בגרות בלשון שאלון עיקרי 011281 - חורף 2025
שאלון עיקרי (הבנה, הבעה ולשון) · שאלון 011281 · חורף · 16 שאלות · 3 שעות
בחינת הבגרות בלשון, חורף 2025, כל 16 השאלות כמו בשאלון, והמאמרים שבנספח. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא: מה בודקים בשאלה, הכלל שמכריע, ואיך מגיעים לתשובה. במטלת הכתיבה - חיבור לדוגמה בציון מלא, המבנה שלו והסבר לפי רכיבי ההערכה.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
א. משך הבחינה: שלוש שעות.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני חלקים.
חלק ראשון – הבנה והבעה – 50 נקודות
חלק שני – לשון – 50 נקודות
פרק א: שם המספר ואותיות השימוש
פרק ב: תחביר / פרק ג: מערכת הצורות – יש לבחור באחד הפרקים
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: דף עזר (נספח 2).
ד. הוראה מיוחדת: יש לענות על השאלות בגוף שאלון זה לפי ההוראות.
שימו לב: בסוף הבחינה מצורפים דפי טיוטה. אין להוסיף דפים אחרים למחברת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
נספחים: נספח 1 – מאמרים; נספח 2 – דף עזר.
חלק ראשון – הבנה והבעה
ההוראות לחלק זה
(50 נקודות)
קראו את המאמרים 1–3 שבנספח 1 המצורף, וענו על כל השאלות 1–5 שלפניכם.
הקפידו על כתב ברור, על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
(נספח 1 – מאמרים: לפניכם שלושה מאמרים. קִראו אותם, וענו על השאלות בשאלון המחברת המצורף.)
שאלה 1 · הטענה המרכזית המשותפת לשלושת המאמרים
מהי הטענה המרכזית המשותפת לשלושת כותבי המאמרים בנוגע להקשבה?
הקיפו את התשובה הנכונה. (4 נקודות)
א. הקשבה היא המפתח לבניית ביטחון עצמי.
ב. עמדתו של האדם המקשיב נחותה מזו של הדובר.
ג. בעידן הדיגיטלי פוחתת חשיבותה של ההקשבה.
ד. הקשבה היא מיומנות חשובה בתקשורת בין אנשים.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
ד. הקשבה היא מיומנות חשובה בתקשורת בין אנשים.
שיטה: טענה מרכזית משותפת צריכה להופיע (במפורש או במשתמע) בכל שלושת המאמרים ולהיות כללית מספיק כדי לסכם את כולם. בודקים כל מסיח מול שלושת המאמרים.
למה ד:
למה לא האחרות:
טעות נפוצה: לבחור מסיח שמופיע במילים כמעט זהות באחד המאמרים (א או ב). מסיח כזה הוא פרט או עמדה שהכותב מציג כדי לדחות – לא טענה מרכזית משותפת.
שאלה 2 · תגובות לאדם במצוקה – הקשבה מיטיבה
לפניכם ציטוט מפיו של אדם השרוי במצוקה, ולאחריו ארבע תגובות אפשריות על דבריו.
(במסגרת)
האדם השרוי במצוקה: "אני ממש מוטרד בתקופה האחרונה. איבדתי את העבודה שלי, והחסכונות שלי הולכים ואוזלים. אני לא יודע איך אשלם את שכר הדירה החודש".
תגובה 1: "גם אני פוטרתי לפני כמה חודשים, ועדיין לא מצאתי עבודה חדשה. החיים קשים, אה?"
תגובה 2: "אתה צריך לגלות יותר אחריות בנוגע לשימוש בכסף שלך. לוּ היית משתמש בכספך בתבונה, לא היית נקלע למצב כזה".
תגובה 3: "אני מצטער לשמוע שאתה עובר תקופה קשה כל כך. זה בוודאי מלחיץ מאוד ומפחיד להיות במצב של חוסר ודאות כלכלית".
תגובה 4: "מה הבעיה? יש המון פתרונות! תתחיל לחפש מייד עבודה חדשה. תפנה לביטוח הלאומי לקבל דמי אבטלה, ואולי תשקול לקחת הלוואה זמנית כדי לשלם את שכר הדירה".
