בגרות בלשון שאלון עיקרי 011281 - חורף 2023
שאלון עיקרי (הבנה, הבעה ולשון) · שאלון 011281 · חורף · 16 שאלות · 3 שעות
בחינת הבגרות בלשון, חורף 2023, כל 16 השאלות כמו בשאלון, והמאמרים שבנספח. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא: מה בודקים בשאלה, הכלל שמכריע, ואיך מגיעים לתשובה. במטלת הכתיבה - חיבור לדוגמה בציון מלא, המבנה שלו והסבר לפי רכיבי ההערכה.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
א. משך הבחינה: שלוש שעות.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני חלקים.
חלק ראשון – הבנה והבעה – 50 נקודות
חלק שני – לשון – 50 נקודות
פרק א: שם המספר ואותיות השימוש
פרק ב: תחביר / פרק ג: מערכת הצורות – יש לבחור באחד הפרקים
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: דף עזר (נספח 2).
ד. הוראה מיוחדת: יש לענות על השאלות בגוף שאלון זה לפי ההוראות.
שימו לב: בסוף הבחינה מצורפים דפי טיוטה. אין להוסיף דפים אחרים למחברת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
נספחים: נספח 1 – מאמרים; נספח 2 – דף עזר.
חלק ראשון – הבנה והבעה
ההוראות לחלק זה
(50 נקודות)
קראו את המאמרים 1–3 שבנספח 1 המצורף, וענו על כל השאלות 1–5 שלפניכם.
הקפידו על כתב ברור, על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
(נספח 1 – מאמרים: לפניכם שלושה מאמרים. קִראו אותם, וענו על השאלות בשאלון המחברת המצורף.)
שאלה 1 · סתירה בין פסקה ה לפסקה א במאמר 1
במאמר 1 עמדת הכותב בפסקה ה בנוגע למטרת הנימוסים סותרת תפיסה המוצגת בפסקה א.
הסבירו את הסתירה. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1
בפסקה ה הכותב טוען שמטרת הנימוסים, ומה שהם משיגים בפועל, היא יצירת שוויון בין בני האדם: העצירה הקצרה בשעת המעשה המנומס מאפשרת לנו לראות את הזולת ומזכירה לשני הצדדים שהם "באותה הסירה" ושווים מבחינה אנושית – "תודעה חיה ונוכחת של השוויון בין בני האדם".
עמדה זו סותרת את התפיסה שרווחה בחברה הישראלית החלוצית (פסקה א). חברה זו ראתה בנימוסים סמל של "העולם הישן" – עולם של מעמדות נוקשים ושל הייררכייה, כלומר של חוסר שוויון, שממנו רצתה להשתחרר; לכן הצברים העדיפו את ה"דוגרי" כדי לבטא שוויוניות.
מה נדרש: להציג שתי תפיסות באותו תבחין – מטרת הנימוסים / הקשר בין נימוסים לשוויון – ולהראות שהן הפוכות זו לזו.
צד אחד – פסקה ה (עמדת הכותב): "רגעים כאלה מזכירים לשני הצדדים שהם באותה הסירה, שהם שווים מבחינה אנושית... נימוסים כאלה משיגים את המטרה המבורכת... תודעה חיה ונוכחת של השוויון בין בני האדם". כלומר: נימוסים יוצרים שוויון.
צד שני – פסקה א (תפיסת החברה החלוצית): הנימוסים ביטאו "את העולם הישן... עולם של מעמדות נוקשים ושל הייררכייה שאין לסטות ממנה". כלומר: נימוסים הם סמל לחוסר שוויון, ולכן הצברים דחו אותם ובחרו ב"דוגרי" "כדי לבטא שוויוניות מופגנת".
האירוניה שהכותב מצביע עליה: דווקא הנימוסים משיגים את השוויון שה"דוגרי" ניסה להשיג ו"נכשל בה זה עשרות שנים".
מבנה תשובה מומלץ: "בפסקה ה הכותב טוען ש... לעומת זאת, בפסקה א מוצגת התפיסה ש... הסתירה היא ש..."
טעות נפוצה: להשוות בין שני דברים שונים – למשל "בפסקה א הנימוסים צבועים, ובפסקה ה הם מבטאים רגש וכוונה". זו אינה הסתירה בנוגע למטרת הנימוסים; השאלה מכוונת לציר שוויון / חוסר שוויון, שמופיע בסוף פסקה ה.
שאלה 2 · טענת האחרים ועמדת הכותב; הסכמת כותבי מאמרים 2–3
כותב מאמר 1 מציג בפסקה ד טענה של אחרים הקשורה בהתנהגות מנומסת, ומביע את דעתו עליה.
(1) נסחו במשפט אחד את הטענה של האחרים. (3 נקודות)
(2) כתבו במשפט אחד את דעתו של כותב המאמר על טענה זו. (3 נקודות)
האם כותבי המאמרים האחרים (מאמר 2 ומאמר 3) עשויים להסכים עם דעתו של כותב מאמר 1? בססו את דבריכם על שני המאמרים (2–3). (3 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(1) הטענה של האחרים: מחוות הנימוס (כללי הנימוס) צבועות ומלאכותיות.
(2) דעת הכותב: ייתכן שמחוות הנימוס צבועות ומלאכותיות, אך חשיבותן רבה, משום שהן מבטאות הכרה בזולת ובמצבו.
איך מזהים את טענת האחרים: פסקה ד נפתחת בשאלות "צבוע? מלאכותי?" – הכותב "משמיע" כאן את קולם של המבקרים, כאילו הוא שואל בשמם. זו הטענה שהוא עומד להתייחס אליה.
איך מזהים את דעת הכותב: מיד אחר כך: "יכול להיות, אך המחוות האלה מבטאות הכרה במצבו של הזולת". המילים "יכול להיות" הן הודאה חלקית (הוא מוכן לקבל שאולי יש בכך צביעות), ו"אך" פותחת את ההסתייגות – העיקר בעיניו הוא ערכן של המחוות. זהו מבנה טיעוני של הודאה והסתייגות (הכרה בטענה הנגדית ודחייתה).
ניסוח: בכל סעיף משפט אחד שלם, במילים שלכם. ב־(2) כדאי לכלול את שני הרכיבים: ההודאה ("ייתכן ש...") וההסתייגות ("אך הן חשובות כי...").
טעות נפוצה: ב־(2) לכתוב רק "הוא לא מסכים" בלי להסביר מה עמדתו, או להשמיט את ההודאה החלקית ולכתוב שהכותב חושב שהמחוות אינן צבועות כלל.
סעיף ב
כן, כותבי המאמרים האחרים עשויים להסכים עם דעתו של כותב מאמר 1: גם הם מכירים בכך שהנימוס עשוי להיות מלאכותי או צבוע, ובכל זאת רואים בו דבר חשוב.
ביסוס ממאמר 2: "המטרה של התנהגות מנומסת היא למנוע פגיעה בזולת" (פסקה א); "הנימוס חיוני במיוחד ביחסים עם זרים, והוא מתבטא בצורך לכבד אותם ולא לפגוע בהם" (פסקה ה). (אפשר גם: "אני סבור כי מאחר שהנימוס מבטא התחשבות בזולת, הוא צריך להיות מכוון גם כלפי הקרובים לנו" – פסקה ו; "בחיי היום־יום יש חשיבות הן לרגשות הן לנימוס" – פסקה ז.)
ביסוס ממאמר 3: כללי הנימוס הם "כלי חברתי המקדם את התרבות כולה" (פסקה ז); "מדובר בצורת ביטוי חיונית מאוד מבחינה חברתית, אך לא אותנטית" (פסקה ד).
מה נדרש: עמדה ברורה (מסכימים / לא מסכימים) + ביסוס מכל אחד משני המאמרים. ציטוט מדויק במירכאות או פרפרזה עם ציון המקום.
למה "כן": דעת כותב מאמר 1 היא "ייתכן שהנימוסים צבועים, אבל יש בהם ערך – הם מבטאים הכרה בזולת". שני הכותבים האחרים מחזיקים בעמדה דומה מאוד:
הערה: תשובה של הסכמה חלקית יכולה להתקבל אם היא מבוססת – למשל, שבן זאב מסכים שיש לנימוס ערך, אך סבור שבמשפחה הכנות חשובה ממנו (פסקה ו). העיקר הוא ביסוס נכון משני המאמרים.
טעות נפוצה: לכתוב "כן" ולהביא ביסוס רק ממאמר אחד, או להעתיק דוגמה ("מה נשמע", חנופה) במקום משפט שמבטא את עמדת הכותב.
שאלה 3 · טבלת השוואה: הבעת רגשות ונימוסים (מאמר 2)
כותב מאמר 2 משווה בין הבעת רגשות ובין נימוסים.
