בגרות בלשון שאלון עיקרי 011281 - חורף 2024
שאלון עיקרי (הבנה, הבעה ולשון) · שאלון 011281 · חורף · 17 שאלות · 3:30 שעות
בחינת הבגרות בלשון, חורף 2024, כל 17 השאלות כמו בשאלון, והמאמרים שבנספח. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא: מה בודקים בשאלה, הכלל שמכריע, ואיך מגיעים לתשובה. במטלת הכתיבה - חיבור לדוגמה בציון מלא, המבנה שלו והסבר לפי רכיבי ההערכה.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
שימו לב: בבחינה זו יש הנחיות מיוחדות. יש לענות על השאלות על פי הנחיות אלה.
א. משך הבחינה: שלוש שעות וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני חלקים.
חלק ראשון – הבנה והבעה – 50 נקודות
חלק שני – לשון – 50 נקודות
פרק א: שם המספר ואותיות השימוש
פרק ב: תחביר / פרק ג: מערכת הצורות – יש לבחור באחד הפרקים
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: דף עזר (נספח 2).
ד. הוראה מיוחדת: יש לענות על השאלות בגוף שאלון זה לפי ההוראות.
שימו לב: בסוף הבחינה מצורפים דפי טיוטה. אין להוסיף דפים אחרים למחברת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
נספחים: נספח 1 – מאמרים; נספח 2 – דף עזר.
הנחיות מיוחדות למועד זה: בפרק ב (תחביר) ובפרק ג (מערכת הצורות) – "בפרק זה חמש שאלות (לכל שאלה – 12 נקודות). תוכלו לענות, באופן מלא או חלקי, על כל השאלות בפרק זה, אך מספר הנקודות שתוכלו לצבור בפרק לא יעלה על 40 נקודות."
חלק ראשון – הבנה והבעה
ההוראות לחלק זה
(50 נקודות)
קראו את המאמרים 1–3 שבנספח 1 המצורף, וענו על כל השאלות 1–6 שלפניכם.
הקפידו על כתב ברור, על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
(נספח 1 – מאמרים: לפניכם שלושה מאמרים. קראו אותם, וענו על השאלות בשאלון המחברת המצורף.)
שאלה 1 · הדעה המקובלת על השיעמום
בשלושת המאמרים הכותבים מביעים התנגדות לדעה מקובלת הרווחת בציבור בנוגע לשיעמום.
מהי הדעה המקובלת שהכותבים מתנגדים לה? (3 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1
הדעה המקובלת היא שהשיעמום הוא דבר שלילי, ולכן יש להימנע ממנו ולברוח ממנו (או לבטל אותו מהר ככל האפשר).
מה נדרש: לא דעת הכותבים (שהשיעמום חשוב), אלא הדעה הרווחת בציבור שהם יוצאים נגדה. משפט אחד שלם מספיק – בשאלה יש שורה אחת.
היכן זה מופיע בשלושת המאמרים:
המכנה המשותף: השיעמום נתפס כשלילי, ולכן נוהגים להימנע ממנו. כל אחד מן הכותבים מציג אחר כך את עמדתו ההפוכה – לשיעמום יש תפקידים חיוביים.
טעות נפוצה: לכתוב את עמדת הכותבים ("השיעמום טוב ולא מזיק") במקום הדעה שהם מתנגדים לה; לנסח במבנה של המלצה ("צריך להימנע משיעמום") או בחצי משפט ("שהשיעמום שלילי") – יש לנסח משפט שלם: "הדעה המקובלת היא ש...".
שאלה 2 · הסכנות בהיעדר שיעמום אצל ילדים
על פי מאמר 1, מה הן הסכנות הטמונות בהיעדר שיעמום אצל ילדים? (3 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2
שתיים מן הסכנות האלה:
– היעדר שיעמום פוגע בהתפתחות התקינה של ילדים.
– הוא עלול להפוך את הילדים לחסרי שקט ולחרדתיים, ולנטוע בהם תחושה מוטעית שהחיים צריכים להיות רצף בלתי פוסק של עשייה תכליתית ולעיתים גם תחרותית.
– הוא פוגע ביצירתיות של הילדים – ביכולת שלהם לפתח רעיונות חדשים ומקוריים.
מה נדרש: "הסכנות" – ברבים, ולכן יש לכתוב לפחות שתיים, על פי מאמר 1 בלבד.
היכן זה מופיע:
איך מנסחים: הופכים את התועלת לסכנה – "השיעמום חיוני להתפתחות" ← "היעדר שיעמום פוגע בהתפתחות". כל סכנה במשפט נפרד ובמילים שלכם.
טעות נפוצה: לכתוב סכנה אחת בלבד, או להביא מידע ממאמר 2 (תלות במסכים) – השאלה מפנה למאמר 1.
שאלה 3 · מטרת הניסוי
במאמר 2 הכותבת מתארת ניסוי. כתבו מה הייתה מטרת הניסוי. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3
מטרת הניסוי הייתה לבחון את הקשר בין שיעמום לבין יצירתיות, כלומר לבדוק אם השיעמום משפיע על היכולת לחשוב באופן יצירתי (אם אנשים משועממים חושבים באופן יצירתי יותר).
מה נדרש: מטרה – מה רצו החוקרים לבדוק, ולא מה עשו בניסוי (מהלך) או מה גילו (ממצא).
היכן זה מופיע: מאמר 2, פסקה ב: "במחקרים נמצא כי אנשים משועממים חושבים באופן יצירתי יותר... באחד הניסויים שבחן זאת". המילה "זאת" מפנה אל הקשר שבין שיעמום ליצירתיות – זה מה שהניסוי בחן.
למה זו המטרה: במהלך הניסוי קבוצה אחת עשתה פעילות משעממת יותר (קריאת מספרים בקול) וקבוצה אחרת פעילות משעממת פחות (העתקת מספרים), ואחר כך נבדקה אצל כולם "היכולת האסוציאטיבית" – מספר השימושים היצירתיים לחפץ. ההשוואה בין הקבוצות מראה שהחוקרים רצו לדעת כיצד רמת השיעמום משפיעה על היצירתיות.
ניסוח מומלץ למטרה: "מטרת הניסוי הייתה לבדוק / לבחון..." + שם פועל.
טעות נפוצה: לתאר את מהלך הניסוי ("קבוצה אחת העתיקה מספרים...") או את התוצאה ("נמצא שהמשועממים יצירתיים יותר") במקום את המטרה.
שאלה 4 · המלצות להורים
כותבת מאמר 3 ממליצה להורים כיצד לנהוג כשילדיהם משתעממים.
על פי מאמר 3, כתבו שתי המלצות שונות זו מזו. (8 נקודות)
המלצה 1: ______
המלצה 2: ______
◂ פתרון מלא לשאלה 4
המלצה 1: על ההורים לא לשאת באחריות לשיעמום של הילד, אלא לאפשר לו להשתעמם ולהתמודד עם השיעמום בעצמו.
המלצה 2: על ההורים לכוון את הילד לפתח תחביבים, כלומר לפתח אצלו תחומי עניין וסקרנות, כדי שיוכל להעסיק את עצמו.
מה נדרש: שתי המלצות שונות זו מזו – כלומר המלצה מן התחום "מה לא לעשות / לשחרר" והמלצה מן התחום "מה כן לעשות". שתי וריאציות של אותו רעיון ("לא לפתור לילד את השיעמום" ו"לא לשאת באחריות לשיעמום") ייחשבו המלצה אחת.
היכן זה מופיע:
שימו לב למילים "עם זאת" בפתיחת פסקה ט – הן מסמנות מעבר להמלצה מסוג אחר, משלימה לראשונה.
ניסוח: משפט שלם בלשון המלצה ("על ההורים...", "מומלץ ש...") ולא שם פעולה תלוש ("שחרור אחריות.").
שאלה 5 · מקור תחושת האשמה של ההורים
במאמר 3 בפסקה ו כתוב שההורים מרגישים אחראים ואולי גם אשמים.
על פי מאמר 1, הסבירו מה עשוי להיות מקורה של תחושת האשמה של ההורים בנוגע לשיעמום של ילדיהם. (6 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 5
מקור תחושת האשמה הוא ההתניה התרבותית של החברה המערבית: בחברה זו רווחת התפיסה שיש למלא כל רגע פנוי בעשייה, והיא מצויה במרדף אין־סופי אחר שיפור, לימוד, צמיחה והתייעלות. לכן ישיבה בחוסר מעש ובבטלה נחשבת כמוה כהודאה בכישלון. הורים שהפנימו תפיסה זו חשים שאם ילדם משתעמם – הם נכשלו בתפקידם, ולכן הם מרגישים אשמים.
