בגרות בלשון פרק הלשון 011271 - חורף 2025
פרק הלשון (מיזם הכתיבה) · שאלון 011271 · חורף · 11 שאלות · שעתיים
בחינת הבגרות בלשון, חורף 2025, כל 11 השאלות כמו בשאלון. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא: מה בודקים בשאלה, הכלל שמכריע, ואיך מגיעים לתשובה.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שלושה פרקים.
פרק א – שם המספר ואותיות השימוש – 20 נקודות
פרק ב – תחביר / פרק ג – מערכת הצורות – יש לבחור באחד הפרקים – 80 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: דף עזר (עמוד 4).
ד. הוראה מיוחדת: יש להקפיד על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
שימו לב: בסוף הבחינה מצורפים דפי טיוטה. אין להוסיף דפים אחרים למחברת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק א: חובה – שם המספר ואותיות השימוש (20 נקודות)
ההוראות לחלק זה
ענו על שאלה 1 שלפניכם.
שאלה 1 · שם המספר ואותיות השימוש
לפניכם משפטים ובהם מספרים מודגשים וכן אפשרויות להגיית שם המספר ואותיות השימוש.
כתבו במילים את המספרים המודגשים (אין צורך לנקד), והקיפו את הצורה הנכונה מבין האפשרויות להגיית שם המספר.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
הכלל הבסיסי: במספרים 3–10 (וגם באחדות שבתוך מספר כמו 75, 47) צורת המספר "הפוכה" למין שם העצם: שם עצם זכר – צורה עם ה' (חמישה, שבעה); שם עצם נקבה – צורה בלי ה' (חמש, שלוש). לכן בכל משפט שואלים קודם: מה מינו של שם העצם הנספר?
1. ב־4 במאי – ארבעה (נקרא: בְּאַרְבָּעָה). בתאריך היום בחודש נקרא כמספר זכר (כאילו נאמר "ביום הרביעי"): ארבעה במאי, חמישה עשר בספטמבר – ולא "ארבע במאי". הב' לפני הא' (אות שאינה בשווא) נהגית בשווא: בְּאַרְבָּעָה.
2. כִּשְׁתֵּי דקות. "דקה" – נקבה, ולכן שְׁתֵּי (צורת הנסמך של שתיים). שם המספר מתחיל בשווא (שְׁתֵּי), ואי אפשר לבטא שני שוואים ברצף בראש מילה; לכן אות השימוש כ' מקבלת חיריק: כִּשְׁתֵּי (כמו בִּשְׁתֵּי, לִשְׁתֵּי). הצורה כְּשְׁתֵּי שגויה.
3. בשנת 2011 – אלפיים ואחת עשרה. מספר השנה נקרא בצורת נקבה (שָׁנָה – נקבה): 11 בנקבה = אחת עשרה. "אלפיים" – צורת הזוגי של אלף.
4. 75 שניות – שבעים וחמש. "שנייה" – נקבה, ולכן האחדות בלי ה': חָמֵשׁ. העשרות (שבעים) זהות בשני המינים.
5. פסקה מספר 6 – שש. "6" כאן אינו סופר פסקאות אלא מזהה פסקה מסוימת (בא אחרי המילה "מספר"). זה המספר הסתמי, והוא נקרא תמיד בצורת נקבה: מספר אחת, מספר שתיים, מספר שש.
6. 47 אחוז – ארבעים ושבעה. "אחוז" – זכר, ולכן האחדות עם ה': שִׁבְעָה (ארבעים ושבעה אחוז).
7. 5 יתרונות – חמישה. "יתרון" – זכר (יתרון גדול), ולכן חֲמִשָּׁה עם ה'. (הסיומת "־ות" ברבים אינה מעידה על נקבה!)
8. וְשָׁלוֹשׁ רמות. "רמה" – נקבה, ולכן שָׁלוֹשׁ (בלי ה'). ההגייה של ו' החיבור: ו' נהגית וּ (שורוק) רק לפני שווא או לפני האותיות בומ"ף (ב, ו, מ, פ). כאן ו' באה לפני ש' בקמץ (שָׁ) – אין שווא ואין בומ"ף – ולכן היא נהגית בשווא: וְשָׁלוֹשׁ. הצורה וּשְׁלוֹשׁ היא צורת הנסמך של שלוש, והיא באה רק בסמיכות לשם עצם מיודע (למשל "וּשְׁלוֹשׁ הרמות"); כאן "רמות" אינו מיודע, ולכן באה צורת הנפרד שָׁלוֹשׁ. גם וּשָׁלוֹשׁ שגויה (אין סיבה לשורוק).
9. עֶשֶׂר המיומנויות. "מיומנות" – נקבה, ולכן עֶשֶׂר. לפני שם עצם מיודע בא שם המספר בצורת נסמך; בנקבה צורת הנסמך של עשר זהה לצורת הנפרד (עֶשֶׂר), ולכן אומרים "עֶשֶׂר המיומנויות". עֲשֶׂרֶת היא צורת הנסמך של הזכר ("עשרת הדיברות").
10. פי 2 – שניים. בצירוף "פי..." (כמה מונים) שם המספר נקרא בצורת זכר: פי שניים, פי שלושה, פי עשרה.
טעות נפוצה: לכתוב "ארבע במאי" (בתאריך – זכר); לכתוב "חמש יתרונות" בגלל הסיומת ־ות; לבחור "עשרת המיומנויות" (עשרת – לזכר בלבד); לכתוב "מספר שישה" במספר הסתמי.
פרק ב: תחביר (80 נקודות)
ההוראות לחלק זה
לפניכם שני פרקים: פרק ב – תחביר, פרק ג – מערכת הצורות.
בחרו בפרק שלמדתם: בפרק ב – תחביר או בפרק ג – מערכת הצורות.
בפרק שבחרתם ענו על השאלות לפי ההוראות.
בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 2–6 (לכל שאלה – 20 נקודות).
שימו לב: בכל שאלה שתבחרו, ענו על כל הסעיפים.
שאלה 2 · סוגי משפטים, תפקידים תחביריים, המרה למשפט פשוט
לפניכם שלושה משפטים.
I. אף על פי שהקשבה היא רכיב תקשורת חשוב, נראה שדווקא לה מוקדשת תשומת לב מועטה. ______
II. בתחום החינוך נמצא קשר חיובי בין מידת ההקשבה של מנהל בית הספר למוריו ובין הציונים של התלמידים בבית הספר. ______
III. הקשבה כמו זו שבטיפול פסיכולוגי היא הקשבה מיטיבה, אך מִטֶבע הדברים היא אינה שכיחה בשגרה. ______
(1) ציינו ליד כל אחד מן המשפטים את הסוג התחבירי שלו.
