מתכונת 6 בלשון ובעברית (שאלון 011271) - פתרון מלא
פרק הלשון (מיזם הכתיבה) · שאלון 011271 · במבנה של הבגרות · 11 שאלות · שעתיים
מבחן מתכונת בלשון במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שלושה פרקים.
פרק א – שם המספר ואותיות השימוש – 20 נקודות
פרק ב – תחביר / פרק ג – מערכת הצורות – יש לבחור באחד הפרקים – 80 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: דף עזר (עמוד 4).
ד. הוראה מיוחדת: יש להקפיד על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
שימו לב: בסוף הבחינה מצורפים דפי טיוטה. אין להוסיף דפים אחרים למחברת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק א: חובה – שם המספר ואותיות השימוש
ההוראות לחלק זה
(20 נקודות)
ענו על שאלה 1 שלפניכם.
שאלה 1 · שם המספר ואותיות השימוש
לפניכם משפטים ובהם אפשרויות להגיית שם המספר ואותיות השימוש וכן מספרים מודגשים.
הקיפו את הצורה הנכונה מבין האפשרויות להגיית שם המספר, וכתבו במילים את המספרים המודגשים (אין צורך לנקד).
לפניכם דו־שיח קצר בין אב לבתו.
אבא: מאיה, כמה זה 2+2? קראי את התרגיל בקול, ואחר כך עני.
מאיה: ______ שווה 4!
מבין שתי האפשרויות שלפניכם הקיפו את הקריאה הנכונה של התרגיל 2+2.
שניים ועוד שניים / שתיים ועוד שתיים
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
השאלה הראשונה בכל פריט: מה מינו של שם העצם הנספר? במספרים 3–10 (וגם באחדות של עשרות־ואחדות) הצורה עם ה' באה עם שם עצם זכר (שלושה, שבעה), והצורה בלי ה' באה עם שם עצם נקבה (שלוש, שבע).
1. אַלְפַּיִם וּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. שנה נקראת בצורת נקבה (שָׁנָה – נקבה), ולכן 18 = שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. ו' החיבור לפני אות בשווא נהגית וּ (שורוק): וּשְׁמוֹנֶה. "וְשְׁמוֹנֶה" אינה אפשרית – אין שני שוואים בתחילת הברה.
2. שלושים ושבע גינות. "גינה" – נקבה (גינה אחת), ולכן האחדות בצורה בלי ה': שבע. העשרות (שלושים) זהות בשני המינים.
3. שבעת הרובעים. "רובע" – זכר (רובע אחד), ולכן הצורה עם ה' (שבעה). לפני שם עצם מיודע בא שם המספר בצורת הנסמך: שִׁבְעָה ← שִׁבְעַת הרובעים.
4. מאתיים ארבעים ושלושה אלף ושש מאות. מפרקים: 243 אלף + 600.
5. שלושים וחמישה אחוזים. "אחוז" – זכר, ולכן חמישה (עם ה').
6. פי חֲמִשָּׁה. אחרי "פי" (פי שניים, פי שלושה, פי חמישה) שם המספר בא בצורת הזכר.
7. לִשְׁנֵי הגידולים. "גידול" – זכר, ולפני שם עצם מיודע – צורת הנסמך: שְׁנֵי (בנקבה: שְׁתֵּי).
8. במקום הרביעי. "ה־4" הוא מספר סודר. מספר סודר מ־1 עד 10 יש לו צורה מיוחדת (ראשון, שני, שלישי, רביעי...), והוא מתאים במינו ובידיעה לשם העצם – כאן "המקום" (זכר, מיודע): הרביעי.
9. בְּשָׁלוֹשׁ שעות. "שעה" – נקבה, ולכן שָׁלוֹשׁ (שְׁלוֹשָׁה היא צורת הזכר).
טעות נפוצה: לכתוב "שלושים ושבעה גינות" (שוכחים ש"גינה" נקבה), "שבעה הרובעים" (בלי צורת הנסמך), או "שישה מאות" (מאה היא נקבה).
סעיף ב
שתיים ועוד שתיים
הכלל: כשמונים, סופרים או מחשבים בלי שם עצם נספר (חשבון, מספר טלפון, מספר עמוד/חדר), משתמשים במספר הסתמי, ותמיד בצורת הנקבה: אחת, שתיים, שלוש...
לכן: "2+2" נקרא "שתיים ועוד שתיים – ארבע", ובהתאם גם התוצאה נקראת "ארבע" (ולא "ארבעה").
טעות נפוצה: לבחור "שניים ועוד שניים" מתוך תחושה ש"מספר" או "תרגיל" הם זכר. אין כאן שם עצם נספר, ולכן הצורה היא נקבה.
פרק ב: תחביר
ההוראות לחלק זה
(80 נקודות)
לפניכם שני פרקים: פרק ב – תחביר, פרק ג – מערכת הצורות.
בחרו בפרק שלמדתם: בפרק ב – תחביר או בפרק ג – מערכת הצורות.
בפרק שבחרתם ענו על השאלות לפי ההוראות.
בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 2–6 (לכל שאלה – 20 נקודות).
שימו לב: בכל שאלה שתבחרו, ענו על כל הסעיפים.
שאלה 2 · סוגי משפטים; פסוקיות לוואי; משפט איחוי; תפקידים תחביריים
לפניכם שלושה משפטים.
(1) בגלל הרעש הרב בחדר המוזיקה, החזרות של המקהלה נערכות באולם הספורט הגדול. ______
(2) ההצעה שבית הספר ירכוש פסנתר חדש למקהלה מבוססת על הטענה שנגינה בכלי איכותי תורמת לשיפור הביצועים של הזמרים. ______
(3) בישיבת ההורים הועלו כמה רעיונות, והרעיון הראשון היה הקמה של קרן לרכישת כלי נגינה. ______
ציינו ליד כל משפט את הסוג התחבירי שלו.
ציינו את התפקיד התחבירי של הצירופים המסומנים בקו במשפטים.
במשפט (1): באולם הספורט הגדול ______
במשפט (2): לשיפור הביצועים ______
במשפט (3): לרכישת כלי נגינה ______
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(1) משפט פשוט
(2) משפט מורכב
(3) משפט איחוי (מאוחה)
השיטה: סופרים נשואים ומחפשים מילות שעבוד (ש, כאשר, כי...) ומילות איחוי (ו, אבל, לכן...).
