בגרות בלשון שאלון עיקרי 011281 - קיץ 2021
שאלון עיקרי (הבנה, הבעה ולשון) · שאלון 011281 · קיץ · 17 שאלות · 3 שעות
בחינת הבגרות בלשון, קיץ 2021, כל 17 השאלות כמו בשאלון, והמאמרים שבנספח. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא: מה בודקים בשאלה, הכלל שמכריע, ואיך מגיעים לתשובה. במטלת הכתיבה - חיבור לדוגמה בציון מלא, המבנה שלו והסבר לפי רכיבי ההערכה.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
שים לב: בבחינה זו יש הנחיות מיוחדות. יש לענות על השאלות על פי הנחיות אלה.
א. משך הבחינה: שלוש שעות.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני חלקים.
חלק ראשון — הבנה והבעה — 50 נקודות
חלק שני — לשון — 50 נקודות
פרק א: שם המספר, אותיות השימוש ומילות היחס
פרק ב: תחביר / פרק ג: מערכת הצורות — יש לבחור באחד הפרקים
סך הכול — 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: דף עזר לנבחן (נספח 2).
ד. הוראה מיוחדת: יש לענות על השאלות בגוף שאלון זה לפי ההוראות.
שים לב: בסוף הבחינה מצורפים דפי טיוטה לשימושך. אין להוסיף דפים אחרים למחברת הבחינה.
ההנחיות בשאלון זה מנוסחות בלשון זכר ומכוונות לנבחנות ולנבחנים כאחד.
נספחים: נספח 1 — מאמרים; נספח 2 — דף עזר לנבחן.
הנחיות מיוחדות למועד זה: בפרק ב (תחביר) ובפרק ג (מערכת הצורות) חמש שאלות בכל פרק, לכל שאלה — 12 נקודות. "שים לב: תוכל לענות, באופן מלא או חלקי, על כל השאלות בפרק זה, אך מספר הנקודות שתוכל לצבור בפרק לא יעלה על 40 נקודות."
חלק ראשון — הבנה והבעה
ההוראות לחלק זה
(50 נקודות)
קרא את המאמרים 1-3 שבנספח 1 המצורף, וענה על כל השאלות 1–6 שלפניך.
הקפד על כתב ברור, על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
(נספח 1 — מאמרים: לפניך שלושה מאמרים. קרא אותם, וענה על השאלות בשאלון המחברת המצורף.)
שאלה 1 · הנושא המשותף לשלושת המאמרים
מהו הנושא המשותף לשלושת המאמרים שקראת? הקף את התשובה הנכונה. (3 נקודות)
(1) החלפת כינוי הגוף הניטרלי בעברית ללשון נקבה
(2) ההבחנה המגדרית בשפה העברית
(3) תרומתה של התנועה הפמיניסטית לעברית
(4) שינויים מכוונים הפוגעים בהתפתחות העברית
◂ פתרון מלא לשאלה 1
(2) ההבחנה המגדרית בשפה העברית
התשובה: (2).
הדרך: נושא משותף צריך להתאים לכל שלושת המאמרים, ולא רק לאחד מהם. בודקים במה עוסקת הפסקה הראשונה של כל מאמר:
כל המאמרים דנים אפוא בהבחנה בין זכר לנקבה בעברית ובשאלה מה לעשות בה.
למה לא האחרות:
טעות נפוצה: לבחור תשובה שמנסחת עמדה של אחד הכותבים (כמו (4)) במקום נושא כללי ונייטרלי שמתאים לכולם.
שאלה 2 · דרכי משרד החינוך לשפה שוויונית
כותב מאמר 1, יהודה איזנברג, מפרט במאמרו את הדרכים לקידום שפה שוויונית, שבהן משרד החינוך מציע לפנות לתלמידים.
לְשם מה מפרט איזנברג במאמרו את הדרכים האלה? הקף את התשובה הנכונה. (3 נקודות)
(1) כדי להצדיק את עמדת התנועה הפמיניסטית.
(2) כדי להשוות אותן לדרכים שהוא מציע.
(3) כדי לפסול אותן ולחזק את עמדתו.
(4) כדי לבחור מהן את הדרך הטובה ביותר.
ציין הבדל אחד בין הדרכים שהציע משרד החינוך לקידום שפה שוויונית בעברית (על פי מאמר 1) ובין הדרכים לקידום שפה שוויונית בשפות אחרות במדינות כמו שוודיה וספרד (על פי מאמר 2, פסקה ח). (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(3) כדי לפסול אותן ולחזק את עמדתו.
התשובה: (3).
הדרך: בודקים מה הכותב אומר מיד אחרי שהוא מציג כל דרך. עמדתו של איזנברג (פסקות א, ז) היא שצורת הזכר היא "הצורה הלא־מסומנת" ושאין מנוס מלכתוב בה. אחרי כל אחת משלוש הדרכים הוא מעלה טיעון נגד:
מילת הניגוד "אך" והשאלות הרטוריות מראות שהוא מציג את הדרכים כדי לדחות אותן, ובכך מחזק את מסקנתו בפסקה ז.
למה לא האחרות: (1) הוא מתנגד לתנועה הפמיניסטית; (2) הוא אינו מציע דרכים חלופיות משלו; (4) הוא אינו בוחר באף אחת מהן – הוא פוסל את כולן.
סעיף ב
בהצעות של משרד החינוך משתמשים בצורות שכבר קיימות בעברית (לשון רבים, פעלים השווים לשני המינים, זכר ונקבה יחד), ואילו בשוודיה ובמדינות דוברות ספרדית הכניסו לשפה צורות חדשות ניטרליות – כינוי גוף ניטרלי וסיומת ניטרלית.
(או: משרד החינוך מציע לפנות לשני המינים – בזכר ובנקבה גם יחד או בצורות המשותפות להם, ואילו בשוודיה ובספרד משתמשים בצורה ניטרלית שאינה זכר ואינה נקבה.)
מה נדרש: הבדל אחד, מנוסח כהשוואה שיש בה שני צדדים ומילת ניגוד ("ואילו", "לעומת זאת").
איסוף המידע:
ההבדל: קיים מול חדש (או: פנייה כפולה/משותפת לזכר ולנקבה מול צורה ניטרלית).
טעות נפוצה: לתאר רק צד אחד (למשל רק מה עשו בשוודיה) בלי להשוות למשרד החינוך, או לכתוב הבדל שאינו נוגע לדרכים (למשל "בשוודיה זה רשמי").
שאלה 3 · טענות נגד במאמרי העמדה
שני המאמרים 1 ו־2 שקראת הם מאמרי עמדה, ובהם כל כותב מתייחס לטענות נגד של אחרים.
ציין בנוגע לכל מאמר מי הם "האחרים" שהכותב מתייחס לטענותיהם. (4 נקודות)
מאמר 1: ______
מאמר 2: ______
נסח את טענת הנגד של "האחרים" הנזכרים במאמר 1. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
מאמר 1: התנועה הפמיניסטית / משרד החינוך.
מאמר 2: האקדמיה ללשון העברית.
הדרך: מחפשים במאמר מי מחזיק בעמדה ההפוכה לעמדת הכותב.
מאמר 1 (איזנברג) – עמדתו: אפשר וצריך להמשיך לכתוב בצורת הזכר הלא־מסומנת. מולו עומדים "התנועה הפמיניסטית", ש"החליטה לקדש מלחמה נגד השימוש בצורת הזכר כלשון פנייה לכול" (פסקה ג), ו"משרד החינוך", שמציע דרכים לפנייה שוויונית (פסקות ד–ו). בפסקה ז הוא פונה לשניהם יחד: "ואולי נציע למשרד החינוך ולתנועה הפמיניסטית...".
מאמר 2 (איזנרייך) – עמדתה: יש לשנות את הכללים כדי שהשפה תהיה שוויונית. מולה עומדת "האקדמיה ללשון העברית", שלפי כלליה "צורת הזכר יפה גם לנקבות" (פסקה ב), ושעמדתה הרשמית היא ש"אפשר להסתפק בצורת הזכר גם בפנייה לקהל מעורב" (פסקה ט).
טעות נפוצה: לכתוב במאמר 2 "התנועה הפמיניסטית" – אבל איזנרייך עצמה מחזיקה בעמדה זו; "האחרים" הם תמיד בעלי העמדה המנוגדת.
סעיף ב
לטענת התנועה הפמיניסטית (ומשרד החינוך), אי אפשר להשתמש בלשון זכר כלשון פנייה לכול, משום שהשימוש בלשון זכר אינו שוויוני והוא מפלה נשים; הפנייה לתלמידים צריכה להיות פנייה מכלילה, המכוונת לזכר ולנקבה גם יחד.
מה נדרש: לנסח במשפט שלם ובמילים שלך את מה שהצד שכנגד טוען – לא את עמדת איזנברג ולא את התגובה שלו.
היכן זה מופיע:
בניית התשובה: מי טוען (התנועה הפמיניסטית / משרד החינוך) + מה הטענה (לשון זכר אינה מתאימה לפנייה לכול) + הנימוק (היא אינה שוויונית ומפלה נשים / יש צורך בפנייה מכלילה).
טעות נפוצה: לנסח את טענת איזנברג עצמו ("צורת הזכר היא הלא־מסומנת ולכן פונה לכולם") או להעתיק משפט שלם מן המאמר בלי לנסח טענה.
שאלה 4 · עמדת גדיש בשאלת לשון הרבים
לפניך ציטוט מפסקה ד במאמר 1: "השימוש בלשון רבים מַקְהֶה את תחושת האפליה לעומת השימוש בלשון יחיד בצורת זכר".
מה עשויה להיות דעתה של כותבת מאמר 3, רונית גדיש, על משפט זה? הסבר את קביעתך, וצטט הוכחה מדבריה. (6 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 4
הקביעה: רונית גדיש הייתה תומכת בנאמר במשפט זה.
ההסבר: לדבריה, השימוש בצורות הרבים לשני המינים הוא הכיוון האפשרי לפתרון: לצורות אלה יש אחיזה במקורות (בלשון חז"ל נשארו רק הצורות "יכתבו", "תכתבו", "כִּתבו"), והן צורות תקניות שמתאימות גם לזכרים וגם לנקבות. לכן היא ודאי תסכים שלשון רבים עדיפה על לשון יחיד בצורת זכר.