(2) ציינו מעל כל אחת משלוש המילים המסומנות בקו במשפטים את התפקיד התחבירי שלה.
לפניכם משפט מורכב בעל פסוקית תיאור.
כשאנשים מתנגחים זה בזה, כל ניסיון להידברות נידון לכישלון.
המירו את המשפט הנתון במשפט פשוט בעל אותה משמעות.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(1)
I. משפט מורכב: [אף על פי שהקשבה היא רכיב תקשורת חשוב,]פסוקית (תיאור) ויתור נראה [שדווקא לה מוקדשת תשומת לב מועטה.]פסוקית נושא
II. משפט פשוט.
III. משפט איחוי (מאוחה / מחובר): [הקשבה כמו זו שבטיפול פסיכולוגי היא הקשבה מיטיבה,]איבר א [אך מטבע הדברים היא אינה שכיחה בשגרה.]איבר ב
(2) לה – מושא; למוריו – לוואי; שכיחה – נשוא.
שיטה: מסמנים בכל משפט את הנשואים. נשוא אחד – משפט פשוט. יותר מנשוא אחד – בודקים אם יש פסוקית התלויה במשפט העיקרי (מורכב) או שני איברים שווי מעמד המחוברים במילת קישור של איחוי (משפט איחוי).
משפט I – מורכב, שתי פסוקיות.
משפט II – פשוט. יש בו נשוא אחד בלבד – נמצא (נושא: קשר; חיובי – לוואי). "בתחום החינוך" – תיאור (מקום). "בין מידת ההקשבה... ובין הציונים..." – לוואי של "קשר" (איזה קשר?). אין בו פועל נטוי נוסף, ולכן הוא פשוט למרות אורכו.
משפט III – משפט איחוי. שני נשואים: "הקשבה" (נשוא שמני, "היא" – אוגד) ו"שכיחה". מילת הקישור "אך" היא מילת איחוי של ניגוד, ולכן לפנינו שני איברים שווי מעמד; כל איבר יכול לעמוד לבדו.
טעות נפוצה: לחשוב ש"נראה" הוא חלק מן הפסוקית ולכן לפספס את פסוקית הנושא; לסמן "למוריו" כמושא רק מפני שיש בו ל' (הוא נשען על "הקשבה", לא על נשוא); לסמן את משפט III כמורכב בגלל ה־ש' ב"שבטיפול".
סעיף ב
בעת התנגחות של אנשים זה בזה כל ניסיון להידברות נידון לכישלון.
(אפשר גם: "בשעת התנגחות של אנשים זה בזה..." / "בזמן התנגחות של אנשים זה בזה...")
שלב 1 – הניתוח: [כשאנשים מתנגחים זה בזה] – פסוקית תיאור זמן ("כש" = כאשר). שני נשואים: "מתנגחים" ו"נידון".
שלב 2 – ההמרה: כדי לקבל משפט פשוט צריך לבטל את הנשוא של הפסוקית. הופכים את הפועל "מתנגחים" לשם פעולה – "התנגחות", ואת מילת השעבוד "כש" מחליפים במילת יחס של זמן – "בעת" / "בשעת" / "בזמן". הנושא של הפסוקית ("אנשים") הופך ללוואי: "התנגחות של אנשים". כך הפסוקית הופכת לצירוף בתפקיד תיאור זמן.
שלב 3 – בדיקה: נשאר נשוא אחד בלבד – "נידון" (נושא: ניסיון) – ולכן המשפט פשוט; המשמעות (זמן) נשמרה.
טעות נפוצה: להחליף רק את "כש" ב"כאשר" או ב"בזמן ש" – זו עדיין פסוקית, והמשפט נשאר מורכב; או לכתוב "בעת שאנשים מתנגחים" (שוב יש נשוא).
שאלה 3 · פסוקיות הפותחות ב"כי", תחימת פסוקיות, המרת פסוקית
לפניכם שלושה משפטים מורכבים, שבכל אחד מהם נתחמה פסוקית הפותחת במילת השעבוד "כי".
כתבו מעל כל פסוקית תחומה את התפקיד התחבירי שלה.
I. מחקרים מלמדים [כי עמדת ההקשבה נתפסת נחותה מזו של הדיבור].
II. הימצאות בעמדת המקשיב מבליעה בתוכה את ההודאה [כי המקשיב אינו יודע הכול].
III. הקשבה היא מיומנות לא פשוטה, [כי היא דורשת שנתרכז רק בדבר אחד בעולם שבו אנחנו רגילים לפצל את הקשב שלנו לדברים רבים כל כך].
לפניכם משפט מורכב, ולאחריו שתי הצעות I–II לתחימת הפסוקיות בו.
(1) הקיפו את המספר של המשפט שהתחימה בו נכונה.
(2) במשפט שהתחימה בו נכונה, ציינו את התפקיד התחבירי של כל פסוקית.
כשחוקרים בחנו את החשיבות שאנשים מייחסים לדיבור לעומת הקשבה, נמצא כי חשיבותו של הדיבור רבה יותר.
I. [כשחוקרים בחנו את החשיבות] [שאנשים מייחסים לדיבור לעומת הקשבה], נמצא [כי חשיבותו של הדיבור רבה יותר].
II. [כשחוקרים בחנו את החשיבות [שאנשים מייחסים לדיבור לעומת הקשבה]], נמצא [כי חשיבותו של הדיבור רבה יותר].
לפניכם משפט מורכב.
אדם שמרוכז בעצמו לא יוכל להפנות את תשומת ליבו ולהקשיב לזולתו.
(1) תחמו את הפסוקית במשפט, וציינו את התפקיד התחבירי שלה.
(2) כתבו מחדש את המשפט הנתון: המירו את הפסוקית בפסוקית נושא.
(3) כתבו מחדש את המשפט הנתון: המירו את הפסוקית בפסוקית תנאי.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
I. פסוקית מושא.
II. פסוקית לוואי.
III. פסוקית (תיאור) סיבה.
הרעיון: "כי" היא מילת שעבוד שיכולה לפתוח פסוקיות מסוגים שונים. את התפקיד קובעים לפי המילה שהפסוקית נשענת עליה ולפי השאלה שהיא עונה עליה – לא לפי מילת השעבוד.
I – פסוקית מושא. הפסוקית משלימה את הפועל "מלמדים": מחקרים מלמדים מה? – "כי עמדת ההקשבה נתפסת נחותה". פועל שמחייב משלים + הפסוקית היא המשלים = מושא. (בדיקה: "מחקרים מלמדים את נחיתות עמדת ההקשבה".)
