בגרות בלשון פרק הלשון, מותאם 011231 - חורף 2025
פרק הלשון, נוסח מותאם · שאלון 011231 · שאלון מותאם · חורף · 11 שאלות · שעתיים
בחינת הבגרות בלשון, חורף 2025, כל 11 השאלות כמו בשאלון. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא: מה בודקים בשאלה, הכלל שמכריע, ואיך מגיעים לתשובה.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שלושה פרקים.
פרק א – שם המספר – 20 נקודות
פרק ב – תחביר / פרק ג – מערכת הצורות – יש לבחור באחד הפרקים – 80 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: דף עזר (עמ' 4–5).
ד. הוראה מיוחדת: יש להקפיד על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
שימו לב: בסוף הבחינה מצורפים דפי טיוטה. אין להוסיף דפים אחרים למחברת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק א: חובה – שם המספר (20 נקודות)
ההוראות לחלק זה
ענו על שאלה 1.
שאלה 1 · שם המספר – בחירת הצורה הנכונה
במשפטים שלפניכם הקיפו את הצורות הנכונות של שם המספר מבין האפשרויות הנתונות.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
הכלל הבסיסי: מ־3 עד 10 (וגם באחדות שאחרי העשרות) שם המספר "הפוך" למין שם העצם: עם שם עצם זכר – הצורה עם ה' (חמישה, שבעה); עם שם עצם נקבה – הצורה בלי ה' (חמש, שבע). לכן בכל משפט מתחילים בבדיקת מינו של שם העצם הנספר.
1. בתשעה במאי. בתאריך, היום בחודש נקרא במספר זכר (כמו "יום"): בתשעה במאי, בחמישה עשר באוגוסט. (ב' השימוש נהגית כאן בשווא: בְּתִשְׁעָה.)
2. שתי דקות. "דקה" – נקבה, ולכן שתיים, ולפני שם עצם – צורת הנסמך שתי. "שני" היא צורת הנסמך של הזכר (שני ימים).
3. אלפיים ואחת עשרה. שנים נקראות בנקבה ("שנה"): אחת עשרה ולא "אחד עשר".
4. שבעים וחמש שניות. "שנייה" – נקבה, ולכן האחדות בלי ה': חמש. העשרות (שבעים) זהות בשני המינים.
5. סעיף מספר שש. אחרי המילה "מספר" המספר סתמי – הוא אינו סופר סעיפים אלא מציין את המספר המזהה של הסעיף. המספר הסתמי בא תמיד בצורת הנקבה: מספר אחת, מספר שתיים, מספר שש.
6. ארבעים ושבעה אחוז. "אחוז" – זכר, ולכן שבעה (עם ה').
7. חמישה יתרונות. "יתרון" – זכר, ולכן חמישה.
8. ושלוש רמות. "רמה" – נקבה, ולכן שלוש (בלי ה').
9. עשר המיומנויות. "מיומנות" – נקבה, ולכן עשר. במספר עשר צורת הנקבה זהה בנפרד ובנסמך (עֶשֶׂר), ולכן גם לפני שם עצם מיודע אומרים "עשר המיומנויות". "עשרה" מתאים לשם עצם זכר (עשרה תלמידים, ובנסמך: עשרת התלמידים).
10. פי שניים. אחרי "פי" (כפל) משתמשים בצורת הזכר של המספר: פי שניים, פי שלושה, פי עשרה.
טעות נפוצה: "מספר שישה" במקום "מספר שש" (המספר הסתמי בא בנקבה); "ארבעים ושבע אחוז" (אחוז – זכר); "עשרה המיומנויות" (מיומנות – נקבה); "בתשע במאי" (בתאריך – זכר); "פי שתיים".
פרק ב: תחביר (80 נקודות)
ההוראות לחלק זה
(במסגרת) לפניכם שני פרקים: פרק ב – תחביר ופרק ג – מערכת הצורות.
בחרו בפרק שלמדתם: פרק ב – תחביר או פרק ג – מערכת הצורות.
בפרק שבחרתם ענו על השאלות לפי ההוראות.
ציינו את שם הפרק שבחרתם: ______
בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 2–6 (לכל שאלה – 20 נקודות).
שימו לב: • בכל שאלה שתבחרו, ענו על כל הסעיפים.
שאלה 2 · סוגי משפטים, תפקידים תחביריים, המרה למשפט פשוט
לפניכם שלושה משפטים.
(1) אף על פי שהקשבה היא רכיב תקשורת חשוב, מוקדשת לה תשומת לב מועטה. ______
(2) בתחום החינוך נמצא קשר חיובי בין מידת ההקשבה של מנהל בית הספר למוריו ובין הציונים של התלמידים בבית הספר. ______
(3) ההקשבה בטיפול פסיכולוגי היא הקשבה מיטיבה, אך מִטֶבע הדברים היא אינה שכיחה בשגרה. ______
ציינו ליד כל אחד מן המשפטים את הסוג התחבירי שלו.
ציינו מעל כל אחת מן המילים המסומנות בקו במשפטים את התפקיד התחבירי שלה.
לפניכם משפט מורכב.
כשאנשים מתנגחים זה בזה, כל ניסיון להידברות נידון לכישלון.
המירו את המשפט במשפט פשוט בעל אותה משמעות.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(1) משפט מורכב: [אף על פי שהקשבה היא רכיב תקשורת חשוב] – פסוקית (תיאור) ויתור.