הוכחה: "אם יש כיוון של פתרון, הרי הוא שימוש בצורת הרבים לשני המינים" (פסקה ה).
המבנה הנדרש (3 רכיבים): קביעה (תומכת/מתנגדת) + הסבר בניסוח שלך + ציטוט מדויק במירכאות.
איך מגיעים לקביעה: גדיש מסתייגת מרוב הפתרונות – היא דוחה הכפלת צורות ופנייה לסירוגין (פסקה ד) ואת הדגשת צורות הנקבה (פסקה ו). אך בפסקה ה היא מציינת פתרון אחד שהיא מקבלת: צורות הרבים, ש"יפות גם לזכרים וגם לנקבות", ושהן "תקני[ות] לחלוטין בימינו". זה בדיוק מה שמשרד החינוך ממליץ עליו בציטוט ממאמר 1.
ההסבר מקשר בין שני הטקסטים: משרד החינוך – לשון רבים מקהה את תחושת האפליה; גדיש – לשון רבים מתאימה לשני המינים ותקנית. שניהם רואים בלשון הרבים פתרון סביר.
טעות נפוצה: לקבוע שגדיש מתנגדת, רק משום שבאופן כללי היא מסתייגת מן הדרישה לשוויון מגדרי בשפה. השאלה מתמקדת בלשון רבים, ובעניין זה היא תומכת. טעות נוספת: לצטט משפט שאינו מוכיח את הקביעה (למשל על הכפלת הצורות).
שאלה 5 · עמדת איזנרייך על כוונת משרד החינוך
לפניך קטע מכתבה שפורסמה בעיתון.
"משרד החינוך בוחן את האפשרות להפסיק את השימוש בלשון זכר יחיד בבחינות הבגרות, וחלופות שונות נבדקות. בחודשים האחרונים נערכו במשרד כמה דיונים בנושא. בצד תמיכה עקרונית במהלך נראה כי יש גם כמה גורמים בתוך המשרד אשר מתנגדים לו".
(מעובד על פי קשתי, א' (21/8/2020). הארץ. אוחזר מ־ haaretz.co.il.)
כתוב מה עשויה להיות דעתה של כותבת מאמר 2, דפנה איזנרייך, על כוונתו של משרד החינוך למצוא חלופה לשימוש בלשון זכר יחיד בבחינות הבגרות. נמק את קביעתך על פי מאמרה. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 5
דפנה איזנרייך הייתה תומכת בכוונתו של משרד החינוך למצוא חלופה ללשון זכר יחיד בבחינות הבגרות.
במאמרה היא מוחה על האי־שוויון בפנייה לנשים: לדבריה, הזכר ה"סתמי" גורם להדרתן של נשים מן השפה ומן החברה ופוגע בסיכוייהן להצליח. כדי לחזק את דבריה היא מביאה מחקר שנערך בישראל, שמצא שהישגי הנשים במבחנים שנוסחו בלשון נקבה היו גבוהים יותר מהישגיהן במבחנים שנוסחו בלשון זכר (פסקה ו). מכאן שנוסח הפנייה בבחינות משפיע על ההישגים, ולכן היוזמה לשנות את נוסח הפנייה בבחינות הבגרות עולה בקנה אחד עם עמדתה.
המבנה: קביעה ברורה (תומכת) + נימוק מן המאמר, רצוי שניים.
הנימוקים ממאמר 2:
הקישור: הכתבה מדווחת שמשרד החינוך שוקל להפסיק להשתמש בלשון זכר יחיד בבגרויות. איזנרייך טוענת שזו בדיוק לשון שמדירה נשים ופוגעת בהישגיהן, ולכן תברך על הכוונה.
טעות נפוצה: לכתוב רק "היא תתמוך כי היא בעד שוויון" – נימוק כללי מדי. צריך להראות מה במאמר מוביל למסקנה, ובמיוחד את המחקר על המבחנים.
שאלה 6 · מטלת כתיבה: סקירה על העמדות בעניין שפה שוויונית
מטלת כתיבה (20 נקודות)
השפה העברית מבחינה בין זכר לנקבה. כיום החברה מודעת יותר לשוויון בין המינים, ולכן עולה הדרישה לפעול באופן מכוון למען שפה שוויונית יותר. השנה ביום העברית התעורר דיון ציבורי בדרישה זאת.
כתוב סקירה ובה תציג את העמדות השונות בנוגע לדרישה לפעול באופן מכוון למען שפה שוויונית יותר, וכן תציג את הנימוקים לעמדות האלה. התבסס על מאמרים 2 ו־3 בלבד.
הקפד על דרכי מסירה מקובלות ועל אזכור מקורות המידע בגוף הסקירה ובסופה (ביבליוגרפיה).
כתוב בהיקף של 100–200 מילים. השתמש בעמוד זה לכתיבת טיוטה, ואת הסקירה כתוב בעמודים 7–8.
◂ חיבור לדוגמה והסבר לשאלה 6
השפה העברית והשוויון המגדרי – עמדות ונימוקים
בעברית יש מין דקדוקי לשמות, לפעלים ולכינויי הגוף, וצורת הזכר משמשת גם בפנייה לקהל מעורב. בשנים האחרונות נשמעת דרישה לשנות את השפה באופן מכוון כדי שתהיה שוויונית יותר, ובשאלה זו הדעות חלוקות.
איזנרייך (2020) תומכת בשינוי. לדבריה, "זכר סתמי" אינו ניטרלי באמת: הוא מדיר נשים מן השפה, ובכך גם מן החברה. היא מסתמכת על מחקרים שלפיהם אופן הפנייה משפיע על ההתנהגות, על התפיסה העצמית ואף על ההישגים – נשים הצליחו יותר במבחנים שנוסחו בלשון נקבה. משום כך, לדעתה, כל האמצעים הלשוניים כשרים לקידום השוויון, גם אם הם חורגים מ"דרכה של העברית".
לעומתה, גדיש (2017) מסתייגת מן הדרישה. לטענתה, ההנחה ששוויון בשפה יביא לשוויון בחברה לא הוכחה. העברית מתפתחת לפי חוקיות פנימית, ולשון הזכר משמשת בה כלשון סתמית מימי המקרא. פתרונות כמו הכפלת הצורות מעייפים את הדוברים ואינם מחזיקים מעמד, והדגשת צורות הנקבה אף מגבירה את ההדרה. לדבריה, שינוי – אם יבוא – יצמח מן הדוברים ולא מהחלטה ממסדית, ולכל היותר אפשר להיעזר בצורות הרבים.
נמצא כי המחלוקת נוגעת לא רק לדקדוק, אלא גם לשאלה עד כמה השפה מעצבת את החברה.
ביבליוגרפיה
איזנרייך, ד' (מאי 2020). לכתוב לכולםן – המדריך לכתיבה שוויונית וניטרלית־מגדרית. דברו אלינו. אוחזר מ־ dabrueleynu.org.
גדיש, ר' (אוקטובר 2017). השוויון המגדרי, הלשון העברית והאקדמיה. האקדמיה ללשון העברית. אוחזר מ־ hebrew-academy.org.il.
(מספר מילים: 167, בלי הכותרת ורשימת המקורות)
1. מה המטלה דורשת – שני תבחינים: (א) העמדות השונות בנוגע לדרישה לפעול באופן מכוון לשפה שוויונית; (ב) הנימוקים לכל עמדה. רק מאמרים 2 ו־3 – לא מאמר 1, ולא עמדה אישית.
2. איסוף החומר:
3. מבנה הסקירה:
4. מילות קישור: "ובשאלה זו", "לדבריה", "משום כך", "גם אם", "לעומתה", "לטענתה", "אף", "ולכל היותר", "נמצא כי".
5. עמידה בתבחינים:
6. טעויות אופייניות:
חלק שני — לשון
ההוראות לחלק זה
(50 נקודות)
בחלק זה שלושה פרקים. עליך לענות על שני פרקים: על פרק א — חובה, ועל אחד מן הפרקים ב–ג.
פרק א: שם המספר ואותיות השימוש — חובה (10 נקודות)
בפרק זה ענה על שאלה 7.
לפניך שני פרקים: פרק ב — תחביר, פרק ג — מערכת הצורות.
בחר בפרק שלמדת: בפרק ב — תחביר או בפרק ג — מערכת הצורות.
בפרק שבחרת ענה על השאלות לפי ההוראות.
ציין את שם הפרק שבחרת: ______
פרק ב: תחביר (40 נקודות)
בפרק זה חמש שאלות, 8–12 (לכל שאלה — 12 נקודות).
שים לב: תוכל לענות, באופן מלא או חלקי, על כל השאלות בפרק זה, אך מספר הנקודות שתוכל לצבור בפרק לא יעלה על 40 נקודות.
פרק ג: מערכת הצורות (40 נקודות)
בפרק זה חמש שאלות, 13–17 (לכל שאלה — 12 נקודות).
שים לב: תוכל לענות, באופן מלא או חלקי, על כל השאלות בפרק זה, אך מספר הנקודות שתוכל לצבור בפרק לא יעלה על 40 נקודות.
שם המספר ואותיות השימוש
שאלה 7 · עברית במספרים – שם המספר ואותיות השימוש
לפניך משפטים ובהם מספרים מודגשים וכן אפשרויות להגיית שם המספר. כתוב במילים את המספרים המודגשים (אין צורך לנקד), והקף את הצורה הנכונה מבין האפשרויות להגיית שם המספר.
עברית במספרים
◂ פתרון מלא לשאלה 7
הכלל הבסיסי: במספר היסודי 3–10 (וגם באחדות שבתוך מספר מורכב) שם המספר "הפוך" למין שם העצם: עם שם עצם זכר – צורה עם ה' או ת' בסוף (שלושה, חמישה, שמונה); עם שם עצם נקבה – צורה בלי ה' (שלוש, חמש, שמונֶה). לכן קודם כול שואלים: מה מינו של שם העצם הנספר?
1. וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. ו' החיבור לפני אות בשווא נהגית וּ (שורוק), כמו "וּשְׁמוֹנֶה", "וּבְנִי". הצורה "וְשְׁ־" אינה אפשרית – אין שני שוואים בתחילת מילה. בשנים המספר נקרא בצורת נקבה (שָׁנָה – נקבה), ולכן "שתים עשרה".
2. יום הולדתו המאה שישים ושלושה. זה מספר סודר ("ה־163" – יום ההולדת ה־163 במספר). מ־11 ומעלה מביעים סודר במספר יסודי, הבא אחרי שם העצם ומתאים לו במין. "יום הולדת" – זכר, ולכן: מאה שישים ושלושה (מאה – זהה בשני המינים; האחדות – לפי הכלל).
3. ב־5 בינואר – חמישה. בתאריך, היום בחודש נקרא כמספר זכר (כמו "יום"): "בחמישה בינואר".
4. אַחַד המפעלים. "מפעל" – זכר. לפני שם עצם מיודע ברבים ("המפעלים") באה צורת הנסמך: אַחַד (בפתח), ולא אֶחָד (צורת הנפרד, הבאה אחרי שם העצם: "מפעל אֶחָד").
5. את שבעת הכרכים. "כרך" – זכר, ולכן "שבעה"; לפני שם עצם מיודע ("הכרכים") – צורת הנסמך: שבעת ("שבעת הכרכים").
6. פי שלושה. "פי" (כפול) בא תמיד עם מספר בצורת זכר: פי שניים, פי שלושה, פי עשרה.
7. ארבעים וחמישה אלף מילים. כאן סופרים אלפים: "אלף" הוא שם עצם זכר, ולכן ארבעים וחמישה אלף (כמו "חמישה אלף", "שלושה אלף"). המין של "מילים" אינו קובע את צורת המספר הסופר את האלפים.
8. גיליון מספר שישים ושש. אחרי המילה "מספר" בא המספר הסתמי – מספר מזהה שאינו סופר דבר. המספר הסתמי נאמר תמיד בצורת נקבה: שישים ושש (ולא "ושישה"), גם אם "גיליון" זכר.
9. לאַרְבַּע המילים. "מילה" – נקבה, ולכן אַרְבַּע. בנקבה צורת הנסמך זהה לצורת הנפרד, ולכן גם לפני שם עצם מיודע אומרים "ארבע המילים". (אַרְבַּעַת – נסמך של הזכר: "ארבעת הכרכים".)
10. שְׁמוֹנָה אחוזים. "אחוז" – זכר, ולכן צורת הזכר: שְׁמוֹנָה (בקמץ). שְׁמוֹנֶה (בסגול) היא צורת הנקבה.
טעות נפוצה: לכתוב "שישים ושישה" בגיליון מספר 66 (המספר הסתמי תמיד בנקבה); לכתוב "ארבעים וחמש אלף" (בגלל "מילים"); לבחור "וְשְׁתֵּים" או "אֶחָד המפעלים"; לכתוב "חמש בינואר".
תחביר
שאלה 8 · משפט מורכב עם פסוקיות לוואי וזמן; תפקידים במשפט פשוט
לפניך משפט.
הדרישה שהאקדמיה ללשון העברית תפעל לשוויון מגדרי של העברית נובעת מן ההנחה שכאשר יתקיים בשפה שוויון מגדרי, תחול התקדמות במקומן של הנשים בחברה.
(1) ציין את הסוג התחבירי של המשפט. ______
(2) אם המשפט מורכב, תחם את הפסוקיות, וציין את התפקיד התחבירי של כל פסוקית; אם המשפט הוא משפט איחוי, תחם את איבריו.
לפניך משפט פשוט.
מפאת הסתמיות של לשון הזכר כל מצוות התנ"ך מנוסחות בלשון זו.
נתח את המשפט: ציין מעל המשפט את התפקידים התחביריים של המילים בו.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
(1) משפט מורכב.
(2) הדרישה [שהאקדמיה ללשון העברית תפעל לשוויון מגדרי של העברית]פסוקית לוואי נובעת מן ההנחה [ש[כאשר יתקיים בשפה שוויון מגדרי]פסוקית זמן, תחול התקדמות במקומן של הנשים בחברה]פסוקית לוואי.
שיטה: מסמנים את הנשואים: "תפעל", "נובעת", "יתקיים", "תחול" – ארבעה נשואים, ולכן המשפט אינו פשוט. מחפשים את המשפט העיקרי ואת מילות השעבוד (ש, כאשר).
המשפט העיקרי: "הדרישה... נובעת מן ההנחה" – נושא: הדרישה; נשוא: נובעת; תיאור/מושא: מן ההנחה.
פסוקית לוואי 1: [שהאקדמיה ללשון העברית תפעל לשוויון מגדרי של העברית] – באה מיד אחרי "הדרישה" ומפרטת איזו דרישה. היא מצטרפת לשם עצם ולכן היא פסוקית לוואי (אפשר להמיר: "הדרישה לפעולת האקדמיה..."). שימו לב: הפסוקית נקטעת לפני הנשוא העיקרי "נובעת".
פסוקית לוואי 2: [שכאשר יתקיים בשפה שוויון מגדרי, תחול התקדמות במקומן של הנשים בחברה] – מפרטת איזו הנחה; מצטרפת לשם "ההנחה", ולכן גם היא לוואי.
פסוקית זמן (בתוך פסוקית הלוואי השנייה): [כאשר יתקיים בשפה שוויון מגדרי] – "כאשר" היא מילת שעבוד של זמן; הפסוקית מתארת מתי "תחול התקדמות". זו פסוקית משועבדת לפסוקית הלוואי – כלומר משפט מורכב רב־שכבתי (פסוקית בתוך פסוקית). הנושא שלה: שוויון (מגדרי – לוואי), הנשוא: יתקיים.
סך הכול: משפט מורכב ובו שתי פסוקיות לוואי, ובתוך השנייה – פסוקית זמן.
טעות נפוצה: לתחום את פסוקית הלוואי השנייה רק עד הפסיק ("שכאשר יתקיים בשפה שוויון מגדרי") ולקרוא לה פסוקית זמן – ה־ש' פותחת את פסוקית הלוואי כולה, עד סוף המשפט; או לקרוא לפסוקית הראשונה "פסוקית נושא" – הנושא העיקרי הוא "הדרישה", והפסוקית רק מתארת אותו.
סעיף ב
מפאת הסתמיות – תיאור (סיבה); של לשון – לוואי (של "הסתמיות"); הזכר – לוואי (של "לשון")
כל – לוואי; מצוות – נושא; התנ"ך – לוואי (של "מצוות")
מנוסחות – נשוא
בלשון – תיאור; זו – לוואי (של "לשון")
שלב 1 – נשוא: "מנוסחות" (בינוני סביל – "מה נאמר על המצוות?").
שלב 2 – נושא: "מי מנוסחות?" – כל מצוות התנ"ך. גרעין הנושא: מצוות; "כל" ו"התנ"ך" הם לוואים שלו ("כל" – כמת; "התנ"ך" – נסמך: מצוות של מי?). ההתאמה ברבות (מצוות – מנוסחות) מאשרת.
שלב 3 – הרחבות הנשוא:
הערה: לוואי מסמנים כרכיב הקשור לשם שלפניו או אחריו, ולא כרכיב של המשפט כולו.
טעות נפוצה: לסמן "כל" כנושא (הגרעין הוא "מצוות"); לסמן "בלשון זו" כמושא – "מנוסחות" אינו פועל שמחייב משלים במילת יחס קבועה, והצירוף מציין אופן.
שאלה 9 · נושאים וסוגי נשוא; חלקים כוללים; הסגר
לפניך שלושה משפטים.
I. מטעמי פמיניזם לשוני החלו הדוברים להדגיש את עניין המגדר בשימושי הלשון השונים.
II. בתהליך מהיר למדי הולכת ואובדת הרגשת הסתמיות בצורות הרבים.
III. אחת הדרכים לקידום שוויון מגדרי היא שימוש בשפה שוויונית.
(1) מתח קו מתחת לכל הנוֹשאים במשפטים.
(2) ציין את מספר המשפט שהנשוּא בו יוצא דופן מבחינת הסוג. ______
(3) מהו סוגו של הנשוּא היוצא דופן? ______
לפניך שני משפטים, ובהם חלקים כוללים.
I. הפנִייה לנשים בלשון זכר צורמת, מקוממת ומעוררת הרגשה של זלזול ושל הדרה.
II. בסופו של דבר הפנִייה בלשון זכר פוגעת במסר ובחוויה הרגשית שהמוענים מבקשים ליצור.
מתח קו מתחת לכל אחד מן החלקים הכוללים במשפטים I ו־ II, וציין מעל לכל חלק כולל את התפקיד התחבירי שלו במשפט.
לפניך שני משפטים, ובכל אחד מהם מילה מסומנת בקו.
I. נוסח הפנייה חשוב כמובן לא רק מבחינה סמלית, אלא גם מבחינה מעשית.
II. מובן שנוסח הפנייה חשוב לא רק מבחינה סמלית, אלא גם מבחינה מעשית.
(1) מבין שתי המילים המסומנות בקו הקף את המילה שהתפקיד התחבירי שלה הוא הסגר.
(2) הסבר את תפקידו של ההסגר בַמשפט.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
(1) I. הדוברים II. הרגשת (הסתמיות) III. (אחת) הדרכים – גרעין הנושא: אחת
(2) III
(3) נשוא שמני
(1) הנושאים:
(2)–(3) סוגי הנשוא:
לכן היוצא דופן הוא משפט III.
טעות נפוצה: לסמן במשפט III את "שימוש" כנושא (כי הוא בא אחרי האוגד) – הנושא הוא מה שעליו נאמר הדבר: "אחת הדרכים"; האוגד מתאים לו (אחת – היא).
סעיף ב
I. צורמת, מקוממת ומעוררת – נשוא (כולל); של זלזול ושל הדרה – לוואי (כולל)
II. במסר ובחוויה (הרגשית) – מושא (כולל)
חלק כולל: שני רכיבים או יותר שממלאים אותו תפקיד ומתייחסים לאותה מילה במשפט, מחוברים בפסיק או בו' החיבור.
