוהן גדול והופקד על המקדש. בקטע: "כי יהיה שמעון להם לנשיא ולכוהן גדול" ו"יהיה מופקד על המקדש". בכך הוא עמד בראש עבודת הקודש, המוסד הדתי החשוב ביותר של העם.
סמכות מדינית וצבאית – שמעון הוא הנשיא (המנהיג המדיני) ושר הצבא, והוא אחראי לנשק ולמבצרי המדינה. בקטע: "וכי יהיה עליהם שר צבא" ו"ימנה פקידים [...] על כלי הנשק ועל המבצרים".
סמכות מנהלית ושלטונית – שמעון ממנה את פקידי הארץ, כל המסמכים הרשמיים נכתבים בשמו, ואסור לכנס אספה בלעדיו. בקטע: "וכל השטרות בארץ ייכתבו בשמו" ו"לא יהיה רשאי איש [...] לכנס אספה בארץ בלעדיו". גם הזכות הבלעדית ללבוש ארגמן ולענוד זהב – סמלים של שליט – מבטאת את מעמדו העליון.
מקור הסמכות ומגבלותיה: מן הקטע עולה שהסמכות של שמעון לא נלקחה בכוח וגם לא ניתנה בידי מלך זר, אלא הוענקה לו בידי העם ונציגיו. דוגמה ראשונה: ההחלטה התקבלה "באספה גדולה של כוהנים ועם, של שרי האומה ושל זקני הארץ", ובקטע נאמר "ויתרצו היהודים והכוהנים" – כלומר השלטון נשען על הסכמת העם. דוגמה שנייה: המינוי הוא "לעולם, עד קום נביא נאמן". המילה "לעולם" מלמדת שהשלטון נועד לעבור בירושה לצאצאי שמעון, וכך נוסדה שושלת; אבל התוספת "עד קום נביא נאמן" מגבילה אותו – השלטון החשמונאי נתפס כפתרון זמני, עד שיבוא נביא ויכריע מי ראוי להנהיג את העם, ואולי גם מתוך הכרה בכך שהחשמונאים אינם מבית דוד ואינם מבית צדוק. ראוי לשים לב שבקטע שמעון אינו מכונה "מלך" אלא "נשיא" ו"כוהן גדול". לסיכום, האספה העניקה לשמעון סמכויות דתיות, מדיניות וצבאיות רחבות, אך עשתה זאת בשם העם ובתנאי שהשלטון אינו מלוכה מלאה וסופית.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגות שלוש סמכויות שונות, לפחות אחת דתית (כהונה גדולה, אחריות על המקדש) ואחת מדינית (מנהיגות, פיקוד על הצבא, מינוי פקידים), כל אחת מעוגנת בציטוט; ההסבר על מקור הסמכות מבחין בין הסכמת העם (האספה) לבין מגבלות השלטון ("עד קום נביא נאמן", התואר נשיא ולא מלך), עם שתי דוגמאות מן הקטע. מקובל גם: הזכות הבלעדית ללבוש ארגמן וזהב כסמכות/סמל שלטוני; האיסור על כינוס אספה בלעדיו כדוגמה לריכוז הסמכות.
טעות נפוצה: להציג שלוש סמכויות מאותו תחום (למשל שלוש סמכויות צבאיות) ולא סמכות דתית; או לכתוב ששמעון הוכתר למלך – בקטע אין לכך זכר, והתואר "מלך" הופיע רק בימי יורשיו.
סעיף ב
תבחין 1 – התואר והסמכויות: שמעון – נשיא, כוהן גדול ושר צבא, לא מלך; ינאי – מלך וכוהן גדול ("יהונתן המלך" על מטבעותיו, בעברית וביוונית), ריכז בידיו את כל הסמכויות. תבחין 2 – מקור הסמכות / יחס החברה: שמעון – מונה בהחלטת אספה גדולה של העם, בהסכמה רחבה, "עד קום נביא נאמן"; ינאי – ירש את השלטון בתוך השושלת ולא בהחלטת העם, שלט בעזרת צבא שכירים ונתקל בהתנגדות חריפה (הפרושים וחלק גדול מן העם; השלכת אתרוגים עליו בחג הסוכות; מלחמת אזרחים; פנייה לדמטריוס השלישי נגדו). דמיון: שניהם ריכזו כהונה גדולה והנהגה מדינית וצבאית; שניהם הרחיבו את גבולות הממלכה.
