בגרות בלשון שאלון עיקרי 011281 - קיץ 2022, מועד ב'
שאלון עיקרי (הבנה, הבעה ולשון) · שאלון 011281 · קיץ, מועד ב' · 17 שאלות · 3 שעות
בחינת הבגרות בלשון, קיץ 2022, מועד ב', כל 17 השאלות כמו בשאלון, והמאמרים שבנספח. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא: מה בודקים בשאלה, הכלל שמכריע, ואיך מגיעים לתשובה. במטלת הכתיבה - חיבור לדוגמה בציון מלא, המבנה שלו והסבר לפי רכיבי ההערכה.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
א. משך הבחינה: שלוש שעות.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני חלקים.
חלק ראשון – הבנה והבעה – 50 נקודות
חלק שני – לשון – 50 נקודות
פרק א: שם המספר ואותיות השימוש
פרק ב: תחביר / פרק ג: מערכת הצורות – יש לבחור באחד הפרקים
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: דף עזר (נספח 2).
ד. הוראה מיוחדת: יש לענות על השאלות בגוף שאלון זה לפי ההוראות.
שימו לב: בסוף הבחינה מצורפים דפי טיוטה. אין להוסיף דפים אחרים למחברת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
נספחים: נספח 1 – מאמרים; נספח 2 – דף עזר.
חלק ראשון – הבנה והבעה
ההוראות לחלק זה
(50 נקודות)
קראו את המאמרים 1–3 שבנספח 1 המצורף, וענו על כל השאלות 1–6 שלפניכם.
הקפידו על כתב ברור, על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
(נספח 1 – מאמרים: לפניכם שלושה מאמרים. קראו אותם, וענו על השאלות בשאלון המחברת המצורף.)
שאלה 1 · ניסוח הטענה העולה מן הדוגמאות (מאמר 1, פסקות א–ב)
במאמר 1 בפסקה א מועלות שאלות, ובפסקה שאחריה מובאות דוגמאות.
נסחו את הטענה העולה מן הדוגמאות, שהיא גם התשובה על השאלות המועלות בפסקה א. (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1
הטענה: הטלת משמעת על התלמידים אינה צריכה להיות השאיפה שלנו, כי בהטלת משמעת אנחנו מונעים מהתלמידים לפתח דעה עצמאית ואישיות ייחודית וחוסמים את יצר הגילוי והחדשנות שבהם.
(ניסוחים אפשריים נוספים: לא היינו רוצים שכל האנשים יצייתו לנורמות אחידות. / בהטלת משמעת על תלמידינו אנחנו חוטאים לייעודנו.)
שלב 1 – מהן השאלות בפסקה א? "האם להיות אדם ממושמע כל הזמן הוא השאיפה שלנו בעבור תלמידינו?" ו"האם באמת היינו רוצים שהאנשים כולם יצייתו לנורמות אחידות?". אלה שאלות רטוריות: הכותבת מצפה לתשובה "לא".
שלב 2 – מה מראות הדוגמאות בפסקה ב? זוכי פרס נובל לשלום שסירבו להישמע לחוקים, אליס מילר שלא קיבלה בהכנעה את כללי חיל האוויר, ובני אדם פורצי דרך ש"מאתגרים את נורמות ההתנהגות והמחשבה". כל הדוגמאות הן של אנשים שלא צייתו – ובזכות זה תרמו לחברה, ואנחנו מעריכים אותם.
שלב 3 – מן הדוגמאות אל הטענה: אם אנשים שלא צייתו הם מודל לחיקוי, הרי שציות מלא לנורמות אינו צריך להיות המטרה. בסוף הפסקה הכותבת אומרת זאת במפורש בשאלות: "האם בהטלת משמעת על תלמידינו איננו חוטאים לייעודנו... ומונעים... לפתח דעה עצמאית ואישיות ייחודית?" – הטענה היא הפיכתן של שאלות אלה למשפט חיווי.
ניסוח: הטענה נכתבת כמשפט חיווי כללי (לא כשאלה ולא כדוגמה), בלשון שלכם.
טעות נפוצה: לחזור על אחת הדוגמאות ("אליס מילר לא צייתה") או להעתיק את השאלה – במקום לנסח את המסקנה הכללית שעולה מהן.
שאלה 2 · איתור משפט שהציטוט ממסכת אבות מבטא
לפניכם ציטוט ממסכת אבות, המבטא משפט הכתוב במאמר 1.
"אִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ [של מַלְכוּת] (כלומר הפחד מן השלטון) אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ". (מסכת אבות ג, ב)
העתיקו ממאמר 1 את המשפט שהציטוט ממסכת אבות מבטא. (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2
"רצח, התעללות, גנבה וכל הפשעים נמנעים הודות למשמעת של רוב הציבור ולציות לחוקי המוסר והמדינה."
(אפשר גם: "חוקים אלה מאלצים את בני האדם להתגבר על יצריהם למען שלום החברה והפרטים בה, למען שמירה על צלם אנוש.")
הבנת הציטוט: "אילמלא" = אילולא, אם לא היה. "מוראה של מלכות" = הפחד מן השלטון ומחוקיו. "איש את רעהו חיים בלעו" = אנשים היו פוגעים זה בזה ואף הורגים זה את זה. כלומר: רק הפחד מן החוק והציות לו מונעים מבני האדם לפגוע זה בזה.
איפה זה במאמר: מחפשים במאמר 1 משפט על כך שציות לחוקים מונע פשעים. הוא נמצא בפסקה ה, העוסקת ב"פן המוסרי והערכי" של המשמעת: "רצח, התעללות, גנבה וכל הפשעים נמנעים הודות למשמעת של רוב הציבור ולציות לחוקי המוסר והמדינה". "מוראה של מלכות" מקביל ל"ציות לחוקי... המדינה", ו"איש את רעהו חיים בלעו" מקביל ל"רצח, התעללות, גנבה".
איך עונים: מעתיקים משפט שלם, במירכאות, בדיוק כפי שהוא כתוב במאמר.
טעות נפוצה: להעתיק משפט על חשיבות המשמעת בכיתה (פסקה ג או ו) – שם אין התייחסות לפגיעה של אדם באדם.
שאלה 3 · השוואה בין שני קטעים לעמדת כותב מאמר 2
בכל אחד מן הקטעים שלפניכם מתואר ניסיון של מורה בכיתה להטיל משמעת על התלמידים. קראו את שני הקטעים, וענו על הסעיפים א–ב שאחריהם.
קטע (1):
"אני מבקשת מהתלמיד להפסיק להפריע ומתעקשת על כך. התלמידים מבינים שאני מחליטה בכיתה שלי מה לעשות עם תלמידים מפריעים. תפסתי את הקשב של כולם על ידי כך שכתבתי על הלוח את השמות של מי שהפריע, ואת מי שכתבתי השארתי איתי בהפסקה לסדר את הכיתה".
קטע (2):
"אני מנהלת שיחות אישיות עם התלמידים. נוצר חיבור בשיחות האלה וכך הם מכבדים יותר. אפשר ללמוד משיחות כאלה על דברים שממש מפריעים לילד ומשפיעים על ההתנהגות שלו ולתת לתלמידים תחושה של ביטחון שאפשר לסמוך עליי [...] אני גם משתפת את התלמידים בחיי הפרטיים ונותנת להם תחושה של קִרבה וכבוד, וכך בעיות משמעת נמנעות מתוך היגיון וכבוד ולא מתוך פחד".
(מעובד על פי כהן־עזריה, י' (תשפ"א). בעיות משמעת בכיתה: תפיסות, התמודדויות וחוויות של מחנכות כיתה בבתי ספר היסודיים, שאנן, כרך כ"ו, עמ' 157–178)
איזה מן הקטעים, (1) או (2), משקף את דעתו של כותב מאמר 2 בנוגע לדרך ההתנהלות הנכונה והיעילה בכיתה? (2 נקודות)
______
נמקו את תשובתכם, ובססו אותה על מאמר 2. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
קטע (2).
הדרך: מזהים את הגישה בכל קטע ומשווים לעמדת קון במאמר 2.
לכן התשובה: קטע (2).
סעיף ב
כותב מאמר 2, כמו המורה בקטע (2), תומך בשיחה עם התלמיד שבה המורה מנסה להבין מדוע התלמיד אינו עושה את מה שהתבקש לעשות, ובחשיבה משותפת של המורה והתלמידים במקום הטלת עונשים – כדי ליצור בכיתה אווירה חיובית ומכבדת.
ביסוס: "צריך לחשוב יחד איתם, ולא רק 'להנחית' עליהם הוראות" / "צריך לשתף אותם בתהליך קבלת ההחלטות הנוגעות ללמידתם ולחייהם יחד בכיתה" / "הרהור בשאלות אלה יעזור לנו ליצור סביבת לימוד נעימה המתחשבת בתלמיד".
מבנה תשובה בציון מלא: (1) נימוק – מה משותף לקטע (2) ולעמדת קון; (2) ביסוס – ציטוט מתאים ממאמר 2.
