דילוג לתוכן המרכזי

בגרות בלשון פרק הלשון 011271 - חורף 2023

פרק הלשון (מיזם הכתיבה) · שאלון 011271 · חורף · 11 שאלות · שעתיים

בחינת הבגרות בלשון, חורף 2023, כל 11 השאלות כמו בשאלון. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא: מה בודקים בשאלה, הכלל שמכריע, ואיך מגיעים לתשובה.

הוראות הבחינה (כמו בשאלון)

א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שלושה פרקים.
פרק א – שם המספר ואותיות השימוש – 20 נקודות
פרק ב – תחביר / פרק ג – מערכת הצורות – יש לבחור באחד הפרקים – 80 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: דף עזר (עמוד 4).
ד. הוראה מיוחדת: יש להקפיד על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
שימו לב: בסוף הבחינה מצורפים דפי טיוטה. אין להוסיף דפים אחרים למחברת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.

פרק א: חובה – שם המספר ואותיות השימוש

ההוראות לחלק זה

(20 נקודות)
ענו על שאלה 1 שלפניכם.

שאלה 1 · שם המספר ואותיות השימוש – סקר על נימוס

שם המספר20 נקודות

לפניכם קטע ובו אפשרויות להגיית שם המספר וכן מספרים מודגשים. הקיפו את הצורה הנכונה מבין האפשרויות להגיית שם המספר, וכתבו במילים את המספרים המודגשים (אין צורך לנקד).

באַרְבַּע עֶשְׂרֵה / אַרְבָּעָה עָשָׂר בספטמבר 2010 פורסמו תוצאות סקר שבדק את הקשר בין הרגלי נימוס של אנשים ובין רמת ההכנסה שלהם בישראל. הסקר נערך בקרב 992 ______ נשים וגברים, והם התבקשו לדווח כיצד הם מתנהגים במצבים שונים. על סמך תשובותיהם ניתן לכל אחד מהם ציון בין 0 ל־4 ______.
ממצאי הסקר הראו שככל שאדם מנומס יותר, הכנסתו גבוהה יותר: עלייה של 10 ______ אחוזים בציון בנימוס לוותה בעלייה בהכנסתו של אותו אדם.
כמו כן, הסקר בדק היכן ישראלים נתקלים בהתנהגות לא מנומסת, ובשְׁלוֹשׁ / שָׁלוֹשׁ / שְׁלֹשֶׁת המקומות הראשונים נמצאים מרכזי קניות, מקומות עבודה ושדות תעופה.
שיעור המשיבים שדיווחו על חוסר נימוס במשרדי ממשלה היה גבוה פי אֶחָד וָחֵצִי / אַחַת וָחֵצִי בהשוואה לשיעור המשיבים בסקר דומה שנערך בארצות הברית. נתון נוסף הוא שניו־יורק היא העיר שתושביה הם המנומסים ביותר, ואילו תושבי פריז ולונדון נמצאים רק במקום ה־15 ______.
ואיך אפשר לחנך לנימוסים?
תמי לנצוט ליבוביץ, מומחית לנימוסים, פרסמה יותר מ־11 ______ מאמרים בתחום, ובספרהּ "סיביליטי", שהתפרסם לפני כְּשְׁבַע עֶשְׂרֵה / כִּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שנים, היא מונה שְׁמוֹנָה / שְׁמוֹנֶה עקרונות בסיסיים ליצירת התנהגות מנומסת בעת מפגש חברתי.

לא במיקוד תשפ"ז – רק הפריט "פי אחד וחצי" (שבר) מחוץ למיקוד

◂ פתרון מלא לשאלה 1
תשובה
•באַרְבָּעָה עָשָׂר בספטמבר (האפשרות השנייה)
•992 – תשע מאות תשעים ושניים נשים וגברים
•בין 0 ל־4 – ארבע
•10 – עשרה אחוזים
•בשְׁלֹשֶׁת המקומות (נהגה: בִּשְׁלֹשֶׁת)
•פי אֶחָד וָחֵצִי
•במקום ה־15 – חמישה עשר (במקום החמישה עשר)
•יותר מ־11 – אחד עשר מאמרים
•לפני כִּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שנים
•שְׁמוֹנָה עקרונות

הכלל הבסיסי: במספרים 3–10 (וגם באחדות שבתוך מספר מורכב) שם המספר "הפוך" למין שם העצם: עם שם עצם זכר – צורה עם ה' בסוף (שלושה, עשרה); עם שם עצם נקבה – צורה בלי ה' (שלוש, עשר). לכן בכל פריט שואלים קודם: מה מינו של שם העצם הנספר? – וקוראים את המשפט עד סופו, כי לפעמים שם העצם מגיע אחרי סוף השורה.

1. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בספטמבר. בתאריך, היום בחודש נקרא בצורת זכר (כאילו "היום ה־14"): אַרְבָּעָה עָשָׂר. "אַרְבַּע עֶשְׂרֵה" היא צורת הנקבה. ב' השימוש לפני מילה שהאות הראשונה שלה מנוקדת בתנועה מלאה (אַ – פתח) נקראת בשווא: בְּאַרְבָּעָה.

2. תשע מאות תשעים ושניים נשים וגברים.

•"מאה" – נקבה, ולכן תְּשַׁע מֵאוֹת (ולא "תשעה מאות").
•הנספרים הם "נשים וגברים" – קבוצה מעורבת. כשיש בקבוצה זכר ונקבה יחד, ההתאם הוא בזכר, ולכן 2 = שניים (ולא "שתיים").
•בסוף מספר מורכב האחדות באות בצורה הנפרדת: "תשעים ושניים" (ולא "ושני").

3. בין 0 ל־4 – ארבע. כאן המספר אינו סופר שום שם עצם; הוא ערך מופשט על סולם (ציון). זהו המספר הסתמי, והוא תמיד בצורת נקבה: אפס, אחת, שתיים, שלוש, ארבע.

4. עשרה אחוזים. "אחוז" – זכר, ולכן עשרה (עם ה').

5. בִּשְׁלֹשֶׁת המקומות.

•"מקום" – זכר, ולכן הצורה הבסיסית היא שלושה.
•שם העצם מיודע ("המקומות"), ולכן שם המספר בא בצורת נסמך: שְׁלֹשֶׁת המקומות (כמו "שלושת הימים"). "שלוש/שָׁלוֹשׁ" הן צורות נקבה.
•ב' השימוש לפני שווא נקראת בחיריק – בִּשְׁלֹשֶׁת (אי אפשר שני שוואים בראש מילה).

6. פי אֶחָד וָחֵצִי. אחרי "פי" (כפל) שם המספר בא בצורת זכר: פי שניים, פי שלושה, פי עשרה – ולכן גם פי אחד וחצי. ו' החיבור לפני הברה מוטעמת בצמד קבוע נהגית וָ (וָחֵצִי) – כך בשתי האפשרויות.

7. במקום החמישה עשר. זהו מספר סודר מעל 10: מבטאים אותו במספר יסודי מיודע, הבא אחרי שם העצם ומתאים לו במין. "מקום" – זכר, ולכן: המקום החמישה עשר.

8. יותר מאחד עשר מאמרים. "מאמר" – זכר, ולכן 11 = אחד עשר (בנקבה: אחת עשרה).

9. לפני כִּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שנים. "שנה" – נקבה, ולכן 17 = שְׁבַע עֶשְׂרֵה (ההתאם נכון בשתי האפשרויות). ההבדל הוא בהגיית כ' השימוש: לפני שווא (שְׁ) היא נקראת בחיריק – כִּשְׁבַע (ולא כְּשְׁבַע, כי אי אפשר שני שוואים בראש מילה).

10. שְׁמוֹנָה עקרונות. "עיקרון" – זכר, ולכן שְׁמוֹנָה (עם קמץ וה' בסוף); שְׁמוֹנֶה היא צורת הנקבה.

טעות נפוצה: לכתוב "תשע מאות תשעים ושתיים" מפני שהשורה נגמרת במילה "נשים" (בלי לראות את "וגברים"); לכתוב "החמש עשרה" במקום "החמישה עשר" (המספר הסודר מתאים ל"מקום" – זכר); לכתוב "אחד עשרה מאמרים"; לבחור "כְּשְׁבַע".

פרק ב: תחביר

ההוראות לחלק זה

(80 נקודות)
לפניכם שני פרקים: פרק ב – תחביר, פרק ג – מערכת הצורות.
בחרו בפרק שלמדתם: בפרק ב – תחביר או בפרק ג – מערכת הצורות.
בפרק שבחרתם ענו על השאלות לפי ההוראות.

בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 2–6 (לכל שאלה – 20 נקודות).
שימו לב: בכל שאלה שתבחרו, ענו על כל הסעיפים.

שאלה 2 · תפקידים תחביריים; פשוט ומאוחה; קשר ויתור והמרה

תחביר20 נקודות
א.

לפניכם משפט פשוט.
לעיתים התנהגות מנומסת מסתירה את רגשותינו האמיתיים.
נתחו את המשפט: ציינו מעל המילים שבמשפט את התפקידים התחביריים שלהן.

ב.