II – פסוקית לוואי. הפסוקית באה אחרי שם העצם "ההודאה" ומפרטת את תוכנה: איזו הודאה? – ההודאה כי המקשיב אינו יודע הכול. פסוקית הנשענת על שם עצם היא לוואי ("כי" כאן שקולה ל"ש": ההודאה שהמקשיב אינו יודע הכול).
III – פסוקית (תיאור) סיבה. הפסוקית מסבירה מדוע הקשבה היא מיומנות לא פשוטה. "כי" כאן שקולה ל"מפני ש" / "משום ש". (בתוך הפסוקית יש פסוקיות נוספות – [שנתרכז...] פסוקית מושא של "דורשת", [שבו אנחנו רגילים...] פסוקית לוואי של "בעולם" – אבל השאלה מתייחסת רק לפסוקית התחומה כולה.)
טעות נפוצה: לכתוב "פסוקית מושא" בכל שלושת המשפטים בגלל "כי"; ב־II לא לשים לב שהפסוקית נשענת על שם עצם ("ההודאה").
סעיף ב
(1) II
(2) [כשחוקרים בחנו את החשיבות [שאנשים מייחסים לדיבור לעומת הקשבה]] – פסוקית (תיאור) זמן; [שאנשים מייחסים לדיבור לעומת הקשבה] – פסוקית לוואי (בתוך פסוקית הזמן); [כי חשיבותו של הדיבור רבה יותר] – פסוקית נושא.
למה II נכונה: הפסוקית [שאנשים מייחסים לדיבור לעומת הקשבה] מתארת את שם העצם "החשיבות" (איזו חשיבות? – זו שאנשים מייחסים...). שם העצם "החשיבות" נמצא בתוך פסוקית הזמן (הוא המושא של "בחנו"), ולכן גם פסוקית הלוואי שלו שייכת לפסוקית הזמן ומשובצת בתוכה. בתחימה I פסוקית הזמן "נסגרת" אחרי "החשיבות", כאילו פסוקית הלוואי עומדת בפני עצמה ליד המשפט העיקרי – וזה לא נכון, כי היא אינה נשענת על שום דבר בעיקרי.
התפקידים:
טעות נפוצה: לבחור ב־I כי שם הפסוקיות נראות "מסודרות" אחת אחרי השנייה; לכתוב "פסוקית מושא" לפסוקית "כי חשיבותו..." – אבל "נמצא" הוא פועל סביל (נפעל) ואין לו מושא; הפסוקית היא הנושא שלו.
סעיף ג
(1) אדם [שמרוכז בעצמו] לא יוכל להפנות את תשומת ליבו ולהקשיב לזולתו. – פסוקית לוואי.
(2) מי שמרוכז בעצמו לא יוכל להפנות את תשומת ליבו ולהקשיב לזולתו.
(אפשר גם ברבים: "מי שמרוכזים בעצמם לא יוכלו להפנות את תשומת ליבם ולהקשיב לזולתם.")
(3) אם אדם מרוכז בעצמו, הוא לא יוכל להפנות את תשומת ליבו ולהקשיב לזולתו.
(1) פסוקית לוואי. [שמרוכז בעצמו] נשענת על שם העצם "אדם" ומאפיינת אותו (איזה אדם? – שמרוכז בעצמו). המשפט העיקרי: "אדם לא יוכל להפנות... ולהקשיב..." (נושא – אדם; נשוא מורחב כולל – יוכל להפנות ולהקשיב).
(2) המרה לפסוקית נושא. פסוקית נושא באה במקום הנושא, ולכן מוחקים את שם העצם "אדם" ופותחים ב"מי ש...": [מי שמרוכז בעצמו] לא יוכל... – עכשיו הפסוקית כולה עונה על "מי לא יוכל?" ומשמשת נושא של "יוכל". ("מי ש" ו"מה ש" הם הפתיחים הטיפוסיים של פסוקית נושא.)
(3) המרה לפסוקית תנאי. פותחים במילת התנאי "אם", הופכים את תוכן הפסוקית לתנאי ("אם אדם מרוכז בעצמו"), ובמשפט העיקרי מוסיפים כינוי גוף שמחליף את הנושא ("הוא"). פסיק מפריד בין פסוקית התנאי הפותחת לבין העיקרי.
טעות נפוצה: ב־(2) להשאיר את "אדם" ("אדם מי שמרוכז...") – אז אין פסוקית נושא; ב־(3) לשכוח את הנושא בעיקרי ("אם אדם מרוכז בעצמו, לא יוכל..." – תקין בדיעבד, אבל עדיף להוסיף "הוא") או לשנות את המשמעות.
שאלה 4 · תמורה וביטוי מכליל; ניתוח משפט פשוט
לפניכם שלושה משפטים. בשניים מן המשפטים יש תמורה.
I. כיום, בעידן הדיגיטלי, אנשים בטוחים שהם הצליחו לאמץ לעצמם מיומנות של מולטיטסקינג.
II. התוצאות החיוביות של ההקשבה הן בזוגיות, בגידול ילדים, בעבודה, בתפקידי מכירות וניהול וברפואה.
III. במקרים מסוימים, כמו בעת חקירה או בראיון עבודה, המקשיב מנסה להשיג דבר מה מן הדובר.
(1) הקיפו את מספרו של המשפט שאין בו תמורה.
(2) סמנו קו מתחת לתמורה בכל אחד משני המשפטים האחרים.
(3) ציינו את התפקיד התחבירי המשותף למילים שהתמורה ממירה בשני המשפטים. ______
(4) המירו את המשפט שאין בו תמורה במשפט שיש בו תמורה. הוסיפו ביטוי מכליל.
לפניכם משפט פשוט.
ברוב המקרים ההקשבה לזולת משרתת מטרה מיטיבה.
נתחו את המשפט: ציינו מעל המילים שבמשפט את התפקידים התחביריים שלהן.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
(1) משפט II.
(2) I. כיום, בעידן הדיגיטלי, אנשים בטוחים שהם הצליחו לאמץ לעצמם מיומנות של מולטיטסקינג.
III. במקרים מסוימים, כמו בעת חקירה או בראיון עבודה, המקשיב מנסה להשיג דבר מה מן הדובר.
(3) תיאור (זמן).
(4) התוצאות החיוביות של ההקשבה הן בתחומים שונים: זוגיות, גידול ילדים, עבודה, תפקידי מכירות וניהול ורפואה.
(אפשר גם: "...הן במגוון תחומים: בזוגיות, בגידול ילדים, ...")
מהי תמורה: צירוף הבא מיד אחרי שם (או צירוף), מתייחס לאותו דבר ומזהה או מפרט אותו. לתמורה ולמומר יש אותו תפקיד תחבירי, ואפשר להציב את התמורה במקום המומר. בדרך כלל היא מוקפת בפסיקים.