משפט I – שני חלקים כוללים:
משפט II – חלק כולל אחד:
טעות נפוצה: לסמן במשפט I רק את הנשוא הכולל ולפספס את הלוואי הכולל; לקרוא ל"במסר ובחוויה" תיאור – אחרי "פוגע ב" בא מושא.
סעיף ג
(1) כמובן (משפט I).
(2) ההסגר מבטא את עמדתו האישית של הכותב כלפי תוכן המשפט – הוא מציג את הנאמר כוודאי ומובן מאליו, ובכך נותן לו תוקף ומבטא החלטיות.
(1) הסגר הוא מילה או צירוף שאינם קשורים תחבירית לאף רכיב במשפט; אפשר להשמיט אותם והמשפט נשאר שלם, והם מוסיפים את עמדת הדובר.
(2) תפקיד ההסגר: הוא מבע של עמדת המוען – כאן ודאות והחלטיות: הכותב מציג את חשיבות הנוסח כדבר שאין עליו ויכוח. כך הוא מחזק את הטענה ומקשה על הקורא לחלוק עליה.
טעות נפוצה: לבחור "מובן" בגלל הדמיון במשמעות. ההכרעה תחבירית: האם אפשר להשמיט את המילה בלי לפגוע במבנה המשפט?
שאלה 10 · פסוקיות תנאי ומושא; המרה לתנאי בטל; פירוק משפט
לפניך שלושה משפטים מורכבים שנתחמו בהם פסוקיות. (הפסוקית התחומה מסומנת בסוגריים מרובעים; בשאלון – במסגרת.)
I. [אִילו יכולנו לתכנן את השפה,] בוודאי היינו מוותרים על המין הדקדוקי של שם המספר ושל שמות עצם שהמין שלהם הוא דקדוקי בלבד.
II. נשים נאלצות לתהות [אם הפנייה מיועדת גם להן.]
III. תישאר לנו שפה עילגת, [אם יימנעו הכותבים משימוש בצורות המבחינות בין זכר לנקבה.]
(1) ציין את מספרו של המשפט שהפסוקית התחומה בו אינה פסוקית תנאי. ______
(2) ציין את התפקיד התחבירי של הפסוקית במשפט שאת מספרו ציינת. ______
לפניך משפט.
אם נשתמש בצורות נקבה גם בפנייה לגברים, נדגיש את ההדרה.
כתוב מחדש את המשפט: המר את מילת השעבוד "אם" במילת השעבוד "אִילו", ושנה את המשפט בהתאם.
לפניך משפט.
המתנגדים לפנייה בגוף שני רבים, שפונָה לגברים ולנשים יחד, טוענים שפנייה כזאת אינה אישית מספיק, אבל בעיני רבים היא עדיפה על פני הפנייה בגוף שני יחיד, שמדירה חצי מהאוכלוסייה.
כתוב על פי משפט זה שלושה משפטים פשוטים, שבכל אחד מהם הנושא התחבירי יהיה הפנייה בגוף שני רבים.
השמט מידע על פי הצורך.
(1) ______
(2) ______
(3) ______
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
(1) II
(2) פסוקית מושא
הקושי: בשני משפטים מופיעה המילה "אם", אבל "אם" אינה תמיד מילת תנאי.
טעות נפוצה: לזהות כל פסוקית הפותחת ב"אם" כפסוקית תנאי. מבחן: אם אפשר להחליף את "אם" ב"האם" – זו שאלה עקיפה, ולא תנאי.
סעיף ב
אילו השתמשנו בצורות נקבה גם בפנייה לגברים, היינו מדגישים את ההדרה.
(אפשר גם: "אילו היינו משתמשים בצורות נקבה גם בפנייה לגברים, היינו מדגישים את ההדרה.")
הכלל: "אם" מבטאת תנאי קיים (אפשרי) – הפעלים בעתיד: "אם נשתמש... נדגיש". "אילו" מבטאת תנאי בטל (היפותטי, שאינו מתקיים) – ובעברית התקנית הפעלים משתנים:
הגוף נשאר זהה (אנחנו), וכך גם שאר המשפט.
טעות נפוצה: להחליף רק את המילה – "אילו נשתמש..., נדגיש" – בלי לשנות את זמני הפעלים; או לכתוב "היינו נדגיש".
סעיף ג
(1) הפנייה בגוף שני רבים פונה לגברים ולנשים יחד.
(2) הפנייה בגוף שני רבים אינה אישית מספיק (לדעת המתנגדים).
(3) הפנייה בגוף שני רבים עדיפה (בעיני רבים) על פני הפנייה בגוף שני יחיד.
השיטה: מאתרים במשפט כל מידע שנאמר על "הפנייה בגוף שני רבים" (או על כינוי שמחליף אותה: "ש", "פנייה כזאת", "היא"), והופכים כל פריט למשפט עם נשוא אחד בלבד.
1. [שפונה לגברים ולנשים יחד] – פסוקית לוואי שה"ש" בה מחליפה את "הפנייה בגוף שני רבים" → "הפנייה בגוף שני רבים פונה לגברים ולנשים יחד." (נשוא: פונה)
2. [שפנייה כזאת אינה אישית מספיק] – פסוקית מושא של "טוענים"; "פנייה כזאת" = הפנייה בגוף שני רבים → "הפנייה בגוף שני רבים אינה אישית מספיק." (נשוא שמני עם אוגד "אינה"). מוסיפים "לדעת המתנגדים" כתיאור, כדי לא לשנות את המשמעות – זה עדיין משפט פשוט.
3. "בעיני רבים היא עדיפה על פני הפנייה בגוף שני יחיד" – "היא" = הפנייה בגוף שני רבים → "הפנייה בגוף שני רבים עדיפה על פני הפנייה בגוף שני יחיד."
את המידע "שמדירה חצי מהאוכלוסייה" משמיטים – הוא נאמר על הפנייה ביחיד ואינו מתאים לנושא הנדרש (ואם נשאיר אותו כפסוקית, המשפט לא יהיה פשוט).
טעות נפוצה: לכתוב "המתנגדים טוענים שהפנייה... אינה אישית" – זה משפט מורכב, והנושא בו "המתנגדים".
שאלה 11 · תמורה: זיהוי, תפקיד, תמורה מצמצמת, המרה למשפט שמני
לפניך ארבעה משפטים, ובכל אחד מהם יש תמורה.
I. לפי האקדמיה ללשון העברית, המוסד העליון למדע הלשון העברית, צורת הזכר יפה גם לנקבה.
II. הארגונים הבין־לאומיים — האו"ם והפרלמנט האירופי — פועלים לקידום שימוש בשפה שוויונית.
III. ההצעה השלישית היא שימוש בשתי דרכי הפנייה — בזכר ובנקבה גם יחד.
IV. האפליה הנחקרת ביותר בשנים האחרונות היא האפליה המגדרית, בייחוד האפליה המגדרית בתחום התעסוקה.
מתח קו מתחת לכל תמורה בכל אחד מן המשפטים.
השלם את הטבלה שלפניך: כתוב את המילה/המילים שהתמורה ממירה בכל אחד מן המשפטים, וציין את התפקיד התחבירי שלהן.
| המשפט | המילה/המילים שהתמורה ממירה | התפקיד התחבירי של המילה/המילים שהתמורה ממירה |
|---|---|---|
| משפט I | ||
| משפט II | ||
| משפט III | ||
| משפט IV |
באיזה מן המשפטים I–IV התמורה היא תמורה מצמצמת? הסבר את קביעתך.
על פי משפט I, נסח משפט שמני מן התמורה ומן המילה/המילים שהיא ממירה.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
I. המוסד העליון למדע הלשון העברית
II. האו"ם והפרלמנט האירופי
III. בזכר ובנקבה גם יחד
IV. בייחוד האפליה המגדרית בתחום התעסוקה
תמורה היא רכיב שבא בדרך כלל מיד אחרי שם (או צירוף), מתייחס לאותו דבר ממש ומפרט, מזהה או מצמצם אותו. היא מופרדת בפסיקים או בקווים מפרידים, ואפשר להציב אותה במקום הרכיב שהיא ממירה.
בדיקה: אפשר להחליף – "לפי המוסד העליון למדע הלשון העברית, צורת הזכר...".
סעיף ב
| המשפט | המילה/המילים שהתמורה ממירה | התפקיד התחבירי |
|---|---|---|
| משפט I | לפי האקדמיה ללשון העברית | הסגר |
| משפט II | הארגונים הבין־לאומיים | נושא |
| משפט III | בשתי דרכי הפנייה | לוואי |
| משפט IV | האפליה המגדרית | נשוא |
הכלל: לתמורה אין תפקיד משלה במשפט – היא "יורשת" את התפקיד של הרכיב שהיא ממירה. לכן מנתחים את הרכיב המומר.
טעות נפוצה: במשפט IV לסמן "האפליה המגדרית" כנושא, כי היא מיודעת – אבל עליה לא נאמר דבר; היא מה שנאמר על "האפליה הנחקרת ביותר". במשפט III – לסמן מושא; "שימוש" הוא שם עצם, והצירוף שאחריו מתאר אותו.
סעיף ג
במשפט IV. התמורה מצמצמת משום שהיא פותחת במילה "בייחוד" – מילת הדגשה המייחדת ומצמצמת את הביטוי שלפניה: "האפליה המגדרית" היא כללית, ואילו "האפליה המגדרית בתחום התעסוקה" מצומצמת וספציפית יותר – רק חלק ממנה.
ההבחנה: תמורה "רגילה" (תמורת זהות) מציינת אותו דבר בדיוק במילים אחרות – המוסד העליון = האקדמיה (I); האו"ם והפרלמנט = הארגונים (II); זכר ונקבה = שתי הדרכים (III). תמורה מצמצמת מציינת רק חלק מן הרכיב המומר, ולכן היא נפתחת לעיתים קרובות במילים כמו "בייחוד", "בעיקר", "במיוחד", "ובפרט".
במשפט IV: מכל סוגי האפליה המגדרית – מודגשת רק זו שבתחום התעסוקה.