לפניכם שני משפטים.
I. למרות התועלת שבנימוסים הם נתפסו ריקים מתוכן.
הסוג התחבירי: ______
II. הנימוסים הם תולדה של עולם מעמדי והיררכי, ואף על פי כן הם מפתחים תודעה של שוויון בין בני אדם.
הסוג התחבירי: ______
(1) ציינו מתחת לכל משפט את הסוג התחבירי שלו.
(2) ציינו מהו הקשר הלוגי המשותף לשני המשפטים. ______
(3) המירו את משפט I במשפט מסוג תחבירי אחר, בלי לשנות את הקשר הלוגי שבו.

◂ פתרון מלא לשאלה 2

סעיף א

תשובה

לעיתים – תיאור; התנהגות – נושא; מנומסת – לוואי; מסתירה – נשוא; את רגשותינו – מושא; האמיתיים – לוואי.

הדרך: מתחילים מהנשוא ומהנושא, ואחר כך שואלים על כל מילה שנשארה "את מה היא משלימה?".

•נשוא – מסתירה: הפועל, מה שנאמר על הנושא.
•נושא – התנהגות: מי מסתירה? ההתנהגות. הנושא מתאים לנשוא במין ובמספר (התנהגות – מסתירה, נקבה יחידה).
•לוואי – מנומסת: איזו התנהגות? מנומסת. שם תואר שמתאר את שם העצם שלפניו – לוואי של הנושא.
•מושא – את רגשותינו: את מה מסתירה? את רגשותינו. "את" לפני שם מיודע (רגשותינו – מיודע בכינוי) מסמנת מושא; מסמנים את "את" יחד עם המילה.
•לוואי – האמיתיים: אילו רגשות? האמיתיים – לוואי של המושא (מיודע כמו שם העצם שלפניו).
•תיאור – לעיתים: מתי? לעיתים. מתאר את הנשוא (נסיבות של זמן/תדירות) ואינו שייך לשם עצם.

טעות נפוצה: לסמן "לעיתים" כנושא בגלל מקומו בראש המשפט – בעברית סדר המילים חופשי, והנושא נקבע לפי ההתאם לנשוא.

סעיף ב

תשובה

(1) I – משפט פשוט; II – משפט איחוי (מאוחה, מחובר).
(2) ויתור.
(3) אף על פי שיש תועלת בנימוסים, הם נתפסו ריקים מתוכן. (משפט מורכב)
או: בנימוסים יש תועלת, ובכל זאת הם נתפסו ריקים מתוכן. (משפט מאוחה)

(1) הסוג התחבירי.

•משפט I – פשוט: יש בו נשוא אחד בלבד – "נתפסו" (נושא: הם). "למרות התועלת שבנימוסים" הוא צירוף (תיאור ויתור), ולא פסוקית: אין בו נשוא. ה־ש' ב"שבנימוסים" היא ש' הזיקה שבתוך צירוף ("התועלת שבנימוסים" = התועלת שיש בנימוסים בקיצור), ואין אחריה נשוא – לכן אין כאן פסוקית.
•משפט II – מאוחה: שני משפטים עצמאיים שכל אחד יכול לעמוד לבדו: [הנימוסים הם תולדה של עולם מעמדי והיררכי], ו[אף על פי כן הם מפתחים תודעה של שוויון]. הם מחוברים ב־ו' ובקשר "אף על פי כן" (מילת קישור, לא מילת שעבוד).

(2) הקשר הלוגי – ויתור. בשני המשפטים יש עובדה שהייתה אמורה למנוע את התוצאה, והתוצאה מתקיימת בכל זאת: יש תועלת – ובכל זאת נתפסו ריקים; נולדו בעולם היררכי – ובכל זאת מפתחים שוויון. מילות הוויתור: "למרות", "אף על פי כן".
ויתור ≠ ניגוד: בניגוד משווים שני דברים שונים ("X, ואילו Y"); בוויתור יש ציפייה שמתבדה ("אף על פי ש־X, Y").

(3) ההמרה. כדי להפוך את הצירוף "למרות התועלת שבנימוסים" לפסוקית מוסיפים לו נשוא ("יש") ומילת שעבוד של ויתור: אף על פי ש/למרות ש/אף ש־.

•מורכב: [אף על פי שיש תועלת בנימוסים], הם נתפסו ריקים מתוכן. (פסוקית ויתור)
•מאוחה: בנימוסים יש תועלת, ובכל זאת הם נתפסו ריקים מתוכן.

שומרים על סדר ההיגיון: החלק שבו מתחיל הוויתור (התועלת) הוא הוויתור, והתוצאה (נתפסו ריקים) היא החלק העיקרי.

טעות נפוצה: לזהות את משפט I כמורכב בגלל ה־ש' ב"שבנימוסים"; לכתוב "ניגוד" במקום "ויתור"; להפוך את התפקידים בהמרה ("למרות שהנימוסים נתפסו ריקים, יש בהם תועלת") – זה משנה את המשמעות.

שאלה 3 · סוגי נשוא; פסוקית תנאי ופסוקית לוואי; חלקים כוללים

תחביר20 נקודות
א.

לפניכם ארבעה משפטים.
I. שמירה על כללי הנימוס עשויה למנוע פגיעות בלתי מכוונות.
II. בזכות כללי הנימוס הקרבה בין בני אדם נהפכה לנעימה.
III. מחווֹת הנימוס מבטאות הכרה במצבו של הזולת.
IV. עם השנים הלכו והתרבו כללי הנימוס בחברה.
(1) העתיקו מן המשפטים I–IV שני נשואים מורחבים. ______
(2) ציינו מעל כל אחד משני הנשואים האחרים את סוגו.

ב.

לפניכם משפט מורכב.
אם נבחן את התועלת שיש בהתנהגות מנומסת, נוכל להבין את תחום הנימוסים כולו.
תחמו במשפט זה את הפסוקיות, וציינו מעל כל פסוקית את התפקיד התחבירי שלה.

ג.

לפניכם שני משפטים, ובהם חלקים כוללים.
I. נימוס הוא צורת ביטוי חיונית, אך לא אותנטית.
II. אדם מסיט את מבטו הצידה באוטובוס או ברכבת בשעה שמישהו לידו מנהל שיחה אישית בטלפון.
(1) סמנו קו מתחת לחלק הכולל בכל אחד מן המשפטים.
(2) ציינו מעל כל חלק כולל את התפקיד התחבירי שלו במשפט.
(3) ציינו מהו הקשר הלוגי בחלק הכולל במשפט I. ______

◂ פתרון מלא לשאלה 3

סעיף א

תשובה

(1) I – עשויה למנוע; IV – הלכו והתרבו.
(2) II – (נהפכה) לנעימה – נשוא שמני ("נהפכה" – אוגד); III – מבטאות – נשוא פועלי.

נשוא מורחב הוא נשוא שבנוי משתי מילים (או יותר) שאחת מהן לבדה אינה משלימה את המשמעות: פועל/שם תואר מודאלי או פועל עזר + שם פועל, או שני פעלים צמודים שיחד מבטאים תהליך.

•I – עשויה למנוע: "השמירה עשויה" לבדה חסרה; "עשויה" (אפשרות) צריכה את שם הפועל "למנוע". זהו נשוא מורחב (מודאלי).
•IV – הלכו והתרבו: "הלכו ו־" מציין תהליך מתמשך והדרגתי; שני הפעלים יחד הם נשוא אחד (= התרבו בהדרגה). הנושא: כללי הנימוס.

השניים האחרים:

•II – נשוא שמני: הנושא "הקרבה"; "נהפכה" אינה מתארת פעולה אלא מקשרת בין הנושא למה שנאמר עליו ("הקרבה נעשתה נעימה") – היא אוגד (כמו היה/נעשה/נהפך). מה שנאמר על הנושא הוא "לנעימה" – שם תואר, ולכן נשוא שמני.
•III – נשוא פועלי: "מבטאות" – פועל (בינוני) שמבטא פעולה של הנושא "מחוות הנימוס".

טעות נפוצה: לסמן "נהפכה" כנשוא פועלי – כשהפועל רק מקשר בין הנושא לתכונתו (נהפך ל־, נעשה, היה), הוא אוגד, והנשוא הוא השם שאחריו.

סעיף ב

תשובה

[אם נבחן את התועלת [שיש בהתנהגות מנומסת]], נוכל להבין את תחום הנימוסים כולו.

•אם נבחן את התועלת שיש בהתנהגות מנומסת – פסוקית (תיאור) תנאי.
•שיש בהתנהגות מנומסת – פסוקית לוואי (בתוך פסוקית התנאי).

הדרך: מוצאים את הנשואים ואת מילות השעבוד. כאן שלושה נשואים: "נבחן", "יש", "נוכל להבין" – ולכן יש משפט עיקרי ושתי פסוקיות.

•המשפט העיקרי: נוכל להבין את תחום הנימוסים כולו.
•פסוקית התנאי: מתחילה במילת השעבוד "אם" ומסתיימת לפני הפסיק: [אם נבחן את התועלת שיש בהתנהגות מנומסת]. היא עונה על "באיזה תנאי נוכל להבין?" – תיאור תנאי.
•פסוקית הלוואי: [שיש בהתנהגות מנומסת] – מתחילה ב־ש' הזיקה ובאה מיד אחרי שם העצם "התועלת" ומתארת אותו (איזו תועלת? זו שיש בהתנהגות מנומסת). היא שייכת לפסוקית התנאי, ולכן מסמנים אותה כפסוקית בתוך פסוקית (תחימה מקוננת), ופסוקית התנאי כוללת אותה.