במאמר 1 מוזכר המושג "הקשבה מיטיבה".
איזו מן התגובות 1–4 היא תגובה שמעידה על "הקשבה מיטיבה"? ציינו את מספרה, וצטטו משפט אחד ממאמר 1 לביסוס קביעתכם. (6 נקודות)
מספר התגובה: ______
ציטוט: ______
בחרו בשתיים מן התגובות האחרות, שאינן מעידות על הקשבה מיטיבה. ציינו את המספר של כל תגובה שבחרתם, והסבירו מדוע היא אינה יכולה להעיד על "הקשבה מיטיבה", על פי המאמרים. (6 נקודות)
מספר התגובה: ______ הסבר: ______
מספר התגובה: ______ הסבר: ______
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
מספר התגובה: 3
ציטוט: "מן המקשיב נדרשים לא רק קשב רב, אמפתיה, רצון להיטיב ומיומנות תקשורת, אלא גם יכולת להקשיב לדובר בלי לשפוט את דבריו." (פסקה ד)
אפשר גם: "דבר נוסף שכדאי לאמץ הוא להקשיב מתוך כוונה להיטיב לדובר ולמַתֵן את הנטייה לשפוט את הדובר." (פסקה ז) או: "כדי להקשיב רִכשו מיומנויות: נסו ליצור קשר עין עם הדובר, היאזרו בסבלנות עד שהוא יסיים את דבריו, הביעו רגישות ואמפתיה לדבריו..." (פסקה ח)
מה נדרש: (1) לבחור תגובה אחת; (2) להעתיק משפט שלם אחד ממאמר 1 שמראה שהתגובה הזאת מתאימה להקשבה מיטיבה.
למה תגובה 3: המגיב מתמקד בדובר ובתחושותיו ("אני מצטער לשמוע שאתה עובר תקופה קשה"), מביע אמפתיה והבנה לרגשותיו ("זה בוודאי מלחיץ מאוד ומפחיד") ואינו שופט אותו, אינו מספר על עצמו ואינו ממהר לתת עצות. בדיוק אלה התכונות שמאמר 1 מונה:
איך מצטטים: מעתיקים את המשפט מילה במילה, בתוך מירכאות, ואפשר לציין את הפסקה. הציטוט צריך להתאים למה שעושה תגובה 3 (אמפתיה, אי־שיפוטיות) – לא כל משפט על הקשבה מיטיבה מתאים (למשל "הקשבה מיטיבה נוסכת בדובר ביטחון" מתאר תוצאה, ולא מראה למה דווקא תגובה 3 היא הקשבה מיטיבה).
טעות נפוצה: לצטט ממאמר 2 או 3 (השאלה מבקשת ממאמר 1), או לכתוב פרפרזה במקום ציטוט.
סעיף ב
(יש לבחור שתיים מן השלוש.)
תגובה 1: במקום להקשיב לכאב של הדובר, המקשיב ממהר להזדהות ומספר על עצמו ועל חוויותיו ("גם אני פוטרתי"), וכך מטה את השיחה אליו (על פי מאמר 2, פסקה ז).
תגובה 2: המקשיב שיפוטי כלפי הדובר ונוזף בו ("אתה צריך לגלות יותר אחריות"), ואילו הקשבה מיטיבה מחייבת להקשיב בלי לשפוט (על פי מאמר 1, פסקות ד, ז; מאמר 3, פסקות ב, ג).
תגובה 4: המקשיב ממהר להציע פתרונות ולתת עצות בלי שהתבקש לעשות זאת, במקום להקשיב לדובר (על פי מאמר 3, פסקה ג).
מה נדרש: לכל תגובה – מספר + הסבר שמקשר בין מה שהמגיב עושה ובין מכשול להקשבה שמתואר במאמרים. הסבר טוב מצטט או מתאר את התגובה ומציין את העיקרון מן המאמר.
טעות נפוצה: לכתוב הסבר כללי ("הוא לא מקשיב טוב") בלי לומר מה בתגובה מעיד על כך ובלי לקשר לעיקרון מהמאמרים.
שאלה 3 · הסתייגות בפסקה ח במאמר 1
במאמר 1 בפסקה ח הכותב ממליץ למקשיב לרכוש מיומנויות מסוימות שיסייעו לו להקשיב הקשבה מיטיבה, והוא מוסיף הסתייגות להמלצתו.
