דילוג לתוכן המרכזי

בגרות בלשון פרק הלשון 011271 - קיץ 2023

פרק הלשון (מיזם הכתיבה) · שאלון 011271 · קיץ · 11 שאלות · שעתיים

בחינת הבגרות בלשון, קיץ 2023, כל 11 השאלות כמו בשאלון. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא: מה בודקים בשאלה, הכלל שמכריע, ואיך מגיעים לתשובה.

הוראות הבחינה (כמו בשאלון)

א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שלושה פרקים.
פרק א – שם המספר ואותיות השימוש – 20 נקודות
פרק ב – תחביר / פרק ג – מערכת הצורות – יש לבחור באחד הפרקים – 80 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: דף עזר (עמוד 4).
ד. הוראה מיוחדת: יש להקפיד על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
שימו לב: בסוף הבחינה מצורפים דפי טיוטה. אין להוסיף דפים אחרים למחברת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.

פרק א: חובה – שם המספר ואותיות השימוש

ההוראות לחלק זה

(20 נקודות)
ענו על שאלה 1 שלפניכם.

שאלה 1 · שם המספר ואותיות השימוש

שם המספר20 נקודות
א.

לפניכם משפטים ובהם אפשרויות להגיית שם המספר ואותיות השימוש וכן מספרים מודגשים.
הקיפו את הצורה הנכונה מבין האפשרויות להגיית שם המספר, וכתבו במילים את המספרים המודגשים (אין צורך לנקד).

•בשנת אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם / אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וְשְׁתַּיִם פעלו בישראל 59 ______ מוסדות לימוד אקדמיים; מבין 10 ______ האוניברסיטאות הפועלות בישראל, האוניברסיטה הפתוחה היא הגדולה ביותר.
•מספר הסטודנטים בשנה זו היה 351,500 ______ .
•בעשור האחרון חלה ירידה של 25 ______ אחוזים במספר הסטודנטים הלומדים בפקולטה למדעי הרוח. לשם השוואה, מספר הסטודנטים הלומדים כיום לתואר בהנדסה ובמדעים מדויקים גדול פי שְׁלוֹשָׁה / שָׁלוֹשׁ ממספר הלומדים לתואר במדעי הרוח.
•הירידה הגדולה ביותר במספר הלומדים חלה בשְׁתֵּי / שְׁנֵי המקצועות: ספרות ולשון עברית. במקום ה־3 ______ – ההיסטוריה של עם ישראל.
•למרות הירידה בביקוש ללימודי מדעי הרוח ממוצע ציוני הבגרות של סטודנטים במחלקה למדעי הרוח עלה באַרְבַּע / אַרְבָּעָה נקודות בעשור האחרון.
ב.

לפניכם איור שפורסם בדף של האקדמיה ללשון העברית ברשתות החברתיות.
קראו את הכתוב בו, וענו על השאלה שאחריו.

מבין שתי האפשרויות שלפניכם הקיפו את התשובה הנכונה על השאלה שבאיור.
אחת ועוד אחת / אחד ועוד אחד

◂ פתרון מלא לשאלה 1

סעיף א

תשובה
•בשנת אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם (האפשרות הראשונה); חמישים ותשעה מוסדות; מבין עשר האוניברסיטאות
•שלוש מאות חמישים ואחד אלף וחמש מאות
•עשרים וחמישה אחוזים; פי שְׁלוֹשָׁה
•בשְׁנֵי המקצועות (בִּשְׁנֵי); במקום ה־3 – השלישי
•באַרְבַּע נקודות

הכלל הבסיסי: במספר היסודי 3–10 (וגם באחדות שבתוך מספר כמו 25, 59) צורת המספר "הפוכה" למין שם העצם: עם שם עצם זכר – צורה עם ה' בסוף (שלושה, תשעה, חמישה); עם שם עצם נקבה – צורה בלי ה' (שלוש, עשר, ארבע). לכן בכל משפט שואלים קודם: מה מינו של שם העצם הנספר? אחר כך בודקים אם יש יידוע (צורת נסמך) ואיך נהגית אות השימוש שלפני המספר.

1. אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם.

•השנה נקראת בצורת נקבה (שָׁנָה – נקבה): שְׁתַּיִם ולא שְׁנַיִם.
•ו' החיבור לפני אות בשווא (שְׁ) נהגית וּ (שורוק): וּשְׁתַּיִם. אי אפשר שני שוואים בראש מילה, ולכן "וְשְׁתַּיִם" שגויה.

2. חֲמִשִּׁים וְתִשְׁעָה מוסדות. "מוסד" – זכר, ולכן האחדות בצורת זכר: תִּשְׁעָה (עם ה'). העשרות (חמישים) זהות לזכר ולנקבה. ו' החיבור לפני ת' בחיריק נהגית וְ: וְתִשְׁעָה.

3. מבין עֶשֶׂר האוניברסיטאות. "אוניברסיטה" – נקבה, ולכן עֶשֶׂר (בלי ה'). לפני שם עצם מיודע (האוניברסיטאות) באה צורת הנסמך; בנקבה אין לנסמך של 3–10 סיומת ־ת (עֶשֶׂר נשאר עֶשֶׂר), ולכן "עשר האוניברסיטאות" (ולא "עשרת", שהיא צורת הזכר: עשרת הדיברות).

4. שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וְאֶחָד אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת. פורקים את המספר: 351 אלף + 500.

•"מֵאָה" – נקבה, ולכן שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת, חֲמֵשׁ מֵאוֹת.
•"אֶלֶף" – זכר, ולכן 351 אלף = שלוש מאות חמישים ואחד אלף (אחד – זכר, כמו אלף).
•ו' החיבור לפני חטף פתח נהגית בפתח: וַחֲמֵשׁ; לפני א' בסגול – וְאֶחָד.

5. עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אחוזים. "אחוז" – זכר, ולכן חֲמִשָּׁה (עם ה').

6. פִּי שְׁלוֹשָׁה. אחרי "פי" (כמות כפולה) משתמשים בצורת הזכר: פי שניים, פי שלושה, פי עשרה. כאן אין שם עצם נספר, והביטוי "פי שלושה" הוא הצורה התקנית.

7. בִּשְׁנֵי המקצועות. "מקצוע" – זכר, ולכן שְׁנֵי (שְׁתֵּי היא צורת הנקבה). לפני שם עצם מיודע באה צורת הנסמך: שְׁנַיִם ← שְׁנֵי. ב' השימוש לפני שווא נהגית בחיריק: בִּשְׁנֵי.

8. במקום ה־3 – השלישי. כאן המספר מציין סדר (באיזה מקום), ולכן משתמשים במספר הסודר. מ־1 עד 10 יש למספר הסודר צורות מיוחדות (ראשון, שני, שלישי...), והוא בא אחרי שם העצם ומתאים לו במין וביידוע: "המקום" – זכר מיודע, ולכן השלישי.

9. בְּאַרְבַּע נקודות. "נקודה" – נקבה, ולכן אַרְבַּע (בלי ה'). אַרְבָּעָה היא צורת הזכר.

טעות נפוצה: לכתוב "עשרת האוניברסיטאות" (צורת זכר); לכתוב "שלוש מאות חמישים ואחת אלף" (אלף הוא זכר); לכתוב "שלושה" במקום "השלישי" – כשמדובר בסדר צריך מספר סודר.

סעיף ב

תשובה

אחת ועוד אחת

בתרגיל חשבון (1+1) המספרים אינם סופרים שום שם עצם – הם מספרים מופשטים. במספר המופשט (הסתמי) משתמשים תמיד בצורת הנקבה: אחת ועוד אחת שוות שתיים; שלוש כפול ארבע; עמוד מספר אחת. לכן התשובה הנכונה היא "אחת ועוד אחת".

טעות נפוצה: לבחור "אחד ועוד אחד" מפני שזו הצורה המוכרת מן הדיבור. צורת הזכר נכונה רק כשהמספר סופר שם עצם זכר ("ספר אחד").

פרק ב: תחביר

ההוראות לחלק זה

(80 נקודות)
לפניכם שני פרקים: פרק ב – תחביר, פרק ג – מערכת הצורות.
בחרו בפרק שלמדתם: בפרק ב – תחביר או בפרק ג – מערכת הצורות.
בפרק שבחרתם ענו על השאלות לפי ההוראות.

בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 2–6 (לכל שאלה – 20 נקודות).
שימו לב: בכל שאלה שתבחרו, ענו על כל הסעיפים.

שאלה 2 · ניתוח משפט פשוט; נשואים וסוגי משפטים

תחביר20 נקודות
א.

לפניכם משפט פשוט.
למרבה הצער, ההשפעה מתבטאת כיום בזילות של התחומים האלה.
נתחו את המשפט: ציינו מעל המילים שבמשפט את התפקידים התחביריים שלהן.

ב.

לפניכם שני משפטים.
I. ממשלות שואפות לפתח את הכלכלה שלהן, ולכן הן דוגלות בהקניית מיומנויות שימושיות.
הסוג התחבירי: ______
II. יש צורך בלימוד בסיסי גם על דתות ותרבויות בעולם, מפני שבורות היא אחת הסיבות העיקריות לגיבוש דעות קדומות על האחר.
הסוג התחבירי: ______
(1) מתחו קו מתחת לכל נשוא במשפטים I–II.
(2) ציינו ליד כל אחד מן המשפטים את הסוג התחבירי שלו.
אם המשפט מורכב, תחמו את הפסוקית שבו, וציינו את התפקיד התחבירי שלה.

