בגרות בלשון שאלון עיקרי 011281 - קיץ 2024, מועד ב'
שאלון עיקרי (הבנה, הבעה ולשון) · שאלון 011281 · קיץ, מועד ב' · 16 שאלות · 3:30 שעות
בחינת הבגרות בלשון, קיץ 2024, מועד ב', כל 16 השאלות כמו בשאלון, והמאמרים שבנספח. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא: מה בודקים בשאלה, הכלל שמכריע, ואיך מגיעים לתשובה. במטלת הכתיבה - חיבור לדוגמה בציון מלא, המבנה שלו והסבר לפי רכיבי ההערכה.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
שימו לב: בבחינה זו יש הנחיות מיוחדות. יש לענות על השאלות על פי הנחיות אלה.
א. משך הבחינה: שלוש שעות וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני חלקים.
חלק ראשון – הבנה והבעה – 50 נקודות
חלק שני – לשון – 50 נקודות
פרק א: שם המספר ואותיות השימוש
פרק ב: תחביר / פרק ג: מערכת הצורות – יש לבחור באחד הפרקים
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: דף עזר (נספח 2).
ד. הוראה מיוחדת: יש לענות על השאלות בגוף שאלון זה לפי ההוראות.
שימו לב: בסוף הבחינה מצורפים דפי טיוטה. אין להוסיף דפים אחרים למחברת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
נספחים: נספח 1 – מאמרים; נספח 2 – דף עזר.
הנחיות מיוחדות למועד זה: בפרק ב (תחביר) ובפרק ג (מערכת הצורות) חמש שאלות בכל פרק (לכל שאלה – 12 נקודות). תוכלו לענות, באופן מלא או חלקי, על כל השאלות בפרק זה, אך מספר הנקודות שתוכלו לצבור בפרק לא יעלה על 40 נקודות.
חלק ראשון – הבנה והבעה
ההוראות לחלק זה
(50 נקודות)
קראו את המאמרים 1–3 שבנספח 1 המצורף, וענו על כל השאלות 1–5 שלפניכם.
הקפידו על כתב ברור, על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
(נספח 1 – מאמרים: לפניכם שלושה מאמרים. קראו אותם, וענו על השאלות בשאלון המחברת המצורף.)
שאלה 1 · טענה והסתייגות ממנה
כותב מאמר 1 מביא כמה טענות, אך הוא מסתייג מאחת מהן.
לפניכם ארבע מן הטענות. הקיפו את הטענה שהכותב מסתייג ממנה. (3 נקודות)
(1) השפה מעצבת את תפיסת המציאות של דובריה.
(2) ידיעת שפה היא מעין כרטיס כניסה לתרבות של דובריה.
(3) השפה משקפת בצורה מדויקת את הלך הרוח של דובריה.
(4) לימוד שפה חדשה מאפשר לנו להשתתף במיזם שימור השפות הבלתי רשמי של המין האנושי.
נסחו במשפט אחד את ההסתייגות של כותב מאמר 1 מן הטענה שהקפתם בסעיף א. (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
(1) השפה מעצבת את תפיסת המציאות של דובריה.
איך מזהים הסתייגות: מחפשים טענה שאחריה בא ביטוי של ויתור או ניגוד שמצמצם אותה.
איתור: הטענה (1) מופיעה בפסקה ג, והיא מוצגת כ"דעה מקובלת" ולא כעמדת הכותב: "לפי דעה מקובלת, שפות נבדלות זו מזו... השפה מעצבת את תפיסת המציאות של דובריה". פסקה ד נפתחת במילים "עם זאת מקוורטר טוען כי יש להביא בחשבון..." – כלומר מיד אחרי הטענה בא ביטוי הסתייגות.
למה לא האפשרויות האחרות: טענות (2) ו־(3) מופיעות בפסקה ה, וטענה (4) בפסקה ח. בכולן הכותב מציג אותן כנימוקים בעד לימוד שפה נוספת ("בלי ספק מעין כרטיס כניסה", "משקפת בצורה מדויקת"), ואינו מסתייג מהן.
טעות נפוצה: לבחור ב־(3), משום שגם היא עוסקת בקשר בין שפה לתפיסה. אבל הכותב מסתייג רק מן הטענה שהשפה מעצבת את תפיסת המציאות, ולא מן הטענה שהיא משקפת את הלך הרוח.
סעיף ב
אומנם השפה משפיעה על תפיסת המציאות, אך יש גורמים רבים מאוד מלבד השפה המעצבים את תפיסת המציאות שלנו, שהרי גם דוברי אותה השפה תופסים את המציאות באופנים שונים מאוד.
איתור: פסקה ד: "יש להביא בחשבון שלאנשים יש תפיסות מציאות שונות ומגוונות לאין שיעור, גם אם הם דוברים את אותה השפה. המסקנה היא שבתפיסת המציאות שלנו מעורבים גורמים רבים מאוד מלבד השפה".
מה צריך להיות בתשובה מלאה:
1. הכרה חלקית בטענה (השפה אכן משפיעה) – זה מה שהופך את הדברים להסתייגות ולא להפרכה.
2. הצמצום: השפה אינה הגורם היחיד – יש גורמים רבים אחרים.
3. רצוי להוסיף את הנימוק: דוברי אותה שפה תופסים את המציאות בדרכים שונות. אפשר גם להזכיר את המסקנה בסוף הפסקה: שפה נוספת "תאיר עבורנו פינות חדשות, אך לא תגרום לשינוי הכרתי".
ניסוח: משפט אחד בלבד, במילים שלכם. מבנה נוח הוא "אומנם... אך..." – הוא מבטא בדיוק את רעיון ההסתייגות.
טעות נפוצה: להעתיק את המשפט "השפה מעצבת את תפיסת המציאות" עם המילה "לא" ("השפה אינה מעצבת..."). הכותב אינו שולל את השפעת השפה, אלא טוען שהיא רק אחד מגורמים רבים.
שאלה 2 · הסבר האירוניה בעניין האינטרנט
בפסקה ז במאמר 1 כתוב: "האירוניה היא שאותו המצע שתורם רבות להכחדתן של שפות – האינטרנט – הוא גם אחד האמצעים החשובים התורמים להפצתן ולשימורן".
הסבירו קביעה זו על פי מאמר 1. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2
מצד אחד, האינטרנט תורם להכחדת שפות: האנגלית היא שפת האינטרנט, וככל שהשימוש באינטרנט מתרחב, האנגלית נהפכת לשפה כלל־עולמית שבה העולם כולו יוכל לתקשר, ולכן מספר השפות המדוברות צפוי להצטמצם מ־6,000 למאות בודדות. מצד אחר, דווקא האינטרנט הופך את לימוד השפות לזמין ולפשוט יותר מאי פעם – כל אחד יכול ללמוד דרכו שפה חדשה בקלות – וכך הוא מסייע להפיץ שפות ולשמר אותן. האירוניה היא שאותו אמצעי עצמו גורם לשתי תוצאות הפוכות: גם להיעלמות שפות וגם לשימורן.
מה נדרש: להסביר את שני צדדי הקביעה ואת הניגוד ביניהם (זו האירוניה).
צד 1 – האינטרנט מכחיד שפות (פסקות א–ב): "השימוש באינטרנט הולך ומתרחב בחיינו, כך גם השפה האנגלית, ובשלב מסוים העולם כולו יוכל לתקשר בשפה אחת"; "האנגלית היא שפת האינטרנט"; "בתוך מאה שנה בערך יצטמצם מספר השפות המדוברות כיום מ־6,000 למאות בודדות בלבד".
צד 2 – האינטרנט מפיץ ומשמר שפות (פסקה ז): "כיום רכישת שפה חדשה היא דבר זמין ופשוט יותר מאי פעם". הזמינות הזאת נובעת מן האינטרנט: דרכו אפשר ללמוד כמעט כל שפה בקלות. ובפסקה ח: לימוד שפה חדשה מאפשר "להשתתף במיזם שימור השפות".
האירוניה: תוצאה הפוכה מן הצפוי – הכלי שגורם להיעלמות שפות הוא גם הכלי שעוזר להציל אותן.
מבנה מומלץ לתשובה: "מצד אחד... מצד אחר... האירוניה היא ש...". תשובה מלאה כוללת את שני הצדדים, את הנימוק לכל צד ואת המילה המסכמת (סתירה / תוצאה הפוכה).
טעות נפוצה: להסביר רק צד אחד (בדרך כלל רק את ההכחדה), או לכתוב "האינטרנט מכחיד שפות וגם משמר אותן" בלי להסביר איך.
שאלה 3 · מסקנה משותפת לקוסטה ולמנדלה
על פי מאמר 2, מהי המסקנה המשותפת למחקרו של קוסטה בעניין קבלת החלטות ולדבריו של נלסון מנדלה? (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3
המסקנה המשותפת היא ששפת האם פונה אל הרגש, ואילו שפה זרה פונה אל השכל: במחקרו של קוסטה מי שנשאל בשפת האם קיבל החלטה רגשית יותר, ומי שנשאל בשפה זרה קיבל החלטה רציונלית יותר; ולדברי מנדלה, דיבור בשפה שהאדם מבין מגיע אל מוחו (שכלו), ואילו דיבור בשפת האם שלו מגיע אל ליבו (רגשותיו).
שלב 1 – לאתר את שני הפריטים:
שלב 2 – למצוא את המכנה המשותף: בשני המקרים יש הבחנה בין שפת האם לשפה אחרת: שפת האם ← רגש ("לב", "החלטה רגשית"); שפה זרה ← שכל ("מוח", "החלטה רציונלית").