(1)–(2):
(3) תיאור (זמן). "כיום" – עונה על "מתי?", תיאור זמן. "במקרים מסוימים" – עונה על "מתי / באילו נסיבות?", תיאור (זמן). לכן התפקיד המשותף – תיאור.
(4) הוספת ביטוי מכליל. ביטוי מכליל הוא מילה או צירוף שמסכמים את כל הפריטים ברשימה ("תחומים שונים"). מציבים אותו במקום הרשימה, ואחריו נקודתיים – והרשימה הופכת לתמורה של הביטוי המכליל: "הן בתחומים שונים: זוגיות, גידול ילדים, עבודה, תפקידי מכירות וניהול ורפואה".
טעות נפוצה: לסמן ב־II את הרשימה כתמורה (אין לה מומר); ב־(3) לכתוב את תפקיד התמורה בלי לבדוק את המילה המומרת, או לכתוב "נושא" ל"כיום".
סעיף ב
ברוב המקרים – תיאור (זמן) (ברוב – לוואי, המקרים – גרעין התיאור)
ההקשבה לזולת – נושא (לזולת – לוואי)
משרתת – נשוא
מטרה מיטיבה – מושא (מיטיבה – לוואי)
שיטה: מוצאים את הנשוא, אחריו את הנושא, ואז שואלים שאלות על שאר המילים.
טעות נפוצה: לסמן "לזולת" כמושא (הוא אינו משלים את הנשוא אלא את "ההקשבה"); לסמן "מיטיבה" כנשוא שני.
שאלה 5 · מבנה "אין... אלא", חלקים כוללים, קשרים לוגיים, סוגי נשואים
לפניכם שלושה משפטים במבנה "אין... אלא...".
I. הקשבה אינה מיומנות פשוטה אלא מיומנות מורכבת הדורשת מאמץ. ______
II. הרווח בהקשבה אינו רק רווח אישי אלא גם עסקי. ______
III. הקשבה אינה אלא מתנה שאדם יכול להעניק לרעהו. ______
(1) שניים מן המשפטים הם משפטים בעלי חלקים כוללים.
סמנו קו מתחת לחלק הכולל בכל אחד מן המשפטים האלה.
(2) ציינו את התפקיד התחבירי המשותף לחלקים הכוללים בשני המשפטים. ______
(3) ציינו ליד כל אחד מן המשפטים בעלי החלקים הכוללים מהו הקשר הלוגי בחלק הכולל.
(4) כתבו את משפט II מחדש בלי להשתמש במבנה "אין... אלא...". שמרו על משמעות המשפט הנתון.
(5) כתבו את משפט III מחדש בלי להשתמש במבנה "אין... אלא...". שמרו על משמעות המשפט הנתון.
לפניכם שלושה משפטים. בכל משפט סמנו קו מתחת לכל נשוא בו.
I. אנשי מכירות יוכלו למכור יותר כאשר הם יקשיבו ללקוחותיהם.
II. אין תחום עיסוק שהקשבה אינה משפרת בו את הביצועים.
III. בעקבות קריאת המאמרים נעשינו למקשיבים טובים יותר.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
(1) I. הקשבה אינה מיומנות פשוטה אלא מיומנות מורכבת הדורשת מאמץ.
II. הרווח בהקשבה אינו רק רווח אישי אלא גם עסקי.
(2) בהתאם לסימון: ב־I – נשוא (שמני), ב־II – לוואי (של "רווח"). אם רואים ב־II את "רווח אישי אלא גם (רווח) עסקי" כחלק הכולל, התפקיד המשותף הוא נשוא. (ראו הסבר.)
(3) I. ניגוד.
II. הוספה (ריבוי).
(4) הרווח בהקשבה הוא רווח אישי ו(גם) עסקי.
(5) הקשבה היא מתנה שאדם יכול להעניק לרעהו.
(1) החלקים הכוללים. חלק כולל = שני רכיבים (או יותר) שווי תפקיד, הנקשרים לאותה מילה במשפט.
(2) התפקיד המשותף – שימו לב. ב־I החלק הכולל הוא נשוא שמני ("אינה" – שלילה בתפקיד אוגד). ב־II, אם החלק הכולל הוא "אישי... עסקי", תפקידו לוואי של "רווח" – ואז אין תפקיד משותף. רק אם מבינים ב־II "רווח אישי אלא גם [רווח] עסקי" (הנשוא השמני "רווח" חוזר במובלע) – התפקיד המשותף הוא נשוא. בבחינה כדאי לכתוב "נשוא" ולנמק בקצרה.
(3) הקשר הלוגי.
(4) משפט II בלי "אין... אלא": שומרים על קשר ההוספה בעזרת ו' החיבור או "וגם": "הרווח בהקשבה הוא רווח אישי ו(גם) עסקי" ("אינו" הופך לאוגד "הוא").
(5) משפט III בלי "אין... אלא": "אינה אלא" = "היא" + הדגשה. מחליפים באוגד חיובי: "הקשבה היא מתנה שאדם יכול להעניק לרעהו" (אפשר גם: "הקשבה היא רק / בסך הכול מתנה...").
טעות נפוצה: לסווג את II כ"ניגוד" בגלל "אלא" (ההכרעה לפי המשמעות – "אלא גם" מוסיף); לחשוב ש־III הוא בעל חלק כולל; ב־(5) לכתוב "הקשבה אינה מתנה" – הפוך מן המשמעות.
סעיף ב
I. אנשי מכירות יוכלו למכור יותר כאשר הם יקשיבו ללקוחותיהם.
II. אין תחום עיסוק שהקשבה אינה משפרת בו את הביצועים.
III. בעקבות קריאת המאמרים נעשינו למקשיבים טובים יותר.
I – שני נשואים. "יוכלו למכור" – נשוא מורחב (פועל עזר + שם פועל), ולכן מסמנים את שתי המילים. בפסוקית הזמן [כאשר הם יקשיבו ללקוחותיהם] יש נשוא נוסף – "יקשיבו" (נשוא פועלי). ההוראה היא לסמן כל נשוא.
II – שני נשואים. "אין" – נשוא קיומי (דמוי פועל), הנושא שלו: "תחום עיסוק". בפסוקית הלוואי [שהקשבה אינה משפרת בו את הביצועים] – הנשוא "משפרת" ("אינה" היא מילת שלילה ואינה חלק מן הנשוא).