העתיקו את ההסתייגות. (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3
"עם זאת אם המיומנויות האלה ייושמו באופן טכני בלבד, הן לא בהכרח יביאו להקשבה מיטיבה."
מהי הסתייגות: משפט שמגביל או מצמצם טענה שנאמרה קודם – "זה נכון, אבל לא תמיד / לא בכל תנאי". מחפשים מילת ויתור או ניגוד ("עם זאת", "אולם", "אך", "אם... לא בהכרח").
היכן: פסקה ח מתחילה בהמלצה ("רִכשו מיומנויות: נסו ליצור קשר עין... היאזרו בסבלנות... הביעו רגישות... וחזרו עליהם במילותיכם") ובתועלת שלה ("כל אלה עשויים לעודד את הדובר לפתוח את ליבו"). המשפט האחרון נפתח ב"עם זאת" ומגביל את ההמלצה: המיומנויות לבדן, אם מפעילים אותן "באופן טכני בלבד" (בלי כוונה אמיתית להיטיב), לא מבטיחות הקשבה מיטיבה.
מעתיקים את המשפט כולו, מילה במילה, בתוך מירכאות.
טעות נפוצה: להעתיק את ההמלצה עצמה או את המשפט "כל אלה עשויים לעודד את הדובר לפתוח את ליבו" – זו תוצאה, לא הסתייגות.
שאלה 4 · תרומת ההקשבה באי־הסכמה ובמחלוקת
כותבי המאמרים 2 ו־3 מציינים את תרומתה המשותפת של ההקשבה במקרים של אי־הסכמה ומחלוקת בין בני השיח.
כתבו את תרומתה של ההקשבה במקרים אלה והסבירו. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 4
התרומה: ההקשבה יכולה לגרום לאדם שעימו אנו מדברים לשנות את עמדותיו.
ההסבר: על פי מאמר 2, כשאדם מרגיש שמקשיבים לו באמת, הוא מרגיש צורך להקשיב לנו באותו האופן (עקרון ההדדיות) ולשקול ברצינות את עמדתנו. על פי מאמר 3, ההקשבה לעמדתו של האחר נותנת לו הזדמנות לבדוק את עמדתו ולחשוב עליה שוב.
מה נדרש: (1) לנסח את התרומה המשותפת לשני המאמרים – שינוי עמדה / שכנוע של בן השיח; (2) להסביר – למה ההקשבה גורמת לכך. ההסבר יכול לבוא ממאמר אחד או משניהם (עדיף משניהם).
היכן:
ניסוח מומלץ: משפט תרומה כללי ("ההקשבה עשויה לשנות את עמדתו של בן השיח ולשכנע אותו") ואחריו "הסיבה לכך היא ש..." עם ההסבר. כדאי לנסח במילים שלכם ולא רק להעתיק.
טעות נפוצה: לכתוב רק את התרומה בלי הסבר, או לכתוב תועלת אחרת של ההקשבה (ביטחון לדובר, הצלחה במכירות) שאינה קשורה למצבי מחלוקת.
שאלה 5 · מטלת כתיבה: סקירה על הסיבות לקושי בהקשבה מיטיבה ועל יתרונותיה לדובר
מטלת כתיבה (25 נקודות)
בימינו נראה כי אנשים אינם קשובים זה לזה. לקראת פעילות בכיתתכם בנושא "כוחה של ההקשבה" התבקשתם לכתוב סקירה על הסיבות שבגללן לא תמיד מתאפשרת הקשבה מיטבית ועל היתרונות של ההקשבה עבור האדם שמקשיבים לו (הדובר בשיחה).
התבססו על מאמרים 1 ו־2.
כתבו בהיקף של 100–200 מילים.
הקפידו על דרכי מסירה מקובלות ועל אזכור מקורות המידע בגוף הסקירה ובסופה (ביבליוגרפיה).
השתמשו בעמוד 6 לכתיבת טיוטה, ואת הסקירה כתבו בעמודים 7–8.