שלב 3 – ניסוח: קודם המסקנה הכללית במשפט אחד, ואחר כך הוכחה קצרה מכל אחד משני המקורות. שימו לב ש"מוח" בדברי מנדלה פירושו כאן השכל ו"לב" פירושו הרגש – כדאי לכתוב זאת במפורש.
טעות נפוצה: לסכם כל מקור בנפרד בלי לנסח מסקנה משותפת, או לכתוב רק "לשפה יש השפעה על האדם" – זו הכללה רחבה מדי שאינה מציגה את ההבחנה בין שפת האם לשפה הזרה.
שאלה 4 · הוכחות לכך שתוצאות מחקר אינן מקובלות
בפסקה ד במאמר 3 מוצג מחקר שנערך בשנות השבעים של המאה ה־20, ומשתמע מן הכתוב כי תוצאותיו אינן מהימנות ואינן מקובלות כיום.
הביאו שתי הוכחות מפסקות ד–ה שתוצאות המחקר אינן מקובלות בימינו, והסבירו אותן. (4 נקודות)
הוכחה מפסקה ד: ______
הוכחה מפסקה ה: ______
בפסקה ד במאמר 3 כתוב: "לא הובאו בחשבון רכיבים רבים".
על פי תיאור המחקר, איזה רכיב לא הובא בחשבון והיה יכול להשפיע על תוצאות המחקר? הסבירו את דבריכם. (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
הוכחה מפסקה ד: "תוצאותיו היו מקובלות במשך שנים רבות" – הפועל בזמן עבר מלמד שהתוצאות היו מקובלות בעבר, וכיום הן כבר אינן מקובלות. (אפשר גם: "במשך שנים חשבו חוקרים כי דו־לשוניות גורמת לילדים האלה להיות דווקא בעמדת נחיתות" – הניסוח בעבר מלמד שהיום כבר לא חושבים כך; ומן המאמר ידוע שכיום מייחסים לדו־לשוניים דווקא יתרון מוחי.)
הוכחה מפסקה ה: "מחקרים אחרים הוכיחו יתרון קוגניטיבי של האדם הדו־לשוני" – מחקרים אחרים מצאו את ההפך מן המחקר הקנדי (יתרון ולא עיכוב), ולכן תוצאותיו נסתרו.
מה נדרש: הוכחה אחת מכל פסקה – ציטוט או הפניה מדויקת – וגם הסבר כיצד הוא מוכיח שהתוצאות אינן מקובלות כיום. ציטוט בלי הסבר אינו מזכה בניקוד מלא.
פסקה ד – רמז לשוני (זמן הפועל): כל דברי פריאור מנוסחים בעבר: "במשך שנים חשבו", "תוצאותיו היו מקובלות במשך שנים רבות". הבחירה בזמן עבר מרמזת שהמצב השתנה. גם פתיחת הדברים – "מתארת את השינוי שחל בשנים האחרונות" – תומכת בכך.
פסקה ה – רמז תוכני (מחקרים סותרים): "מחקרים אחרים הוכיחו יתרון קוגניטיבי" – המילה "אחרים" מעמידה מחקרים אלה מול המחקר הקנדי, ומסקנתם (יתרון) הפוכה ממסקנתו (עיכוב).
טעות נפוצה: להביא כהוכחה מפסקה ד את המשפט "לא הובאו בחשבון רכיבים רבים". משפט זה מסביר מדוע המחקר אינו מהימן (וזה נושא סעיף ב), אבל אינו מראה שהתוצאות אינן מקובלות כיום – להפך, המשפט ממשיך: "אך תוצאותיו היו מקובלות". ההוכחה כאן היא דווקא הפועל "היו".
סעיף ב
הרכיב שלא הובא בחשבון הוא המעמד החברתי־כלכלי של הילדים. במחקר השוו ילדים דוברי שפה אחת ממעמד בינוני־גבוה לילדים דו־לשוניים ממעמד נמוך. ייתכן שהעיכוב השפתי שנמצא אצל הדו־לשוניים נבע ממעמדם החברתי־כלכלי הנמוך (למשל מתנאים ומהזדמנויות לימודיות דלים יותר) ולא מן הדו־לשוניות עצמה, ולכן אי אפשר לקבוע שהדו־לשוניות היא שגרמה לעיכוב.
איתור: "השוו ילדים דוברי שפה אחת ממעמד חברתי־כלכלי בינוני־גבוה לילדים דו־לשוניים ממעמד נמוך, והגיעו למסקנה שהדו־לשוניים מעוכבים מבחינת השפה".
חשיבה ביקורתית על מחקר: במחקר השוואתי צריך שהקבוצות יהיו דומות בכל דבר מלבד הגורם הנבדק (כאן – דו־לשוניות). במחקר הזה הקבוצות נבדלו בשני דברים: מספר השפות וגם המעמד החברתי־כלכלי. לכן אי אפשר לדעת איזה מהם גרם לפער.
מבנה התשובה: (1) שם הרכיב – המעמד החברתי־כלכלי; (2) הנתון מן המחקר – בינוני־גבוה לעומת נמוך; (3) ההסבר – העיכוב יכול לנבוע מן המעמד ולא מן הדו־לשוניות.
טעות נפוצה: לכתוב רק "המעמד החברתי־כלכלי" בלי להסביר כיצד הוא יכול היה להשפיע על התוצאות, או לכתוב רכיב שאינו מופיע בתיאור המחקר (גיל, מין וכדומה) – השאלה מבקשת רכיב על פי תיאור המחקר.
שאלה 5 · מטלת כתיבה: סקירה על השינוי בתפיסת הדו־לשוניות ועל יתרונותיה
מטלת כתיבה (25 נקודות)
בבית ספרכם עומד להתקיים יריד שפות שנועד לעודד תלמידים ללמוד שפות זרות.
לקראת היריד התבקשתם לכתוב סקירה.
בסקירה הסבירו את השינוי שחל בתפיסה בנוגע לדוברים דו־לשוניים ואת היתרונות של הדו־לשוניות לאדם.
התבססו על מאמרים 2 ו־3.
כתבו בהיקף של 100–200 מילים. הקפידו על דרכי מסירה מקובלות ועל אזכור מקורות המידע בגוף הסקירה ובסופה (ביבליוגרפיה).
השתמשו בעמוד זה לכתיבת טיוטה, ואת הסקירה כתבו בעמודים 7–8.
◂ חיבור לדוגמה והסבר לשאלה 5
דו־לשוניות: מחשש ליתרון
דו־לשוניות היא היכולת לתקשר בשתי שפות. במהלך המאה ה־20 השתנתה מן הקצה אל הקצה התפיסה בנוגע לאנשים דו־לשוניים, וכיום מקובל להניח כי ידיעת שתי שפות מקנה יתרונות רבים (דינור, 2020; קופפר, 2015).
באמצע המאה הקודמת סברו כי ילדים הגדלים בבית דו־לשוני יתקשו בלימודים ואף עלולים לפתח פיצול אישיות (דינור, 2020). מחקר שנערך בקנדה בשנות השבעים הסיק כי ילדים דו־לשוניים מעוכבים בהתפתחות השפה, אך הוא לא הביא בחשבון את הפער במעמד החברתי־כלכלי בין הקבוצות שהושוו (קופפר, 2015). עם זאת, כבר בשנות השישים החלה התפיסה להשתנות, ומחקרים חדשים הצביעו דווקא על יתרונות (דינור, 2020; קופפר, 2015).
היתרון הראשון הוא קוגניטיבי: ילדים דו־לשוניים מנהלים ביעילות תהליכי חשיבה גבוהים, כגון פתרון בעיות וזיכרון, מתאפיינים בגמישות מחשבתית ומבצעים משימות במאמץ קטן יותר (קופפר, 2015). יתרון נוסף נוגע לבריאות המוח: הדו־לשוניות מעכבת את הופעתן של דמנצייה ושל אלצהיימר, גם כשהשפה הנוספת נלמדת בגיל מבוגר (דינור, 2020; קופפר, 2015). לבסוף, לדו־לשוניות יש גם יתרון חברתי ותרבותי: דו־לשוניים נוטים להיות אמפתיים יותר, ומבינים לעומק תרבות אחרת ואף את תרבותם שלהם (דינור, 2020).
נראה אפוא כי ידיעת שפה נוספת תורמת לאדם בתחומים רבים – מן המוח ועד הקשר עם הזולת.
ביבליוגרפיה
דינור, ד' (דצמבר, 2020). האם כדאי לדבר עם ילדים בשתי שפות? מגזין אפוק. אוחזר מ־epoch.org.il.
קופפר, ר' (פברואר, 2015). היתרונות של חינוך דו־לשוני. הארץ. אוחזר מ־haaretz.co.il.
(מספר מילים: 180, בלי הכותרת ורשימת המקורות)
1. מה המטלה דורשת – שני תבחינים: (א) השינוי בתפיסה בנוגע לדו־לשוניים – מה חשבו בעבר ומה חושבים כיום; (ב) היתרונות של הדו־לשוניות לאדם. סקירה שמטפלת רק באחד מהם תאבד ניקוד רב. עמדה אישית אינה נדרשת – גם אם הסקירה נכתבת ליריד שמעודד לימוד שפות.
2. איסוף החומר:
פריטים שמופיעים בשני המאמרים (השינוי בתפיסה, עיכוב מחלות המוח) הם הבסיס למיזוג – הם מובאים פעם אחת עם אזכור כפול.
