בגרות בלשון פרק הלשון 011271 - חורף 2023
פרק הלשון (מיזם הכתיבה) · שאלון 011271 · חורף · 11 שאלות · שעתיים
בחינת הבגרות בלשון, חורף 2023, כל 11 השאלות כמו בשאלון. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא: מה בודקים בשאלה, הכלל שמכריע, ואיך מגיעים לתשובה.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שלושה פרקים.
פרק א – שם המספר ואותיות השימוש – 20 נקודות
פרק ב – תחביר / פרק ג – מערכת הצורות – יש לבחור באחד הפרקים – 80 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: דף עזר (עמוד 4).
ד. הוראה מיוחדת: יש להקפיד על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
שימו לב: בסוף הבחינה מצורפים דפי טיוטה. אין להוסיף דפים אחרים למחברת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק א: חובה – שם המספר ואותיות השימוש
ההוראות לחלק זה
(20 נקודות)
ענו על שאלה 1 שלפניכם.
שאלה 1 · שם המספר ואותיות השימוש – סקר על נימוס
לפניכם קטע ובו אפשרויות להגיית שם המספר וכן מספרים מודגשים. הקיפו את הצורה הנכונה מבין האפשרויות להגיית שם המספר, וכתבו במילים את המספרים המודגשים (אין צורך לנקד).
באַרְבַּע עֶשְׂרֵה / אַרְבָּעָה עָשָׂר בספטמבר 2010 פורסמו תוצאות סקר שבדק את הקשר בין הרגלי נימוס של אנשים ובין רמת ההכנסה שלהם בישראל. הסקר נערך בקרב 992 ______ נשים וגברים, והם התבקשו לדווח כיצד הם מתנהגים במצבים שונים. על סמך תשובותיהם ניתן לכל אחד מהם ציון בין 0 ל־4 ______.
ממצאי הסקר הראו שככל שאדם מנומס יותר, הכנסתו גבוהה יותר: עלייה של 10 ______ אחוזים בציון בנימוס לוותה בעלייה בהכנסתו של אותו אדם.
כמו כן, הסקר בדק היכן ישראלים נתקלים בהתנהגות לא מנומסת, ובשְׁלוֹשׁ / שָׁלוֹשׁ / שְׁלֹשֶׁת המקומות הראשונים נמצאים מרכזי קניות, מקומות עבודה ושדות תעופה.
שיעור המשיבים שדיווחו על חוסר נימוס במשרדי ממשלה היה גבוה פי אֶחָד וָחֵצִי / אַחַת וָחֵצִי בהשוואה לשיעור המשיבים בסקר דומה שנערך בארצות הברית. נתון נוסף הוא שניו־יורק היא העיר שתושביה הם המנומסים ביותר, ואילו תושבי פריז ולונדון נמצאים רק במקום ה־15 ______.
ואיך אפשר לחנך לנימוסים?
תמי לנצוט ליבוביץ, מומחית לנימוסים, פרסמה יותר מ־11 ______ מאמרים בתחום, ובספרהּ "סיביליטי", שהתפרסם לפני כְּשְׁבַע עֶשְׂרֵה / כִּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שנים, היא מונה שְׁמוֹנָה / שְׁמוֹנֶה עקרונות בסיסיים ליצירת התנהגות מנומסת בעת מפגש חברתי.
לא במיקוד תשפ"ז – רק הפריט "פי אחד וחצי" (שבר) מחוץ למיקוד
◂ פתרון מלא לשאלה 1
הכלל הבסיסי: במספרים 3–10 (וגם באחדות שבתוך מספר מורכב) שם המספר "הפוך" למין שם העצם: עם שם עצם זכר – צורה עם ה' בסוף (שלושה, עשרה); עם שם עצם נקבה – צורה בלי ה' (שלוש, עשר). לכן בכל פריט שואלים קודם: מה מינו של שם העצם הנספר? – וקוראים את המשפט עד סופו, כי לפעמים שם העצם מגיע אחרי סוף השורה.
1. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בספטמבר. בתאריך, היום בחודש נקרא בצורת זכר (כאילו "היום ה־14"): אַרְבָּעָה עָשָׂר. "אַרְבַּע עֶשְׂרֵה" היא צורת הנקבה. ב' השימוש לפני מילה שהאות הראשונה שלה מנוקדת בתנועה מלאה (אַ – פתח) נקראת בשווא: בְּאַרְבָּעָה.
2. תשע מאות תשעים ושניים נשים וגברים.
3. בין 0 ל־4 – ארבע. כאן המספר אינו סופר שום שם עצם; הוא ערך מופשט על סולם (ציון). זהו המספר הסתמי, והוא תמיד בצורת נקבה: אפס, אחת, שתיים, שלוש, ארבע.
4. עשרה אחוזים. "אחוז" – זכר, ולכן עשרה (עם ה').
5. בִּשְׁלֹשֶׁת המקומות.
6. פי אֶחָד וָחֵצִי. אחרי "פי" (כפל) שם המספר בא בצורת זכר: פי שניים, פי שלושה, פי עשרה – ולכן גם פי אחד וחצי. ו' החיבור לפני הברה מוטעמת בצמד קבוע נהגית וָ (וָחֵצִי) – כך בשתי האפשרויות.
7. במקום החמישה עשר. זהו מספר סודר מעל 10: מבטאים אותו במספר יסודי מיודע, הבא אחרי שם העצם ומתאים לו במין. "מקום" – זכר, ולכן: המקום החמישה עשר.
8. יותר מאחד עשר מאמרים. "מאמר" – זכר, ולכן 11 = אחד עשר (בנקבה: אחת עשרה).
9. לפני כִּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שנים. "שנה" – נקבה, ולכן 17 = שְׁבַע עֶשְׂרֵה (ההתאם נכון בשתי האפשרויות). ההבדל הוא בהגיית כ' השימוש: לפני שווא (שְׁ) היא נקראת בחיריק – כִּשְׁבַע (ולא כְּשְׁבַע, כי אי אפשר שני שוואים בראש מילה).