◂ חיבור לדוגמה והסבר לשאלה 5
הקשבה מיטבית: מכשולים ויתרונות
הקשבה היא אחת המיומנויות החשובות בתקשורת בין בני אדם, אך בפועל היא אינה מובנת מאליה. בסקירה זו יוצגו הסיבות לכך שהקשבה מיטבית אינה מתאפשרת תמיד, וכן היתרונות שהיא מעניקה לדובר.
סיבה אחת היא מעמדה הנמוך של ההקשבה: היא נתפסת כפעולה פסיבית וכעמדה של חולשה, ולכן היא מחייבת את המקשיב לוותר על עמדת כוח (קסטרו, 2015). סיבה נוספת היא הקושי להתרכז: בעידן הדיגיטלי אנו רגילים לפצל את הקשב ולהתעסק בטלפון בזמן שיחה, אף שאי אפשר להקשיב באמת ובו בזמן לעסוק בדבר אחר (קסטרו, 2015; מרגלית, 2024). זאת ועוד, מקשיבים רבים מתמקדים בעצמם: הם מכינים בראשם את תגובתם, מספרים על חוויותיהם או מנצלים את השיחה לקידום עצמי (מרגלית, 2024).
עם זאת, כאשר הקשבה מיטבית מתאפשרת, הדובר מרוויח רבות. היא נוסכת בו ביטחון, משדרת לו שדבריו חשובים ומעודדת אותו לשתף בעניינים אישיים ולחשוף חלקים רגישים באישיותו (קסטרו, 2015). נוסף על כך, כשאדם מדבר וזוכה להקשבה, הוא מבין טוב יותר את עצמו, מגבש את דעתו ומגיע לתובנות חדשות (קסטרו, 2015; מרגלית, 2024).
הקשבה מיטבית אמנם דורשת מאמץ, ויתור ותשומת לב מלאה, אך היא מעניקה לדובר תחושת ערך ומסייעת לו להכיר את עצמו.
ביבליוגרפיה
מרגלית, ל' (מאי, 2024). תשכחו ממה שידעתם: זה המפתח הכי חשוב להשפעה ושכנוע. מעריב. אוחזר מ־maariv.co.il.
קסטרו, ד' (ספטמבר, 2015). הקשבה בעולם של דיבור. אלכסון. אוחזר מ־alaxon.co.il.
(מספר מילים: 178, בלי הכותרת ורשימת המקורות)
1. מה המטלה דורשת – שני תבחינים: (א) הסיבות שבגללן הקשבה מיטיבה לא תמיד מתאפשרת; (ב) היתרונות של ההקשבה עבור הדובר (לא עבור המקשיב, לא יתרונות עסקיים). כל פריט בסקירה צריך לשרת אחד משני התבחינים, ושניהם צריכים לקבל משקל דומה.
2. איסוף החומר:
פריטים משותפים לשני המאמרים (פיצול הקשב בעידן הדיגיטלי; היכרות טובה יותר עם עצמו) מובאים פעם אחת עם אזכור כפול – זה לב המיזוג.
3. מבנה:
4. עמידה בתבחינים:
5. טעויות אופייניות:
חלק שני – לשון
ההוראות לחלק זה
(50 נקודות)
בחלק זה שלושה פרקים. ענו על שני פרקים: על פרק א – חובה, ועל אחד מן הפרקים ב–ג.
פרק א: שם המספר ואותיות השימוש – חובה (10 נקודות)
בפרק זה ענו על שאלה 6.
לפניכם שני פרקים: פרק ב – תחביר, פרק ג – מערכת הצורות.
בחרו בפרק שלמדתם: בפרק ב – תחביר או בפרק ג – מערכת הצורות.
בפרק שבחרתם ענו על השאלות לפי ההוראות.
פרק ב: תחביר (40 נקודות)
בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 7–11 (לכל שאלה – 10 נקודות).
שימו לב: בכל שאלה שתבחרו, ענו על כל הסעיפים.
פרק ג: מערכת הצורות (40 נקודות)
בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 12–16 (לכל שאלה – 10 נקודות).
שימו לב: בכל שאלה שתבחרו, ענו על כל הסעיפים.
שם המספר ואותיות השימוש
שאלה 6 · שם המספר ואותיות השימוש
לפניכם משפטים ובהם מספרים מודגשים וכן אפשרויות להגיית שם המספר ואותיות השימוש.