מה השאלה מבקשת: להשוות בין מעמדו וסמכויותיו של שמעון לבין אלה של אלכסנדר ינאי על פי שני תבחינים: (1) התואר והסמכויות של השליט; (2) מקור הסמכות ויחסה של החברה היהודית לשליט. השוואה כוללת דמיון ו/או שוני בכל תבחין.
תשובה מלאה:
תבחין ראשון – התואר והסמכויות: שמעון החזיק בסמכויות דתיות ומדיניות כאחת – הוא היה כוהן גדול, נשיא ושר צבא – אך לא נקרא מלך. אלכסנדר ינאי (103–76 לפנה"ס) כבר נשא את התואר מלך ובה בעת כיהן ככוהן גדול; על מטבעותיו הופיע בעברית "יהונתן המלך" וביוונית "של המלך אלכסנדר". הדמיון: שניהם ריכזו בידיהם את הכהונה הגדולה ואת ההנהגה המדינית והצבאית. השוני: אצל שמעון הסמכויות ניתנו במסגרת של "נשיא" זמני, ואילו ינאי היה מלך במלוא מובן המילה, בדגם של המלכים ההלניסטיים – עם חצר מלוכה וצבא שכירים.
תבחין שני – מקור הסמכות ויחס החברה: שמעון קיבל את סמכויותיו בהחלטה של אספה גדולה של כוהנים, עם וזקנים (140 לפנה"ס), ושלטונו נשען על הסכמה רחבה של העם, שראה בבני מתתיהו את מי שהביאו לו עצמאות וטיהרו את המקדש. ינאי, לעומתו, ירש את השלטון בתוך השושלת, ולא בהחלטה של העם, והחזיק בו בעזרת צבא שכירים נוכרי. שלטונו עורר התנגדות חריפה: הפרושים וחלק גדול מן העם התנגדו לכך שמלך איש מלחמה משמש גם ככוהן גדול; על פי יוסף בן מתתיהו, בחג הסוכות רגם אותו העם באתרוגים כשעמד ליד המזבח, ובהמשך פרצה מלחמת אזרחים, שבמהלכה אף הזמינו מתנגדיו את המלך הסלווקי דמטריוס השלישי להילחם בו. לפי מסורת בתלמוד אמרו לינאי: "רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן". לסיכום, בין ימי שמעון לימי ינאי השתנה מעמד המנהיג החשמונאי מנשיא וכוהן גדול שמונה בהסכמת העם למלך וכוהן גדול שריכז בידיו את כל הכוח, ושינוי זה העמיק את הפילוג בחברה היהודית.
למה זה מקבל ניקוד מלא: ההשוואה נעשית על פי שני התבחינים שנקבעו, ובכל תבחין מוצג כל אחד משני השליטים במפורש (ולא תיאור נפרד של כל שליט בלי קשר ביניהם); מוצג דמיון (ריכוז כהונה והנהגה) ושוני (נשיא מול מלך; הסכמת העם מול ירושה, צבא שכירים והתנגדות); העובדות מדויקות. מקובל גם: הזכרת יהודה אריסטובולוס כראשון ששם נזר על ראשו (על פי יוסף בן מתתיהו) כשלב ביניים; הזכרת הצליבה של מתנגדי ינאי כביטוי לחומרת העימות.
טעות נפוצה: לכתוב ששמעון הוכתר למלך, או לתאר את שני השליטים ברצף בלי להעמיד אותם זה מול זה בכל תבחין.