טעות נפוצה: לבחור את משפט II, כי "האו"ם והפרלמנט" הם רק דוגמה לארגונים בין־לאומיים. במשפט כמו שנוסח, "הארגונים הבין־לאומיים" מיודע ומזוהה במלואו עם השניים, ואין בו מילת צמצום.
סעיף ד
האקדמיה ללשון העברית היא המוסד העליון למדע הלשון העברית.
(או: המוסד העליון למדע הלשון העברית הוא האקדמיה ללשון העברית.)
הכלל: תמורה והרכיב המומר מתייחסים לאותו דבר, ולכן אפשר לחבר אותם במשפט שמני – אחד נושא, השני נשוא, וביניהם אוגד המתאים לנושא במין ובמספר (הוא / היא).
משמיטים את "לפי", כי הוא שייך להסגר ולא לשם עצמו.
טעות נפוצה: לכתוב "לפי האקדמיה ללשון העברית היא המוסד...", או משפט פועלי ("האקדמיה משמשת מוסד עליון") במקום משפט שמני.
שאלה 12 · בינוני: חלק דיבור ותפקיד; סוגי משפטים וקשרים לוגיים; המרה לוויתור
לפניך שני משפטים, ובהם צורות בינוני מסומנות בקו.
I. גם חולים וגם חולות מאושפזים בבתי חולים.
II. צורת הכתיבה "שמור/שמרי" פסולה משום שהיא גורמת לכתיבה מעורפלת ומבלבלת.
השלם את הטבלה שלפניך: ציין את חלק הדיבור ואת התפקיד התחבירי של כל אחת מצורות הבינוני המסומנות בקו במשפטים.
| המילה | חלק הדיבור | התפקיד התחבירי |
|---|---|---|
| חולים | ||
| מאושפזים | ||
| מעורפלת ומבלבלת |
לפניך שני משפטים.
I. חוק שוויון ההזדמנויות מכיר בהשפעה של השפה על המציאות, ולכן הוא מחייב ניסוח שוויוני של מודעות "דרושים/דרושות". ______
II. כל האמצעים הלשוניים כשרים גם אם הם מצעידים את העברית בדרך אחרת. ______
(1) ציין ליד כל משפט את הסוג התחבירי שלו.
(2) ציין את הקשר הלוגי בכל אחד מן המשפטים, והעתק מכל משפט את מילת/מילות הקישור המציינות את הקשר הלוגי.
משפט I — הקשר הלוגי: ______
מילת/מילות הקישור המציינות את הקשר הלוגי: ______
משפט II — הקשר הלוגי: ______
מילת/מילות הקישור המציינות את הקשר הלוגי: ______
לפניך משפט.
התמרורים המנוסחים בלשון זכר פונים גם לנשים.
המר את המשפט במשפט מורכב בעל פסוקית ויתור.
◂ פתרון מלא לשאלה 12
סעיף א
| המילה | חלק הדיבור | התפקיד התחבירי |
|---|---|---|
| חולים | שם עצם | נושא |
| מאושפזים | פועל | נשוא |
| מעורפלת ומבלבלת | שם תואר | לוואי |
הכלל: צורת הבינוני יכולה לשמש שם עצם (מציינת את מי שעושה/שנמצא במצב), שם תואר (מתארת שם עצם) או פועל (מציינת פעולה בהווה). קובעים לפי התפקיד במשפט.
טעות נפוצה: לסמן "חולים" כשם תואר (בגלל הצירוף "אדם חולה"), או "מאושפזים" כשם תואר. מבחן: אם הצורה היא מה שנאמר על הנושא – היא נשוא, וצורת בינוני בתפקיד נשוא היא פועל.
סעיף ב
(1) I – משפט איחוי (מאוחה). II – משפט מורכב.
(2) משפט I – הקשר הלוגי: סיבה ותוצאה; מילת הקישור: (ו)לכן.
משפט II – הקשר הלוגי: ויתור; מילות הקישור: גם אם.
משפט I – משפט איחוי, קשר של סיבה ותוצאה. יש בו שני נשואים ("מכיר", "מחייב") ושני חלקים שכל אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו:
[חוק שוויון ההזדמנויות מכיר בהשפעה של השפה על המציאות,] [ולכן הוא מחייב ניסוח שוויוני...]
"ולכן" היא מילת קישור של איחוי המציינת תוצאה: ההכרה בהשפעת השפה (סיבה) ← החובה לנסח בשוויון (תוצאה).
משפט II – משפט מורכב, קשר של ויתור. המשפט העיקרי: "כל האמצעים הלשוניים כשרים" (נושא: האמצעים; נשוא שמני: כשרים). [גם אם הם מצעידים את העברית בדרך אחרת] – פסוקית ויתור: "גם אם" היא מילת שעבוד של ויתור – המשפט העיקרי נכון למרות מה שבפסוקית (מצב שהיה עשוי למנוע אותו).
טעות נפוצה: במשפט II לכתוב "תנאי" בגלל המילה "אם". "גם אם" (וכן "אפילו אם") מציינת ויתור; ובמשפט I לכתוב "סיבה" ולהעתיק רק "ו".
סעיף ג
אף על פי שהתמרורים מנוסחים בלשון זכר, הם פונים גם לנשים.
(אפשר גם: "אף שהתמרורים מנוסחים בלשון זכר, הם פונים גם לנשים"; "התמרורים פונים גם לנשים, אף על פי שהם מנוסחים בלשון זכר.")
שלב 1 – מה אפשר להפוך לפסוקית: במשפט הפשוט "המנוסחים בלשון זכר" הוא לוואי של "התמרורים". הוא מציין מצב שהיה עשוי למנוע את הפנייה לנשים – בדיוק המשמעות של ויתור.
שלב 2 – בניית הפסוקית: מילת שעבוד של ויתור ("אף על פי ש", "אף ש", "למרות ש", "הגם ש") + נושא ונשוא: [אף על פי שהתמרורים מנוסחים בלשון זכר].
שלב 3 – המשפט העיקרי: "הם פונים גם לנשים" ("הם" מחליף את "התמרורים", שעברו לפסוקית).
בדיקה: משפט מורכב (נשוא בפסוקית: מנוסחים; נשוא עיקרי: פונים), אותו תוכן, קשר של ויתור.
טעות נפוצה: לכתוב "למרות התמרורים..." או "למרות הניסוח בלשון זכר, התמרורים פונים גם לנשים" – זה משפט פשוט (צירוף שמני, לא פסוקית עם נשוא); או להשתמש ב"אבל" – זה משפט איחוי.
מערכת הצורות
שאלה 13 · שורש ובניין; פולל של ע"ו בבניינים אחרים; משקל הַקְטָלָה
לפניך קטע ובו מילים מודגשות.
האי־התאמה בין צורת הפנייה ובין המגדר שלנו צורמת, מְקוֹמֶמֶת ומְעוֹרֶרֶת הרגשה של זלזול והַדָּרָה, המְהַוָּה מחסום של ממש בדרך לשוויון מגדרי. כללים הגורמים להדרת אנשים דינם לְהִשְׁתַּנּוֹת. השפה משקפת את פני החברה ומְכוֹנֶנֶת אותם. בשביל מי שרוֹצוֹת ורוצים לכונן חברה שוויונית ומְכִילָה, כל האמצעים הלשוניים כשרים, לכן בלשון הכְּתוּבָה נוצרות דרכי הבעה חדשות.
לפניך טבלה ובה מילים מן הקטע. ציין את השורש ואת הבניין של כל מילה.
| המילה | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| מְהַוָּה | ||
| לְהִשְׁתַּנּוֹת | ||
| רוֹצוֹת | ||
| מְכִילָה | ||
| כְּתוּבָה |
שלושת הפעלים: מְכוֹנֶנֶת, מְקוֹמֶמֶת, מְעוֹרֶרֶת שבקטע, נוטים באותו הבניין ובאותה הגזרה.
(1) כתוב פועל הבנוי מאותו השורש, הגוף והזמן של הפועל מְכוֹנֶנֶת, אך נוטה בבניין הפעיל. ______
(2) כתוב פועל הבנוי מאותו השורש, הגוף והזמן של הפועל מְקוֹמֶמֶת, אך נוטה בבניין קל. ______
(3) כתוב פועל הבנוי מאותו השורש, הבניין, הגוף והזמן של הפועל מְעוֹרֶרֶת, אך נוטה על דרך גזרת השלמים. ______
(1) ציין את השורש של המילה הַדָּרָה. ______
(2) ציין את המשקל של המילה הַדָּרָה. ______
(3) מבין המילים שלפניך הקף את המילה מגזרת השלמים הנוטה באותו המשקל של המילה הַדָּרָה.
תַּקָּנָה, הַתְמָדָה, הַתָּרָה, כַּלְכָּלָה
◂ פתרון מלא לשאלה 13
סעיף א
| המילה | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| מְהַוָּה | ה-ו-י/ה | פיעל |
| לְהִשְׁתַּנּוֹת | ש-נ-י/ה | התפעל |
| רוֹצוֹת | ר-צ-י/ה | קל (פעל) |
| מְכִילָה | כ-ו-ל | הפעיל |
| כְּתוּבָה | כ-ת-ב | קל (פעל) |
השיטה: מורידים תחיליות ותבנית (מ' של בינוני, ל' של שם הפועל, סיומת ־ה/־ות), מזהים את סימני הבניין ומשלימים את אותיות השורש. כשיש ספק – מעבירים לעבר, נסתר.
טעות נפוצה: ל"מכילה" לכתוב שורש כ-י-ל ובניין קל, או לחשוב שהמ' היא אות שורש; ל"מהווה" לכתוב שורש ה-ו-ה ובניין הפעיל (בגלל הה').
סעיף ב
(1) מְכִינָה (או: מַכְוִינָה / מכווינה)
(2) קָמָה
(3) מְעַוֶּרֶת
הזיהוי: שלושת הפעלים הם בינוני, נסתרת, בבניין פיעל של גזרת ע"ו: בגזרה זו פיעל נוטה בדרך כלל בתבנית פוֹלֵל (מְקוֹמֵם, מְעוֹרֵר, מְכוֹנֵן) – האות האחרונה כפולה, והו' של השורש נעלמת. השורשים: כ-ו-ן, ק-ו-ם, ע-ו-ר.