על פי מאמר 2, השלימו את הטבלה שלפניכם: כתבו מה המשותף להבעת רגשות ולנימוסים, וציינו שני הבדלים ביניהם. (6 נקודות)
| הבעת רגשות | נימוסים | |
|---|---|---|
| המשותף | ||
| ההבדלים | ||
◂ פתרון מלא לשאלה 3
| הבעת רגשות | נימוסים | |
|---|---|---|
| המשותף | יסוד של התחשבות בזולת | יסוד של התחשבות בזולת |
| ההבדלים (1) | התחשבות עמוקה יותר בזולת | התחשבות שטחית יותר בזולת |
| ההבדלים (2) | תגובה כנה וספונטנית | תגובה לא כנה ולא ספונטנית |
(הבדל אפשרי נוסף: ביטוי לערכים עמוקים / ביטוי לערכים שטחיים בלבד.)
היכן במאמר: כל המידע נמצא בפסקה ב של מאמר 2: "כמו בנימוס גם בהבעת רגשות יש יסוד של התחשבות בזולת, אולם בהבעת רגשות מדובר בהתחשבות עמוקה יותר... רגשות הם תגובה כנה וספונטנית, המבטאת את הערכים העמוקים שלנו, ואילו התנהגות מנומסת נחשבת להתנהגות לא כנה ולא ספונטנית, המבטאת ערכים שטחיים בלבד".
סימני הלשון שמכוונים: "כמו... גם" – מסמן את המשותף; "אולם", "ואילו" – מסמנים את ההבדלים.
כללי מילוי טבלת השוואה:
1. כל הבדל נכתב באותה שורה ובאותו תבחין לשני הצדדים (עומק ההתחשבות; כנות וספונטניות; סוג הערכים) – אחרת אין השוואה.
2. כותבים בצירופים קצרים, בשמות עצם / שמות פעולה ("התחשבות עמוקה", "תגובה כנה"), לא משפטים שלמים ולא העתקה של שורות מהמאמר.
3. במשותף כותבים דבר שנכון לשני הצדדים – "יסוד של התחשבות בזולת".
טעות נפוצה: לכתוב משפטים ארוכים או להעתיק את כל הפסקה לתוך התאים; לכתוב בשורת "ההבדלים" שני תבחינים שונים (למשל "כנה" מול "שטחית"); לבחור במשותף את "מסתירים רגשות" – זה מאפיין רק את הנימוס.
שאלה 4 · "הולך ופוחת הדור" ועמדת כותב מאמר 3
לפניכם ציטוט מפסקה ו במאמר 3: "במשך מאות שנים מעולם לא פסקה הקובלנה הידועה, כי הולך ופוחת הדור".
הסבירו את הביטוי "הולך ופוחת הדור" בהקשר של נושא המאמר. (3 נקודות)
מהי דעתו של כותב מאמר 3 על הקובלנה הידועה? הקיפו את התשובה הנכונה. (2 נקודות)
I. הוא שולל לחלוטין את הקובלנה הנשמעת מצד רבים ומתנגד לה נחרצות.
II. הוא מסכים עם הקובלנה הידועה, ובה בעת הוא אינו מאשים את הדור הצעיר.
III. הוא מסכים עם הקובלנה הידועה ורואה בדור הצעיר את האשם העיקרי בדבר.
IV. הוא אינו מסכים עם הקובלנה הידועה ואומר שכך טענו בכל דור.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
בהקשר של המאמר הביטוי פירושו שבני האדם נעשים עם הזמן פחות ופחות מנומסים – כל דור צעיר נחשב מנומס פחות מן הדור שקדם לו.
פירוש מילולי: "הולך ופוחת" = הולך וקטן, נעשה פחות ופחות. "פוחת הדור" – הדור נעשה פחות טוב מקודמו.
בהקשר של המאמר: השאלה מבקשת במפורש לקשר לנושא – נימוסים. במשפט הקודם בפסקה ו נאמר: "הדעה הרווחת היא שהדור הצעיר כיום מנומס פחות מקודמו", ואחר כך מובא סקר שבו חוסר נימוס נחשב "הבעיה הגדולה ביותר". לכן "הולך ופוחת הדור" כאן = התלונה שהדורות נעשים פחות ופחות מנומסים.
טעות נפוצה: להסביר רק את המשמעות הכללית ("הדור הולך ומתקלקל", "הדור נעשה גרוע יותר") בלי לקשור לנימוסים – זה לא עונה על הדרישה "בהקשר של נושא המאמר".
סעיף ב
II. הוא מסכים עם הקובלנה הידועה, ובה בעת הוא אינו מאשים את הדור הצעיר.
התשובה: II.
הוא מסכים: הכותב מתאר תהליך אמיתי – "במאה האחרונה נדמה כי הואץ שחרור סד הנימוסים באופן חסר תקדים", "גינונים רשמיים התרופפו" (פסקה ו), ו"עם הזמן אנשים מרגישים מחויבים פחות לכללי הנימוס" (פסקה ז). כלומר, לדעתו הנימוסים אכן הולכים ונחלשים.
הוא אינו מאשים את הדור הצעיר: את ההסבר הוא תולה בשינויים חברתיים – "שוויון ופתיחות שהעולם טרם ידע כמותם" במאה העשרים, ובכך שהיום אפשר להפר נימוסים בלי לשלם מחיר: "אולי פשוט משום שזה אפשרי. המחיר שנגבה על הפרת כללי הנימוס כיום נמוך לאין־שיעור". האחריות אינה מוטלת על הצעירים.
למה לא האחרות:
שאלה 5 · מטלת כתיבה: סקירה על היחס הדו־ערכי לנימוסים בחברה
מטלת כתיבה (25 נקודות)
לקראת פעילות בנושא נימוסים והליכות שעתידה להתקיים בתנועת הנוער שאתם חברים בה, התבקשתם לכתוב סקירה על היחס הדו־ערכי לנימוסים בחברה. בסקירה הציגו את תרומתם של הנימוסים להתנהלות תקינה בחברה ואת ההסתייגויות מהם.
התבססו על מאמרים 1 ו־2.
הקפידו על דרכי מסירה מקובלות ועל אזכור מקורות המידע בגוף הסקירה ובסופה (ביבליוגרפיה).
כתבו בהיקף של 100–200 מילים. השתמשו בעמוד זה לכתיבת טיוטה, ואת הסקירה כתבו בעמודים 7–8.
◂ חיבור לדוגמה והסבר לשאלה 5
הנימוס – בין התחשבות לצביעות
מחוות של נימוס, כמו החזקת דלת או תנועת יד של תודה לנהג, נראות לעיתים עניין שולי, אולם יש להן משמעות חברתית רבה. עם זאת, הנימוסים אינם נתפסים רק באור חיובי.
התרומה המרכזית של הנימוסים היא ההתחשבות בזולת: הם נועדו למנוע פגיעה באחר, בעיקר פגיעות קטנות ובלתי מכוונות (בן־זאב, 2002). מעשה מנומס מבטא הכרה בזולת ובמצבו, והרגע הקצר שבו אנו עוצרים למענו מזכיר לשני הצדדים שהם שווים מבחינה אנושית (מלצר, 2022). נוסף על כך, הנימוס חיוני במיוחד במפגש בין זרים מרקע תרבותי שונה, שכן הוא מבטא כבוד כלפיהם ומונע עלבון שלא במתכוון (בן־זאב, 2002).
לצד זאת, לנימוסים יש גם צדדים בעייתיים. התנהגות מנומסת עשויה להיות מלאכותית ולא כנה, להסתיר את הרגשות האמיתיים ואף להטעות את הזולת (מלצר, 2022; בן־זאב, 2002). יתרה מזאת, אנשים בלתי מוסריים עלולים להיעזר בנימוס כדי להסוות את התנהגותם (בן־זאב, 2002). בעבר אף ראתה החברה הישראלית החלוצית בנימוסים טקסים ריקים, המייצגים עולם של מעמדות נוקשים, וסברה שהם מנוגדים לישירות שביקשה לטפח (מלצר, 2022).
אם כן, הנימוסים מקדמים יחסים מתחשבים בין בני אדם, אף שיש בהם גם מידה של שטחיות ושל צביעות.
ביבליוגרפיה
בן־זאב, א' (נובמבר, 2002). רגשות ונימוס. מקור ראשון. אוחזר מ־ makorrishon.co.il/nrg.
מלצר, י' (מרץ, 2022). זה שעולה או זה שיורד? אלכסון. אוחזר מ־ alaxon.co.il.
(מספר מילים: 173, בלי הכותרת ורשימת המקורות)
1. מה המטלה דורשת – שני תבחינים: (א) תרומת הנימוסים להתנהלות תקינה בחברה; (ב) ההסתייגויות מהם (הביקורת עליהם, החסרונות שמייחסים להם). "דו־ערכי" = יחס שיש בו גם צד חיובי וגם צד שלילי. הסקירה מציגה את שני הצדדים כמידע מן המאמרים, בלי עמדה אישית.
2. איסוף החומר:
פריטים שמופיעים בשני המאמרים (צביעות / חוסר כנות; הכרה בזולת ומניעת פגיעה בו) הם הבסיס למיזוג.
3. מבנה הסקירה:
4. מילות קישור: "אולם", "עם זאת", "נוסף על כך", "שכן", "לצד זאת", "יתרה מזאת", "אם כן", "אף ש". הן מסמנות את המעבר מתרומה להסתייגות (ניגוד), הוספה, סיבה וסיכום.