10. שְׁמוֹנָה עקרונות. "עיקרון" – זכר, ולכן שְׁמוֹנָה (עם קמץ וה' בסוף); שְׁמוֹנֶה היא צורת הנקבה.
טעות נפוצה: לכתוב "תשע מאות תשעים ושתיים" מפני שהשורה נגמרת במילה "נשים" (בלי לראות את "וגברים"); לכתוב "החמש עשרה" במקום "החמישה עשר" (המספר הסודר מתאים ל"מקום" – זכר); לכתוב "אחד עשרה מאמרים"; לבחור "כְּשְׁבַע".
פרק ב: תחביר
ההוראות לחלק זה
(80 נקודות)
לפניכם שני פרקים: פרק ב – תחביר, פרק ג – מערכת הצורות.
בחרו בפרק שלמדתם: בפרק ב – תחביר או בפרק ג – מערכת הצורות.
בפרק שבחרתם ענו על השאלות לפי ההוראות.
בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 2–6 (לכל שאלה – 20 נקודות).
שימו לב: בכל שאלה שתבחרו, ענו על כל הסעיפים.
שאלה 2 · תפקידים תחביריים; פשוט ומאוחה; קשר ויתור והמרה
לפניכם משפט פשוט.
לעיתים התנהגות מנומסת מסתירה את רגשותינו האמיתיים.
נתחו את המשפט: ציינו מעל המילים שבמשפט את התפקידים התחביריים שלהן.
לפניכם שני משפטים.
I. למרות התועלת שבנימוסים הם נתפסו ריקים מתוכן.
הסוג התחבירי: ______
II. הנימוסים הם תולדה של עולם מעמדי והיררכי, ואף על פי כן הם מפתחים תודעה של שוויון בין בני אדם.
הסוג התחבירי: ______
(1) ציינו מתחת לכל משפט את הסוג התחבירי שלו.
(2) ציינו מהו הקשר הלוגי המשותף לשני המשפטים. ______
(3) המירו את משפט I במשפט מסוג תחבירי אחר, בלי לשנות את הקשר הלוגי שבו.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
לעיתים – תיאור; התנהגות – נושא; מנומסת – לוואי; מסתירה – נשוא; את רגשותינו – מושא; האמיתיים – לוואי.
הדרך: מתחילים מהנשוא ומהנושא, ואחר כך שואלים על כל מילה שנשארה "את מה היא משלימה?".
טעות נפוצה: לסמן "לעיתים" כנושא בגלל מקומו בראש המשפט – בעברית סדר המילים חופשי, והנושא נקבע לפי ההתאם לנשוא.
סעיף ב
(1) I – משפט פשוט; II – משפט איחוי (מאוחה, מחובר).
(2) ויתור.
(3) אף על פי שיש תועלת בנימוסים, הם נתפסו ריקים מתוכן. (משפט מורכב)
או: בנימוסים יש תועלת, ובכל זאת הם נתפסו ריקים מתוכן. (משפט מאוחה)
(1) הסוג התחבירי.
(2) הקשר הלוגי – ויתור. בשני המשפטים יש עובדה שהייתה אמורה למנוע את התוצאה, והתוצאה מתקיימת בכל זאת: יש תועלת – ובכל זאת נתפסו ריקים; נולדו בעולם היררכי – ובכל זאת מפתחים שוויון. מילות הוויתור: "למרות", "אף על פי כן".
ויתור ≠ ניגוד: בניגוד משווים שני דברים שונים ("X, ואילו Y"); בוויתור יש ציפייה שמתבדה ("אף על פי ש־X, Y").
(3) ההמרה. כדי להפוך את הצירוף "למרות התועלת שבנימוסים" לפסוקית מוסיפים לו נשוא ("יש") ומילת שעבוד של ויתור: אף על פי ש/למרות ש/אף ש־.
שומרים על סדר ההיגיון: החלק שבו מתחיל הוויתור (התועלת) הוא הוויתור, והתוצאה (נתפסו ריקים) היא החלק העיקרי.
טעות נפוצה: לזהות את משפט I כמורכב בגלל ה־ש' ב"שבנימוסים"; לכתוב "ניגוד" במקום "ויתור"; להפוך את התפקידים בהמרה ("למרות שהנימוסים נתפסו ריקים, יש בהם תועלת") – זה משנה את המשמעות.
שאלה 3 · סוגי נשוא; פסוקית תנאי ופסוקית לוואי; חלקים כוללים
לפניכם ארבעה משפטים.
I. שמירה על כללי הנימוס עשויה למנוע פגיעות בלתי מכוונות.
II. בזכות כללי הנימוס הקרבה בין בני אדם נהפכה לנעימה.
III. מחווֹת הנימוס מבטאות הכרה במצבו של הזולת.
IV. עם השנים הלכו והתרבו כללי הנימוס בחברה.
(1) העתיקו מן המשפטים I–IV שני נשואים מורחבים. ______
(2) ציינו מעל כל אחד משני הנשואים האחרים את סוגו.
לפניכם משפט מורכב.
אם נבחן את התועלת שיש בהתנהגות מנומסת, נוכל להבין את תחום הנימוסים כולו.
תחמו במשפט זה את הפסוקיות, וציינו מעל כל פסוקית את התפקיד התחבירי שלה.
לפניכם שני משפטים, ובהם חלקים כוללים.
I. נימוס הוא צורת ביטוי חיונית, אך לא אותנטית.
II. אדם מסיט את מבטו הצידה באוטובוס או ברכבת בשעה שמישהו לידו מנהל שיחה אישית בטלפון.
(1) סמנו קו מתחת לחלק הכולל בכל אחד מן המשפטים.
(2) ציינו מעל כל חלק כולל את התפקיד התחבירי שלו במשפט.
(3) ציינו מהו הקשר הלוגי בחלק הכולל במשפט I. ______
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
(1) I – עשויה למנוע; IV – הלכו והתרבו.
(2) II – (נהפכה) לנעימה – נשוא שמני ("נהפכה" – אוגד); III – מבטאות – נשוא פועלי.