טעות נפוצה: לקבוע שמשפט (1) מורכב בגלל הפסיק או בגלל הצירוף "בגלל הרעש" – רק נשוא נוסף (בפסוקית) הופך משפט למורכב.
סעיף ב
משפט (2): ההצעה [שבית הספר ירכוש פסנתר חדש למקהלה]פסוקית לוואי מבוססת על הטענה [שנגינה בכלי איכותי תורמת לשיפור הביצועים של הזמרים.]פסוקית לוואי
משפט (3): [בישיבת ההורים הועלו כמה רעיונות,]איבר א' [והרעיון הראשון היה הקמה של קרן לרכישת כלי נגינה.]איבר ב'
משפט (2) – מורכב, שתי פסוקיות לוואי.
משפט (3) – משפט איחוי, שני איברים. איבר א': "בישיבת ההורים הועלו כמה רעיונות" (נושא: רעיונות; נשוא: הועלו). איבר ב': "והרעיון הראשון היה הקמה של קרן לרכישת כלי נגינה" (נושא: הרעיון; אוגד: היה; נשוא שמני: הקמה). ה־ו' שייכת לאיבר השני.
טעות נפוצה: לקרוא לפסוקית הראשונה במשפט (2) "פסוקית נושא" – הנושא העיקרי הוא "ההצעה", והפסוקית רק מפרטת אותו; או לתחום את הפסוקית השנייה כ"פסוקית מושא" של "מבוססת" – היא מצטרפת לשם "הטענה" ולא לפועל.
סעיף ג
במשפט (1): באולם הספורט הגדול – תיאור (מקום)
במשפט (2): לשיפור הביצועים – מושא
במשפט (3): לרכישת כלי נגינה – לוואי
טעות נפוצה: לסמן "לרכישת כלי נגינה" כתיאור תכלית, כי הוא נראה כמו "כדי לרכוש" – אבל אין כאן פועל שהוא מרחיב; הוא בא אחרי שם העצם "קרן" (בתוך הנשוא השמני) ומתאר אותו.
שאלה 3 · פסוקיות "כי"; סוגי משפטים, סיבה ותוצאה ותפקידי "ישיבות"
לפניכם ארבעה משפטים מורכבים, ובהם נתחמו פסוקיות הפותחות במילת השעבוד "כי".
(1) עובדים רבים מעדיפים לעבוד מן הבית [כי כך הם חוסכים זמן נסיעה.]
(2) החשש הגדול של המנהלים היה [כי העובדים יתקשו לשמור על קשר עם הצוות.]
(3) בשנים האחרונות התחזקה ההכרה [כי עבודה מן הבית אינה מתאימה לכל תפקיד.]
(4) סקרים רבים מגלים [כי רוב העובדים מרוצים מן ההסדר החדש.]
לפניכם שלושה משפטים.
(1) עובדים רבים נמנעים מישיבות ארוכות בווידאו, משום שהן מעייפות אותם מאוד.
(2) ישיבות בווידאו חוסכות זמן נסיעה, ולכן מנהלים רבים מעדיפים אותן על פני פגישות פנים אל פנים.
(3) מספר הישיבות שעובדים משתתפים בהן גדל מאוד בעקבות המעבר לעבודה מן הבית.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
(1) פסוקית סיבה (תיאור סיבה)
(2) פסוקית נשוא
(3) פסוקית לוואי
(4) פסוקית מושא
אותה מילת שעבוד – תפקידים שונים. "כי" יכולה לפתוח פסוקית סיבה (= מפני ש) או פסוקית תוכן (= ש). מכריעים לפי השאלה שהפסוקית עונה עליה ולפי המילה שהיא משלימה במשפט העיקרי:
סימן עזר לפסוקית נשוא: נושא + אוגד (הוא/היא/היה) + פסוקית.
טעות נפוצה: לסמן את כל הפסוקיות כפסוקיות סיבה בגלל "כי"; לסמן את (3) כפסוקית מושא או כפסוקית נושא.
סעיף ב
שלב 1 – מוצאים את הנשואים ואת מילות הקישור בכל משפט:
לכן משפט (2) יוצא דופן.
שלב 2 – הקשר הלוגי: בכל המשפטים יש סיבה ותוצאה: (1) "משום ש" – העייפות היא הסיבה להימנעות מן הישיבות; (2) "ולכן" – העדפת הישיבות בווידאו היא התוצאה של חיסכון הזמן; (3) "בעקבות" – המעבר לעבודה מן הבית הוא הסיבה, וגידול מספר הישיבות הוא התוצאה. שימו לב: במשפט (3) הקשר מובע בצירוף יחס ("בעקבות...") ולא במילת קישור בין פסוקיות, ובכל זאת זה קשר של סיבה ותוצאה.
שלב 3 – תפקיד המילה "ישיבות":
טעות נפוצה: לסמן את משפט (3) כפשוט כי לא שמים לב ל־ש' בתחילת "שעובדים"; לכתוב בקשר הלוגי "הוספה"; במשפט (3) לכתוב ש"הישיבות" הן הנושא (הנשוא "גדל" מתאים ל"מספר").
שאלה 4 · כינוי רומז, פסוקיות "אם" ותנאי קיים ובטל
לפניכם שני משפטים שמסומנות בהם אותן המילים.
I. זה מחזה ארוך ומורכב מדי לצופים צעירים.
II. מחזה זה הוא ארוך ומורכב מדי לצופים צעירים.
בכל אחד מן המשפטים כתבו מעל כל מילה המסומנת בקו את התפקיד התחבירי שלה.
לפניכם שני משפטים מורכבים, ובכל אחד מהם המילה "אם" פותחת פסוקית ומסומנת בקו.
I. השחקנים שאלו את הבמאי אם החזרה תתקיים גם ביום שישי.
II. אם תגיעו לתיאטרון באיחור, לא תוכלו להיכנס לאולם.
(1) ציינו את מספרו של המשפט שבו הפסוקית הפותחת ב"אם" היא פסוקית תנאי. ______
(2) ציינו את התפקיד התחבירי של הפסוקית הפותחת ב"אם" במשפט האחר. ______
לפניכם שלושה משפטים נוספים.