◂ פתרון מלא לשאלה 2

סעיף א

תשובה

[למרבה הצער]הסגר, [ההשפעה]נושא [מתבטאת]נשוא [כיום]תיאור [בזילות של התחומים האלה]מושא.
בתוך המושא: "של התחומים האלה" – לוואי של "זילות"; "האלה" – לוואי של "התחומים".

שיטה: מתחילים מן הנשוא (הפועל הנטוי), מוצאים את הנושא שמתאים לו, ואז שואלים על כל צירוף אחר שאלה שמזהה את תפקידו.

•מתבטאת – נשוא (פועל נטוי, נסתרת, בינוני).
•ההשפעה – נושא: "מה מתבטאת?" – ההשפעה. יש התאם מלא: ההשפעה (נקבה יחידה) – מתבטאת (נקבה יחידה).
•כיום – תיאור (זמן): עונה על "מתי?" ומשלים את הנשוא בנסיבה של זמן.
•בזילות של התחומים האלה – מושא: הפועל "מתבטא" דורש את מילת היחס ב' (מתבטא במשהו). "במה מתבטאת?" – בזילות. השלמה שהפועל מחייב היא מושא.
•של התחומים האלה – לוואי של "זילות" (זילות של מה?), והאלה – לוואי של "התחומים" (אילו תחומים?). לוואי הוא תפקיד בתוך צירוף, ולכן מסמנים אותו בתוך המושא.
•למרבה הצער – הסגר: צירוף שמביע את עמדת הכותב (צער) כלפי תוכן המשפט, אינו קשור תחבירית לשום חלק במשפט ומופרד בפסיק. אפשר להשמיט אותו, והמשפט נשאר שלם.

טעות נפוצה: לסמן את "למרבה הצער" כתיאור (סיבה או אופן). הוא אינו מתאר את ההתבטאות אלא מביע את רגש הכותב – לכן הוא הסגר. טעות נוספת: לסמן "בזילות" כתיאור אופן – אבל הפועל "מתבטא" מחייב את ההשלמה ב־, ולכן זה מושא.

סעיף ב

תשובה

(1) משפט I: שואפות לפתח (נשוא מורחב), דוגלות.
משפט II: יש (נשוא קיומי), אחת הסיבות (נשוא שמני; "היא" – אוגד).
(2)
I. משפט איחוי (מאוחה / מחובר): [ממשלות שואפות לפתח את הכלכלה שלהן,] [ולכן הן דוגלות בהקניית מיומנויות שימושיות.]
II. משפט מורכב: יש צורך בלימוד בסיסי גם על דתות ותרבויות בעולם, [מפני שבורות היא אחת הסיבות העיקריות לגיבוש דעות קדומות על האחר.]פסוקית תיאור סיבה

(1) הנשואים.

•משפט I: "שואפות לפתח" – נשוא מורחב: הפועל "שואפות" אינו שלם בלי שם הפועל "לפתח", ולכן מסמנים את שניהם. "דוגלות" – נשוא פועלי באיבר השני (הנושא: הן).
•משפט II: "יש" – נשוא קיומי (דמוי פועל) של המשפט העיקרי, והנושא הוא "צורך". בפסוקית: "בורות היא אחת הסיבות" – הנושא "בורות", הנשוא השמני "אחת הסיבות (העיקריות...)", ו"היא" – אוגד המקשר ביניהם.

(2) הסוג התחבירי.

•משפט I – משפט איחוי. שני נשואים בשני חלקים שכל אחד מהם יכול לעמוד כמשפט עצמאי. "ולכן" היא מילת קישור של איחוי שמביעה תוצאה (קשר של סיבה ותוצאה). שני האיברים שווי מעמד, ואף אחד מהם אינו ממלא תפקיד בחברו.
•משפט II – משפט מורכב. "מפני ש־" היא מילת שעבוד של סיבה. החלק שהיא פותחת אינו עומד בפני עצמו – הוא עונה על השאלה "מדוע יש צורך בלימוד?" ומשמש תיאור סיבה למשפט העיקרי. שימו לב: הש' של "שבורות" היא חלק ממילת השעבוד "מפני ש־", ו"בורות" היא שם עצם (חוסר ידיעה).

בדיקה: את הקשר הלוגי עצמו אפשר להביע בשתי הדרכים: בסיבה (מפני ש־, כי – שעבוד) או בתוצאה (לכן, על כן – איחוי). סוג מילת הקישור הוא שקובע את סוג המשפט.

טעות נפוצה: לסמן רק "שואפות" בלי "לפתח"; לשכוח את הנשוא השמני בתוך הפסוקית; לקבוע שמשפט I מורכב רק מפני שיש בו קשר של סיבה – "ולכן" היא מילת איחוי.

שאלה 3 · תפקידו של צירוף; חלקים כוללים ו"לא רק... אלא גם"

תחביר20 נקודות
א.

לפניכם ארבעה משפטים, ובהם מודגש הצירוף "מדעי הרוח".
בכל אחד מן המשפטים כתבו מעל הצירוף "מדעי הרוח" את התפקיד התחבירי שלו.
I. פריחת מדעי הרוח נראית באופק.
II. בשנים האחרונות מתפתח שיח בין מי שעוסקים בטכנולוגיה ובין מי שעוסקים במדעי הרוח.
III. ברור לנו כי מדעי הרוח יכולים לסייע לנו בפיתוח חשיבה ביקורתית.
IV. הודות למדעי הרוח נלמדים ערכים כגון צדק, אמת ומוסר.

ב.

לפניכם שני משפטים, ובהם חלקים כוללים.
I. לא רק המהנדסים אלא גם אנשים מתחום מדעי הרוח עונים על שאלות אלה.
II. החוקרת מייחסת חשיבות רבה ללימודי היסטוריה בהקשר העולמי ולא רק בהקשר המקומי.
(1) בכל אחד מן המשפטים I–II מתחו קו מתחת לחלק הכולל.
(2) ציינו מעל כל חלק כולל את התפקיד התחבירי שלו במשפט.
(3) ציינו מהו הקשר הלוגי המשותף שבין החלקים הכוללים בשני המשפטים. ______
(4) נסחו מחדש את משפט I בלי להשתמש במבנה "לא... אלא...". שמרו על משמעות המשפט הנתון.
(5) כתבו את משפט II מחדש כך שהצירוף "חשיבות רבה" יהיה נושא המשפט.
שמרו על משמעות המשפט הנתון.

◂ פתרון מלא לשאלה 3

סעיף א

תשובה

I. לוואי
II. מושא
III. נושא
IV. תיאור (סיבה)

שיטה: אותו צירוף יכול למלא תפקידים שונים – התפקיד נקבע לפי הקשר שלו למילה אחרת במשפט, לא לפי משמעותו.

•I. לוואי. "פריחת מדעי הרוח" – צירוף סמיכות: "פריחת" נסמך ו"מדעי הרוח" סומך. הסומך מאפיין את הנסמך (פריחה של מה?), ולכן הוא לוואי. הנושא של המשפט הוא כל הצירוף "פריחת מדעי הרוח", והנשוא – "נראית".
•II. מושא. הצירוף נמצא בתוך הפסוקית "שעוסקים במדעי הרוח". הפועל "עוסק" מחייב את מילת היחס ב' (עוסק במשהו), ולכן "במדעי הרוח" הוא מושא של "עוסקים".
•III. נושא. הצירוף נמצא בפסוקית [כי מדעי הרוח יכולים לסייע לנו...]. בתוך הפסוקית: "מי יכולים לסייע?" – מדעי הרוח; הנשוא "יכולים לסייע" (נשוא מורחב) מתאים לו ברבים. (הפסוקית כולה היא פסוקית נושא של "ברור".)
•IV. תיאור סיבה. "הודות ל־" היא מילת יחס של סיבה: "מדוע/בזכות מה נלמדים ערכים?" – הודות למדעי הרוח. הצירוף כולו "הודות למדעי הרוח" הוא תיאור סיבה.

טעות נפוצה: ב־IV לא לזהות את "הודות ל־" כמילת יחס של סיבה (ולסמן מושא או נושא). ב־III לסמן "מושא" כי הצירוף בא אחרי "ברור לנו כי" – בתוך הפסוקית הוא הנושא.

סעיף ב

תשובה

(1) I. לא רק המהנדסים אלא גם אנשים מתחום מדעי הרוח
II. בהקשר העולמי ולא רק בהקשר המקומי
(2) I. נושא; II. לוואי
(3) הוספה
(4) המהנדסים ואנשים מתחום מדעי הרוח עונים על שאלות אלה. / גם המהנדסים וגם אנשים מתחום מדעי הרוח עונים על שאלות אלה.
(5) חשיבות רבה מיוחסת (על ידי החוקרת) ללימודי היסטוריה בהקשר העולמי ולא רק בהקשר המקומי.

(1)–(2) זיהוי החלקים הכוללים ותפקידם. חלק כולל = שני רכיבים (או יותר) שממלאים אותו תפקיד ונקשרים לאותה מילה במשפט.

•משפט I: "המהנדסים" ו"אנשים (מתחום מדעי הרוח)" – שניהם עונים על השאלה "מי עונים על שאלות אלה?". לכן החלק הכולל הוא נושא (הנשוא: עונים). הצירוף "מתחום מדעי הרוח" הוא לוואי של "אנשים" ונכלל ברכיב השני.
•משפט II: "בהקשר העולמי" ו"בהקשר המקומי" – שניהם מאפיינים את "לימודי היסטוריה" (לימודי היסטוריה באיזה הקשר?). לכן החלק הכולל הוא לוואי של "לימודי היסטוריה". הנושא – החוקרת, הנשוא – מייחסת, המושא – חשיבות רבה, והמושא השני – ללימודי היסטוריה.