(2) משפט פשוט.
(3) משפט איחוי (מאוחה / מחובר): [ההקשבה בטיפול פסיכולוגי היא הקשבה מיטיבה] – איבר א, [אך מטבע הדברים היא אינה שכיחה בשגרה] – איבר ב.
שיטה: סופרים נשואים ומחפשים מילות שעבוד (ש־, כי, אף על פי ש...) ומילות איחוי (ו־, אך, אבל...).
משפט (1) – מורכב. שני נשואים: "היא (רכיב)" ו"מוקדשת". המשפט העיקרי: "מוקדשת לה תשומת לב מועטה" (נושא – "תשומת לב", נשוא – "מוקדשת"). [אף על פי שהקשבה היא רכיב תקשורת חשוב] נפתחת ב"אף על פי ש" ומבטאת ויתור: למרות החשיבות, התוצאה הפוכה מן המצופה → פסוקית (תיאור) ויתור.
משפט (2) – פשוט. נשוא אחד בלבד: "נמצא"; הנושא: "קשר (חיובי)". "בין מידת ההקשבה... ובין הציונים..." הם לוואים של "קשר" – אין כאן פסוקית ואין איחוי.
משפט (3) – איחוי. שני משפטים עצמאיים מחוברים במילת הניגוד "אך". כל איבר יכול לעמוד בפני עצמו: "ההקשבה בטיפול פסיכולוגי היא הקשבה מיטיבה"; "מטבע הדברים היא אינה שכיחה בשגרה". הגבול: הפסיק, ו"אך" פותחת את איבר ב.
טעות נפוצה: לסמן את (2) כמשפט מאוחה בגלל "בין... ובין..." – אלה שני רכיבים של צירוף יחס אחד ולא שני משפטים; לכלול את "מוקדשת" בתוך פסוקית הוויתור.
סעיף ב
לה – מושא; למוריו – לוואי; שכיחה – נשוא.
טעות נפוצה: לסמן את "לה" כתיאור; לסמן את "שכיחה" כלוואי (אין שם עצם שהיא מתארת – היא הנשוא של "היא").
סעיף ג
בעת התנגחות של אנשים זה בזה כל ניסיון להידברות נידון לכישלון.
(אפשר גם: בזמן התנגחותם של אנשים זה בזה, כל ניסיון להידברות נידון לכישלון. / בשעת התנגחות של אנשים זה בזה...)
הניתוח: [כשאנשים מתנגחים זה בזה] – פסוקית (תיאור) זמן, יש בה נשוא ("מתנגחים") ונושא ("אנשים").
ההמרה: כדי לקבל משפט פשוט מבטלים את הנשוא של הפסוקית. מחליפים את מילת השעבוד "כש־" בצירוף יחס של זמן ("בעת", "בזמן", "בשעת") ואת הפועל "מתנגחים" בשם הפעולה שלו – "התנגחות". הפסוקית הופכת לתיאור זמן (צירוף שמני), ובמשפט נשאר נשוא אחד: "נידון".
בדיקה: התפקיד נשמר (תיאור זמן), והמשמעות לא השתנתה.
טעות נפוצה: להשאיר פועל נטוי בתיאור ("בזמן שאנשים מתנגחים..." – זו עדיין פסוקית).
שאלה 3 · פסוקיות: תפקיד, תחימה נכונה, המרה לפסוקית נושא
לפניכם שלושה משפטים מורכבים שבכל אחד מהם נתחמה פסוקית.
כתבו מעל כל פסוקית את התפקיד התחבירי שלה.
(1) מחקרים מלמדים [כי עמדת ההקשבה נתפסת נחותה יותר מזו של הדיבור].
(2) הימצאות בעמדת המקשיב מבליעה בתוכה את ההודאה [כי המקשיב אינו יודע הכול].
(3) הקשבה היא מיומנות לא פשוטה, [כי היא דורשת שנתרכז רק בדבר אחד].
לפניכם משפט מורכב ואחריו שתי הצעות לתחימת הפסוקיות בו.
כשחוקרים בחנו את החשיבות שאנשים מייחסים לדיבור לעומת הקשבה, נמצא כי חשיבותו של הדיבור רבה יותר.
(1) [כשחוקרים בחנו את החשיבות] [שאנשים מייחסים לדיבור לעומת הקשבה], נמצא [כי חשיבותו של הדיבור רבה יותר].
(2) [כשחוקרים בחנו את החשיבות [שאנשים מייחסים לדיבור לעומת הקשבה]], נמצא [כי חשיבותו של הדיבור רבה יותר].
לפניכם משפט מורכב.
אדם שמרוכז בעצמו לא יוכל להפנות את תשומת ליבו להקשבה לזולתו.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
(1) פסוקית מושא
(2) פסוקית לוואי
(3) פסוקית (תיאור) סיבה
הרעיון: אותה מילת שעבוד ("כי") יכולה לפתוח פסוקיות שונות. קובעים את התפקיד לפי השאלה שהפסוקית עונה עליה בתוך המשפט העיקרי.
טעות נפוצה: לסמן את (2) כפסוקית מושא ("מבליעה את ההודאה" – המושא הוא "ההודאה", והפסוקית רק מתארת אותה).