מה נדרש: שני רכיבים – (1) המקור עצמו: התניה תרבותית / התפיסה של החברה המערבית; (2) הסבר: מה אומרת התפיסה הזאת ואיך היא יוצרת אשמה אצל ההורים. מאחר שהשאלה מקשרת בין שני מאמרים, ההסבר צריך לחבר את התפיסה במאמר 1 אל ההורים במאמר 3.
היכן זה מופיע: מאמר 1, פסקה ה: "הסיבה האחרת היא התניה תרבותית. הצורך למלא בעשייה כל רגע פנוי הוא אחד מן השינויים שחלו בחברה המערבית. אנחנו מצויים במרדף אין־סופי אחר שיפור, לימוד, צמיחה והתייעלות. ישיבה בחוסר מעש ובבטלה גמורה, כמוה כהודאה בכישלון".
החיבור למאמר 3: אם בטלה היא "הודאה בכישלון", ילד משועמם נראה להורים כסימן לכך שהם נכשלו – ולכן הם "מרגישים אחראים ואולי גם אשמים, ומייד מנסים למצוא רעיון לפעילות מעניינת" (מאמר 3, פסקה ו).
טעות נפוצה: לכתוב רק את ההסבר ("ההורים חושבים שבטלה היא כישלון") בלי לציין את המקור – ההתניה התרבותית / החברה המערבית; או להביא את הסיבה הראשונה ממאמר 1 (ההתמכרות למכשירים), שאינה קשורה לאשמה.
שאלה 6 · מטלת כתיבה: סקירה – מהו שיעמום והיבטיו החיוביים
מטלת כתיבה (25 נקודות)
בכיתתכם ייערך דיון בנושא: חשיבותו של השיעמום.
לקראת הדיון כתבו סקירה על פי מאמרים 2 ו־3: הגדירו מהו שיעמום והציגו את היבטיו החיוביים.
כתבו בהיקף של 100–200 מילים.
הקפידו על דרכי מסירה מקובלות ועל אזכור מקורות המידע בגוף הסקירה ובסופה (ביבליוגרפיה).
השתמשו בעמוד זה לכתיבת טיוטה, ואת הסקירה כתבו בעמודים 6–7.
◂ חיבור לדוגמה והסבר לשאלה 6
השיעמום – לא רק תחושה מטרידה
רבים מאיתנו רואים בשיעמום מצב שיש לברוח ממנו, אולם חוקרים ומומחים מצביעים על כך שיש לו גם צדדים חיוביים.
שיעמום הוא תחושה לא נעימה של חוסר נוחות, אדישות וריקנות. הוא מופיע בדרך כלל כשאנו עוסקים בפעילות חד־גונית או מוכרת שאין בה אתגר (מרגלית, 2019; שפילמן, 2019). למעשה, זהו אות פנימי המסמן לנו שהמצב הנוכחי אינו עונה על צרכינו (שפילמן, 2019).
דווקא בתחושה זו טמונים יתרונותיו. ראשית, השיעמום מניע אותנו לצאת מן המצב הנוכחי ולחפש עיסוק משמעותי יותר (מרגלית, 2019; שפילמן, 2019). שנית, הוא מעודד יצירתיות: כשהסביבה החיצונית אינה מעניינת אותנו, המחשבות נודדות, והחשיבה האסוציאטיבית שמתעוררת מאפשרת לבחון בעיות מזווית חדשה ולמצוא להן פתרונות מקוריים (מרגלית, 2019). שלישית, אצל ילדים השיעמום מאלץ לבחור מה לעשות, ובכך מסייע להם להכיר את עצמם, לגלות תחומי עניין ולפתח עצמאות ואחריות לרווחתם הנפשית (שפילמן, 2019).
נראה אפוא שבמינון מתאים השיעמום אינו מזיק, אלא אף חיוני להתפתחותנו.
ביבליוגרפיה
מרגלית, ל' (דצמבר, 2019). אנחנו ממש לא אוהבים להשתעמם, אבל חשוב מאוד שזה יקרה לנו מדי פעם. מעריב. אוחזר מ־maariv.co.il.
שפילמן, מ' (יוני, 2019). אל תפחדו לשעמם את הילדים שלכם. ynet. אוחזר מ־ynet.co.il.
(מספר מילים: 141, בלי הכותרת ורשימת המקורות)
1. מה המטלה דורשת – שני תבחינים, בסדר הזה: (א) הגדרה – מהו שיעמום; (ב) היבטים חיוביים – מה התועלת שבשיעמום. רק ממאמרים 2 ו־3 (מאמר 1 אינו חלק מן המטלה). אין להביע עמדה אישית ואין לכתוב טיעון.
2. איסוף החומר:
3. מבנה הסקירה:
4. מילות קישור: "אולם" (ניגוד בפתיחה), "למעשה" (הבהרה), "דווקא" (מעבר מן השלילי לחיובי), "ראשית / שנית / שלישית" (מנייה), "ובכך" (תוצאה), "אפוא" (סיכום).
5. עמידה בתבחינים:
6. טעויות אופייניות:
חלק שני – לשון
ההוראות לחלק זה
(50 נקודות)
בחלק זה שלושה פרקים. ענו על שני פרקים: על פרק א – חובה, ועל אחד מן הפרקים ב–ג.
פרק א: שם המספר ואותיות השימוש – חובה (10 נקודות)
בפרק זה ענו על שאלה 7.
לפניכם שני פרקים: פרק ב – תחביר, פרק ג – מערכת הצורות.
בחרו בפרק שלמדתם: בפרק ב – תחביר או בפרק ג – מערכת הצורות.
בפרק שבחרתם ענו על השאלות לפי ההוראות.
ציינו את שם הפרק שבחרתם: ______
פרק ב: תחביר (40 נקודות)
בפרק זה חמש שאלות, 8–12 (לכל שאלה – 12 נקודות).
תוכלו לענות, באופן מלא או חלקי, על כל השאלות בפרק זה, אך מספר הנקודות שתוכלו לצבור בפרק לא יעלה על 40 נקודות.
פרק ג: מערכת הצורות (40 נקודות)
בפרק זה חמש שאלות, 13–17 (לכל שאלה – 12 נקודות).
תוכלו לענות, באופן מלא או חלקי, על כל השאלות בפרק זה, אך מספר הנקודות שתוכלו לצבור בפרק לא יעלה על 40 נקודות.
שם המספר ואותיות השימוש
שאלה 7 · שם המספר ואותיות השימוש
במשפטים שלפניכם יש אפשרויות להגיית שם המספר וכן מספרים מודגשים.
הקיפו את הצורה הנכונה מבין האפשרויות להגיית שם המספר, וכתבו במילים את המספרים המודגשים (אין צורך לנקד).
◂ פתרון מלא לשאלה 7
הכלל הבסיסי: במספר היסודי 3–10 (ובאחדות שבתוך מספר גדול יותר) צורת המספר "הפוכה" למין שם העצם: עם שם עצם זכר – צורה עם ה' (שלושה, שישה); עם שם עצם נקבה – בלי ה' (שלוש, שש). לכן תמיד שואלים קודם: מה מינו של שם העצם הנספר?
1. בְּאַחַד עָשָׂר באוגוסט. בתאריך, היום בחודש נקרא כמספר זכר (כאילו נאמר "היום האחד עשר"): אַחַד עָשָׂר. "אַחַת עֶשְׂרֵה" היא צורת הנקבה, ו"אַחַד עֶשְׂרֵה" היא צורה מעורבת ושגויה. הגיית ב' השימוש: האות שאחריה (אַ) מנוקדת בפתח ולא בשווא, ולכן ב' נשארת בשווא: בְּאַחַד.
2. תשע ההצעות. "הצעה" – נקבה, ולכן תֵּשַׁע. לפני שם עצם מיודע בא שם המספר בסמיכות, אבל בנקבה צורת הנסמך זהה לנפרד: "תשע ההצעות" (בזכר היה "תשעת").
3. עשרים ושניים אלף תלמידות ותלמידים. כשהנספרים הם קבוצה מעורבת של זכרים ונקבות, משתמשים בצורת הזכר: עשרים ושניים. האלפים: אחרי 11 ומעלה אומרים "אלף" (או "אלפי" בסמיכות לשם העצם): עשרים ושניים אלף.
4. בִּשְׁלֹשֶׁת המקומות. "מקום" – זכר, ולכן שְׁלוֹשָׁה; לפני שם עצם מיודע (המקומות) – צורת הנסמך: שְׁלֹשֶׁת. הגיית ב': לפני אות בשווא (שְׁ) ב' השימוש נהגית בחיריק – בִּשְׁ (אין שני שוואים בראש מילה). לכן לא "בְּשָׁלוֹשׁ" (צורת נקבה) ולא "בִּשְׁלוֹשָׁה" (צורת נפרד לפני שם מיודע).
5. פי עשרים וחמישה. אחרי "פי" בא שם המספר בצורת זכר: פי שניים, פי שלושה, פי עשרים וחמישה.
6. שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת. "מֵאָה" – שם עצם נקבה, ולכן שְׁמוֹנֶה (צורת הנקבה); שְׁמוֹנָה היא צורת הזכר (שמונה ילדים).
7. וּשְׁלוֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אחוזים. "אחוז" – זכר, ולכן שִׁשָּׁה (עם ה'). הגיית ו' החיבור: לפני שווא (שְׁלוֹשִׁים) ו' נהגית וּ (שורוק): וּשְׁלוֹשִׁים; לפני שִׁשָּׁה (חיריק) – וְשִׁשָּׁה.
8. שבע עשרה פעמים. "פעם" – נקבה, ולכן 17 = שבע עשרה (בנקבה: שבע + עשרה).
9. חמישה עשר מיליון. "מיליון" – זכר, ולכן 15 = חמישה עשר.
10. מספר אַחַת. אחרי המילה "מספר" המספר אינו סופר דבר, אלא מציין מספר מזהה (מספר סתמי). במספר הסתמי משתמשים תמיד בצורת הנקבה: "מספר אחת" (כמו "מספר שתיים", "מספר שלוש").
טעות נפוצה: "שְׁמוֹנָה מאות" (מאה היא נקבה); "מספר אחד"; "בְּשְׁלושת" עם שני שוואים; "שבעה עשר פעמים" (פעם היא נקבה).
תחביר
שאלה 8 · סוגי משפטים, קשר של סיבה ותוצאה, המרה לוויתור
לפניכם שלושה משפטים.
I. בעת האחרונה נמצא כי אנשים משועממים הם יצירתיים יותר מאנשים שאינם חווים שיעמום. ______
II. שיעמום גורם לעיתים ליצירת דברים מדהימים ולחיפוש עניין בסביבתנו הפנימית. ______
III. קריאת מספָּרים נחשבת לפעילות פסיבית יותר מהעתקה שלהם, ולכן היא משעממת יותר. ______
ציינו ליד כל משפט את הסוג התחבירי שלו.
לפניכם משפט נוסף.
IV. רגעי שיעמום חיוניים לנו כי בעת שיעמום אנו יכולים למצוא פתרונות יצירתיים לבעיה.
(1) ציינו את הקשר הלוגי במשפט זה. ______
(2) לשניים מבין המשפטים I, II, III שבראש השאלה יש אותו קשר לוגי שיש במשפט IV.
העתיקו מכל אחד מהם את המילה המבטאת את הקשר הלוגי.
______ ______
(3) המילה "יצירתיים" מסומנת בקו במשפט I ובמשפט IV.
ציינו מעל כל אחת מן המילים את התפקיד התחבירי שלה.
לפניכם משפט איחוי (מאוחה, מחובר).
חלק מן השיעורים משעממים, אך המורים אינם משנים את צורת הלמידה.
המירו את המשפט במשפט מורכב שישמור על הקשר הלוגי שבמשפט הנתון.
______
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
I. משפט מורכב: בעת האחרונה נמצא [כי אנשים משועממים הם יצירתיים יותר מאנשים [שאינם חווים שיעמום.]] – "כי... שיעמום" – פסוקית נושא; בתוכה "שאינם חווים שיעמום" – פסוקית לוואי.
II. משפט פשוט.
III. משפט מאוחה (איחוי, מחובר).
משפט I – מורכב.
משפט II – פשוט: נשוא אחד – "גורם"; נושא – "שיעמום". "ליצירת דברים מדהימים ולחיפוש עניין" – מושא כולל (שני איברים שתלויים בנשוא "גורם ל־"). אין פסוקית ואין שני משפטים עצמאיים.
משפט III – מאוחה: שני איברים עצמאיים, לכל אחד נשוא משלו: (1) "קריאת מספָּרים נחשבת לפעילות פסיבית יותר..."; (2) "היא משעממת יותר". ביניהם מילת הקישור "ולכן" (קשר של סיבה ותוצאה), ואין שעבוד של אחד לשני.
טעות נפוצה: לא לזהות את פסוקית הנושא (לסמן רק את פסוקית הלוואי), או לסמן את "כי..." כפסוקית סיבה – כאן "כי" היא מילת שעבוד של תוכן (= ש־), לא "מפני ש".
סעיף ב
(1) קשר של סיבה ותוצאה (סיבתיות).
(2) משפט II: "גורם" (גורם ל־); משפט III: "ולכן" (לכן).
(3) במשפט I – יצירתיים: נשוא; במשפט IV – יצירתיים: לוואי.
(1) "כי" במשפט IV פירושו "מפני ש": הסיבה לכך שרגעי שיעמום חיוניים היא שבזמן שיעמום אפשר למצוא פתרונות יצירתיים ← סיבה ותוצאה.
(2) מחפשים במשפטים I–III מילה שמבטאת סיבה/תוצאה:
(3)
אותה מילה, אותו חלק דיבור (שם תואר) – ותפקיד תחבירי שונה לפי ההקשר.
טעות נפוצה: להעתיק את "כי" ממשפט I (או ממשפט IV) במקום את "גורם" ממשפט II.
סעיף ג
אף על פי שחלק מן השיעורים משעממים, המורים אינם משנים את צורת הלמידה.
(אפשר גם: המורים אינם משנים את צורת הלמידה גם אם / למרות שחלק מן השיעורים משעממים.)
שלב 1 – לזהות את הקשר: "אך" כאן אינה ניגוד פשוט בין שני דברים שונים, אלא ויתור: היינו מצפים שאם השיעורים משעממים, המורים ישנו את צורת הלמידה – ובכל זאת הם אינם משנים. (מבחן: אפשר להוסיף "ובכל זאת" – "חלק מן השיעורים משעממים, ובכל זאת המורים אינם משנים...").
שלב 2 – להמיר למשפט מורכב: הופכים את האיבר שמציג את "המכשול" (השיעורים משעממים) לפסוקית תיאור ויתור הנפתחת במילת שעבוד של ויתור: "אף על פי ש־", "אף ש־", "למרות ש־", "גם אם". את האיבר השני משאירים כמשפט עיקרי, ומשמיטים את "אך" (אין מילת קישור כפולה).
התוצאה: [אף על פי שחלק מן השיעורים משעממים], המורים אינם משנים את צורת הלמידה.
טעות נפוצה: להמיר בקשר של סיבה ("מפני שהמורים אינם משנים...") – זה משנה את הקשר הלוגי; או להשאיר "אך" יחד עם "אף על פי ש".
שאלה 9 · חלקים כוללים, מילות שאלה, פיסוק
לפניכם שני משפטים שיש בהם חלקים כוללים.
I. שני אויביו של האושר האנושי הם הכאב והשיעמום. (אלכסנדר גרהם בל)
II. הבעיה אינה חיפוש האושר אלא הפגת השיעמום, ולשם כך נדרשת עקשנות. (גוסטב פלובר)
(1) מתחו קו מתחת לחלק הכולל בכל אחד משני המשפטים.
(2) ציינו את התפקיד התחבירי המשותף לחלקים הכוללים בשני המשפטים. ______
(3) ציינו את הקשר הלוגי שבין החלקים הכוללים בכל אחד משני המשפטים.
במשפט I: ______ במשפט II: ______
לפניכם שני משפטי שאלה.
I. למי הילדים פונים כאשר משעמם להם?
II. כיצד מורים יכולים לגייס את השיעמום לטובת הלמידה?
בכל אחד מן המשפטים ציינו מעל כל מילת שאלה את התפקיד התחבירי שלה.
הוסיפו בפסקה שלפניכם סימני פיסוק לפי ההוראות.
הוסיפו פסיק בין חלקים כוללים, פסיק בין איברים במשפט איחוי, פסקו תמורה, פסקו הסגר והוסיפו מירכאות לציון דיבור ישיר.
לעיתים קרובות ילדים אומרים שמשעמם להם כשהם רוצים תשומת לב, אומרת קטי הרלי דוקטור לעבודה סוציאלית. לדעת הרלי כדאי שהמבוגרים ישאלו את הילדים אם הם מחפשים חיזוקים או חברה. היא ממליצה שהיחס אל השיעמום יהיה כמו אל תחושה רווחת שכיחה ונורמלית. השיעמום אולי לא נוח ומציק אבל הוא אינו שלילי בהכרח.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
(1)
I. שני אויביו של האושר האנושי הם הכאב והשיעמום.
II. הבעיה אינה חיפוש האושר אלא הפגת השיעמום, ולשם כך נדרשת עקשנות.
(2) נשוא.
(3) במשפט I – הוספה; במשפט II – ניגוד.
(1) איתור החלק הכולל: חלק כולל הוא שני איברים (או יותר) שממלאים אותו תפקיד ביחס לאותה מילה, ומחוברים במילת קישור או בפסיק.
(2) בשני המשפטים החלק הכולל בא אחרי אוגד (הם / אינה) ומוסר מידע על הנושא ← נשוא (נשוא שמני).