(3) הקשר הלוגי – הוספה. "לא רק... אלא גם" ו"...ולא רק..." מצרפים רכיב נוסף לרכיב הקיים: גם זה וגם זה נכונים. שום רכיב אינו מבטל את חברו, ולכן זה קשר של הוספה (ריבוי), ולא ניגוד.

(4) ניסוח בלי "לא... אלא". משמרים את הקשר של הוספה במילות קישור אחרות: ו' החיבור או "גם... וגם...": "גם המהנדסים וגם אנשים מתחום מדעי הרוח עונים על שאלות אלה." הנשוא נשאר ברבים, כי הנושא כולל שני רכיבים.

(5) המרה לסביל. כדי שהמושא "חשיבות רבה" יהיה נושא, הופכים את הפועל לסביל: מייחסת (פיעל) ← מְיֻחֶסֶת (פועל). הנשוא מתאים לנושא החדש: "חשיבות" – נקבה יחידה ← "מיוחסת". הנושא הקודם (החוקרת) עובר לצירוף "על ידי החוקרת" או מושמט. שאר המשפט נשאר כמות שהוא.

טעות נפוצה: ב־(3) לכתוב "ניגוד" בגלל המילה "אלא" – ההדגשה "לא רק... אלא גם" מוסיפה ואינה מנגידה. ב־(4) לכתוב "אנשים מתחום מדעי הרוח עונים... ולא רק מהנדסים" – זה שוב מבנה "לא רק" ואינו עומד בדרישה. ב־(5) להשאיר את "חשיבות" בתפקיד מושא, או לא להתאים את הנשוא ("מיוחס").

שאלה 4 · הסגר; פסוקיות "אם"; המרת תנאי קיים לבטל

תחביר20 נקודות
א.

לפניכם ארבעה משפטים.
I. ספק אם יימצא פתרון לבעיה המתוארת במאמרים.
II. כמה חוקרים, מדענים מתחום מדעי הרוח, התעניינו בכך לפניי, למרבה השמחה.
III. במדעי הרוח, למעשה, אנו חוקרים ברצינות את מה שמצוי סביבנו ובתוכנו כל הזמן.
IV. אנו נמצאים אולי בפתחו של עידן חדש בתחום התעסוקה.
(1) בשלושה מתוך ארבעת המשפטים יש הסגר. הקיפו את ההסגר בכל אחד משלושת המשפטים הללו.
(2) מבין שלושת המשפטים שיש בהם הסגר, העתיקו את ההסגר שמבטא ספק והסתייגות. ______

ב.

לפניכם משפט נוסף, ובו מסומנות שתי מילים.
לדעתה חוש הביקורת מתפתח כבר בגיל הרך, אולם חוקרים אחדים חולקים על דעתה.
ציינו מעל כל אחת מן המילים המודגשות את התפקיד התחבירי שלה.

ג.

לפניכם שני משפטים, ובהם מילת השעבוד "אם" מוגדלת.
I. האם באמת נורא כל כך אם מקצועות שאין להם ביקוש ייעלמו ממפת המחקר והלמידה?
II. השאלה היא אם הגשת עבודה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית היא מוסרית.
(1) בכל אחד משני המשפטים תחמו את הפסוקית הפותחת במילת השעבוד אם, וציינו מעליה את התפקיד התחבירי שלה.
(2) לפניכם משפט ובו פסוקית תנאי קיים.
אם נחקור ברצינות רבה את האי־שוויון בין הקבוצות החברתיות השונות, נוכל לחשוף עוולות שמתרחשות בארץ ומחוץ לה.
המירו את התנאי הקיים בתנאי בטל, ונסחו את המשפט מחדש.

◂ פתרון מלא לשאלה 4

סעיף א

תשובה

(1) II. למרבה השמחה; III. למעשה; IV. אולי (במשפט I אין הסגר).
(2) אולי

מהו הסגר? מילה או צירוף שאינם קשורים תחבירית לשום חלק במשפט, ומביעים את עמדת הדובר כלפי התוכן: רגש (למרבה השמחה), הסתייגות או ספק (אולי, כנראה), הדגשה או הבהרה (למעשה, כלומר). מבחן: אפשר להשמיט אותם, והמשפט נשאר שלם תחבירית.

•I – אין הסגר. "ספק" כאן אינו תוספת של עמדה – הוא הנשוא (נשוא שמני) של המשפט, והפסוקית [אם יימצא פתרון...] היא הנושא שלו (מה ספק? – אם יימצא פתרון). אם נשמיט את "ספק", המשפט יתפרק.
•II – למרבה השמחה: מביע את רגש הדובר. ("מדענים מתחום מדעי הרוח" שבין הפסיקים אינו הסגר אלא תמורה של "כמה חוקרים".)
•III – למעשה: מילת הבהרה/הדגשה של הדובר, בין פסיקים.
•IV – אולי: מביע את מידת הוודאות של הדובר.

(2) ספק והסתייגות – "אולי". הדובר אינו בטוח שאנו בפתחו של עידן חדש. "למרבה השמחה" מביע רגש, ו"למעשה" מביע הדגשה ("בפועל") – לא ספק.

טעות נפוצה: להקיף את "ספק" במשפט I – הוא נשוא, ולא הסגר; להקיף את התמורה "מדענים מתחום מדעי הרוח" רק משום שהיא בין פסיקים.

סעיף ב

תשובה

לדעתה – הסגר
דעתה – מושא

•לדעתה – הסגר. מציין את מקור הטענה ("לפי דעתה") ומסייג אותה כעמדה של מישהי – זו דרך מסירה בהסגר. הוא אינו קשור לנשוא "מתפתח" (חוש הביקורת אינו מתפתח "לדעתה"), ואפשר להשמיט אותו: "חוש הביקורת מתפתח כבר בגיל הרך".
•דעתה – מושא. באיבר השני (אחרי "אולם") הפועל "חולקים" מחייב את מילת היחס על (חולקים על משהו). "על מה חולקים?" – על דעתה. השלמה שהפועל דורש היא מושא.

הלקח: אותה מילה ("דעתה") ממלאת תפקידים שונים – ההחלטה נעשית לפי הקשר שלה במשפט, לא לפי צורתה.

טעות נפוצה: לסמן "לדעתה" כתיאור (אופן) או כמושא, כי הוא מתחיל במילת יחס.

סעיף ג

תשובה

(1)
I. האם באמת נורא כל כך [אם מקצועות שאין להם ביקוש ייעלמו ממפת המחקר והלמידה]פסוקית נושא?
II. השאלה היא [אם הגשת עבודה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית היא מוסרית.]פסוקית נשוא
(2) אילו חקרנו (היינו חוקרים) ברצינות רבה את האי־שוויון בין הקבוצות החברתיות השונות, היינו יכולים לחשוף (חושפים) עוולות שמתרחשות בארץ ומחוץ לה.

(1) לא כל "אם" פותחת פסוקית תנאי. התפקיד נקבע לפי המקום של הפסוקית במשפט העיקרי.

•משפט I – פסוקית נושא. המשפט העיקרי: "האם באמת נורא כל כך?" – "נורא" הוא הנשוא (נשוא שמני). שואלים: מה נורא? – [אם מקצועות... ייעלמו ממפת המחקר והלמידה]. הפסוקית ממלאת את מקום הנושא, ולכן היא פסוקית נושא (אפשר להמיר אותה בשם: "האם היעלמותם של מקצועות... נוראה?"). הפסוקית [שאין להם ביקוש] היא פסוקית לוואי של "מקצועות" שנמצאת בתוך פסוקית הנושא, ולכן היא נכללת בתחימה. (שימו לב: "האם" בראש המשפט היא מילת שאלה, ולא מילת שעבוד.)
•משפט II – פסוקית נשוא. "השאלה" – נושא, "היא" – אוגד, ומה שבא אחרי האוגד הוא הנשוא: מהי השאלה? – [אם הגשת עבודה... היא מוסרית]. הפסוקית ממלאת את מקום הנשוא, ולכן היא פסוקית נשוא. גם כאן הפסוקית [שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית] היא פסוקית לוואי של "עבודה" בתוך פסוקית הנשוא.

(2) תנאי קיים ← תנאי בטל. תנאי קיים (אם + עתיד/הווה) מתאר תנאי שעדיין יכול להתקיים. תנאי בטל מתאר תנאי שלא התקיים (או שאינו מתקיים) ותוצאה שלכן לא קרתה. מבנה התנאי הבטל:

•בפסוקית התנאי: אילו / לו + פועל בעבר (או "היה" + בינוני): אילו חקרנו / אילו היינו חוקרים.
•במשפט העיקרי: היה + בינוני: היינו יכולים לחשוף / היינו חושפים.

שומרים על הגוף (אנחנו) ועל שאר תוכן המשפט.

טעות נפוצה: ב־(1) לסמן את שתי הפסוקיות כ"פסוקית תנאי" בגלל המילה "אם". ב־(2) לכתוב "אם חקרנו... יכולנו" או "אם נחקור... היינו יכולים" – תנאי בטל דורש "אילו/לו" בפסוקית ו"היה + בינוני" בעיקרי.