III. אילו הייתה ההצגה מתחילה מוקדם יותר, היו מגיעים אליה גם ילדים צעירים.
IV. עדיין לא ברור אם ההצגה תתאים גם לילדים צעירים.
V. בעבר הקהל צפה בהצגות בשקט, ואילו היום רבים מצלמים את הבמה בטלפון.
(1) מבין המשפטים III–V ציינו את מספרו של המשפט שיש בו פסוקית תנאי. ______
(2) במה שונה פסוקית התנאי במשפט שציינתם בסעיף ב(1) מפסוקית התנאי במשפט שציינתם בסעיף ג(1)?
______
(3) איזה מבין שלושת המשפטים הנוספים III–V יוצא דופן מבחינת סוגו התחבירי? ______
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
I. זה – נושא; ארוך – לוואי.
II. זה – לוואי; ארוך – נשוא.
משפט I: "זה" עומד בראש המשפט ומשמש כינוי רומז במקום שם עצם – הוא הנושא (מה מחזה ארוך? זה). הנשוא – "מחזה" (נשוא שמני; אפשר להוסיף אוגד: "זה הוא מחזה"). "ארוך" מתאר את "מחזה" (איזה מחזה?) – לוואי ("ומורכב" – לוואי נוסף, חלק כולל).
משפט II: "מחזה זה" – "זה" בא אחרי שם העצם ומצביע עליו (איזה מחזה? זה) – לוואי. הנושא – "מחזה". "הוא" – אוגד, ואחריו בא הנשוא: "ארוך ומורכב" – נשוא (כולל).
הכלל: כינוי רומז לפני שם עצם בלי התאמה ביידוע = נושא ("זה מחזה"); אחרי שם העצם = לוואי ("מחזה זה"). האוגד "הוא" מסמן את הגבול בין הנושא לנשוא.
טעות נפוצה: לסמן את "זה" בשני המשפטים כנושא, או את "ארוך" במשפט I כנשוא.
סעיף ב
(1) משפט II.
(2) פסוקית מושא.
משפט II – פסוקית תנאי: "אם תגיעו לתיאטרון באיחור" מציינת תנאי שבהתקיימותו מתקיים העיקרי ("לא תוכלו להיכנס לאולם"). בדיקה: אפשר להחליף ב"במקרה ש..." / "בתנאי ש...".
משפט I – פסוקית מושא: הפועל "שאלו" צריך משלים: מה שאלו השחקנים את הבמאי? – "אם החזרה תתקיים גם ביום שישי". כאן "אם" אינה מילת תנאי אלא מילה המציגה שאלה עקיפה (= "האם"). אפשר להמיר בשם: "השחקנים שאלו את הבמאי על מועד החזרה" – מושא. ("את הבמאי" – מושא נוסף של "שאלו".)
טעות נפוצה: לקבוע ששתי הפסוקיות הן פסוקיות תנאי רק בגלל המילה "אם".
סעיף ג
(1) משפט III.
(2) במשפט II (סעיף ב(1)) פסוקית התנאי מבטאת תנאי קיים – תנאי שעשוי להתקיים; ואילו במשפט III (סעיף ג(1)) פסוקית התנאי מבטאת תנאי בטל – תנאי שלא התקיים (ההצגה לא התחילה מוקדם).
(3) משפט V.
(1) במשפט III "אילו הייתה ההצגה מתחילה מוקדם יותר" היא פסוקית תנאי: היא מציינת תנאי לתוצאה "היו מגיעים אליה גם ילדים צעירים".
במשפט IV, לעומת זאת, הפסוקית "אם ההצגה תתאים גם לילדים צעירים" משלימה את הנשוא "(עדיין) לא ברור": מה לא ברור? – הפסוקית כולה. כאן "אם" מציגה שאלה עקיפה (= "האם"), ולא תנאי: אי אפשר להחליף אותה ב"במקרה ש...". כלומר, זו פסוקית נושא ולא פסוקית תנאי, אף שהיא פותחת ב"אם".
(2) תנאי קיים לעומת תנאי בטל:
(3) משפט V – מאוחה. משפטים III ו־IV הם משפטים מורכבים (בכל אחד פסוקית). במשפט V "ואילו" מחבר שני משפטים עצמאיים שווי מעמד ("בעבר הקהל צפה בהצגות בשקט" / "היום רבים מצלמים את הבמה בטלפון") בקשר של ניגוד – זה משפט מאוחה.
טעות נפוצה: לבחור ב־(1) את משפט IV בגלל "אם"; לבלבל בין "ואילו" (ניגוד, מאוחה) לבין "אילו" (תנאי בטל).
שאלה 5 · תמורה, המרה למשפט עם הסגר, ניתוח משפט פשוט
לפניכם שני משפטים, ובאחד מהם יש תמורה.
I. ילדים רבים מבקשים מהוריהם בעלי חיים קטנים, כמו אוגרים ודגי נוי, בימי ההולדת שלהם.
II. בעלי החיים האהובים ביותר על ילדים רבים הם אוגרים ודגי נוי.
(1) הקיפו את מספר המשפט שיש בו תמורה.
(2) העתיקו את התמורה. ______
לפניכם משפט.
הטיפול בכלב דורש סבלנות רבה ושגרה קבועה, והוא מלמד את הילדים אחריות. (מאלפת כלבים ותיקה)
המירו את המשפט במשפט שיהיה בו הסגר המציין את הדוברת שבסוגריים.
______
לפניכם משפט פשוט.
בחופשת הפסח הביאה השכנה לשמירה כלוב גדול של תוכים צבעוניים.
נתחו את המשפט: ציינו מעל המילים בו את התפקידים התחביריים שלהן.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
(1) משפט I.
(2) כמו אוגרים ודגי נוי
מהי תמורה: צירוף שמציין את אותה ישות כמו צירוף שמני הסמוך לו, ממלא אותו תפקיד, ומופרד ממנו בפסיקים. אפשר להשמיט אותו בלי לפגוע בתקינות המשפט.
משפט I: "בעלי חיים קטנים, כמו אוגרים ודגי נוי," – הצירוף בין הפסיקים מפרט את בעלי החיים הקטנים (דוגמאות שלהם), ממלא אותו תפקיד (חלק מן המושא של "מבקשים") ומופרד בפסיקים ← תמורה. אם נשמיט אותו – "ילדים רבים מבקשים מהוריהם בעלי חיים קטנים בימי ההולדת שלהם" – המשפט תקין.