III – נשוא שמני עם אוגד פועלי. "נעשינו" אינו מציין פעולה אלא מעבר ממצב למצב (כמו "היינו ל..." / "נהיינו") – הוא אוגד. הנשוא הוא "למקשיבים" (שמני; "טובים" – לוואי שלו). בדיקה: "אנחנו מקשיבים טובים יותר" – המשמעות נשמרת בלי "נעשינו". הנושא מובלע בנשוא (אנחנו).
טעות נפוצה: לסמן ב־I רק "יוכלו"; ב־II לשכוח את "אין" כנשוא; ב־III לסמן את "נעשינו" כנשוא.
שאלה 6 · הסגר ותרומתו, המרה לפסוקית מושא, פיסוק
לפניכם שני משפטים ובכל אחד מהם יש הסגר.
I. על פי הפסיכולוג קארל רוג'רס, הקשבה היא המפתח לבניית חוויה של ביטחון למטופל.
II. יש כמובן סיבות טובות לעניין הרב של אנשים בדיבור לעומת הקשבה.
(1) סמנו קו מתחת להסגר בכל משפט, וכתבו את תרומתו של ההסגר למשפט.
משפט I ______
משפט II ______
(2) המירו את משפט I במשפט מורכב בעל פסוקית מושא.
לפניכם קטע. הוסיפו לו סימני פיסוק לפי ההנחיות שלפניכם.
קארל רוג'רס אחד מן הפסיכולוגים הבולטים במאה ה־20 הדגיש את חשיבות ההקשבה הפעילה כאמצעי לשיפור הקשר הבין־אישי וההעצמה האישית. לדבריו הקשבה אמיתית מאפשרת לאנשים להביע את רגשותיהם בכנות ובלי חשש משיפוטיות. לפניכם אחד מציטוטיו המפורסמים בנושא זה כשמישהו שומע אותך בלי לשפוט אותך בלי לנסות לקבל עליו אחריות למעשיך ובלי לנסות לשנות אותך זו הרגשה פשוט נהדרת.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
(1) משפט I: על פי הפסיכולוג קארל רוג'רס, הקשבה היא המפתח לבניית חוויה של ביטחון למטופל.
תרומת ההסגר: מציין את מקור הדברים (מביא דברים בשם אומרם; הסתמכות על דברי מומחה מחזקת את הטענה).
משפט II: יש כמובן סיבות טובות לעניין הרב של אנשים בדיבור לעומת הקשבה.
תרומת ההסגר: מבטא את עמדת הכותב – החלטיות / ודאות / הסכמה כללית (הדבר מובן מאליו).
(2) הפסיכולוג קארל רוג'רס טוען כי הקשבה היא המפתח לבניית חוויה של ביטחון למטופל.
(אפשר גם: אומר / סבור / קובע / מציין כי / ש...)
מהו הסגר: מילה או צירוף שאינם קשורים תחבירית לשום רכיב במשפט ואינם עונים על שאלה של אף רכיב. ההסגר מוסיף את עמדת הכותב או את מקור הדברים, ואפשר להשמיט אותו בלי לפגוע במבנה המשפט. בדרך כלל הוא מופרד בפסיקים (כאן "כמובן" בא בלי פסיקים, ובכל זאת הוא הסגר).
(1) משפט I: "על פי הפסיכולוג קארל רוג'רס" – מוסר את מקור הטענה. התרומה: הכותב מבסס את הדברים על מומחה, וכך מחזק את אמינותם ומבהיר שזו טענה של רוג'רס.
משפט II: "כמובן" – מביע את יחס הכותב: הדבר ודאי ומקובל על הכול. התרומה: מבטא החלטיות וודאות, ומציג את הטענה כהסכמה כללית.
(2) המרה למשפט מורכב עם פסוקית מושא. את מקור הדברים הופכים למשפט עיקרי – נושא (הפסיכולוג קארל רוג'רס) + פועל אמירה או חשיבה (טוען / אומר / סבור). מה שהיה שאר המשפט הופך לתוכן הנטען, הפותח ב"כי" או ב"ש": [כי הקשבה היא המפתח...] – הפסוקית עונה על "מה טוען?" ולכן היא פסוקית מושא. אין להוסיף מידע ואין לשנות את התוכן.
טעות נפוצה: ב־(1) לכתוב תרומה כללית ("מוסיף מידע") במקום לציין מקור / עמדה; ב־(2) לכתוב "לטענת רוג'רס..." – זה שוב הסגר, והמשפט נשאר פשוט.
סעיף ב
קארל רוג'רס, אחד מן הפסיכולוגים הבולטים במאה ה־20, הדגיש את חשיבות ההקשבה הפעילה כאמצעי לשיפור הקשר הבין־אישי וההעצמה האישית. לדבריו, הקשבה אמיתית מאפשרת לאנשים להביע את רגשותיהם בכנות ובלי חשש משיפוטיות. לפניכם אחד מציטוטיו המפורסמים בנושא זה: "כשמישהו שומע אותך בלי לשפוט אותך, בלי לנסות לקבל עליו אחריות למעשיך ובלי לנסות לשנות אותך, זו הרגשה פשוט נהדרת".
שיטה: לכל הנחיה מוצאים בקטע את המבנה המתאים. (הסימנים שנוספו מודגשים בתשובה.)
טעות נפוצה: לשים רק פסיק אחד סביב התמורה; לשכוח את המירכאות הסוגרות.
פרק ג: מערכת הצורות (80 נקודות)
ההוראות לחלק זה
בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 7–11 (לכל שאלה – 20 נקודות).
שימו לב: בכל שאלה שתבחרו ענו על כל הסעיפים.
שאלה 7 · שורש ובניין של פעלים; דרך הציווי; מילים מאותו שורש
לפניכם קטע ובו פעלים מודגשים.
להלן הנחיות ועקרונות להקשבה מיטיבה:
לפניכם טבלה, ובה שבעה מן הפעלים המודגשים בקטע.
בטבלה נתחו את הפעלים – ציינו את השורש ואת הבניין של כל פועל.
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| הוּבְנוּ | ||
| הֵאָזְרוּ | ||
| לְוַדֵּא | ||
| נוֹכְחִים | ||
| תִּזְדַּהוּ | ||
| מַטִּים | ||
| הַקְצוּ |
ציינו את הזמן (הדרך) המשותף לפעלים שלפניכם, על פי הקשרם בקטע.
רִכְשׁוּ, נַסוּ, הֵאָזְרוּ, הַבִּיעוּ, שַׁקְפוּ, הַקְצוּ
הזמן (הדרך): ______
לפניכם רשימת מילים.
הַתְנָיָה, נְתוּנִים, מַתָּנָה, הַמְתָּנָה, לָתֵת, תְּלוּנָה
(1) מבין המילים שברשימה, הקיפו שלוש מילים הגזורות מאותו השורש.