שאלה 5 · תמורה; צירוף משפטים לנשוא שמני; דו־משמעות

תחביר20 נקודות
א.

לפניכם שני משפטים ובהם תמורות.
I. בחוג לפילוסופיה חקרתי מושגים מחיי היום־יום, כמו אהבה, צדק ואמת.
II. לימודי הרוח, בעיקר לימוד ההיסטוריה, מקנים לנו את ההבנה שאנחנו אזרחי העולם החיים ב"כפר גלובלי".
השלימו את הטבלה שלפניכם: העתיקו מכל משפט את התמורה, את המילה או המילים שהתמורה ממירה ואת התפקיד התחבירי של המילה או המילים שהתמורה ממירה.

מספר המשפטהתמורההמילה או המילים שהתמורה ממירההתפקיד התחבירי של המילה או המילים שהתמורה ממירה
I.
II.
ב.

לפניכם שני משפטים.
קרנם של מקצועות מדעי הרוח יורדת. זהו משבר עצום בהיקפו.
(1) כתבו את שני המשפטים במשפט אחד פשוט בעל נשוא שמני.
(2) ציינו את הנושא ואת הנשוא של המשפט שכתבתם.
נושא: ______
נשוא: ______

ג.

לפניכם משפט דו־משמעי.
אחותה של חברתי שסיימה את הלימודים במדעי הרוח מצאה עבודה בחברת היי־טק.
כתבו שאלה שבאמצעותה יהיה ברור מהי הדו־משמעות במשפט.

לא במיקוד תשפ"ז

◂ פתרון מלא לשאלה 5

סעיף א

תשובה
מספר המשפטהתמורההמילה או המילים שהתמורה ממירההתפקיד התחבירי של המילה או המילים שהתמורה ממירה
I.(כמו) אהבה, צדק ואמתמושגים (מחיי היום־יום)מושא
II.בעיקר לימוד ההיסטוריהלימודי הרוחנושא

מהי תמורה? צירוף שבא (בדרך כלל אחרי פסיק) ומפרט, מדגים או מצמצם צירוף אחר במשפט. התמורה נמצאת באותו תפקיד של הצירוף שהיא ממירה, ואפשר להציב אותה במקומו. מילים כמו "כמו", "כגון", "בעיקר", "כלומר" פותחות לעיתים קרובות תמורה.

•משפט I: "אהבה, צדק ואמת" מדגימים את "מושגים מחיי היום־יום". את הצירוף "מושגים" הפועל "חקרתי" מחייב: "מה חקרתי?" – מושגים. לכן הוא מושא (מושא ישיר), והתמורה ממירה אותו. בדיקה: "חקרתי אהבה, צדק ואמת" – המשפט תקין.
•משפט II: "בעיקר לימוד ההיסטוריה" מצמצם את "לימודי הרוח" לחלק המרכזי שבהם. "מי מקנים לנו את ההבנה?" – לימודי הרוח, והנשוא "מקנים" מתאים לו ברבים. לכן הצירוף המומר הוא נושא. בדיקה: "לימוד ההיסטוריה מקנה לנו..." – תקין.

טעות נפוצה: לכתוב בעמודת התפקיד את התפקיד של התמורה עצמה במקום של הצירוף המומר (או לכתוב "תמורה"); להעתיק ב־I רק "מחיי היום־יום" כמילה המומרת.

סעיף ב

תשובה

(1) ירידת קרנם של מקצועות מדעי הרוח היא משבר עצום בהיקפו.
(2) נושא: ירידת (קרנם של מקצועות מדעי הרוח); נשוא: משבר (עצום בהיקפו). ("היא" – אוגד)

שלב 1 – מה מחבר את שני המשפטים? "זהו" במשפט השני מפנה לתוכן המשפט הראשון: הירידה היא המשבר. כדי לקבל משפט פשוט (נשוא אחד בלבד), הופכים את הפועל "יורדת" לשם פעולה: יורדת ← ירידה. כך המשפט הראשון כולו הופך לצירוף שמני אחד: "ירידת קרנם של מקצועות מדעי הרוח".

שלב 2 – נשוא שמני. מציבים את הצירוף כנושא, ואת "משבר עצום בהיקפו" כנשוא שמני, עם האוגד "היא" (מתאים לנושא "ירידה" – נקבה יחידה):
[ירידת קרנם של מקצועות מדעי הרוח]נושא [היא]אוגד [משבר עצום בהיקפו]נשוא.

בדיקה: אין במשפט פועל נטוי ואין מילת קישור – נשוא אחד, והוא שם עצם (משבר). זה משפט פשוט בעל נשוא שמני.

(2) הגרעין של הנושא הוא "ירידת" (הנסמך), וכל השאר לוואים שלו; הגרעין של הנשוא הוא "משבר", ו"עצום בהיקפו" לוואי.

טעות נפוצה: לחבר במילת קישור ("קרנם... יורדת, וזהו משבר...") – זה משפט איחוי ולא פשוט; לכתוב "קרנם של מקצועות מדעי הרוח היא משבר" – כך משתנה המשמעות, כי לא הקרן היא המשבר אלא הירידה שלה.

סעיף ג

תשובה

מי סיימה את הלימודים במדעי הרוח – אחותה או חברתי?

מקור הדו־משמעות: הפסוקית [שסיימה את הלימודים במדעי הרוח] היא פסוקית לוואי, אבל אפשר לקשור אותה לשני שמות עצם שונים במשפט: ל"אחותה" או ל"חברתי". שניהם נקבה יחידה, והפועל "סיימה" מתאים לשניהם, ולכן אין רמז דקדוקי שמכריע.

•קריאה א: האחות סיימה את הלימודים (ואחותה של חברתי מצאה עבודה).
•קריאה ב: החברה סיימה את הלימודים, ואחותה (שאולי לא למדה מדעי הרוח) מצאה עבודה.

השאלה צריכה לכוון בדיוק לנקודה הזאת: מי סיימה את הלימודים במדעי הרוח? (אפשר להוסיף: "האחות או החברה?").

טעות נפוצה: לשאול שאלה שאינה נוגעת למקור הדו־משמעות, כגון "מי מצאה עבודה?" או "איפה נמצאת העבודה?" – אלה אינן מבהירות את שתי הקריאות.

שאלה 6 · חלק דיבור מול תפקיד תחבירי; פיסוק

תחביר20 נקודות
א.

לפניכם משפטים, ובהם מילים מסומנות בקו.
I. מספר הנרשמים ללימודים במדעי הרוח באוניברסיטאות הולך ויורד משנה לשנה.
II. המשבר מאופיין בירידה מתמשכת במספר הסטודנטים שנרשמים ללימודים בתחום זה.
III. במדעי הרוח אנו חוקרים ברצינות את מה שמצוי סביבנו ובתוכנו כל הזמן.
IV. בשבועות האחרונים חוקרים מתחומים שונים דנים בחשיבות של מדעי הרוח.
השלימו את הטבלה שלפניכם: ציינו בה את חלק הדיבור ואת התפקיד התחבירי של כל אחת מן המילים המסומנות בקו במשפטים I–IV.

מספר המשפטהמילהחלק הדיבורהתפקיד התחבירי
I.הנרשמים
II.שנרשמים
III.חוקרים
IV.חוקרים
ב.

לפניכם קטע שסומנו בו הנקודות בסופי המשפטים בלבד.
הוסיפו בקטע סימני פיסוק לפי ההנחיות שלפניכם.
– פסקו תמורה.
– פסקו הסגר.
– סמנו מירכאות ונקודתיים לציון דיבור ישיר.
– סמנו פסיק בין חלקים כוללים.
– סמנו פסיק בין איברים במשפט איחוי.
יש מומחים הטוענים כי בשנים הקרובות תגבר הדרישה ללימודי פילוסופיה ספרות והיסטוריה. בשוק העבודה הולכת וגוברת ההכרה בחשיבותם של מקצועות אלה וכיום הם זוכים לפריחה מחודשת. דן שוואבל סופר ומוביל דעה טוען לדעתי מקצועות הטכנולוגיה יאבדו מן הרלוונטיות שלהם עם התפתחות הבינה המלאכותית. שוואבל מסביר כי חברות יחפשו דווקא את בוגרי מדעי הרוח בעלי הכישורים החיוניים להצלחה.

◂ פתרון מלא לשאלה 6

סעיף א

תשובה
מספר המשפטהמילהחלק הדיבורהתפקיד התחבירי
I.הנרשמיםשם עצםלוואי
II.שנרשמיםפועלנשוא (+נושא)
III.חוקריםפועלנשוא
IV.חוקריםשם עצםנושא

שתי שאלות נפרדות: חלק הדיבור הוא סוג המילה (שם עצם, פועל...) – הוא נקבע לפי המילה עצמה ולפי המשמעות שלה בהקשר. התפקיד התחבירי הוא מה המילה עושה במשפט (נושא, נשוא, לוואי...). צורת בינוני כמו "נרשמים" או "חוקרים" יכולה להיות פועל (מתארת פעולה בזמן הווה) או שם עצם (מכנה בעלי מקצוע או קבוצת אנשים).