סעיף ב
התחימה הנכונה: (2)
[כשחוקרים בחנו את החשיבות שאנשים מייחסים לדיבור לעומת הקשבה] – פסוקית (תיאור) זמן;
[שאנשים מייחסים לדיבור לעומת הקשבה] – פסוקית לוואי (בתוך פסוקית הזמן);
[כי חשיבותו של הדיבור רבה יותר] – פסוקית נושא.
למה (2): הפסוקית "שאנשים מייחסים לדיבור לעומת הקשבה" מתארת את שם העצם "החשיבות" (איזו חשיבות?), ו"החשיבות" נמצא בתוך פסוקית הזמן ("בחנו את החשיבות" – מושא של "בחנו"). לכן פסוקית הלוואי צריכה להיות תחומה בתוך פסוקית הזמן – פסוקית משועבדת לפסוקית. בתחימה (1) פסוקית הזמן נקטעת אחרי "החשיבות", ואז נראה כאילו פסוקית הלוואי שייכת ישירות למשפט העיקרי – וזה שגוי.
התפקידים:
טעות נפוצה: לסמן את "כי חשיבותו..." כפסוקית מושא – "נמצא" הוא פועל סביל בלי נושא אחר, ולכן הפסוקית היא נושאו.
סעיף ג
(או ברבים: מי שמרוכזים בעצמם לא יוכלו להפנות את תשומת ליבם להקשבה לזולתם.)
תחימה ותפקיד: הפסוקית "שמרוכז בעצמו" באה אחרי שם העצם "אדם" ומתארת אותו (איזה אדם?) → פסוקית לוואי. במשפט העיקרי הנושא הוא "אדם", והנשוא – "לא יוכל להפנות (את תשומת ליבו להקשבה לזולתו)" (נשוא מורחב: פועל עזר "יוכל" + שם פועל "להפנות").
המרה לפסוקית נושא: מבטלים את שם העצם "אדם" ומעבירים את תפקיד הנושא אל הפסוקית עצמה בעזרת "מי ש־": [מי שמרוכז בעצמו] – הפסוקית כולה היא עכשיו הנושא של "לא יוכל". שומרים על התאם במספר: מי שמרוכז... לא יוכל (יחיד) / מי שמרוכזים... לא יוכלו (רבים).
טעות נפוצה: להשאיר את "אדם" ("אדם שמרוכז..." או "אדם מי שמרוכז...") – כל עוד יש שם עצם שהפסוקית מתארת, היא נשארת פסוקית לוואי.
שאלה 4 · תמורה וביטוי מכליל; ניתוח משפט פשוט
לפניכם שני משפטים. באחד מהם יש תמורה.
(1) כיום, בעידן הדיגיטלי, אנשים בטוחים שהם הצליחו לאמץ לעצמם מיומנות של קשב מפוצל.
(2) התוצאות החיוביות של ההקשבה הן בזוגיות, בגידול ילדים, בעבודה, בתפקידי מכירות וניהול וברפואה.
לפניכם משפט פשוט שהחלקים התחביריים בו נתחמו.
ציינו מעל כל חלק את התפקיד התחבירי שלו.
[[ברוב] המקרים] [ההקשבה [לזולת]] [משרתת] [מטרה [מיטיבה]].
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
(אפשר גם: ...הן בתחומים שונים: בזוגיות, בגידול ילדים, בעבודה, בתפקידי מכירות וניהול וברפואה.)
מהי תמורה: צירוף שבא מיד אחרי חלק במשפט, ממלא אותו תפקיד ומציין אותו דבר במילים אחרות (מפרט, מדגים או מבהיר). אפשר להשמיט אותה, והמשפט נשאר תקין. בדרך כלל היא מופרדת בפסיקים או בנקודתיים.
התפקיד: המילה שהתמורה ממירה, "כיום", עונה על השאלה "מתי?" → תיאור (זמן). גם התמורה עצמה מקבלת אותו תפקיד.
ביטוי מכליל: מוסיפים לפני הפירוט מילה או צירוף שכוללים את כל הפריטים – "בתחומים שונים" (או "בתחומים רבים", "במגוון תחומים") – ואחריהם נקודתיים והרשימה. עכשיו הרשימה היא תמורה לביטוי המכליל.
טעות נפוצה: לסמן את "כיום" עצמו כתמורה (התמורה היא הצירוף השני); להוסיף את הביטוי המכליל בסוף הרשימה או בלי נקודתיים.
סעיף ב
ברוב המקרים – תיאור (זמן) [המקרים – הגרעין; ברוב – לוואי]
ההקשבה לזולת – נושא [ההקשבה – הגרעין; לזולת – לוואי]
משרתת – נשוא
מטרה מיטיבה – מושא [מטרה – הגרעין; מיטיבה – לוואי]
שיטה: נשוא → נושא (מתאים לנשוא במין ובמספר) → משלימים → לוואים.
טעות נפוצה: לסמן את "לזולת" כמושא (הוא קשור ל"ההקשבה" ולא לפועל), או לסמן את "מיטיבה" כנשוא.
שאלה 5 · מבנה "אין... אלא": חלקים כוללים, קשרים לוגיים, נשואים
לפניכם שני משפטים במבנה "אין... אלא...", ובהם חלקים כוללים.
(1) הקשבה אינה מיומנות פשוטה אלא מיומנות מורכבת. ______
(2) הרווח בהקשבה אינו רק רווח אישי אלא גם עסקי. ______
לפניכם שלושה משפטים. בכל משפט סמנו קו מתחת לכל נשוא בו.