טעות נפוצה: לסיים את פסוקית התנאי במילה "התועלת" ולתחום את פסוקית הלוואי כפסוקית נפרדת שאינה חלק ממנה.

סעיף ג

תשובה

(1)+(2) I – חיונית, אך לא אותנטית – לוואי.
II – באוטובוס או ברכבת – תיאור.
(3) ניגוד.

חלק כולל – שני רכיבים (או יותר) שיש להם אותו תפקיד תחבירי ושמחוברים ב־ו', או, אך, וכד'. מסמנים את כל הרכיבים יחד עם מילת החיבור.

•I: "חיונית" ו"לא אותנטית" מתארים שניהם את שם העצם "צורת ביטוי" (איזו צורת ביטוי?) – שניהם לוואי. מילת החיבור "אך".
•II: "באוטובוס" ו"ברכבת" עונים שניהם על השאלה "איפה מסיט?" – תיאור (מקום), מחוברים ב"או".
•"בשעה שמישהו לידו מנהל שיחה" היא פסוקית זמן, לא חלק כולל – אין בה שני רכיבים מקבילים.

(3) הקשר הלוגי – ניגוד: "אך" מעמידה זה מול זה שתי תכונות שונות של הנימוס: חיונית לעומת לא אותנטית (טובה מצד אחד, פגומה מצד אחר).

טעות נפוצה: לסמן כחלק כולל רק את "אך לא אותנטית" או לשכוח את מילת החיבור.

שאלה 4 · הסגר; נשוא קיומי ואוגד; יש קיומי ומודאלי; דו־משמעות

תחביר20 נקודות
א.

לפניכם שני משפטים, ובכל אחד מהם יש הסגר.
I. אדוני הנכבד, כנראה אינך מבין את חומרת המעשה.
II. עם הזמן אנשים מרגישים מחויבים פחות לכללי הנימוס, אולי משום שזה אפשרי.
(1) סמנו קו מתחת להסגר בכל אחד מן המשפטים.
(2) ציינו את התפקיד המשותף לשני ההסגרים מבחינת המשמעות. ______

ב.

לפניכם משפט, ובו שתי מילים מסומנות בקו.
אין ספק שהשילוב בין רגשות ובין נימוסים אינו פשוט.
ציינו מעל כל אחת מן המילים המסומנות בקו את התפקיד התחבירי שלה.

ג.

לפניכם משפט, ובו המילה "יש" מופיעה פעמיים ומסומנת בקו. בשתי הפעמים תפקידה התחבירי הוא "נשוא".
יש לתת את הדעת על הבעיה הרצינית שיש לנו.
(1) מבין הנשואים המסומנים בקו, הקיפו את הנשוא שיש לו משמעות של קיום.
(2) מעל הנשוא שלא הקפתם – כתבו מילה אחרת שיכולה להחליף אותו ולשמור על משמעות המשפט.

ד.

לפניכם משפט דו־משמעי.
בחירת הנציג הִכְּתָה את כולנו בתדהמה.
(1) הקיפו את הצירוף היוצר דו־משמעות במשפט זה.
(2) נסחו את שתי המשמעויות של הצירוף הדו־משמעי.
משמעות 1: ______
משמעות 2: ______

לא במיקוד תשפ"ז

◂ פתרון מלא לשאלה 4

סעיף א

תשובה

(1) I – כנראה; II – אולי.
(2) הבעת ספק / חוסר ודאות (של הכותב בדבריו).

הסגר הוא מילה או צירוף שאינם קשורים תחבירית לשום חלק במשפט, ומבטאים את עמדת הדובר כלפי דבריו (ודאות, ספק, הסתייגות, רגש). אפשר להשמיט אותם והמשפט נשאר שלם.

•I – כנראה: "אינך מבין את חומרת המעשה" שלם גם בלעדיה; "כנראה" מוסיפה את הערכת הדובר.
•"אדוני הנכבד" אינו הסגר – זו פנייה (קריאה לנמען), גם היא חלק בלתי תלוי, אבל מסוג אחר. היא מטעה כאן בכוונה.
•II – אולי: מסייגת את ההסבר "משום שזה אפשרי".

(2) המשמעות המשותפת: שני ההסגרים מביעים ספק – הכותב אינו בטוח בדבריו.

טעות נפוצה: לסמן את "אדוני הנכבד" (פנייה); לכתוב שהתפקיד הוא "ודאות" או "הסתייגות" במקום ספק.

סעיף ב

תשובה

אין – נשוא; אינו – אוגד.

•אין – נשוא (נשוא קיומי, דמוי פועל): "אין ספק" = הספק אינו קיים. "אין" (כמו "יש") מציינת קיום או אי־קיום ומשמשת נשוא; הנושא – "ספק".
•אינו – אוגד: בפסוקית "שהשילוב ... אינו פשוט" הנושא הוא "השילוב" והנשוא השמני הוא "פשוט". "אינו" מקשרת בין הנושא לנשוא ומתאימה לנושא (השילוב – אינו; ההתנהגות – אינה). זהו אוגד בשלילה (כמו "הוא" בצורה החיובית: השילוב הוא פשוט).

ההבדל: "אין" + שם עצם = קיום (נשוא); "אינו/אינה" בין נושא לנשוא שמני = אוגד.

טעות נפוצה: לסמן גם את "אינו" כנשוא, או את "אין" כתיאור שלילה.

סעיף ג

תשובה

(1) "יש" השני: הבעיה הרצינית שיש לנו.
(2) במקום "יש" הראשון: צריך / חשוב / כדאי / חובה / אפשר / מוטב / רצוי / עלינו.

שני שימושים של "יש":

•יש קיומי – מציין שמשהו קיים או נמצא ברשות מישהו: "הבעיה שיש לנו" = הבעיה הקיימת אצלנו. זה ה"יש" השני.
•יש מודאלי – בא לפני שם פועל ומבטא חובה או צורך: "יש לתת את הדעת" = צריך לתת את הדעת. ה"יש" הראשון יחד עם שם הפועל יוצר מבע מודאלי (נשוא מורחב).

(2) במקום ה"יש" המודאלי אפשר לשים מילה מודאלית אחרת שמבטאת חובה/צורך: צריך לתת את הדעת, חשוב, כדאי, חובה, רצוי, מוטב, עלינו.

איך מבחינים? בודקים מה בא אחרי "יש": שם פועל (לתת, לעשות) – מודאלי; שם עצם או מילת יחס עם כינוי (לנו, בו) – קיומי.

סעיף ד

תשובה

(1) בחירת הנציג.
(2) משמעות 1: הנציג בחר (הבחירה שהנציג עשה הכתה אותנו בתדהמה).
משמעות 2: הנציג נבחר / בחרו את הנציג (העובדה שהוא נבחר הכתה אותנו בתדהמה).

מקור הדו־משמעות: "בחירת הנציג" היא סמיכות של שם פעולה ("בחירה") + שם עצם. בסמיכות כזו הסומך יכול להיות:

•עושה הפעולה – הנציג הוא שבחר (כמו "הליכת הילד" = הילד הולך).
•מושא הפעולה – את הנציג בחרו (כמו "בניית הבית" = בונים את הבית).

המשפט אינו מבהיר מי בחר את מי, ולכן הצירוף דו־משמעי.

הניסוח: בכל משמעות מנסחים משפט שמבהיר את התפקיד – "הנציג בחר" / "הנציג נבחר" (או "בחרו את הנציג").

טעות נפוצה: לחפש את הדו־משמעות במילה "הִכְּתָה" (הניקוד שלה חד־משמעי); "לפתור" את הדו־משמעות בצירוף דו־משמעי אחר ("הבחירה של הנציג") – גם הוא אינו מבהיר מי בחר.

שאלה 5 · תמורה; המרת מורכב לפשוט בעל תמורה; משפטי ציווי

תחביר20 נקודות
א.

לפניכם משפט ובו תמורה.
בניגוד לפשעים פליליים הנימוס נוגע לעניינים שוליים, כמו כללים לניהול שיחה, אופן האכילה וצורת הלבוש.
(1) סמנו קו מתחת לתמורה במשפט.
(2) העתיקו מן המשפט את הביטוי המכליל שהתמורה ממירה. ______
(3) ציינו את התפקיד התחבירי של הביטוי המכליל. ______

ב.

לפניכם משפט מורכב.
"לדעתי" ו"נדמה לי" הם ביטויים בלשון נקייה, המאפשרים להבליע עמדה נחרצת במעטפת של נימוס.
המירו את המשפט המורכב במשפט פשוט שיש בו תמורה.

ג.