כתבו במילים את המספרים המודגשים (אין צורך לנקד), והקיפו את הצורה הנכונה מבין האפשרויות להגיית שם המספר.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
הכלל הבסיסי: מ־3 עד 10 (וגם באחדות שאחרי העשרות) שם המספר "הפוך" למין שם העצם: עם שם עצם זכר – צורה עם ה' (חמישה, שבעה), עם שם עצם נקבה – צורה בלי ה' (חמש, שבע). לכן קודם בודקים את מינו של שם העצם הנספר.
1. ב־4 במאי – בארבעה. בתאריך, היום בחודש נקרא במספר זכר (כמו "יום"): בארבעה במאי, בחמישה עשר בספטמבר. ב' השימוש לפני אות בתנועה רגילה נהגית בשווא: בְּאַרְבָּעָה.
2. כִּשְׁתֵּי דקות. "דקה" – נקבה, ולכן שְׁתֵּי (צורת הנסמך של שתיים, לפני שם עצם). כ' השימוש לפני שווא נקראת בחיריק: כִּשְׁ־ (אי אפשר שני שוואים בתחילת מילה), כמו בִּשְׁתֵּי, לִשְׁתֵּי, וּשְׁתֵּי.
3. בשנת 2011 – אלפיים ואחת עשרה. שנים נקראות בנקבה ("שנה"): אחת עשרה ולא "אחד עשר". אלף כפול = אלפיים.
4. 75 שניות – שבעים וחמש. "שנייה" – נקבה, ולכן האחדות בלי ה': חמש. העשרות זהות לשני המינים.
5. פסקה מספר 6 – שש. אחרי המילה "מספר" המספר סתמי – הוא אינו סופר פסקות אלא מציין שם/מספר מזהה. במספר הסתמי משתמשים תמיד בצורת הנקבה: מספר אחת, מספר שתיים, מספר שש.
6. 47 אחוז – ארבעים ושבעה. "אחוז" – זכר, ולכן שבעה (עם ה'). (הצורה "אחוז" ביחיד אחרי מספר גדול מקובלת, והמין לא משתנה.)
7. 5 יתרונות – חמישה. "יתרון" – זכר, ולכן חמישה.
8. וְשָׁלוֹשׁ רמות. "רמה" – נקבה, ולכן שָׁלוֹשׁ (בלי ה'). ו' החיבור: לפני שווא או לפני בומ"ף היא נהגית וּ; כאן הש' מנוקדת קמץ (שָׁ), ולכן הו' נהגית בשווא כרגיל: וְשָׁלוֹשׁ. (וּשְׁלוֹשׁ – זו צורת הנסמך של שלוש, והיא באה רק בסמיכות לשם עצם מיודע, למשל "וּשְׁלוֹשׁ הרמות"; כאן "רמות" אינו מיודע, ולכן באה צורת הנפרד שָׁלוֹשׁ. וּשָׁלוֹשׁ – וּ באה רק לפני שווא או בומ"ף.)
9. עֶשֶׂר המיומנויות. "מיומנות" – נקבה, ולכן עֶשֶׂר. בנקבה צורת הנסמך של עשר זהה לנפרד (עֶשֶׂר), ולכן גם לפני שם עצם מיודע אומרים "עֶשֶׂר המיומנויות". עֲשֶׂרֶת היא צורת הנסמך של הזכר ("עשרת הדיברות").
10. פי 2 – שניים. אחרי "פי" (כפל) משתמשים בצורת הזכר של המספר: פי שניים, פי שלושה, פי עשרה.
טעות נפוצה: "מספר שישה" במקום "מספר שש" (המספר הסתמי תמיד בנקבה); "ארבעים ושבע אחוז" (אחוז – זכר); "עשרת המיומנויות" (מיומנות – נקבה); "בארבע במאי" (בתאריך – זכר); "פי שתיים".
תחביר
שאלה 7 · סוגי משפטים, תפקידים תחביריים, המרה למשפט פשוט
לפניכם שלושה משפטים.