נשוא מורחב הוא נשוא שבנוי משתי מילים (או יותר) שאחת מהן לבדה אינה משלימה את המשמעות: פועל/שם תואר מודאלי או פועל עזר + שם פועל, או שני פעלים צמודים שיחד מבטאים תהליך.
השניים האחרים:
טעות נפוצה: לסמן "נהפכה" כנשוא פועלי – כשהפועל רק מקשר בין הנושא לתכונתו (נהפך ל־, נעשה, היה), הוא אוגד, והנשוא הוא השם שאחריו.
סעיף ב
[אם נבחן את התועלת [שיש בהתנהגות מנומסת]], נוכל להבין את תחום הנימוסים כולו.
הדרך: מוצאים את הנשואים ואת מילות השעבוד. כאן שלושה נשואים: "נבחן", "יש", "נוכל להבין" – ולכן יש משפט עיקרי ושתי פסוקיות.
טעות נפוצה: לסיים את פסוקית התנאי במילה "התועלת" ולתחום את פסוקית הלוואי כפסוקית נפרדת שאינה חלק ממנה.
סעיף ג
(1)+(2) I – חיונית, אך לא אותנטית – לוואי.
II – באוטובוס או ברכבת – תיאור.
(3) ניגוד.
חלק כולל – שני רכיבים (או יותר) שיש להם אותו תפקיד תחבירי ושמחוברים ב־ו', או, אך, וכד'. מסמנים את כל הרכיבים יחד עם מילת החיבור.
(3) הקשר הלוגי – ניגוד: "אך" מעמידה זה מול זה שתי תכונות שונות של הנימוס: חיונית לעומת לא אותנטית (טובה מצד אחד, פגומה מצד אחר).
טעות נפוצה: לסמן כחלק כולל רק את "אך לא אותנטית" או לשכוח את מילת החיבור.
שאלה 4 · הסגר; נשוא קיומי ואוגד; יש קיומי ומודאלי; דו־משמעות
לפניכם שני משפטים, ובכל אחד מהם יש הסגר.
I. אדוני הנכבד, כנראה אינך מבין את חומרת המעשה.
II. עם הזמן אנשים מרגישים מחויבים פחות לכללי הנימוס, אולי משום שזה אפשרי.
(1) סמנו קו מתחת להסגר בכל אחד מן המשפטים.
(2) ציינו את התפקיד המשותף לשני ההסגרים מבחינת המשמעות. ______
לפניכם משפט, ובו שתי מילים מסומנות בקו.
אין ספק שהשילוב בין רגשות ובין נימוסים אינו פשוט.
ציינו מעל כל אחת מן המילים המסומנות בקו את התפקיד התחבירי שלה.
לפניכם משפט, ובו המילה "יש" מופיעה פעמיים ומסומנת בקו. בשתי הפעמים תפקידה התחבירי הוא "נשוא".
יש לתת את הדעת על הבעיה הרצינית שיש לנו.
(1) מבין הנשואים המסומנים בקו, הקיפו את הנשוא שיש לו משמעות של קיום.
(2) מעל הנשוא שלא הקפתם – כתבו מילה אחרת שיכולה להחליף אותו ולשמור על משמעות המשפט.
לפניכם משפט דו־משמעי.
בחירת הנציג הִכְּתָה את כולנו בתדהמה.
(1) הקיפו את הצירוף היוצר דו־משמעות במשפט זה.
(2) נסחו את שתי המשמעויות של הצירוף הדו־משמעי.
משמעות 1: ______
משמעות 2: ______
לא במיקוד תשפ"ז
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
(1) I – כנראה; II – אולי.
(2) הבעת ספק / חוסר ודאות (של הכותב בדבריו).
הסגר הוא מילה או צירוף שאינם קשורים תחבירית לשום חלק במשפט, ומבטאים את עמדת הדובר כלפי דבריו (ודאות, ספק, הסתייגות, רגש). אפשר להשמיט אותם והמשפט נשאר שלם.
(2) המשמעות המשותפת: שני ההסגרים מביעים ספק – הכותב אינו בטוח בדבריו.
טעות נפוצה: לסמן את "אדוני הנכבד" (פנייה); לכתוב שהתפקיד הוא "ודאות" או "הסתייגות" במקום ספק.
סעיף ב
אין – נשוא; אינו – אוגד.
ההבדל: "אין" + שם עצם = קיום (נשוא); "אינו/אינה" בין נושא לנשוא שמני = אוגד.
טעות נפוצה: לסמן גם את "אינו" כנשוא, או את "אין" כתיאור שלילה.
סעיף ג
(1) "יש" השני: הבעיה הרצינית שיש לנו.
(2) במקום "יש" הראשון: צריך / חשוב / כדאי / חובה / אפשר / מוטב / רצוי / עלינו.
שני שימושים של "יש":
(2) במקום ה"יש" המודאלי אפשר לשים מילה מודאלית אחרת שמבטאת חובה/צורך: צריך לתת את הדעת, חשוב, כדאי, חובה, רצוי, מוטב, עלינו.
איך מבחינים? בודקים מה בא אחרי "יש": שם פועל (לתת, לעשות) – מודאלי; שם עצם או מילת יחס עם כינוי (לנו, בו) – קיומי.
סעיף ד
(1) בחירת הנציג.
(2) משמעות 1: הנציג בחר (הבחירה שהנציג עשה הכתה אותנו בתדהמה).
משמעות 2: הנציג נבחר / בחרו את הנציג (העובדה שהוא נבחר הכתה אותנו בתדהמה).
מקור הדו־משמעות: "בחירת הנציג" היא סמיכות של שם פעולה ("בחירה") + שם עצם. בסמיכות כזו הסומך יכול להיות:
המשפט אינו מבהיר מי בחר את מי, ולכן הצירוף דו־משמעי.
הניסוח: בכל משמעות מנסחים משפט שמבהיר את התפקיד – "הנציג בחר" / "הנציג נבחר" (או "בחרו את הנציג").