משפט II: אותן מילים – "אוגרים ודגי נוי" – באות אחרי האוגד "הם" ואומרות מה בעלי החיים האהובים ← כאן הן נשוא (כולל), לא תמורה. אי אפשר להשמיט אותן.
ההעתקה: מעתיקים את התמורה במדויק – כולל המילה "כמו", ובלי הפסיקים.
טעות נפוצה: להעתיק רק "אוגרים ודגי נוי" בלי "כמו", או להעתיק גם את "בעלי חיים קטנים".
סעיף ב
לדברי מאלפת כלבים ותיקה, הטיפול בכלב דורש סבלנות רבה ושגרה קבועה, והוא מלמד את הילדים אחריות.
(אפשר גם: לפי / על פי / כדברי / לטענת מאלפת כלבים ותיקה, ...)
מהו הסגר: מילה או צירוף שאינם קשורים תחבירית לאף חלק במשפט, ומוסרים את עמדת הדובר או את מקור הדברים. ההסגר מופרד בפסיק.
ההמרה: את הדוברת שבסוגריים מכניסים לצירוף מקור כמו "לדברי", "לפי", "על פי", "לטענת" – ומציבים אותו בפתיחת המשפט ואחריו פסיק. את שאר המשפט מעתיקים בלי שינוי.
למה לא "מאלפת כלבים ותיקה אמרה ש...": זו המרה לדיבור עקיף – משפט מורכב עם פסוקית מושא, ולא הסגר.
טעות נפוצה: לכתוב "מאלפת כלבים ותיקה: ..." או "...אמרה: ..." (דיבור ישיר), או לשכוח את הפסיק אחרי ההסגר.
סעיף ג
בחופשת הפסח – תיאור ("הפסח" – לוואי של "חופשת")
הביאה – נשוא
השכנה – נושא
לשמירה – תיאור (תכלית)
כלוב גדול של תוכים צבעוניים – מושא ("גדול" – לוואי של "כלוב"; "של תוכים" – לוואי של "כלוב"; "צבעוניים" – לוואי של "תוכים")
שיטה: קודם נשוא, אחר כך נושא (מתאים לנשוא), ואז שואלים שאלות על שאר החלקים. את הלוואים מסמנים בתוך הצירופים.
טעות נפוצה: לסמן את "לשמירה" כמושא (הפועל "הביא" אינו מחייב ל־ – זו תכלית); לסמן את "כלוב" לבדו כמושא ואת "גדול" כתיאור; ניתוח חלקי – לשכוח את הלוואים.
שאלה 6 · השלמת מילות קישור; קשרים לוגיים והמרה למשפט מאוחה
לפניכם קטע שהושמטו ממנו מילות הקישור.
הוסיפו את מילות הקישור המתאימות לפי הקשר הלוגי שבסוגריים.
כיום, ______ (זמן) הורים רוצים לרשום את ילדיהם לחוג נגינה ______ (ברירה) לשיעורים פרטיים, הם בדרך כלל מתייעצים עם מורה למוזיקה. אין ספק כי ______ (תנאי) היו מורים מסורים המלווים את התלמידים, רבים מהם לא היו מתמידים בנגינה שנים ארוכות.
______ (ויתור/הסתייגות) לא מעט בני נוער מעדיפים כיום ללמוד לנגן בעזרת סרטוני הדרכה ברשת, ______ (תכלית) הם יוכלו להתאמן בכל שעה שירצו, ______ (סיבה) לוח הזמנים שלהם עמוס בלימודים ובפעילויות אחרות.
לפניכם שני משפטים.
I. נגינה בכינור דורשת אימון יומיומי, אך היא מעניקה לנגן סיפוק רב.
II. מכיוון שהאולם היה מלא עד אפס מקום, חלק מן ההורים צפו בקונצרט מן המסדרון.
(1) ציינו ליד כל אחד מן המשפטים את הסוג התחבירי שלו ואת הקשר הלוגי שבו.
I. הסוג התחבירי: ______ הקשר הלוגי: ______
II. הסוג התחבירי: ______ הקשר הלוגי: ______
(2) המירו את משפט II במשפט מאוחה בלי לשנות את משמעותו.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
זמן: כאשר / כש־
ברירה: או
תנאי: לולא / אלמלא / אילולא
ויתור/הסתייגות: אף על פי כן / למרות זאת / בכל זאת / עם זאת
תכלית: כדי ש־ / על מנת ש־
סיבה: מפני ש / מכיוון ש / כי
הדרך: לכל משבצת בודקים (1) את הקשר הלוגי שבסוגריים, (2) את המבנה התחבירי – האם המילה פותחת פסוקית ("ש") או מחברת משפטים, ו־(3) את הזמן והשלילה במשפט.
טעות נפוצה: בתנאי לכתוב "אם" או "אילו" ("אילו היו מורים מסורים... לא היו מתמידים" הופך את המשמעות); בתכלית לכתוב "כדי" בלי "ש"; בוויתור לכתוב "אף על פי ש" בראש משפט עצמאי.
סעיף ב
(1)
I. משפט מאוחה; קשר של ניגוד (אפשר גם: ויתור/הסתייגות).
II. משפט מורכב (פסוקית סיבה: [מכיוון שהאולם היה מלא עד אפס מקום]); קשר של סיבה (סיבה–תוצאה).
(2) האולם היה מלא עד אפס מקום, לכן חלק מן ההורים צפו בקונצרט מן המסדרון.
(אפשר גם: "...ולכן / על כן / לפיכך / משום כך חלק מן ההורים צפו...")
(1) משפט I – מאוחה, ניגוד. שני חלקים שווי מעמד, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו: [נגינה בכינור דורשת אימון יומיומי,] [אך היא מעניקה לנגן סיפוק רב.] "אך" (= אבל) היא מילת קישור של ניגוד בין איברים שווי מעמד: הקושי (אימון יומיומי) מול התמורה (סיפוק רב). (מאחר שהחלק השני מתקיים למרות הראשון, יש המקבלים גם "ויתור".)
משפט II – מורכב, סיבה. [מכיוון שהאולם היה מלא עד אפס מקום,] – פסוקית שמתחילה במילת השעבוד "מכיוון ש" ועונה על השאלה "מדוע צפו ההורים מן המסדרון?" – פסוקית סיבה. המשפט העיקרי: "חלק מן ההורים צפו בקונצרט מן המסדרון". הקשר הלוגי – סיבה (סיבה–תוצאה).