(1) אנשי מכירות יוכלו למכור יותר כאשר הם יקשיבו ללקוחותיהם.
(2) אין תחום עיסוק שהקשבה אינה משפרת את הביצועים בו.
(3) בעקבות קריאת המאמרים נעשינו למקשיבים טובים יותר.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
(2) הרווח בהקשבה אינו רק רווח אישי אלא גם עסקי.
מה זה "אין... אלא": מבנה הדגשה. כשיש בו שני רכיבים מקבילים ("אינו X אלא Y"), הם חלקים כוללים באותו תפקיד, ו"אלא" מבטאת את הקשר ביניהם.
החלקים הכוללים:
תפקיד משותף: לפי הסימון הזה, במשפט (1) החלקים הכוללים הם נשוא ובמשפט (2) הם לוואי, ולכן אין תפקיד אחד המשותף לשני המשפטים. אם מסמנים במשפט (2) את "רווח אישי אלא גם (רווח) עסקי" כחלק הכולל, מתקבלים שני נשואים, ואז התפקיד המשותף הוא נשוא.
הקשר הלוגי:
כתיבה מחדש: משפט (2) מבטא הוספה, ולכן ממירים במילת הוספה ומשנים את "אינו" ל"הוא": "הרווח בהקשבה הוא רווח אישי וגם עסקי" (או: "הן אישי הן עסקי", "גם אישי וגם עסקי").
טעות נפוצה: לכתוב "ניגוד" גם למשפט (2) רק בגלל המילה "אלא" – הצירוף "לא רק... אלא גם" מסמן הוספה; לכתוב מחדש "הרווח בהקשבה אינו אישי אלא עסקי" (המשמעות משתנה).
סעיף ב
(1) אנשי מכירות יוכלו למכור יותר כאשר הם יקשיבו ללקוחותיהם.
(2) אין תחום עיסוק שהקשבה אינה משפרת את הביצועים בו.
(3) בעקבות קריאת המאמרים נעשינו למקשיבים טובים יותר.
הכלל: במשפט מורכב יש נשוא בעיקרי ונשוא בכל פסוקית – צריך לסמן את כולם.
טעות נפוצה: לסמן ב־(1) רק "יוכלו" (הנשוא המורחב כולל את שם הפועל); ב־(2) לשכוח את "אין" או לסמן את "אינה"; ב־(3) לסמן את "קריאת" כנשוא.
שאלה 6 · הסגר ותרומתו, המרה לפסוקית מושא, פירוק משפט
לפניכם שני משפטים ובכל אחד מהם יש הסגר.
(1) על פי הפסיכולוג קארל רוג'רס, הקשבה היא המפתח לבניית חוויה של ביטחון למטופל.
(2) יש כמובן סיבות טובות לעניין הרב של אנשים בדיבור לעומת הקשבה.
במשפט (1): ______
במשפט (2): ______
לפניכם משפט מורכב.
דעות קדומות שיש לנו על עניין כלשהו מעוררות בנו התנגדות, שמקשה עלינו להקשיב כראוי.
פָּרקו את המשפט לשלושה משפטים פשוטים.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
(2) יש כמובן סיבות טובות לעניין הרב של אנשים בדיבור לעומת הקשבה.
במשפט (2): הבעת החלטיות / ודאות של הכותב – הצגת הדברים כמוסכמים על הכול.
(אפשר גם: אומר / מציין / קובע / סבור / חושב ש...)
מהו הסגר: מילה או צירוף שאינם קשורים תחבירית לאף חלק במשפט, ומוסיפים את עמדת הכותב או את מקור המידע. אפשר להשמיט אותם בלי לפגוע בתקינות המשפט, ולרוב הם מופרדים בפסיקים.
ההסגר ותרומתו
המרה לפסוקית מושא: הופכים את המקור (רוג'רס) לנושא של משפט עיקרי עם פועל של אמירה/חשיבה (טוען, אומר, סבור), ואת הטענה – לפסוקית מושא שנפתחת ב"כי" או ב"ש": הפסיכולוג קארל רוג'רס טוען [כי הקשבה היא המפתח...]. מוחקים את "על פי" ואת הפסיק.
טעות נפוצה: לסמן כהסגר במשפט (2) את "יש" או את "לעומת הקשבה"; לכתוב תרומה כללית ("מוסיף מידע") בלי לומר איזה מידע (מקור / עמדה).
סעיף ב
שיטה: מאתרים את כל הנשואים – כל נשוא יהיה משפט פשוט נפרד. אחר כך מחליפים כל מילת שעבוד (ש־) בשם העצם שהיא מתייחסת אליו.
ניתוח:
הפירוק: שלושה נשואים → שלושה משפטים. במקום ה־ש' של כל פסוקית כותבים את שם העצם: "(ה)דעות הקדומות", "ההתנגדות". בפסוקית הראשונה סדר המילים משתנה: "שיש לנו" ← "יש לנו דעות קדומות על עניין כלשהו". רצוי ליידע את שם העצם כשהוא חוזר במשפט הבא ("הדעות הקדומות", "ההתנגדות"), כדי לשמור על הקשר בין המשפטים.
בדיקה: בכל משפט נשוא אחד, אין מילות שעבוד, ולא נוסף ולא חסר מידע.
טעות נפוצה: להשאיר את ה־ש' ("שמקשה עלינו להקשיב כראוי") – זה עדיין לא משפט עצמאי; לפרק לשני משפטים בלבד.