(2) ציינו את השורש המשותף למילים שהקפתם. ______
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| הוּבְנוּ | ב-ו-ן (ב-י/ו-ן) | הופעל |
| הֵאָזְרוּ | א-ז-ר | נפעל |
| לְוַדֵּא | ו-ד-א | פיעל |
| נוֹכְחִים | נ-כ-ח | קל / פעל |
| תִּזְדַּהוּ | ז-ה-י | התפעל |
| מַטִּים | נ-ט-י | הפעיל |
| הַקְצוּ | ק-צ-י | הפעיל |
השיטה: מורידים את אותיות התבנית (ל' של שם הפועל, מ' של הבינוני, ת' של העתיד, סיומות ־וּ/־ים), מזהים את סימני הבניין, ומשחזרים אותיות שורש שנעלמו לפי הגזרה. כשיש ספק – מעבירים את הפועל לעבר, נסתר.
טעות נפוצה: לסמן נפעל ל"נוכחים" (הנ' שורשית); לכתוב ז-ד-ה ל"תזדהו" (הד' היא ת' ההתפעל ששונתה); לכתוב ט-י-ה או נ-ט-ה בלי לזהות את הפעיל ל"מטים".
סעיף ב
ציווי.
כל הפעלים פונים אל הקוראים (נוכחים, רבים) ומורים להם מה לעשות – זו דרך הציווי ("הנחיות ועקרונות להקשבה"). סימני הציווי: אין תחילית של עתיד (בלי ת'), והסיומת ־וּ של נוכחים: רִכְשׁוּ (קל), נַסּוּ (פיעל), הֵאָזְרוּ (נפעל), הַבִּיעוּ (הפעיל), שַׁקְּפוּ (פיעל), הַקְצוּ (הפעיל).
טעות נפוצה: לכתוב "עבר" – צורות כמו "רכשו" ו"נסו" נכתבות כמו העבר, אבל הניקוד (רִכְשׁוּ ולא רָכְשׁוּ, נַסּוּ ולא נִסּוּ) וההקשר מראים שזה ציווי.
סעיף ג
(1) נְתוּנִים, מַתָּנָה, לָתֵת
(2) נ-ת-ן
מוצאים את השורש של כל מילה:
טעות נפוצה: לבחור "המתנה" בגלל הדמיון ל"מתנה" – ב"המתנה" המ' היא אות שורש (מ-ת-ן), וב"מתנה" המ' היא אות תבנית.
שאלה 8 · שורשים דומים (ח-ו-ש, ח-ש-ש, נ-ח-ש); שמות פעולה; תפקיד הנ'; שם פועל מאותו שורש
לפניכם משפטים ובהם מילים מודגשות.
(1) ציינו מעל כל מילה מודגשת את השורש שלה.
(2) מבין המילים המודגשות העתיקו שתי מילים שהן שמות פעולה, וציינו ליד כל אחת מהן את הבניין שלה.
שם פעולה: ______ הבניין: ______
שם פעולה: ______ הבניין: ______
לפניכם שני משפטים, ובהם שתי מילים מודגשות.
ציינו ליד כל משפט את תפקיד האות נו"ן במילה המודגשת בו.
לפניכם שלושה שמות עצם מודגשים. כתבו ליד כל אחד מהם שם פועל באותו השורש.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
(1) מְחוֹשִׁים – ח-ו-ש; חוֹשְׁשִׁים – ח-ש-ש; חִישָׁה – ח-ו-ש; נִחוּשׁ – נ-ח-ש; לְהָחִישׁ – ח-ו-ש
(2) שם פעולה: חישה, הבניין: קל / פעל
שם פעולה: ניחוש, הבניין: פיעל
(1) השורשים – שיטה: מפרידים בין אותיות התבנית לאותיות השורש ושואלים מה ההוראה.
(2) שמות הפעולה: שם פעולה הוא שם עצם המציין את הפעולה של פועל.
"מחושים" הוא שם עצם אך לא שם פעולה (מציין איבר), "חוששים" – פועל, "להחיש" – שם פועל (לא שם פעולה).
טעות נפוצה: לכתוב ח-ש-ש ל"מחושים" או נ-ח-ש ל"מחושים"; לבחור "להחיש" כשם פעולה – שם הפועל (ל...) הוא חלק מנטיית הפועל, ושם הפעולה הוא שם עצם.
סעיף ב
משפט 1: "נָחוּשׁ בדעתו" = מחליט בתוקף. זו צורת פָּעוּל (קָטוּל) של השורש נ-ח-ש (כמו כָּתוּב), והיא משמשת שם תואר. לכן הנו"ן היא אות שורש.
משפט 2: "(אנחנו) נָחוּשׁ אכזבה" = נרגיש. זה פועל בזמן עתיד, גוף ראשון רבים, של השורש ח-ו-ש בבניין קל (אָחוּשׁ, תָּחוּשׁ, יָחוּשׁ, נָחוּשׁ). הנו"ן היא אות עתיד (תחילית נטייה), כמו ב"נִכְתֹּב".
טעות נפוצה: לכתוב "נו"ן של נפעל" למשפט השני; צורת נפעל של ח-ו-ש לא מתאימה כאן – ההקשר ("אם לא יקשיבו... נחוש") מחייב פעולה עתידית של "אנחנו".
סעיף ג
שלוש מילים שנראות דומות אך יש להן שלושה שורשים שונים. קובעים את השורש לפי המשמעות ולפי התבנית:
טעות נפוצה: לכתוב "למחות" גם למחיאת כף (שם הא' היא אות שורש: לִמְחֹא כף), או "לחמוא" ל"מחמאה".
שאלה 9 · משקלי שמות פעולה; שם פעולה בפיעל; הגייה נכונה בהפעיל
לפניכם שני משפטים, ובהם שמות פעולה מודגשים.
I. אף על פי שההַקְשָׁבָה היא ההֶבֵּט החשוב ביותר בתקשורת, לעיתים אנו מתקשים להניח את הַסָּחוֹת הדעת בצד, לנהל שיחה ולהקשיב.
II. כשאנו עסוקים בהִתְנַגְּחוּת הדדית, אנו מתבצרים איש־איש בדעותיו, וכל ניסיון להִדָּבְרוּת או לתקשורת נידון לכישלון.
(1) במשפט I ציינו מעל כל אחד משמות הפעולה המודגשים את המשקל שלו.
(2) ציינו את הבניין המשותף לכל שמות הפעולה המודגשים במשפט I. ______
(3) האם שני שמות הפעולה המודגשים במשפט II הם באותו משקל? נמקו את תשובתכם.
(4) מבין המילים שאינן מודגשות במשפטים I–II, העתיקו מילה הגזורה מכל אחד מן המשקלים שלפניכם.