לפניכם קטע קצר העוסק בכללי נימוס ביפן.
ליפנים יש לא מעט כללי נימוס וכללי התנהגות. אמירת שלום נעשית בקידה קלה, ואת הנעליים הם משאירים בכניסה לבית. היפנים אינם מפגינים רגשות בציבור, ובארוחה הם שותים את המרק ישירות מן הקערה.
על פי הקטע הקצר כתבו ארבעה משפטים פשוטים בציווי, שמיועדים לתייר המתכוון לבקר ביפן.
בכל משפט כתבו כלל נימוס אחד.
1. ______
2. ______
3. ______
4. ______

◂ פתרון מלא לשאלה 5

סעיף א

תשובה

(1) (כמו) כללים לניהול שיחה, אופן האכילה וצורת הלבוש.
(2) לעניינים שוליים.
(3) מושא.

תמורה היא רכיב שבא אחרי רכיב אחר במשפט, מפרט או מבהיר אותו, וממלא אותו תפקיד תחבירי. אפשר להחליף ביניהם: "הנימוס נוגע לכללים לניהול שיחה, אופן האכילה וצורת הלבוש" – והמשפט תקין.

•הביטוי המכליל: "עניינים שוליים" – מושג כללי, והתמורה מונה דוגמאות שלו (שיחה, אכילה, לבוש). "כמו" פותחת את הפירוט.
•התפקיד: "נוגע ל־מה? לעניינים שוליים" – המילה מוצרכת על ידי הפועל "נוגע ל־", ולכן זהו מושא (עקיף). התמורה מקבלת את אותו התפקיד.
•"בניגוד לפשעים פליליים" – תיאור (ניגוד), לא הביטוי המכליל.

טעות נפוצה: לסמן כתמורה רק חלק מהרשימה (למשל "כללים לניהול שיחה") – התמורה היא כל הפירוט, על כל רכיביו.

סעיף ב

תשובה

הביטויים בלשון הנקייה, כגון "לדעתי" ו"נדמה לי", מאפשרים להבליע עמדה נחרצת במעטפת של נימוס.
או: "לדעתי" ו"נדמה לי", ביטויים בלשון נקייה, מאפשרים להבליע עמדה נחרצת במעטפת של נימוס.

הניתוח של המשפט המקורי:

•משפט עיקרי: "לדעתי" ו"נדמה לי" הם ביטויים בלשון נקייה – נשוא שמני ("ביטויים") עם אוגד ("הם").
•פסוקית לוואי: "המאפשרים להבליע..." – ה' הזיקה שווה ל"ש" (שמאפשרים), והפסוקית מתארת את "ביטויים".

ההמרה למשפט פשוט: משאירים נשוא אחד בלבד – "מאפשרים". את הקשר "X הם ביטויים בלשון נקייה" הופכים ליחס של תמורה: מוחקים את האוגד ושמים את שני הרכיבים זה ליד זה, מופרדים בפסיקים.

•"הביטויים בלשון הנקייה, כגון 'לדעתי' ו'נדמה לי', מאפשרים..." – התמורה (הדוגמאות) מפרטת את הנושא.
•או: "'לדעתי' ו'נדמה לי', ביטויים בלשון נקייה, מאפשרים..." – התמורה מבהירה מה הם.

בשני הניסוחים הנושא והתמורה שלו ממלאים אותו תפקיד – נושא של "מאפשרים".

הטכניקה: משמיטים את האוגד ואת מילת השעבוד (ה' הזיקה), והופכים את הפסוקית לנשוא העיקרי. בודקים שנשאר נשוא אחד בלבד.

סעיף ג

תשובה

1. אמור שלום בקידה קלה!
2. השאר את הנעליים בכניסה לבית!
3. אל תפגין רגשות בציבור!
4. (בארוחה) שתה את המרק ישירות מן הקערה!

משפט ציווי פונה ישירות לנמען ומורה לו לעשות דבר (או לא לעשות). בעברית התקנית:

•ציווי חיובי – בצורת הציווי של הפועל: אמור, השאר, שתה (לפנייה ליחידה: אמרי, השאירי, שתי).
•ציווי שלילי – "אל" + צורת עתיד: אל תפגין (ולא "לא תפגין", ולא "אל תפגן").

ההמרה מהקטע:

•"אמירת שלום נעשית בקידה" – שם הפעולה "אמירה" הופך לפועל: אמור שלום בקידה קלה!
•"את הנעליים הם משאירים" – השאר את הנעליים בכניסה לבית!
•"אינם מפגינים רגשות" – שלילה → אל תפגין רגשות בציבור!
•"שותים את המרק" – שתה את המרק ישירות מן הקערה!

כל משפט פשוט (נשוא אחד) ומכיל כלל אחד; בסוף – סימן קריאה או נקודה.

טעות נפוצה: לכתוב בעבר או בהווה ("אומרים שלום"), להשתמש בשם הפועל או ב"יש" ("יש לומר שלום", "לא להפגין") – אלה אינם ציווי; לכתוב "לא תפגין" במקום "אל תפגין".

שאלה 6 · תפקידים תחביריים; המרה לפסוקית נושא; פסוקיות "כי"

תחביר20 נקודות
א.

לפניכם קטע, ובו תיאור של אחד ממנהגי הנימוסים באנגלייה שתיארה תיירת ישראלית.
אני מביטה בהשתאות כיצד הם עולים במדרגות הנעות. העולים עומדים צמודים לימין, ואילו הממהרים מדלגים בנוחות משמאל לאנשים העומדים.
(1) ציינו מעל כל מילה המסומנת בקו את התפקיד התחבירי שלה.
(2) העתיקו מן הקטע שתי מילים שהתפקיד התחבירי המשותף להן הוא תיאור.
______ , ______
(3) לפניכם חלק ממשפט.
הממהרים מדלגים בנוחות משמאל לאנשים העומדים.
המירו חלק זה במשפט מורכב בעל פסוקית נושא.

ב.

לפניכם ארבעה משפטים מורכבים, ובהם נתחמו פסוקיות המתחילות במילת השעבוד "כי".
I. במשך מאות שנים מעולם לא פסקה התלונה הידועה [כי הולך ופוחת הדור.]
II. נימוסים עשויים להטעות [כי הם אינם מבטאים בהכרח את יחסנו האמיתי לזולת.]
III. יותר מחצי מן הנשאלים טענו [כי חוסר נימוס הוא הבעיה הגדולה ביותר של החברה האנושית.]
IV. הדעה הרווחת היא [כי הדור הצעיר כיום מנומס פחות מקודמו.]
ציינו מעל כל פסוקית את התפקיד התחבירי שלה.

◂ פתרון מלא לשאלה 6

סעיף א

תשובה

(1) עולים – נשוא; העולים – נושא; עומדים – נשוא; הממהרים – נושא.
(2) שתיים מתוך: בהשתאות / בנוחות / כיצד / צמודים (לימין) / משמאל / במדרגות (הנעות). למשל: בהשתאות, בנוחות.
(3) מי שממהר מדלג בנוחות משמאל לאנשים העומדים.

(1) בינוני: נשוא או נושא? צורת הבינוני (עולים, עומדים) יכולה לשמש פועל או שם עצם. מכריע התפקיד במשפט:

•"(כיצד הם) עולים" – נשוא: יש לה נושא ("הם"), והיא מתארת את פעולתו.
•"העולים" – נושא: הבינוני מיודע ב־ה' ומשמש שם עצם ("האנשים שעולים"). מי עומדים? העולים.
•"עומדים" – נשוא: מה עושים העולים? עומדים.
•"הממהרים" – נושא: מי מדלגים? הממהרים (= האנשים שממהרים). הנשוא: מדלגים.

(2) תיאור – מילה שמתארת את נסיבות הפעולה (איך? איפה? באיזה מצב?) ומשלימה את הפועל:

•בהשתאות – איך אני מביטה? (אופן). בנוחות – איך מדלגים? (אופן).
•אפשר גם: כיצד (אופן, בפסוקית), צמודים (מצב), משמאל (מקום), במדרגות (מקום).

(3) פסוקית נושא: הנושא "הממהרים" (שם עצם שנוצר מבינוני מיודע) הופך לפסוקית: [מי שממהר] מדלג בנוחות... – הפסוקית עונה על "מי מדלג?" ולכן היא פסוקית נושא. הנשוא מותאם ליחיד: "מדלג" (או "אלה שממהרים מדלגים").

טעות נפוצה: לסמן "העולים" ו"הממהרים" כנשוא כי הם נראים כמו פעלים; להעתיק רק מילה אחת או שם עצם ("במדרגות") במקום מילת תיאור ברורה.

סעיף ב

תשובה

I – פסוקית לוואי.
II – פסוקית (תיאור) סיבה.
III – פסוקית מושא.
IV – פסוקית נשוא.

הכלל: "כי" יכולה לפתוח פסוקיות מסוגים שונים, ולכן לא קובעים את התפקיד לפי מילת השעבוד אלא לפי מה הפסוקית משלימה במשפט העיקרי.

•I – לוואי: הפסוקית באה אחרי שם העצם "התלונה" ומפרטת את תוכנה (איזו תלונה? ש"הולך ופוחת הדור"). למשפט העיקרי כבר יש נושא ("התלונה") ונשוא ("פסקה").
•II – סיבה: "כי" = מפני ש־. למה נימוסים עשויים להטעות? כי אינם מבטאים את יחסנו האמיתי. (המשפט העיקרי שלם בלי הפסוקית.)
•III – מושא: "טענו" – את מה? את מה שבפסוקית. הפסוקית משלימה את הפועל במקום מושא ("טענו זאת").
•IV – נשוא: במשפט העיקרי יש נושא ("הדעה הרווחת") ואוגד ("היא"), אבל אין נשוא – הפסוקית היא מה שנאמר על הנושא. סימן מובהק: אוגד לפני "כי/ש".