הנימוק: במאמר 2 קון טוען שכאשר תלמיד אינו עושה את המוטל עליו, "אולי עלינו לבדוק אם הבקשה שלנו סבירה" ו"איזו אווירה אנחנו עזרנו ליצור בכיתה" (פסקה ב). כלומר: יש להבין את התלמיד ולא רק לדרוש ממנו. כך בדיוק נוהגת המורה בקטע (2): היא משוחחת עם התלמידים כדי ללמוד "על דברים שממש מפריעים לילד", ויוצרת "קרבה וכבוד". שני הקטעים מעדיפים הידברות ושיתוף על פני כפייה ופחד.
הביסוס – אחד מן הציטוטים (פסקות ב–ד):
אפשר להוסיף גם את הצד השני: קון שולל עונשים ופרסים ("הם לעולם לא יעזרו להם לפתח מחויבות לערכים"), ולכן אינו תומך בגישת קטע (1).
טעות נפוצה: לתאר רק את קטע (2) בלי לקשר אותו לדברי קון, או לכתוב ציטוט בלי להסביר את הקשר בינו לבין הקטע.
שאלה 4 · טענת נגד במאמר 2 ועמדת עוז אלמוג במאמר 3
במאמר 2 בפסקה ב הכותב מציג טענת נגד לטענתו.
כתבו מהי טענת הנגד. (4 נקודות)
האם פרופסור עוז אלמוג, המרואיין במאמר 3, היה עשוי להסכים עם טענת הנגד שבמאמר 2?
הביאו ממאמר 3 ביסוס לקביעתכם. (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
טענת הנגד: הבעיה אינה בתוכנית הלימודים, ויש לדרוש מן התלמידים "להתנהג כראוי", כלומר לעשות בדיוק כדברי המורה; התלמידים הם האשמים הבלעדיים בחוסר המשמעת – ולא תוכניות הלימודים.
מהי טענת נגד: עמדה של הצד שכנגד, שהכותב מציג כדי להפריך אותה. היא מסומנת בדרך כלל בביטויים כמו "יש הטוענים", "יהיו ש...", ואחריה בא "אבל".
איפה: פסקה ב נפתחת ב"יהיו שיתייחסו בביטול לטענתי שהבעיה היא בתוכנית הלימודים ויזכירו לי לדרוש מן התלמידים 'להתנהג כראוי'", ומיד אחר כך: "גישה זו נובעת מתפיסתם שהתלמידים הם האשמים הבלעדיים בחוסר המשמעת". ההפרכה מתחילה ב"אבל חִשבו על כמה דברים".
טענת הכותב עצמו (פסקה א): "הבעיה לא הייתה בתלמידים אלא בתוכנית הלימודים". טענת הנגד היא ההפך: הבעיה בתלמידים.
טעות נפוצה: לכתוב את טענת הכותב (הבעיה בתוכנית הלימודים) במקום את טענת הנגד, או לכתוב רק "יש לדרוש מהתלמידים להתנהג כראוי" בלי לומר במי האשמה.
סעיף ב
פרופסור עוז אלמוג עשוי שלא להסכים עם טענת הנגד, כי לדעתו בעיות המשמעת אינן נובעות מן התלמידים אלא ממערכת החינוך המיושנת ומנסיבות חברתיות.
ביסוס: "המערכות הישנות, שפעלו מתקופת המהפכה התעשייתית ובמשך מאה השנים האחרונות, אינן ישימות עוד" / "הצעירים סובלים בתוך מערכת חינוך מיושנת שאינה מתאימה לעולם שלהם" / "בעיות המשמעת נובעות מנסיבות חברתיות ומנסיבות חינוכיות".
הדרך: קודם קובעים עמדה (מסכים / לא מסכים), ואחר כך מביאים ציטוט מדברי עוז (לא מדברי תמר ולא משאלות המראיין).
הנימוק: טענת הנגד מטילה את האשמה על התלמידים בלבד. עוז, לעומת זאת, מאתר את מקור הבעיה מחוץ לתלמידים: "בית הספר במתכונתו הבסיסית המוכרת הוא מוסד שעבר זמנו" (פסקה א), "הצעירים סובלים בתוך מערכת חינוך מיושנת" (פסקה ג). כלומר, בעיני עוז התלמידים הם במידה רבה קורבנות של מערכת שאינה מתאימה להם – ולכן הוא לא היה מסכים שהם "האשמים הבלעדיים".
ציטוטים מתאימים (פסקות א, ג): "בעיות המשמעת נובעות מנסיבות חברתיות ומנסיבות חינוכיות"; "המערכות הישנות... אינן ישימות עוד"; "הצעירים סובלים בתוך מערכת חינוך מיושנת שאינה מתאימה לעולם שלהם"; "בבית הספר הכול איטי, סמכותי, משעמם".
טעות נפוצה: לצטט את תמר אלמוג ("הגישה של 'הילד במרכז'...") – השאלה מתייחסת לעוז; או לקבוע "מסכים" על סמך דבריו על הרכות בהצבת גבולות – הם מטילים אחריות על החברה, לא על התלמידים.
שאלה 5 · משמעת עצמית – זיהוי משפט שאינו נכון (מאמר 3, פסקה ה)
במאמר 3 בפסקה ה המרואיינים דנים בעניין "המשמעת העצמית".
על פי מאמר 3, איזה מן המשפטים שלפניכם אינו נכון בנוגע ל"משמעת עצמית"? (2 נקודות)
(1) משמעת עצמית אינה נכפית על התלמיד, אלא נובעת מן העניין שיש לתלמיד בלמידה.
(2) משמעת עצמית תורמת להנאה ולמעורבות של התלמיד, ולא להשגת יעדים ולעמידה בלוחות זמנים.
(3) משמעת עצמית מבוססת על האחריות של התלמיד ללמידתו, ולא על אחריותו של המורה.
(4) משמעת עצמית מבוססת על עבודה קשה שיש בה משמעות, ולא על תגמול או על פחד מעונש.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
(2)
הדרך: בודקים כל משפט מול פסקה ה; מחפשים את המשפט שסותר את המאמר.
טעות נפוצה: לא לשים לב למילה "אינו" ולסמן משפט נכון.
שאלה 6 · מטלת כתיבה: סקירה על הסיבות לבעיות המשמעת ועל דרכי ההתמודדות
מטלת כתיבה (25 נקודות)
בעקבות כמה אירועים של הפרות משמעת בבית ספרכם, התבקשתם לכתוב סקירה על הסיבות לבעיות המשמעת בבתי הספר כיום, ועל הדרכים הרצויות להתמודד עם בעיות המשמעת.
התבססו על מאמרים 2 ו־3.
הקפידו על דרכי מסירה מקובלות ועל אזכור מקורות המידע בגוף הסקירה ובסופה (ביבליוגרפיה).
כתבו בהיקף של 100–200 מילים. השתמשו בעמוד זה לכתיבת טיוטה, ואת הסקירה כתבו בעמודים 7–8.
◂ חיבור לדוגמה והסבר לשאלה 6
בעיות משמעת בבית הספר: סיבות ודרכי התמודדות
מורים רבים מדווחים כי חלק ניכר מזמן השיעור מוקדש היום לטיפול בבעיות משמעת (הרפז, 2007). מה גורם לבעיות אלה, וכיצד אפשר להתמודד איתן?
יש הרואים בתלמידים את האשמים הבלעדיים (קון, 2007), אך שני המקורות מצביעים דווקא על בית הספר עצמו: תוכנית לימודים וחומרי לימוד מיושנים שאינם מעוררים עניין (קון, 2007), ומוסד שעבר זמנו – איטי, סמכותי ומשעמם – שאינו מתאים לעולם הדיגיטלי עתיר הגירויים של הצעירים (הרפז, 2007). נוסף על כך, לטענת עוז ותמר אלמוג (בתוך הרפז, 2007), החברה הישראלית רכה מדי בכל הנוגע להצבת גבולות, וגישת "הילד במרכז" מחריפה את הבעיה.
באשר לדרכי ההתמודדות, קון (2007) ממליץ לוותר על עונשים ופרסים, לשתף את התלמידים בקבלת ההחלטות ולעודד אותם לחשוב בעצמם על פתרון הבעיות. ברוח דומה מוצע במאמר של הרפז (2007) להגמיש את בית הספר: לאפשר לתלמידים לבחור מסלולים ושיעורים, להציב להם מטרה מעניינת ולשתף אותם בהגדרת היעדים, ובד בבד לטפח אצלם משמעת עצמית.
מכאן שבית ספר שיהפוך את הלמידה למשמעותית יוכל לצמצם את הצורך במאבקי משמעת.
ביבליוגרפיה
הרפז, י' (אוקטובר, 2007). בעיות משמעת הן בעיות משמעות. הד החינוך, גיליון 9, עמ' 28–31.
קון, א' (אוקטובר, 2007). משמעת היא הבעיה, לא הפתרון. הד החינוך, גיליון 9, עמ' 42.
(מספר מילים: 155, בלי הכותרת ורשימת המקורות)
1. מה המטלה דורשת – שני תבחינים: (א) הסיבות לבעיות המשמעת; (ב) הדרכים הרצויות להתמודד איתן. סקירה שעוסקת רק באחד מהם לא תקבל ציון מלא. אין לכתוב עמדה אישית.