(3)
טעות נפוצה: לכתוב "נושא" בתור התפקיד המשותף (כי הנושא מופיע ראשון במשפט); לכתוב "ויתור" במקום "ניגוד" במשפט II.
סעיף ב
I. למי – מושא.
II. כיצד – תיאור (אופן).
שיטה: מילת השאלה ממלאת את התפקיד של התשובה שלה. עונים על השאלה במשפט חיווי ובודקים את תפקיד המילה שהחליפה את מילת השאלה.
I. למי – מושא. תשובה: "הילדים פונים להוריהם כאשר משעמם להם". הפועל "פונה" מחייב משלים במילת יחס (פונה ל־/אל), ולכן "להוריהם" – וגם "למי" – הוא מושא. ("כאשר משעמם להם" – פסוקית תיאור זמן, אבל אין צורך לנתח אותה.)
II. כיצד – תיאור. תשובה: "מורים יכולים לגייס את השיעמום באמצעות שינוי צורת הלמידה / בדרך יצירתית". המילה עונה על השאלה "באיזה אופן?" ← תיאור (אופן). שימו לב: "יכולים לגייס" – נשוא מורחב (מודלי); "את השיעמום" – מושא.
טעות נפוצה: לכתוב "מילת שאלה" (זה חלק דיבור/סוג מילה, לא תפקיד), או לסמן "למי" כתיאור.
סעיף ג
"לעיתים קרובות ילדים אומרים שמשעמם להם כשהם רוצים תשומת לב", אומרת קטי הרלי, דוקטור לעבודה סוציאלית. לדעת הרלי, כדאי שהמבוגרים ישאלו את הילדים אם הם מחפשים חיזוקים או חברה. היא ממליצה שהיחס אל השיעמום יהיה כמו אל תחושה רווחת, שכיחה ונורמלית. השיעמום אולי לא נוח ומציק, אבל הוא אינו שלילי בהכרח.
עוברים על ההוראות אחת אחת ומאתרים בקטע את המקום של כל אחת:
1. מירכאות לדיבור ישיר: הדברים שקטי הרלי אומרת הם הציטוט – "לעיתים קרובות... תשומת לב". המירכאות נפתחות לפני "לעיתים" ונסגרות לפני הפסיק שאחרי "לב" (המשפט המציג "אומרת קטי הרלי" אינו חלק מן הציטוט).
2. פסיק לפני תמורה: "קטי הרלי, דוקטור לעבודה סוציאלית" – "דוקטור לעבודה סוציאלית" מציין את אותה ישות כמו "קטי הרלי" ← תמורה, ומפרידים אותה בפסיק.
3. פסיק אחרי הסגר: "לדעת הרלי," – צירוף שמוסר את מקור הדעה ואינו קשור תחבירית למשפט ← הסגר.
4. פסיק בין חלקים כוללים: "תחושה רווחת, שכיחה ונורמלית" – שלושה לוואים כוללים; פסיק בין הראשון לשני, ו־ו' לפני האחרון.
5. פסיק בין איברי משפט איחוי: "השיעמום אולי לא נוח ומציק, אבל הוא אינו שלילי בהכרח" – שני איברים עם נשוא לכל אחד, מחוברים ב"אבל" ← פסיק לפני "אבל".
אין לשנות את סימני הפיסוק הקיימים (את הנקודות ואת הפסיק שאחרי "לב").
טעות נפוצה: לשים את המירכאות בסוף הקטע כולו; להוסיף פסיק אחרי "לעיתים קרובות" (אין שם הסגר – זה תיאור זמן); "לתקן" נקודות קיימות לפסיקים; לנתח את התפקידים במקום לפסק.
שאלה 10 · פסוקיות תיאור, המרה לפסוקית נושא, צורות בינוני
לפניכם שלושה משפטים מורכבים.
I. אדם השואף להצלחה אינו נרתע מפעילויות בעלות ערך, גם אם הן קשות או משעממות.
II. כמו שהורים אינם יכולים "לקחת" מהילד שלהם רגשות כמו עצב או כאב, הם אינם יכולים "לקחת" ממנו גם את השיעמום.
III. כשילד מתלונן בפני הוריו על שיעמום, הוא למעשה פונה אליהם בבקשת עזרה.
(1) תחמו בכל אחד מן המשפטים רק את פסוקית התיאור, וציינו מעל כל פסוקית את סוג התיאור שלה.
(2) המירו את משפט I במשפט שיפתח בפסוקית נושא. אין להוסיף מידע.
______
לפניכם שני משפטים, ובהם צורות בינוני.
I. המניע לפעולה היה דווקא השיעמום.
II. ההרצאה המשעממת הסתיימה סוף־סוף.
השלימו את הטבלה שלפניכם: העתיקו את צורות הבינוני מן המשפטים, וציינו את חלק הדיבור ואת התפקיד התחבירי של כל צורת בינוני.
| צורות הבינוני | חלק הדיבור | התפקיד התחבירי |
|---|---|---|
| משפט I: ______ | ||
| משפט II: ______ |
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
(1)
I. אדם השואף להצלחה אינו נרתע מפעילויות בעלות ערך, [גם אם הן קשות או משעממות.] – פסוקית תיאור ויתור.
II. [כמו שהורים אינם יכולים "לקחת" מהילד שלהם רגשות כמו עצב או כאב,] הם אינם יכולים "לקחת" ממנו גם את השיעמום. – פסוקית תיאור אופן (השוואה).
III. [כשילד מתלונן בפני הוריו על שיעמום,] הוא למעשה פונה אליהם בבקשת עזרה. – פסוקית תיאור זמן.
(2) מי ששואף להצלחה, אינו נרתע מפעילויות בעלות ערך, גם אם הן קשות או משעממות.
(1) איתור לפי מילות השעבוד ותחימה עד הפסיק:
(2) המרה לפסוקית נושא: הנושא של משפט I הוא "אדם השואף להצלחה". מחליפים אותו בפסוקית שתפקידה נושא, הנפתחת ב"מי ש־": "מי ששואף להצלחה" – "מי" + "ש" + נשוא (שואף). לפסוקית זו אין נושא נפרד במשפט העיקרי – היא עצמה הנושא של "אינו נרתע". שאר המשפט נשאר כמות שהוא.
טעות נפוצה: לתחום מ"אם" ולכתוב "תנאי"; לכתוב "אדם ששואף להצלחה..." – זו פסוקית לוואי (מתארת את "אדם"), לא פסוקית נושא; להוסיף מידע ("כל מי ש...").
סעיף ב
| צורות הבינוני | חלק הדיבור | התפקיד התחבירי |
|---|---|---|
| משפט I: (ה)מניע | שם עצם | נושא |
| משפט II: (ה)משעממת | שם תואר | לוואי |
איך מזהים צורת בינוני: צורת הווה של פועל (מְ־ בפיעל ובהפעיל, קוֹטֵל בקל, נִ־ בנפעל וכו'). בכל משפט מחפשים מילה כזו – ואז שואלים איך היא מתפקדת במשפט, כי הבינוני יכול להיות פועל, שם עצם או שם תואר.
משפט I – הַמֵּנִיעַ: בינוני של הפעיל (ש' נ-ו-ע: מֵנִיעַ). כאן הוא מיודע (ה' הידיעה) ומציין דבר – "הגורם שהניע לפעולה" ← שם עצם. תפקידו: על מי מדובר? "המניע היה השיעמום" – "המניע" הוא הנושא ("היה" – אוגד, "השיעמום" – נשוא).
משפט II – הַמְשַׁעֲמֶמֶת: בינוני של פיעל (ש' ש-ע-מ-ם). המילה מתארת את שם העצם "ההרצאה" ומתאימה לו במין, במספר וביידוע ← שם תואר, ותפקידה – לוואי (איזו הרצאה?). הנשוא במשפט הוא "הסתיימה" (פועל בעבר, לא בינוני).
טעות נפוצה: לסמן כצורת בינוני מילים כמו "השיעמום", "דווקא", "סוף־סוף" או "הסתיימה"; לזהות רק את "המשעממת" ולפספס את "המניע"; לכתוב "פועל" על "המניע".
שאלה 11 · תמורה, המרה למשפט עם הסגר, ניתוח משפט פשוט
לפניכם שני משפטים, ובאחד מהם יש תמורה.
I. הילדים מתמכרים לגירויים חיצוניים, כמו טלוויזיה ומשחקי מחשב, לצורך סיפוק ועניין.
II. אצל ילדים גירויים חיצוניים לצורך סיפוק ועניין הם טלוויזיה ומשחקי מחשב.
(1) הקיפו את מספר המשפט שיש בו תמורה.
(2) העתיקו את התמורה. ______
לפניכם משפט.