בדיקה מהירה: מחליפים את הפסוקית במילה אחת – "התלונה הזאת" (לוואי), "בגלל זה" (סיבה), "טענו זאת" (מושא), "הדעה היא זאת" (נשוא).

טעות נפוצה: לסמן את I כפסוקית מושא או סיבה – אחרי שם עצם המפרט תוכן ("התלונה ש/כי...") הפסוקית היא לוואי.

פרק ג: מערכת הצורות

ההוראות לחלק זה

(80 נקודות)
בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 7–11 (לכל שאלה – 20 נקודות).
שימו לב: בכל שאלה שתבחרו, ענו על כל הסעיפים.

שאלה 7 · שורש ובניין; מילים מאותו השורש

מערכת הצורות20 נקודות
א.

לפניכם טבלה, ובה משפטים שבהם פעלים מודגשים.
נתחו בטבלה שלפניכם את הפעלים המודגשים: ציינו את השורש ואת הבניין של כל פועל.

הפועלהשורשהבניין
נוּכַל להבין את תחום הנימוסים, אם נבחן את התועלת שבהם.
בחברה שלנו מֻקְנֵית לנימוס חשיבות יתר.
הצברים הוֹקִיעוּ את כללי הנימוס בשל היעדר אותנטיות.
נימוסים הִצְטַיְּרוּ ככרטיס הכניסה לחברה הגבוהה.
במאה האחרונה הוּאַץ תהליך ההשתחררות של החברה מן הנימוסים.
השוטרת מוֹרָה לנהג להשתלב בתנועה.
ב.

לפניכם ארבע מילים (1)–(4).
(1) מַתִּיר ______
(2) מְיֻתָּר ______
(3) הִתְרָה ______
(4) תָּר ______
לכל אחת מן המילים (1)–(4) התאימו מילה שנגזרה מאותו השורש מבין המילים שלפניכם.
הַתְרָאָה, לְנַתֵּר, מְתֻיָּר, לְהוֹתִיר

◂ פתרון מלא לשאלה 7

סעיף א

תשובה
הפועלהשורשהבניין
נוּכַלי-כ-לפעל (קל)
מֻקְנֵיתק-נ-י/ההופעל
הוֹקִיעוּי-ק-עהפעיל
הִצְטַיְּרוּצ-י/ו-רהתפעל
הוּאַץא-ו-ץהופעל
מוֹרָהי-ר-י/ההפעיל

השיטה: מורידים את אותיות התבנית (סימני גוף בעתיד, מ' של בינוני, סיומות), מזהים את סימני הבניין ומשחזרים אותיות שורש חסרות. כשיש ספק – מעבירים את הפועל לעבר נסתר ומחפשים מילה מוכרת מאותה משפחה.

•נוּכַל – י-כ-ל, קל. הנ' היא סימן עתיד, גוף מדברים (אנחנו נוכל), לא סימן נפעל. הפועל "יָכֹל" נוטה בעתיד באופן מיוחד: אוּכַל, תוּכַל, יוּכַל, נוּכַל. השורש: י-כ-ל (יכולת). זהו בניין קל, אף שהשורוק מזכיר הופעל.
•מֻקְנֵית – ק-נ-י/ה, הופעל. מֻ (מ' בקובוץ) – בינוני הופעל (מֻקְטָל). ־ֵית – סיומת נקבה בגזרת ל"י (מֻקְנֶה → מֻקְנֵית, כמו מֻפְנֵית). פעיל: הִקְנָה (הקנו לנימוס חשיבות).
•הוֹקִיעוּ – י-ק-ע, הפעיל. הוֹ + יו"ד אחרי האות השנייה – הפעיל בגזרת פ"י/ו (כמו הוֹשִׁיבוּ, הוֹדִיעוּ): הצברים עשו את הפעולה, ולכן פעיל. הופעל היה "הוּקְעוּ". שם הפעולה: הוֹקָעָה.
•הִצְטַיְּרוּ – צ-י/ו-ר, התפעל. הִתְ־ + שורש שמתחיל ב־צ': הת' מתחלפת במקומה עם הצ' (שיכול) והופכת ל־ט' (הזרה): הִתְצַיְּרוּ ← הִצְטַיְּרוּ. הט' אינה אות שורש. השורש צ-י-ר (ציור, צייר); היו"ד הדגושה – אות השורש האמצעית.
•הוּאַץ – א-ו-ץ, הופעל. הוּ + פתח – הופעל בגזרת ע"ו (כמו הוּקַם, הוּבַן). פעיל: הֵאִיץ; קרובים: האצה, מאיץ, אָץ. האל"ף היא אות השורש הראשונה, והו' שבשורש נבלעה.
•מוֹרָה – י-ר-י/ה, הפעיל. מוֹ – בינוני הפעיל בגזרת פ"י (כמו מוֹשִׁיב); בנקבה של ל"י: מוֹרֶה → מוֹרָה ("השוטרת מורה"). עבר: הוֹרָה; שם פעולה: הוֹרָאָה.

טעות נפוצה: לנתח "נוכל" כנפעל או הופעל; "הוקיעו" כהופעל; "הצטיירו" עם שורש צ-ט-ר או צ-ט-י-ר; "הואץ" עם שורש י-א-ץ.

סעיף ב

תשובה

(1) מַתִּיר – לְנַתֵּר
(2) מְיֻתָּר – לְהוֹתִיר
(3) הִתְרָה – הַתְרָאָה
(4) תָּר – מְתֻיָּר

בכל המילים יש ת-ר, ולכן צריך לשחזר את האות החסרה בכל אחת לפי סימני התבנית.

•מַתִּיר – נ-ת-ר. בינוני הפעיל (מַקְטִיל); הדגש בת' בא במקום נו"ן שנבלעה (פ"נ: מַנְתִּיר ← מַתִּיר; עבר: הִתִּיר). לְנַתֵּר – שם הפועל של פיעל מאותו השורש נ-ת-ר (כאן הנ' נשמרת).
•מְיֻתָּר – י-ת-ר. בינוני פֻּעַל (מְקֻטָּל); הי' אות שורש (יותר, יתרון). לְהוֹתִיר – הפעיל בגזרת פ"י (הוֹ־ במקום הִי־): י-ת-ר.
•הִתְרָה – ת-ר-י/ה. הפעיל (הִקְטִיל) בגזרת ל"י: הִתְרָה = הזהיר. הַתְרָאָה – שם הפעולה של הפעיל (הַקְטָלָה); בגזרת ל"י המשקל בא עם א' (כמו הַרְצָאָה, הַשְׁוָאָה).
•תָּר – ת-ו/י-ר. קל בגזרת ע"ו (כמו קָם, שָׁב): תָּר = מסייר. מְתֻיָּר – פֻּעַל, מקום שתיירים מסיירים בו (תייר, תיור); הי' היא אות השורש האמצעית.

טעות נפוצה: לזווג את "מַתִּיר" עם "לְהוֹתִיר" (שתיהן נראות הפעיל) – הדגש בת' מעיד על נ' שנבלעה.

שאלה 8 · שורש משותף; פועל ושם פעולה מאותו בניין; בסיס; פעלים סבילים

מערכת הצורות20 נקודות
א.

לפניכם ארבעה משפטים, ובהם מודגשות ארבע מילים.
– אדם מסיט את מבטו הצידה כשמישהו לידו מנהל שִׂיחָה אישית.
– אני מְשׂוֹחֵחַ בטלפון עם המורה.
– בנקים רבים מאפשרים ללקוחותיהם שִׂיחוּחַ (בלועזית: צ'ט) עם פקיד הבנק.
– מה אתה שָׂח?
(1) ציינו את השורש המשותף לארבע המילים המודגשות. ______
(2) מבין ארבע המילים המודגשות, העתיקו שני צמדים – בכל צמד יהיו פועל ושם פעולה מאותו הבניין.
ציינו את הבניין המשותף למילים שבאותו הצמד.
צמד I: פועל: ______ ; שם פעולה: ______ ; הבניין: ______
צמד II: פועל: ______ ; שם פעולה: ______ ; הבניין: ______

ב.

לפניכם משפט, ובו שתי מילים מודגשות.
נימוס נוֹעָד למנוע פגיעה בזולת, ולכן הוא מתקבל לעיתים כעֵדוּת לאופי מוסרי.
(1) כתבו את השורש של הפועל נוֹעָד. ______
(2) המילה עֵדוּת נוצרה בדרך של בסיס וצורן סופי.
ציינו את הבסיס של המילה עֵדוּת. ______
(3) מבין המילים ברשימה שלפניכם, הקיפו שתי מילים שהשורש שלהן זהה לשורש של הבסיס במילה עֵדוּת.
הֵעִיד, יִעוּד, הִוָּעֲדוּת, תְּעוּדָה, מוֹעֵד (חג), עֲדִי (תכשיט)

ג.