2. איסוף החומר:
3. מבנה:
4. מילות קישור: "אך", "דווקא", "נוסף על כך", "באשר ל...", "ברוח דומה", "ובד בבד", "מכאן ש...".
5. דרכי מסירה ואזכור מקורות: אזכור בסוגריים בסוף המשפט – (קון, 2007); אזכור בגוף המשפט – "קון (2007) ממליץ"; מאמר 3 הוא ריאיון, ולכן כשמביאים את דברי המרואיינים כותבים "עוז ותמר אלמוג (בתוך הרפז, 2007)". לא מעתיקים משפטים שלמים מן המאמרים – מנסחים מחדש. הביבליוגרפיה מסודרת לפי סדר האל"ף־בי"ת של שמות המשפחה, ושם כתב העת מודגש.
6. עמידה בתבחינים: תוכן – שני הנושאים מכוסים, ממקורות שונים; ארגון – פסקה לכל נושא, פתיחה וסיום; לשון – משפטים תקינים, משלב רשמי, מסירה בגוף שלישי.
טעות נפוצה: לסכם כל מאמר בנפרד ("במאמר 2 נכתב... במאמר 3 נכתב...") במקום למזג לפי הנושאים; להוסיף "לדעתי"; לשכוח את הביבליוגרפיה או את אזכור המקורות בגוף הטקסט; לחרוג מטווח המילים.
חלק שני – לשון
ההוראות לחלק זה
(50 נקודות)
בחלק זה שלושה פרקים. עליכם לענות על שני פרקים: על פרק א – חובה, ועל אחד מן הפרקים ב–ג.
פרק א: שם המספר ואותיות השימוש – חובה (10 נקודות)
בפרק זה ענו על שאלה 7.
לפניכם שני פרקים: פרק ב – תחביר, פרק ג – מערכת הצורות.
בחרו בפרק שלמדתם: בפרק ב – תחביר או בפרק ג – מערכת הצורות.
בפרק שבחרתם ענו על השאלות לפי ההוראות.
פרק ב: תחביר (40 נקודות)
בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 8–12 (לכל שאלה – 10 נקודות).
שימו לב: בכל שאלה שתבחרו, ענו על כל הסעיפים.
פרק ג: מערכת הצורות (40 נקודות)
בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 13–17 (לכל שאלה – 10 נקודות).
שימו לב: בכל שאלה שתבחרו, ענו על כל הסעיפים.
שם המספר ואותיות השימוש
שאלה 7 · שם המספר ואותיות השימוש
לפניכם קטע ובו אפשרויות להגיית שם המספר וכן מספרים מודגשים. הקיפו את הצורה הנכונה מבין האפשרויות להגיית שם המספר, וכתבו במילים את המספרים המודגשים (אין צורך לנקד).
אֶחָד / אַחַד המחקרים שנערכו לאחרונה בנושא בעיות משמעת בבתי ספר, פורסם בגיליון העֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ / העֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה של כתב העת "שאנן" בשנת 2021 ______.
7 ______ העמודים הראשונים של המאמר מוקדשים למבוא ולשאלת המחקר, ואילו מטרות המחקר וממצאיו כתובים החל מעמוד מספר שְׁמוֹנֶה / שְׁמוֹנָה. לצורך כתיבת המאמר השתמשה הכותבת בשְׁלוֹשִׁים וְשִׁבְעָה / שְׁלוֹשִׁים וָשֶׁבַע מקורות מידע בעברית.
מטרת המחקר הייתה לבחון כיצד מחנכות מגדירות בעיות משמעת, וכיצד הן מתמודדות עימן. במחקר השתתפו 36 ______ מחנכות. מספר המחנכות בבתי הספר הממלכתיים שהשתתפו במחקר היה פי 2 ______ ממספר המחנכות בבתי הספר הממלכתיים דתיים.
ממצאי המחקר הראו כי פגיעה בסמכות היא אחת משְׁלוֹשֶׁת / שְׁלוֹשׁ ההגדרות העיקריות של המורות לבעיית משמעת. המורות הציעו 4 ______ דרכי התמודדות עם בעיות משמעת: הפגנת סמכות, רכישת אמון, שיחות אישיות וסיוע מאנשי מקצוע.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
הכלל הבסיסי: במספרים 3–10 (וגם באחדות שבמספרים 21 ומעלה) שם המספר "הפוך" במינו: עם שם עצם זכר – צורה עם ה' (שלושה, שבעה); עם שם עצם נקבה – צורה בלי ה' (שלוש, שבע). לכן תמיד שואלים קודם: מה מינו של שם העצם הנספר?
1. אַחַד המחקרים. לפני שם עצם מיודע ברבים ("המחקרים") משתמשים בצורת הנסמך של אחד: אַחַד (פתח־פתח), כמו "אַחַד התלמידים". אֶחָד בא אחרי שם העצם ("מחקר אֶחָד").
2. הגיליון העשרים ושישה. מספר סודר מ־11 ומעלה נכתב כמספר יסודי, בא אחרי שם העצם, מיודע ומתאים לו במין. "גיליון" – זכר, ולכן: עשרים ושישה (עם ה'). "עשרים ושש" היא צורת הנקבה.
3. בשנת 2021 – אלפיים עשרים ואחת. שנים נקראות בצורת נקבה ("שנה" – נקבה): עשרים ואחת.
4. שבעת העמודים. "עמוד" – זכר, ולכן שבעה; לפני שם עצם מיודע באה צורת הנסמך: שִׁבְעַת העמודים.
5. עמוד מספר שְׁמוֹנֶה. כאן המספר אינו סופר עמודים אלא מזהה עמוד (מספר סתמי) – והמספר הסתמי נאמר בצורת נקבה: שְׁמוֹנֶה (כמו "אוטובוס מספר שלוש"). שְׁמוֹנָה היא צורת הזכר.
6. בִּשְׁלוֹשִׁים וְשִׁבְעָה מקורות. "מקור" – זכר, ולכן באחדות: שִׁבְעָה (עם ה'). ו' החיבור לפני שווא נהגית בשווא: וְשִׁבְעָה. (וָשֶׁבַע היא צורת הנקבה, עם ו' בקמץ לפני הטעם.) ב' השימוש לפני שווא נהגית בחיריק: בִּשְׁלוֹשִׁים.
7. שלושים ושש מחנכות. "מחנכת" – נקבה, ולכן באחדות: שש (בלי ה').
8. פי שניים. במבנה הכפל "פי..." משתמשים במספר הסתמי: פִּי שְׁנַיִם (כמו "פי שלושה"), לא "פי שתיים".
9. אחת משְׁלוֹשׁ ההגדרות. "הגדרה" – נקבה, ולכן שלוש. בנקבה צורת הנסמך זהה לצורת הנפרד, ולכן גם לפני שם עצם מיודע אומרים "שלוש ההגדרות". שְׁלוֹשֶׁת היא צורת הנסמך של הזכר ("שלושת העמודים").
10. ארבע דרכי התמודדות. "דרך" – נקבה (דרך ארוכה), ולכן ארבע (בלי ה').
טעות נפוצה: לכתוב "שלושת ההגדרות" ו"ארבעה דרכים" (כאילו "הגדרה" ו"דרך" זכר); לכתוב "עשרים ואחד" בשנה; לבחור "אֶחָד המחקרים".
תחביר
שאלה 8 · תפקידים תחביריים, פסוקיות והמרה למשפט מאוחה
לפניכם משפט פשוט.
בית הספר החדש יתבסס על אחריותו האישית של התלמיד ללמידתו.
נתחו את המשפט: ציינו מעל המילים בו את התפקידים התחביריים שלהן.
לפניכם משפט מורכב.
רבים מזוכי פרס נובל לשלום הם אנשים שישבו בכלא משום שלא נשמעו לחוקים מסוימים במדינות שלהם.
תחמו את הפסוקיות במשפט הנתון, וציינו מעל כל פסוקית את התפקיד התחבירי שלה.
המירו את המשפט שלפניכם במשפט איחוי שישמור על הקשר הלוגי שבו.
רבים מזוכי פרס נובל לשלום ישבו בכלא משום שלא נשמעו לחוקים מסוימים במדינות שלהם.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
בית הספר – נושא
החדש – לוואי
יתבסס – נשוא
על אחריות(ו) – מושא; כינוי הקניין ־וֹ ("שלו") – לוואי
האישית – לוואי
של התלמיד – לוואי
ללמידת(ו) – לוואי; כינוי הקניין ־וֹ ("שלו") – לוואי
שיטה: מוצאים את הנשוא, אחריו את הנושא, ואז שואלים שאלות על שאר המילים.
טעות נפוצה: לסמן "על אחריותו" כתיאור, או לסמן "ללמידתו" כמושא של "יתבסס".
סעיף ב
רבים מזוכי פרס נובל לשלום הם אנשים [שישבו בכלא [משום שלא נשמעו לחוקים מסוימים במדינות שלהם.]]
[שישבו בכלא ...] – פסוקית לוואי (של "אנשים").