(2) המרה למשפט מאוחה: משאירים את שני התכנים, אבל מוחקים את מילת השעבוד "מכיוון ש" ומחברים את שני החלקים כשווי מעמד במילת קישור של תוצאה – "לכן" (או "על כן", "לפיכך"). הסדר משתנה: קודם הסיבה (האולם היה מלא), ואחריה – אחרי "לכן" – התוצאה (ההורים צפו מן המסדרון). כך הקשר הלוגי נשמר והמשפט הופך למאוחה.
טעות נפוצה: לכתוב "לכן האולם היה מלא..." – כך הסיבה והתוצאה מתהפכות; או לכתוב "מפני ש" / "כיוון ש" – אלה מילות שעבוד, והמשפט נשאר מורכב.
פרק ג: מערכת הצורות
ההוראות לחלק זה
(80 נקודות)
בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 7–11 (לכל שאלה – 20 נקודות).
שימו לב: בכל שאלה שתבחרו ענו על כל הסעיפים.
שאלה 7 · ניתוח פעלים: שורש ובניין; שמות פועל מן השורש ח-ז-ר
לפניכם קטע, ובו פעלים מודגשים.
הגינה הקהילתית בשכונה נִגְלֵית לעיני העוברים ברחוב כמו אי ירוק בין הבניינים. בחורף שעבר כמעט קפאו השתילים, אך הם נִצְּלוּ בזכות יריעות ניילון שפרשו עליהם המתנדבים. רכזת הגינה סיפרה: "מאז שהֵזַנּוּ את הערוגות בקומפוסט ביתי, הירקות גדלים יפה. בשבתות ילדי השכונה עובדים בין הערוגות ומְנוֹפְפִים לשלום לעוברים ברחוב, וגם הוריהם, שהִשְׁתַּכְנְעוּ שמדובר במקום בטוח, מצטרפים אליהם. לא צָפִינוּ שהגינה תהפוך ללב השכונה".
לפניכם טבלה, ובה הפעלים המודגשים בקטע.
בטבלה שלפניכם נתחו את הפעלים המודגשים – ציינו את השורש ואת הבניין של כל פועל.
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| נִגְלֵית | ||
| נִצְּלוּ | ||
| הֵזַנּוּ | ||
| מְנוֹפְפִים | ||
| הִשְׁתַּכְנְעוּ | ||
| צָפִינוּ |
לפניכם קטע שחסרים בו שמות פועל מן השורש ח-ז-ר.
רכזת הגינה ביקשה מן המתנדבים ______ את כלי העבודה למחסן בסוף כל יום. היא מקווה שבזכות העצים החדשים יתחילו ציפורי השיר ______ לשכונה. כמו כן החליטו המתנדבים ______ לגינה את הספסלים הישנים שפונו ממנה לפני כמה שנים, אחרי שישפצו אותם.
(1) השלימו בקטע את שמות הפועל הגזורים מן השורש ח-ז-ר על פי ההקשר.
(2) ציינו מעל כל שם פועל שהשלמתם – את הבניין שלו.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| נִגְלֵית | ג-ל-י/ה | נפעל |
| נִצְּלוּ | נ-צ-ל | נפעל |
| הֵזַנּוּ | ז-ו-ן | הפעיל |
| מְנוֹפְפִים | נ-ו-ף | פיעל |
| הִשְׁתַּכְנְעוּ | ש-כ-נ-ע | התפעל |
| צָפִינוּ | צ-פ-י/ה | קל (פעל) |
שיטה: מורידים תחיליות וסיומות של נטייה, מזהים את התבנית (הניקוד והאותיות הנוספות) ולפיה את הבניין, ומשלימים אותיות שורש שנעלמו.
טעות נפוצה: לכתוב ב"השתכנעו" שורש ת-כ-נ-ע או כ-נ-ע (הת' שייכת לבניין, והש' שייכת לשורש); לכתוב ב"ניצלו" בניין פיעל בגלל הדגש, או שורש צ-ל-י/ה; לכתוב ב"הזנו" שורש ז-נ-י/ה; לכתוב ב"מנופפים" שורש נ-פ-ף (הפ' השנייה היא כפל של אות השורש האחרונה, והו"ו היא אות השורש האמצעית).
סעיף ב
(1)+(2)
ביקשה מן המתנדבים להחזיר (הפעיל) את כלי העבודה;
יתחילו ציפורי השיר לחזור (קל) לשכונה;
החליטו המתנדבים להחזיר (הפעיל) לגינה את הספסלים.
הדרך: בכל מקום שואלים אם הפעולה עוברת (מישהו גורם למשהו לחזור – יש מושא) או עומדת (משהו חוזר מעצמו – אין מושא).
1. להחזיר את כלי העבודה למחסן – יש מושא ("את כלי העבודה"): המתנדבים גורמים לכלים לחזור למקומם ← משמעות גורמת, הפעיל: לְהַחֲזִיר (תבנית לְהַקְטִיל).
2. יתחילו ציפורי השיר לחזור לשכונה – אין מושא: הציפורים עצמן חוזרות ← קל: לַחֲזֹר (לִקְטֹל; בפ' גרונית – לַחֲ־).
3. להחזיר לגינה את הספסלים – יש מושא ("את הספסלים"): המתנדבים מחזירים את הספסלים ← הפעיל: לְהַחֲזִיר.
הכלל: הפעיל מבטא לא פעם גרימה של הפעולה שבקל: חָזַר ← הֶחֱזִיר (גרם לחזור), כמו יָרַד ← הוֹרִיד, שָׁב ← הֵשִׁיב.
טעות נפוצה: לכתוב "לחזור" במקום הראשון או השלישי ("לחזור את הכלים" – שגוי, כי חזר הוא פועל עומד); לכתוב "לשחזר" (שורש אחר, ש-ח-ז-ר, ומשמעות אחרת).
שאלה 8 · שורש משותף, בניינים, שם פעולה ומילים מאותו שורש
לפניכם קטע ובו ארבעה פעלים מודגשים.