5. עמידה בתבחינים:
6. טעויות אופייניות:
חלק שני – לשון
ההוראות לחלק זה
(50 נקודות)
בחלק זה שלושה פרקים. ענו על שני פרקים: על פרק א – חובה, ועל אחד מן הפרקים ב–ג.
פרק א: שם המספר ואותיות השימוש – חובה (10 נקודות)
בפרק זה ענו על שאלה 6.
לפניכם שני פרקים: פרק ב – תחביר, פרק ג – מערכת הצורות.
בחרו בפרק שלמדתם: בפרק ב – תחביר או בפרק ג – מערכת הצורות.
בפרק שבחרתם ענו על השאלות לפי ההוראות.
ציינו את שם הפרק שבחרתם: ______
פרק ב: תחביר (40 נקודות)
בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 7–11 (לכל שאלה – 10 נקודות).
שימו לב: בכל שאלה שתבחרו, ענו על כל הסעיפים.
פרק ג: מערכת הצורות (40 נקודות)
בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 12–16 (לכל שאלה – 10 נקודות).
שימו לב: בכל שאלה שתבחרו, ענו על כל הסעיפים.
שם המספר ואותיות השימוש
שאלה 6 · שם המספר ואותיות השימוש
לפניכם קטע ובו אפשרויות להגיית שם המספר וכן מספרים מודגשים. הקיפו את הצורה הנכונה מבין האפשרויות להגיית שם המספר, וכתבו במילים את המספרים המודגשים (אין צורך לנקד).
באַרְבַּע עֶשְׂרֵה / אַרְבָּעָה עָשָׂר בספטמבר 2010 פורסמו תוצאות סקר שבדק את הקשר בין הרגלי נימוס של אנשים ובין רמת ההכנסה שלהם בישראל. הסקר נערך בקרב 992 ______ נשים וגברים, והם התבקשו לדווח כיצד הם מתנהגים במצבים שונים. על סמך תשובותיהם ניתן לכל אחד מהם ציון בין 0 ל־4 ______.
ממצאי הסקר הראו שככל שאדם מנומס יותר, הכנסתו גבוהה יותר: עלייה של 10 ______ אחוזים בציון בנימוס לוּותה בעלייה בהכנסתו של אותו אדם.
כמו כן, הסקר בדק היכן ישראלים נתקלים בהתנהגות לא מנומסת, ובשְׁלוֹשׁ / שָׁלוֹשׁ / שְׁלֹשֶׁת המקומות הראשונים נמצאים מרכזי קניות, מקומות עבודה ושדות תעופה.
שיעור המשיבים שדיווחו על חוסר נימוס במשרדי ממשלה היה גבוה פי אֶחָד וָחֵצִי / אַחַת וָחֵצִי בהשוואה לשיעור המשיבים בסקר דומה שנערך בארצות הברית. נתון נוסף הוא שניו־יורק היא העיר שתושביה הם המנומסים ביותר, ואילו תושבי פריז ולונדון נמצאים רק במקום ה־15 ______.
ואיך אפשר לחנך לנימוסים?
תמי לנצוט ליבוביץ, מומחית לנימוסים, פרסמה יותר מ־11 ______ מאמרים בתחום, ובספרהּ "סיביליטי" שהתפרסם לפני כְּשְׁבַע עֶשְׂרֵה / כִּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שנים, היא מונה שְׁמוֹנָה / שְׁמוֹנֶה עקרונות בסיסיים ליצירת התנהגות מנומסת בעת מפגש חברתי.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
הכלל הבסיסי: במספר היסודי 3–10 (ובאחדות שבתוך מספר מורכב) שם המספר "הפוך" למין שם העצם: עם שם עצם זכר – צורה עם ה' (שלושה, עשרה); עם שם עצם נקבה – צורה בלי ה' (שלוש, עשר). לכן תמיד שואלים קודם: מה מינו של שם העצם הנספר?
1. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בספטמבר. בתאריך, היום בחודש נקרא כמספר זכר (כאילו "ביום הארבעה עשר"): אַרְבָּעָה עָשָׂר. אַרְבַּע עֶשְׂרֵה היא צורת הנקבה.
2. תשע מאות תשעים ושניים נשים וגברים. כשהנספרים הם שמות עצם משני המינים (נשים – נקבה, גברים – זכר), שם המספר בא בצורת זכר. צריך לקרוא את המשפט עד סופו: השורה נגמרת ב"נשים", אבל אחריה בא "וגברים". "מאה" – נקבה, ולכן "תשע מאות"; 92 – תשעים ושניים (זכר).
3. בין 0 ל־ארבע. כאן המספר אינו סופר דבר; הוא מספר סתמי (ציון על סולם, מספר כשלעצמו). מספר סתמי נאמר תמיד בצורת נקבה: אפס, אחת, שתיים, שלוש, ארבע.
4. עשרה אחוזים. "אחוז" – זכר, ולכן עֲשָׂרָה (עם ה').
5. וּבִשְׁלֹשֶׁת המקומות. "מקום" – זכר → שלושה; לפני שם עצם מיודע (המקומות) משתמשים בצורת הנסמך: שְׁלֹשֶׁת. (שְׁלוֹשׁ ושָׁלוֹשׁ הן צורות נקבה.) הגייה: ב' לפני שווא נקראת בחיריק – בִּשְׁלֹשֶׁת, ו־ו' החיבור לפני ב' נקראת וּ – וּבִשְׁלֹשֶׁת.
6. פי אֶחָד וָחֵצִי. אחרי "פי" המספר נאמר בצורת זכר (פי שניים, פי שלושה, פי אחד וחצי). ו' החיבור לפני הברה מוטעמת בצמד מילים כזה נקראת בקמץ – וָחֵצִי.
7. במקום החמישה עשר. מספר סודר מ־11 ומעלה נכתב כמספר יסודי מיודע, ומתאים במין לשם העצם שהוא מתאר. "מקום" – זכר, ולכן: במקום החמישה עשר.
8. אחד עשר מאמרים. "מאמר" – זכר: אַחַד עָשָׂר (לא "אחד עשרה", שהוא צירוף של זכר ונקבה).
9. כִּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שנים. "שנה" – נקבה → שְׁבַע עֶשְׂרֵה. אות השימוש כ' לפני שווא (שְׁ) נקראת בחיריק: כִּשְׁבַע – אי אפשר לפתוח מילה בשני שוואים (כְּשְׁ־).
10. שְׁמוֹנָה עקרונות. "עיקרון" – זכר, ולכן שְׁמוֹנָה (בקמץ ובה'). שְׁמוֹנֶה (בסגול) היא צורת הנקבה.
טעות נפוצה: לכתוב "תשע מאות תשעים ושתיים" (בגלל "נשים" בסוף השורה); "החמש עשרה" במקום "החמישה עשר" (בלבול עם המספר הסתמי); "אחד עשרה מאמרים"; לבחור כְּשְׁבַע עם שני שוואים.
תחביר
שאלה 7 · ניתוח משפט פשוט; סוג תחבירי, קשר ויתור והמרה
לפניכם משפט פשוט.
לעיתים התנהגות מנומסת מסתירה את רגשותינו האמיתיים.
נתחו את המשפט: ציינו מעל המילים שבמשפט את התפקידים התחביריים שלהן.
לפניכם שני משפטים.
I. למרות התועלת שבנימוסים הם נתפסו ריקים מתוכן.
הסוג התחבירי: ______
II. הנימוסים הם תולדה של עולם מעמדי והיירכי, ואף על פי כן הם מפתחים תודעה של שוויון בין בני אדם.
הסוג התחבירי: ______
(1) ציינו מתחת לכל משפט את הסוג התחבירי שלו.
(2) ציינו מהו הקשר הלוגי המשותף לשני המשפטים. ______
(3) המירו את משפט I במשפט מסוג תחבירי אחר, בלי לשנות את הקשר הלוגי שבו.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
לעיתים – תיאור; התנהגות – נושא; מנומסת – לוואי (של "התנהגות"); מסתירה – נשוא; את רגשותינו – מושא; האמיתיים – לוואי (של "רגשותינו").
[לעיתים]תיאור [התנהגות [מנומסת]לוואי]נושא [מסתירה]נשוא [את רגשותינו [האמיתיים]לוואי]מושא.
שלב 1 – הנשוא: הפועל הנטוי "מסתירה" – נשוא פועלי.
שלב 2 – הנושא: שואלים "מי מסתירה?" – "התנהגות". ההתאמה מאשרת: התנהגות (נקבה, יחידה) – מסתירה (נקבה, יחידה).
שלב 3 – המושא: "מסתירה את מה?" – "את רגשותינו". "את" לפני שם מיודע מסמנת מושא.
שלב 4 – התיאור: "מתי / באיזו תדירות?" – "לעיתים": תיאור (זמן). מותר לכתוב "תיאור" בלבד, בלי סוג.
שלב 5 – הלוואים: "מנומסת" מתארת את "התנהגות" ו"האמיתיים" מתארת את "רגשותינו"; שתיהן שמות תואר המתאימים במין, במספר וביידוע לשם שלפניהם – לוואי.