I. אף על פי שהקשבה היא רכיב תקשורת חשוב, נראה שדווקא לה מוקדשת תשומת לב מועטה. ______
II. בתחום החינוך נמצא קשר חיובי בין מידת ההקשבה של מנהל בית הספר למוריו ובין הציונים של התלמידים בבית הספר. ______
III. הקשבה כמו זו שבטיפול פסיכולוגי היא הקשבה מיטיבה, אך מִטֶבע הדברים היא אינה שכיחה בשגרה. ______
(1) ציינו ליד כל אחד מן המשפטים את הסוג התחבירי שלו.
(2) ציינו מעל כל אחת משלוש המילים המסומנות בקו במשפטים את התפקיד התחבירי שלה.
לפניכם משפט מורכב בעל פסוקית תיאור.
כשאנשים מתנגחים זה בזה, כל ניסיון להידברות נידון לכישלון.
המירו את המשפט הנתון במשפט פשוט בעל אותה משמעות.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
(1)
I. משפט מורכב: [אף על פי שהקשבה היא רכיב תקשורת חשוב] – פסוקית (תיאור) ויתור; נראה [שדווקא לה מוקדשת תשומת לב מועטה] – פסוקית נושא.
II. משפט פשוט.
III. משפט איחוי (מאוחה/מחובר): [הקשבה כמו זו שבטיפול פסיכולוגי היא הקשבה מיטיבה] – איבר א; [אך מטבע הדברים היא אינה שכיחה בשגרה] – איבר ב.
(2) לה – מושא; למוריו – לוואי; שכיחה – נשוא.
(1) שיטה: סופרים נשואים ומחפשים מילות שעבוד (ש־, כי, אף על פי ש...) ומילות איחוי (אך, ו־, אבל...).
משפט I – מורכב, שתי פסוקיות.
משפט II – פשוט. נשוא אחד בלבד: "נמצא"; הנושא: "קשר (חיובי)". "בין מידת ההקשבה... ובין הציונים..." הם לוואים של "קשר" – אין כאן פסוקית ואין איחוי.
משפט III – איחוי. שני משפטים עצמאיים מחוברים במילת הניגוד "אך": כל איבר יכול לעמוד בפני עצמו ("הקשבה כמו זו... היא הקשבה מיטיבה"; "מטבע הדברים היא אינה שכיחה בשגרה"). התוחמים: הפסיק ו"אך" פותחת את איבר ב. (בתוך איבר א יש צירוף "זו שבטיפול פסיכולוגי" – הוא חלק מן הנושא ואינו משנה את סוג המשפט.)
(2) תפקידים:
טעות נפוצה: לסמן את "שדווקא לה מוקדשת..." כפסוקית מושא (אין פועל שדורש מושא; "נראה" דורש נושא); לסמן את II כמשפט מאוחה בגלל "בין... ובין..."; לסמן את "שכיחה" כלוואי.
סעיף ב
בעת התנגחות של אנשים זה בזה כל ניסיון להידברות נידון לכישלון.
(אפשר גם: בזמן התנגחותם של אנשים זה בזה, כל ניסיון להידברות נידון לכישלון. / בשעת התנגחות של אנשים זה בזה...)
הניתוח: [כשאנשים מתנגחים זה בזה] – פסוקית (תיאור) זמן, יש בה נשוא ("מתנגחים") ונושא ("אנשים").
ההמרה: כדי לקבל משפט פשוט צריך לבטל את הנשוא של הפסוקית. מחליפים את מילת השעבוד "כש־" בצירוף יחס של זמן ("בעת", "בזמן", "בשעת") ואת הפועל "מתנגחים" בשם הפעולה שלו – "התנגחות". הפסוקית הופכת לתיאור זמן (צירוף שמני), ובמשפט נשאר נשוא אחד: "נידון".
בדיקה: התפקיד נשמר (תיאור זמן), המשמעות נשמרה ולא נוסף מידע.
טעות נפוצה: להשאיר פועל נטוי בתיאור ("בזמן שאנשים מתנגחים..." – זו עדיין פסוקית), או לפרק לשני משפטים.
שאלה 8 · פסוקיות: תחימה ותפקיד, המרות לפסוקית נושא ולפסוקית תנאי
לפניכם שלושה משפטים מורכבים, שבכל אחד מהם נתחמה פסוקית הפותחת במילת השעבוד "כי".