•I. הנרשמים – שם עצם, לוואי. הה' של היידוע מצביעה על שם: "הנרשמים" = האנשים שנרשמו. במשפט זו סמיכות: "מספר" נסמך, "הנרשמים" סומך – לוואי (מספר של מי?). הנושא הוא "מספר (הנרשמים...)" והנשוא "הולך ויורד".
•II. שנרשמים – פועל, נשוא (+נושא). אחרי ש' הזיקה "נרשמים" מתאר פעולה (נפעל, בינוני) – פועל. בפסוקית הלוואי [שנרשמים ללימודים בתחום זה] הוא הנשוא, ומילת הזיקה ש' ממלאת בה את תפקיד הנושא (ש' = הסטודנטים) – לכן "נשוא (+נושא)".
•III. חוקרים – פועל, נשוא. "אנו חוקרים" – "אנו" הוא הנושא, ו"חוקרים" מציין מה אנו עושים: פועל בהווה, נשוא.
•IV. חוקרים – שם עצם, נושא. כאן "חוקרים" = אנשי מחקר. הנשוא הוא "דנים", ו"מי דנים?" – חוקרים (מתחומים שונים – לוואי). לכן זה שם עצם בתפקיד נושא.

מבחן מהיר: אם אפשר להוסיף לפני המילה "ה" או לכתוב אחריה לוואי ("חוקרים ותיקים") – שם עצם; אם אפשר להחליף את הזמן ("חקרנו") – פועל.

טעות נפוצה: לבלבל בין חלק הדיבור לתפקיד (לכתוב "נשוא" בעמודת חלק הדיבור); לקבוע ש"חוקרים" בשני המשפטים הם אותו חלק דיבור.

סעיף ב

תשובה

יש מומחים הטוענים כי בשנים הקרובות תגבר הדרישה ללימודי פילוסופיה, ספרות והיסטוריה. בשוק העבודה הולכת וגוברת ההכרה בחשיבותם של מקצועות אלה, וכיום הם זוכים לפריחה מחודשת. דן שוואבל, סופר ומוביל דעה, טוען: "לדעתי, מקצועות הטכנולוגיה יאבדו מן הרלוונטיות שלהם עם התפתחות הבינה המלאכותית". שוואבל מסביר כי חברות יחפשו דווקא את בוגרי מדעי הרוח בעלי הכישורים החיוניים להצלחה.

עוברים על ההנחיות אחת אחת ומחפשים בקטע את המבנה המתאים:

•חלקים כוללים: "פילוסופיה, ספרות והיסטוריה" – שלושה רכיבים שווי תפקיד (לוואי של "לימודי"). פסיק בין הרכיבים, ולפני הרכיב האחרון ו' החיבור במקום פסיק.
•איברים במשפט איחוי: "...ההכרה בחשיבותם של מקצועות אלה, וכיום הם זוכים לפריחה מחודשת" – שני איברים עם שני נשואים (הולכת וגוברת; זוכים), המחוברים ב־ו'. פסיק לפני "וכיום".
•תמורה: "סופר ומוביל דעה" מתאר את "דן שוואבל" באותו תפקיד (נושא). תמורה באמצע המשפט נפתחת ונסגרת בפסיק: דן שוואבל, סופר ומוביל דעה, טוען.
•דיבור ישיר: "לדעתי" (גוף ראשון) מעיד שאלה מילותיו של שוואבל עצמו. אחרי הפועל "טוען" – נקודתיים, ואת דבריו מקיפים במירכאות.
•הסגר: "לדעתי" – הסגר בתוך הדיבור הישיר, ומפרידים אותו בפסיק מן המשך המשפט.
•המשפט האחרון נשאר בלי שינוי: "בעלי הכישורים החיוניים להצלחה" הוא לוואי של "בוגרי מדעי הרוח" (איזה בוגרים?), ולא תמורה, ולכן אין לפניו פסיק.

טעות נפוצה: לסגור את התמורה רק בפסיק אחד ("דן שוואבל, סופר ומוביל דעה טוען"); להוסיף פסיק לפני "בעלי הכישורים" כאילו זו תמורה; לשים פסיק גם לפני "והיסטוריה".

פרק ג: מערכת הצורות

ההוראות לחלק זה

(80 נקודות)
בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 7–11 (לכל שאלה – 20 נקודות).
שימו לב: בכל שאלה שתבחרו, ענו על כל הסעיפים.

שאלה 7 · שורש ובניין של פעלים בקטע; שורשים של צורות קרובות

מערכת הצורות20 נקודות
א.

לפניכם קטע ובו פעלים מודגשים.
מדעי הרוח חוקרים ברצינות את מה שמָצוּי סביבנו ובתוכנו כל הזמן. תלמידים למדעי הרוח מִצְטַיְּדִים בכלי חשיבה מיוחדים, ובזכותם הם יכולים להתמודד היטב עם החיים. מקצועות אלה מַקְנִים מיומנויות חיוניות לחיים: לְהַבִּיט במציאות בעיניים פקוחות, להיות עֵרִים לדילמות בחברה שבה אנו חיים וליהנות מן היום־יום שנִדְמֶה שבזכותם הוא נהפך לעשיר וצבעוני. היכולת לראות את השקוף ולעסוק בו תֵּיטִיב את חיינו.
בטבלה שלפניכם נתחו את הפעלים המודגשים בקטע – ציינו את השורש ואת הבניין של כל פועל.

הפועלהשורשהבניין
מָצוּי
מִצְטַיְּדִים
מַקְנִים
לְהַבִּיט
עֵרִים
נִדְמֶה
תֵּיטִיב
ב.

לפניכם שני משפטים, ובהם מילים מודגשות.
כתבו ליד כל משפט את השורש של המילה המודגשת בו.
(1) יצירות ספרות שונות עוסקות באוכלוסיות מֻדָּרוֹת ובמיעוטים. ______
(2) מן החנות יצאו נשים מְהֻדָּרוֹת. ______

◂ פתרון מלא לשאלה 7

סעיף א

תשובה
הפועלהשורשהבניין
מָצוּימ-צ-אקל (פעל)
מִצְטַיְּדִיםצ-י-דהתפעל
מַקְנִיםק-נ-י/ההפעיל
לְהַבִּיטנ-ב-טהפעיל
עֵרִיםע-ו-רקל (פעל)
נִדְמֶהד-מ-י/הנפעל
תֵּיטִיבי-ט-בהפעיל

השיטה: מורידים את אותיות התבנית (מ' של בינוני, ל' של שם הפועל, ת' של עתיד, סיומות ־ים/־ה), מזהים את סימני הבניין (תנועות, דגש, אותיות שימוש), ומשחזרים את אות השורש שנעלמה לפי הגזרה. כשיש ספק – מעבירים לעבר, נסתר.

•מָצוּי – מ-צ-א, קל. תבנית קָטוּל – בינוני פָּעוּל של בניין קל (כמו כָּתוּב). בשורש ל"א הבינוני הפעול נכתב לפעמים כמו בגזרת ל"י: מָצוּי (כמו קָרוּי). המ' כאן היא אות שורש ולא סימן בינוני (מָצָא – מָצוּי).
•מִצְטַיְּדִים – צ-י-ד, התפעל. התחילית מִתְ־ היא סימן התפעל (בינוני). כשהאות הראשונה של השורש היא צ', הת' מתחלפת במקומה עם הצ' והופכת לט' (שיכול והטמעה: מִתְצַיְּדִים ← מִצְטַיְּדִים). הדגש ביו"ד – דגש האות השנייה, האופייני להתפעל. עבר: הִצְטַיֵּד.
•מַקְנִים – ק-נ-י/ה, הפעיל. מַ־ בפתח – סימן בינוני של הפעיל (מַקְטִיל). ביחיד: מַקְנֶה; הסיומת ־ֶה מעידה על גזרת ל"י, והאות השלישית נעלמת לפני ־ים. עבר: הִקְנָה.
•לְהַבִּיט – נ-ב-ט, הפעיל. לְהַ־ – שם פועל של הפעיל (לְהַקְטִיל). הדגש בב' בא במקום נ' שנבלעה (גזרת פ"נ: לְהַנְבִּיט ← לְהַבִּיט, כמו לְהַפִּיל). עבר: הִבִּיט.
•עֵרִים – ע-ו-ר, קל. בינוני של קל בגזרת ע"ו: עֵר, עֵרָה, עֵרִים (כמו מֵת, מֵתִים). לשורש שלוש אותיות, והאמצעית – ו' שנעלמה.
•נִדְמֶה – ד-מ-י/ה, נפעל. נִ־ – סימן נפעל (נִקְטָל). הסיומת ־ֶה מעידה על ל"י. עבר: נִדְמָה; בינוני: נִדְמֶה.
•תֵּיטִיב – י-ט-ב, הפעיל. ת' – סימן עתיד (היא תֵּיטִיב). התנועה ־ִי־ שאחרי האות השנייה היא סימן הפעיל (תַּקְטִיל). בשורשים שהאות הראשונה שלהם י' נשמרת הי' כאם קריאה אחרי צירי: הֵיטִיב, יֵיטִיב, תֵּיטִיב (כמו הֵינִיק). זו ה־י' של השורש (טוב → יטב).

טעות נפוצה: מָצוּי – נפעל; מִצְטַיְּדִים – שורש צ-ט-י-ד; לְהַבִּיט – שורש ב-י-ט; עֵרִים – שורש ע-ר או התפעל (בגלל "התעורר"); לכתוב שורשי ל"י כאילו היו מרובעים (ק-נ-י-ה).

סעיף ב

תשובה

(1) נ-ד-ר
(2) ה-ד-ר

שתי המילים נראות דומות, ולכן צריך לזהות בכל אחת את סימני הבניין ולגלות אילו אותיות שייכות לשורש.