למטלה זו נדרשו כמויות עצומות של זמן ואנרגייה, והיא הייתה משעממת עד אימה. (ג'ר"ר טולקין)
המירו את המשפט במשפט שיהיה בו הסגר המציין את הדובר שבסוגריים.
______
לפניכם משפט פשוט.
בחופשת הקיץ קיבל המרצה לבדיקה כמות עצומה של בחינות סטודנטים.
נתחו את המשפט: ציינו מעל המילים בו את התפקידים התחביריים שלהן.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
(1) משפט I.
(2) כמו טלוויזיה ומשחקי מחשב
מהי תמורה: צירוף שמציין את אותה ישות כמו צירוף שמני הסמוך לו, ממלא אותו תפקיד, ומופרד ממנו בפסיקים. אפשר להשמיט אותו בלי לפגוע בתקינות המשפט.
משפט I: "לגירויים חיצוניים, כמו טלוויזיה ומשחקי מחשב," – הצירוף בין הפסיקים מפרט את הגירויים החיצוניים (דוגמאות שלהם), ממלא אותו תפקיד (חלק מן המושא של "מתמכרים ל־") ומופרד בפסיקים ← תמורה. אם נשמיט אותו – "הילדים מתמכרים לגירויים חיצוניים לצורך סיפוק ועניין" – המשפט תקין.
משפט II: אותן מילים – "טלוויזיה ומשחקי מחשב" – באות אחרי האוגד "הם" ואומרות מה הגירויים ← כאן הן נשוא (כולל), לא תמורה. אי אפשר להשמיט אותן.
ההעתקה: מעתיקים את התמורה במדויק – כולל המילה "כמו", ובלי הפסיקים.
טעות נפוצה: להעתיק רק "טלוויזיה ומשחקי מחשב" בלי "כמו", או להעתיק גם את "גירויים חיצוניים".
סעיף ב
לדברי ג'ר"ר טולקין, למטלה זו נדרשו כמויות עצומות של זמן ואנרגייה, והיא הייתה משעממת עד אימה.
(אפשר גם: לפי / על פי / כדברי / לטענת ג'ר"ר טולקין, ...)
מהו הסגר: מילה או צירוף שאינם קשורים תחבירית לאף חלק במשפט, ומוסרים את עמדת הדובר או את מקור הדברים. ההסגר מופרד בפסיק.
ההמרה: את שם הדובר שבסוגריים מכניסים לצירוף מקור כמו "לדברי", "לפי", "על פי", "לטענת" – ומציבים אותו בפתיחת המשפט ואחריו פסיק. את שאר המשפט מעתיקים בלי שינוי (וגם בלי מירכאות – זה כבר לא ציטוט).
למה לא "טולקין אמר ש...": זו המרה לדיבור עקיף – משפט מורכב עם פסוקית מושא, ולא הסגר.
טעות נפוצה: לכתוב "טולקין: ..." או "טולקין אמר: ..." (דיבור ישיר), או לשכוח את הפסיק אחרי ההסגר.
סעיף ג
בחופשת הקיץ – תיאור ("הקיץ" – לוואי של "חופשת")
קיבל – נשוא
המרצה – נושא
לבדיקה – תיאור
כמות עצומה של בחינות סטודנטים – מושא ("עצומה" – לוואי של "כמות"; "של בחינות" – לוואי של "כמות"; "סטודנטים" – לוואי של "בחינות")
שיטה: קודם נשוא, אחר כך נושא (מתאים לנשוא), ואז שואלים שאלות על שאר החלקים. את הלוואים מסמנים בתוך הצירופים.
טעות נפוצה: לסמן את "לבדיקה" כמושא (הפועל "קיבל" אינו מחייב ל־ – זו תכלית); לסמן את "כמות" לבדה כמושא ואת "עצומה" כתיאור; ניתוח חלקי – לשכוח את הלוואים.
שאלה 12 · משפט מורכב ומאוחה, "יש" קיומי ומודלי, נשוא פועלי ומורחב
לפניכם שני משפטים.
I. אלמלא חווינו שיעמום, ריגושים רבים היו שוחקים את החשיבה ואת המשאבים הנפשיים שלנו עד דק. ______
II. בשלב הראשון של הניסוי קבוצה אחת של נבדקים העתיקה ידנית מספרי טלפון מסֵפר טלפונים, ואילו קבוצה אחרת קראה בקול את המספרים. ______
ציינו ליד כל משפט את הסוג התחבירי שלו.
לפניכם שני משפטים ובהם המילה "יש" מסומנת בקו.
I. לתחושת השיעמום יש מוניטין גרוע.
II. רוב ההורים רואים בשיעמום דבר שלילי שיש לבטלו מהר ככל האפשר.
ציינו את המשמעות של המילה "יש" במשפט I, ואת המשמעות של המילה "יש" במשפט II.
במשפט I: ______ במשפט II: ______
לפניכם שני משפטים, ובכל אחד מהם נעשה שימוש במילה "נהגו".
I. בעבר הלא רחוק אנשים נהגו בלי רדיו.
II. בעבר אנשים נהגו לצעוד בלי אוזניות.
(1) בכל אחד מן המשפטים מתחו קו מתחת לנשוא, וציינו מעל כל נשוא את סוגו.
(2) מהי משמעות המילה "נהגו" בכל משפט?
המשמעות במשפט I: ______
המשמעות במשפט II: ______
◂ פתרון מלא לשאלה 12
סעיף א
I. משפט מורכב: [אלמלא חווינו שיעמום,] ריגושים רבים היו שוחקים את החשיבה ואת המשאבים הנפשיים שלנו עד דק. – פסוקית תיאור תנאי.
II. משפט מאוחה (איחוי, מחובר) – קשר של ניגוד (עימות, השוואה).
משפט I – מורכב. "אלמלא" היא מילת שעבוד של תנאי (= "אילו לא"): תנאי בטל – בפועל אנחנו כן חווים שיעמום. הפסוקית "אלמלא חווינו שיעמום" עונה על "באיזה תנאי היו הריגושים שוחקים את החשיבה?" ← פסוקית תיאור תנאי; נגמרת בפסיק. המשפט העיקרי: נושא – "ריגושים רבים", נשוא – "היו שוחקים" (צורת "היה" + בינוני מבטאת תנאי בטל).
משפט II – מאוחה. שני איברים עצמאיים: (1) "קבוצה אחת... העתיקה..."; (2) "קבוצה אחרת קראה...". מילת הקישור "ואילו" מעמידה זה מול זה שני דברים שונים (קבוצה אחת עשתה X, האחרת – Y) ← ניגוד / עימות. אין כאן ויתור (אין "ציפייה שהופרה").
טעות נפוצה: לתחום את איברי המשפט המאוחה במקום לכתוב את הקשר הלוגי מעליו (לא נדרש לתחום); לסמן את "אלמלא" כוויתור או כסיבה.
סעיף ב
במשפט I – קיום / שייכות ("יש" קיומי: קיים לה מוניטין).
במשפט II – המלצה / חובה, מודליות ("יש לבטלו" = צריך לבטלו).
משפט I – "יש" קיומי: "לתחושת השיעמום יש מוניטין גרוע" = קיים לה מוניטין גרוע, היא בעלת מוניטין גרוע. "יש" כאן הוא נשוא מסוג פועל־מעין (יש/אין), והנושא – "מוניטין". אחריו בא שם עצם.
משפט II – "יש" מודלי: "דבר שלילי שיש לבטלו" = שצריך / שראוי לבטל אותו. "יש" בא לפני שם פועל ("לבטלו") ויחד הם נשוא מורחב/מודלי המבטא חובה או המלצה, ולא קיום.
סימן היכר: "יש" + שם עצם ← קיום; "יש" + שם פועל ← מודליות (חובה/המלצה).
טעות נפוצה: לכתוב "נשוא" בשני המשפטים בלי משמעות, או לפרש את "יש" במשפט II כקיום.
סעיף ג
(1)
I. בעבר הלא רחוק אנשים נהגו בלי רדיו. – נשוא פועלי.
II. בעבר אנשים נהגו לצעוד בלי אוזניות. – נשוא מורחב.
(2) במשפט I – הסיעו כלי רכב (נהיגה).
במשפט II – היו רגילים, עשו זאת בשגרה / שוב ושוב (מנהג).
(1) הנשוא:
(2) המשמעות: אותה צורה, שתי משמעויות:
המשמעות השנייה היא שהופכת את "נהגו" לפועל עזר שמצריך השלמה – ולכן הנשוא מורחב.
טעות נפוצה: להתעלם מן ההוראה למתוח קו ורק לכתוב את הסוג; לסמן במשפט II רק את "נהגו".
מערכת הצורות
שאלה 13 · שורש ובניין של פעלים; שורשים של שמות
לפניכם קטע ובו פעלים מודגשים.