קִטָּלוֹן ______ , תִּקְטֹלֶת ______
לפניכם משפט ובו שלושה שמות פועל מודגשים.
מעל כל שם פועל מודגש כתבו שם פעולה מאותו השורש בבניין פיעל.
לפניכם משפטים, ובכל אחד מהם מודגש זוג מילים. בכל זוג הקיפו את המילה המתאימה להקשר המשפט.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
(1) הַקְשָׁבָה – הַקְטָלָה; הֶבֵּט – הֶקְטֵל; הַסָּחוֹת – הַקְטָלָה (ברבים).
(2) בניין הפעיל.
(3) לא. נימוק: התנגחות במשקל הִתְקַטְּלוּת (שם הפעולה של בניין התפעל), ואילו הידברות במשקל הִקָּטְלוּת (שם הפעולה של בניין נפעל).
(4) קִטָּלוֹן – ניסיון (או: כישלון); תִּקְטֹלֶת – תקשורת.
(1) המשקלים. כדי לקבוע משקל מציבים את אותיות השורש באותיות ק-ט-ל ושומרים על התנועות ועל אותיות התבנית.
(2) בניין הפעיל. הַקְטָלָה והֶקְטֵל הם משקלי שם הפעולה של הפעיל (הקשיב – הקשבה; הביט – הבט; הסיח – הסחה).
(3) לא. "הִתְנַגְּחוּת" – ה' + ת' + דגש באות השנייה + סיומת ־וּת: הִתְקַטְּלוּת, שם פעולה של התפעל (התנגח). "הִדָּבְרוּת" – ה' + דגש באות הראשונה (שבו נטמעה נ' של נפעל) + ־וּת: הִקָּטְלוּת, שם פעולה של נפעל (נדבר / הידבר). שני משקלים שונים.
(4) משקלים במילים שאינן מודגשות:
טעות נפוצה: לכתוב "הִקְטִיל" (משקל הפועל) במקום משקל שם הפעולה; ב־(3) לענות "כן" משום ששתי המילים פותחות בה' ומסתיימות ב־וּת – המשקל נקבע לפי התבנית כולה (ת' ההתפעל מול הדגש של נפעל); ב־(4) להעתיק מילה מודגשת.
סעיף ב
לבטא – ביטוי; להכיר – ניכור; להשתנות – שינוי.
שם הפעולה של פיעל בא במשקל קִטּוּל (בגזרת ל"י/ל"א: קִטּוּי – בִּטּוּי, שִׁנּוּי). מוצאים את השורש של כל שם פועל ויוצקים אותו למשקל:
טעות נפוצה: לכתוב "הכרה" (הפעיל) או "השתנות" (התפעל) – שמות פעולה נכונים, אבל לא בבניין פיעל.
סעיף ג
מֵשִׁיב: "להשיב" = לענות – השורש ש-ו-ב, בניין הפעיל (הֵשִׁיב). בגזרת ע"ו הבינוני של הפעיל הוא מֵקִים – מ' בצירי, בלי דגש: מֵשִׁיב (כמו מֵבִין, מֵקִים). הצורה מַשִּׁיב (מ' בפתח ודגש בש') היא הפעיל של נ-ש-ב (מַשִּׁיב הרוח = מנשב) – משמעות אחרת.
הֵמַרְתִּי: "להמיר" = להחליף – השורש מ-ו-ר, הפעיל (הֵמִיר). בעבר, גוף ראשון: הֵ + מַרְ + תִּי – הֵמַרְתִּי (כמו הֵקַמְתִּי, הֵבַנְתִּי). הצורה הִמַּרְתִּי (חיריק בה' ודגש במ') היא תבנית של הפעיל בגזרת פ"נ (כמו הִפַּלְתִּי), ואינה מתאימה לשורש מ-ו-ר.
הכלל: בהפעיל של ע"ו התחילית בצירי (הֵ־/מֵ־) ואין דגש; בהפעיל של פ"נ התחילית בחיריק/פתח (הִ־/מַ־) והאות הבאה דגושה.
טעות נפוצה: להגות "מַשִּׁיב" ו"הִמַּרְתִּי" לפי הדיבור היומיומי.
שאלה 10 · צורות בינוני: חלק דיבור, בניין, סביל ופעיל; משקל ודרך תצורה
לפניכם משפט, ובו מודגשות מילים.
(1) ציינו מהו חלק הדיבור המשותף לכל המילים המודגשות. ______
(2) לפניכם שתיים מן המילים המודגשות. כתבו את צורת הפָּעִיל של כל אחת מהן (שמרו על אותו הגוף והזמן).
אֲהוּדִים ______
מוּכָלִים ______
לפניכם קטע, ובו מודגשות מילים שנגזרו מצורות הבינוני של הפועל.
הקשבה מֵיטִיבָה עשויה להיות בעלת ערך רב הן לַדּוֹבֵר הן להתפתחות השיחה. הקשבה כזאת נוסכת בדובר ביטחון המְאַפְשֵׁר לו לבטא את עצמו. בעולם דיגיטלי קשה לנו לנהל שיח רָאוּי. התוצאה היא חילופי דברים מְקֻטָּעִים הפוגעים באיכותה של ההקשבה.
בטבלה שלפניכם נתחו את צורות הבינוני המודגשות בקטע – ציינו את חלק הדיבור ואת הבניין של כל אחת מהן.
| צורת הבינוני | חלק הדיבור | הבניין |
|---|---|---|
| מֵיטִיבָה | ||
| דּוֹבֵר | ||
| מְאַפְשֵׁר | ||
| רָאוּי | ||
| מְקֻטָּעִים |
לפניכם רשימת מילים מעולם בית הספר.
תַּלְמִידִים, מְאַבְטַחַת, מוֹרִים, מִנְהֲלָן, מַזְכִּירָה
(1) מבין המילים ברשימה הקיפו שתי מילים הגזורות באותו המשקל.
(2) מבין המילים ברשימה העתיקו את המילה היוצאת דופן מבחינת דרך התצורה, וציינו את דרך התצורה שלה.
המילה: ______ דרך התצורה שלה: ______
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
(1) שם תואר.
(2) אֲהוּדִים – אוֹהֲדִים; מוּכָלִים – מְכִילִים.
(1) שם תואר. כל ארבע המילים הן צורות בינוני סביל (מְעֻרָךְ – פֻּעַל, מוּבָן – הֻפְעַל, אָהוּד – קל פָּעוּל, מוּכָל – הֻפְעַל), אבל במשפט הן מתארות את "אנשים" (אילו אנשים?) ואינן מציינות פעולה – לכן חלק הדיבור הוא שם תואר.