פרק ג: מערכת הצורות (80 נקודות)
ההוראות לחלק זה
(יש לבחור בפרק ב – תחביר או בפרק ג – מערכת הצורות.)
בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 7–11 (לכל שאלה – 20 נקודות).
שימו לב: • בכל שאלה שתבחרו, ענו על כל הסעיפים.
שאלה 7 · שורש ובניין של פעלים בטבלה
לפניכם טבלה ובה שבעה משפטים. בכל משפט יש פועל מודגש.
ציינו בטבלה את השורש ואת הבניין של כל אחד מן הפעלים המודגשים.
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| הדובר מוֹבִיל את השיחה. | ||
| שַׁקפו לדובר שדבריו הוּבְנוּ. | ||
| נַסּוּ ליצור עם הדובר קשר עין. | ||
| אנשים מִתְעַנְיְנִים (מתעניינים) בדיבור יותר מבהקשבה. | ||
| אי אפשר להיות נוֹכְחִים באמת ובו בזמן להתעסק בטלפון הנייד. | ||
| בדו־שיח שיש בו הקשבה אנשים מרגישים ביטחון לִבְנוֹת גשר אל האחר. | ||
| הַקְצוּ זמן לתרגול הקשבה. |
◂ פתרון מלא לשאלה 7
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| מוֹבִיל | י-ב-ל | הפעיל |
| הוּבְנוּ | ב-ו-ן (ב-י-ן) | הופעל |
| נַסּוּ | נ-ס-י (נ-ס-ה) | פיעל |
| מִתְעַנְיְנִים | ע-נ-י-ן | התפעל |
| נוֹכְחִים | נ-כ-ח | קל (פעל) |
| לִבְנוֹת | ב-נ-י (ב-נ-ה) | קל (פעל) |
| הַקְצוּ | ק-צ-י (ק-צ-ה) | הפעיל |
השיטה: מורידים תחיליות וסופיות של נטייה (מ־ של בינוני, ה־ של ציווי בהפעיל, לְ־ של שם הפועל, ־וּ, ־ים), מזהים את סימני הבניין ומשחזרים אותיות שורש שנעלמו לפי הגזרה. כשיש ספק – מעבירים את הפועל לעבר, נסתר.
טעות נפוצה: לסמן "נוכחים" ו"נסו" בנפעל (הנו"ן נראית כמו סימן נפעל, אבל היא שורשית); לכתוב שורש ב-ל-ל או ו-ב-ל ל"מוביל"; לכתוב שורש תלת־עיצורי (ע-נ-י) ל"מתעניינים"; לכתוב "עבר" ל"הקצו" (הניקוד הַ־ בפתח מסמן ציווי).
שאלה 8 · שורשים ושם פעולה, תפקיד הנו"ן, מיון לפי שורש
לפניכם משפטים ובהם מילים מודגשות.
(1) איזו מן המילים המודגשות יוצאת דופן מבחינת השורש שלה? ______
(2) מהו השורש המשותף לשלוש המילים האחרות? ______
(3) אחת מן המילים היא שם פעולה.
– ציינו אותה. ______
– ציינו את הבניין שלה. ______
לפניכם שני משפטים, ובכל אחד מהם מודגשת המילה נָחוּשׁ.
(1) התלמיד נָחוּשׁ בדעתו להצליח במבחן. ______
(2) אם לא יקשיבו לדברינו, נָחוּשׁ אכזבה. ______
ציינו ליד כל משפט את תפקיד האות נו"ן במילה המודגשת בו.
לפניכם רשימת מילים ואחריה טבלה.
מיינו בטבלה את המילים שברשימה על פי השורש.
תּוֹשָׁב, יִשׁוּבִים (יישובים), תְּשׁוּבָה, מוֹשָׁבָה, הֲשָׁבָה
| י-שׁ-ב | שׁ-ו-ב |
|---|---|
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
(1) חוֹשְׁשִׁים
(2) ח-ו-ש
(3) שם הפעולה: חִישָׁה; הבניין: קל (פעל)
(1)–(2) שורשים: בכל המילים יש ח' ו־ש', אבל לא כולן מאותו שורש.
(3) שם פעולה: שם עצם שמציין את הפעולה של פועל, והוא נגזר במשקל קבוע לכל בניין. חִישָׁה – שם הפעולה של קל: בגזרת ע"ו שם הפעולה של קל בא במשקל קִילָה (שִׁירָה, בִּינָה, טִיסָה). ("מחושים" – שם עצם של איבר; "חוששים" – פועל; "להחיש" – שם פועל, לא שם פעולה.)
טעות נפוצה: לבחור "מחושים" כיוצאת דופן בגלל המ'; לכתוב ש"להחיש" היא שם הפעולה (זה שם פועל); לכתוב שהבניין של "חישה" הוא פיעל.
סעיף ב
(1) הנו"ן שורשית (שורש נ-ח-ש).
(2) הנו"ן מוספית – תחילית לציון גוף ראשון רבים ("אנחנו") בזמן עתיד (שורש ח-ו-ש).
שתי מילים זהות בכתיבה ובניקוד, ומשמעותן שונה – ההקשר מכריע.
טעות נפוצה: לכתוב במשפט השני "נו"ן של בניין נפעל" – זו אינה צורת נפעל אלא עתיד של קל.