כתבו מעל כל פסוקית תחומה את התפקיד התחבירי שלה.
I. מחקרים מלמדים [כי עמדת ההקשבה נתפסת נחותה מזו של הדיבור].
II. הימצאות בעמדת המקשיב מבליעה בתוכה את ההודאה [כי המקשיב אינו יודע הכול].
III. הקשבה היא מיומנות לא פשוטה, [כי היא דורשת שנתרכז רק בדבר אחד בעולם שבו אנחנו רגילים לפצל את הקשב שלנו לדברים רבים כל כך].
לפניכם משפט מורכב, ולאחריו שתי הצעות I–II לתחימת הפסוקיות בו.
(1) הקיפו את המספר של המשפט שהתחימה בו נכונה.
(2) במשפט שהתחימה בו נכונה, ציינו את התפקיד התחבירי של כל פסוקית.
כשחוקרים בחנו את החשיבות שאנשים מייחסים לדיבור לעומת הקשבה, נמצא כי חשיבותו של הדיבור רבה יותר.
I. [כשחוקרים בחנו את החשיבות] [שאנשים מייחסים לדיבור לעומת הקשבה], נמצא [כי חשיבותו של הדיבור רבה יותר].
II. [כשחוקרים בחנו את החשיבות [שאנשים מייחסים לדיבור לעומת הקשבה]], נמצא [כי חשיבותו של הדיבור רבה יותר].
לפניכם משפט מורכב.
אדם שמרוכז בעצמו לא יוכל להפנות את תשומת ליבו ולהקשיב לזולתו.
(1) תחמו את הפסוקית במשפט, וציינו את התפקיד התחבירי שלה.
(2) כתבו מחדש את המשפט הנתון: המירו את הפסוקית בפסוקית נושא.
(3) כתבו מחדש את המשפט הנתון: המירו את הפסוקית בפסוקית תנאי.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
I. פסוקית מושא
II. פסוקית לוואי
III. פסוקית (תיאור) סיבה
הרעיון: אותה מילת שעבוד ("כי") יכולה לפתוח פסוקיות שונות. קובעים את התפקיד לפי השאלה שהפסוקית עונה עליה בתוך המשפט העיקרי.
טעות נפוצה: לסמן את II כפסוקית מושא ("מבליעה את ההודאה" – המושא הוא "ההודאה", והפסוקית רק מתארת אותה).
סעיף ב
(1) II
(2) [כשחוקרים בחנו את החשיבות שאנשים מייחסים לדיבור לעומת הקשבה] – פסוקית (תיאור) זמן;
[שאנשים מייחסים לדיבור לעומת הקשבה] – פסוקית לוואי (בתוך פסוקית הזמן);
[כי חשיבותו של הדיבור רבה יותר] – פסוקית נושא.
(1) למה II: הפסוקית "שאנשים מייחסים לדיבור לעומת הקשבה" מתארת את שם העצם "החשיבות" (איזו חשיבות?), ו"החשיבות" נמצא בתוך פסוקית הזמן ("בחנו את החשיבות" – מושא של "בחנו"). לכן פסוקית הלוואי צריכה להיות תחומה בתוך פסוקית הזמן – פסוקית משועבדת לפסוקית. בתחימה I פסוקית הזמן נקטעת אחרי "החשיבות", ואז נראה כאילו פסוקית הלוואי שייכת ישירות למשפט העיקרי – וזה שגוי.
(2) התפקידים:
טעות נפוצה: לסמן את "כי חשיבותו..." כפסוקית מושא – "נמצא" הוא פועל סביל בלי נושא אחר, ולכן הפסוקית היא נושאו.
סעיף ג
(1) אדם [שמרוכז בעצמו] לא יוכל להפנות את תשומת ליבו ולהקשיב לזולתו. – פסוקית לוואי.
(2) מי שמרוכז בעצמו לא יוכל להפנות את תשומת ליבו ולהקשיב לזולתו. (או ברבים: מי שמרוכזים בעצמם לא יוכלו להפנות את תשומת ליבם ולהקשיב לזולתם.)