3. מבנה הסקירה:
4. עמידה בתבחינים:
5. טעויות אופייניות:
חלק שני – לשון
ההוראות לחלק זה
(50 נקודות)
בחלק זה שלושה פרקים. ענו על שני פרקים: על פרק א – חובה, ועל אחד מן הפרקים ב–ג.
פרק א: שם המספר ואותיות השימוש – חובה (10 נקודות)
בפרק זה ענו על שאלה 6.
לפניכם שני פרקים: פרק ב – תחביר, פרק ג – מערכת הצורות.
בחרו בפרק שלמדתם: בפרק ב – תחביר או בפרק ג – מערכת הצורות.
בפרק שבחרתם ענו על השאלות לפי ההוראות.
ציינו את שם הפרק שבחרתם: ______
פרק ב: תחביר (40 נקודות)
בפרק זה חמש שאלות, 7–11 (לכל שאלה – 12 נקודות).
תוכלו לענות, באופן מלא או חלקי, על כל השאלות בפרק זה, אך מספר הנקודות שתוכלו לצבור בפרק לא יעלה על 40 נקודות.
פרק ג: מערכת הצורות (40 נקודות)
בפרק זה חמש שאלות, 12–16 (לכל שאלה – 12 נקודות).
תוכלו לענות, באופן מלא או חלקי, על כל השאלות בפרק זה, אך מספר הנקודות שתוכלו לצבור בפרק לא יעלה על 40 נקודות.
שם המספר ואותיות השימוש
שאלה 6 · שם המספר ואותיות השימוש
לפניכם משפטים ובהם מספרים מודגשים וכן אפשרויות להגיית שם המספר ואותיות השימוש.
כתבו במילים את המספרים המודגשים (אין צורך לנקד), והקיפו את הצורה הנכונה מבין האפשרויות להגיית שם המספר ואותיות השימוש.
דו־לשוניות שבה שתי השפות נרכשות במקביל בִּשְׁלוֹשׁ / בְּשְׁלֹשֶׁת / בְּשְׁלוֹשׁ / בִּשְׁלֹשֶׁת השנים הראשונות לחיים, ודו־לשוניות שבה השפה הנוספת נרכשת לאחר גיל שנתיים–שלוש.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
הכלל הבסיסי: במספרים 3–10 (וגם באחדות שבמספרים המורכבים) צורת המספר "הפוכה" למין שם העצם: עם שם עצם זכר – צורה עם ה' בסוף (שלושה, תשעה); עם שם עצם נקבה – צורה בלי ה' (שלוש, חמש). לכן שואלים תמיד: מה מינו של שם העצם הנספר? ובמקרים מיוחדים (תאריך, שנה, מספר סתמי, "פי") – זוכרים את הכלל המיוחד.
1. ב־22 בפברואר – עשרים ושניים. היום בחודש נקרא כמספר זכר (כאילו נאמר "היום העשרים ושניים"): עשרים ושניים בפברואר, ולא "עשרים ושתיים".
2. השנה 2022 – אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם. את השנה קוראים בצורת נקבה (שָׁנָה – נקבה), ולכן "ושתיים". ו' החיבור לפני אות בשווא נהגית וּ (שורוק): וּשְׁתַּיִם, כמו "וּשְׁלוֹשָׁה". הצורה וְשְׁתַּיִם שגויה – אי אפשר לפתוח מילה בשני שוואים.
3. חֲמֵשׁ השפות. "שפה" – נקבה, ולכן חמש. לפני שם עצם מיודע בא שם המספר בצורת הנסמך, אבל בנקבה צורת הנסמך זהה לצורת הנפרד (חוץ משתיים ← שְׁתֵּי): חֲמֵשׁ השפות. חֲמֵשֶׁת היא צורת הנסמך של הזכר ("חמשת הספרים").
4. תשעה מיליון. "מיליון" – שם עצם זכר, ולכן תִּשְׁעָה (עם ה'), כמו "תשעה אלף".
5. שני סוגים. "סוג" – זכר. המספר 2 בא לפני שם העצם בצורת הנסמך: שְׁנֵי סוגים (ולא "שניים סוגים").
6. בִּשְׁלוֹשׁ השנים. "שנה" – נקבה, ולכן שָׁלוֹשׁ, ובנקבה הנסמך זהה לנפרד (שְׁלֹשֶׁת היא צורת הזכר: "שלושת הימים"). ב' השימוש לפני אות בשווא נהגית בִּ (בחיריק), משום שאין שני שוואים בתחילת מילה: בִּשְׁלוֹשׁ.
7. פי שלושה. אחרי המילה "פי" (כפל) בא שם המספר בצורת זכר: פי שניים, פי שלושה, פי עשרה. לכן "פי שלושה" ולא "פי שלוש".
8. בעמוד שישים ואחת. כאן 61 אינו סופר עמודים – הוא מספר סתמי המציין את מספרו של העמוד. מספר סתמי נקרא תמיד בצורת נקבה: שישים ואחת (כמו "עמוד שלוש", "קו חמש").
9. שְׁמוֹנָה מוסדות. "מוסד" – זכר (רבים: מוסדות, אך היחיד "מוסד" זכר), ולכן שְׁמוֹנָה (בקמץ, צורת הזכר). שְׁמוֹנֶה (בסגול) היא צורת הנקבה.
10. בני שש עשרה. בציון גיל ("בן/בני...") הכוונה לשנים – נקבה – ולכן המספר בא בצורת נקבה: בני שש עשרה (כמו "בת שש עשרה", "בן שלוש").
טעות נפוצה: לבחור "שְׁמוֹנֶה מוסדות" בגלל הסיומת ־ות (מינו של שם העצם נקבע לפי היחיד – מוסד); לכתוב "עמוד שישים ואחד" (זה מספר סתמי ולכן נקבה); לכתוב "פי שלוש"; לבחור "חֲמֵשֶׁת השפות".
תחביר
שאלה 7 · סוגי משפטים, המרה לפסוקית תנאי ותפקידים במשפט פשוט
לפניכם שני משפטים.
I. מי שאינו יודע שפות זרות, אינו יודע דבר על השפה שלו עצמו. ______
II. אומנם האנגלית תהיה השפה השימושית ביותר, אך ידיעת שפה נוספת נושאת עימה יתרונות קוגניטיביים ותרבותיים. ______
(1) ציינו ליד כל אחד מן המשפטים את הסוג התחבירי שלו.
(2) המירו את משפט I במשפט מורכב בעל פסוקית תנאי.
לפניכם משפט פשוט.
לעיתים דוברים דו־לשוניים משתמשים בשתי הלשונות שלהם בו־בזמן.
נתחו את המשפט: ציינו מעל המילים במשפט את התפקידים התחביריים שלהן.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
(1)
I. משפט מורכב: [מי שאינו יודע שפות זרות,]פסוקית נושא אינו יודע דבר על השפה שלו עצמו.
II. משפט איחוי (מאוחה): [אומנם האנגלית תהיה השפה השימושית ביותר,]איבר א [אך ידיעת שפה נוספת נושאת עימה יתרונות קוגניטיביים ותרבותיים.]איבר ב
(2) אם אדם אינו יודע שפות זרות, הוא אינו יודע דבר על השפה שלו עצמו.
(אפשר גם: "אם אינך יודע שפות זרות, אינך יודע דבר על השפה שלך (עצמך).")
שיטה: מסמנים את הנשואים. שני נשואים = יותר מפסוקית אחת; אז בודקים אם חלק אחד תלוי בחלק האחר (מורכב) או ששני החלקים שווי מעמד (איחוי).
משפט I – מורכב. נשואים: "אינו יודע" (פעמיים). המשפט העיקרי "אינו יודע דבר על השפה שלו עצמו" חסר נושא – שואלים "מי אינו יודע?" – והתשובה היא החלק [מי שאינו יודע שפות זרות]. לכן זו פסוקית נושא. היא נפתחת בצירוף "מי ש..." – פתיחה אופיינית לפסוקית נושא ("מי ש", "מה ש").
משפט II – איחוי. נשואים: "תהיה" (נשוא שמני עם אוגד: "האנגלית תהיה השפה השימושית ביותר") ו"נושאת". כל חלק הוא משפט שלם, והחלקים מחוברים בצמד "אומנם... אך" – קשר של ויתור (ניגוד). "אך" היא מילת קישור של איחוי, ולכן שני האיברים שווי מעמד.
(2) המרה לפסוקית תנאי. הקשר בין שני חלקי משפט I הוא למעשה קשר של תנאי: רק מי שאינו יודע שפות זרות – אינו יודע על שפתו. ממירים את פסוקית הנושא לפסוקית הנפתחת ב"אם", ומכיוון שהמשפט העיקרי מאבד את נושאו, מוסיפים לו נושא ("הוא") – או כותבים את שני החלקים בגוף נוכח ("אם אינך יודע..., אינך יודע...").
בדיקה: [אם אדם אינו יודע שפות זרות,]פסוקית תנאי הוא אינו יודע דבר על השפה שלו עצמו.
טעות נפוצה: ב־(1) לסמן את פסוקית הנושא בלי המילה "מי" (הפסוקית מתחילה ב"מי", לא ב"שאינו"). ב־(2) להשאיר משפט עיקרי בלי נושא ("אם אדם אינו יודע שפות זרות, אינו יודע דבר על השפה שלו") – זה משפט חסר.
סעיף ב
לעיתים – תיאור
דוברים – נושא
דו־לשוניים – לוואי
משתמשים – נשוא
בשתי הלשונות שלהם – מושא: (ב)הלשונות – מושא; בשתי – לוואי; שלהם – לוואי
בו־בזמן – תיאור
שלב 1 – הנשוא: הפועל הנטוי "משתמשים".