טעות נפוצה: לסמן "מנומסת" כחלק מהנושא בלי לציין שהיא לוואי, או לסמן "האמיתיים" כמושא נפרד.
סעיף ב
(1) I. משפט פשוט. II. משפט איחוי (מאוחה, מחובר).
(2) הקשר הלוגי המשותף: ויתור.
(3) אף על פי שיש תועלת לנימוסים, הם נתפסו ריקים מתוכן. (משפט מורכב)
או: לנימוסים יש תועלת, ובכל זאת הם נתפסו ריקים מתוכן. (משפט איחוי)
(1) משפט I – פשוט. יש בו נשוא אחד בלבד: "נתפסו" (נושא: הם; "ריקים מתוכן" – משלים את הנשוא). "למרות התועלת שבנימוסים" הוא צירוף יחס – תיאור ויתור – ולא פסוקית: אין בו נשוא. ה־ש' ב"שבנימוסים" אינה פותחת פסוקית; "שבנימוסים" = "שיש בנימוסים" בקיצור, והוא לוואי של "התועלת".
משפט II – איחוי. שני נשואים: "הם (תולדה)" ו"מפתחים". כל חלק יכול לעמוד כמשפט עצמאי, והם מחוברים במילת הקישור "ואף על פי כן" – מילת איחוי (לא שעבוד):
[הנימוסים הם תולדה של עולם מעמדי והיירכי,]איבר א [ואף על פי כן הם מפתחים תודעה של שוויון בין בני אדם.]איבר ב
(2) ויתור. בשני המשפטים יש מצב שהיה צפוי למנוע את התוצאה, והתוצאה מתקיימת בכל זאת: יש תועלת – ובכל זאת נתפסו ריקים; הם תולדה של עולם מעמדי – ובכל זאת מפתחים שוויון. סמני הוויתור: "למרות", "ואף על פי כן".
(3) המרה. משנים את הסוג (פשוט → מורכב או איחוי) ושומרים על קשר הוויתור ועל ההיגיון:
שימו לב לסדר: הוויתור ("יש תועלת") הוא הנתון, ו"נתפסו ריקים מתוכן" הוא מה שקרה בכל זאת.
טעות נפוצה: ב־(1) לסמן את משפט I כמורכב בגלל ה־ש' ב"שבנימוסים"; ב־(2) לכתוב "ניגוד" במקום ויתור; ב־(3) לכתוב שוב משפט פשוט ("על אף התועלת...") או להפוך את סדר החלקים ("למרות שהנימוסים נתפסו ריקים מתוכן, יש בהם תועלת") – זה משנה את המשמעות.
שאלה 8 · סוגי נשוא; פסוקיות; חלקים כוללים
לפניכם ארבעה משפטים.
I. שמירה על כללי הנימוס עשויה למנוע פגיעות בלתי מכוונות.
II. בזכות כללי הנימוס הקרבה בין בני אדם נהפכה לנעימה.
III. מחוות הנימוס מבטאות הכרה במצבו של הזולת.
IV. עם השנים הלכו והתרבו כללי הנימוס בחברה.
(1) העתיקו מן המשפטים I–IV שני נשואים מורחבים.
(2) ציינו מעל כל אחד משני הנשואים האחרים את סוגו.
לפניכם משפט מורכב.
אם נבחן את התועלת שיש בהתנהגות מנומסת, נוכל להבין את תחום הנימוסים כולו.
תחמו במשפט זה את הפסוקיות, וציינו מעל כל פסוקית את התפקיד התחבירי שלה.
לפניכם שני משפטים, ובהם חלקים כוללים.
I. נימוס הוא צורת ביטוי חיונית, אך לא אותנטית.
II. אדם מסיט את מבטו הצידה באוטובוס או ברכבת בשעה שמישהו לידו מנהל שיחה אישית בטלפון.
(1) סמנו קו מתחת לחלק הכולל בכל אחד מן המשפטים.
(2) ציינו מעל כל חלק כולל את התפקיד התחבירי שלו במשפט.
(3) ציינו מהו הקשר הלוגי בחלק הכולל במשפט I. ______
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
(1) I. עשויה למנוע; IV. הלכו והתרבו.
(2) II. נהפכה לנעימה – נשוא שמני (הנשוא: "לנעימה"); III. מבטאות – נשוא פועלי.
נשוא מורחב = פועל או שם תואר שאינו שלם במשמעותו ובא אחריו שם פועל או פועל נוסף המשלים אותו, ושניהם יחד הם הנשוא.
הנשואים האחרים:
טעות נפוצה: לסמן את "נהפכה" כנשוא פועלי – ההבדל הוא שבמשפט II לא נאמר מה הקרבה עשתה אלא מה היא נעשתה; העיקר הוא התכונה "נעימה".
סעיף ב
[אם נבחן את התועלת [שיש בהתנהגות מנומסת,]פסוקית לוואי]פסוקית (תיאור) תנאי נוכל להבין את תחום הנימוסים כולו.
שלב 1 – מציאת הנשואים: "נבחן", "יש", "נוכל להבין" – שלושה נשואים, ולכן המשפט העיקרי ושתי פסוקיות.
שלב 2 – המשפט העיקרי: "נוכל להבין את תחום הנימוסים כולו" (נושא סמוי: אנחנו; נשוא מורחב: נוכל להבין; מושא: את תחום הנימוסים).
שלב 3 – פסוקית תנאי: [אם נבחן את התועלת שיש בהתנהגות מנומסת] – נפתחת במילת השעבוד "אם" ומציינת את התנאי לקיום העיקרי. היא מתפקדת כתיאור תנאי של הנשוא "נוכל להבין".
שלב 4 – פסוקית לוואי משועבדת לפסוקית התנאי: [שיש בהתנהגות מנומסת] – מתארת את שם העצם "התועלת" (איזו תועלת? זו שיש בהתנהגות מנומסת). היא נמצאת בתוך פסוקית התנאי, ולכן התיחום מקונן: פסוקית הלוואי שייכת לפסוקית התנאי, ושתיהן נסגרות יחד לפני הפסיק.
טעות נפוצה: לסגור את פסוקית התנאי אחרי "התועלת", כאילו פסוקית הלוואי אינה חלק ממנה; או לכתוב "פסוקית מושא" לפסוקית הלוואי משום שהיא באה אחרי מושא.
סעיף ג
(1)+(2) I. חיונית, אך לא אותנטית – לוואי (של "צורת ביטוי").
II. באוטובוס או ברכבת – תיאור (מקום).
(3) בחלק הכולל במשפט I הקשר הלוגי הוא ניגוד.
חלק כולל = שני רכיבים (או יותר) שווי תפקיד, המחוברים ביניהם ונקשרים לאותה מילה במשפט.
משפט I: "חיונית" ו"לא אותנטית" – שני תיאורים של "צורת ביטוי" (איזו צורת ביטוי?), מחוברים ב"אך". שניהם לוואי. ("צורת ביטוי" עצמה היא הנשוא, ו"הוא" – אוגד.)
משפט II: "באוטובוס" ו"ברכבת" – שני צירופי יחס העונים על "היכן מסיט?", מחוברים ב"או". שניהם תיאור (מקום) של הנשוא "מסיט". ("בשעה שמישהו לידו מנהל שיחה" היא פסוקית זמן ואינה חלק מהחלק הכולל.)
(3) ניגוד: "אך" מחברת שתי תכונות המנוגדות זו לזו בציפייה – משהו חיוני היה צפוי להיות גם אותנטי. זה קשר של ניגוד (ולא ויתור – אין כאן "למרות ש... בכל זאת").
טעות נפוצה: במשפט II לסמן גם את "הצידה" כחלק מהחלק הכולל, או לכתוב שהקשר במשפט I הוא "הוספה".
שאלה 9 · הסגר; נשוא ואוגד; "יש" מודאלי וקיומי; דו־משמעות
לפניכם שני משפטים, ובכל אחד מהם יש הסגר.
I. אדוני הנכבד, כנראה אינך מבין את חומרת המעשה.
II. עם הזמן אנשים מרגישים מחויבים פחות לכללי הנימוס, אולי משום שזה אפשרי.
(1) סמנו קו מתחת להסגר בכל אחד מן המשפטים.
(2) ציינו את התפקיד המשותף לשני ההסגרים מבחינת המשמעות. ______
לפניכם משפט, ובו שתי מילים מסומנות בקו.
אין ספק שהשילוב בין רגשות ובין נימוסים אינו פשוט.
ציינו מעל כל אחת מן המילים המסומנות בקו את התפקיד התחבירי שלה.
לפניכם משפט, ובו המילה "יש" מופיעה פעמיים ומסומנת בקו. בשתי הפעמים תפקידה התחבירי הוא "נשוא".
יש לתת את הדעת על הבעיה הרצינית שיש לנו.
(1) מבין הנשואים המסומנים בקו, הקיפו את הנשוא שיש לו משמעות של קיום.
(2) מעל הנשוא שלא הקפתם – כתבו מילה אחרת שיכולה להחליף אותו ולשמור על משמעות המשפט.
לפניכם משפט דו־משמעי.
בחירת הנציג הִכְּתָה את כולנו בתדהמה.