לפניכם קטע קצר.
הנימוס חיוני לבני אדם המצויים יחד. גם בהבעת רגשות יש יסוד של התחשבות בזולת, ואפילו מדובר בהתחשבות מהותית יותר. התנהגות נימוסית נתפסת כהתנהגות בלתי כנה המסתירה את רגשותינו האמיתיים, וכשאנו בסערת רגשות, קשה לנו לשמור על הנימוסים שמנוגדים לרגשותינו.
העתיקו מן הקטע שלושה פעלים סבילים משלושה בניינים שונים, וציינו את הבניין של כל אחד מן הפעלים שהעתקתם.
הפועל: ______ הבניין: ______
הפועל: ______ הבניין: ______
הפועל: ______ הבניין: ______

◂ פתרון מלא לשאלה 8

סעיף א

תשובה

(1) שׂ-י/ו-ח
(2) צמד I: פועל: מְשׂוֹחֵחַ; שם פעולה: שִׂיחוּחַ; הבניין: פיעל.
צמד II: פועל: שָׂח; שם פעולה: שִׂיחָה; הבניין: קל (פעל).

(1) השורש: בכל המילים חוזרות שׂ...ח, והאות האמצעית היא י/ו שנעלמת או מתחלפת: שָׂח (קל, ע"ו/י – כמו שָׁר), שִׂיחָה. לכן השורש שׂ-י/ו-ח.

(2) לכל בניין – משקל שם הפעולה שלו:

•פיעל ← קִטּוּל: בגזרת ע"ו/י פיעל בא בתבנית "פּוֹלֵל" (כפילות האות האחרונה): מְשׂוֹחֵחַ (עבר: שׂוֹחֵחַ, כמו כּוֹנֵן). שם הפעולה של פיעל במשקל קִטּוּל: שִׂיחוּחַ (שִׂי־חוּ־חַ, כמו כִּינוּן). זו מילה חדשה שנוצרה לחלופה ל"צ'ט".
•קל ← קְטִילָה / שמות אחרים: שָׂח – בינוני/עבר של קל בגזרת ע"ו/י (כמו שָׁר, שָׂם); שם הפעולה של קל: שִׂיחָה (כמו שִׁירָה מ"שָׁר").

שימו לב: הצמד "משוחח – שיחה", שמשתמשים בו ביום־יום, אינו מאותו בניין (משוחח – פיעל, שיחה – קל). זו בדיוק המלכודת של הסעיף.

טעות נפוצה: לכתוב "פועל" במקום "פיעל"; לזווג "משוחח – שיחה".

סעיף ב

תשובה

(1) י-ע-ד
(2) עֵד
(3) הֵעִיד, תְּעוּדָה

(1) נוֹעָד – י-ע-ד. נוֹ + קמץ – נפעל בגזרת פ"י/ו (נוֹקְטָל: נוֹלַד, נוֹסָף). הי' של השורש הפכה לחולם אחרי הנ' של נפעל (נִיְעַד ← נוֹעַד). קרובים: יעד, ייעוד, מוֹעֵד.

(2) עֵדוּת = עֵד + וּת. הצורן הסופי ־וּת (שם מופשט) נוסף על הבסיס עֵד (מי שראה ומעיד).

(3) השורש של "עֵד" הוא ע-ו-ד (ולא י-ע-ד!): עֵד, הֵעִיד (הפעיל, ע"ו – כמו הֵקִים), תְּעוּדָה (משקל תְּקוּלָה – כמו תְּנוּעָה, תְּקוּמָה). לעומתן:

•יִעוּד, הִוָּעֲדוּת, מוֹעֵד – מן השורש י-ע-ד (כמו "נועד").
•עֲדִי (תכשיט) – משורש אחר, ע-ד-י/ה.

טעות נפוצה: להקיף את "מוֹעֵד" או "יִעוּד" כי הן דומות בצליל ל"עדות" ול"נועד" – יש לבדוק את השורש של הבסיס עֵד, לא של "נועד".

סעיף ג

תשובה

מצויים – קל (פעל, בינוני פָּעוּל)
מדובר / מנוגדים – פֻּעַל
נתפסת – נפעל

פועל סביל מתאר פעולה שנעשתה על הנושא, בלי שהנושא עושה אותה. הבניינים הסבילים: נפעל (כסביל של קל), פֻּעַל, הֻפְעַל, וגם בינוני פָּעוּל של קל (כָּתוּב, מָצוּי).

•מצויים – קל: מָצוּי, מְצוּיִים – משקל קָטוּל (בינוני פעול של קל), שורש מ-צ-א. בני אדם ש"נמצאים" יחד.
•מדובר – פֻּעַל: מְ + קובוץ/שורוק + דגש בע' הפועל: מְדֻבָּר (מְקֻטָּל). גם מנוגדים (מְנֻגָּדִים) – פֻּעַל. מספיק אחד מהם, כי שניהם מאותו בניין.
•נתפסת – נפעל: נִתְפֶּסֶת – נ' + שווא, בינוני נפעל; ההתנהגות "נתפסת" על ידי אחרים.

מסיחים: "המסתירה" – הפעיל, פעיל (ההתנהגות מסתירה את הרגשות); "התחשבות", "התנהגות", "רגשות" – שמות, לא פעלים.

טעות נפוצה: להעתיק שמות פעולה (התחשבות, התנהגות) או פועל פעיל (המסתירה); לבחור שני פעלים מאותו בניין (מדובר ומנוגדים).

שאלה 9 · בינוני: חלק דיבור ושורש; מילים הומונימיות; משקל ומשמעות

מערכת הצורות20 נקודות
א.

לפניכם משפט, ובו מודגשות צורות בינוני.
בכל שנה מַגִּיעִים לישראל עשרות אלפי עוֹלִים חדשים, המִתְמוֹדְדִים עם אתגרים רבים בתהליך קליטתם, כמו הצורך להכיר כמה כללי נימוס מְקֻבָּלִים.
(1) ציינו מעל כל אחת מצורות הבינוני המודגשות את חלק הדיבור שלה.
(2) כתבו את השורש של כל אחת מן המילים האלה:
מַגִּיעִים ______ , עוֹלִים ______ .

ב.

לפניכם משפט, ובו מילה מודגשת.
הפרחים מפיצים ריח נָעִים.
(1) במשפט זה המילה נָעִים היא שם תואר. ציינו את השורש שלה. ______
(2) במשפט אחר המילה נָעִים יכולה לשמש בתפקיד פועל.
נתחו את הפועל נָעִים. השורש: ______ הבניין: ______

ג.

(1) לפניכם שני משפטים, ובהם המילה אֲכִילָה.
I. הנימוס עוסק בכללי ניהול שיחה ובאופן האֲכִילָה.
II. העוגה אֲכִילָה גם לאחר כמה ימים, בתנאי שהיא נשמרת בכלי סגור.
מבין המילים המודגשות במשפטים I–II, הקיפו את המילה שיש בה צורן נטייה, וציינו מעליה את משמעותו של צורן הנטייה.
(2) השלימו את הטבלה שלפניכם.
ציינו את המשקל של המילה אֲכִילָה ואת המשמעות של המשקל בכל אחד מן המשפטים.

המשקלמשמעות המשקל
I.הנימוס עוסק בכללי ניהול שיחה ובאופן האֲכִילָה.
II.העוגה אֲכִילָה גם לאחר כמה ימים, בתנאי שהיא נשמרת בכלי סגור.

לא במיקוד תשפ"ז – סעיף (1) דורש הבחנה בין צורן נטייה לצורן גזירה

◂ פתרון מלא לשאלה 9

סעיף א

תשובה

(1) מגיעים – פועל; עולים – שם עצם; מתמודדים – פועל; מקובלים – שם תואר.
(2) מַגִּיעִים – נ-ג-ע; עוֹלִים – ע-ל-י/ה.

(1) צורת בינוני יכולה להיות פועל, שם עצם או שם תואר – לפי תפקידה במשפט.

•מגיעים – פועל: הנשוא; מי מגיעים? עולים. מתאר פעולה בהווה.
•עולים – שם עצם: "עשרות אלפי עולים" – כינוי לבני אדם (מהגרים לישראל); אפשר להוסיף לו שם תואר ("עולים חדשים") – סימן מובהק לשם עצם.
•מתמודדים – פועל: "ה־" = "ש" (העולים שמתמודדים עם אתגרים); יש לו מושא עקיף ("עם אתגרים") – פעולה.
•מקובלים – שם תואר: מתאר את "כללי נימוס" (אילו כללים? מקובלים) ומתאים להם; אין כאן פעולה שמישהו עושה.

(2) השורשים:

•מַגִּיעִים – נ-ג-ע: בינוני הפעיל (מַקְטִיל); הדגש בג' בא במקום נ' שנבלעה (פ"נ, כמו מַפִּיל). עבר: הִגִּיעַ.
•עוֹלִים – ע-ל-י/ה: משקל קוֹטֵל (בינוני קל) בגזרת ל"י (עוֹלֶה → עוֹלִים, כמו בּוֹנִים).