שלב 2 – הנושא: "מי משתמשים?" – דוברים. ההתאמה מאשרת: דוברים (רבים, זכר) – משתמשים (רבים, זכר). "דו־לשוניים" מתאר את הדוברים – לוואי.
שלב 3 – המושא: הפועל "משתמש" מחייב השלמה במילת היחס ב': "משתמשים במה?" – בשתי הלשונות שלהם. זהו מושא (השלמה של הפועל, לא נסיבה). בתוך הצירוף: גרעין המושא הוא "(ב)לשונות"; "שתי" – שם מספר הבא לפני שם העצם ומפרט אותו – לוואי; "שלהם" – מציין שייכות – לוואי.
שלב 4 – התיאורים: "לעיתים" – מתי/באיזו תדירות? – תיאור (זמן). "בו־בזמן" – מתי/כיצד? – תיאור (זמן). לפי תוכנית הלימודים אין צורך לציין את סוג התיאור.
טעות נפוצה: לסמן "בשתי הלשונות" כתיאור (בגלל מילת היחס ב'); מושא הוא השלמה שהפועל מחייב – "משתמשים ב..." – ולא נסיבה של מקום או זמן. טעות נוספת: לסמן "דו־לשוניים" כנשוא.
שאלה 8 · פסוקיות הפותחות ב"כי" ותפקידים בתוכן; המרת פסוקית סיבה
לפניכם שלושה משפטים מורכבים, ובהם המילית "כי".
I. חוקרים מצאו כי במוח הדו־לשוני מחלת האלצהיימר מתעכבת.
II. לדעת מקוורטר, רכישת שפה זרה היא מעשה כדאי כי יש לה השפעה חיובית על המוח.
III. ההנחה היא כי ידיעת שפה נוספת מעכבת מחלות, כגון דמנצייה ואלצהיימר.
(1) תחמו את הפסוקיות הפותחות במילית "כי", וכתבו מעל כל פסוקית את תפקידה התחבירי.
(2) כתבו מעל המילים המסומנות בקו במשפטים I–III את תפקידן התחבירי.
לפניכם משפט מורכב נוסף, ובו פסוקית סיבה.
מכיוון שרכישה של שפה חדשה מחיה את המוח, חוקרים ממליצים על כך.
נסחו את המשפט מחדש, כך שפסוקית הסיבה תפתח במילית "כי".
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
(1)
I. חוקרים מצאו [כי במוח הדו־לשוני מחלת האלצהיימר מתעכבת.]פסוקית מושא
II. לדעת מקוורטר, רכישת שפה זרה היא מעשה כדאי [כי יש לה השפעה חיובית על המוח.]פסוקית תיאור סיבה
III. ההנחה היא [כי ידיעת שפה נוספת מעכבת מחלות, כגון דמנצייה ואלצהיימר.]פסוקית נשוא
(2)
I. מחלת האלצהיימר – נושא
II. כדאי – לוואי
III. מעכבת – נשוא
הרעיון: המילית "כי" יכולה לפתוח פסוקיות בתפקידים שונים. התפקיד נקבע לפי השאלה שהפסוקית עונה עליה ביחס למשפט העיקרי, ולא לפי מילת הפתיחה.
משפט I – פסוקית מושא. העיקרי: "חוקרים מצאו". "מצאו מה?" – [כי במוח הדו־לשוני מחלת האלצהיימר מתעכבת]. הפסוקית משלימה את הפועל "מצאו" – פסוקית מושא. בתוך הפסוקית: נשוא – "מתעכבת"; "מה מתעכבת?" – מחלת האלצהיימר – נושא הפסוקית ("במוח הדו־לשוני" – תיאור מקום).
משפט II – פסוקית תיאור סיבה. העיקרי שלם: "רכישת שפה זרה היא מעשה כדאי" (נושא: רכישת; אוגד: היא; נשוא: מעשה). "מדוע?" – [כי יש לה השפעה חיובית על המוח]. כאן "כי" פירושה "משום ש" – פסוקית תיאור סיבה. כדאי מתאר את שם העצם "מעשה" (איזה מעשה? – מעשה כדאי) – לוואי. "לדעת מקוורטר" – הסגר (מציין את מקור הדעה).
משפט III – פסוקית נשוא. העיקרי: "ההנחה היא..." – יש נושא ("ההנחה") ואוגד ("היא"), אך הנשוא חסר: "ההנחה היא מה?" – [כי ידיעת שפה נוספת מעכבת מחלות...]. פסוקית שבאה אחרי אוגד ומשלימה אותו היא פסוקית נשוא. בתוך הפסוקית: נושא – "ידיעת"; מעכבת – הפועל הנטוי – נשוא הפסוקית; "מחלות" – מושא; "כגון דמנצייה ואלצהיימר" – תמורה (מפרטת את "מחלות").
טעות נפוצה: לזהות את כל שלוש הפסוקיות כפסוקיות סיבה בגלל "כי"; לסמן את פסוקית III כפסוקית נושא (הנושא הוא "ההנחה" – הפסוקית באה אחרי האוגד). ב־(2) לסמן "כדאי" כנשוא – הנשוא הוא "מעשה", ו"כדאי" מתאר אותו.
סעיף ב
חוקרים ממליצים על רכישת שפה חדשה כי היא מחיה את המוח.
(או: חוקרים ממליצים על רכישה של שפה חדשה, כי רכישה זו מחיה את המוח.)
שלב 1 – זיהוי: [מכיוון שרכישה של שפה חדשה מחיה את המוח] – פסוקית תיאור סיבה; העיקרי – "חוקרים ממליצים על כך".
שלב 2 – סדר המשפט: פסוקית הנפתחת ב"כי" (במשמעות סיבה) באה אחרי המשפט העיקרי, ולא בראש המשפט. לכן מעבירים את העיקרי לתחילה.
שלב 3 – תיקון ההפניה: במשפט המקורי "על כך" מפנה אחורה אל הפסוקית שקדמה לו. כשהעיקרי בא ראשון, "על כך" כבר אינו מפנה לשום דבר. לכן מעבירים את התוכן ("רכישת שפה חדשה") אל המשפט העיקרי, ובפסוקית מחליפים אותו בכינוי "היא".
[חוקרים ממליצים על רכישת שפה חדשה] [כי היא מחיה את המוח.]פסוקית תיאור סיבה
טעות נפוצה: להחליף רק את מילת הפתיחה – "כי רכישה של שפה חדשה מחיה את המוח, חוקרים ממליצים על כך" – משפט שאינו תקין בעברית; או להשאיר "ממליצים על כך" בראש המשפט, כך ש"כך" אינו מפנה לדבר.
שאלה 9 · זיהוי נשואים, חלקים כוללים ויצירת נשוא כולל
לפניכם קטע על פי פסקה א של מאמר 1, ובו שישה נשואים. סמנו קו מתחת לכל הנשואים שבקטע.
נראה כי בתחרות בין השפות הנפוצות ידה של האנגלית על העליונה. אף על פי שיש יותר דוברי סינית בעולם, השפה האנגלית חשובה יותר. בימינו השימוש באנגלית הולך ומתרחב, ובשלב מסוים העולם כולו יוכל לתקשר בשפה אחת.
לפניכם שלושה משפטים.
I. שאלת הדו־לשוניות בקרב ילדים חוזרת ונבחנת בכל פעם מחדש.
II. השאלה נבחנה ועלתה לדיון בכל ישיבה של הצוות.
III. המחקר החשוב ופורץ הדרך פורסם בירחון החינוך.
בשניים מן המשפטים יש חלק כולל.
(1) הקיפו את מספרי המשפטים שיש בהם חלק כולל.
(2) כתבו מעל כל חלק כולל את התפקיד התחבירי שלו.
לפניכם שני משפטים.
I. ידיעת שפה נוספת מאפשרת כניסה לתרבות של דובריה.
II. ידיעת שפה נוספת משפרת את הביצועים של המוח.
על פי שני המשפטים נסחו משפט אחד בעל נשוא כולל.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
נראה כי בתחרות בין השפות הנפוצות ידה של האנגלית על העליונה. אף על פי שיש יותר דוברי סינית בעולם, השפה האנגלית חשובה יותר. בימינו השימוש באנגלית הולך ומתרחב, ובשלב מסוים העולם כולו יוכל לתקשר בשפה אחת.
הנשואים: נראה; על העליונה; יש; חשובה; הולך ומתרחב; יוכל לתקשר.
שיטה: עוברים משפט אחר משפט, ובכל פסוקית מחפשים את מה שנאמר על הנושא. זכרו שנשוא אינו תמיד פועל: הוא יכול להיות שם תואר, צירוף יחס, "יש/אין" או נשוא מורחב.
1. נראה – נשוא המשפט העיקרי. מה נראה? [כי ... ידה של האנגלית על העליונה] – פסוקית נושא.
2. על העליונה – נשוא הפסוקית: הנושא הוא "ידה (של האנגלית)", ומה נאמר עליה? שהיא "על העליונה" – נשוא שמני (צירוף יחס), בלי אוגד.
3. יש – נשוא בפסוקית הוויתור [אף על פי שיש יותר דוברי סינית בעולם] – נשוא "דמוי פועל" יש/אין; הנושא: "דוברי".
4. חשובה – נשוא שמני (שם תואר) לנושא "השפה (האנגלית)".
5. הולך ומתרחב – הנושא "השימוש"; "הולך ו..." מבטא תהליך מתמשך, והצירוף כולו הוא נשוא אחד (לא נשוא כולל, כי אין כאן שתי פעולות נפרדות).