(1) כ-ו-ן בהפעיל, בינוני נסתרת: מְכִינָה. בינוני הפעיל בע"ו: מֵקִים → מְקִימָה, ולכן מֵכִין → מְכִינָה (כמו "היא מכינה ארוחה"). מתקבלת גם הצורה מַכְוִינָה (מכווינה) – הפעיל של אותו שורש, שבה הו' מתפקדת כעיצור.
(2) ק-ו-ם בקל, בינוני נסתרת: קָמָה. בינוני קל בע"ו: קָם, קָמָה (הטעם בהברה הראשונה – "היא קָמָה" בהווה).
(3) ע-ו-ר בפיעל, בינוני נסתרת, על דרך השלמים: מְעַוֶּרֶת. בפיעל השלמים – מְקַטֶּלֶת (מְדַבֶּרֶת); כשהו' מתפקדת כעיצור רגיל מקבלים מְעַוֶּרֶת ("מעוורת" – גורמת לעיוורון), כמו עִוֵּר → מְעַוֵּר.
טעות נפוצה: ב־(1) לכתוב "מֵכִין" (זכר) או "הֵכִינָה" (עבר) – יש לשמור על הגוף (נסתרת) והזמן (הווה); ב־(2) לכתוב "קוֹמֶמֶת" או "קוּמָה"; ב־(3) לכתוב "מְעוֹרֶרֶת" שוב, או "מעירה" (הפעיל).
סעיף ג
(1) נ-ד-ר
(2) הַקְטָלָה
(3) הַתְמָדָה
(1)–(2): "הַדָּרָה" היא שם הפעולה של "להדיר" (בניין הפעיל). שם הפעולה של הפעיל נבנה במשקל הַקְטָלָה (הַזְמָנָה, הַסְבָּרָה). הדגש בד' בא במקום נו"ן שנבלעה: הַנְדָּרָה ← הַדָּרָה – גזרת פ"נ, כמו הַפָּלָה (נ-פ-ל), הַבָּעָה (נ-ב-ע). לכן השורש נ-ד-ר.
(3) הַתְמָדָה – שורש ת-מ-ד, שלמים, משקל הַקְטָלָה ("להתמיד"), בלי נו"ן שנבלעה.
למה לא האחרות:
טעות נפוצה: לכתוב שורש ה-ד-ר (כאילו ה' שורשית) או ד-ו-ר; לבחור "הַתָּרָה" בגלל הדמיון החיצוני (דגש באות השנייה) – אבל היא פ"נ כמו "הדרה", והשאלה מבקשת מילה מגזרת השלמים.
שאלה 14 · שורשים קרובים (נ-כ-ח, י-כ-ח); הומונימים; שורש, גוף ובניין
לפניך משפט ובו מילים מודגשות.
נָכַחְתִּי בכינוס בנושא כתיבה שוויונית, ונוֹכַחְתִּי לדעת כי כתיבה שוויונית משפרת את מעמדן של הנשים, אף כי כמה מן המשתתפים טענו שאי אפשר לְהוֹכִיחַ זאת.
(1) מבין המילים המודגשות הקף את המילה היוצאת דופן מבחינת השורש שלה.
(2) ציין את השורש של המילה היוצאת דופן. ______
(3) ציין את השורש המשותף למילים האחרות. ______
(4) ציין את הבניין של כל אחד מן הפעלים.
נָכַחְתִּי ______ נוֹכַחְתִּי ______ לְהוֹכִיחַ ______
בטבלה שלפניך שני משפטים, ובהם מילים מודגשות. השלם את הטבלה.
| המילה | חלק הדיבור | השורש | המשקל / הבניין |
|---|---|---|---|
| התנהגותו של אדם מְעִידָה על אופיו. | |||
| אפילו מְעִידָה קלה עלולה להיות מסוכנת לאנשים מבוגרים. |
לפניך קטע ובו מילים מודגשות.
מה נָשִׁיב לאלה אשר בָּאִים אל האקדמיה ללשון העברית ודורשים שהיא תיתן פתרון לשוני למי שאינם יכולים או אינם מְעֻנְיָנִים להגדיר את המגדר שלהם? הרי בעברית אין דרך לְהִמָּנַע מציון המין.
(1) ציין את השורש ואת הגוף של כל אחד מן הפעלים שלפניך.
נָשִׁיב השורש: ______ הגוף: ______
בָּאִים השורש: ______ הגוף: ______
(2) ציין את הבניין של הפועל מְעֻנְיָנִים. ______
(3) הקף את צורת העתיד של שם הפועל לְהִמָּנַע בגוף מדבר.
יִמָּנַע, אֶמָּנַע, אֶמְנַע, הִמָּנַע
◂ פתרון מלא לשאלה 14
סעיף א
(1) נָכַחְתִּי
(2) נ-כ-ח
(3) י/ו-כ-ח
(4) נָכַחְתִּי – קל (פעל); נוֹכַחְתִּי – נפעל; לְהוֹכִיחַ – הפעיל
נָכַחְתִּי – נ-כ-ח, קל. "נכחתי בכינוס" = הייתי נוכח. תבנית קָטַלְתִּי של קל (כמו שָׁמַרְתִּי); הנ' עומדת בתנועה קמץ ואחריה האותיות כ-ח – שלוש אותיות שורש שלמות. השורש נ-כ-ח (נוכחות).
נוֹכַחְתִּי – י/ו-כ-ח, נפעל. "נוכחתי לדעת" = הבנתי, השתכנעתי. בנפעל של גזרת פ"י/ו העבר בא בתבנית נוֹקְטַל (נוֹלַד, נוֹסַף): הנ' היא סימן נפעל, והוֹ באה במקום היו"ד של השורש. שורש: י-כ-ח.
לְהוֹכִיחַ – י/ו-כ-ח, הפעיל. לְהַקְטִיל בפ"י/ו: לְהוֹקִיר, לְהוֹרִיד – הוֹ במקום הַיְ. סימני הפעיל: ה' + י' לפני האות האחרונה.
לכן היוצאת דופן היא נָכַחְתִּי: הנו"ן בה שורשית, ואילו ב"נוכחתי" הנו"ן היא סימן הבניין.
טעות נפוצה: לחשוב ש"נוכחתי" היא משורש נ-כ-ח (בגלל הנ' בהתחלה), או לסמן "להוכיח" כיוצאת דופן. מבחן: להעביר את "נוכחתי" להפעיל – "הוֹכַחְתִּי" – הנ' נעלמת, ולכן אינה שורשית.
סעיף ב
| המילה | חלק הדיבור | השורש | המשקל / הבניין |
|---|---|---|---|
| התנהגותו של אדם מְעִידָה על אופיו. | פועל | ע-ו-ד | הפעיל |
| אפילו מְעִידָה קלה עלולה להיות מסוכנת... | שם (עצם) | מ-ע-ד | קְטִילָה (קל) |
אותה צורה – שתי מילים שונות. ההקשר קובע את חלק הדיבור, וחלק הדיבור מכוון לניתוח.
משפט 1 – פועל, ע-ו-ד, הפעיל. "מעידה" כאן היא נשוא – התנהגותו מעידה (= מוכיחה, מלמדת) על אופיו. זהו בינוני של הפעיל בגזרת ע"ו: מֵעִיד → מְעִידָה (כמו מֵבִין → מְבִינָה). המ' – סימן בינוני; הי' – תבנית הפעיל; שורש ע-ו-ד (עֵדוּת, "הֵעִיד").
משפט 2 – שם עצם, מ-ע-ד, משקל קְטִילָה. "מעידה קלה" – שם עצם (יש לו שם תואר "קלה" ותפקיד נושא): נפילה קלה, מעידה ברגל. הוא שם הפעולה של "מָעַד" (קל), במשקל קְטִילָה (כמו כְּתִיבָה, נְפִילָה). כאן המ' היא אות שורש.
טעות נפוצה: לנתח את שתי המילים באותה דרך; לכתוב בשם העצם שורש ע-ו-ד ומשקל מִקְטָלָה.
סעיף ג
(1) נָשִׁיב – השורש: ש-ו-ב; הגוף: מדברים (גוף ראשון רבים).
בָּאִים – השורש: ב-ו-א; הגוף: נסתרים (גוף שלישי רבים).
(2) פֻּעַל (פועל)
(3) אֶמָּנַע
(1) נָשִׁיב – ש-ו-ב, מדברים. "מה נשיב" = מה אנחנו נשיב. זהו עתיד הפעיל בע"ו (אָשִׁיב, תָּשִׁיב, נָשִׁיב): הנ' בקמץ היא תחילית עתיד של גוף מדברים, לא אות שורש. בעבר: הֵשִׁיב.
בָּאִים – ב-ו-א, נסתרים. בינוני קל בע"ו (בָּא – בָּאִים, כמו קָם – קָמִים); בבינוני הגוף נקבע לפי הנושא – "אלה" (הֵם): נסתרים.
(2) מְעֻנְיָנִים – פֻּעַל. מ' בשווא + קובוץ באות הראשונה של השורש (עֻ) + קמץ לפני האות האחרונה – תבנית הבינוני של פֻּעַל (מְקֻטָּל, כמו מְסֻדָּר; בשורש מרובע – מְקֻטְלָל, כמו מְתֻרְגָּם). השורש ע-נ-י-נ (מן "עִנְיָן"; פיעל: עִנְיֵן, פועל: עֻנְיַן), והיו"ד בו עיצורית. משמעות סבילה: מי שעניינו אותו – מעוניין.
(3) אֶמָּנַע. "לְהִמָּנַע" – שם פועל של נפעל (לְהִקָּטֵל), שורש מ-נ-ע. העתיד של נפעל: אֶקָּטֵל, תִּקָּטֵל, יִקָּטֵל – הדגש באות הראשונה של השורש בא במקום הנ' של נפעל. ע' גרונית בסוף משנה את הצירי לפתח: אֶמָּנַע (אני). יִמָּנַע – נסתר; אֶמְנַע – עתיד של קל (אמנע ממישהו); הִמָּנַע – ציווי/שם פועל מקוצר.