טעות נפוצה: לכתוב שורש ג-י-ע ל"מגיעים"; לסמן "עולים" כפועל; לשכוח לכתוב חלק דיבור מעל כל אחת מארבע המילים.

סעיף ב

תשובה

(1) נ-ע-ם
(2) השורש: נ-ו-ע; הבניין: קל (פעל).

(1) נָעִים (שם תואר) – נ-ע-ם: משקל קָטִיל של שם תואר (כמו עָשִׁיר, צָעִיר); כל שלוש האותיות שורשיות. קרובים: נעימה, נוֹעַם, הנעים.

(2) נָעִים (פועל) – נ-ו-ע, קל: "האנשים נָעִים הלוך ושוב" = זזים. זהו בינוני רבים של "נָע" בגזרת ע"ו (כמו קָם → קָמִים, שָׁב → שָׁבִים); הי' והמ' הן סיומת הרבים (־ִים), לא אותיות שורש. קרובים: תנועה, נוֹעַ, הֵנִיעַ.

הלקח: אותה צורה כתובה יכולה להיות שתי מילים מבסיסים שונים. מכריעים לפי ההקשר: האם המ' שייכת לשורש (נעים = מעורר הנאה) או היא סיומת רבים (נעים = זזים).

טעות נפוצה: לכתוב "פעולה" או "פועל" כשם הבניין; לכתוב שורש נ-ע-י.

סעיף ג

תשובה

(1) המילה במשפט II (העוגה אֲכִילָה): ־ָה – צורן נטייה שמשמעותו נקבה.
(2)

המשקלמשמעות המשקל
I....ובאופן האֲכִילָה.קְטִילָהשם פעולה
II.העוגה אֲכִילָה...קָטִילתכונה / שם תואר (ראוי לפעולה)

אותה מילה – שני משקלים:

•משפט I – "אופן האכילה": הפעולה של לאכול. זהו שם פעולה של בניין קל במשקל קְטִילָה (כמו כתיבה, הליכה). ה־ָה כאן היא חלק מהמשקל עצמו (צורן גזירה), ואין "אָכִיל" זכר שממנו נגזרה המילה.
•משפט II – "העוגה אכילה": שם תואר שמתאר את העוגה – אפשר לאכול אותה. זהו משקל קָטִיל (כמו שָׁבִיר, קָרִיא, עָמִיד), שמשמעותו תכונה – לעיתים אפשרות לעשות את הפעולה. הצורה הבסיסית היא אָכִיל (זכר), ו־ָה נוספה כדי להתאים לשם העצם "עוגה" – צורן נטייה שמשמעותו נקבה (אָכִיל → אֲכִילָה; הקמץ מתקצר לחטף כשההטעמה זזה).

איך מזהים צורן נטייה? מנסים להחליף את המין או המספר: "המאפה אָכִיל" – אם יש צורת זכר, ה־ָה היא נטייה. ל"אכילה" שבמשפט I אין צורת זכר "אָכִיל" באותה משמעות.

טעות נפוצה: לכתוב "פעולה" במקום "שם פעולה"; להקיף את המילה במשפט I.

שאלה 10 · צורני נטייה וגזירה; בסיסים שאולים; הגייה בהקשר

מערכת הצורות20 נקודות
א.

לפניכם שני משפטים, ובהם שתי מילים מודגשות.
– מֶחְוַת היד המורה לנהג להשתלב היא טקס קטן.
– מֶחְווֹת אלה הן טקסים קטנים המביעים התחשבות בזולת.
(1) ציינו את השורש המשותף לשתי המילים המודגשות. ______
(2) שתי המילים המודגשות מסתיימות בצורן נטייה.
בחרו באחת מן המילים המודגשות, וכתבו מעליה את משמעות הצורן הסופי שלה.

ב.

לפניכם משפט, ובו מילה מודגשת.
הנימוס מונע פגיעה מַהוּתִית בזולת.
המילה מַהוּתִית נוצרה בשלושה שלבים.
בכל אחד מן המשפטים שלפניכם הקיפו את האפשרות הנכונה, והשלימו את המידע החסר.
– במילה מַהוּת הצורן הסופי ◌וּת הוא צורן גזירה / נטייה, ומשמעותו ______.
– במילה מַהוּתִי הצורן הסופי ◌ִי הוא צורן גזירה / נטייה, ומשמעותו ______.
– במילה מַהוּתִית הצורן הסופי ת הוא צורן גזירה / נטייה, ומשמעותו ______.

לא במיקוד תשפ"ז – הבחנה בין צורן נטייה לצורן גזירה

ג.

לפניכם ארבע מילים שנוצרו בדרך של בסיס וצורן סופי.
בַּנְקַאי, דְּבוֹרַאי, יַמַּאי, סְפּוֹרְטַאי
ציינו במה שונים הבסיסים של המילים בַּנְקַאי, סְפּוֹרְטַאי מן הבסיסים של המילים דְּבוֹרַאי, יַמַּאי.

ד.

לפניכם משפט, ובו שני זוגות פעלים מודגשים. בכל זוג הקיפו את הפועל המתאים להקשר.
בימינו המחיר שנִגְבָּה / נִגְבֶּה על הפרת כללי נימוס נמוך מן המחיר שנִגְבָּה / נִגְבֶּה על הפרתם של כללי נימוס אלה בימי הביניים.

◂ פתרון מלא לשאלה 10

סעיף א

תשובה

(1) ח-ו-י/ה
(2) מֶחְוַת (היד) – משמעות הצורן הסופי: סמיכות (צורת נסמך).
או: מֶחְווֹת (אלה) – משמעות הצורן הסופי: נקבה רבות / רבות.

(1) השורש ח-ו-י/ה: הצורה הבסיסית היא מֶחְוָה (משקל מִקְטָל בגזרת ל"י, כמו מִצְוָה, מִקְוָה; הסגול במ' בא בגלל הגרונית ח). קרוב לה הפועל "הֶחֱוָה" (הביע בתנועת יד). הו' היא אות השורש האמצעית, וה־ה הסופית מייצגת את ל"י.

(2) שני צורני נטייה שונים על אותו שם:

•מֶחְוַת היד – המילה צמודה לשם העצם שאחריה ("היד"): זו צורת נסמך ביחיד. ה־ָה של מֶחְוָה מתחלפת ב־ַת (כמו שִׂמְחָה → שִׂמְחַת). לכן הצורן ־ַת מסמן סמיכות.
•מֶחְווֹת אלה – ריבוי: מֶחְוָה → מֶחְווֹת. הצורן ־וֹת מסמן רבות (נקבה רבות).

שימו לב לניקוד: מֶחְוַת (פתח, יחיד נסמך) לעומת מֶחְווֹת (חולם, רבים). הכתיב דומה, ולכן ההקשר מכריע ("היד" – סמיכות; "אלה" – רבים).

טעות נפוצה: לכתוב "נקבה" למילה מֶחְוַת – ה־ת כאן אינה סימן נקבה (המילה נקבה גם בלעדיה) אלא סימן הנסמך.

סעיף ב

תשובה

– מַהוּת: ◌וּת – צורן גזירה, ומשמעותו הפשטה (שם מופשט).
– מַהוּתִי: ◌ִי – צורן גזירה, ומשמעותו שם תואר (יצירת שם תואר).
– מַהוּתִית: ת – צורן נטייה, ומשמעותו נקבה.

שלושת השלבים: מָה (מילת שאלה) + וּת → מַהוּת (מה שהדבר הוא, עיקרו) → + ִי → מַהוּתִי → + ת → מַהוּתִית.

ההבחנה: צורן גזירה יוצר מילה חדשה עם משמעות חדשה או חלק דיבור חדש (נכנס למילון כערך נפרד). צורן נטייה משנה רק את הצורה הדקדוקית של אותה מילה (מין, מספר, סמיכות).

•־וּת – גזירה, הפשטה: ממילה קונקרטית נוצר שם עצם מופשט (כמו ילדוּת, אנושוּת).
•־ִי – גזירה, שם תואר: משם העצם "מהות" נוצר שם תואר – "מהותי" = הנוגע לעיקר (כמו עונתי, כלכלי). חלק הדיבור השתנה.
•־ת – נטייה, נקבה: "מהותית" היא אותה מילה כמו "מהותי", רק בנקבה – כדי להתאים ל"פגיעה" (מהותי/מהותית/מהותיים/מהותיות).

טעות נפוצה: לכתוב "שייכות" כמשמעות ה־ִי בלי לציין שהצורן יוצר שם תואר; לסמן את ־ת כצורן גזירה.

סעיף ג

תשובה

הבסיסים של בַּנְקַאי, סְפּוֹרְטַאי (בַּנְק, סְפּוֹרְט) שאולים מלועזית, ואילו הבסיסים של דְּבוֹרַאי, יַמַּאי (דבורה, ים) הם עבריים.

בכל ארבע המילים נוסף אותו צורן גזירה ־ַאי (בעל מקצוע / עיסוק). ההבדל הוא במקור הבסיס:

•בנקאי ← בנק, ספורטאי ← ספורט – מילים שאולות משפות זרות (לועזיות).
•דבוראי ← דבורה (מגדל דבורים), ימאי ← ים (מלח) – מילים עבריות.