6. יוכל לתקשר – נשוא מורחב (פועל מודלי + שם פועל); הנושא: "העולם".
טעות נפוצה: להחמיץ את הנשואים השמניים "על העליונה" ו"חשובה" כי אינם פעלים; לסמן רק "יוכל" בלי "לתקשר" (בנשוא מורחב מסמנים את שני חלקיו); לסמן את "ידה" (זה הנושא).
סעיף ב
(1) משפטים II ו־III.
(2) משפט II: "נבחנה ועלתה" – נשוא כולל.
משפט III: "החשוב ופורץ הדרך" – לוואי כולל.
מהו חלק כולל: שני רכיבים (או יותר) שווי תפקיד, המחוברים ב־ו' החיבור (או בפסיק), ושניהם מתייחסים לאותו רכיב במשפט.
משפט II – נשוא כולל. לנושא "השאלה" שני נשואים: "נבחנה" ו"עלתה (לדיון)". אלה שתי פעולות שונות – השאלה נבחנה, וגם השאלה עלתה לדיון. כל אחד מהם מתאים לנושא לבדו.
משפט III – לוואי כולל. לשם העצם "המחקר" שני לוואים: "החשוב" ו"פורץ הדרך". שניהם מתארים את המחקר (איזה מחקר? – החשוב, וגם פורץ הדרך).
משפט I – אין חלק כולל. "חוזרת ונבחנת" נראה כמו שני נשואים, אבל אין כאן שתי פעולות: "חוזר ו־" הוא צירוף שמבטא חזרה (= נבחנת שוב ושוב). כלומר זהו נשוא אחד, כמו "הולך ומתרחב" בסעיף א. מבחן: אי אפשר לומר "השאלה חוזרת" כמשפט עצמאי באותה משמעות.
טעות נפוצה: להקיף את משפט I בגלל ו' החיבור. ו' החיבור לבדה אינה מעידה על חלק כולל – בודקים אם יש שני רכיבים שווי תפקיד ונפרדים במשמעות.
סעיף ג
ידיעת שפה נוספת מאפשרת כניסה לתרבות של דובריה ומשפרת את הביצועים של המוח.
(אפשר גם: "...וכן / וגם משפרת...", או בסדר הפוך: "ידיעת שפה נוספת משפרת את הביצועים של המוח ומאפשרת כניסה לתרבות של דובריה.")
שלב 1: מזהים את מה שמשותף לשני המשפטים – הנושא "ידיעת שפה נוספת".
שלב 2: מזהים את מה ששונה – הנשואים (עם השלמותיהם): "מאפשרת כניסה לתרבות של דובריה" ו"משפרת את הביצועים של המוח".
שלב 3: כותבים את הנושא פעם אחת ומחברים את שני הנשואים ב־ו' החיבור (קשר של הוספה):
ידיעת שפה נוספת [מאפשרת כניסה לתרבות של דובריה] ו[משפרת את הביצועים של המוח] – נשוא כולל.
בדיקה: במשפט יש נושא אחד ושני נשואים שווי תפקיד המתייחסים אליו – זהו משפט פשוט בעל נשוא כולל, ולא משפט איחוי (משפט איחוי היה חוזר על הנושא: "...והיא משפרת...").
טעות נפוצה: לחזור על הנושא או להוסיף כינוי ("והיא משפרת") – זה הופך את המשפט למשפט איחוי ולא לנשוא כולל.
שאלה 10 · תמורה; חלק הדיבור והתפקיד של "תורמים"
לפניכם משפט, ובו תמורה.
דוברים דו־לשוניים יכולים לנהל ביעילות רבה תהליכים קוגניטיביים גבוהים, כמו פתרון בעיות, זיכרון ורעיונות.
(1) העתיקו מן המשפט את התמורה. ______
(2) העתיקו מן המשפט את המילה או הצירוף שהיא ממירה. ______
(3) ציינו את התפקיד התחבירי של המילה או הצירוף שהתמורה ממירה. ______
לפניכם ארבעה משפטים, ובכל אחד מהם המילה "תורמים" מסומנת בקו.
I. רשימת התורמים לבית הספר הדו־לשוני היא ארוכה.
II. אנשים רבים תורמים לבניית גן דו־לשוני בקיבוץ עברון.
III. במחקרים בנושא השפעת הדו־לשוניות על התפתחות המוח נמצאו גורמים תורמים וגורמים מעכבים.
IV. יש כמה מחקרים התורמים להבנה של החשיבות של רכישת שפה חדשה.
כתבו מהו חלק הדיבור ומהו התפקיד התחבירי של המילה "תורמים" בכל אחד מן המשפטים.
משפט I: חלק הדיבור ______; התפקיד התחבירי ______
משפט II: חלק הדיבור ______; התפקיד התחבירי ______
משפט III: חלק הדיבור ______; התפקיד התחבירי ______
משפט IV: חלק הדיבור ______; התפקיד התחבירי ______
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
(1) כמו פתרון בעיות, זיכרון ורעיונות
(2) תהליכים קוגניטיביים גבוהים
(3) מושא
מהי תמורה: צירוף שבא מיד אחרי רכיב אחר במשפט ומפרט, מגדיר או מסביר אותו. אפשר להחליף ביניהם – הרכיב והתמורה שלו מתייחסים לאותו דבר. לתמורה המפרטת נלווות לעיתים מילים כמו "כמו", "כגון", "למשל", או נקודתיים.
(1) התמורה: "כמו פתרון בעיות, זיכרון ורעיונות" – היא מפרטת אילו תהליכים מדובר בהם.
(2) הרכיב המומר: "תהליכים קוגניטיביים גבוהים" – זה מה שהתמורה מפרטת.
(3) תפקידו של הרכיב המומר: הנשוא הוא נשוא מורחב "יכולים לנהל". "לנהל מה?" – תהליכים – מושא ("ביעילות רבה" – תיאור אופן; "קוגניטיביים" ו"גבוהים" – לוואים).
כלל: התמורה עצמה "יורשת" את התפקיד של הרכיב שהיא ממירה, ולכן השאלה מבקשת את תפקידו של הרכיב המומר.
טעות נפוצה: להשמיט מן התמורה את המילה "כמו" או את אחד מן הפריטים; להעתיק ב־(2) רק "תהליכים" בלי הלוואים; לכתוב ב־(3) "תמורה" או "נשוא".
סעיף ב
משפט I: חלק הדיבור – שם עצם; התפקיד התחבירי – לוואי
משפט II: חלק הדיבור – פועל; התפקיד התחבירי – נשוא
משפט III: חלק הדיבור – שם תואר; התפקיד התחבירי – לוואי
משפט IV: חלק הדיבור – פועל; התפקיד התחבירי – נושא + נשוא (ה' הזיקה = אשר – נושא הפסוקית; תורמים – נשוא)
הרעיון: צורת הבינוני (תּוֹרֵם, תּוֹרְמִים) יכולה לשמש פועל, שם עצם או שם תואר. ההקשר קובע.
משפט I – שם עצם, לוואי. "התורמים" = האנשים שתורמים (בעלי התפקיד). הוא בא בסמיכות אחרי "רשימת" (רשימת התורמים – הרשימה של התורמים) – הסומך בצירוף סמיכות מתפקד כלוואי של הנסמך "רשימת". הנושא הוא "רשימת", והנשוא – "ארוכה".
משפט II – פועל, נשוא. "תורמים" מציין פעולה בהווה של הנושא "אנשים" (מה עושים האנשים? – תורמים לבניית גן) – נשוא. אפשר להעביר לעבר: "תרמו" – סימן לפועל.
משפט III – שם תואר, לוואי. "גורמים תורמים" – איזה גורמים? תורמים (כלומר מועילים), לעומת "גורמים מעכבים". המילה מתארת תכונה של שם העצם ומתאימה לו במין ובמספר – לוואי. אי אפשר להעביר כאן לעבר.
משפט IV – פועל, נושא + נשוא. "המחקרים התורמים להבנה" = מחקרים אשר תורמים להבנה. ה' הזיקה לפני בינוני פועלי פותחת פסוקית לוואי: ה' (= אשר) היא נושא הפסוקית, ו"תורמים" (עם ההשלמה "להבנה") הוא נשוא הפסוקית. סימן לפועל: יש לו השלמה ("להבנה"), ואפשר לומר "אשר תרמו להבנה".
טעות נפוצה: במשפט IV לכתוב "שם תואר, לוואי" (בגלל ה' הידיעה כביכול). מבחן ההחלפה ב"אשר" מראה שזה פועל בפסוקית לוואי. במשפט I – לכתוב "מושא" במקום לוואי.
שאלה 11 · פיסוק; פסוקית לוואי והחלק העיקרי
לפניכם קטע.
דו־לשוניות היא מצב שמשתנה לאורך החיים אומרת ד"ר עוז קלינאית תקשורת התפתחותית. על פי המחקר שלה יכול להיות שהשפה הדומיננטית של ילד מסוים היא השפה המדוברת בבית. אולם ככל שהוא נמצא במגע עם הסביבה, שפת המקום נעשית דומיננטית. כמו כן לא מעט גורמים משפיעים על הדו־לשוניות לאורך השנים מוטיבציה ללמידת השפה יוקרתיות השפה זהות הילד וזהות ההורים. (במסגרת)
הוסיפו סימני פיסוק בקטע לפי ההנחיות שלפניכם.
לפניכם שני משפטים מורכבים.