במקום לעודד את ילדיהם למצוא תעסוקה בכוחות עצמם, ההורים מוֹשִׁיבִים אותם מול המסך. הגישה שלפיה ההורה אחראי להעסיק את הילד צריכה לְהִשְׁתַּנּוֹת, וכשילד מִתְלוֹנֵן על חוויית שיעמום החוזרת ונִשְׁנֵית, על ההורים לעודד אותו למצוא לעצמו תעסוקה. פיתוח תחומי עניין אצל ילדים יְאַפְשֵׁר להם להעסיק את עצמם, וכך הם יָשִׁיבוּ לעצמם את היכולת לפתח את היצירתיות ואת הדמיון שלהם.
בטבלה שלפניכם נתחו את הפעלים המודגשים שבקטע – ציינו את השורש ואת הבניין של כל פועל.
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| מוֹשִׁיבִים | ||
| לְהִשְׁתַּנּוֹת | ||
| מִתְלוֹנֵן | ||
| נִשְׁנֵית | ||
| יְאַפְשֵׁר | ||
| יָשִׁיבוּ |
לפניכם חמש מילים.
כתבו מעל כל מילה את השורש שלה.
מְצוּיִים, מִצּוּי, תּוֹצָאָה, הֶאָצָה, מְצַאי
◂ פתרון מלא לשאלה 13
סעיף א
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| מוֹשִׁיבִים | י/ו-ש-ב | הפעיל |
| לְהִשְׁתַּנּוֹת | ש-נ-י | התפעל |
| מִתְלוֹנֵן | ל-י/ו-ן | התפעל |
| נִשְׁנֵית | ש-נ-י | נפעל |
| יְאַפְשֵׁר | א-פ-ש-ר | פיעל |
| יָשִׁיבוּ | ש-י/ו-ב | הפעיל |
הדרך: מסירים תחיליות וסיומות של נטייה, מזהים את תבנית הבניין לפי הניקוד ולפי אותיות השימוש, ומשלימים אותיות שורש שנעלמו.
שימו לב להבדל: מוֹשִׁיבִים (י-ש-ב, הושבה) לעומת יָשִׁיבוּ (ש-ו-ב, השבה) – שני שורשים שונים, שניהם בהפעיל.
טעות נפוצה: להשתנות – שורש ש-ת-נ או ש-ת-נ-ה (הת' היא אות התפעל); מתלונן – ל-נ-נ; יאפשר – פ-ש-ר.
סעיף ב
מְצוּיִים – מ-צ-א
מִצּוּי – מ-צ-י
תּוֹצָאָה – י/ו-צ-א
הֶאָצָה – א-י/ו-ץ
מְצַאי – מ-צ-א
הדרך: בכל מילה מפרידים בין אותיות המשקל לבין אותיות השורש, ובודקים משמעות ומילים קרובות.
טעות נפוצה: האצה – י-א-ץ או א-צ-ה; מיצוי – מ-צ-א; מצאי – י-צ-א.
שאלה 14 · בניינים ונטיית פועל; נ' שורשית ומוספית; משקל יוצא דופן
לפניכם פעלים מודגשים.
ציינו את הבניין של כל פועל, וכתבו לכל פועל צורה נוספת על פי ההנחיות.
נְנַדְנֵד הבניין: ______, פועל מאותו שורש, אך בבניין אחר: ______.
נוֹדֶה הבניין: ______, פועל מאותו שורש, בניין וגוף, אך בזמן אחר: ______.
מְנֻדָּה הבניין: ______, שם פעולה מאותו שורש, אך בבניין אחר: ______.
מֵנִיד עפעף הבניין: ______, פועל מאותו שורש, אך בבניין אחר: ______.
לפניכם שני משפטים, ובכל אחד מהם מילה מודגשת.
(1) אדם נָחוּשׁ יצליח במשימותיו.
(2) אם בשיעורים תשולב למידה פעילה, לא נָחוּשׁ שיעמום.
על פי שני המשפטים, הקיפו את התשובות הנכונות בקטע שלפניכם.
במשפט (1) המילה נָחוּשׁ משמשת בתפקיד פועל / שם תואר, והאות נו"ן במילה נָחוּשׁ במשפט זה היא מוספית / שורשית.
במשפט (2) המילה נָחוּשׁ משמשת בתפקיד פועל / שם תואר, והאות נו"ן במילה נָחוּשׁ במשפט זה היא מוספית / שורשית.
לפניכם ארבעה שמות.
הֲפָגָה, הֲזָיָה, הוֹרָאָה, הַתְנָיָה
על פי ארבעת השמות, השלימו את הקטע שלפניכם.
מבין ארבעת השמות יש שם אחד היוצא דופן מבחינת המשקל.
שם זה הוא ______, משקלו הוא ______ ושורשו הוא ______.
המשקל המשותף לשלושת השמות האחרים הוא ______.
◂ פתרון מלא לשאלה 14
סעיף א
נְנַדְנֵד – פיעל; פועל בבניין אחר: מִתְנַדְנֶדֶת / אֶתְנַדְנֵד (התפעל), יְנֻדְנַד / נֻדְנְדוּ (פועל).
נוֹדֶה – הפעיל; פועל באותו בניין וגוף, בזמן אחר: הוֹדֵינוּ (עבר) / מוֹדִים, מוֹדוֹת (הווה).
מְנֻדָּה – פועל; שם פעולה בבניין אחר: נִדּוּי (פיעל).
מֵנִיד – הפעיל; פועל בבניין אחר: נָד (קל) / מִתְנוֹדֵד (התפעל).
נְנַדְנֵד – נְ־ של עתיד (אנחנו), פתח באות הראשונה וצירה באחרונה, ארבע אותיות שורש (נ-ד-נ-ד): פיעל מרובע (כמו נְתַרְגֵּם). פועל מאותו שורש בבניין אחר: בהתפעל – הִתְנַדְנֵד, מִתְנַדְנֶדֶת, אֶתְנַדְנֵד; בפועל – נֻדְנַד, יְנֻדְנַד.
נוֹדֶה – נ' של עתיד (אנחנו) + וֹ + ־ֶה: תבנית נוֹקִיר / נוֹרִיד של הפעיל בגזרת פ"י/ו וגם ל"י (שורש י-ד-י: הוֹדָה, להודות). נוֹדֶה = "אנחנו נודה". נדרש אותו שורש, בניין וגוף (אנחנו) – בזמן אחר: עבר – הוֹדֵינוּ; הווה – מוֹדִים / מוֹדוֹת.
מְנֻדָּה – מְ־ של בינוני, קובוץ באות הראשונה ודגש באות השנייה (מְקֻטָּל): פועל (סביל של פיעל). שורש נ-ד-י (נִדָּה – הרחיק מן הציבור). שם פעולה מאותו שורש בבניין אחר: שם הפעולה של פיעל – נִדּוּי (משקל קִטּוּל). (לבניין פועל אין שם פעולה, ולכן כל שם פעולה מתאים בבניין אחר.)
מֵנִיד (עפעף) – מֵ־ (צירה) + ־ִי־: תבנית מֵקִים של הפעיל בגזרת ע"ו (שורש נ-ו-ד: הֵנִיד, להניד). פועל מאותו שורש בבניין אחר: בקל – נָד (נע, נדד); בהתפעל – מִתְנוֹדֵד (תבנית התפולל של ע"ו).
טעות נפוצה: לתת שם פועל במקום פועל נטוי או במקום שם פעולה; לכתוב "הודנו" (בלי י') או "התנדות"; לבחור צורה מאותו בניין.
סעיף ב
במשפט (1) המילה נָחוּשׁ משמשת בתפקיד שם תואר, והאות נו"ן במילה במשפט זה היא שורשית.
במשפט (2) המילה נָחוּשׁ משמשת בתפקיד פועל, והאות נו"ן במילה במשפט זה היא מוספית.
משפט (1): "אדם נחוש" – המילה מתארת את שם העצם "אדם" (איזה אדם? – נחוש, בעל החלטה נחרצת) ← שם תואר (משקל קָטוּל). השורש נ-ח-ש (נחישות), ולכן הנו"ן שורשית.
משפט (2): "לא נָחוּשׁ שיעמום" = (אנחנו) לא נרגיש שיעמום ← פועל בעתיד, גוף "אנחנו", בניין קל, שורש ח-ו-ש (חָשׁ, לָחוּשׁ – גזרת ע"ו, כמו נָקוּם, נָרוּץ). הנו"ן היא תחילית העתיד של "אנחנו" ← מוספית.
הבדיקה: מחליפים גוף – "אני לא אָחוּשׁ" – הנו"ן נעלמת, סימן שאינה מן השורש. ב"אדם נחוש / אישה נחושה" הנו"ן נשארת בכל הצורות.
סעיף ג
השם היוצא דופן הוא הֲזָיָה, משקלו הוא קְטָלָה, ושורשו הוא ה-ז-י.
המשקל המשותף לשלושת השמות האחרים הוא הַקְטָלָה.