(1) הקיפו את הצירוף היוצר דו־משמעות במשפט זה.
(2) נסחו את שתי המשמעויות של הצירוף הדו־משמעי.
משמעות 1: ______
משמעות 2: ______
לא במיקוד תשפ"ז
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
(1) I. כנראה II. אולי
(2) התפקיד המשותף: הבעת ספק / חוסר ודאות (הכותב או הדובר אינו בטוח בדבריו).
הסגר = מילה או צירוף שאינם קשורים תחבירית לשום חלק במשפט, ובאמצעותם הדובר מביע את עמדתו כלפי תוכן המשפט (ודאות, ספק, הסתייגות, רגש וכדומה). אפשר להשמיט אותם, והמשפט נשאר תקין.
(2) שני ההסגרים מבטאים ספק, חוסר ודאות.
טעות נפוצה: לסמן "אדוני הנכבד" כהסגר; לכתוב שהתפקיד הוא "ודאות" או "הסתייגות" – "כנראה" ו"אולי" אינם מבטאים ודאות אלא ההפך.
סעיף ב
אין – נשוא; אינו – אוגד.
"אין" במשפט העיקרי "אין ספק" מציין אי־קיום – נשוא (נשוא דמוי פועל, שלילת "יש"). מה אין? "ספק" – זה הנושא של "אין". הפסוקית [שהשילוב... אינו פשוט] מפרטת את תוכן הספק.
"אינו" בפסוקית [שהשילוב בין רגשות ובין נימוסים אינו פשוט]: הנושא "השילוב", הנשוא השמני "פשוט", ו"אינו" מקשר ביניהם ושולל את הקשר – אוגד (אוגד שלילי, כמו "הוא" בצורה שלילית: השילוב הוא פשוט → השילוב אינו פשוט).
איך מבחינים: "אין" שאחריו שם עצם (אין ספק, אין זמן) = נשוא של אי־קיום. "אינו/אינה" בין נושא לנשוא שמני = אוגד. ("אינו" לפני פועל – "אינו מבין" – הוא מילת שלילה.)
טעות נפוצה: לכתוב ששתי המילים הן "שלילה" בלבד, או לסמן את "אינו" כנשוא.
סעיף ג
(1) יש לתת את הדעת על הבעיה הרצינית ש(יש) לנו – ה"יש" השני (בפסוקית "שיש לנו").
(2) מעל ה"יש" הראשון: צריך / חשוב / כדאי / חובה / אפשר / מוטב / רצוי / עלינו.
שני תפקידים של "יש":
(2) מחליפים את ה"יש" המודאלי במילה אחרת המביעה חובה / צורך: "צריך לתת את הדעת", "חשוב לתת...", "עלינו לתת...". משמעות המשפט נשמרת.
טעות נפוצה: להקיף את ה"יש" הראשון (כי הוא בא בתחילת המשפט) או להחליף את ה"יש" השני ("הבעיה שקיימת לנו") – הסעיף מבקש להחליף את הנשוא שלא הוקף.
סעיף ד
(1) בחירת הנציג
(2) משמעות 1: הנציג בחר (במשהו או במישהו) – הבחירה שהנציג עשה.
משמעות 2: הנציג נבחר / בחרו את הנציג – העובדה שהוא נבחר.
המקור לדו־המשמעות: בצירוף סמיכות שהנסמך שלו הוא שם פעולה ("בחירת"), הסומך ("הנציג") יכול להיות:
כדי לחשוף זאת ממירים את שם הפעולה לפועל נטוי ובודקים אם הסומך יכול להיות גם נושא וגם מושא.
ניסוח המשמעויות: כל משמעות במשפט ברור שאינו דו־משמעי בעצמו ("הנציג בחר" / "הנציג נבחר"). אין לנסח שוב בצירוף "הבחירה של הנציג" – גם הוא דו־משמעי.
טעות נפוצה: להקיף את "הִכְּתָה" או "אותנו" ולחפש שם את הדו־משמעות; "לפתור" באמצעות צירוף דו־משמעי אחר.
שאלה 10 · תמורה; המרת מורכב לפשוט עם תמורה; ציווי
לפניכם משפט ובו תמורה.
בניגוד לפשעים פליליים הנימוס נוגע לעניינים שוליים, כמו כללים לניהול שיחה, אופן האכילה וצורת הלבוש.
(1) סמנו קו מתחת לתמורה במשפט.
(2) העתיקו מן המשפט את הביטוי המכליל שהתמורה ממירה. ______
(3) ציינו את התפקיד התחבירי של הביטוי המכליל. ______
לפניכם משפט מורכב.
"לדעתי" ו"נדמה לי" הם ביטויים בלשון נקייה, המאפשרים להבליע עמדה נחרצת במעטפת של נימוס.
המירו את המשפט המורכב במשפט פשוט שיש בו תמורה.
לפניכם קטע קצר העוסק בכללי נימוס ביפן.
ליפנים יש לא מעט כללי נימוס וכללי התנהגות. אמירת שלום נעשית בקידה קלה, ואת הנעליים הם משאירים בכניסה לבית. היפנים אינם מפגינים רגשות בציבור, ובארוחה הם שותים את המרק ישירות מן הקערה.
על פי הקטע הקצר כתבו ארבעה משפטים פשוטים בציווי, שמיועדים לתייר המתכוון לבקר ביפן.
בכל משפט כתבו כלל נימוס אחד.
1. ______
2. ______
3. ______
4. ______
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
(1) (כמו) כללים לניהול שיחה, אופן האכילה וצורת הלבוש
(2) לעניינים שוליים
(3) מושא
תמורה = רכיב שבא אחרי שם או צירוף ומפרט אותו, ממלא אותו תפקיד ואפשר להעמידו במקומו. כאן התמורה היא תמורה מפרטת: "כמו" פותחת פירוט של הביטוי המכליל.
(1) "כללים לניהול שיחה, אופן האכילה וצורת הלבוש" – שלוש דוגמאות לעניינים שוליים (מילת הפתיחה "כמו" יכולה להיכלל או לא).
(2) הביטוי המכליל – "(ל)עניינים שוליים": זה מה שהתמורה מפרטת.
(3) "נוגע ל..." – הפועל "נוגע" מצריך משלים במילת היחס ל'; שואלים "נוגע למה?" – לעניינים שוליים. משלים הכרחי של הפועל במילת יחס = מושא (מושא עקיף). התמורה ממלאת אותו תפקיד.
טעות נפוצה: לכתוב "תיאור" לביטוי המכליל; לסמן גם את "בניגוד לפשעים פליליים" כחלק מן התמורה.
סעיף ב
ביטויים בלשון נקייה, כגון "לדעתי" ו"נדמה לי", מאפשרים להבליע עמדה נחרצת במעטפת של נימוס.
או: "לדעתי" ו"נדמה לי", ביטויים בלשון נקייה, מאפשרים להבליע עמדה נחרצת במעטפת של נימוס.
ניתוח המשפט המורכב: "לדעתי" ו"נדמה לי" – נושא (חלק כולל); "הם" – אוגד; "ביטויים בלשון נקייה" – נשוא; [המאפשרים להבליע עמדה...] – פסוקית לוואי (ה' הזיקה = "אשר מאפשרים").
השיטה – שני צעדים:
1. ביטול מילת השעבוד: הופכים את פסוקית הלוואי לחלק העיקרי – "מאפשרים להבליע עמדה נחרצת..." נעשה הנשוא של המשפט החדש. כך נשאר נשוא אחד בלבד – משפט פשוט.
2. השמטת האוגד והפיכת הנשוא השמני לתמורה: "הם ביטויים בלשון נקייה" → "ביטויים בלשון נקייה", שבא בין פסיקים צמוד ל"לדעתי" ו"נדמה לי" ומתאר אותם. (או להפך: הביטוי המכליל בראש, והדוגמאות כתמורה מפרטת עם "כגון".)
בדיקה: נשוא אחד ("מאפשרים"); התמורה מסומנת בפסיקים ומתייחסת לנושא.
טעות נפוצה: להשאיר את האוגד ("הם ביטויים... ומאפשרים" – יוצר משפט מאוחה), או להשאיר "המאפשרים" עם ה' הזיקה – זה עדיין פסוקית.
סעיף ג
1. אמור שלום בקידה קלה!
2. השאר את הנעליים בכניסה לבית!
3. אל תפגין רגשות בציבור!
4. (בארוחה) שתה את המרק ישירות מן הקערה!
(מתקבלות גם צורות נקבה או רבים: אמרי / אמרו, השאירי / השאירו, אל תפגיני / אל תפגינו, שתי / שתו.)
ציווי = צורת פועל מיוחדת לגוף שני (נוכח/ת/ים), הפונה ישירות אל הנמען. הציווי נגזר מן העתיד בלי תחילית הגוף: תאמר → אמור, תשאיר → השאר, תשתה → שתה.
שלילה בציווי: אין ציווי שלילי בעברית; משתמשים ב"אל" + עתיד: "אל תפגין" (ולא "לא תפגין", ולא "אל הפגן").