I. הסיבה החשובה שבגללה מומלץ שאנשים ילמדו עוד שפה היא בריאותית.
II. ילדים המתקשרים באמצעות שתי שפות נהנים מיתרון מוחי כי שפה נוספת מחיה את המוח.
(1) בשני המשפטים יש פסוקית בעלת אותו תפקיד תחבירי.
תחמו בכל אחד מן המשפטים פסוקית זו.
(2) מהו התפקיד התחבירי המשותף לשתי הפסוקיות? ______
(3) העתיקו מכל אחד מן המשפטים רק את החלק העיקרי.
משפט I: ______
משפט II: ______
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
"דו־לשוניות היא מצב שמשתנה לאורך החיים", אומרת ד"ר עוז, קלינאית תקשורת התפתחותית. על פי המחקר שלה, יכול להיות שהשפה הדומיננטית של ילד מסוים היא השפה המדוברת בבית. אולם ככל שהוא נמצא במגע עם הסביבה, שפת המקום נעשית דומיננטית. כמו כן לא מעט גורמים משפיעים על הדו־לשוניות לאורך השנים: מוטיבציה ללמידת השפה, יוקרתיות השפה, זהות הילד וזהות ההורים.
(הסימנים שנוספו מודגשים.)
מירכאות לדיבור ישיר: הציטוט הוא "דו־לשוניות היא מצב שמשתנה לאורך החיים" – דברי ד"ר עוז במילותיה. שמים מירכאות בתחילתו ובסופו, ואחרי המירכאות הסוגרות פסיק המפריד בין הציטוט לבין משפט המסירה ("אומרת ד"ר עוז").
פסיק לתמורה: "קלינאית תקשורת התפתחותית" מגדירה מיהי ד"ר עוז – תמורה. מפרידים אותה בפסיק: ד"ר עוז, קלינאית תקשורת התפתחותית. (התמורה מסיימת את המשפט, ולכן אחריה בא הנקודה.)
פסיק להסגר: "על פי המחקר שלה" – צירוף המציין את מקור הדברים ואינו חלק מן המבנה התחבירי של המשפט – הסגר. אחריו בא פסיק.
נקודתיים לתמורה מפרטת: "לא מעט גורמים" – ואחר כך פירוט הגורמים. לפני פירוט שבא אחרי מילה כוללת שמים נקודתיים (אחרי "לאורך השנים").
פסיקים בין חלקים כוללים: הגורמים שווי התפקיד: מוטיבציה ללמידת השפה, יוקרתיות השפה, זהות הילד וזהות ההורים – פסיק בין כל שניים, ולפני האחרון ו' החיבור בלי פסיק.
טעות נפוצה: לשים נקודתיים אחרי "אומרת ד"ר עוז" (כשמשפט המסירה בא אחרי הציטוט, מפרידים בפסיק ולא בנקודתיים); לשים פסיק לפני "וזהות ההורים"; לשכוח את הפסיק שאחרי ההסגר "על פי המחקר שלה".
סעיף ב
(1)
I. הסיבה החשובה [שבגללה מומלץ שאנשים ילמדו עוד שפה] היא בריאותית.
II. ילדים [המתקשרים באמצעות שתי שפות] נהנים מיתרון מוחי כי שפה נוספת מחיה את המוח.
(2) פסוקית לוואי.
(3) משפט I: הסיבה החשובה היא בריאותית.
משפט II: ילדים נהנים מיתרון מוחי.
(1)–(2) פסוקיות הלוואי:
(3) החלק העיקרי = המשפט בלי כל הפסוקיות:
טעות נפוצה: לבחור את פסוקיות הסיבה כמשותפות (בגלל המילה "סיבה" במשפט I); לתחום במשפט I רק [שאנשים ילמדו עוד שפה]; ב־(3) להשאיר במשפט II את "כי שפה נוספת מחיה את המוח".
מערכת הצורות
שאלה 12 · שורש ובניין של פעלים; שורשי שמות
לפניכם משפטים ובהם פעלים מודגשים.
– יוונים ששהו כמה שנים בסביבה דוברת אנגלית נוֹטִים לראות בשני סוגי הכחול צבע אחד.
– באחד המחקרים הִשְׁווּ בין ילדים דו־לשוניים.
– הוּכַח בעבר שאם אתם דוברים שתי שפות, הסבירות שתחלו בדמנצייה פוחתת.
– אנו מתקרבים לנקודה שבה תִּשָּׁאֵל השאלה: מדוע כדאי לנו ללמוד שפות זרות?
– ילדים דו־לשוניים מִתְאַפְיְנִים במוח גמיש וזריז.
– ניסיון של אדם לְשׂוֹחֵחַ עם חבר בשפה ששניהם מדברים היטב אולם אינם רגילים לדבר בה זה עם זה, יגרום לשיחה "צולעת".
בטבלה שלפניכם נתחו את הפעלים המודגשים – ציינו את השורש ואת הבניין של כל פועל.
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| נוֹטִים | ||
| הִשְׁווּ | ||
| הוּכַח | ||
| תִּשָּׁאֵל | ||
| מִתְאַפְיְנִים | ||
| לְשׂוֹחֵחַ |
לפניכם ארבעה צירופים, ובכל אחד מהם מילה מודגשת.
כתבו מעל כל מילה מודגשת את השורש שלה.
לְקוּת למידה, דֵּעָה נחרצת, יְכֹלֶת לתקשר, שחייה בלי מְצוֹפִים
◂ פתרון מלא לשאלה 12
סעיף א
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| נוֹטִים | נ-ט-י | פעל (קל) |
| הִשְׁווּ | ש-ו-י | הפעיל |
| הוּכַח | י/ו-כ-ח | הופעל |
| תִּשָּׁאֵל | ש-א-ל | נפעל |
| מִתְאַפְיְנִים | א-פ-י-ן | התפעל |
| לְשׂוֹחֵחַ | ש-ו-ח | פיעל |
השיטה: מורידים את סימני התבנית (מ' של בינוני, ל' של שם פועל, ת' של עתיד, סיומות), מזהים את סימני הבניין ומשחזרים את אותיות השורש החסרות. כשיש ספק – מעבירים לעבר, נסתר.
טעות נפוצה: לכתוב שורש ש-ו-ו או ש-ו-ה ל"השוו" ולהשמיט את הי' הסופית; לכתוב לנוטים בניין נפעל (בגלל הנו"ן); לכתוב ש-ח-ח ל"לשוחח"; לכתוב לתישאל בניין פעל (קל) בגלל ה־ת' בתחילת המילה.
סעיף ב
לְקוּת – ל-ק-י
דֵּעָה – י/ו-ד-ע
יְכֹלֶת – י-כ-ל
מְצוֹפִים – צ-ו-ף
השיטה בשמות: מסירים צורנים (סיומות ־וּת, ־ָה, ־ֶת, ־ִים, ותחיליות כמו מ') ומחפשים פועל מוכר מאותה משפחה.
טעות נפוצה: לכתוב ל-ק-ת או ל-ק-ו ל"לקות" (ה־ות היא סיומת); לכתוב ד-ע-ה ל"דעה"; לכתוב מ-צ-ף ל"מצופים" (המ"ם שייכת למשקל).
שאלה 13 · ניתוח פעלים וצורת ציווי; חלקי דיבור של בינוני; אות מ"ם בשורש
לפניכם שני משפטים, ובהם פעלים מודגשים.
I. אדם היודע שפה נוספת מַפְנִים את תרבותה.
II. חוקרי דו־לשוניות מַפְנִים את הסטודנטים למאמרים העוסקים בבלשנות.
בטבלה שלפניכם נתחו כל אחד מן הפעלים על פי ההוראות. בעמודה האחרונה כתבו צורת ציווי של כל אחד מן הפעלים באותו השורש, באותו הבניין ובגוף נוכח.
| הפועל | השורש | הגוף | צורת הציווי באותו השורש, באותו הבניין, בגוף נוכח |
|---|---|---|---|
| מַפְנִים משפט I | |||
| מַפְנִים משפט II |
לפניכם שני משפטים, ובהם מודגשות צורות בינוני.
כתבו מעל כל אחת מצורות הבינוני המודגשות את חלק הדיבור שאליו היא שייכת.
אדם הדּוֹבֵר שפה נוֹסֶפֶת רואה את העולם קצת אחרת.
השפה מְעַצֶּבֶת את תפיסת המציאות של הדּוֹבֵר. (במסגרת)
לפניכם ארבע מילים.
מְצִיאָה, מְדֻיֶּקֶת, מָבוֹךְ, מַתְחִילָה
(1) הקיפו את המילה שבה האות מ"ם היא אות שורש.
(2) מעל כל אחת מן המילים האחרות כתבו את השורש שלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 13
סעיף א
| הפועל | השורש | הגוף | צורת הציווי באותו השורש, באותו הבניין, בגוף נוכח |
|---|---|---|---|
| מַפְנִים משפט I | פ-נ-ם | נסתר | הַפְנֵם |
| מַפְנִים משפט II | פ-נ-י | נסתרים | הַפְנֵה |
הקושי: שתי מילים זהות בכתיב ובניקוד, אבל הן שייכות לשני שורשים. ההקשר והנושא מכריעים.
משפט I – "אדם ... מַפְנִים". הנושא "אדם" – יחיד, ולכן מַפְנִים כאן היא צורת יחיד: מַ + פְנ + ִים, כשהמ"ם הסופית היא אות שורש: פ-נ-ם (מן "פְּנִים"; להפנים = לקלוט לתוכו). התבנית מַקְטִיל – בינוני הפעיל (כמו מַזְמִין). הגוף: נסתר (יחיד). ציווי הפעיל לנוכח: הַקְטֵל ← הַפְנֵם (כמו הַזְמֵן).