[משום שלא נשמעו לחוקים מסוימים במדינות שלהם] – פסוקית סיבה (תיאור סיבה, בתוך פסוקית הלוואי).
המשפט העיקרי: "רבים מזוכי פרס נובל לשלום הם אנשים" – נושא: רבים; אוגד: הם; נשוא: אנשים.
פסוקית 1 – לוואי: "שישבו בכלא" מתארת אילו אנשים. היא נפתחת ב־ש' הזיקה ובאה מייד אחרי שם העצם "אנשים". אפשר להמיר בצירוף: "אנשים יושבי כלא".
פסוקית 2 – סיבה: "משום שלא נשמעו לחוקים..." עונה על השאלה מדוע ישבו בכלא. מילת השעבוד "משום ש" מציינת סיבה. הפסוקית מתארת את הפועל "ישבו" שבתוך פסוקית הלוואי, ולכן היא משועבדת לפסוקית הלוואי (פסוקית בתוך פסוקית) – והתחימה שלה נמצאת בתוך תחימת פסוקית הלוואי.
טעות נפוצה: לתחום רק פסוקית אחת; לסמן את "שישבו בכלא" כפסוקית נשוא; לסמן את הסיבה כחלק מן המשפט העיקרי.
סעיף ג
רבים מזוכי פרס נובל לשלום לא נשמעו לחוקים מסוימים במדינות שלהם, לכן הם ישבו בכלא.
(אפשר גם: ...ולכן / לפיכך / משום כך / על כן הם ישבו בכלא.)
שלב 1 – הקשר הלוגי: "משום ש" = סיבה ותוצאה. הסיבה: לא נשמעו לחוקים; התוצאה: ישבו בכלא.
שלב 2 – מעבר למשפט מאוחה: במשפט מאוחה שני משפטים עצמאיים שווי מעמד, מחוברים במילת קישור. מילות הקישור של תוצאה במשפט מאוחה: לכן, לפיכך, על כן, משום כך. הן באות לפני התוצאה, ולכן מקדימים את הסיבה: "[לא נשמעו לחוקים], לכן [ישבו בכלא]".
שלב 3 – בדיקה: בכל איבר יש נושא ונשוא משלו (רבים... לא נשמעו / הם ישבו); לפני "לכן" בא פסיק; לא נוסף מידע.
טעות נפוצה: לכתוב "רבים ישבו בכלא, לכן לא נשמעו לחוקים" – זה הופך את הסיבה והתוצאה; או להשתמש ב"כי" – "כי" יוצר משפט מורכב, לא מאוחה.
שאלה 9 · המרות, חלקים כוללים והסגר
לפניכם שלושה משפטים שאמרו אנשים מפורסמים.
I. משמעת עצמית היא הדוגמה הטובה ביותר שאב מעניק לילדיו. (דמוקריטוס)
II. בזכות המשמעת העצמית כמעט כל הדברים הופכים אפשריים. (תאודור רוזוולט)
III. לאידיאליסטים ולאנשי חזון לא חסרות כוונות טובות, עם זאת לעיתים קרובות חסרה להם משמעת. (סקוט בלסקי)
(1) אחד המשפטים הוא משפט מורכב. תחמו את הפסוקית שבו וכתבו מעליה את התפקיד התחבירי שלה.
(2) אחד המשפטים הוא משפט איחוי. המירו אותו במשפט מורכב, שישמור על הקשר הלוגי שבו.
______
(3) כתבו את משפט II מחדש: המירו אותו במשפט בעל נשוא פועלי.
______
לפניכם שני משפטים, ובהם חלקים כוללים.
I. האם הסיבה להפרעות בכיתה נעוצה בתלמידים או בתוכנית הלימודים?
II. משמעת היא הבעיה ולא הפתרון.
(1) בכל משפט ציינו מעל כל חלק כולל את התפקיד התחבירי שלו.
(2) ציינו מהו הקשר הלוגי בכל אחד מן החלקים הכוללים.
במשפט I ______, במשפט II ______
לפניכם שני משפטים, ובכל אחד מהם מילה המסומנת בקו.
I. ידוע שרמת ההצלחה מושפעת מרמת המשמעת העצמית ומההתמדה.
II. רמת ההצלחה מושפעת כידוע מרמת המשמעת העצמית ומההתמדה.
(1) מבין שתי המילים המסומנות בקו הקיפו את המילה שהתפקיד התחבירי שלה במשפט הוא הסגר.
(2) הסבירו את תפקידו של ההסגר במשפט זה.
______
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
(1) משפט I: משמעת עצמית היא הדוגמה הטובה ביותר [שאב מעניק לילדיו.] – פסוקית לוואי.
(2) משפט III: אף על פי שלאידיאליסטים ולאנשי חזון לא חסרות כוונות טובות, לעיתים קרובות חסרה להם משמעת.
(3) בזכות המשמעת העצמית כמעט כל הדברים מתאפשרים.
(1) משפט I – פסוקית לוואי. העיקרי: "משמעת עצמית היא הדוגמה הטובה ביותר" (נושא: משמעת; אוגד: היא; נשוא: הדוגמה). הפסוקית "שאב מעניק לילדיו" מתארת איזו דוגמה – ולכן היא פסוקית לוואי של "הדוגמה". בתוכה: נושא – אב, נשוא – מעניק, מושא – לילדיו.
(2) משפט III – מאוחה של ויתור. "עם זאת" היא מילת קישור של ויתור במשפט מאוחה (כמו "אף על פי כן", "בכל זאת"). המשפט המורכב המקביל משתמש במילת שעבוד של ויתור – "אף על פי ש", "אף ש", "למרות ש" – שבאה לפני האמת המוותרת ("לא חסרות כוונות טובות"), והעיקרי הוא מה שקורה בכל זאת ("חסרה להם משמעת"). מקפידים להוריד את "עם זאת" כדי לא להכפיל את הקשר.
(3) נשוא פועלי. במשפט II הנשוא "הופכים אפשריים" הוא נשוא מורחב (פועל עזר + שם תואר). כדי לקבל נשוא פועלי בודד מחליפים אותו בפועל אחד באותה משמעות: מתאפשרים (ניתנים להיעשות). הנושא "כל הדברים" נשאר, וגם "בזכות המשמעת העצמית" ו"כמעט".
טעות נפוצה: ב־(2) לכתוב "אף על פי ש... עם זאת..." (כפילות); ב־(3) לכתוב "...הם אפשריים" – זה נשוא שמני, לא פועלי.
סעיף ב
(1) משפט I: "בתלמידים או בתוכנית הלימודים" – מושא כולל.
משפט II: "הבעיה ולא הפתרון" – נשוא כולל.
(2) במשפט I – ברירה; במשפט II – ניגוד.
חלק כולל = שני רכיבים (או יותר) בעלי אותו תפקיד תחבירי, המתייחסים לאותו חלק במשפט ומחוברים במילת קישור.
משפט I: הנשוא – "נעוצה", הנושא – "הסיבה" (להפרעות בכיתה – לוואי). במה נעוצה הסיבה? "בתלמידים" או "בתוכנית הלימודים" – שני רכיבים שמשלימים את הפועל "נעוץ ב־", ולכן זה מושא כולל. מילת הקישור "או" מציינת ברירה (אחת משתי אפשרויות).
משפט II: נושא – "משמעת", אוגד – "היא". מה היא משמעת? "הבעיה" ולא "הפתרון" – שני נשואים לאותו נושא: נשוא כולל. "ולא" מציינת ניגוד (שלילה של אחד מול חיוב האחר).
טעות נפוצה: במשפט II לסמן "הבעיה ולא הפתרון" כנושא, או לכתוב קשר של "הוספה" במקום ניגוד.
סעיף ג
(1) כידוע (משפט II).
(2) ההסגר מציין שתוכן המשפט ודאי – אמת ידועה ומקובלת; הוא מבטא את ביטחונו של הדובר בדבריו.
(1) במשפט I "ידוע" הוא נשוא המשפט העיקרי, והפסוקית "שרמת ההצלחה..." היא פסוקית נושא (מה ידוע?). אי אפשר להשמיט את "ידוע" בלי לשנות את מבנה המשפט.
במשפט II "כידוע" אינו קשור תחבירית לשום חלק במשפט: המשפט "רמת ההצלחה מושפעת מרמת המשמעת..." שלם גם בלעדיו. מילה כזאת, המבטאת את עמדת הדובר, היא הסגר.
(2) תפקיד ההסגר: "כידוע" מציין ודאות – הדובר מציג את הדברים כאמת ידועה ומוסכמת, שאין צורך להוכיח אותה, וכך מחזק את תוקף דבריו (הסגר של עמדת הדובר: ודאות/ביטחון).
טעות נפוצה: לכתוב "ההסגר מוסיף מידע" – הוא אינו מוסיף מידע על התוכן אלא מביע את יחסו של הדובר אליו.
שאלה 10 · תמורה וביטוי מכליל
לפניכם שלושה משפטים שיש בהם תמורה.
I. בני אדם פורצי דרך ובעלי רעיונות מקוריים בכל תחום – החל באומנות וכלה במדע ובכלכלה – מאתגרים את נורמות ההתנהגות והמחשבה האנושיות.