טעות נפוצה: לחפש את הדו־משמעות במילה "הִכְּתָה" (הניקוד שלה חד־משמעי); "לפתור" את הדו־משמעות בצירוף דו־משמעי אחר ("הבחירה של הנציג") – גם הוא אינו מבהיר מי בחר.
שאלה 5 · תמורה; המרת מורכב לפשוט בעל תמורה; משפטי ציווי
לפניכם משפט ובו תמורה.
בניגוד לפשעים פליליים הנימוס נוגע לעניינים שוליים, כמו כללים לניהול שיחה, אופן האכילה וצורת הלבוש.
(1) סמנו קו מתחת לתמורה במשפט.
(2) העתיקו מן המשפט את הביטוי המכליל שהתמורה ממירה. ______
(3) ציינו את התפקיד התחבירי של הביטוי המכליל. ______
לפניכם משפט מורכב.
"לדעתי" ו"נדמה לי" הם ביטויים בלשון נקייה, המאפשרים להבליע עמדה נחרצת במעטפת של נימוס.
המירו את המשפט המורכב במשפט פשוט שיש בו תמורה.
לפניכם קטע קצר העוסק בכללי נימוס ביפן.
ליפנים יש לא מעט כללי נימוס וכללי התנהגות. אמירת שלום נעשית בקידה קלה, ואת הנעליים הם משאירים בכניסה לבית. היפנים אינם מפגינים רגשות בציבור, ובארוחה הם שותים את המרק ישירות מן הקערה.
על פי הקטע הקצר כתבו ארבעה משפטים פשוטים בציווי, שמיועדים לתייר המתכוון לבקר ביפן.
בכל משפט כתבו כלל נימוס אחד.
1. ______
2. ______
3. ______
4. ______
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
(1) (כמו) כללים לניהול שיחה, אופן האכילה וצורת הלבוש.
(2) לעניינים שוליים.
(3) מושא.
תמורה היא רכיב שבא אחרי רכיב אחר במשפט, מפרט או מבהיר אותו, וממלא אותו תפקיד תחבירי. אפשר להחליף ביניהם: "הנימוס נוגע לכללים לניהול שיחה, אופן האכילה וצורת הלבוש" – והמשפט תקין.
טעות נפוצה: לסמן כתמורה רק חלק מהרשימה (למשל "כללים לניהול שיחה") – התמורה היא כל הפירוט, על כל רכיביו.
סעיף ב
הביטויים בלשון הנקייה, כגון "לדעתי" ו"נדמה לי", מאפשרים להבליע עמדה נחרצת במעטפת של נימוס.
או: "לדעתי" ו"נדמה לי", ביטויים בלשון נקייה, מאפשרים להבליע עמדה נחרצת במעטפת של נימוס.
הניתוח של המשפט המקורי:
ההמרה למשפט פשוט: משאירים נשוא אחד בלבד – "מאפשרים". את הקשר "X הם ביטויים בלשון נקייה" הופכים ליחס של תמורה: מוחקים את האוגד ושמים את שני הרכיבים זה ליד זה, מופרדים בפסיקים.
בשני הניסוחים הנושא והתמורה שלו ממלאים אותו תפקיד – נושא של "מאפשרים".
הטכניקה: משמיטים את האוגד ואת מילת השעבוד (ה' הזיקה), והופכים את הפסוקית לנשוא העיקרי. בודקים שנשאר נשוא אחד בלבד.
סעיף ג
1. אמור שלום בקידה קלה!
2. השאר את הנעליים בכניסה לבית!
3. אל תפגין רגשות בציבור!
4. (בארוחה) שתה את המרק ישירות מן הקערה!
משפט ציווי פונה ישירות לנמען ומורה לו לעשות דבר (או לא לעשות). בעברית התקנית:
ההמרה מהקטע:
כל משפט פשוט (נשוא אחד) ומכיל כלל אחד; בסוף – סימן קריאה או נקודה.
טעות נפוצה: לכתוב בעבר או בהווה ("אומרים שלום"), להשתמש בשם הפועל או ב"יש" ("יש לומר שלום", "לא להפגין") – אלה אינם ציווי; לכתוב "לא תפגין" במקום "אל תפגין".
שאלה 6 · תפקידים תחביריים; המרה לפסוקית נושא; פסוקיות "כי"
לפניכם קטע, ובו תיאור של אחד ממנהגי הנימוסים באנגלייה שתיארה תיירת ישראלית.
אני מביטה בהשתאות כיצד הם עולים במדרגות הנעות. העולים עומדים צמודים לימין, ואילו הממהרים מדלגים בנוחות משמאל לאנשים העומדים.
(1) ציינו מעל כל מילה המסומנת בקו את התפקיד התחבירי שלה.
(2) העתיקו מן הקטע שתי מילים שהתפקיד התחבירי המשותף להן הוא תיאור.
______ , ______
(3) לפניכם חלק ממשפט.
הממהרים מדלגים בנוחות משמאל לאנשים העומדים.
המירו חלק זה במשפט מורכב בעל פסוקית נושא.
לפניכם ארבעה משפטים מורכבים, ובהם נתחמו פסוקיות המתחילות במילת השעבוד "כי".
I. במשך מאות שנים מעולם לא פסקה התלונה הידועה [כי הולך ופוחת הדור.]
II. נימוסים עשויים להטעות [כי הם אינם מבטאים בהכרח את יחסנו האמיתי לזולת.]
III. יותר מחצי מן הנשאלים טענו [כי חוסר נימוס הוא הבעיה הגדולה ביותר של החברה האנושית.]
IV. הדעה הרווחת היא [כי הדור הצעיר כיום מנומס פחות מקודמו.]
ציינו מעל כל פסוקית את התפקיד התחבירי שלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
(1) עולים – נשוא; העולים – נושא; עומדים – נשוא; הממהרים – נושא.
(2) שתיים מתוך: בהשתאות / בנוחות / כיצד / צמודים (לימין) / משמאל / במדרגות (הנעות). למשל: בהשתאות, בנוחות.
(3) מי שממהר מדלג בנוחות משמאל לאנשים העומדים.