•(1) מֻדָּרוֹת – נ-ד-ר. מֻ־ (מ' בקובוץ) – סימן הבינוני של הופעל (מֻקְטָל). הדגש בד' בא במקום נ' שנבלעה (פ"נ: מֻנְדָּר ← מֻדָּר, כמו מֻפָּל, מֻגָּשׁ). פעיל: הִדִּיר (הוציא מן הכלל). אוכלוסיות מודרות = שהוצאו מן הכלל.
•(2) מְהֻדָּרוֹת – ה-ד-ר. מְ־ (בשווא) + קובוץ באות הראשונה + דגש באות השנייה – סימני הבינוני של פֻּעַל (מְקֻטָּל, כמו מְסֻדָּר). כאן ה־ה' היא האות הראשונה של השורש (הָדָר, הִדּוּר), והדגש בד' הוא הדגש של פֻּעַל. נשים מהודרות = לבושות בהידור.

הבדיקה: מחפשים מילים מאותה משפחה. "הדיר, הדרה" ← נ-ד-ר; "הדר, הידור" ← ה-ד-ר.

טעות נפוצה: לכתוב מ-ד-ר או ד-ר-ת (לחשוב שהמ' או הת' שייכות לשורש), או מ-ה-ד-ר.

שאלה 8 · משפחות מילים של שני שורשים; נטיית פעלים לעתיד

מערכת הצורות20 נקודות
א.

לפניכם משפט, ובו שתי מילים מודגשות.
הקורס כולל בְּנִיָּה של תוכנה בעזרת בִּינָה מלאכותית.
(1) בטבלה שלפניכם שובצו שתי המילים. השלימו בשורת הכותרת בכל עמודה את השורש לפי המילים ששובצו בטבלה.

השורש: ______השורש: ______
בְּנִיָּהבִּינָה

(2) לפניכם רשימת מילים: מיינו בטבלה את המילים על פי השורשים שכתבתם בשורת הכותרת בטבלה.
תְּבוּנָה, הִתְבּוֹנְנוּת, בִּנְיָן, מוּבָן, בָּנוּי, מֻבְנֶה
(3) כתבו מן השורש של המילה בִּינָה שם תואר בבניין נפעל. ______
(4) כתבו מן השורש של המילה בְּנִיָּה שם במשקל בעלי מקצוע. ______

ב.

לפניכם טבלה ובה שלושה משפטים. בכל משפט יש פועל מודגש.
השלימו את הטבלה: ציינו את השורש של הפועל המודגש, וכתבו לכל פועל מודגש פועל באותו הבניין ובאותו הגוף אך בזמן עתיד.

השורשפועל באותו הבניין ובאותו הגוף אך בזמן עתיד
הנואמת הצעירה שָׁבְתָה את לב הקהל.
מערכת החינוך שָׁבְתָה ליום אחד.
הכלבה האבודה שָׁבָה לביתה.
◂ פתרון מלא לשאלה 8

סעיף א

תשובה

(1)–(2)

השורש: ב-נ-י/ההשורש: ב-י/ו-ן
בְּנִיָּהבִּינָה
בִּנְיָןתְּבוּנָה
בָּנוּיהִתְבּוֹנְנוּת
מֻבְנֶהמוּבָן

(3) נָבוֹן
(4) בַּנַּאי

(1) מציאת השורשים.

•בְּנִיָּה – שם פעולה במשקל קְטִילָה (כמו כְּתִיבָה). הי' הדגושה מייצגת את האות השלישית של השורש: ב-נ-י/ה (בָּנָה).
•בִּינָה – שם מגזרת ע"ו/ע"י: ב-י/ו-ן (הֵבִין, מֵבִין). הי' כאן היא האות האמצעית של השורש, והנ' – האות האחרונה.

המילים דומות בצליל, אבל הסדר שונה: ב-נ-י לעומת ב-י-ן.

(2) המיון. בכל מילה מורידים את תוספות התבנית ובודקים אם הנ' באה אחרי הב' מיד (ב-נ-י) או בסוף השורש (ב-י-ן):

•ב-נ-י/ה: בִּנְיָן (ב-נ-י + ־ָן), בָּנוּי (בינוני פָּעוּל של קל), מֻבְנֶה (בינוני הופעל, מֻקְטָל, ל"י).
•ב-י/ו-ן: תְּבוּנָה (ת' של המשקל + ב-ו-נ), הִתְבּוֹנְנוּת (שם פעולה של התפעל: הִתְבּוֹנֵן – בגזרת ע"ו התפעל בא בתבנית הִתְקוֹלֵל, והנ' נכפלת), מוּבָן (בינוני הופעל של ע"ו: הוּבַן – מוּבָן).

(3) נָבוֹן. נפעל בגזרת ע"ו: נָקוֹם, נָכוֹן – ומן השורש ב-י/ו-ן: נָבוֹן. זו צורת בינוני המשמשת שם תואר (אדם נבון = בעל בינה).

(4) בַּנַּאי. משקל בעלי המקצוע הנפוץ הוא קַטָּל/קַטַּאי (נַגָּר, צַבָּע, חַשְׁמַלַּאי). מן השורש ב-נ-י: בַּנַּאי – מי שמקצועו בנייה.

טעות נפוצה: לכתוב לבינה את השורש נ-ב-ן או ב-נ-ן; לשבץ "מובן" ו"מבנה" באותה עמודה בגלל הדמיון בצורה; לכתוב ב־(4) "בַּנְיָן" או "בונה" – אלה אינם משקל בעלי מקצוע.

סעיף ב

תשובה
השורשפועל באותו הבניין ובאותו הגוף אך בזמן עתיד
הנואמת הצעירה שָׁבְתָה את לב הקהל.ש-ב-י/התִּשְׁבֶּה
מערכת החינוך שָׁבְתָה ליום אחד.ש-ב-תתִּשְׁבֹּת (תשבות)
הכלבה האבודה שָׁבָה לביתה.ש-ו-בתָּשׁוּב

הצעד הראשון – המשמעות. שתי הצורות הראשונות זהות לגמרי (שָׁבְתָה), ורק ההקשר מגלה את השורש:

•שָׁבְתָה את לב הקהל = כבשה את הלב (שְׁבִי, שבויה). שורש ש-ב-י/ה. בגזרת ל"י העבר בנסתרת הוא קָטְתָה: בָּנְתָה, קָנְתָה ← שָׁבְתָה (הת' באה במקום האות השלישית). עתיד, נסתרת, קל: תִּבְנֶה ← תִּשְׁבֶּה.
•שָׁבְתָה ליום אחד = השביתה, הפסיקה לעבוד. שורש ש-ב-ת, והת' היא אות שורש: שָׁבַת ← שָׁבְתָה (כמו שָׁמַר ← שָׁמְרָה). עתיד, נסתרת, קל: תִּשְׁבֹּת (בכתיב מלא: תשבות).
•שָׁבָה לביתה = חזרה. שורש ש-ו-ב (גזרת ע"ו): שָׁב, שָׁבָה (כמו קָם, קָמָה). עתיד, נסתרת, קל: תָּשׁוּב.

שלושתם בבניין קל ובגוף נסתרת (היא), ולכן בעתיד כולם מתחילים ב־ת'.

טעות נפוצה: לכתוב פועל משורש אחר (תשתה, תעוף) – יש לשמור על השורש של הפועל המודגש; לכתוב פעמיים "תשבות"; לכתוב בגוף אחר (אשבה, ישוב); לכתוב בטעות "תשבוט".

שאלה 9 · שמות פעולה ובניינים; נֶהֱנֶה/נֶהֱנָה; בסיס וצורן ־ות

מערכת הצורות20 נקודות
א.

לפניכם קטע שנעשה בו שימוש בשמות פעולה.
החוקרת מרתה נוסבאום מייחסת חשיבות רבה למדעי הרוח וקובעת כי הם כלי מהותי בחינוך לערכים. קביעה זו טעונה הסבר והנמקה. מה בין קריאת רומנים ובין חינוך לערכים? לכאורה, לימודי ספרות והיסטוריה הם רק עיון בטקסטים, ופילוסופיה היא התדיינות ברומו של עולם על סוגיות המנותקות מחיי המעשה.
העתיקו מן הקטע ארבעה שמות פעולה מבניינים שונים, וציינו ליד כל אחד משמות הפעולה שהעתקתם את הבניין שלו.
שם הפעולה: ______ הבניין: ______
שם הפעולה: ______ הבניין: ______
שם הפעולה: ______ הבניין: ______
שם הפעולה: ______ הבניין: ______

ב.

לפניכם משפט, ובו שני זוגות מילים מודגשות. הקיפו בכל זוג את הפועל המתאים להקשר.
אני נֶהֱנֶה / נֶהֱנָה מלימודיי בדיוק כשם שאבי נֶהֱנֶה / נֶהֱנָה מלימודיו כשהיה בגילי.

ג.

לפניכם משפט, ובו מודגשת מילה שנוצרה בדרך של בסיס וצורן סופי.
מַהוּת העיסוק במדעי הרוח היא חינוך לערכים.
(1) כתבו את הבסיס של המילה מַהוּת. ______
(2) ציינו את סוג הצורן הסופי. ______
(3) ציינו את משמעות הצורן הסופי. ______
(4) מבין המילים שלפניכם הקיפו שתי מילים שנוצרו באותה דרך התצורה של המילה מַהוּת.
כַּמּוּת, טָעוּת, אֵיכוּת, דְּמוּת, שְׁטוּת

לא במיקוד תשפ"ז

◂ פתרון מלא לשאלה 9

סעיף א

תשובה

קביעה / קריאה – קל (פעל)
חינוך / לימוד / עיון – פיעל
הסבר / הנמקה – הפעיל
התדיינות – התפעל
(בכל שורה מספיקה דוגמה אחת.)