דרישות:
טעות נפוצה: לכתוב פעלים בעתיד או בהווה ("אתה אומר שלום", "תאמר"), או להשתמש בשם הפועל או ב"יש" ("יש לומר שלום", "לא להפגין רגשות") – אלה אינם ציווי.
שאלה 11 · תפקידי בינוני; תיאורים; פסוקית נושא; פסוקיות "כי"
לפניכם קטע, ובו תיאור של אחד ממנהגי הנימוסים באנגלייה שתיארה תיירת ישראלית.
אני מביטה בהשתאות כיצד הם עולים במדרגות הנעות. העולים עומדים צמודים לימין, ואילו הממהרים מדלגים בנוחות משמאל לאנשים העומדים.
(1) ציינו מעל כל מילה המסומנת בקו את התפקיד התחבירי שלה.
(2) העתיקו מן הקטע שתי מילים שהתפקיד התחבירי המשותף להן הוא תיאור.
______ , ______
(3) לפניכם חלק ממשפט.
הממהרים מדלגים בנוחות משמאל לאנשים העומדים.
המירו חלק זה במשפט מורכב בעל פסוקית נושא.
לפניכם ארבעה משפטים מורכבים, ובהם נתחמו פסוקיות המתחילות במילת השעבוד "כי".
I. במשך מאות שנים מעולם לא פסקה התלונה הידועה [כי הולך ופוחת הדור.]
II. נימוסים עשויים להטעות [כי הם אינם מבטאים בהכרח את יחסנו האמיתי לזולת.]
III. יותר מחצי מן הנשאלים טענו [כי חוסר נימוס הוא הבעיה הגדולה ביותר של החברה האנושית.]
IV. הדעה הרווחת היא [כי הדור הצעיר כיום מנומס פחות מקודמו.]
ציינו מעל כל פסוקית את התפקיד התחבירי שלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
(1) עולים – נשוא; העולים – נושא; עומדים – נשוא; הממהרים – נושא.
(2) שתיים מאלה: כיצד / בהשתאות / (במדרגות הנעות) / צמודים / (לימין) / בנוחות / משמאל.
(3) מי שממהר מדלג בנוחות משמאל לאנשים העומדים. (או: מי שממהרים מדלגים...)
(1) בינוני – נשוא או שם עצם? אותה צורה ("עולים") יכולה להיות פועל או שם עצם. מכריעים לפי התפקיד במשפט:
(2) תיאורים – עונים על איך / היכן / באיזה מצב הפעולה נעשית:
הסעיף מבקש מילים, ולכן הכי בטוח לבחור מילים בודדות: כיצד, בהשתאות, צמודים, בנוחות, משמאל.
(3) פסוקית נושא: הופכים את הנושא "הממהרים" (בינוני מיודע = "אלה שממהרים") לפסוקית: [מי שממהר]פסוקית נושא מדלג בנוחות משמאל לאנשים העומדים. הפסוקית עונה על "מי מדלג?". שמים לב להתאמה: "מי שממהר – מדלג" (יחיד) או "אלה שממהרים – מדלגים".
טעות נפוצה: ב־(1) לסמן את "עולים" הראשון כשם עצם; ב־(2) להעתיק את "העומדים" (לוואי) או "לאנשים" (מושא); ב־(3) לכתוב פסוקית לוואי ("האנשים שממהרים מדלגים") – שם הנושא הוא "האנשים", והפסוקית רק מתארת אותו.
סעיף ב
I. פסוקית לוואי
II. פסוקית סיבה (תיאור סיבה)
III. פסוקית מושא
IV. פסוקית נשוא
אותה מילת שעבוד – תפקידים שונים. "כי" יכולה לפתוח פסוקית סיבה (= מפני ש) או פסוקית תוכן (= ש). מכריעים לפי השאלה שהפסוקית עונה עליה:
סימן עזר לפסוקית נשוא: נושא + אוגד (הוא/היא/הם) + פסוקית.
טעות נפוצה: לסמן את כל הפסוקיות כפסוקיות סיבה בגלל "כי"; לסמן את I כפסוקית מושא.
מערכת הצורות
שאלה 12 · שורש ובניין של פעלים; משפחות מילים
לפניכם טבלה, ובה משפטים שבהם פעלים מודגשים.
נתחו בטבלה שלפניכם את הפעלים המודגשים: ציינו את השורש ואת הבניין של כל פועל.
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| נוּכַל להבין את תחום הנימוסים, אם נבחן את התועלת שבהם. | ||
| בחברה שלנו מֻקְנֵית לנימוס חשיבות יתר. | ||
| הצברים הוֹקִיעוּ את כללי הנימוס בשל היעדר אותנטיות. | ||
| נימוסים הִצְטַיְּרוּ ככרטיס הכניסה לחברה הגבוהה. | ||
| במאה האחרונה הוּאַץ תהליך ההשתחררות של החברה מן הנימוסים. | ||
| השוטרת מוֹרָה לנהג להשתלב בתנועה. |
לפניכם ארבע מילים (1)–(4).
(1) מַתִּיר ______
(2) מְיֻתָּר ______
(3) הִתְרָה ______
(4) תָּר ______
לכל אחת מן המילים (1)–(4) התאימו מילה שנגזרה מאותו השורש מבין המילים שלפניכם.
הַתְרָאָה, לְנַתֵּר, מְתֻיָּר, לְהוֹתִיר
◂ פתרון מלא לשאלה 12
סעיף א
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| נוּכַל | י-כ-ל | פעל (קל) |
| מֻקְנֵית | ק-נ-י/ה | הופעל |
| הוֹקִיעוּ | י-ק-ע | הפעיל |
| הִצְטַיְּרוּ | צ-י/ו-ר | התפעל |
| הוּאַץ | א-ו-ץ | הופעל |
| מוֹרָה | י-ר-י/ה | הפעיל |
השיטה: מורידים את אותיות הגוף והזמן, מזהים את סימני הבניין ומשחזרים את אותיות השורש החסרות. כשיש ספק – מעבירים לעבר, נסתר, ומחפשים מילים מאותה משפחה.
טעות נפוצה: "נוכל" – נפעל או הופעל; "הוקיעו" – הופעל (בגלל ההוֹ־); שורש צ-ט-ר או צ-ט-י-ר ל"הצטיירו"; שורש י-א-ץ ל"הואץ".
סעיף ב
(1) מַתִּיר – לְנַתֵּר (נ-ת-ר)
(2) מְיֻתָּר – לְהוֹתִיר (י-ת-ר)
(3) הִתְרָה – הַתְרָאָה (ת-ר-י/ה)
(4) תָּר – מְתֻיָּר (ת-ו/י-ר)
המלכודת: בכל ארבע המילים יש ת' ו־ר', אבל השורשים שונים. מוצאים לכל מילה את השורש לפי התבנית:
טעות נפוצה: להתאים את "מתיר" ל"מתויר" או ל"להותיר" רק לפי הדמיון החיצוני; לא לזהות את הנ' הנבלעת ב"מַתִּיר".
שאלה 13 · שורש משותף, פועל ושם פעולה; נועד ועדות; פעלים סבילים
לפניכם ארבעה משפטים, ובהם מודגשות ארבע מילים.
– אדם מסיט את מבטו הצידה כשמישהו לידו מנהל שִׂיחָה אישית.
– אני מְשׂוֹחֵחַ בטלפון עם המורה.
– בנקים רבים מאפשרים ללקוחותיהם שִׂיחוּחַ (בלועזית: צ'ט) עם פקיד הבנק.
– מה אתה שָׂח?
(1) ציינו את השורש המשותף לארבע המילים המודגשות. ______
(2) מבין ארבע המילים המודגשות, העתיקו שני צמדים – בכל צמד יהיו פועל ושם פעולה מאותו הבניין.
ציינו את הבניין המשותף למילים שבאותו הצמד.
צמד I: פועל: ______ ; שם פעולה: ______ ; הבניין: ______
צמד II: פועל: ______ ; שם פעולה: ______ ; הבניין: ______
לפניכם משפט, ובו שתי מילים מודגשות.
נימוס נוֹעָד למנוע פגיעה בזולת, ולכן הוא מתקבל לעיתים כעֵדוּת לאופי מוסרי.
(1) כתבו את השורש של הפועל נוֹעָד. ______
(2) המילה עֵדוּת נוצרה בדרך של בסיס וצורן סופי.
ציינו את הבסיס של המילה עֵדוּת. ______
(3) מבין המילים ברשימה שלפניכם, הקיפו שתי מילים שהשורש שלהן זהה לשורש של הבסיס במילה עֵדוּת.
הֵעִיד, יִעוּד, הִוָּעֲדוּת, תְּעוּדָה, מוֹעֵד (חג), עֲדִי (תכשיט)
לפניכם קטע קצר.
הנימוס חיוני לבני אדם המצויים יחד. גם בהבעת רגשות יש יסוד של התחשבות בזולת, ואפילו מדובר בהתחשבות מהותית יותר. התנהגות נימוסית נתפסת כהתנהגות בלתי כנה המסתירה את רגשותינו האמיתיים, וכשאנו בסערת רגשות, קשה לנו לשמור על הנימוסים שמנוגדים לרגשותינו. (במסגרת)
העתיקו מן הקטע שלושה פעלים סבילים משלושה בניינים שונים, וציינו את הבניין של כל אחד מן הפעלים שהעתקתם.