II. אנשי חינוך מסוימים ממליצים על הפתרונות הנוחים: עונשים ופרסים.
III. בחיים שמחוץ לבית הספר קיימים גירויים רבים, כגון גלישה באינטרנט, שליחת מסרונים וצפייה בערוצים השונים בטלוויזיה.
השלימו את הטבלה שלפניכם: העתיקו מכל משפט את התמורה, העתיקו את המילה או המילים שהיא ממירה, וציינו את התפקיד התחבירי שלהן.
| המשפט | התמורה | המילה או המילים שהתמורה ממירה | התפקיד התחבירי של המילה או המילים שהתמורה ממירה |
|---|---|---|---|
| I. | |||
| II. | |||
| III. |
לפניכם שני משפטים.
מכיוון שהיינו עַם נרדף פיתחנו רגישות לנרדפות והזדהות עִם סבל. שתי התכונות האלה עושות אותנו רכים, אם לא רכרוכיים, בנוגע להצבת גבולות ולענישה.
(1) במשפט השני יש ביטוי מכליל שהפירוט שלו מצוי במשפט הראשון. מתחו קו מתחת לביטוי המכליל במשפט השני.
(2) מן המשפט השני ומן הפירוט שבמשפט הראשון, כתבו משפט שיש בו תמורה.
______
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
| המשפט | התמורה | המילה או המילים שהתמורה ממירה | התפקיד התחבירי |
|---|---|---|---|
| I. | החל באומנות וכלה במדע ובכלכלה | בכל תחום | לוואי |
| II. | עונשים ופרסים | על הפתרונות הנוחים | מושא |
| III. | כגון גלישה באינטרנט, שליחת מסרונים וצפייה בערוצים השונים בטלוויזיה | גירויים רבים | נושא |
תמורה = רכיב שבא אחרי רכיב אחר במשפט, מפרט או מבהיר אותו, ומקבל את אותו תפקיד תחבירי. אפשר להציב אותה במקום הרכיב המומר. סימנים: פסיק, קו מפריד, נקודתיים, "כגון", "כלומר".
I. בין שני קווים מפרידים: "החל באומנות וכלה במדע ובכלכלה" – מפרט את "בכל תחום". "בכל תחום" מתאר את "רעיונות מקוריים" (רעיונות באיזה תחום?), ולכן תפקידו לוואי – וגם התמורה לוואי.
II. אחרי הנקודתיים: "עונשים ופרסים" – מפרט את "הפתרונות הנוחים". "על הפתרונות הנוחים" משלים את הפועל "ממליצים על" – מושא. (שימו לב: מעתיקים את הרכיב כולו, כולל מילת היחס "על".)
III. אחרי "כגון": הרשימה מפרטת את "גירויים רבים". מה קיים? גירויים – נושא ("קיימים" – נשוא; "בחיים שמחוץ לבית הספר" – תיאור מקום).
טעות נפוצה: לציין את התפקיד של התמורה כ"תמורה" במקום התפקיד של הרכיב המומר; במשפט I לכתוב "בני אדם" כמומר, או לציין "תיאור" במקום לוואי.
סעיף ב
(1) שתי התכונות האלה
(2) שתי התכונות האלה: רגישות לנרדפות והזדהות עם סבל, עושות אותנו רכים, אם לא רכרוכיים, בנוגע להצבת גבולות ולענישה.
(אפשר גם: שתי התכונות – רגישות לנרדפות והזדהות עם סבל – עושות אותנו רכים...)
(1) ביטוי מכליל הוא כינוי כללי המתייחס לפריטים שהוזכרו קודם. "שתי התכונות האלה" מסכם שני פריטים מן המשפט הראשון: "רגישות לנרדפות" ו"הזדהות עם סבל".
(2) בניית התמורה: מציבים את הפירוט מייד אחרי הביטוי המכליל ומפרידים בסימן מתאים (נקודתיים, קווים מפרידים או פסיקים). כך הפירוט מקבל את התפקיד של הביטוי המכליל – נושא (מה עושה אותנו רכים?) – והופך לתמורה של נושא. שאר המשפט השני נשאר כמות שהוא.
טעות נפוצה: לסמן את "רכים, אם לא רכרוכיים" כביטוי המכליל; או לכתוב את הפירוט במקום הביטוי המכליל (בלעדיו) – אז אין תמורה.
שאלה 11 · "לא... אלא", מילות שאלה וחלקי דיבור
לפניכם משפט במבנה "לא... אלא..."
הבעיה לא הייתה בתלמידים אלא בתוכנית הלימודים שלי.
נסחו מחדש את כל המשפט בלי להשתמש במבנה "לא... אלא...". שמרו על משמעות המשפט.
______
לפניכם שלושה משפטים, ובכל אחד מהם מילת שאלה מסומנת בקו.
ציינו מעל כל מילת שאלה את התפקיד התחבירי שלה.
I. מדוע דרוש לנו כל כך הרבה זמן להתארגנות?
II. מה גורם לבעיות משמעת?
III. איזה מין אדם הייתי רוצה להיות?
לפניכם שלושה משפטים, ובהם מילים מסומנות בקו.
I. התרחקות מעונשים ומפרסים היא דרך המבטיחה שהתלמידים ייהפכו ללומדים טובים יותר ולאנשים טובים יותר.
II. ילדים לומדים בשמחה כאשר המורים משתפים אותם בהגדרת היעדים ובלוחות הזמנים להשגתם.
III. תלמידים מצטיינים רבים בחרו ללמוד במגמה זו.
בטבלה שלפניכם ציינו את חלק הדיבור ואת התפקיד התחבירי של כל אחת מן המילים המסומנות בקו במשפטים.
| המשפט | המילה | חלק הדיבור | התפקיד התחבירי |
|---|---|---|---|
| I. | לומדים | ||
| II. | לומדים | ||
| III. | מצטיינים |
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
הבעיה הייתה בתוכנית הלימודים שלי ולא בתלמידים.
המבנה "לא... אלא" הוא מבנה הדגשה: קודם נשלל מה שאינו נכון, ואחר כך מודגש הנכון. שני הרכיבים ("בתלמידים", "בתוכנית הלימודים") הם חלק כולל בקשר של ניגוד.
הדרך: מעבירים את החלק המחויב לפני החלק השלול, ומקשרים ב"ולא": "הבעיה הייתה בתוכנית הלימודים שלי ולא בתלמידים". המשמעות זהה: הבעיה – בתוכנית; לא – בתלמידים.
טעות נפוצה: לכתוב "הבעיה הייתה בתלמידים ולא בתוכנית הלימודים" – המשמעות מתהפכת; או להשאיר "אלא" במשפט.
סעיף ב
I. מדוע – תיאור (סיבה)
II. מה – נושא
III. איזה – לוואי
הכלל: מילת שאלה מקבלת את התפקיד של הרכיב שהיא שואלת עליו. מנסחים תשובה – והתפקיד של התשובה הוא התפקיד של מילת השאלה.
I. מדוע – תיאור סיבה. תשובה: "בגלל ריבוי התלמידים דרוש לנו זמן" – תיאור סיבה. (בתוך המשפט: "דרוש" – נשוא, "זמן" – נושא.)
II. מה – נושא. תשובה: "השעמום גורם לבעיות משמעת" – "השעמום" הוא הנושא של הנשוא "גורם".
III. איזה – לוואי. "איזה" מתאר את "מין" (איזה מין אדם?). תשובה: "מין אדם ישר" – לוואי.
טעות נפוצה: לסמן את "מה" כמושא (כי מילת שאלה באה בתחילת המשפט) – יש לבדוק מה מבצע את הפעולה "גורם".
סעיף ג
| המשפט | המילה | חלק הדיבור | התפקיד התחבירי |
|---|---|---|---|
| I. | לומדים | שם עצם | נשוא (חלק מן הנשוא המורחב "ייהפכו ללומדים" בפסוקית) |
| II. | לומדים | פועל | נשוא |
| III. | מצטיינים | שם תואר | לוואי |
הבחנה בין חלקי הדיבור של צורות בינוני: אותה צורה (בינוני) יכולה להיות פועל, שם עצם או שם תואר – קובעים לפי התפקוד במשפט.
I. לומדים – שם עצם. "ללומדים טובים": יש לפניה מילת יחס (ל־), והיא מתוארת בשם תואר ("טובים") – כמו "לתלמידים טובים". היא מציינת בני אדם, לא פעולה. בפסוקית "שהתלמידים ייהפכו ללומדים טובים יותר" הנשוא הוא "ייהפכו ללומדים" (פועל עזר "נהפך ל־" + שם) – ולכן "לומדים" הוא חלק מן הנשוא.
II. לומדים – פועל. "ילדים לומדים בשמחה" – מציין פעולה בהווה, והוא הנשוא של הנושא "ילדים". "בשמחה" – תיאור אופן, שמתאר פועל.
III. מצטיינים – שם תואר. "תלמידים מצטיינים" – מתאר את שם העצם "תלמידים" (אילו תלמידים?) ומתאים לו במין ובמספר; לכן הוא לוואי. הנשוא במשפט הוא "בחרו".