שם פעולה הוא שם עצם שמציין את הפעולה של פועל (כתב ← כתיבה). לכל בניין משקל קבוע של שם פעולה:

•קל – קְטִילָה: קְבִיעָה (קבע), קְרִיאָה (קרא).
•פיעל – קִטּוּל: חִנּוּךְ (חינך), לִמּוּד (לימד), עִיּוּן (עיין).
•הפעיל – הַקְטָלָה / הֶקְטֵל: הַנְמָקָה, הֶסְבֵּר (הסביר).
•התפעל – הִתְקַטְּלוּת: הִתְדַּיְּנוּת (התדיין).
•(נפעל – הִקָּטְלוּת – אין בקטע.)

בוחרים ארבעה שמות, אחד מכל בניין.

הערה על "הנמקה": הפועל הנפוץ הוא "נימק" (פיעל), אבל שם הפעולה "הנמקה" בנוי במשקל של הפעיל (הַקְטָלָה), ולכן הוא משויך להפעיל. אם בחרתם "הסבר" – אל תבחרו גם "הנמקה", כי שניהם מאותו בניין.

טעות נפוצה: להעתיק את "חשיבות" כשם פעולה רק בגלל הסיומת ־וּת – זה שם מופשט (חָשׁוּב + ־וּת), ולא שם פעולה; להעתיק שני שמות פעולה מאותו בניין; לשייך את "הנמקה" לפיעל.

סעיף ב

תשובה

אני נֶהֱנֶה מלימודיי ... אבי נֶהֱנָה מלימודיו

הפועל משורש ה-נ-י/ה בבניין נפעל. בגזרת ל"י ההבדל בין הזמנים הוא בתנועה של האות האחרונה:

•הווה (בינוני): נֶהֱנֶה – בסגול, כמו נִבְנֶה, נִרְאֶה. "אני נהנה מלימודיי" – עכשיו, בהווה.
•עבר: נֶהֱנָה – בקמץ, כמו נִבְנָה, נִרְאָה. "אבי נהנה מלימודיו כשהיה בגילי" – בעבר.

המילה "כשהיה" מכריעה שהחלק השני מתאר עבר.

טעות נפוצה: להגות "נֶהֱנָה" גם בהווה ("אני נהנָה") – זו צורת עבר.

סעיף ג

תשובה

(1) מה
(2) צורן גזירה
(3) הפשטה (שם מופשט)
(4) כַּמּוּת, אֵיכוּת

(1) הבסיס – "מה". מַהוּת = מָה + ־וּת: "מה הוא הדבר" – העיקר שלו. מורידים את הצורן הסופי ־וּת ונשאר הבסיס – מילת השאלה "מה".

(2) צורן גזירה. הצורן ־וּת יוצר מילה חדשה בעלת משמעות חדשה (מן "מה" נוצר שם עצם). צורן שיוצר מילה חדשה הוא צורן גזירה; צורן נטייה רק משנה צורה של אותה מילה (מין, מספר, גוף).

(3) הפשטה. ־וּת יוצרת שם מופשט – שם של תכונה או מושג, ולא של דבר מוחשי (כמו ילדוּת, אנושיוּת).

(4) כַּמּוּת, אֵיכוּת. גם הן נוצרו מבסיס של מילת שאלה + ־וּת: כַּמָּה ← כַּמּוּת, אֵיךְ ← אֵיכוּת. לעומתן טָעוּת, דְּמוּת, שְׁטוּת נוצרו בדרך של שורש ומשקל: ט-ע-י/ה, ד-מ-י/ה, ש-ט-י/ה – שורשי ל"י, במשקל קְטוּת (הת' באה במקום האות השלישית). אין להן בסיס של מילה קיימת + ־וּת.

טעות נפוצה: לכתוב בסיס "מהו"; לכתוב בסוג הצורן "־ות" במקום "צורן גזירה"; לכתוב במשמעות "מילת שאלה" או "שייכות"; להקיף את "דמות" או "טעות" בגלל הסיומת.

שאלה 10 · משקלי הבינוני בנקבה; חלקי דיבור; בניין משותף ועתיד

מערכת הצורות20 נקודות
א.

לפניכם שמות עצם מודגשים הנוטים במשקלי הבינוני בנקבה.
עוֹרֶכֶת דין, מְהַנְדֶּסֶת, רוֹפְאָה, מַרְצָה, מְכַשֵּׁפָה, מְפִיקָה
סדרו את שמות העצם בשלושה זוגות לפי הבניין, וציינו את הבניין של כל זוג.
הזוג: ______ , ______ הבניין: ______
הזוג: ______ , ______ הבניין: ______
הזוג: ______ , ______ הבניין: ______

ב.

לפניכם קטע, ובו מודגשות מילים.
ציינו מעל כל אחת מן המילים המודגשות את חלק הדיבור שלה.
בשל הירידה התְּלוּלָה במספר הסטודנטים שנִרְשָׁמִים ללימודים במדעי הרוח, חוֹקְרִים מתחומים שונים דָּנִים בחשיבות מקצועות אלה שבהם חוֹקְרִים ברצינות את מה שמצוי סביבנו.

ג.

לפניכם צירופים, ובהם מודגשים ארבעה פעלים בזמן הווה.
יוֹרֶה חץ, מוֹחֵל וסולח, נוֹעֵץ מבט, אוֹכֵל לשובע
(1) ציינו את הבניין המשותף לארבעת הפעלים המודגשים. ______
(2) בהקשר אחר – אחד מארבעת הפעלים הוא גם פועל בזמן עתיד. העתיקו פועל זה. ______
(3) ציינו את הבניין של הפועל שהעתקתם, כאשר הוא בזמן עתיד. ______

◂ פתרון מלא לשאלה 10

סעיף א

תשובה

עוֹרֶכֶת, רוֹפְאָה – קל (פעל)
מְהַנְדֶּסֶת, מְכַשֵּׁפָה – פיעל
מַרְצָה, מְפִיקָה – הפעיל

שמות העצם האלה הם צורות בינוני (נקבה) שמשמשות לבעלות מקצוע. מזהים את הבניין לפי סימני הבינוני:

•קל – קוֹטֶלֶת / קוֹטְלָה (חולם אחרי האות הראשונה, בלי מ'): עוֹרֶכֶת (ע-ר-ך), רוֹפְאָה (ר-פ-א; בגזרת ל"א הנקבה היא קוֹטְאָה).
•פיעל – מְקַטֶּלֶת / מְקַטְּלָה (מְ בשווא, פתח באות הראשונה, דגש באמצעית): מְכַשֵּׁפָה (כ-ש-ף), מְהַנְדֶּסֶת (שורש מרובע ה-נ-ד-ס; המרובעים נוטים בפיעל: מְקַטְלֶלֶת). שימו לב: המ' בשווא מבחינה בינה לבין הפעיל.
•הפעיל – מַקְטִילָה (מַ בפתח, ־ִי־ אחרי האות השנייה): מַרְצָה (ר-צ-י/ה; בל"י הפעיל: מַרְצֶה, מַרְצָה – כמו מַפְנָה), מְפִיקָה (פ-ו-ק; בע"ו הבינוני של הפעיל: מֵפִיק, מְפִיקָה – כמו מֵקִים, מְקִימָה).

טעות נפוצה: לשייך את "מהנדסת" להפעיל בגלל ה־ה' שאחרי המ' – ה־ה' היא אות שורש (הנדסה); לשייך את "מרצה" לפיעל או את "מפיקה" לפיעל בגלל ה־מְ – בע"ו המ' של הפעיל באה בשווא לפני ־ִי־.

סעיף ב

תשובה

תלולה – שם תואר; נרשמים – פועל; חוקרים (הראשון) – שם עצם; דנים – פועל; חוקרים (השני) – פועל.

איך מבחינים? צורות בינוני ושמות במשקל קָטוּל יכולות להיות שם עצם, שם תואר או פועל. ההכרעה היא לפי ההקשר:

•התלולה – שם תואר. מתארת את שם העצם "הירידה" (איזו ירידה? – התלולה), מתאימה לו במין, במספר וביידוע. (תָּלוּל – משקל קָטוּל, משקל של שמות תואר.)
•נרשמים – פועל. אחרי ש' הזיקה, מתאר פעולה שהסטודנטים עושים בהווה (נפעל, בינוני). אפשר להחליף בזמן אחר: "שנרשמו".
•חוקרים (הראשון) – שם עצם. מכנה בעלי מקצוע (אנשי מחקר), ועליו נאמר שהם "דנים". יש לו לוואי: "מתחומים שונים".
•דנים – פועל. מציין מה החוקרים עושים (ד-ו/י-ן, קל, בינוני). אפשר להחליף: "דנו".
•חוקרים (השני) – פועל. בפסוקית "שבהם חוקרים ברצינות את מה ש..." המילה מציינת פעולה, ויש לה מושא (את מה ש...). אפשר להחליף: "חקרו".

טעות נפוצה: לכתוב "שם פועל" במקום "פועל" (שם פועל הוא צורה עם ל': לחקור); לקבוע שאותה מילה ("חוקרים") היא תמיד אותו חלק דיבור.