משפט II – "חוקרים ... מַפְנִים". הנושא "חוקרי" – רבים, ולכן זו צורת רבים: ־ִים היא סיומת ריבוי. השורש פ-נ-י (מַפְנֶה ← מַפְנִים, כמו מַרְאֶה ← מַרְאִים); להפנות = לכוון. הגוף: נסתרים. ציווי הפעיל ל"י לנוכח: הַפְנֵה (כמו הַרְאֵה).
בדיקה בעבר: I – הוא הִפְנִים את תרבותה; II – הם הִפְנוּ את הסטודנטים.
טעות נפוצה: לכתוב לשני הפעלים אותו שורש, או לכתוב במשפט I שורש פ-נ-י ובגוף "נסתרים" רק בגלל הסיומת ־ים. מתחילים תמיד מן הנושא: יחיד או רבים?
סעיף ב
הַדּוֹבֵר (משפט 1) – פועל
נוֹסֶפֶת – שם תואר
מְעַצֶּבֶת – פועל
הַדּוֹבֵר (משפט 2) – שם עצם
מבחנים לצורת בינוני:
טעות נפוצה: לכתוב לשני ה"דובר" אותו חלק דיבור. ההכרעה לפי ההקשר: עם מושא – פועל; אחרי "של" ובלי השלמה – שם עצם.
סעיף ג
(1) מְצִיאָה (שורש מ-צ-א).
(2) מְדֻיֶּקֶת – ד-י-ק; מָבוֹךְ – ב-ו-ך; מַתְחִילָה – ת-ח-ל.
השיטה: בודקים אם אפשר להוריד את המ"ם ולקבל שורש מוכר, ומחפשים מילה מאותה משפחה שאין בה מ"ם.
טעות נפוצה: לחשוב שב"מתחילה" ה־ת' היא סימן התפעל ולכתוב שורש ח-ל-ל או ח-י-ל; לכתוב מ-ב-ך ל"מבוך".
שאלה 14 · שמות פעולה, שמות מן השורש ב-ו-ן, בניינים פיעל ופועל
לפניכם שני שמות פעולה.
כתבו ליד כל אחד משמות הפעולה את השורש שלו ואת צורת הבינוני יחיד שלו באותו הבניין.
הוֹרָאָה: השורש ______; צורת הבינוני יחיד באותו הבניין ______
הוֹצָאָה: השורש ______; צורת הבינוני יחיד באותו הבניין ______
לפניכם משפט, ובו מודגש שם פעולה.
תינוקות בני שישה חודשים יכולים להבחין בין אנגלית לצרפתית מהִתְבּוֹנְנוּת בתנועות השפתיים.
(1) ציינו את השורש של המילה הִתְבּוֹנְנוּת. ______
(2) מן השורש של המילה הִתְבּוֹנְנוּת כתבו שמות, על פי ההנחיות שלפניכם:
(1) לפניכם משפט, ובו פועל מודגש.
כניסה לתרבות חדשה כשאנחנו מְצֻיָּדִים בשפה המקומית דומה למצב שבו אנחנו לומדים לשחות בלי מצופים.
השלימו את המשפטים שלפניכם.
(2) לפניכם שני משפטים. הקיפו את המשפט שבו המילה צִיּוּד מציינת פעולה.
(3) לפניכם חמש מילים מן השורש צ-ו/י-ד. הקיפו שלוש מילים בצורת הבינוני.
צָד, צַיָּד, מְצַיֵּד, מָצוֹד, מִצְטַיֵּד
◂ פתרון מלא לשאלה 14
סעיף א
הוֹרָאָה: השורש י/ו-ר-י; צורת הבינוני יחיד באותו הבניין – מוֹרֶה
הוֹצָאָה: השורש י/ו-צ-א; צורת הבינוני יחיד באותו הבניין – מוֹצִיא
שלב 1 – הבניין: שם הפעולה של בניין הפעיל הוא הַקְטָלָה (הַזְמָנָה). בגזרת פ"י/ו ה' מנוקדת בחולם: הוֹרָאָה, הוֹצָאָה (כמו הוֹדָעָה, הוֹרָדָה). כלומר שני השמות בבניין הפעיל.
שלב 2 – השורש: מסירים את ה־הוֹ (ה' התבנית + החולם שבא במקום האות הראשונה י/ו) ואת הסיומת ־ָאָה/־ָה.
שלב 3 – בינוני יחיד בהפעיל: בגזרת פ"י/ו הבינוני הוא מוֹקִיל:
טעות נפוצה: לכתוב שורש ר-א-י להוראה (בגלל הא') – אבל הוראה קשורה ל"הורה", "מורה", ולא ל"ראה"; לכתוב בינוני מְהוֹרֶה או מוֹרָה.
סעיף ב
(1) ב-ו-ן
(2) שם פעולה בבניין פעל (קל): בִּינָה
שם פעולה בבניין הפעיל: הֲבָנָה
שם תואר בצורת הבינוני בבניין נפעל: נָבוֹן
(1) השורש: הִתְבּוֹנְנוּת = שם הפעולה של התפעל (הִתְקַטְּלוּת). מסירים הִתְ־ ו־וּת ונשאר "בּוֹנֵן" – תבנית פּוֹלֵל של ע"ו בהתפעל: חולם אחרי האות הראשונה והכפלת האחרונה (הִתְקוֹמֵם, הִתְבּוֹנֵן). לכן השורש ב-ו-ן (ולא ב-נ-ן).
(2) שמות מן השורש ב-ו-ן:
טעות נפוצה: לכתוב שורש ב-נ-ן או ב-נ-י (בגלל שתי הנונים); לכתוב "בנייה" (שורש ב-נ-י) כשם פעולה של קל.
סעיף ג
(1) הפועל מְצֻיָּדִים נוטה בבניין פֻּעַל. המילה צִיּוּד היא שם הפעולה של בניין פִּעֵל.
(2) "צִיּוּד המדריכים בערכת עזרה ראשונה נעשה בתחילת הטיול." (המשפט השני)
(3) צָד, מְצַיֵּד, מִצְטַיֵּד.
(1) מְצֻיָּדִים: מ' בשווא + קובוץ באות הראשונה + דגש באות השנייה – תבנית מְקֻטָּל, בינוני של פֻּעַל (כמו מְסֻדָּר). אנחנו מצוידים = מישהו צייד אותנו – סביל. שם הפעולה צִיּוּד בא במשקל קִטּוּל – שם הפעולה של פִּעֵל (צִיֵּד – צִיּוּד, כמו סִדֵּר – סִדּוּר). לבניין פֻּעַל אין שם פעולה משלו.
(2) שם פעולה מציין פעולה כשאפשר לשאול "מי עשה את הפעולה?" ולהמירו בפועל. "ציוד המדריכים... נעשה בתחילת הטיול" = צִיְּדוּ את המדריכים – פעולה (וגם הנשוא "נעשה" מעיד על כך). במשפט הראשון "הציוד... נמצא בתא המטען" – חפצים (תיקים, כלים), תוצאה של הפעולה ולא הפעולה עצמה.
(3) צורות בינוני – צורות של הפועל בהווה:
צַיָּד – שם עצם במשקל קַטָּל (בעל מקצוע), ומָצוֹד – שם עצם במשקל מָקוֹם (מלכודת); אין אלה צורות פועל.
טעות נפוצה: לכתוב "פיעל" ב־(1) לשני המשפטים, או לבחור ב־(3) את "צַיָּד" (משקל בעלי מקצוע, לא בינוני).
שאלה 15 · שמות מן השורש א-ו-ר; דרכי תצורה ומשקלים
השמות הפרטיים תָּאִיר, נָאוֹר, יָאִיר, מֵאִיר הם פעלים בעלי שורש משותף.
(1) כתבו את השורש המשותף לפעלים אלה. ______
(2) מהו הבניין של הפועל נָאוֹר? ______
(3) מהו הבניין של שאר הפעלים? ______
לפניכם ארבעה שמות פרטיים.
אוּרִיאֵל, לִיאוֹר, אוֹרְלִי, אוֹרִית
(1) הקיפו את השם יוצא הדופן מבחינת דרך התצורה שלו.
(2) ציינו את דרך התצורה של השם יוצא הדופן. ______
לפניכם ארבעה שמות.
נִסְיוֹנוֹת, נִקְיוֹנוֹת, שִׁלְטוֹנוֹת, חֶסְכוֹנוֹת
(1) הקיפו את השם יוצא הדופן מבחינת המשקל.
(2) מהו המשקל של השם יוצא הדופן? ______
(3) מהו המשקל של שלושת השמות האחרים? ______
לפניכם ארבעה שמות.
תִּנְשֶׁמֶת, תּוֹסֶפֶת, תּוֹעֶלֶת, תּוֹפֶרֶת
(1) הקיפו את השם יוצא הדופן מבחינת המשקל.
(2) מהו המשקל של שלושת השמות האחרים? ______
(3) מהו השורש של השם יוצא הדופן? ______
לפניכם ארבעה שמות.
מְסוּרָה, מְנוּעָה, מְלוּכָה, מְלוּחָה
(1) הקיפו את השם יוצא הדופן מבחינת המשקל.
(2) מהו המשקל של השם יוצא הדופן? ______
(3) בשלושת השמות האחרים הה"א היא צורן נטייה. הסבירו זאת על פי אחד השמות.