(1) בינוני: נשוא או נושא? צורת הבינוני (עולים, עומדים) יכולה לשמש פועל או שם עצם. מכריע התפקיד במשפט:
(2) תיאור – מילה שמתארת את נסיבות הפעולה (איך? איפה? באיזה מצב?) ומשלימה את הפועל:
(3) פסוקית נושא: הנושא "הממהרים" (שם עצם שנוצר מבינוני מיודע) הופך לפסוקית: [מי שממהר] מדלג בנוחות... – הפסוקית עונה על "מי מדלג?" ולכן היא פסוקית נושא. הנשוא מותאם ליחיד: "מדלג" (או "אלה שממהרים מדלגים").
טעות נפוצה: לסמן "העולים" ו"הממהרים" כנשוא כי הם נראים כמו פעלים; להעתיק רק מילה אחת או שם עצם ("במדרגות") במקום מילת תיאור ברורה.
סעיף ב
I – פסוקית לוואי.
II – פסוקית (תיאור) סיבה.
III – פסוקית מושא.
IV – פסוקית נשוא.
הכלל: "כי" יכולה לפתוח פסוקיות מסוגים שונים, ולכן לא קובעים את התפקיד לפי מילת השעבוד אלא לפי מה הפסוקית משלימה במשפט העיקרי.
בדיקה מהירה: מחליפים את הפסוקית במילה אחת – "התלונה הזאת" (לוואי), "בגלל זה" (סיבה), "טענו זאת" (מושא), "הדעה היא זאת" (נשוא).
טעות נפוצה: לסמן את I כפסוקית מושא או סיבה – אחרי שם עצם המפרט תוכן ("התלונה ש/כי...") הפסוקית היא לוואי.
פרק ג: מערכת הצורות
ההוראות לחלק זה
(80 נקודות)
בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 7–11 (לכל שאלה – 20 נקודות).
שימו לב: בכל שאלה שתבחרו, ענו על כל הסעיפים.
שאלה 7 · שורש ובניין; מילים מאותו השורש
לפניכם טבלה, ובה משפטים שבהם פעלים מודגשים.
נתחו בטבלה שלפניכם את הפעלים המודגשים: ציינו את השורש ואת הבניין של כל פועל.
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| נוּכַל להבין את תחום הנימוסים, אם נבחן את התועלת שבהם. | ||
| בחברה שלנו מֻקְנֵית לנימוס חשיבות יתר. | ||
| הצברים הוֹקִיעוּ את כללי הנימוס בשל היעדר אותנטיות. | ||
| נימוסים הִצְטַיְּרוּ ככרטיס הכניסה לחברה הגבוהה. | ||
| במאה האחרונה הוּאַץ תהליך ההשתחררות של החברה מן הנימוסים. | ||
| השוטרת מוֹרָה לנהג להשתלב בתנועה. |
לפניכם ארבע מילים (1)–(4).
(1) מַתִּיר ______
(2) מְיֻתָּר ______
(3) הִתְרָה ______
(4) תָּר ______
לכל אחת מן המילים (1)–(4) התאימו מילה שנגזרה מאותו השורש מבין המילים שלפניכם.
הַתְרָאָה, לְנַתֵּר, מְתֻיָּר, לְהוֹתִיר
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| נוּכַל | י-כ-ל | פעל (קל) |
| מֻקְנֵית | ק-נ-י/ה | הופעל |
| הוֹקִיעוּ | י-ק-ע | הפעיל |
| הִצְטַיְּרוּ | צ-י/ו-ר | התפעל |
| הוּאַץ | א-ו-ץ | הופעל |
| מוֹרָה | י-ר-י/ה | הפעיל |
השיטה: מורידים את אותיות התבנית (סימני גוף בעתיד, מ' של בינוני, סיומות), מזהים את סימני הבניין ומשחזרים אותיות שורש חסרות. כשיש ספק – מעבירים את הפועל לעבר נסתר ומחפשים מילה מוכרת מאותה משפחה.
טעות נפוצה: לנתח "נוכל" כנפעל או הופעל; "הוקיעו" כהופעל; "הצטיירו" עם שורש צ-ט-ר או צ-ט-י-ר; "הואץ" עם שורש י-א-ץ.
סעיף ב
(1) מַתִּיר – לְנַתֵּר
(2) מְיֻתָּר – לְהוֹתִיר
(3) הִתְרָה – הַתְרָאָה
(4) תָּר – מְתֻיָּר
בכל המילים יש ת-ר, ולכן צריך לשחזר את האות החסרה בכל אחת לפי סימני התבנית.
טעות נפוצה: לזווג את "מַתִּיר" עם "לְהוֹתִיר" (שתיהן נראות הפעיל) – הדגש בת' מעיד על נ' שנבלעה.
שאלה 8 · שורש משותף; פועל ושם פעולה מאותו בניין; בסיס; פעלים סבילים
לפניכם ארבעה משפטים, ובהם מודגשות ארבע מילים.
– אדם מסיט את מבטו הצידה כשמישהו לידו מנהל שִׂיחָה אישית.
– אני מְשׂוֹחֵחַ בטלפון עם המורה.
– בנקים רבים מאפשרים ללקוחותיהם שִׂיחוּחַ (בלועזית: צ'ט) עם פקיד הבנק.
– מה אתה שָׂח?
(1) ציינו את השורש המשותף לארבע המילים המודגשות. ______
(2) מבין ארבע המילים המודגשות, העתיקו שני צמדים – בכל צמד יהיו פועל ושם פעולה מאותו הבניין.
ציינו את הבניין המשותף למילים שבאותו הצמד.
צמד I: פועל: ______ ; שם פעולה: ______ ; הבניין: ______
צמד II: פועל: ______ ; שם פעולה: ______ ; הבניין: ______
לפניכם משפט, ובו שתי מילים מודגשות.
נימוס נוֹעָד למנוע פגיעה בזולת, ולכן הוא מתקבל לעיתים כעֵדוּת לאופי מוסרי.