טעות נפוצה: לכתוב "פועל" לכל שלוש הצורות כי הן בבניין ובזמן הווה; או לסמן ב־I "מושא".
שאלה 12 · כינוי רומז, פסוקיות "אם" ותנאי קיים ובטל
לפניכם שני משפטים שמסומנות בהם אותן המילים.
I. זה מדיום חד־גוני ואיטי מדי עבורם.
II. מדיום זה הוא חד־גוני ואיטי מדי עבורם.
בכל אחד מן המשפטים כתבו מעל כל מילה המסומנת בקו את התפקיד התחבירי שלה.
לפניכם שני משפטים מורכבים, ובכל אחד מהם המילה "אם" פותחת פסוקית ומסומנת בקו.
I. התלמיד יבחר אם המטלות יבוצעו בבית או בבית הספר.
II. אם קיבלת על עצמך משימות, תעמוד בהן.
(1) ציינו את מספרו של המשפט שבו הפסוקית הפותחת ב"אם" היא פסוקית תנאי. ______
(2) ציינו את התפקיד התחבירי של הפסוקית הפותחת ב"אם" במשפט האחר. ______
לפניכם שלושה משפטים נוספים.
III. אילו לא היו התלמידים מפריעים בעת הלימוד של נושאים כגון אלה, הייתי מתפלא.
IV. היה מפליא אילו התלמידים לא היו מפריעים בעת הלימוד של נושאים אלה.
V. העולם בחוץ מתקדם לכיוון של חדשנות ויצירתיות, ואילו בבית הספר הכול איטי, סמכותי ומשעמם.
(1) מבין המשפטים III–V ציינו את מספרו של המשפט שיש בו פסוקית תנאי. ______
(2) במה שונה פסוקית התנאי במשפט שציינתם בסעיף ב(1) מפסוקית התנאי במשפט שציינתם בסעיף ג(1)?
______
(3) איזה מבין שלושת המשפטים הנוספים III–V יוצא דופן מבחינת סוגו התחבירי? ______
◂ פתרון מלא לשאלה 12
סעיף א
I. זה – נושא; חד־גוני – לוואי.
II. זה – לוואי; חד־גוני – נשוא.
משפט I: "זה" עומד בראש המשפט ומשמש כינוי רומז במקום שם עצם – הוא הנושא (מה מדיום חד־גוני? זה). הנשוא – "מדיום" (נשוא שמני, אפשר להוסיף אוגד: "זה הוא מדיום"). "חד־גוני" מתאר את "מדיום" (איזה מדיום?) – לוואי ("ואיטי" – לוואי נוסף, חלק כולל).
משפט II: "מדיום זה" – "זה" בא אחרי שם העצם ומצביע עליו (איזה מדיום? זה) – לוואי. הנושא – "מדיום". "הוא" – אוגד, ואחריו בא הנשוא: "חד־גוני ואיטי" – נשוא (כולל).
הכלל: כינוי רומז לפני שם עצם בלי התאמה ביידוע = נושא ("זה ספר"); אחרי שם העצם = לוואי ("ספר זה"). האוגד "הוא" מסמן את הגבול בין הנושא לנשוא.
טעות נפוצה: לסמן את "זה" בשני המשפטים כנושא, או את "חד־גוני" במשפט I כנשוא.
סעיף ב
(1) משפט II.
(2) פסוקית מושא.
משפט II – פסוקית תנאי: "אם קיבלת על עצמך משימות" מציינת תנאי שבהתקיימותו מתקיים העיקרי ("תעמוד בהן"). בדיקה: אפשר להחליף ב"במקרה ש..." / "בתנאי ש...".
משפט I – פסוקית מושא: הפועל "יבחר" צריך משלים: מה יבחר התלמיד? – "אם המטלות יבוצעו בבית או בבית הספר". כאן "אם" אינה מילת תנאי אלא מילה המציגה שאלה עקיפה (= "האם"). אפשר להמיר בשם: "התלמיד יבחר את מקום ביצוע המטלות" – מושא.
טעות נפוצה: לקבוע ששתי הפסוקיות הן פסוקיות תנאי רק בגלל המילה "אם".
סעיף ג
(1) משפט III.
(2) במשפט II (סעיף ב(1)) פסוקית התנאי מבטאת תנאי קיים – תנאי שעשוי להתקיים; ואילו במשפט III (סעיף ג(1)) פסוקית התנאי מבטאת תנאי בטל – תנאי שלא התקיים ולא יתקיים.
(3) משפט V.
(1) במשפט III "אילו לא היו התלמידים מפריעים" היא פסוקית תנאי: היא מציינת תנאי לתוצאה "הייתי מתפלא".
במשפט IV, לעומת זאת, הפסוקית "אילו התלמידים לא היו מפריעים..." משלימה את הנשוא "היה מפליא": מה היה מפליא? – הפסוקית כולה. כלומר, זו פסוקית נושא ולא פסוקית תנאי, אף שהיא פותחת ב"אילו".
(2) תנאי קיים לעומת תנאי בטל:
(3) משפט V – מאוחה. משפטים III ו־IV הם משפטים מורכבים (בכל אחד פסוקית). במשפט V "ואילו" מחבר שני משפטים עצמאיים שווי מעמד ("העולם בחוץ מתקדם..." / "בבית הספר הכול איטי...") בקשר של ניגוד – זה משפט מאוחה.
טעות נפוצה: לבחור ב־(1) את משפט IV בגלל "אילו"; לבלבל בין "ואילו" (ניגוד, מאוחה) לבין "אילו" (תנאי בטל).
מערכת הצורות
שאלה 13 · שורש ובניין; מילים מאותו השורש
לפניכם קטע, ובו מילים מודגשות.
הייתי מְשֻׁכְנָע שבלילות הילדים זוממים לאמלל את חיי. אחרי זמן מה הצלחתי לְהוֹדוֹת שאיני מאשים אותם. הבעיה לא הייתה בתלמידים אלא בתוכנית הלימודים שלי, ולכן ברור כי אֶצְטָרֵךְ ליצור סביבת לימוד נעימה המתחשבת בתלמיד. הֵבַנְתִּי שאיומים עֲשׂוּיִים להביא לשינוי קצר טווח בהתנהגות התלמידים, אבל לעולם לא יעזרו לתלמידים לפתח מחויבות לערכים.
נתחו בטבלה שלפניכם את המילים המודגשות: ציינו את השורש ואת הבניין של כל מילה.
| המילה | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| מְשֻׁכְנָע | ||
| לְהוֹדוֹת | ||
| אֶצְטָרֵךְ | ||
| הֵבַנְתִּי | ||
| עֲשׂוּיִים |
לפניכם משפט ובו מודגשת המילה רְשׁוּת.
מבין המילים המודגשות שלפניכם, הקיפו את ארבע המילים הגזורות מאותו השורש של המילה רְשׁוּת.
הַרְשָׁאָה, רַשַּׁאי, מוֹרֶשֶׁת, רִשּׁוּי, שָׂרוּי, הַשְׁרָיָה, מֻרְשֵׁית
◂ פתרון מלא לשאלה 13
סעיף א
| המילה | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| מְשֻׁכְנָע | ש-כ-נ-ע | פוּעל |
| לְהוֹדוֹת | י-ד-י/ה | הפעיל |
| אֶצְטָרֵךְ | צ-ר-ך | התפעל |
| הֵבַנְתִּי | ב-י/ו-ן | הפעיל |
| עֲשׂוּיִים | ע-ש-י/ה | קל (פָּעַל) |
מְשֻׁכְנָע – ש-כ-נ-ע, פוּעל. מורידים את מ' הבינוני; נשארות ארבע אותיות שורש (שורש מרובע). קובוץ באות הראשונה (שֻׁ) ותנועת a בסוף – תבנית מְקֻטְלָל / מְקֻטָּל של פועל (בינוני סביל, כמו מְתֻרְגָּם). משמעות סבילה: מישהו שכנע אותי.
לְהוֹדוֹת – י-ד-י/ה, הפעיל. שם פועל. ו' חולם אחרי ה' (לְהוֹ־) היא סימן של פ"י בהפעיל (לְהוֹרִיד, לְהוֹשִׁיב); הסיומת ־וֹת – סימן ל"י (לִבְנוֹת). כמו "הוֹדָה, מוֹדֶה".
אֶצְטָרֵךְ – צ-ר-ך, התפעל. א' – תחילית עתיד מדבר. כשהאות הראשונה של השורש היא צ', ת' ההתפעל מתחלפת ב־ט' ומשכלת אחרי הצ' (שיכול ועיצור: אֶתְצָרֵךְ ← אֶצְטָרֵךְ). לכן ט' אינה משורש. כמו הִצְטַיֵּן, הִצְטָרֵךְ.
הֵבַנְתִּי – ב-י/ו-ן, הפעיל. ־תִּי – סיומת עבר מדבר; ה' בצירה בתחילת המילה ושתי אותיות שורש בלבד – תבנית הֵקַמְתִּי של הפעיל בגזרת ע"ו/ע"י (כמו הֵקִים – הֵקַמְתִּי). השורש: ב-י-ן (מבין, בינה).