(2) צורת הפעיל (בינוני, רבים):
שומרים על הזמן (הווה/בינוני) ועל המספר (רבים).
טעות נפוצה: לכתוב "פועל" ב־(1) רק משום שאלה צורות בינוני; ב־(2) לכתוב "הכילו" או "אהדו" (עבר) – יש לשמור על הבינוני.
סעיף ב
| צורת הבינוני | חלק הדיבור | הבניין |
|---|---|---|
| מֵיטִיבָה | שם תואר | הפעיל |
| דּוֹבֵר | שם עצם | קל / פעל |
| מְאַפְשֵׁר | פועל | פיעל |
| רָאוּי | שם תואר | קל / פעל |
| מְקֻטָּעִים | שם תואר | פועל |
חלק הדיבור נקבע לפי התפקוד במשפט: מתאר שם עצם – שם תואר; מציין בעל פעולה/מקצוע (אפשר לומר "ה...", "של ה...") – שם עצם; מציין פעולה (נשוא, אפשר להטות בזמנים) – פועל. הבניין נקבע לפי סימני הבינוני.
טעות נפוצה: לכתוב "פועל" לכל צורות הבינוני; לכתוב "שם תואר" ל"דובר" (כאן הוא שם של בעל תפקיד); לזהות את "מיטיבה" כפיעל.
סעיף ג
(1) מוֹרִים, מַזְכִּירָה
(2) המילה: מִנְהֲלָן; דרך התצורה שלה: בסיס וצורן סופי.
(1) קובעים משקל לכל מילה (לפי צורת היחיד):
שתיהן במשקל מַקְטִיל – משקל של בינוני הפעיל, המשמש כאן לבעלי מקצוע.
(2) מִנְהֲלָן – בסיס וצורן סופי. המילה בנויה מן הבסיס מִנְהָל + הצורן ־ָן המציין בעל מקצוע/עיסוק (כמו פַּרְשָׁן, חַלְבָן). כל שאר המילים נגזרו בדרך שורש ומשקל.
טעות נפוצה: לבחור "תלמידים" ו"מאבטחת" (שתיהן מתחילות באות תבנית, אך המשקלים שונים); להגדיר "מנהלן" כהלחם בסיסים.
שאלה 11 · שורש ובניין של שם פעולה; משקל ודרך תצורה; מילים שהמציאו ילדים
לפניכם משפט, ובו שם פעולה מודגש.
(1) ציינו את השורש של שם הפעולה המודגש. ______
(2) ציינו את הבניין של שם הפעולה המודגש. ______
לפניכם ארבע מילים.
קָרוֹב, מָזוֹן, גָּדוֹל, כָּבוֹד
(1) הקיפו את המילה היוצאת דופן מבחינת המשקל.
(2) ציינו את המשקל המשותף לשלוש המילים האחרות. ______
לפניכם ארבע מילים.
חָזוֹן, רָצוֹן, מָלוֹן, שָׁעוֹן
(1) הקיפו את המילה היוצאת דופן מבחינת דרך התצורה.
(2) ציינו את דרך התצורה של המילה היוצאת דופן. ______
לפניכם ציטוטים של ילדים, ובהם מודגשות מילים שהמציאו הילדים.
(על פי האקדמיה ללשון העברית ושרית ואסף כץ, ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם, תשפ"א. "אִמָּא תִּסְגְּרִי אֶת הַשּׁוֹאֵג אָבָק". הוצאת האקדמיה ללשון העברית)
בחרו בשלוש מן המילים המודגשות שהמציאו הילדים. ציינו את דרך התצורה של כל אחת מן המילים שבחרתם והסבירו אותה. בהסברכם התייחסו גם למשמעות הבסיסים, המשקלים או הצורנים.
(1) המילה: ______ , דרך התצורה: ______ , ההסבר: ______
(2) המילה: ______ , דרך התצורה: ______ , ההסבר: ______
(3) המילה: ______ , דרך התצורה: ______ , ההסבר: ______
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
(1) א-ז-כ-ר
(2) פיעל
שיטה: מזהים את המשקל ומפרידים בין אותיות התבנית לאותיות השורש.
טעות נפוצה: לכתוב ז-כ-ר (ולחשוב שהא' היא אות תבנית) ולסמן הפעיל או התפעל.
סעיף ב
(1) מָזוֹן
(2) קָטוֹל
מציבים את אותיות השורש בק-ט-ל:
טעות נפוצה: לראות ב"מזון" "קָטוֹל" של שורש מ-ז-ן, בלי לבדוק את המשמעות (תזונה – ז-ו-ן).
סעיף ג
(1) שָׁעוֹן
(2) בסיס וצורן סופי (שָׁעָה + ־וֹן).
שָׁעוֹן נבנה מן הבסיס שָׁעָה + הצורן ־וֹן (צורן סופי): מכשיר שמראה את השעה. זו גזירה קווית – בסיס וצורן.
שלוש המילים האחרות נגזרו בדרך שורש ומשקל: חָזוֹן (ח-ז-י, כמו חָזָה), רָצוֹן (ר-צ-י, כמו רָצָה), מָלוֹן (ל-ו-ן, כמו לָן; המ' אות תבנית). בכולן אין בסיס עצמאי שאליו נוסף צורן – הן יצוקות במשקל.
טעות נפוצה: לבחור "מלון" בגלל המ' שבראשה, או לבחור "חזון"/"רצון" בגלל הסיומת ־וֹן – בהן ה־וֹן היא חלק מן המשקל (בגזרת ל"י), ולא צורן שנוסף לבסיס.
סעיף ד
(יש לבחור שלוש מן הארבע.)
(או: הלחם בסיסים – "מַקְלֵף" + "מְלָפְפוֹן": מקלף למלפפונים.)
השיטה: לכל מילה שואלים: האם אפשר לזהות בה שורש שיצוק במשקל מוכר (שורש ומשקל)? או שהיא בנויה ממילה קיימת (בסיס) שנוסף לה צורן (בסיס וצורן)? או מצירוף של שתי מילים (הלחם בסיסים)? אחר כך מסבירים את המשמעות של כל רכיב.
מבנה תשובה מלאה: שם המילה + דרך התצורה + פירוק לרכיבים + משמעות המשקל או הצורן + קשר למשמעות בהקשר.
טעות נפוצה: לכתוב רק "שורש ומשקל" בלי לציין את השורש, את המשקל ואת משמעותו; לטעון ש"מנפחה" היא בסיס וצורן (מַנְפֵּחַ + ־ָה) – אין בעברית בסיס כזה בשימוש, והמשקל מַקְטֵלָה הוא המסביר את משמעות המכשיר.