הדרך: בכל שם בודקים אם הה' שבראשו היא אות שורש או אות משקל. נעזרים בפועל הקרוב.
טעות נפוצה: לחשוב שגם בהזיה הה' היא אות המשקל הַקְטָלָה, ואז לחפש שורש ז-י-י או ז-ו-י.
שאלה 15 · נוכחת, תרגמו, צורות בינוני
לפניכם משפט, ובו מודגשת מילה.
הקיפו את התשובות הנכונות בקטע שלפניכם.
המילה נוֹכַחַת שבביטוי "הורות נוכחת" גזורה מן השורש י-כ-ח / נ-כ-ח, ונוטה בבניין קל / נפעל.
"הורות נוכחת" היא הורות שבה ההורים נוֹכָחִים / נוֹכְחִים בחיי ילדיהם.
לפניכם שני משפטים, ובכל אחד מהם יש פועל מודגש.
לכל פועל מודגש – ציינו את השורש שלו, את הבניין שלו וכתבו את שם הפועל שלו (באותו השורש ובאותו הבניין).
(1) אל תִּרְגְּמוּ אותי באבנים, אם אומַר דעה לא פופולרית.
השורש: ______, הבניין: ______, שם פועל באותו השורש ובאותו הבניין: ______.
(2) הם תִּרְגְּמוּ ספרים מאנגלית לעברית.
השורש: ______, הבניין ______, שם פועל באותו השורש ובאותו הבניין: ______.
לפניכם קטע, ובו שלוש צורות בינוני.
על פי סקר שנערך לפני כמה שנים, אנשים משועממים יצירתיים יותר מאנשים שאינם חווים שיעמום. באחד הניסויים שבחן זאת התבקשה קבוצה אחת של נבדקים להעתיק ידנית מספרי טלפון מסֵפר טלפונים, ועל הקבוצה האחרת הוטלה מטלה לקרוא בקול את המספרים.
העתיקו את שלוש צורות הבינוני מן הקטע, ולכל צורת בינוני – ציינו את הבניין שלה, ואת חלק הדיבור שבו היא משמשת בקטע.
(1) צורת הבינוני: ______, הבניין: ______, חלק הדיבור: ______.
(2) צורת הבינוני: ______, הבניין: ______, חלק הדיבור: ______.
(3) צורת הבינוני: ______, הבניין: ______, חלק הדיבור: ______.
◂ פתרון מלא לשאלה 15
סעיף א
המילה נוֹכַחַת גזורה מן השורש נ-כ-ח, ונוטה בבניין קל.
"הורות נוכחת" היא הורות שבה ההורים נוֹכְחִים בחיי ילדיהם.
משמעות תחילה: "הורות נוכחת" – הורים שנמצאים, מעורבים (presence). המשמעות היא "להיות נוכח", מן נ-כ-ח (נוכחות, נוכח, לנוכח).
הבניין: נוֹכַחַת – תבנית קוֹטֶלֶת (בגלל הח' הגרונית: קוֹטַלַת, כמו יוֹדַעַת, שׁוֹמַעַת) – בינוני של קל, והנו"ן היא אות שורש. ברבים: נוֹכְחִים (קוֹטְלִים, כמו שׁוֹמְעִים).
המלכודת: נוֹכָחִים (קמץ בכ') הוא בינוני של נפעל מן י-כ-ח ("נוכחנו לדעת" = השתכנענו, הבנו) – תבנית נִקְטָל בפ"י/ו: נוֹלָד, נוֹדָע ← נוֹכָח. בנפעל הנו"ן היא אות הבניין והו' היא י' השורש. משמעות זו אינה מתאימה ל"הורות נוכחת".
טעות נפוצה: לנתח את הצורה נוֹכָחִים (נפעל, י-כ-ח) – כלומר להתבלבל בין "להיות נוכח" לבין "להיווכח".
סעיף ב
(1) השורש: ר-ג-ם, הבניין: קל (פָּעַל), שם הפועל: לִרְגֹּם (לרגום).
(2) השורש: ת-ר-ג-ם, הבניין: פיעל, שם הפועל: לְתַרְגֵּם.
ההקשר מכריע. אותה צורה כתובה – שני פעלים שונים:
(1) "אל תרגמו אותי באבנים" – זריקת אבנים (רגימה). "אל" + עתיד = ציווי שלילי. התי"ו היא תחילית העתיד (אתם), כמו "אל תִּשְׁמְרוּ": תִּ + רְגְּ + מוּ. השורש ר-ג-ם, בניין קל (תבנית תִּקְטְלוּ). שם הפועל: לִרְגֹּם.
(2) "הם תרגמו ספרים" – העבירו משפה לשפה. כאן הצורה היא עבר, גוף "הם" (הסיומת ־וּ), והתי"ו היא אות שורש: ת-ר-ג-ם (מרובע). חיריק באות הראשונה ושווא באותיות שאחריה – תִּרְגְּמוּ, כמו גִּלְגְּלוּ – פיעל. שם הפועל: לְתַרְגֵּם.
בדיקה: מחליפים גוף. ב־(1): "אל יִרְגְּמוּ" – הת' נעלמה ← אות שימוש. ב־(2): "הוא תִּרְגֵּם" – הת' נשארת ← אות שורש.
טעות נפוצה: לכתוב שם פעולה (רגימה, תרגום) במקום שם פועל.
סעיף ג
(1) משועממים – בניין פוּעל, שם תואר.
(2) חווים – בניין קל (פָּעַל), פועל.
(3) נבדקים – בניין נפעל, שם עצם.
הדרך: מחפשים צורות הווה של פעלים, ואז בודקים את תפקידן בקטע.
מילים שאינן בינוני: מספרים, יצירתיים, ידנית, סקר, טלפונים – שמות עצם ושמות תואר שאינם גזורים מבניין בהווה. "שבחן", "התבקשה", "הוטלה" – פעלים בעבר.
טעות נפוצה: לכתוב שמשועממים בבניין התפעל; לסמן "מספרים" או "יצירתיים" כבינוני.
שאלה 16 · קושי ועלייה; זוגות שורש; דרכי תצורה במילים חדשות
לפניכם משפט, ובו מודגשים שמות.
ציינו את השורש של המילה קֹשִׁי ______ , וכתבו שם תואר משורש זה ______.
ציינו את השורש של שם הפעולה עֲלִיָּה ______, את המשקל שלו ______, וכתבו שם פועל באותו שורש ובאותו בניין ______.
לפניכם שלושה זוגות מילים.
רק בשני זוגות השורש של שתי המילים הוא זהה.
ציינו את השורש המשותף ליד כל זוג שהשורש של שתי המילים בו זהה.
הַשְׁרָאָה – הַשְׁרָיָה ______
קָרוּי – קְרִיאָה ______
מְחָאָה – מְחִיאַת כפיים ______
לפניכם רשימת מילים שחידשה האקדמיה ללשון העברית בתחום הפרסום והשיווק.
קִהוּל – זיהוי ובחירה של קהל היעד וריכוז מאמצי השיווק והפרסום בו
רַחֶשֶׁת – מילה, רעיון או אירוע ההופכים לשיחת היום ולמוקד התעניינות הציבור (בלועזית: בָּאז)
אֲתָרוֹן – אתר הממוקד בשיווק של מוצר אחד או של שירות אחד של חברה (בלועזית: מיניסַייט)
רַעֲיוֹנַאי – מי שמופקד על המחשבה המקורית והיצירתית בתחום הפרסום (בלועזית: קופִירַייטר)
תִּסְחֹרֶת – מוצרים הקשורים למותגים ידועים (בלועזית: מרצ'נדייז)
| שורש ומשקל | בסיס וצורן סופי |
|---|---|
◂ פתרון מלא לשאלה 16
סעיף א
קֹשִׁי – שורש: ק-ש-י; שם תואר: קָשֶׁה (או: קשים, קשות, מוקשה, מתקשה).
עֲלִיָּה – שורש: ע-ל-י; משקל: קְטִילָה; שם פועל: לַעֲלוֹת.
קֹשִׁי – משקל קֹטֶל בגזרת ל"י (כמו יֹפִי, חֹלִי): הי' בסוף היא אות שורש. שורש ק-ש-י (קשה). שם תואר: קָשֶׁה (קָטֶה – כמו יָפֶה). כל שם תואר מן השורש מתאים: קשים, קשות, מוּקְשֶׁה.
עֲלִיָּה – שם פעולה של בניין קל במשקל קְטִילָה בגזרת ל"י (כמו בְּנִיָּה, קְנִיָּה): ע-ל + יָּה, כשהי' של השורש מוכפלת (בכתיב מלא: עלייה). החטף בע' במקום שווא – בגלל הגרונית. השורש ע-ל-י. שם הפועל של קל: לַעֲלוֹת.