סעיף ג
| י-שׁ-ב | שׁ-ו-ב |
|---|---|
| תּוֹשָׁב, יִשׁוּבִים, מוֹשָׁבָה | תְּשׁוּבָה, הֲשָׁבָה |
איך מבחינים: בשני השורשים יש ש' ו־ב', וההבדל הוא באות הנחה: בפ"י (י-ש-ב) הי' בתחילת השורש נעלמת או הופכת לו' (חולם) אחרי תחילית; בע"ו (ש-ו-ב) הו' באמצע השורש נעלמת או נשמעת כתנועה בין ש' ל־ב'. בודקים את המשמעות ומשייכים לפועל מוכר: יָשַׁב (ישיבה, מגורים) מול שָׁב (חזר, החזיר, ענה).
טעות נפוצה: לשייך את "תושב" או "מושבה" לשׁ-ו-ב בגלל הו' (היא באה במקום הי' של פ"י, ולא אות ע"ו); לשייך את "השבה" לי-ש-ב (השבה = החזרה, מן "שב").
שאלה 9 · צורות בינוני: חלק דיבור, בניין, סביל ופעיל
לפניכם שני משפטים, ובהם מילים מודגשות.
(1) ציינו מהו חלק הדיבור המשותף לכל המילים המודגשות. ______
(2) מבין המילים המודגשות הקיפו את המילה היוצאת דופן מבחינת הבניין.
(3) כתבו את צורת הפָּעִיל של המילה שלפניכם (שמרו על אותו הגוף והזמן).
מוּכָלִים ______
לפניכם קטע, ובו צורות בינוני מודגשות.
(במסגרת)
הקשבה מֵיטִיבָה עשויה להיות בעלת ערך רב הן לַדּוֹבֵר הן להתפתחות השיחה. הקשבה כזאת נוסכת בדובר ביטחון המְאַפְשֵׁר לו לבטא את עצמו. בעולם דיגיטלי, קשה לנו לנהל שיח רָאוּי. התוצאה היא חילופי דברים מְקֻטָּעִים (מקוטעים), הפוגעים באיכות ההקשבה.
בטבלה שלפניכם נתחו את צורות הבינוני המודגשות בקטע – ציינו את חלק הדיבור ואת הבניין של כל אחת מהן.
| צורת הבינוני | חלק הדיבור | הבניין |
|---|---|---|
| מֵיטִיבָה | ||
| דּוֹבֵר | ||
| מְאַפְשֵׁר | ||
| רָאוּי | ||
| מְקֻטָּעִים (מקוטעים) |
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
(1) שם תואר
(2) מְאֻמֶּצֶת (מאומצת)
(3) מְכִילִים
(1) כל המילים מתארות שם עצם (אנשים מובנים ומוכלים; מיומנות מורכבת ומאומצת) ומתאימות לו במין ובמספר – הן שמות תואר. הן נגזרו מצורות בינוני של פעלים סבילים, אבל כאן הן משמשות תואר ולא פועל.
(2) הבניין – מזהים לפי התנועה אחרי המ' והדגש:
לכן היוצאת דופן היא מאומצת (פועל), ושלוש האחרות בהופעל.
(3) המרה לפעיל: הפעיל של הופעל הוא הפעיל. מוּכָלִים (כ-ו-ל, הופעל) → בינוני הפעיל בגזרת ע"ו: מֵקִים → מֵכִיל, ברבים מְכִילִים. שומרים על הגוף (נסתרים, רבים) ועל הזמן (בינוני).
טעות נפוצה: לבחור "מורכבת" כיוצאת דופן כי אין בה ו' אחרי המ' – הקובוץ (מֻ) הוא אותה תנועה כמו השורוק (מוּ) וסימן להופעל; לכתוב "מוכילים" או "הכילו" (שינוי הזמן).
סעיף ב
| צורת הבינוני | חלק הדיבור | הבניין |
|---|---|---|
| מֵיטִיבָה | שם תואר | הפעיל |
| דּוֹבֵר | שם עצם | קל (פעל) |
| מְאַפְשֵׁר | פועל | פיעל |
| רָאוּי | שם תואר | קל (פעל) |
| מְקֻטָּעִים | שם תואר | פועל |
איך מבחינים: צורת בינוני יכולה לתפקד כפועל (מתארת פעולה, אפשר להחליף בעבר/עתיד), כשם תואר (מתארת שם עצם, באה אחריו ומתאימה לו) או כשם עצם (מציינת בעל תפקיד או חפץ; אפשר לצרף לה ה' הידיעה ולהשתמש בה כנושא או מושא).
טעות נפוצה: לסמן "מאפשר" כשם תואר (בגלל ה' הידיעה) – הוא שומר על המשלים "לו לבטא" ולכן פועל; לסמן "דובר" כפועל.
שאלה 10 · שורש ובניין של שם פעולה, משקלים, דרכי תצורה, חידושי מילים של ילדים
לפניכם משפט, ובו שם פעולה מודגש.
(1) ציינו את השורש של שם הפעולה המודגש. ______
(2) ציינו את הבניין של שם הפעולה המודגש. ______
לפניכם ארבע מילים.
קָרוֹב, מָזוֹן, גָּדוֹל, כָּבוֹד
(1) הקיפו את המילה היוצאת דופן מבחינת המשקל.
(2) ציינו את המשקל המשותף לשלוש המילים האחרות. ______
לפניכם ארבע מילים.
חָזוֹן, רָצוֹן, מָלוֹן, שָׁעוֹן
(1) הקיפו את המילה היוצאת דופן מבחינת דרך התצורה.