סעיף ג

תשובה

(1) קל (פעל)
(2) יוֹרֶה
(3) הפעיל

(1) קל. ארבעת הפעלים באים בתבנית קוֹטֵל – הבינוני של בניין קל: יוֹרֶה (י-ר-י/ה; בל"י: קוֹטֶה), מוֹחֵל (מ-ח-ל), נוֹעֵץ (נ-ע-ץ), אוֹכֵל (א-כ-ל).

(2)–(3) יוֹרֶה – גם עתיד של הפעיל. בהפעיל של גזרת פ"י/ו העבר הוא הוֹרָה (לימד, הורה הוראה) והעתיד – הוּא יוֹרֶה (כמו הוֹדָה – יוֹדֶה). כלומר הצורה "יוֹרֶה" יכולה להיות:

•הווה של קל: הוא יוֹרֶה חץ (יָרָה – יוֹרֶה).
•עתיד של הפעיל: הוא יוֹרֶה (=ילמד, ייתן הוראה) – כמו "התורה תורה לנו את הדרך".

שאר הפעלים אינם יכולים להיות עתיד בצורה זו: עתיד של א-כ-ל בגוף מדבר הוא "אֹכַל", ו"אוּכַל" (מן י-כ-ל) נהגה אחרת; מוֹחֵל ונוֹעֵץ הם רק בינוני.

טעות נפוצה: לבחור "אוכל" (בגלל "אוּכַל" – מן י-כ-ל, ניקוד שונה לגמרי); לזהות את "יורה" אבל לשייך אותו בעתיד להופעל או לנפעל.

שאלה 11 · פעלים סבילים; צורן גזירה וצורן נטייה; דרכי תצורה ובסיסים

מערכת הצורות20 נקודות
א.

לפניכם קטע שנעשה בו שימוש בפעלים סבילים.
הקיפו בקטע ארבעה פעלים סבילים, וציינו מעל כל אחד מהם את הבניין שלו.
תחומי הרוח והאומנויות נתפסים כיום לא חיוניים. ברשתות החברתיות מועלות השאלות, מה הם המקצועות המבטיחים מעמד חברתי גבוה. החוקרים סוברים כי מדובר במשבר גדול בהיקפו, וכי מקצועות הרוח ייעלמו ממפת המחקר והלמידה.

ב.

לפניכם צירוף, ובו מודגשת מילה.
רשתות חֶבְרָתִיּוֹת.
המילה חֶבְרָתִיּוֹת נוצרה בשני שלבים.
בכל אחד מן המשפטים שלפניכם, הקיפו את האפשרות הנכונה, והשלימו את המידע החסר.
– במילה חֶבְרָתִי הצורן הסופי □ִי הוא צורן גזירה / נטייה, ומשמעותו ______ .
– במילה חֶבְרָתִיּוֹת הצורן הסופי □וֹת הוא צורן גזירה / נטייה, ומשמעותו ______ .

לא במיקוד תשפ"ז

ג.

לפניכם שתי מילים.
סִרְטוֹן, יִתְרוֹן
ציינו את דרך התצורה של כל אחת מן המילים.
סִרְטוֹן ______ , יִתְרוֹן ______

ד.

לפניכם שני שמות שנוצרו בדרך של בסיס וצורן סופי: הִיסְטוֹרְיוֹן – קוֹלְנוֹעָן.
ציינו מה מיוחד בבסיס של כל מילה.
הִיסְטוֹרְיוֹן ______
קוֹלְנוֹעָן ______

◂ פתרון מלא לשאלה 11

סעיף א

תשובה

נתפסים – נפעל; מועלות – הופעל; מדובר – פועל (פֻּעַל); ייעלמו – נפעל.

פועל סביל מתאר פעולה שנעשית בנושא, בלי לציין (בדרך כלל) מי עושה אותה. הבניינים הסבילים: נפעל (לעיתים קרובות סביל של קל), פֻּעַל (סביל של פיעל), הֻפְעַל (סביל של הפעיל).

•נִתְפָּסִים – נפעל (ת-פ-ש): מישהו תופס אותם כך. נִ־ בתחילת הבינוני.
•מוּעֲלוֹת – הופעל (ע-ל-י/ה): מישהו מעלה את השאלות (הֶעֱלָה ← הוּעֲלָה). מוּ־ – סימן בינוני של הופעל.
•מְדֻבָּר – פֻּעַל (ד-ב-ר): קובוץ באות הראשונה ודגש באמצעית; סביל של "דיבר".
•יֵיעָלְמוּ – נפעל (ע-ל-ם): עתיד של נפעל (יִקָּטְלוּ; בגרונית – תשלום דגש). זה פועל סביל בצורתו (בניין נפעל), אף שמשמעותו "ייעלמו מעצמם".

לא סבילים: "המבטיחים" – הפעיל (פעיל); "סוברים" – קל (פעיל); "מעמד" – שם עצם, לא פועל.

טעות נפוצה: להקיף את "מעמד" או "המבטיחים" בגלל ה־מ' שבראשם; לשייך את "מועלות" לפֻּעַל.

סעיף ב

תשובה

– במילה חֶבְרָתִי הצורן הסופי ־ִי הוא צורן גזירה, ומשמעותו שם תואר (שייכות – הקשור לחברה).
– במילה חֶבְרָתִיּוֹת הצורן הסופי ־וֹת הוא צורן נטייה, ומשמעותו ריבוי (רבות).

שלב 1 – גזירה: חֶבְרָה + ־ִי ← חֶבְרָתִי. הצורן ־ִי יוצר מילה חדשה – שם תואר ("של החברה, הקשור בחברה"), ולכן הוא צורן גזירה. (ה־ה' של "חברה" הופכת ל־ת' לפני הצורן, כמו מְדִינָה ← מְדִינָתִי.)

שלב 2 – נטייה: חֶבְרָתִי ← חֶבְרָתִיּוֹת. הצורן ־וֹת אינו יוצר מילה חדשה – זו אותה מילה (חברתי) בצורת נקבה רבות, כדי להתאים לשם העצם "רשתות". צורן שמשנה רק מין/מספר הוא צורן נטייה, ומשמעותו ריבוי (נקבה רבות).

כלל אצבע: אם אחרי הוספת הצורן מחפשים את המילה במילון בערך חדש – גזירה; אם זו אותה מילה בצורה אחרת – נטייה.

טעות נפוצה: לכתוב בשני המקרים "גזירה"; לכתוב במשמעות של ־ִי רק "שייכות" בלי לציין שהוא יוצר שם תואר.

סעיף ג

תשובה

סִרְטוֹן – בסיס וצורן סופי (סֶרֶט + ־וֹן)
יִתְרוֹן – שורש ומשקל (י-ת-ר, משקל קִטְלוֹן)

שתי המילים מסתיימות ב־וֹן, ולכן צריך לבדוק אם לפני ה־וֹן יש מילה קיימת (בסיס) או רק שורש.

•סִרְטוֹן – בסיס וצורן סופי. הבסיס הוא המילה סֶרֶט (שם עצם קיים), והצורן ־וֹן מוסיף משמעות של הקטנה: סרט קצר. (הבסיס משנה מעט את צורתו: סֶרֶט ← סִרְט־.)
•יִתְרוֹן – שורש ומשקל. אמנם יש בעברית המילה "יֶתֶר", אבל "יתרון" (עדיפות) נחשבת למילה שנבנתה בתבנית של שורש ומשקל, כמו מילים רבות אחרות במשקל זה. המילה בנויה מן השורש י-ת-ר (יותר, מיותר, הותיר) במשקל קִטְלוֹן (כמו פִּתְרוֹן, כִּשְׁרוֹן, זִכְרוֹן).

טעות נפוצה: לכתוב על "סרטון" "הקטנה" (זו משמעות הצורן ולא דרך התצורה); לכתוב על שתיהן "בסיס וצורן" רק בגלל הסיומת ־וֹן.

סעיף ד

תשובה

הִיסְטוֹרְיוֹן – הבסיס (היסטוריה) הוא מילה שאולה מלעז.
קוֹלְנוֹעָן – הבסיס (קולנוע) נוצר בהלחם בסיסים (קול + נוע).

בשתי המילים הצורן הסופי מציין בעל מקצוע (־וֹן, ־ָן), וההבדל הוא במקור הבסיס:

•הִיסְטוֹרְיוֹן: הבסיס הִיסְטוֹרְיָה אינו עברי – הוא שאול מלעז (מיוונית, דרך לשונות אירופה). הצורן העברי ־וֹן נוסף לבסיס הלועזי. כלומר, מילה עברית שנבנתה על בסיס שאול.
•קוֹלְנוֹעָן: הבסיס קוֹלְנוֹעַ הוא בעצמו מילה שנוצרה בהלחם בסיסים: קוֹל + נוֹעַ ("קול נע" – תמונה נעה עם קול). אל הבסיס המולחם נוסף הצורן ־ָן (בעל מקצוע: אדם שעוסק בקולנוע).

טעות נפוצה: לכתוב את משמעות המילה ("מקום", "בעל מקצוע") במקום את המיוחד בבסיס; לכתוב שאחד הבסיסים לועזי ושהשני "עברי" בלי לציין את ההלחם.

כל האתר במבט אחד

קיצורי דרך לכל הכלים, הבגרויות והקורסים

GuyAI הוא המורה הפרטי המתקדם בישראל, המבוסס על מודלי הבינה המלאכותית החזקים בעולם בשילוב הידע הפדגוגי של GOOL. המערכת מספקת פתרונות לכל המקצועות ולכל הרמות - מיסודי ועד אקדמיה, וממתמטיקה ועד היסטוריה.