בקורס עזרה ראשונה למדו התלמידים מה עושים כאשר אדם אינו נוֹשֵׁם. תחילה הִנְשִׁימָה המדריכה בובת תרגול, ואחר כך הבובה הֻנְשְׁמָה בידי כל אחד מן התלמידים. בסוף התרגול הִתְנַשְּׁמוּ כולם בכבדות מרוב מאמץ.
מהו השורש המשותף לארבעת הפעלים המודגשים בקטע? ______
ציינו את הבניין של כל פועל מודגש.
נושם הבניין: ______
הנשימה הבניין: ______
הונשמה הבניין: ______
התנשמו הבניין: ______
כתבו את שם הפעולה של הפועל הנשימה באותו הבניין. ______
מבין המילים שלפניכם הקיפו רק את המילים שהשורש שלהן זהה לשורש הפעלים המודגשים בקטע.
נְשָׁמָה, נֶשֶׁק, מַנְשֵׁמָה, שְׁמָמָה, נְשִׁימָה, נְשִׁירָה, רְשִׁימָה
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
נ-ש-ם.
הדרך: מסירים מכל פועל את אותיות השימוש (של הבניין, הזמן והגוף) ומחפשים את האותיות המשותפות.
בכל הצורות נשארות שלוש האותיות נ, ש, ם – שורש נ-ש-ם (נְשִׁימָה, נָשַׁם).
טעות נפוצה: לחשוב שהנ' בתחילת "נושם" או אחרי ה־הִ היא אות שימוש (כמו בנפעל) ולכתוב שורש ש-מ-ם או י-ש-ם – אבל הנ' מופיעה בכל ארבע הצורות, גם בהפעיל ובהופעל, ולכן היא אות שורש. בשורש זה הנ' אינה נבלעת בדגש (הִנְשִׁים, ולא "הִשִּׁים").
סעיף ב
נושם – קל (פעל).
הנשימה – הפעיל.
הונשמה – הופעל (הֻפְעַל).
התנשמו – התפעל.
טעות נפוצה: לכתוב "נפעל" ל"הונשמה" בגלל הנ' – בבניין הופעל התחילית בעבר היא הֻ־/הוּ־; לכתוב "נפעל" ל"נושם" – בנפעל הנ' היא תחילית (נִשְׁמַר), וכאן היא אות שורש.
סעיף ג
הַנְשָׁמָה.
שם הפעולה של בניין הפעיל בא במשקל הַקְטָלָה (הַזְמָנָה, הַכְנָסָה). מן "הִנְשִׁים" (נ-ש-ם): הַנְשָׁמָה ("הנשמה מלאכותית"). הנ' נשמרת, כמו בפועל.
טעות נפוצה: לכתוב "נְשִׁימָה" – זה שם הפעולה של קל (נָשַׁם), לא של הפעיל; לכתוב "הִתְנַשְּׁמוּת" – זה משקל של התפעל.
סעיף ד
נְשָׁמָה, מַנְשֵׁמָה, נְשִׁימָה (שורש נ-ש-ם).
השורש של הפעלים בקטע: נ-ש-ם.
בודקים את השורש של כל מילה:
איך לא נופלים: בכל המילים יש ש', ובחלקן גם נ' או מ' – אבל רק בשלוש המילים המסומנות ✓ באות שלוש האותיות נ-ש-ם בסדר הזה. בכל מילה אחרת אחת מאותיות השורש שונה: נֶשֶׁק ונְשִׁירָה – ק או ר במקום ם; רְשִׁימָה – ר במקום נ; שְׁמָמָה – אין בה נ' כלל (ש-מ-ם).
טעות נפוצה: להקיף את "רשימה" או את "נשירה" בגלל הדמיון בצליל ובמשקל (קְטִילָה) לנשימה; לא להקיף את "מנשמה" בגלל המ' בתחילתה – המ' שייכת למשקל.
שאלה 9 · השלמת פעלים ושמות עצם לפי שורש
לפניכם קטע שחסרים בו פעלים. כתבו בכל מקום ריק את הפועל המתאים על פי השורש שבסוגריים. אין צורך לנקד.
בשנים האחרונות ______ (ג-ד-ל) מספר בני הנוער הלומדים שפה זרה נוספת מחוץ לבית הספר. מומחים ללימוד שפות ______ (ד-ג-ש) שכדאי ללומדים לשמוע שירים ולצפות בסדרות בשפה החדשה. לדבריהם, מילים חדשות ______ (ש-מ-ר) בזיכרון טוב יותר כשהן קשורות לחוויה נעימה.
גם טעויות ______ (ת-ר-ם) ללמידה, ולכן אין סיבה ______ (ס-ת-ר) אותן מן המורה. מי שרוצה ______ (ת-ק-ן) את ההגייה שלו, כדאי שיקרא טקסטים בקול רם. ואם אנחנו ______ (ש-י-ר) בכל יום שיר אחד בשפה החדשה, אנחנו ______ (ק-ד-ם) במהירות רבה.
לפניכם קטע שחסרים בו שמות עצם. כתבו בכל מקום ריק את שם העצם המתאים על פי השורש שבסוגריים. אין צורך לנקד.
מוזיאונים אינטראקטיביים הופכים את ה______ (ס-י-ר) בתערוכות לחוויה פעילה. רוב ה______ (ב-ק-ר) במוזיאונים כאלה הם משפחות עם ילדים צעירים.
ב______ (ק-ו-ם) העליונה של המוזיאון בעירנו מוצגים צעצועים ישנים, ששימשו ל______ (ב-ד-ר) ילדים לפני מאה שנה. בכל אולם עומדים מדריכים, ונותנים ______ (ס-ב-ר) על המוצגים. המוצגים הצבעוניים מפעילים את ה______ (ד-מ-י) של הילדים ומעוררים בהם סקרנות.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
גדל (ג-ד-ל) (גם: הולך וגדל); מדגישים (ד-ג-ש) (גם: הדגישו); נשמרות (ש-מ-ר) (גם: יישמרו); תורמות (ת-ר-ם); להסתיר (ס-ת-ר); לתקן (ת-ק-ן); נשיר / שרים (ש-י-ר); נתקדם / מתקדמים (ק-ד-ם).