______
◂ פתרון מלא לשאלה 15
סעיף א
(1) א-ו-ר
(2) נפעל
(3) הפעיל
(1) בכל ארבעת השמות חוזרות האותיות א' ו־ר', וביניהן תנועה (חיריק/חולם) – סימן לגזרת ע"ו. השורש: א-ו-ר (אור, האיר).
(2) נָאוֹר – נפעל. נ' בקמץ + חולם אחרי האות השנייה – תבנית נפעל בגזרת ע"ו (נָקוֹם, נָבוֹן, נָכוֹן). משמעות: מואר, נאור בדעותיו.
(3) תָּאִיר, יָאִיר, מֵאִיר – הפעיל. חיריק מלא (־ִי־) אחרי האות השנייה – סימן הפעיל, כמו בגזרת ע"ו: יָקִים, תָּקִים, מֵקִים.
עבר: הֵאִיר.
טעות נפוצה: לכתוב שורש א-י-ר (בגלל החיריק המלא – הי' היא סימן הפעיל); לסמן "תאיר" ו"יאיר" כבניין קל.
סעיף ב
(1) אוֹרִית
(2) בסיס וצורן סופי (אוֹר + ־ִית)
איך מבחינים: מפרקים כל שם לחלקיו ובודקים אם החלקים הם מילים עצמאיות (הלחם בסיסים) או מילה + צורן שאינו מילה (בסיס וצורן).
טעות נפוצה: לחשוב שגם ב"אורית" יש שתי מילים, או לכתוב "שורש ומשקל" לאורית.
סעיף ג
(1) שִׁלְטוֹנוֹת
(2) קִטְלוֹן
(3) קִטָּלוֹן
כלל חשוב: את המשקל קובעים לפי צורת היחיד של השם. בצורת הרבים הניקוד משתנה, ולכן חוזרים תמיד ליחיד.
במשקל קִטָּלוֹן יש דגש באות השנייה וקמץ אחריה; במשקל קִטְלוֹן האות השנייה בשווא.
טעות נפוצה: לקבוע את המשקל לפי צורת הרבים – שם כל ארבעת השמות נראים כמעט זהים (נִסְיוֹנוֹת, שִׁלְטוֹנוֹת).
סעיף ד
(1) תּוֹפֶרֶת
(2) תִּקְטֶלֶת
(3) ת-פ-ר
שלושת השמות – תִּקְטֶלֶת: ת' בתחילת המילה היא חלק מן המשקל, ואחריה שלוש אותיות השורש:
יוצא הדופן – תּוֹפֶרֶת: כאן הת' היא אות שורש – ת-פ-ר (תָּפַר, תְּפִירָה). המילה היא בינוני פעל בנקבה ("תּוֹפֶרֶת" – אישה שתופרת), במשקל קוֹטֶלֶת (כמו כּוֹתֶבֶת), ולא בתבנית תִּקְטֶלֶת.
טעות נפוצה: לחשוב שהחולם ב"תופרת" זהה לחולם ב"תוספת" ו"תועלת" ולכן להוציא דווקא את "תנשמת". צריך לבדוק אם הת' היא אות שורש.
סעיף ה
(1) מְלוּכָה
(2) קְטוּלָה
(3) למשל: מְלוּחָה = מָלוּחַ + ־ָה. הה"א מציינת שהמילה היא בלשון נקבה (צורת הנקבה של שם התואר מָלוּחַ), כלומר היא צורן נטייה של מין. (וכך גם מְסוּרָה = מָסוּר + ה, מְנוּעָה = מָנוּעַ + ה.)
הבחנה: בשלושה מן השמות אפשר להוריד את ה־ה' ולקבל מילה שלמה באותה משמעות, בלשון זכר:
אלה שמות תואר במשקל קָטוּל (בינוני פָּעוּל), והה"א היא צורן נטייה – היא רק מטה את המילה לנקבה ואינה יוצרת מילה חדשה.
יוצא הדופן – מְלוּכָה: אין "מָלוּךְ" שמְלוּכָה היא צורת הנקבה שלו. מְלוּכָה הוא שם עצם מופשט (שלטון של מלך) במשקל קְטוּלָה (כמו קְבוּצָה, יְשׁוּעָה, גְּבוּרָה). כאן הה"א היא חלק מן המשקל.
(3) מבנה התשובה: שם אחד + פירוקו (בסיס + ה) + משמעות הה"א (נקבה) + צורת הזכר.
טעות נפוצה: לכתוב ב־(3) "הה"א מציינת שם עצם מופשט" (זו בדיוק המשמעות של ה־ה במשקל, ביוצא הדופן) או לפרק "מסורה" כמשקל מִקְטָלָה.
שאלה 16 · צורנים סופיים, הלחם בסיסים ושאילה מלעז
לפניכם שני משפטים, ובכל משפט יש מילה מוגדלת שהצורן הסופי שלה מודגש.
– דּוּ־לְשׁוֹנִיּוּת היא תופעה נפוצה בארצות שיש אליהן הגירה.
– בישראל יש כמה מסגרות חינוך דּוּ־לְשׁוֹנִיּוֹת לתלמידים בגילים שונים.
לפניכם שתי המילים, ובכל אחת מהן מודגש הצורן הסופי. כתבו ליד כל אחת מהן את סוג הצורן הסופי שלה, וציינו את משמעות הצורן.
דּוּ־לְשׁוֹנִיּוּת: סוג הצורן ______; משמעות הצורן ______
דּוּ־לְשׁוֹנִיּוֹת: סוג הצורן ______; משמעות הצורן ______
לא במיקוד תשפ"ז
לפניכם רשימת שמות.
מֵיזָם, מִנְעָד, מִגְדָּר, מִגְדַּלּוֹר, מַדְחֹם, מִכְלוֹל
(1) הקיפו את השמות שדרך התצורה שלהם היא שורש ומשקל.
(2) ציינו את דרך התצורה המשותפת של השמות האחרים. ______
לפניכם שני צירופי מילים ובכל אחד מהם מודגשת מילה, שדרך התצורה שלה היא בסיס וצורן סופי.
מָתֵמָטִיקַאִי דגול ______
השפה הקָטָלָנִית ______
(1) מה המשותף לבסיס של שתי המילים המודגשות? ______
(2) כתבו ליד כל מילה את המשמעות של הצורן הסופי שלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 16
סעיף א
דּוּ־לְשׁוֹנִיּוּת: סוג הצורן – גזירה; משמעות הצורן – שם עצם מופשט (הפשטה).
דּוּ־לְשׁוֹנִיּוֹת: סוג הצורן – נטייה; משמעות הצורן – ריבוי בנקבה (רבות).
ההבחנה:
דּוּ־לְשׁוֹנִיּוּת: הבסיס הוא שם התואר דּוּ־לְשׁוֹנִי, והסיומת ־וּת יוצרת ממנו שם עצם מופשט – "התופעה של היות אדם דו־לשוני" (כמו אֶזְרָחִי ← אֶזְרָחוּת). נוצרה מילה חדשה וחלק דיבור אחר – צורן גזירה. במשפט היא נושא ("דו־לשוניות היא תופעה").
דּוּ־לְשׁוֹנִיּוֹת: זהו שם התואר דּוּ־לְשׁוֹנִי בצורת רבות – הוא מתאר את "מסגרות" (נקבה, רבים). הסיומת ־וֹת רק מטה את התואר במין ובמספר – צורן נטייה שמשמעותו ריבוי נקבה.
שימו לב: בכתיב חסר הניקוד שתי המילים נכתבות "דו־לשוניות". ההבדל ניכר בניקוד (־וּת / ־וֹת) ובתפקיד המילה במשפט.
טעות נפוצה: לכתוב לשתיהן "צורן נטייה – רבות" (כי שתיהן מסתיימות ב"ות"), או לכתוב לדו־לשוניּוּת "נקבה".
סעיף ב
(1) מֵיזָם, מִגְדָּר, מִכְלוֹל.
(2) הלחם בסיסים (מִנְעָד = מִן + עַד; מִגְדַּלּוֹר = מִגְדָּל + אוֹר; מַדְחֹם = מַד + חֹם).
השיטה: מנסים לפרק כל שם לשתי מילים מוכרות. אם הפירוק מצליח – הלחם בסיסים; אם לא – מחפשים שורש ומשקל.
שורש ומשקל:
הלחם בסיסים – שתי מילים שהתחברו למילה אחת:
טעות נפוצה: לחשוב ש"מגדלור" נוצר משורש ומשקל בגלל המ"ם בתחילתו (מִקְטָל), או לסמן "מדחום" כמשקל מַקְטוֹל. גם בהלחם האות מ' יכולה לפתוח את המילה.
סעיף ג
(1) הבסיס של שתי המילים הוא מילה שאולה מלעז (שאילה מלעז): מתמטיקה; קטלוניה.
(2) מָתֵמָטִיקַאִי – הצורן ־אי: בעל מקצוע / תפקיד.
הַקָּטָלָנִית – הצורן ־ית: שם תואר (ייחוס); כאן – שם של שפה.
(1) הבסיס: מסירים את הצורן הסופי ובודקים מה נשאר:
המשותף: הבסיסים שאולים מלעז – הם אינם בנויים משורש עברי. (גם מילים לועזיות יכולות לקבל צורנים עבריים.)
(2) משמעות הצורנים:
טעות נפוצה: לכתוב ב־(1) "שניהם שמות עצם" או "שניהם מאותו שורש"; לכתוב לצורן ־ית "הקטנה" (כמו בכפית) – כאן ההקשר ("השפה הקטלנית") מראה שזה תואר / שם שפה.