עֲשׂוּיִים – ע-ש-י/ה, קל. בינוני סביל של קל: תבנית קָטוּל (עָשׂוּי, רָאוּי), ברבים עֲשׂוּיִים. הקמץ מתקצר לחטף בגלל הגרונית ע' בהתרחקות הטעם; הי' היא אות השורש השלישית של ל"י.
טעות נפוצה: לכתוב ט' בשורש של "אצטרך"; לכתוב שורש ה-ו-ד ל"להודות" או שורש ב-נ-ה ל"הבנתי"; לכתוב "פיעל" ל"משוכנע" (חסר הקובוץ הסביל).
סעיף ב
הַרְשָׁאָה, רַשַּׁאי, רִשּׁוּי, מֻרְשֵׁית
השורש של רְשׁוּת: ר-ש-י/ה (כמו "הִרְשָׁה" – נתן רשות). בגזרת ל"י האות השלישית נעלמת או מתחלפת.
הגזורות מ־ר-ש-י/ה:
שאינן מן השורש:
טעות נפוצה: לבחור "מורשת" בגלל האותיות ר-ש המשותפות, או "השריה" בגלל הדמיון לצליל.
שאלה 14 · שמות פעולה ובניינם; שם פעולה בהפעיל
בקטע שלפניכם יש ארבעה משפטים, ובכל אחד מהם יש שם פעולה.
הקיפו את שמות הפעולה, וציינו מעל כל אחד מהם את הבניין שלו.
כשתלמיד אינו עושה את מה שהתבקש לעשות, עלינו לשאול את עצמנו אם הבקשה שלנו ממנו סבירה. מחשבה כזאת תגרום להזדהות שלנו עם קשיי התלמיד. לעומת זאת שיטת העונשים והפרסים התובעת ציות עיוור, אינה יעילה. לפי שיטה זו, הצורך במשמעת ובשליטה אינו נגמר לעולם.
לפניכם צירוף ובו שם פעולה מודגש.
(1) ציינו את השורש ואת הבניין של שם הפעולה המודגש.
השורש: ______ , הבניין: ______.
(2) לפניכם שמות מודגשים. איזה מבין השמות המודגשים הוא שם פעולה שנגזר מאותו השורש ומאותו הבניין של שם הפעולה הַטָּלָה? הקיפו את התשובה הנכונה.
נְטִילַת ידיים, הֶטֵּל (מס מיוחד), מַטָּלָה
(1) לפניכם שני שמות פעולה של בניין קל (פָּעַל) הגזורים משורשים שונים.
ציינו ליד כל אחד מהם שם פעולה מאותו השורש, בבניין הפעיל.
שִׁיבָה ______, יְשִׁיבָה ______.
(2) לפניכם משפט, ובו שתי מילים מודגשות. הקיפו את המילה המתאימה לתוכן המשפט.
◂ פתרון מלא לשאלה 14
סעיף א
בקשה – פיעל
הזדהות – התפעל
ציות – פיעל
שליטה – קל (פעל)
שם פעולה הוא שם עצם שמציין את הפעולה של הפועל (לבקש ← בקשה). לכל בניין משקל שם פעולה אופייני: קל – קְטִילָה; פיעל – קִטּוּל (וגם קַטָּלָה); התפעל – הִתְקַטְּלוּת; הפעיל – הַקְטָלָה.
טעות נפוצה: להקיף "מחשבה" או "משמעת" (שמות ממשקלים אחרים) או לציין לבקשה בניין "קל".
סעיף ב
(1) השורש: נ-ט-ל, הבניין: הפעיל.
(2) הֶטֵּל
(1) הַטָּלָה – משקל הַקְטָלָה (שם הפעולה של הפעיל). הדגש בט' מעיד על נ' שנבלעה: הַנְטָלָה ← הַטָּלָה (גזרת פ"נ, כמו הַפָּלָה מן נ-פ-ל). לכן השורש: נ-ט-ל (הִטִּיל).
(2) הֶטֵּל – גם הוא שם פעולה של הפעיל (משקל הֶקְטֵל, כמו הֶסְבֵּר, הֶסֵּק; הֶנְטֵל ← הֶטֵּל), מן "הִטִּיל" (מס).
טעות נפוצה: לכתוב שורש ט-ל-ל או ט-ו-ל; לבחור "נטילת" כי היא נראית כשם הפעולה הקרוב ביותר.
סעיף ג
(1) שִׁיבָה – הֲשָׁבָה; יְשִׁיבָה – הוֹשָׁבָה.
(2) אָשִׁיב
(1)
(2) אָשִׁיב. במשפט "אצטרך לענות" – הדובר הוא "אני", ולכן צריך עתיד מדבר (א'). "אָשִׁיב" – הפעיל, עתיד מדבר, מן ש-ו-ב (הֵשִׁיב = ענה). "יָשִׁיב" – עתיד נסתר (הוא), ואינו מתאים לנושא.
טעות נפוצה: לכתוב "הֲשָׁבָה" לשני השמות – יש לזהות קודם את השורש (ש-ו-ב לעומת י-ש-ב).
שאלה 15 · מיון לפי שורש; תפקיד הנו"ן; תקדים
לפניכם חמישה משפטים, ובכל משפט מילה מודגשת.
I. חברת ההיי־טק מפתחת מוּצָר בסיעור מוחות.
II. האויב יָצוּר על העיר.
III. אנחנו יְצוּרִים חברתיים.
IV. התלמיד נוֹצֵר את לשונו.
V. החוקים מאלצים את בני האדם להתגבר על יִצְרֵיהֶם.
בטבלה שלפניכם מיינו את המילים המודגשות לפי השורש, וציינו בראש כל עמודה את השורש של המילים שכתבתם בה.
לפניכם שני משפטים, ובכל משפט מילה מודגשת.
I. שמעתי את אימי אומרת לחברתה: "באספת ההורים נִשְׁמַע על התנהגותם של ילדינו". ______.
II. התלמיד נִשְׁמַע להנחיות המורה וקיבל ציון גבוה במבחן. ______.
ציינו מהו תפקידה של האות נו"ן בכל אחת מן המילים המודגשות.
לפניכם משפט, ובו מילה מודגשת.
(1) חלק הדיבור של המילה תַּקְדִּים במשפט זה הוא שם עצם.
ציינו את השורש ואת המשקל של שם זה. ______, ______.
(2) בהקשר אחר המילה תַּקְדִּים יכולה לשמש בתפקיד פועל.
ציינו את השורש, הבניין והזמן של פועל זה.
______.
◂ פתרון מלא לשאלה 15
סעיף א
| י-צ-ר | צ-ו-ר | נ-צ-ר |
|---|---|---|
| מוּצָר, יְצוּרִים, יִצְרֵיהֶם | יָצוּר | נוֹצֵר |
הדרך: לכל מילה מורידים תחיליות וסיומות ובודקים את המשמעות והתבנית.
טעות נפוצה: לשייך את "נוצר" לשורש י-צ-ר (כאילו בניין נפעל "נוֹצַר") – הניקוד נוֹצֵר (צירה) והמשמעות "שומר" מעידים על קל של נ-צ-ר; לשייך את "יצור" לשורש י-צ-ר.
סעיף ב
I. הנו"ן מציינת עתיד, גוף מדברים (אנחנו נשמע).
II. הנו"ן מציינת את הבניין – נפעל (נִקְטַל).
I. "באספת ההורים (אנחנו) נִשְׁמַע על התנהגותם" – הפעולה תתרחש בעתיד, והדוברות הן ההורים (אנחנו). נ' היא תחילית עתיד בגוף מדברים בבניין קל (עתיד מדברים של קל, נִקְטֹל; בגלל הגרונית ע' שבסוף – נִשְׁמַע, כמו נִלְמַד).
II. "התלמיד נִשְׁמַע להנחיות" – עבר, נסתר (הוא), במשמעות "ציית". כאן נ' היא סימן בניין נפעל בעבר (נִקְטַל: נִכְנַס, נִשְׁאַר).
ההבחנה: שתי הצורות נכתבות ונהגות אותו דבר; קובעים לפי ההקשר – מיהו הנושא ומהו הזמן.
טעות נפוצה: לכתוב בשני המשפטים "נפעל", או לכתוב רק "אות שימוש" בלי לפרט את התפקיד.
סעיף ג
(1) השורש: ק-ד-ם; המשקל: תַּקְטִיל.
(2) השורש: ק-ד-ם; הבניין: הפעיל; הזמן: עתיד.
(1) שם עצם: מורידים את ת' התחילית – נשארים ק-ד-ם (קדימה, מוקדם). התבנית: תַּ־קְ־טִי־ל ← תַּקְטִיל (כמו תַּקְצִיר, תַּסְרִיט). משמעות: מקרה ראשון שקדם לאחרים ומשמש דוגמה.
(2) פועל: "היא / אתה תַּקְדִּים את המועד" – ת' היא תחילית עתיד (נוכח או נסתרת), והתבנית תַּקְטִיל היא עתיד של הפעיל (הִקְדִּים – יַקְדִּים – תַּקְדִּים). השורש – ק-ד-ם; הזמן – עתיד.