שיטה: לכל מקום ריק קובעים שלושה דברים: (1) זמן וגוף – לפי הנושא ומילות הזמן ("בשנים האחרונות", "מילים", "טעויות", "אם... "); (2) בניין – לפי המשמעות המוכרת של הפועל בשורש זה (פעיל או סביל, עם מושא או בלעדיו); (3) המילה שלפני המקום הריק ושאחריו – "אין סיבה", "רוצה" דורשות שם פועל; מילת היחס או המושא שאחרי המקום הריק הם רמז לבניין (תורמות ל, להסתיר אותן).
טעות נפוצה: לכתוב "שומרות" (קל) במקום "נשמרות" – המילים אינן עושות את הפעולה, ולכן נדרש פועל סביל. טעות נוספת: "נקדם" (פיעל) במקום "נתקדם" – "קידם" דורש מושא (קידם את משהו), וכאן אין מושא.
סעיף ב
הסיור / הסיורים (ס-י-ר); המבקרים (ב-ק-ר); בקומה (ק-ו-ם); (ל)בידור (ב-ד-ר); הסברים / הסבר (ס-ב-ר); הדמיון (ד-מ-י).
שיטה: בוחרים שם עצם מוכר מן השורש שמשמעותו מתאימה למשפט, ובודקים שהוא מתאים מבחינה תחבירית (מספר, מין, יידוע, סמיכות).
טעות נפוצה: לכתוב "הביקור" במקום השני – "רוב הביקור הם משפחות" אינו מתאים, כי הנשוא מדבר על אנשים; ולכתוב "לבדר" במקום הרביעי – זה שם פועל, והמשימה דורשת שם עצם.
שאלה 10 · שמות פעולה; צורות בינוני וחלקי דיבור
לפניכם משפטים, ובכל אחד מהם יש שם פעולה מודגש.
(1) ההפסד (הֶפְסֵד) בתחרות הקודמת לא ייאש את חברי המקהלה.
(2) שירת (שִׁירַת) המקהלה ריגשה את כל הקהל.
(3) הסולנית שרה בליווי (לִוּוּי) של פסנתר.
(4) ההופעה בפסטיבל הייתה הזדמנות (הִזְדַּמְּנוּת) לשיר לפני קהל חדש.
בטבלה שלפניכם ציינו את השורש ואת הבניין של כל שם פעולה.
| המשפט | שם הפעולה | השורש | הבניין |
|---|---|---|---|
| (1) | הפסד | ||
| (2) | שירה | ||
| (3) | ליווי | ||
| (4) | הזדמנות |
לפניכם משפטים, ובהם צורות בינוני מודגשות.
(1) חברי המקהלה משתפרים (מִשְׁתַּפְּרִים) בזכות חזרות בשעה קבועה (קְבוּעָה).
(2) בערב החגיגי יבוצעו יצירות של יוצרים (יוֹצְרִים) ישראלים.
(3) בסוף הערב הציג הסולן הצעיר ביצוע מושלם (מֻשְׁלָם) של השיר.
(4) בשורה הראשונה ישבו האורחים המכובדים (הַמְכֻבָּדִים).
______, ______
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
| המשפט | שם הפעולה | השורש | הבניין |
|---|---|---|---|
| (1) | הפסד | פ-ס-ד | הפעיל |
| (2) | שירה | ש-י-ר | קל (פעל) |
| (3) | ליווי | ל-ו-י/ה | פיעל |
| (4) | הזדמנות | ז-מ-ן | התפעל |
שם פעולה הוא שם עצם המציין את הפעולה של הפועל, ולכל בניין משקל שם פעולה משלו. כדי לזהות את הבניין – מוצאים את הפועל שהשם מציין את פעולתו.
טעות נפוצה: ב"הזדמנות" לכתוב שורש ז-ד-מ או ד-מ-ן – ה־ד' היא הת' של התפעל וה־ת' שבסוף היא חלק מן הסיומת ־וּת; ב"ליווי" לכתוב שורש ל-ו-ו או בניין קל; ב"הפסד" לכתוב בניין קל משום שאין בו ה' בתחילת הפועל בהווה.
סעיף ב
מה זו צורת בינוני: צורת ההווה של הפועל, בכל בניין. צורה כזאת יכולה לשמש במשפט פועל, שם עצם או שם תואר – וחלק הדיבור נקבע לפי התפקיד שלה במשפט.
חלק הדיבור:
הבניין של כל צורה:
לכן שתי הצורות מאותו הבניין הן קבועה ויוצרים – שתיהן מבניין קל, אף שאחת היא פָּעוּל (סביל) והאחרת פּוֹעֵל (פעיל).
טעות נפוצה: לכתוב "פועל" לכל צורות הבינוני; לחשוב ש"קבועה" ו"יוצרים" שייכות לבניינים שונים משום שצורתן שונה – לבניין קל יש שתי צורות בינוני: פּוֹעֵל ופָּעוּל. טעות נוספת: לבחור "מושלם" ו"מכובדים" בגלל המ' בתחילתן – הניקוד שונה (מֻ / מְכֻ), והם שייכים לשני בניינים שונים.
שאלה 11 · מילה שאולה ושורשים, שורש ומשקל, פעלים בהקשר, תפקיד התי"ו, צורן סופי
לפניכם משפט, ובו שלוש מילים מודגשות.
בסוֹף יום הצילומים הצלם סוֹפֵר את התמונות המוצלחות, ורק אחר כך הוא קונה לעצמו ארוחה בסּוּפֶּר הסמוך.
(1) מבין המילים המודגשות, הקיפו את המילה שמקורה בלעז.
(2) ציינו מעל שתי המילים האחרות את השורש של כל אחת מהן.
לפניכם משפט, ובו שם מודגש.
המַּסָּע שלנו לצילום ציפורים בעמק החולה נמשך שלושה ימים.
(1) ציינו את השורש של השם מַסָּע. ______
(2) הקיפו את המשקל של השם מַסָּע.
קַטָּל, מַקְטֵל, מַקְטָל, קַטֶּלֶת
(3) כתבו פועל מן השורש של השם מַסָּע בבניין הפעיל, בעתיד, בגוף מדבר. ______
לפניכם משפט, ובו שני פעלים מודגשים.
הצלם שתיעד בשמורת הטבע ציד לא חוקי של צבאים הוזמן לְהָעִיד / לְהוֹעִיד בבית המשפט.
הקיפו את הפועל המתאים להקשר של המשפט.
לפניכם שני משפטים, ובכל אחד מהם מילה מודגשת.