המסקנה: צורן עברי יכול להצטרף גם לבסיס שאול.

טעות נפוצה: לכתוב על תוכן הבסיסים (כלכלה וספורט לעומת טבע וים) או על מספר ההברות במקום על מקורם – עברי לעומת שאול מלועזית.

סעיף ד

תשובה

בימינו המחיר שנִגְבֶּה (הווה) ... מן המחיר שנִגְבָּה (עבר) ... בימי הביניים.

נפעל בגזרת ל"י (שורש ג-ב-י/ה): הכתיב של העבר ושל ההווה זהה (נגבה), והניקוד מבחין ביניהם:

•נִגְבָּה – עבר, נסתר (קמץ בסוף, כמו נִבְנָה).
•נִגְבֶּה – הווה (בינוני), יחיד (סגול בסוף, כמו נִבְנֶה).

ההקשר קובע את הזמן:

•"בימינו המחיר ש... על הפרת כללי נימוס" – המחיר שנגבה עכשיו → הווה: נִגְבֶּה.
•"המחיר ש... בימי הביניים" – בעבר → נִגְבָּה.

דרך בדיקה: משווים לפועל ל"י מוכר באותו בניין: "הבית שנִבְנֶה היום" (הווה) לעומת "הבית שנִבְנָה בעבר" (עבר).

שאלה 11 · שורש, משקל וגזרה; מ"ם שורשית; דרכי תצורה; שמות פעולה בקל

מערכת הצורות20 נקודות
א.

לפניכם שני משפטים I–II, ובהם שמות עצם מודגשים. ענו על השאלות שלאחר כל משפט.
I. לעיתים מאחורי נימוס מסתתרת הוֹנָאָה.

•ציינו את השורש של המילה הוֹנָאָה. ______
•הקיפו את השם שאינו נוטה באותו המשקל של המילה הוֹנָאָה.

הַסְוָאָה, הַדָּחָה, הַפְלָיָה, הֲגִירָה
II. בחנופה אין מציגים את הדברים באופן גָּלוּי.

•ציינו את השורש של המילה גָּלוּי. ______
•הקיפו את המילה שהיא מאותה הגזרה של המילה גָּלוּי.

קְרוּיִים, תְּנַאי, נָשׂוּי, מְצוּיָה

לא במיקוד תשפ"ז – רק הפריט השני ב־II (בחירת מילה מאותה הגזרה)

ב.

מבין המילים המודגשות שלפניכם, הקיפו את המילה שהאות מ"ם בה שורשית.
מַגָּע, מֵסִיט, מוֹנֵעַ, מְקֻטְלָג

ג.

לפניכם משפטים ובהם שלוש מילים מודגשות.

•אדם מסיט את מבטו הצידה ברַכֶּבֶת כאשר מישהו לידו מנהל שיחה בטלפון.
•בחרמון נסעה המשפחה ברַכֶּבֶל.
•הכַּרְמְלִית היא כלי תחבורה ציבורי תת־קרקעי שמאפשר להגיע מן הכרמל לעיר התחתית בחיפה.

(1) ציינו מעל כל אחת מן המילים המודגשות את דרך התצורה שלה.
(2) לפניכם שלוש המילים הכתובות לעיל.
רַכֶּבֶת ______ רַכֶּבֶל ______ כַּרְמְלִית ______
כתבו ליד כל אחת מן המילים מילה אחת שנוצרה באותה דרך התצורה. את המילים בחרו מן הרשימה שלפניכם.
קַטְנוֹעַ, מַזְלָ"ט, הֶסֵּעִית (שאטל), גַּלְשָׁן, טְרַקְטוֹר
(3) כתבו ליד כל אחת מן המילים שלפניכם שם פעולה בבניין קל, שנגזר מאותו השורש שלה.
מַסוֹק ______ מָטוֹס ______ דָּאוֹן ______

◂ פתרון מלא לשאלה 11

סעיף א

תשובה

I. • י-נ-י/ה

•הֲגִירָה

II. • ג-ל-י/ה

•תְּנַאי

I. הוֹנָאָה – י-נ-י/ה. זהו שם הפעולה של "הוֹנָה" (רימה), בניין הפעיל, במשקל הַקְטָלָה: בגזרת פ"י הַ־ + י' הופכים ל־הוֹ (כמו הוֹדָעָה, הוֹרָאָה), ובגזרת ל"י המשקל בא עם א' (כמו הַרְצָאָה).

•הַסְוָאָה (ס-ו-י/ה), הַדָּחָה (נ-ד-ח, הנ' נבלעה בדגש), הַפְלָיָה (פ-ל-י/ה) – כולן במשקל הַקְטָלָה (שם פעולה של הפעיל).
•הֲגִירָה – משקל קְטִילָה (שם פעולה של קל, שורש ה-ג-ר; הה' כאן אות שורש בחטף פתח). לכן היא החריגה.

II. גָּלוּי – ג-ל-י/ה. משקל קָטוּל (בינוני פעול של קל) בגזרת ל"י: הי' של השורש נשמרת אחרי השורוק (כמו בָּנוּי, קָנוּי).

•תְּנַאי – שורש ת-נ-י/ה (ל"י) – מאותה הגזרה.
•קְרוּיִים (ק-ר-א), נָשׂוּי (נ-שׂ-א), מְצוּיָה (מ-צ-א) – גזרת ל"א; הא' נעלמה בצורות האלה, ולכן הן נראות כמו ל"י. בודקים במילה קרובה: קריאה, נשיאה/משא, מציאה.

טעות נפוצה: להקיף "קרויים" או "מצויה" בגלל הי' – יש לשחזר את השורש המלא.

סעיף ב

תשובה

מוֹנֵעַ

בודקים בכל מילה אם המ' היא סימן תבנית (משקל או בינוני) או אות שורש:

•מוֹנֵעַ – מ-נ-ע: משקל קוֹטֵל (בינוני קל), כמו כּוֹתֵב; המ' היא האות הראשונה של השורש (מָנַע, מניעה).
•מַגָּע – נ-ג-ע: משקל מִקְטָל (מַקְטָל), המ' תבניתית; הדגש בג' במקום הנ'.
•מֵסִיט – ס-ו-ת/ט: בינוני הפעיל בגזרת ע"ו (מֵקִים); הֵסִיט.
•מְקֻטְלָג – ק-ט-ל-ג: בינוני פֻּעַל של שורש מרובע (מְקֻטְלָג = שנכנס לקטלוג); המ' היא סימן הבינוני.

סעיף ג

תשובה

(1) רַכֶּבֶת – שורש ומשקל; רַכֶּבֶל – הלחם בסיסים; כַּרְמְלִית – בסיס וצורן סופי.
(2) רכבת – גלשן; רכבל – קטנוע; כרמלית – הסעית.
(3) מסוק – נסיקה; מטוס – טיסה; דאון – דאייה.

(1) דרכי התצורה:

•רַכֶּבֶת = ר-כ-ב + משקל קַטֶּלֶת – שורש ומשקל. מזהים: אין כאן בסיס שלם שנוסף לו צורן, אלא שלוש אותיות שורש ש"נוצקו" לתבנית (פתח, דגש בע' הפועל, סגול–סגול ו־ת בסוף).
•רַכֶּבֶל = רכבת + כבל – שני בסיסים שהולחמו למילה אחת (הלחם בסיסים).
•כַּרְמְלִית = כרמל + ־ית – בסיס שלם (שם ההר) וצורן סופי (־ית, כלי/מכשיר) – בסיס וצורן סופי.

(2) התאמה מהרשימה:

•גַּלְשָׁן – ג-ל-ש + משקל קַטְלָן: שורש ומשקל (כמו רכבת).
•קַטְנוֹעַ = קטן + נוע: הלחם בסיסים (כמו רכבל).
•הֶסֵּעִית = הסעה + ־ית: בסיס וצורן סופי (כמו כרמלית).
•מסיחים: מַזְלָ"ט – ראשי תיבות (מטוס זעיר ללא טייס); טְרַקְטוֹר – מילה שאולה.

(3) שם הפעולה של בניין קל – משקל קְטִילָה. מוצאים את השורש ויוצקים אותו למשקל:

•מַסוֹק – נ-ס-ק (מ' תבניתית, הנ' נבלעה) → נְסִיקָה.
•מָטוֹס – ט-ו-ס → טִיסָה (בגזרת ע"ו: קִילָה – כמו שִׁירָה).
•דָּאוֹן – ד-א-י/ה (דָּאָה = ריחף) → דְּאִיָּה (דאייה).

טעות נפוצה: לכתוב ל"דאון" מילים כמו "דיון" או "דאגה"; לכתוב "מטיסה" או "הטסה" (שמות פעולה של בניינים אחרים); לזהות את "רכבת" כבסיס וצורן.

כל האתר במבט אחד

קיצורי דרך לכל הכלים, הבגרויות והקורסים

GuyAI הוא המורה הפרטי המתקדם בישראל, המבוסס על מודלי הבינה המלאכותית החזקים בעולם בשילוב הידע הפדגוגי של GOOL. המערכת מספקת פתרונות לכל המקצועות ולכל הרמות - מיסודי ועד אקדמיה, וממתמטיקה ועד היסטוריה.