(2) ציינו את דרך התצורה של המילה היוצאת דופן. ______
לפניכם ציטוטים של ילדים, ובהם מודגשות מילים שהמציאו הילדים.
(על פי האקדמיה ללשון העברית ושרית ואסף כץ, ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם, תשפ"א. "אִמָּא תִּסְגְּרִי אֶת הַשּׁוֹאֵג אָבָק". הוצאת האקדמיה ללשון העברית)
בחרו בשתיים מן המילים המודגשות שהמציאו הילדים. ציינו את דרך התצורה של כל אחת מן המילים שבחרתם, והסבירו אותה. בהסברכם התייחסו גם למשמעות הבסיסים, המשקלים או הצורנים.
(1) המילה: ______, דרך התצורה: ______,
ההסבר: ______.
(2) המילה: ______, דרך התצורה: ______,
ההסבר: ______.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
(1) א-ז-כ-ר
(2) פיעל
(1) "אִזְכּוּר" (הזכרה, ציון) – מן הפועל אִזְכֵּר (אזכר את הדברים). המשקל הוא קִטּוּל בשורש מרובע: אִ־זְ־כּוּר כמו תִּרְגּוּם, סִבְסוּד – ארבע אותיות שורש: א-ז-כ-ר. האל"ף כאן היא אות שורש ולא תחילית.
(2) משקל קִטּוּל (גם קִטְלוּט בשורש מרובע) הוא משקל שם הפעולה של בניין פיעל (אִזְכֵּר – אִזְכּוּר, כמו תִּרְגֵּם – תִּרְגּוּם).
טעות נפוצה: לכתוב ז-כ-ר ובניין הפעיל (כמו "הזכרה") – "אזכור" שומר על האל"ף בכל הנטיות (אִזְכֵּר, מְאַזְכֵּר), ולכן היא שורשית.
סעיף ב
(1) מָזוֹן
(2) קָטוֹל
שיטה: מוצאים את השורש ומציבים אותו במקום ק-ט-ל.
טעות נפוצה: לבחור "כבוד" כיוצא דופן כי הוא שם עצם ושאר המילים שמות תואר – השאלה היא על המשקל, לא על חלק הדיבור.
סעיף ג
(1) שָׁעוֹן
(2) בסיס וצורן סופי
שיטה: שואלים: האם יש מילה עצמאית קיימת שממנה נגזרה המילה (בסיס) + סופית? או שהמילה בנויה משורש ומשקל?
לכן שלוש המילים נוצרו בשורש ומשקל, ו"שעון" – בבסיס וצורן.
טעות נפוצה: לבחור "מלון" כי הוא מתחיל במ' – המ' היא חלק מן המשקל, והנו"ן שבסופו היא אות שורש (ל-ו-ן, "ללון").
סעיף ד
(יש לבחור שתיים מן הארבע.)
או: הלחם בסיסים – "מַקְלֵף" + "מְלָפְפוֹן" (מכשיר לקילוף מלפפונים).
איך קובעים דרך תצורה:
לכל מילה:
מה נדרש בהסבר: (1) לפרק את המילה לרכיביה; (2) לציין את משמעות המשקל או הצורן (מכשיר, מחלה, הקטנה, בעל מקצוע); (3) לקשר למשמעות המילה בהקשר.
טעות נפוצה: לכתוב רק את דרך התצורה בלי משמעות המשקל/הצורן; לקבוע "שורש ומשקל" ל"משרוקאי" (הבסיס הוא המילה "משרוקית", לא השורש ש-ר-ק).
שאלה 11 · השלמת פעלים ושמות לפי שורש
לפניכם קטע שחסרים בו פעלים. קראו אותו וכתבו בכל מקום ריק את הפועל המתאים על פי השורש שבסוגריים. אין צורך לנקד.
אם ברצונכם להקשיב ברצינות לאדם אחר, כדאי ______ (ק-פ-ד) על כמה כללים: ראשית, פַּנו בשבילו זמן. בעת השיחה ______ (ב-ו-ן) בפניו של הדובר, ______ (י-ש-ר) אליו מבט ו______ (ג-ו-ב) על דבריו. כדי שהאדם המדבר ירגיש שאתם מקשיבים לו, ______ (י-כ-ל) לחזור על דבריו כך: "אני מבין שאתה ______ (ת-ס-כ-ל) בגלל משהו שקרה...".
בבואנו להקשיב באמת, עלינו ______ (שׂ-י-ם) את עצמנו בנעליו של האחר ולהכיר בשוני שבינינו. זִכרו שאם ______ (י-ד-ע) להקשיב, תוכלו ______ (פ-ו-ק) תועלת משיחה עם כל אדם.
לפניכם קטע שחסרים בו שמות. קראו אותו וכתבו בכל מקום ריק את השם המתאים על פי השורש שבסוגריים. אין צורך לנקד.
אנשים רבים חווים את ה______ (ח-ו-ש) שלא באמת מקשיבים להם. אנחנו חיים בתקופה שבה אנו עושים כמה ______ (שׂ-י-ם) בו בזמן, ומשום כך ה______ (י-כ-ל) שלנו להבחין ברגשות וב______ (צ-ר-ך) של אנשים אחרים נחלשת. על כן נדרשים אימון ו______ (ת-ר-ג-ל) מתמשכים. עלינו ללמוד להביע ______ (ע-נ-י-ן) כֵּנָה בזולת ולהיות מודעים גם ל______ (ח-ס-ם) הפוגעים בהקשבה, כגון ה______ (ר-צ-י/ה) המתעורר בנו להגיב מייד על הדברים הנאמרים.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
להקפיד (או: שתקפידו); התבוננו (תתבוננו); היישירו (תיישירו); והגיבו (ותגיבו); תוכלו (יכולים); מתוסכל; לשים; תדעו; להפיק.