הפועל: ______ הבניין: ______
הפועל: ______ הבניין: ______
הפועל: ______ הבניין: ______
◂ פתרון מלא לשאלה 13
סעיף א
(1) ש-י/ו-ח (שׂ-י/ו-ח)
(2) צמד I: פועל: מְשׂוֹחֵחַ; שם פעולה: שִׂיחוּחַ; הבניין: פיעל.
צמד II: פועל: שָׂח; שם פעולה: שִׂיחָה; הבניין: קל (פעל).
(1) השורש: בכל המילים חוזרות שׂ ו־ח, והאות האמצעית מתחלפת (י / ו) – גזרת ע"ו/י: שׂ-י/ו-ח.
(2) התאמת פועל לשם פעולה לפי הבניין:
שימו לב: "שיחה" ו"שוחח" הם הצמד שכולנו משתמשים בו ("שוחחנו שיחה"), אבל הם אינם מאותו בניין – זה בדיוק מה שהשאלה בודקת.
טעות נפוצה: לכתוב "פועל" במקום "פיעל" (שם הבניין הסביל); לצרף את "משוחח" ל"שיחה".
סעיף ב
(1) י-ע-ד
(2) עֵד
(3) הֵעִיד, תְּעוּדָה
(1) נוֹעָד – י-ע-ד. נוֹ־ בתחילת פועל = נפעל בגזרת פ"י/ו (נוֹלַד, נוֹסַף): הו' במקום י' השורש. מאותו שורש: ייעוד, מועד, ועידה, להיוועד.
(2) הבסיס של עֵדוּת – עֵד. מורידים את הצורן הסופי ־וּת (צורן גזירה של שם מופשט, כמו ילדוּת ← ילד) ונשאר הבסיס עֵד (מי שמעיד).
(3) השורש של הבסיס "עֵד" – ע-ו-ד (גזרת ע"ו: "הֵעִיד" בהפעיל, כמו הֵקִים). מילים מאותו שורש:
האחרות מן השורש י-ע-ד (יִעוּד, הִוָּעֲדוּת, מוֹעֵד) או מן השורש ע-ד-י (עֲדִי).
המלכודת: "נועד" ו"עדות" נראים קרובים (ע' ו־ד'), אבל שורשיהם שונים: י-ע-ד לעומת ע-ו-ד.
טעות נפוצה: להקיף "מועד" או "ייעוד" (שורש י-ע-ד, כמו נועד), או לכתוב שהבסיס הוא "עדה".
סעיף ג
הפועל: מצויים – הבניין: קל (פעל, בינוני פָּעוּל)
הפועל: מדובר / מנוגדים – הבניין: פועל (פֻּעַל)
הפועל: נתפסת – הבניין: נפעל
איך מזהים פועל סביל: הנושא אינו עושה את הפעולה אלא הפעולה נעשית בו ("מישהו מוצא אותם", "מישהו תופס את ההתנהגות").
מה אינו סביל: "המסתירה" (הפעיל – פעיל), "לשמור" (קל פעיל, שם פועל), שמות כמו "התחשבות", "התנהגות", "רגשות" – אינם פעלים כלל.
טעות נפוצה: להעתיק שמות (התחשבות, התנהגות) או פעלים פעילים (מסתירה); להעתיק שני פעלים מאותו בניין (מדובר ומנוגדים).
שאלה 14 · צורות בינוני; נָעִים; אֲכִילָה – צורן ומשקל
לפניכם משפט, ובו מודגשות צורות בינוני.
בכל שנה מַגִּיעִים לישראל עשרות אלפי עוֹלִים חדשים, המִּתְמוֹדְדִים עם אתגרים רבים בתהליך קליטתם, כמו הצורך להכיר כמה כללי נימוס מְקֻבָּלִים.
(1) ציינו מעל כל אחת מצורות הבינוני המודגשות את חלק הדיבור שלה.
(2) כתבו את השורש של כל אחת מן המילים האלה:
מַגִּיעִים ______ , עוֹלִים ______ .
לפניכם משפט, ובו מילה מודגשת.
הפרחים מפיצים ריח נָעִים.
(1) במשפט זה המילה נָעִים היא שם תואר. ציינו את השורש שלה. ______
(2) במשפט אחר המילה נָעִים יכולה לשמש בתפקיד פועל.
נתחו את הפועל נָעִים. השורש: ______ הבניין: ______
(1) לפניכם שני משפטים, ובהם המילה אֲכִילָה.
I. הנימוס עוסק בכללי ניהול שיחה ובאופן האֲכִילָה.
II. העוגה אֲכִילָה גם לאחר כמה ימים, בתנאי שהיא נשמרת בכלי סגור.
מבין המילים המודגשות במשפטים I–II, הקיפו את המילה שיש בה צורן נטייה, וציינו מעליה את משמעותו של צורן הנטייה.
(2) השלימו את הטבלה שלפניכם.
ציינו את המשקל של המילה אֲכִילָה ואת המשמעות של המשקל בכל אחד מן המשפטים.
| המשקל | משמעות המשקל | ||
|---|---|---|---|
| I. | הנימוס עוסק בכללי ניהול שיחה ובאופן האֲכִילָה. | ||
| II. | העוגה אֲכִילָה גם לאחר כמה ימים, בתנאי שהיא נשמרת בכלי סגור. |
◂ פתרון מלא לשאלה 14
סעיף א
(1) מגיעים – פועל; עולים – שם עצם; מתמודדים – פועל; מקובלים – שם תואר.
(2) מגיעים – נ-ג-ע; עולים – ע-ל-י/ה.
(1) צורת בינוני יכולה לשמש פועל, שם עצם או שם תואר. מכריעים לפי תפקידה במשפט:
(2) השורשים:
טעות נפוצה: לכתוב שורש ג-י-ע ל"מגיעים" (בגלל הי' שבמילה – היא סימן הפעיל); לא לכתוב את חלק הדיבור מעל המילים ולהשמיט את הסעיף.
סעיף ב
(1) נ-ע-ם
(2) השורש: נ-ו-ע; הבניין: קל (פעל).
(1) שם התואר נָעִים – משקל קָטִיל (כמו חָבִיב, עָדִין, קָשִׁיחַ): השורש נ-ע-ם (נועם, להנעים). הי' היא חלק מן המשקל, וה־ם היא אות שורש.
(2) הפועל נָעִים – "הם נָעִים" = זזים. זה בינוני רבים של קל בגזרת ע"ו (קָם → קָמִים, שָׁב → שָׁבִים): נָע → נָעִים. השורש נ-ו-ע (תנועה, נוֹעַ, להניע); ה־ים היא סיומת הרבים, לא אות שורש.
הדרך להכריע: משבצים את המילה במשפט שבו היא פועל ("העננים נָעִים בשמיים"), מעבירים ליחיד (נָע) ולעבר (נָע / נָעוּ), ומזהים את הגזרה.
טעות נפוצה: לכתוב "פעולה" או "שם פעולה" במקום שם הבניין, או לכתוב גם לפועל את השורש נ-ע-ם.
סעיף ג
(1) המילה במשפט II: אֲכִילָה – צורן הנטייה ־ָה, ומשמעותו: נקבה.
(2)
| המשקל | משמעות המשקל | ||
|---|---|---|---|
| I. | ...ובאופן האֲכִילָה. | קְטִילָה | שם פעולה |
| II. | העוגה אֲכִילָה... | קָטִיל (+ צורן נקבה) | תכונה / שם תואר (ניתן לאכול אותה) |
שתי מילים זהות במראה, שונות במבנה:
הבדיקה: אם אפשר להחליף את המילה בצורת זכר – יש צורן נטייה. "העוגה אכילה" → "הלחם אכיל" ✓. "אופן האכילה" → אין צורת זכר.
טעות נפוצה: להקיף את המילה במשפט I (כי ה־ָה נראית כסיומת), או לכתוב לשתיהן את המשקל קְטִילָה.
שאלה 15 · מחווה; מהות–מהותי–מהותית; בסיסים שאולים; נִגְבָּה/נִגְבֶּה
לפניכם שני משפטים, ובהם שתי מילים מודגשות.
– מֶחְוַת היד המורה לנהג להשתלב היא טקס קטן.
– מֶחְווֹת אלה הן טקסים קטנים המביעים התחשבות בזולת.
(1) ציינו את השורש המשותף לשתי המילים המודגשות. ______
(2) שתי המילים המודגשות מסתיימות בצורן נטייה.
בחרו באחת מן המילים המודגשות, וכתבו מעליה את משמעות הצורן הסופי שלה.
לפניכם משפט, ובו מילה מודגשת.
הנימוס מונע פגיעה מַהוּתִית בזולת.
המילה מַהוּתִית נוצרה בשלושה שלבים.
בכל אחד מן המשפטים שלפניכם הקיפו את האפשרות הנכונה, והשלימו את המידע החסר.
– במילה מַהוּת הצורן הסופי ־וּת הוא צורן גזירה / נטייה, ומשמעותו ______.