ציינו ליד כל משפט את התפקיד של האות תי"ו המוגדלת בכל מילה מודגשת: שורשית או מוספית.
לפניכם משפט, ובו שתי מילים מודגשות.
המורה לצילום אמרה לתלמידה: "קַוִּי(1) שהצילום שלך, שהוא קַוִּי(2) ונקי, ייבחר לתערוכה."
(1) השלימו את המשפט שלפניכם.
הפועל קַוִּי(1) גזור מן השורש ______ ונוטה בבניין ______, ובזמן / דרך ______.
(2) ציינו את משמעות הצורן הסופי בשם קַוִּי(2). ______
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
(1) סוּפֶּר.
(2) סוֹף – ס-ו-ף; סוֹפֵר – ס-פ-ר.
(1) המילה הלועזית – סוּפֶּר. קיצור של "סוּפֶּרְמַרְקֶט" (מן האנגלית supermarket) – חנות מזון גדולה. ההקשר מכריע: "קונה ארוחה בסופר" – בחנות. למילה שאולה אין שורש עברי.
(2) השורשים:
בלי ניקוד "סופר" (מונה) ו"סופר" (חנות) נכתבות אותו דבר, אבל זו הומונימיה – מקור ומשמעות שונים לגמרי.
טעות נפוצה: לכתוב ל"סוף" ול"סופר" אותו שורש בגלל האותיות ס' ופ' המשותפות, או לחשוב ש"סופר" (החנות) גזורה מן השורש ס-פ-ר.
סעיף ב
(1) נ-ס-ע.
(2) מַקְטָל.
(3) אַסִּיעַ.
(1) נ-ס-ע. המ' בפתח היא תחילית של המשקל. הדגש בס' בא במקום נו"ן שנבלעה – סימן לגזרת פ"נ: מַנְסָע ← מַסָּע (כמו מַטָּע מ־נ-ט-ע, מַגָּע מ־נ-ג-ע). המשמעות קשורה ל"נָסַע".
(2) מַקְטָל. מ' + פתח, האות הראשונה בשווא (כאן נבלעה הנ' והדגש בא במקומה), קמץ בהברה האחרונה: מַ(נְ)סָּע = מַקְטָל, כמו מַגָּע.
("קַטָּל" – אין בו מ' תחילית; "מַקְטֵל" – צירי בהברה האחרונה; "קַטֶּלֶת" – סגול וסיומת ־ת.)
(3) אַסִּיעַ. הפעיל, עתיד, מדבר (אני): אַקְטִיל. מן נ-ס-ע: אַנְסִיעַ ← אַסִּיעַ – הנ' נבלעת ובמקומה דגש בס' ("מחר אַסִּיעַ אתכם לתצפית"). (הִסִּיעַ – עבר.)
טעות נפוצה: לכתוב שורש מ-ס-ע או ס-ע-ע; לבחור קַטָּל בגלל הדגש.
סעיף ג
לְהָעִיד
לְהָעִיד – ע-ו-ד, הפעיל (ע"ו/י: לְהָקִים, לְהָבִין): למסור עדות – לספר בבית המשפט מה ראה (מאותו שורש: עֵד, עֵדוּת). הצלם ראה את הציד ותיעד אותו, ולכן הוזמן להעיד.
לְהוֹעִיד – י-ע-ד, הפעיל (פ"י/ו: לְהוֹרִיד, לְהוֹשִׁיב): לקבוע מראש שדבר ישמש למטרה מסוימת (מאותו שורש: יַעַד, מְיֻעָד).
שני הפעלים בהפעיל ונשמעים דומים, וההבדל בתנועה שאחרי הה' (קמץ בע"ו/י, חולם בפ"י/ו) נובע מן השורש. ההקשר – עדות בבית המשפט – מחייב את לְהָעִיד.
טעות נפוצה: לבחור "להועיד" משום שהיא נשמעת רשמית ומתאימה לבית משפט, בלי לבדוק את השורש והמשמעות.
סעיף ד
תַּחֲזִית – ת' מוספית.
מַבְהִית – ת' שורשית.
תַּחֲזִית – מוספית. השורש ח-ז-י/ה ("חָזָה" – ניבא; חָזוֹן); הת' בסוף היא חלק מן המשקל תַּקְטִית (כמו תַּכְלִית מ־כ-ל-י), וכך גם הת' שבראש המילה.
מַבְהִית – שורשית. זה פועל בבינוני של הפעיל (מַקְטִיל, כמו מַזְהִיר) מן השורש ב-ה-ת ("הִבְהִית" – הפחיד, הדהים). הת' היא האות השלישית של השורש.
איך בודקים: מנסים לגזור מילים נוספות מן השורש. אם הת' נשמרת בכל הנטיות (הבהית, יבהית, מבהיתים) – היא שורשית. אם היא נעלמת (חזה, חזון, חוזה) – היא מוספית.
טעות נפוצה: לקבוע "מוספית" ל"מבהית" רק משום שהמילה מסתיימת ב־ית כמו "תחזית".
סעיף ה
(1) השורש: ק-ו-י (ק-ו-ה); הבניין: פיעל; הזמן / הדרך: ציווי.
(2) הצורן ־ִי יוצר שם תואר (תכונה: "עשוי קווים" – צילום קווי).
(1) קַוִּי (1) – ק-ו-י, פיעל, ציווי. המורה פונה לתלמידה ומבקשת ממנה לקוות – זו צורת ציווי, נוכחת: קַוֵּה (נוכח) ← קַוִּי (נוכחת), מן "קִוָּה" (קיווה), כמו "גַּלִּי", "נַסִּי". הדגש בו' והפתח בק' – סימני פיעל; הסיומת ־ִי – נוכחת, והה' של ל"י נשמטה לפניה. הו' כאן היא אות שורש עיצורית (קִוָּה, תִּקְוָה).
(2) קַוִּי (2) – צורן ־ִי של שם תואר. "קַו" + ־ִי = קַוִּי: צילום שבנוי מקווים. זהו צורן גזירה שיוצר שם תואר משם עצם (כמו "אנושי", "ימי").
טעות נפוצה: לנתח את שתי המילים כאותה מילה; לכתוב ל"קווי" (1) זמן עבר או עתיד. ההקשר ("אמרה לתלמידה: קווי ש...") מראה שזו בקשה – ציווי.