טעות נפוצה: לכתוב ל"נשיב" שורש נ-ש-ב או גוף נסתר; לסמן ל"מעוניינים" פיעל או נפעל; לבחור "אֶמְנַע" – אמנם גוף מדבר, אך בבניין קל.
שאלה 15 · מיון לפי גזרה; משקלים; בניין של שמות פעולה
לפניך קטע ובו מילים מודגשות.
בלשון העברית אין כִּנּוּי גוף נטול מין דקדוקי, וכל מִצְוֹת התנ"ך מנוסחות בלשון זכר. גם בימינו הפְּנִיָּה: "אל תּוֹצִיא ראש וידיים מבעד לחלון" היא פנייה לנשים ולגברים. על פי המָצוּי בלשון המקרא, יש צורות רבים לזכר ולנקבה. בניסוח מְשִׂימָה לתלמידים השימוש בלשון רבים מקהה את תְּחוּשַׁת האַפְלָיָה, למשל "למדנו את המושג דימוי, נעבור לדִּיּוּן במושג מטפורה".
לפניך רשימת מילים מן הקטע ולאחריה טבלה. מיין את המילים שברשימה בטבלה לפי הגזרה.
כִּנּוּי, מִצְוֹת, פְּנִיָּה, תּוֹצִיא, מָצוּי, אַפְלָיָה
| גזרת נחי ל"א | גזרת נחי ל"י/ה |
|---|---|
(1) ציין את הגזרה המשותפת לשתי המילים תְּחוּשָׁה ומְשִׂימָה המודגשות בקטע. ______
(2) מבין המילים שלפניך הקף את המילה שמשקלה זהה למשקל של המילה מְשִׂימָה המודגשת בקטע.
מְדִינָה, מְרִידָה, מְעִילָה, מְדִידָה
(3) מבין המילים שלפניך הקף את המילה שמשקלה שונה מן המשקל של המילה תְּחוּשָׁה המודגשת בקטע.
תְּלוּנָה, תְּפוּסָה, תְּפוּצָה, תְּעוּדָה
המילים כִּנּוּי, פְּנִיָּה המודגשות בקטע נוטות במשקלי שמות הפעולה.
(1) ציין את הבניין של כל אחת מהן: כִּנּוּי ______ , פְּנִיָּה ______ .
(2) לעיתים שם הפעולה אינו נוטה באותו הבניין של הפועל שאת פעולתו הוא מתאר. השלם את המשפט שלפניך.
המילה דִּיּוּן נוטה במשקל שם הפעולה של בניין ______ , אולם היא מתארת פעולה של פעלים בבניין ______ .
(3) מבין הזוגות שלפניך הקף את שני הזוגות שגם בהם הבניין של שם הפעולה אינו זהה לבניין של הפועל.
הִגֵּר — הֲגִירָה, נִתַּק — הִנָּתְקוּת, הֵבִין — הֲבָנָה, כָּבַשׁ — כִּבּוּשׁ
◂ פתרון מלא לשאלה 15
סעיף א
| גזרת נחי ל"א | גזרת נחי ל"י/ה |
|---|---|
| תּוֹצִיא (י-צ-א) | כִּנּוּי (כ-נ-י/ה) |
| מָצוּי (מ-צ-א) | מִצְוֹת (צ-ו-י/ה) |
| פְּנִיָּה (פ-נ-י/ה) | |
| אַפְלָיָה (פ-ל-י/ה) |
השיטה: מוצאים את השורש של כל מילה ובודקים את האות האחרונה שלו.
ל"א:
ל"י/ה:
טעות נפוצה: למיין את "מצוי" בל"י בגלל היו"ד שבסוף; למיין את "מצוות" בל"א בגלל הדמיון ל"מצא" – הקשר המשמעות (ציווי) מוביל לשורש צ-ו-י/ה.
סעיף ב
(1) ע"ו/י
(2) מְדִינָה
(3) תְּפוּסָה
(1) תְּחוּשָׁה – שורש ח-ו-ש; מְשִׂימָה – שורש ש-י-ם. בשתיהן האות האמצעית של השורש היא ו' או י' – גזרת ע"ו/י.
(2) מְדִינָה. "מְשִׂימָה" נבנתה מ־מ' של המשקל + ש-י-ם, בתבנית מְקִילָה (משקל מִקְטָלָה בגזרת ע"י). כך גם מְדִינָה – מ' + ד-י-ן (דִּין). שאר המילים הן במשקל קְטִילָה של שורשים שהמ' בהם שורשית: מְרִידָה (מ-ר-ד), מְעִילָה (מ-ע-ל), מְדִידָה (מ-ד-ד).
(3) תְּפוּסָה. "תְּחוּשָׁה" נבנתה מ־ת' של המשקל + ח-ו-ש, בתבנית תְּקוּלָה (המשקל של שמות כמו תְּקוּמָה, תְּשׁוּבָה בגזרת ע"ו). באותו משקל: תְּלוּנָה (ל-ו-ן), תְּפוּצָה (פ-ו-ץ), תְּעוּדָה (ע-ו-ד). לעומתן תְּפוּסָה משורש ת-פ-ס ("תָּפַס") – הת' שורשית, והמשקל קְטוּלָה (כמו קְבוּצָה, שְׁמוּרָה).
השיטה: כשכל המילים נראות דומות מבחוץ – מחפשים את השורש לפי המשמעות ובודקים אם האות הראשונה (מ'/ת') שורשית או חלק מן המשקל.
טעות נפוצה: לבחור ב־(2) מילה שנשמעת דומה ("מעילה", "מדידה") בלי לבדוק שהמ' בה שורשית; לחשוב ב־(3) ש"תעודה" יוצאת דופן משום שהשורש מתחיל בע'.
סעיף ג
(1) כִּנּוּי – פיעל; פְּנִיָּה – קל (פעל).
(2) פיעל, קל.
(3) הִגֵּר — הֲגִירָה; כָּבַשׁ — כִּבּוּשׁ
משקלי שמות הפעולה: קל – קְטִילָה; נפעל – הִקָּטְלוּת; פיעל – קִטּוּל; הפעיל – הַקְטָלָה; התפעל – הִתְקַטְּלוּת.
(1) כִּנּוּי – משקל קִטּוּל → פיעל ("כִּנָּה"). פְּנִיָּה – משקל קְטִילָה → קל ("פָּנָה").
(2) דִּיּוּן – משקל קִטּוּל, כלומר שם פעולה של פיעל; אולם הפועל שהוא מתאר הוא "דָּן" (דָּן בנושא) – בניין קל (ד-ו-ן / ד-י-ן).
(3)
טעות נפוצה: לזהות את "נִתַּק" כפיעל (בגלל הדגש בת') – הדגש בא במקום הנ' של נפעל (נִנְתַּק ← נִתַּק), ולכן גם הוא נפעל, כמו שם הפעולה "הִנָּתְקוּת".
שאלה 16 · משקלים וצורני נקבה; דרך תצורה; תפקיד הנו"ן; הגייה לפי משמעות
לפניך רשימת מילים בצורת נקבה.
רַכֶּזֶת, מַדְרִיכָה, אַלּוּפָה, סַפָּרִית, שַׁדְרָנִית, עוֹרֶכֶת
(1) ציין מעל כל אחת מן המילים שברשימה את המשקל של צורת הזכר.
(2) על פי רשימת המילים, ציין שלושה צורני נקבה שונים. ______ ______ ______
(3) העתק מן הרשימה שתי מילים בצורות הבינוני. ______ ______
(4) הסבר במה שונה דרך התצורה של המילה פְּסַנְתְּרָן מדרך התצורה של צורות הזכר של המילים ברשימה.
לפניך שני משפטים, ובכל אחד מהם מודגש פועל.
ציין ליד כל משפט את תפקיד האות נו"ן בפועל המודגש.
(1) לשון המקרא המאוחרת נִטְרְלָה את ההבדלים בין המינים בצורות הרבים. ______
(2) הדלת נִטְרְקָה בחוזקה. ______
לפניך שני משפטים, ובכל אחד מהם מודגשות שתי מילים. בכל משפט הקף את המילה המתאימה למשמעות המשפט.
(1) הרעיון של כתיבה מגדרית אינו נִרְאָה / נִרְאֶה מופרך כיום.
(2) ארגוני הנשים מָחוּ / מָחֲאוּ על ההחלטה החדשה.
◂ פתרון מלא לשאלה 16
סעיף א
(1) רַכֶּזֶת – קַטָּל (רַכָּז); מַדְרִיכָה – מַקְטִיל (מַדְרִיךְ); אַלּוּפָה – קַטּוּל (אַלּוּף); סַפָּרִית – קַטָּל (סַפָּר); שַׁדְרָנִית – קַטְלָן (שַׁדְרָן); עוֹרֶכֶת – קוֹטֵל (עוֹרֵךְ).
(2) ־ֶת (־ת), ־ָה, ־ִית
(3) מַדְרִיכָה, עוֹרֶכֶת
(4) דרך התצורה של "פסנתרן" היא בסיס וצורן סופי (תצורה/גזירה קווית): פְּסַנְתֵּר + ־ָן. ואילו צורות הזכר של המילים ברשימה נוצרו בדרך של שורש ומשקל (תצורה/גזירה מסורגת).
(1) משקל צורת הזכר: מחזירים כל מילה לזכר ומזהים את התבנית:
(2) צורני הנקבה: ־ֶת (רַכֶּזֶת, עוֹרֶכֶת – סגוליות), ־ָה (מַדְרִיכָה, אַלּוּפָה), ־ִית (סַפָּרִית, שַׁדְרָנִית).
(3) צורות הבינוני: מַדְרִיכָה (מַקְטִיל – הפעיל) ועוֹרֶכֶת (קוֹטֵל – קל). שאר המשקלים (קַטָּל, קַטּוּל, קַטְלָן) הם משקלי שמות, לא בינוני.
(4) דרך התצורה: כל צורות הזכר ברשימה נוצרו משורש תלת־עיצורי שהוצק לתוך משקל – תצורה מסורגת (השורש והמשקל "משתלבים" זה בזה). "פְּסַנְתְּרָן" נוצרה ממילה שלמה קיימת, פְּסַנְתֵּר (מילה שאולה, שאין לה שורש עברי), שאליה נוסף בסוף צורן גזירה ־ָן (בעל מקצוע) – תצורה קווית (הבסיס והצורן באים זה אחר זה).