– במילה מַהוּתִי הצורן הסופי ־ִי הוא צורן גזירה / נטייה ומשמעותו ______.
– במילה מַהוּתִית הצורן הסופי ת הוא צורן גזירה / נטייה ומשמעותו ______.
לפניכם ארבע מילים שנוצרו בדרך של בסיס וצורן סופי.
בַּנְקַאי, דְּבוֹרַאי, יַמַּאי, סְפּוֹרְטַאי
ציינו במה שונים הבסיסים של המילים בַּנְקַאי, סְפּוֹרְטַאי מן הבסיסים של המילים דְּבוֹרַאי, יַמַּאי.
לפניכם משפט, ובו שני זוגות פעלים מודגשים. בכל זוג הקיפו את הפועל המתאים להקשר.
בימינו המחיר שנִגְבָּה / נִגְבֶּה על הפרת כללי נימוס נמוך מן המחיר שנִגְבָּה / נִגְבֶּה על הפרתם של כללי נימוס אלה בימי הביניים.
◂ פתרון מלא לשאלה 15
סעיף א
(1) ח-ו-י/ה
(2) מֶחְוַת (היד) – משמעות הצורן הסופי: סמיכות (צורת הנסמך).
או: מֶחְווֹת (אלה) – משמעות הצורן הסופי: נקבה רבות / רבות.
(1) השורש: מורידים את המ' של המשקל (מִקְטָל/מֶקְטָל) ואת הסופיות: נשארות ח-ו, והאות השלישית היא ה' (מֶחְוָה – כמו מַרְאֶה, מִקְוֶה). שורש ח-ו-י/ה ("לחוות דעה", "חוויה").
(2) צורת הנפרד היא מֶחְוָה. משתי הצורות המודגשות:
טעות נפוצה: לכתוב ל"מחוות היד" שמשמעות הצורן היא "נקבה" – אומנם המילה נקבה, אבל הצורן ־ַת כאן מסמן את מצב הנסמך.
סעיף ב
– מַהוּת: ־וּת הוא צורן גזירה, ומשמעותו הפשטה (שם מופשט).
– מַהוּתִי: ־ִי הוא צורן גזירה, ומשמעותו שם תואר (תכונה).
– מַהוּתִית: ת הוא צורן נטייה, ומשמעותו נקבה.
ההבדל בין הצורנים: צורן גזירה יוצר מילה חדשה, עם משמעות חדשה ולעיתים חלק דיבור חדש (ילד → ילדוּת). צורן נטייה אינו יוצר מילה חדשה; הוא רק מציין מין, מספר, סמיכות או שייכות של אותה מילה (תלמיד → תלמידָה).
שלב 1: מָה + ־וּת → מַהוּת – מילה חדשה, שם מופשט ("מה שהדבר הוא"). ־וּת = גזירה, הפשטה.
שלב 2: מַהוּת + ־ִי → מַהוּתִי – משם עצם נוצר שם תואר (חדש בחלק הדיבור). ־ִי = גזירה, ומשמעותו יצירת שם תואר.
שלב 3: מַהוּתִי + ־ת → מַהוּתִית – אותו שם תואר בנקבה (פגיעה – נקבה). ־ת = נטייה, נקבה.
טעות נפוצה: לסמן את ־ִי כצורן נטייה "שייכות" (כמו בכינוי "ספרִי"); לסמן את ־וּת כנטייה. שימו לב לשלבים – כל שלב נבנה על הקודם.
סעיף ג
הבסיסים של המילים בנקאי, ספורטאי (בנק, ספורט) הם בסיסים שאולים מלעז (מילים לועזיות), ואילו הבסיסים של דבוראי, ימאי (דבורה, ים) הם בסיסים עבריים.
מה משותף לכל הארבע: כולן נוצרו מבסיס + צורן הגזירה ־ַאי (בעל מקצוע / עיסוק). לכן ההבדל צריך להיות בבסיסים עצמם.
ההבדל – מקור הבסיס:
טעות נפוצה: לכתוב על תוכן הבסיסים ("כסף וספורט לעומת טבע וים") או על מספר ההברות – המילים נבחרו כדי לבדוק את ההבחנה בין בסיס לועזי לבסיס עברי.
סעיף ד
בימינו המחיר שנִגְבֶּה על הפרת כללי נימוס נמוך מן המחיר שנִגְבָּה על הפרתם של כללי נימוס אלה בימי הביניים.
שתי צורות של נפעל בגזרת ל"י, שורש ג-ב-י/ה:
ההקשר מכריע: "בימינו" → הווה → נִגְבֶּה; "בימי הביניים" → עבר → נִגְבָּה.
כלל אצבע: בנפעל ל"י – סגול בסוף = הווה; קמץ בסוף = עבר.
טעות נפוצה: להחליף בין הצורות או לבחור אותה צורה בשני המקומות.
שאלה 16 · שורש, משקל וגזרה; מ' שורשית; דרכי תצורה ושמות פעולה
לפניכם שני משפטים I–II, ובהם שמות עצם מודגשים. ענו על השאלות שלאחר כל משפט.
I. לעיתים מאחורי נימוס מסתתרת הוֹנָאָה.
הַסְוָאָה, הַדָּחָה, הַפְלָיָה, הֲגִירָה
II. בחנופה אין מציגים את הדברים באופן גָּלוּי.
קְרוּיִים, תְּנַאי, נָשׂוּי, מְצוּיָה
מבין המילים המודגשות שלפניכם, הקיפו את המילה שהאות מ"ם בה שורשית.
מַגָּע, מֵסִיט, מוֹנֵעַ, מְקֻטְלָג
לפניכם משפטים ובהם שלוש מילים מודגשות.
(1) ציינו מעל כל אחת מן המילים המודגשות את דרך התצורה שלה.
(2) לפניכם שלוש המילים הכתובות לעיל.
רַכֶּבֶת ______ רַכֶּבֶל ______ כַּרְמְלִית ______
כתבו ליד כל אחת מן המילים מילה אחת שנוצרה באותה דרך התצורה. את המילים בחרו מן הרשימה שלפניכם.
קַטְנוֹעַ, מַזְלָ"ט, הֶסֵּעִית (שאטל), גַּלְשָׁן, טְרַקְטוֹר
(3) כתבו ליד כל אחת מן המילים שלפניכם שם פעולה בבניין קל, שנגזר מאותו השורש שלה.
מַסּוֹק ______ מָטוֹס ______ דָּאוֹן ______
◂ פתרון מלא לשאלה 16
סעיף א
I. השורש: י-נ-י/ה; השם שאינו באותו המשקל: הֲגִירָה.
II. השורש: ג-ל-י/ה; המילה מאותה הגזרה: תְּנַאי.
I. הוֹנָאָה – משקל הַקְטָלָה (שם הפעולה של הפעיל) בגזרת פ"י/ו: הַ+יְ ← הוֹ (כמו הוֹדָעָה, הוֹרָדָה). מכאן השורש מתחיל ב־י'; האות השלישית י/ה (ל"י): י-נ-י/ה ("אונאה", "להונות" = לרמות).
בדיקת הרשימה:
II. גָּלוּי – משקל קָטוּל (בינוני פָּעוּל של קל). בגזרת ל"י הי' מופיעה בסוף (גָּלוּי, קָנוּי). השורש ג-ל-י/ה (גילה, גלות... גָּלָה). הגזרה: ל"י.
בדיקת הרשימה:
טעות נפוצה: לבחור "מצויה" או "נשוי" (בגלל הדמיון החיצוני לגלוי); לכתוב לשורש של "הונאה" ה-נ-א או א-נ-י.
סעיף ב
מוֹנֵעַ
מוֹנֵעַ – בינוני קל (קוֹטֵל) בגזרת ל"ג (כמו יוֹדֵעַ): השורש מ-נ-ע (מנע, מניעה). המ' היא אות שורש.
בשאר המילים המ' היא חלק מן המשקל או התבנית:
טעות נפוצה: לבחור "מגע" או "מקוטלג" – המ' בהם היא מ' המשקל/הבינוני.
סעיף ג
(1) רַכֶּבֶת – שורש ומשקל; רַכֶּבֶל – הלחם בסיסים; כַּרְמְלִית – בסיס וצורן סופי.
(2) רַכֶּבֶת – גַּלְשָׁן; רַכֶּבֶל – קַטְנוֹעַ; כַּרְמְלִית – הֶסֵּעִית.
(3) מַסּוֹק – נְסִיקָה; מָטוֹס – טִיסָה; דָּאוֹן – דְּאִיָּה.
(1) דרכי התצורה:
(2) התאמה לפי דרך התצורה:
(מַזְלָ"ט – ראשי תיבות: "מטוס זעיר ללא טייס"; טְרַקְטוֹר – מילה שאולה. אין להן התאמה.)
(3) שם פעולה של קל – משקל קְטִילָה:
טעות נפוצה: ב־(3) לכתוב לשורש של "דאון" ד-י-ן או ד-א-ן ולהציע "דיון", "דאינה"; לכתוב "סיקה" במקום נסיקה (לא לזהות את הנ' הנבלעת).