(1) כתבו את השורש של הפועל נוֹעָד. ______
(2) המילה עֵדוּת נוצרה בדרך של בסיס וצורן סופי.
ציינו את הבסיס של המילה עֵדוּת. ______
(3) מבין המילים ברשימה שלפניכם, הקיפו שתי מילים שהשורש שלהן זהה לשורש של הבסיס במילה עֵדוּת.
הֵעִיד, יִעוּד, הִוָּעֲדוּת, תְּעוּדָה, מוֹעֵד (חג), עֲדִי (תכשיט)
לפניכם קטע קצר.
הנימוס חיוני לבני אדם המצויים יחד. גם בהבעת רגשות יש יסוד של התחשבות בזולת, ואפילו מדובר בהתחשבות מהותית יותר. התנהגות נימוסית נתפסת כהתנהגות בלתי כנה המסתירה את רגשותינו האמיתיים, וכשאנו בסערת רגשות, קשה לנו לשמור על הנימוסים שמנוגדים לרגשותינו.
העתיקו מן הקטע שלושה פעלים סבילים משלושה בניינים שונים, וציינו את הבניין של כל אחד מן הפעלים שהעתקתם.
הפועל: ______ הבניין: ______
הפועל: ______ הבניין: ______
הפועל: ______ הבניין: ______
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
(1) שׂ-י/ו-ח
(2) צמד I: פועל: מְשׂוֹחֵחַ; שם פעולה: שִׂיחוּחַ; הבניין: פיעל.
צמד II: פועל: שָׂח; שם פעולה: שִׂיחָה; הבניין: קל (פעל).
(1) השורש: בכל המילים חוזרות שׂ...ח, והאות האמצעית היא י/ו שנעלמת או מתחלפת: שָׂח (קל, ע"ו/י – כמו שָׁר), שִׂיחָה. לכן השורש שׂ-י/ו-ח.
(2) לכל בניין – משקל שם הפעולה שלו:
שימו לב: הצמד "משוחח – שיחה", שמשתמשים בו ביום־יום, אינו מאותו בניין (משוחח – פיעל, שיחה – קל). זו בדיוק המלכודת של הסעיף.
טעות נפוצה: לכתוב "פועל" במקום "פיעל"; לזווג "משוחח – שיחה".
סעיף ב
(1) י-ע-ד
(2) עֵד
(3) הֵעִיד, תְּעוּדָה
(1) נוֹעָד – י-ע-ד. נוֹ + קמץ – נפעל בגזרת פ"י/ו (נוֹקְטָל: נוֹלַד, נוֹסָף). הי' של השורש הפכה לחולם אחרי הנ' של נפעל (נִיְעַד ← נוֹעַד). קרובים: יעד, ייעוד, מוֹעֵד.
(2) עֵדוּת = עֵד + וּת. הצורן הסופי ־וּת (שם מופשט) נוסף על הבסיס עֵד (מי שראה ומעיד).
(3) השורש של "עֵד" הוא ע-ו-ד (ולא י-ע-ד!): עֵד, הֵעִיד (הפעיל, ע"ו – כמו הֵקִים), תְּעוּדָה (משקל תְּקוּלָה – כמו תְּנוּעָה, תְּקוּמָה). לעומתן:
טעות נפוצה: להקיף את "מוֹעֵד" או "יִעוּד" כי הן דומות בצליל ל"עדות" ול"נועד" – יש לבדוק את השורש של הבסיס עֵד, לא של "נועד".
סעיף ג
מצויים – קל (פעל, בינוני פָּעוּל)
מדובר / מנוגדים – פֻּעַל
נתפסת – נפעל
פועל סביל מתאר פעולה שנעשתה על הנושא, בלי שהנושא עושה אותה. הבניינים הסבילים: נפעל (כסביל של קל), פֻּעַל, הֻפְעַל, וגם בינוני פָּעוּל של קל (כָּתוּב, מָצוּי).
מסיחים: "המסתירה" – הפעיל, פעיל (ההתנהגות מסתירה את הרגשות); "התחשבות", "התנהגות", "רגשות" – שמות, לא פעלים.
טעות נפוצה: להעתיק שמות פעולה (התחשבות, התנהגות) או פועל פעיל (המסתירה); לבחור שני פעלים מאותו בניין (מדובר ומנוגדים).
שאלה 9 · בינוני: חלק דיבור ושורש; מילים הומונימיות; משקל ומשמעות
לפניכם משפט, ובו מודגשות צורות בינוני.
בכל שנה מַגִּיעִים לישראל עשרות אלפי עוֹלִים חדשים, המִתְמוֹדְדִים עם אתגרים רבים בתהליך קליטתם, כמו הצורך להכיר כמה כללי נימוס מְקֻבָּלִים.
(1) ציינו מעל כל אחת מצורות הבינוני המודגשות את חלק הדיבור שלה.
(2) כתבו את השורש של כל אחת מן המילים האלה:
מַגִּיעִים ______ , עוֹלִים ______ .
לפניכם משפט, ובו מילה מודגשת.
הפרחים מפיצים ריח נָעִים.
(1) במשפט זה המילה נָעִים היא שם תואר. ציינו את השורש שלה. ______
(2) במשפט אחר המילה נָעִים יכולה לשמש בתפקיד פועל.
נתחו את הפועל נָעִים. השורש: ______ הבניין: ______
(1) לפניכם שני משפטים, ובהם המילה אֲכִילָה.
I. הנימוס עוסק בכללי ניהול שיחה ובאופן האֲכִילָה.
II. העוגה אֲכִילָה גם לאחר כמה ימים, בתנאי שהיא נשמרת בכלי סגור.
מבין המילים המודגשות במשפטים I–II, הקיפו את המילה שיש בה צורן נטייה, וציינו מעליה את משמעותו של צורן הנטייה.
(2) השלימו את הטבלה שלפניכם.