טעות נפוצה: לכתוב שמשקל "עלייה" הוא קְטָלָה (קטלה) – הסימן הוא החיריק אחרי האות השנייה (עֲלִ־); לתת שם פועל מבניין אחר (להעלות – הפעיל).
סעיף ב
הַשְׁרָאָה – הַשְׁרָיָה: ש-ר-י
קָרוּי – קְרִיאָה: ק-ר-א
(מְחָאָה – מְחִיאַת כפיים: שורשים שונים – מ-ח-י לעומת מ-ח-א.)
הַשְׁרָאָה – הַשְׁרָיָה: שני שמות הפעולה של הפעיל (הַקְטָלָה) מן ש-ר-י (השרה: הִשְׁרָה מצב רוח / השרה במים). בגזרת ל"י יש לעיתים צורה בא' לצד הצורה בי' (הַשְׁרָאָה לצד הַשְׁרָיָה), אך שתיהן מן הפועל הִשְׁרָה ומן השורש ש-ר-י.
קָרוּי – קְרִיאָה: "קָרוּי" (בעל שם, נקרא בשם) = קָרוּא, מן ק-ר-א, כמו "קריאה" (מקרא, לקרוא). הא' נבלעה בכתיב קרוי, אך המשמעות היא של קריאה בשם.
מְחָאָה – מְחִיאַת כפיים: "מחאה" (התנגדות, למחות) – מן מ-ח-י (מִחָה); "מחיאת כפיים" (למחוא כף) – מן מ-ח-א. משמעות שונה ושורש שונה – זה הזוג היוצא דופן.
טעות נפוצה: לבחור לפי הצורה החיצונית ("מחאה" ו"מחיאה" נראות קרובות) ולא לפי המשמעות.
סעיף ג
| שורש ומשקל | בסיס וצורן סופי |
|---|---|
| קִהוּל – קִטּוּל | אֲתָרוֹן – הקטנה |
| רַחֶשֶׁת – קַטֶּלֶת | רַעֲיוֹנַאי – בעל מקצוע |
| תִּסְחֹרֶת – תִּקְטֹלֶת |
הדרך: לכל מילה מחפשים אם היא "מילה קיימת + סיומת" (בסיס + צורן) או שורש בתבנית (משקל).
שורש ומשקל:
בסיס וצורן סופי:
טעות נפוצה: לשבץ את "רחשת" בטור של בסיס וצורן; לכתוב שמשמעות ־וֹן ב"אתרון" היא "מקום" או "אוסף" – הלועזית "מיני־סייט" מלמדת שזו הקטנה; לשכוח לכתוב את המשקלים והמשמעויות.
שאלה 17 · צורנים סופיים, משקל וחלק דיבור, דרכי תצורה
לפניכם משפט, ובו שתי מילים מוגדלות, שהצורן הסופי מודגש בהן.
בכל אחד מן המשפטים שלפניכם – הקיפו את התשובה הנכונה מבין האפשרויות, והשלימו את המידע החסר.
(1) במילה ישראליוֹת סוג הצורן הסופי הוא נטייה / גזירה, ומשמעותו ______ .
(2) במילה ישראליוּת סוג הצורן הסופי הוא נטייה / גזירה, ומשמעותו ______ .
לא במיקוד תשפ"ז
לפניכם משפטים, ובהם מילים מודגשות.
(1) מהו סוג הצורן הסופי המשותף לשתי המילים המודגשות? הקיפו את התשובה הנכונה.
נטייה / גזירה
(2) מהי המשמעות המשותפת לצורן הסופי שבשתי המילים המודגשות? ______
לא במיקוד תשפ"ז
לפניכם שני משפטים, ובכל אחד מהם מודגשת המילה נְעִימָה. ציינו ליד כל משפט את המשקל של המילה המודגשת בו ואת חלק הדיבור שלה.
(1) חוויית השיעמום יכולה להיות חוויה לא נְעִימָה. המשקל: ______ חלק הדיבור: ______
(2) הנְעִימָה התנגנה במעלית. המשקל: ______ חלק הדיבור: ______
לפניכם שלוש קבוצות מילים. בכל קבוצה –
(1) הקיפו את המילה היוצאת דופן מבחינת דרך התצורה.
(2) ציינו את דרך התצורה המשותפת למילים האחרות.
◂ פתרון מלא לשאלה 17
סעיף א
(1) ישראליוֹת – נטייה; משמעותו: ריבוי (נקבה ברבים).
(2) ישראליוּת – גזירה; משמעותו: שם מופשט.
(1) ישראליוֹת (-iyot): רבות של "ישראלית" (ישראלי ← ישראלית ← ישראליות). הסיומת ־וֹת אינה יוצרת מילה חדשה אלא רק משנה את המספר של אותה מילה ← צורן נטייה, ומשמעותו ריבוי (רבות).
(2) ישראליוּת (-iyut): "התכונה של להיות ישראלי" – מילה חדשה בעלת משמעות אחרת, הנגזרת מן הבסיס "ישראלי" + ־וּת ← צורן גזירה, ומשמעותו שם מופשט (כמו ילדוּת, אנושיוּת).
סימן היכר: צורן נטייה – המילה נשארת באותו ערך מילוני (יחיד/רבים, זכר/נקבה, שייכות); צורן גזירה – נוצר ערך מילוני חדש.
טעות נפוצה: לכתוב "ריבוי" גם בישראליוּת, או לא לדעת לנסח "שם מופשט".
סעיף ב
(1) נטייה.
(2) שייכות (כינוי קניין).
(1) גִּיּוּסוֹ = הגיוס שלו; הַגְדָּרָתָם = ההגדרה שלהם. הסיומות ־וֹ ו־ָם אינן יוצרות מילה חדשה – "גיוס" ו"הגדרה" נשארות אותן מילים, רק נוספה להן שייכות ← נטייה.
(2) הצורנים ־וֹ (שלו) ו־ָם (שלהם) הם כינויי קניין – משמעותם שייכות: למי שייך הגיוס, של מי ההגדרה.
(ב"להגדרתם" ל' היא אות שימוש ו"הגדרתם" היא צורת הנסמך של "הגדרה" + כינוי – "ההגדרה שלהם".)
סעיף ג
(1) המשקל: קָטִיל; חלק הדיבור: שם תואר.
(2) המשקל: קְטִילָה; חלק הדיבור: שם עצם.
(1) "חוויה לא נעימה" – המילה מתארת את "חוויה" ← שם תואר. זו צורת הנקבה של נָעִים, ולכן המשקל נקבע לפי הצורה הבסיסית (זכר יחיד): קָטִיל (כמו עָשִׁיר, יָשִׁיר: נָעִים ← נְעִימָה).
(2) "הנעימה התנגנה" – מנגינה ← שם עצם (נושא המשפט). זו מילה בפני עצמה, לא נקבה של שם תואר, ולכן משקלה קְטִילָה (כמו פְּגִישָׁה, כְּתִיבָה).
הכלל: משקל של שם תואר נקבע לפי צורת הזכר היחיד שלו; משקל של שם עצם – לפי צורתו כפי שהיא.
טעות נפוצה: לכתוב קְטִילָה גם במשפט (1).
סעיף ד
קבוצה 1: מַדְּעָן = מַדָּע + ־ָן; תַּמְלִילָן = תַּמְלִיל + ־ָן; תְּאוּרָן = תְּאוּרָה + ־ָן ← בסיס וצורן סופי (בעל מקצוע). קַבְּלָן – אין מילה "קַבָּל" + ן; זה שורש ק-ב-ל במשקל קַטְּלָן (כמו שַׁקְרָן, בַּדְּרָן) ← שורש ומשקל, יוצא דופן.
קבוצה 2: רַמְקוֹל = רָם + קוֹל; פַּסְקוֹל = פַּס + קוֹל; רַמְזוֹר = רֶמֶז + אוֹר ← הלחם בסיסים. מַחְזוֹר – שורש ח-ז-ר במשקל מַקְטוֹל (כמו מַחְסוֹר, מַשְׁאוֹב) ← יוצא דופן.
קבוצה 3: פִּזְמוֹן, פִּתְרוֹן, חֶשְׁבּוֹן – שורשים (פ-ז-ם, פ-ת-ר, ח-ש-ב) במשקל קִטְּלוֹן / קֶטְלוֹן ← שורש ומשקל. דִּגְלוֹן = דֶּגֶל + ־וֹן (דגל קטן – הקטנה) ← בסיס וצורן, יוצא דופן.
שיטה: בכל מילה שואלים – האם אפשר לזהות בה מילה שלמה קיימת (בסיס) שנוספה לה סיומת או מילה נוספת? אם כן – בסיס וצורן או הלחם; אם רק אותיות שורש בתבנית קבועה – שורש ומשקל.
טעות נפוצה: לשכוח להקיף את המילה היוצאת דופן, או לכתוב את דרך התצורה של המילה היוצאת דופן במקום של האחרות.