טעות נפוצה: לכתוב ב־(2) את "־ית" ו"־נית" כשני צורנים שונים (הנו"ן ב"שַׁדְרָנִית" שייכת לצורן ־ָן של הזכר); לכתוב ב־(4) שגם "שַׁדְרָן" נוצר מבסיס וצורן – השאלה מבחינה בין המשקל קַטְלָן (שורש ש-ד-ר + משקל) לבין בסיס שלם + ־ָן.
סעיף ב
(1) נו"ן שורשית (שורש נ-ט-ר-ל, בניין פיעל).
(2) הנו"ן היא מוספית של הבניין – הנו"ן של נפעל (שורש ט-ר-ק).
הדרך: מעבירים כל פועל לצורה אחרת ובודקים אם הנו"ן נשארת.
(1) נִטְרְלָה – מן הפועל "נִטְרֵל" (פיעל, שורש מרובע נ-ט-ר-ל, מן "ניטרלי"). בהווה: מְנַטְרֶלֶת; בשם הפועל: לְנַטְרֵל – הנו"ן נשארת בכל הצורות, ולכן היא שורשית.
(2) נִטְרְקָה – מן "טָרַק" (קל). "הדלת נטרקה" = מישהו טרק אותה; זה נפעל (נִקְטְלָה, כמו נִשְׁבְּרָה), והוא הסביל של קל. בעתיד: תִּטָּרֵק; בקל: טָרַק – הנו"ן נעלמת. היא תחילית הבניין נפעל.
טעות נפוצה: לקבוע ששתי הצורות זהות (נִקְטְלָה) ולכן בשתיהן הנו"ן של נפעל. "נטרלה" היא פעילה ויש לה מושא ("את ההבדלים"), ונפעל של שורש ט-ר-ל אינו קיים.
סעיף ג
(1) נִרְאֶה
(2) מָחוּ
(1) נִרְאֶה. במשפט יש "כיום" – הווה, ולכן נדרשת צורת הבינוני של נפעל בל"י/ה: נִרְאֶה (בסגול; כמו נִבְנֶה, נִקְנֶה). נִרְאָה (בקמץ) היא צורת עבר ("אתמול הוא נִרְאָה").
(2) מָחוּ. "מחו על ההחלטה" = הביעו מחאה – משורש מ-ח-י/ה ("מָחָה", מְחָאָה), בקל עבר, נסתרים: מָחוּ (כמו בָּנוּ). מָחֲאוּ היא מן השורש מ-ח-א – "מָחָא כף", מחיאות כפיים – משמעות אחרת.
טעות נפוצה: לבחור "מָחֲאוּ" כי שם העצם "מחאה" כתוב באל"ף. שם העצם "מְחָאָה" אכן נכתב כך, אבל הפועל "למחות" הוא ל"י: מָחִיתִי, מָחָה, מָחוּ.
שאלה 17 · תפקידי האות ת'; ירשו/ירשו; שם פעולה ומשקל; צורן גזירה
לפניך קטע ובו מודגשות מילים שמופיעה בהן האות תי"ו.
אילו היינו מְתַכְנְנִים את השפה, בוודאי היינו מְוַתְּרִים על התּוֹפָעָה של מין דקדוקי בשם המספר ובשמות עצם שאין להם מין ביולוגי. אבל העִבְרִית, כמו כל השפות הטִבְעִיּוֹת בעולם, מִתְפַּתַּחַת מתוך שלבים מוקדמים שלה, לפי חֻקִּיּוּת פְּנִימִית שירשו הדוברים מהוריהם.
(1) מבין המילים המודגשות העתק שתי מילים שהאות תי"ו בהן היא שורשית, והקף בכל מילה שהעתקת את התי"ו השורשית. ______ ______
(2) מבין המילים המודגשות העתק שֵם עצם שהאות תי"ו בו היא מוספית של המשקל. ______
(3) מבין המילים המודגשות העתק מילה שהאות תי"ו בה היא חלק מצורן הגזירה הסופי. ______
בטבלה שלפניך שני משפטים, ובהם פעלים מודגשים. השלם את הטבלה (במקומות הלבנים בלבד).
| הפעלים | השורש | הבניין | שם הפועל | שם הפעולה |
|---|---|---|---|---|
| שפות מתפתחות לפי חוקיות שיָרְשׁוּ הדוברים שלהן. | (משבצת מושחרת) | |||
| יש קבוצות שלא יַרְשׁוּ לפנות לקהל של גברים ונשים בלשון זכר. |
לפניך משפט, ובו שתי מילים מודגשות.
אי אפשר לִכְפּוֹת פִּתְרוֹן כזה על הציבור.
(1) כתוב את שם הפעולה של שם הפועל לִכְפּוֹת. ______
(2) במשפט שלפניך הקף את המילה הנוטה באותו המשקל של המילה פִּתְרוֹן.
הניסיון ליצור שוויון מגדרי בשפה עלול להסתיים בכישלון.
לפניך שני משפטים, ובכל אחד מהם מילה מודגשת.
הקף את המילה שבה הצורן הסופי הוא צורן גזירה, ונמק את קביעתך.
לא במיקוד תשפ"ז
◂ פתרון מלא לשאלה 17
סעיף א
(1) שתיים מאלה: מְ(ת)כְנְנִים, מְוַ(ת)ְּרִים, מִתְפַּ(ת)ַּחַת – (ת) מסמנת את התי"ו השורשית; ב"מתפתחת" – התי"ו השנייה.
(2) תּוֹפָעָה
(3) עִבְרִית (או: חֻקִּיּוּת)
(1) תי"ו שורשית:
(2) תי"ו מוספית של המשקל – תּוֹפָעָה. שורש י-פ-ע (הוֹפִיעַ); התי"ו בראש המילה היא חלק מן המשקל (תַּקְטָלָה בפ"י: תּוֹפָעָה, כמו תּוֹצָאָה, תּוֹדָעָה).
(3) תי"ו בצורן הגזירה הסופי:
למה לא האחרות: ב"טִבְעִיּוֹת" ו"פְּנִימִית" התי"ו היא חלק מסיומת נטייה (רבות / נקבה של שם התואר), לא מצורן גזירה.
טעות נפוצה: להעתיק "מִתְפַּתַּחַת" ולהקיף את התי"ו הראשונה (של ההתפעל); להעתיק ב־(3) "טבעיות" או "פנימית".
סעיף ב
| הפעלים | השורש | הבניין | שם הפועל | שם הפעולה |
|---|---|---|---|---|
| יָרְשׁוּ | י/ו-ר-ש | קל (פעל) | לָרֶשֶׁת / לירוש | — |
| יַרְשׁוּ | ר-ש-י/ה | הפעיל | לְהַרְשׁוֹת | הַרְשָׁאָה |
שתי מילים כמעט זהות – ניקוד שונה, שורש שונה.
יָרְשׁוּ (קמץ ביו"ד) – עבר, נסתרים, של קל: יָרַשׁ – יָרְשׁוּ (כמו שָׁמְרוּ). הי' כאן היא אות שורש: י-ר-ש (ירושה). שם הפועל בפ"י: לָרֶשֶׁת (כמו לָשֶׁבֶת, לָדַעַת; גם "לירוש" מתקבל).
יַרְשׁוּ (פתח ביו"ד) – "שלא ירשו לפנות" = שלא יתירו. זו צורת עתיד, נסתרים, של הפעיל משורש ר-ש-י/ה ("הִרְשָׁה", רְשׁוּת): יַרְשֶׁה ← יַרְשׁוּ (כמו יַפְנוּ, יַרְבּוּ). הי' – תחילית העתיד. שם הפועל: לְהַרְשׁוֹת; שם הפעולה: הַרְשָׁאָה (הַקְטָלָה בל"י, כמו הַשְׁוָאָה).
טעות נפוצה: לנתח את "יַרְשׁוּ" כמו "יָרְשׁוּ" (י-ר-ש, קל); או לכתוב שם פעולה "הרשייה". הכרעה: פתח בתחילית + משמעות של היתר.
סעיף ג
(1) כְּפִיָּה
(2) שוויון
(1) "לִכְפּוֹת" – שם פועל של קל, שורש כ-פ-י/ה (כָּפָה). שם הפעולה של קל – משקל קְטִילָה; בל"י/ה הי' השורשית מופיעה ומוכפלת: כְּפִיָּה (כמו בְּנִיָּה, קְנִיָּה).
(2) שוויון. "פִּתְרוֹן" – שורש פ-ת-ר + משקל קִטְלוֹן (בלי דגש באות השנייה). כך גם שִׁוְיוֹן – ש-ו-י/ה + קִטְלוֹן (הו' והי' עיצוריות; כמו דִּמְיוֹן, רִאְיוֹן).
לעומתן "נִסָּיוֹן" (ניסיון) ו"כִּשָּׁלוֹן" (כישלון) נוטות במשקל קִטָּלוֹן – עם דגש באות השנייה ותנועה אחריה.
טעות נפוצה: לבחור "כישלון" או "ניסיון" רק משום שגם הן מסתיימות ב־ון. המבחן: מספר ההברות והדגש – פִּת־רוֹן, שִׁו־יוֹן (שתי הברות) לעומת כִּ־שָּׁ־לוֹן, נִ־סָּ־יוֹן (שלוש הברות).
סעיף ד
המילה לְשׁוֹנִי במשפט השני ("דיון לשוני").
הנימוק: שם התואר "לשוני" נוצר בדרך של הוספת צורן הגזירה ־ִי, שמשמעותו שם תואר (שייכות, יחס), למילה "לשון" – נוצרה מילה חדשה, ערך מילוני בפני עצמו.
ההבחנה: צורן גזירה יוצר מילה חדשה (ערך חדש במילון, לעיתים חלק דיבור אחר); צורן נטייה רק מטה את אותה מילה (גוף, מספר, מין, שייכות) ואינו יוצר ערך חדש.
טעות נפוצה: לבחור במשפט הראשון, או לנמק רק "כי זה שם תואר" בלי להסביר שהסיומת יצרה מילה חדשה.