ציינו את המשקל של המילה אֲכִילָה ואת המשמעות של המשקל בכל אחד מן המשפטים.
| המשקל | משמעות המשקל | ||
|---|---|---|---|
| I. | הנימוס עוסק בכללי ניהול שיחה ובאופן האֲכִילָה. | ||
| II. | העוגה אֲכִילָה גם לאחר כמה ימים, בתנאי שהיא נשמרת בכלי סגור. |
לא במיקוד תשפ"ז – סעיף (1) דורש הבחנה בין צורן נטייה לצורן גזירה
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
(1) מגיעים – פועל; עולים – שם עצם; מתמודדים – פועל; מקובלים – שם תואר.
(2) מַגִּיעִים – נ-ג-ע; עוֹלִים – ע-ל-י/ה.
(1) צורת בינוני יכולה להיות פועל, שם עצם או שם תואר – לפי תפקידה במשפט.
(2) השורשים:
טעות נפוצה: לכתוב שורש ג-י-ע ל"מגיעים"; לסמן "עולים" כפועל; לשכוח לכתוב חלק דיבור מעל כל אחת מארבע המילים.
סעיף ב
(1) נ-ע-ם
(2) השורש: נ-ו-ע; הבניין: קל (פעל).
(1) נָעִים (שם תואר) – נ-ע-ם: משקל קָטִיל של שם תואר (כמו עָשִׁיר, צָעִיר); כל שלוש האותיות שורשיות. קרובים: נעימה, נוֹעַם, הנעים.
(2) נָעִים (פועל) – נ-ו-ע, קל: "האנשים נָעִים הלוך ושוב" = זזים. זהו בינוני רבים של "נָע" בגזרת ע"ו (כמו קָם → קָמִים, שָׁב → שָׁבִים); הי' והמ' הן סיומת הרבים (־ִים), לא אותיות שורש. קרובים: תנועה, נוֹעַ, הֵנִיעַ.
הלקח: אותה צורה כתובה יכולה להיות שתי מילים מבסיסים שונים. מכריעים לפי ההקשר: האם המ' שייכת לשורש (נעים = מעורר הנאה) או היא סיומת רבים (נעים = זזים).
טעות נפוצה: לכתוב "פעולה" או "פועל" כשם הבניין; לכתוב שורש נ-ע-י.
סעיף ג
(1) המילה במשפט II (העוגה אֲכִילָה): ־ָה – צורן נטייה שמשמעותו נקבה.
(2)
| המשקל | משמעות המשקל | ||
|---|---|---|---|
| I. | ...ובאופן האֲכִילָה. | קְטִילָה | שם פעולה |
| II. | העוגה אֲכִילָה... | קָטִיל | תכונה / שם תואר (ראוי לפעולה) |
אותה מילה – שני משקלים:
איך מזהים צורן נטייה? מנסים להחליף את המין או המספר: "המאפה אָכִיל" – אם יש צורת זכר, ה־ָה היא נטייה. ל"אכילה" שבמשפט I אין צורת זכר "אָכִיל" באותה משמעות.
טעות נפוצה: לכתוב "פעולה" במקום "שם פעולה"; להקיף את המילה במשפט I.
שאלה 10 · צורני נטייה וגזירה; בסיסים שאולים; הגייה בהקשר
לפניכם שני משפטים, ובהם שתי מילים מודגשות.
– מֶחְוַת היד המורה לנהג להשתלב היא טקס קטן.
– מֶחְווֹת אלה הן טקסים קטנים המביעים התחשבות בזולת.
(1) ציינו את השורש המשותף לשתי המילים המודגשות. ______
(2) שתי המילים המודגשות מסתיימות בצורן נטייה.
בחרו באחת מן המילים המודגשות, וכתבו מעליה את משמעות הצורן הסופי שלה.
לפניכם משפט, ובו מילה מודגשת.
הנימוס מונע פגיעה מַהוּתִית בזולת.
המילה מַהוּתִית נוצרה בשלושה שלבים.
בכל אחד מן המשפטים שלפניכם הקיפו את האפשרות הנכונה, והשלימו את המידע החסר.
– במילה מַהוּת הצורן הסופי ◌וּת הוא צורן גזירה / נטייה, ומשמעותו ______.
– במילה מַהוּתִי הצורן הסופי ◌ִי הוא צורן גזירה / נטייה, ומשמעותו ______.
– במילה מַהוּתִית הצורן הסופי ת הוא צורן גזירה / נטייה, ומשמעותו ______.
לא במיקוד תשפ"ז – הבחנה בין צורן נטייה לצורן גזירה
לפניכם ארבע מילים שנוצרו בדרך של בסיס וצורן סופי.
בַּנְקַאי, דְּבוֹרַאי, יַמַּאי, סְפּוֹרְטַאי
ציינו במה שונים הבסיסים של המילים בַּנְקַאי, סְפּוֹרְטַאי מן הבסיסים של המילים דְּבוֹרַאי, יַמַּאי.
לפניכם משפט, ובו שני זוגות פעלים מודגשים. בכל זוג הקיפו את הפועל המתאים להקשר.
בימינו המחיר שנִגְבָּה / נִגְבֶּה על הפרת כללי נימוס נמוך מן המחיר שנִגְבָּה / נִגְבֶּה על הפרתם של כללי נימוס אלה בימי הביניים.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
(1) ח-ו-י/ה
(2) מֶחְוַת (היד) – משמעות הצורן הסופי: סמיכות (צורת נסמך).
או: מֶחְווֹת (אלה) – משמעות הצורן הסופי: נקבה רבות / רבות.
(1) השורש ח-ו-י/ה: הצורה הבסיסית היא מֶחְוָה (משקל מִקְטָל בגזרת ל"י, כמו מִצְוָה, מִקְוָה; הסגול במ' בא בגלל הגרונית ח). קרוב לה הפועל "הֶחֱוָה" (הביע בתנועת יד). הו' היא אות השורש האמצעית, וה־ה הסופית מייצגת את ל"י.
(2) שני צורני נטייה שונים על אותו שם:
שימו לב לניקוד: מֶחְוַת (פתח, יחיד נסמך) לעומת מֶחְווֹת (חולם, רבים). הכתיב דומה, ולכן ההקשר מכריע ("היד" – סמיכות; "אלה" – רבים).