השיטה: לכל מקום ריק קובעים לפי ההקשר (1) איזו צורה נדרשת – שם פועל, ציווי, עתיד, בינוני; (2) באיזה גוף (הקטע פונה ל"אתם"); (3) באיזה בניין השורש משמש במשמעות הזאת. אחר כך מטים את השורש לפי הגזרה שלו.
1. כדאי להקפיד (ק-פ-ד, הפעיל) – אחרי "כדאי" בא שם פועל (או פסוקית: כדאי שתקפידו).
2. התבוננו (ב-ו-ן, התפעל) – ציווי לאתם, כמו "פַּנו" שלפניו. בהתפעל של ע"ו השורש נוטה כמרובע: הִתְבּוֹנֵן ← הִתְבּוֹנְנוּ.
3. היישירו (י-ש-ר, הפעיל) – ציווי: הַיְשִׁירוּ ("הישיר מבט"); בפ"י הי' נשמרת בהפעיל במשמעות זו.
4. והגיבו (ג-ו-ב, הפעיל) – ציווי בגזרת ע"ו: הָקִימוּ ← הָגִיבוּ.
5. תוכלו (י-כ-ל, קל) – עתיד לאתם: תּוּכְלוּ (בפ"י זה בעתיד ו' בשורוק). (גם "אתם יכולים" מקובל.)
6. מתוסכל (ת-ס-כ-ל, פֻּעַל, שורש מרובע) – "אתה מתוסכל": בינוני (שם תואר) המתאים לנוכח יחיד.
7. עלינו לשים (שׂ-י-ם, קל) – אחרי "עלינו" בא שם פועל; בע"י: לָשִׂים.
8. תדעו (י-ד-ע, קל) – אחרי "אם" במשפט תנאי פונים לאתם בעתיד: תֵּדְעוּ (פ"י – הי' נשמטת).
9. תוכלו להפיק (פ-ו-ק, הפעיל) – אחרי "תוכלו" בא שם פועל: לְהָפִיק ("הפיק תועלת"), כמו לְהָקִים.
טעות נפוצה: לכתוב "להבין" במקום "התבוננו" (ההקשר הוא מבט בפני הדובר); "תשימו" במקום שם הפועל אחרי "עלינו"; "תידעו" או "תיידעו" (זה פיעל – "מסר מידע"); "לפוק" במקום "להפיק".
סעיף ב
התחושה; משימות; היכולת; ובצרכים (או: ובצורך); ותרגול (ותרגולים); התעניינות; למחסומים (או: לחסמים); הרצון.
השיטה: קובעים לפי ההקשר את המין והמספר של השם החסר – לפי מילות ההתאם שסביבו (תואר, נשוא, מספר) – ואת המשמעות, ובוחרים משקל מוכר מן השורש.
1. התחושה (ח-ו-ש) – "חווים את התחושה ש..."; משקל תְּקוּלָה של ע"ו (תְּנוּעָה, תְּקוּמָה). (אפשר גם: התחושות.)
2. משימות (שׂ-י-ם) – "עושים כמה משימות בו בזמן"; "כמה" דורש רבים. משקל מְקִילָה (מְשִׂימָה, כמו מְדִינָה מן ד-י-ן).
3. היכולת (י-כ-ל) – "היכולת שלנו... נחלשת": הנשוא "נחלשת" בנקבה יחידה, ולכן יכולת (משקל קְטֹלֶת).
4. ובצרכים / ובצורך (צ-ר-ך) – "להבחין ברגשות ובצרכים של אנשים אחרים"; מקביל ל"רגשות" (קֹטֶל: צֹרֶךְ, צְרָכִים).
5. ותרגול (ת-ר-ג-ל) – "אימון ותרגול מתמשכים": שם הפעולה של פיעל במרובע (קִטְלוּל: תִּרְגּוּל), מקביל ל"אימון" (גם הוא שם פעולה של פיעל).
6. התעניינות (ע-נ-י-ן) – "להביע התעניינות כנה": התואר "כֵּנָה" בנקבה, ולכן שם הפעולה של התפעל (הִתְקַטְּלוּת) – ולא "עניין" (זכר).
7. למחסומים / לחסמים (ח-ס-ם) – "המחסומים הפוגעים בהקשבה": "הפוגעים" ברבים זכר. משקל מַקְטוֹל (מַחְסוֹם, מַחְסוֹמִים) או קֶטֶל (חֶסֶם, חֲסָמִים).
8. הרצון (ר-צ-י) – "הרצון המתעורר בנו להגיב": "המתעורר" בזכר יחיד, ולכן רָצוֹן (בגזרת ל"י הסופית ־וֹן באה במקום הי'/ה' השורשית).
טעות נפוצה: לכתוב "שימות" או "שימושים" במקום "משימות"; "עניין כנה" (התואר בנקבה מחייב "התעניינות"); "הרצייה" במקום "הרצון"; לא להתאים את המספר ("כמה משימה").