שימו לב: משקל תַּקְטִיל של שם העצם דומה לצורת העתיד של הפעיל; ההבחנה היא לפי ההקשר במשפט (שם עצם עם "נקבע" לעומת פועל עם נושא).
טעות נפוצה: לכתוב ת' כאות שורש (ת-ק-ד), או לכתוב בבניין "קל" או זמן "הווה".
שאלה 16 · משקלי תואר, סופיות, שורשים מ-ח-א / מ-ח-י, כ-ל-י
לפניכם שלושה משפטים, ובהם שמות תואר מודגשים שנוצרו בדרך של שורש ומשקל.
I. בבית הספר הכול איטי, סמכותי ומְשַׁעֲמֵם.
II. המערכת החדשנית לא תמיד יְשִׂימָה.
III. לתלמיד השַׁקְדָן יש משמעת עצמית גבוהה.
ציינו מעל כל אחד משמות התואר המודגשים את משקלו.
לפניכם משפט, ובו מילים מודגשות.
המילים אִישִׁי, כְּבוֹדִי מסתיימות בצורן הסופי ִ◻י.
ציינו ליד כל אחת מן המילים את סוג הצורן הסופי שבה ואת משמעותו.
אִישִׁי סוג הצורן הסופי ______, משמעותו ______.
כְּבוֹדִי סוג הצורן הסופי ______, משמעותו ______.
לא במיקוד תשפ"ז
לפניכם שני משפטים, ובהם מילים מודגשות.
I. העולם בחוץ מתקדם לכיוון של חדשנות ויְצִירָתִיּוּת.
II. התלמידות היְצִירָתִיּוֹת הציגו מיזם מצוין.
במשפט שלפניכם הקיפו את התשובות הנכונות והשלימו את החסר.
הצורן הסופי ◻וּת במילה יְצִירָתִיּוּת הוא צורן נטייה/גזירה ומשמעותו היא ______,
ובמילה יְצִירָתִיּוֹת הצורן הסופי ◻וֹת הוא צורן נטייה/גזירה ומשמעותו היא ______.
לא במיקוד תשפ"ז
לפניכם משפט, ובו המילה מְחָאָה מודגשת.
מבין המילים המודגשות שלפניכם, הקיפו את המילה שהשורש שלה אינו זהה לשורש של המילה מְחָאָה.
הִתְמַחוּת, מְחִיאַת (כף), לִמְחוֹת, נִמְחָה (הושמד)
לפניכם משפט, ובו שם פועל מודגש.
הקיפו את המילה שהשורש שלה זהה לשורש של המילה לְכַלּוֹת.
כְּלִיאָה, כִּלָּיוֹן, הֲכָלָה, יְכֹלֶת
◂ פתרון מלא לשאלה 16
סעיף א
מְשַׁעֲמֵם – מְקַטֵּל
יְשִׂימָה – קָטִיל (יְשִׂימָה היא צורת הנקבה של יָשִׂים)
שַׁקְדָן – קַטְלָן
הדרך: מזהים את אותיות השורש ומציבים במקומן ק-ט-ל, תוך שמירה על התנועות ועל התחיליות והסיומות.
טעות נפוצה: לכתוב "מקטל" לשקדן; לכתוב לישימה "קְטִילָה" (משקל של שם פעולה) או "מקטלה".
סעיף ב
אִישִׁי – צורן גזירה; משמעותו: שם תואר / תכונה ("של האיש", מייחס תכונה).
כְּבוֹדִי – צורן נטייה; משמעותו: שייכות / קניין (הכבוד שלי – כינוי קניין, גוף מדבר).
צורן גזירה יוצר מילה חדשה בעלת משמעות משלה (לעיתים חלק דיבור אחר); צורן נטייה רק מטה את המילה (מספר, מין, כינוי) בלי ליצור מילה חדשה.
בדיקה: אפשר להחליף את "כבודי" ב"הכבוד שלי", אבל לא את "אישי" ב"האיש שלי".
טעות נפוצה: לכתוב לשתיהן "גזירה – שם תואר" (כי שתיהן נגמרות ב־ִי).
סעיף ג
הצורן הסופי ־וּת במילה יְצִירָתִיּוּת הוא צורן גזירה ומשמעותו היא הפשטה (שם תכונה מופשט),
ובמילה יְצִירָתִיּוֹת הצורן הסופי ־וֹת הוא צורן נטייה ומשמעותו היא ריבוי (רבות).
איך מבחינים בכתב? לפי הניקוד: וּ (שורוק) – גזירה; וֹ (חולם) – נטייה; ולפי התפקוד במשפט: יצירתיוּת – שם עצם ("חדשנות ויצירתיות"), יצירתיוֹת – תואר של "התלמידות".
טעות נפוצה: לכתוב לשתיהן "נטייה"; לכתוב ל־וּת משמעות "נקבה".
סעיף ד
מְחִיאַת (כף)
השורש של מְחָאָה: מ-ח-י/ה (מָחָה – הביע התנגדות; שם במשקל קְטָלָה).
כל המילים חולקות את האותיות מ-ח, ולכן צריך לבדוק את האות השלישית: א' שנשמרת לעומת ה'/י' שמתחלפות.
טעות נפוצה: לבחור "התמחות" כי משמעותה רחוקה מ"מחאה" – אך שורשה זהה.
סעיף ה
כִּלָּיוֹן
השורש של לְכַלּוֹת: כ-ל-י/ה (פיעל: כִּלָּה – בזבז, השמיד; לְקַטּוֹת בל"י, כמו לְנַסּוֹת).
טעות נפוצה: לבחור "הכלה" בגלל הדמיון לצורה "כָּלָה".
שאלה 17 · דרכי תצורה (שורש ומשקל / בסיס וצורן); בינוני ושם פעולה; גזרות
לפניכם מילים וביטויים מתחום בית הספר.
חִשָּׁכוֹן (בְּלֶקְאָאוּט), דִּבְקִית, שאלת בְּרֵרָה, תא נָעִיל, תא נִנְעָל (שתי חלופות אפשריות ללוֹקֶר), תרגיל מִלּוּי (קלוז), מַצְבֵּעַ (לורד, טוש), מְחִיקוֹן (טיפקס), נַיְלוֹנִית, בית ספר פָּתוּחַ
(1) בטבלה שלפניכם מיינו את המילים המודגשות לפי דרך התצורה.
| שורש ומשקל | בסיס וצורן סופי |
|---|---|
(2) מבין המילים המודגשות העתיקו מילה אחת שהיא צורת בינוני. ______
(3) מבין המילים המודגשות העתיקו מילה אחת הנוטה במשקל של שם פעולה. ______
לפניכם שלוש מילים.
מָצוּי, גָּלוּי, קָרוּי
(1) הקיפו את המילה היוצאת דופן מבחינת הגזרה.
(2) ציינו את גזרתה. ______
(3) ציינו את הגזרה המשותפת לשתי המילים האחרות. ______
לא במיקוד תשפ"ז
◂ פתרון מלא לשאלה 17
סעיף א
(1)
| שורש ומשקל | בסיס וצורן סופי |
|---|---|
| חִשָּׁכוֹן, בְּרֵרָה, נָעִיל, נִנְעָל, מִלּוּי, מַצְבֵּעַ, פָּתוּחַ | דִּבְקִית, מְחִיקוֹן, נַיְלוֹנִית |
(2) נִנְעָל / פָּתוּחַ
(3) מִלּוּי / בְּרֵרָה
הכלל: אם אפשר להוציא שורש ולהציב את המילה במשקל מוכר (ק-ט-ל), זו דרך שורש ומשקל. אם המילה בנויה ממילה קיימת שלמה (בסיס) ועוד סופית, זו דרך בסיס וצורן.
שורש ומשקל:
בסיס וצורן סופי:
(2) צורת בינוני: נִנְעָל (בינוני של נפעל) או פָּתוּחַ (בינוני סביל של קל).
(3) שם פעולה: מִלּוּי (קִטּוּל – פיעל) או בְּרֵרָה (קְטֵלָה – בחירה).
טעות נפוצה: לשייך את "חשכון" ו"מחיקון" לאותה דרך בגלל הסיומת ־וֹן – יש לבדוק אם קיימת מילה בסיסית שלמה (מְחִיק־ה) או שהמילה יושבת על משקל קִטָּלוֹן.
סעיף ב
(1) גָּלוּי
(2) ל"י (ל"ה)
(3) ל"א
הדרך: שלוש המילים במשקל קָטוּל (בינוני סביל של קל), ובכולן אות שלישית שנשמעת כ־י. בודקים את השורש בצורה אחרת של המילה:
במילים מָצוּי וקָרוּי הא' של השורש התחלפה ב־י' בתבנית קָטוּל, כפי שקורה לעיתים בבינוני סביל של גזרת ל"א (וכך גם נָשׂוּי מן נ-ש-א); לכן הן נשמעות כמו ל"י, אבל השורש שונה.
טעות נפוצה: לבחור "מצוי" או "קרוי" כי אין בהם א' כתובה.