טעות נפוצה: לכתוב "נקבה" למילה מֶחְוַת – ה־ת כאן אינה סימן נקבה (המילה נקבה גם בלעדיה) אלא סימן הנסמך.
סעיף ב
– מַהוּת: ◌וּת – צורן גזירה, ומשמעותו הפשטה (שם מופשט).
– מַהוּתִי: ◌ִי – צורן גזירה, ומשמעותו שם תואר (יצירת שם תואר).
– מַהוּתִית: ת – צורן נטייה, ומשמעותו נקבה.
שלושת השלבים: מָה (מילת שאלה) + וּת → מַהוּת (מה שהדבר הוא, עיקרו) → + ִי → מַהוּתִי → + ת → מַהוּתִית.
ההבחנה: צורן גזירה יוצר מילה חדשה עם משמעות חדשה או חלק דיבור חדש (נכנס למילון כערך נפרד). צורן נטייה משנה רק את הצורה הדקדוקית של אותה מילה (מין, מספר, סמיכות).
טעות נפוצה: לכתוב "שייכות" כמשמעות ה־ִי בלי לציין שהצורן יוצר שם תואר; לסמן את ־ת כצורן גזירה.
סעיף ג
הבסיסים של בַּנְקַאי, סְפּוֹרְטַאי (בַּנְק, סְפּוֹרְט) שאולים מלועזית, ואילו הבסיסים של דְּבוֹרַאי, יַמַּאי (דבורה, ים) הם עבריים.
בכל ארבע המילים נוסף אותו צורן גזירה ־ַאי (בעל מקצוע / עיסוק). ההבדל הוא במקור הבסיס:
המסקנה: צורן עברי יכול להצטרף גם לבסיס שאול.
טעות נפוצה: לכתוב על תוכן הבסיסים (כלכלה וספורט לעומת טבע וים) או על מספר ההברות במקום על מקורם – עברי לעומת שאול מלועזית.
סעיף ד
בימינו המחיר שנִגְבֶּה (הווה) ... מן המחיר שנִגְבָּה (עבר) ... בימי הביניים.
נפעל בגזרת ל"י (שורש ג-ב-י/ה): הכתיב של העבר ושל ההווה זהה (נגבה), והניקוד מבחין ביניהם:
ההקשר קובע את הזמן:
דרך בדיקה: משווים לפועל ל"י מוכר באותו בניין: "הבית שנִבְנֶה היום" (הווה) לעומת "הבית שנִבְנָה בעבר" (עבר).
שאלה 11 · שורש, משקל וגזרה; מ"ם שורשית; דרכי תצורה; שמות פעולה בקל
לפניכם שני משפטים I–II, ובהם שמות עצם מודגשים. ענו על השאלות שלאחר כל משפט.
I. לעיתים מאחורי נימוס מסתתרת הוֹנָאָה.
הַסְוָאָה, הַדָּחָה, הַפְלָיָה, הֲגִירָה
II. בחנופה אין מציגים את הדברים באופן גָּלוּי.
קְרוּיִים, תְּנַאי, נָשׂוּי, מְצוּיָה
לא במיקוד תשפ"ז – רק הפריט השני ב־II (בחירת מילה מאותה הגזרה)
מבין המילים המודגשות שלפניכם, הקיפו את המילה שהאות מ"ם בה שורשית.
מַגָּע, מֵסִיט, מוֹנֵעַ, מְקֻטְלָג
לפניכם משפטים ובהם שלוש מילים מודגשות.
(1) ציינו מעל כל אחת מן המילים המודגשות את דרך התצורה שלה.
(2) לפניכם שלוש המילים הכתובות לעיל.
רַכֶּבֶת ______ רַכֶּבֶל ______ כַּרְמְלִית ______
כתבו ליד כל אחת מן המילים מילה אחת שנוצרה באותה דרך התצורה. את המילים בחרו מן הרשימה שלפניכם.
קַטְנוֹעַ, מַזְלָ"ט, הֶסֵּעִית (שאטל), גַּלְשָׁן, טְרַקְטוֹר
(3) כתבו ליד כל אחת מן המילים שלפניכם שם פעולה בבניין קל, שנגזר מאותו השורש שלה.
מַסוֹק ______ מָטוֹס ______ דָּאוֹן ______
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
I. • י-נ-י/ה
II. • ג-ל-י/ה
I. הוֹנָאָה – י-נ-י/ה. זהו שם הפעולה של "הוֹנָה" (רימה), בניין הפעיל, במשקל הַקְטָלָה: בגזרת פ"י הַ־ + י' הופכים ל־הוֹ (כמו הוֹדָעָה, הוֹרָאָה), ובגזרת ל"י המשקל בא עם א' (כמו הַרְצָאָה).
II. גָּלוּי – ג-ל-י/ה. משקל קָטוּל (בינוני פעול של קל) בגזרת ל"י: הי' של השורש נשמרת אחרי השורוק (כמו בָּנוּי, קָנוּי).
טעות נפוצה: להקיף "קרויים" או "מצויה" בגלל הי' – יש לשחזר את השורש המלא.
סעיף ב
מוֹנֵעַ
בודקים בכל מילה אם המ' היא סימן תבנית (משקל או בינוני) או אות שורש:
סעיף ג
(1) רַכֶּבֶת – שורש ומשקל; רַכֶּבֶל – הלחם בסיסים; כַּרְמְלִית – בסיס וצורן סופי.
(2) רכבת – גלשן; רכבל – קטנוע; כרמלית – הסעית.
(3) מסוק – נסיקה; מטוס – טיסה; דאון – דאייה.
(1) דרכי התצורה:
(2) התאמה מהרשימה:
(3) שם הפעולה של בניין קל – משקל קְטִילָה. מוצאים את השורש ויוצקים אותו למשקל:
טעות נפוצה: לכתוב ל"דאון" מילים כמו "דיון" או "דאגה"; לכתוב "מטיסה" או "הטסה" (שמות פעולה של בניינים אחרים); לזהות את "רכבת" כבסיס וצורן.