(3) אם אדם מרוכז בעצמו, הוא לא יוכל להפנות את תשומת ליבו ולהקשיב לזולתו.
(1) הפסוקית "שמרוכז בעצמו" באה אחרי שם העצם "אדם" ומתארת אותו (איזה אדם?) → פסוקית לוואי. הנושא של המשפט העיקרי הוא "אדם", והנשוא – "לא יוכל להפנות... ולהקשיב" (נשוא מורחב כולל).
(2) פסוקית נושא: מבטלים את שם העצם "אדם" ומעבירים את תפקיד הנושא לפסוקית עצמה. משתמשים במילה "מי ש־": [מי שמרוכז בעצמו] – הפסוקית כולה היא עכשיו הנושא של "לא יוכל". חשוב להתאים את המספר: מי שמרוכז... לא יוכל (יחיד) / מי שמרוכזים... לא יוכלו (רבים).
(3) פסוקית תנאי: הקשר הלוגי הסמוי הוא תנאי: אם אדם מרוכז בעצמו – אז הוא לא יוכל להקשיב. בונים פסוקית במילת התנאי "אם" (גם "במקרה ש", "כאשר" במשמעות תנאי פחות מתאים), ובמשפט העיקרי מוסיפים נושא – כינוי "הוא" – כי "אדם" עבר לפסוקית. מפרידים בפסיק בין פסוקית התנאי (שבאה ראשונה) למשפט העיקרי.
טעות נפוצה: ב־(2) לכתוב "אדם שמרוכז בעצמו..." עם שינוי קטן – זו עדיין פסוקית לוואי; ב־(3) לשכוח את הנושא "הוא" במשפט העיקרי.
שאלה 9 · תמורה וביטוי מכליל; ניתוח משפט פשוט
לפניכם שלושה משפטים. בשניים מן המשפטים יש תמורה.
I. כיום, בעידן הדיגיטלי, אנשים בטוחים שהם הצליחו לאמץ לעצמם מיומנות של מולטיטסקינג.
II. התוצאות החיוביות של ההקשבה הן בזוגיות, בגידול ילדים, בעבודה, בתפקידי מכירות וניהול וברפואה.
III. במקרים מסוימים, כמו בעת חקירה או בראיון עבודה, המקשיב מנסה להשיג דבר מה מן הדובר.
(1) הקיפו את מספרו של המשפט שאין בו תמורה.
(2) סמנו קו מתחת לתמורה בכל אחד משני המשפטים האחרים.
(3) ציינו את התפקיד התחבירי המשותף למילים שהתמורה ממירה בשני המשפטים. ______
(4) המירו את המשפט שאין בו תמורה במשפט שיש בו תמורה. הוסיפו ביטוי מכליל.
לפניכם משפט פשוט.
ברוב המקרים ההקשבה לזולת משרתת מטרה מיטיבה.
נתחו את המשפט: ציינו מעל המילים שבמשפט את התפקידים התחביריים שלהן.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
(1) משפט II
(2) משפט I: כיום, בעידן הדיגיטלי, אנשים בטוחים שהם הצליחו לאמץ לעצמם מיומנות של מולטיטסקינג.
משפט III: במקרים מסוימים, כמו בעת חקירה או בראיון עבודה, המקשיב מנסה להשיג דבר מה מן הדובר.
(3) תיאור (זמן)
(4) התוצאות החיוביות של ההקשבה הן בתחומים שונים: זוגיות, גידול ילדים, עבודה, תפקידי מכירות וניהול ורפואה.
מהי תמורה: צירוף שבא מיד אחרי חלק במשפט, ממלא אותו תפקיד ומציין אותו דבר במילים אחרות (מפרט, מדגים או מבהיר). אפשר להשמיט אותה, והמשפט נשאר תקין. בדרך כלל היא מופרדת בפסיקים או בנקודתיים.
(1)–(2):
(3) בשני המשפטים המילים שהתמורה ממירה ("כיום", "במקרים מסוימים") הן תיאור – תיאור זמן (מתי?). גם התמורה עצמה מקבלת את אותו תפקיד.
(4) ביטוי מכליל: מוסיפים לפני הפירוט מילה/צירוף שכולל את כל הפריטים – "בתחומים שונים" (או "בתחומים רבים", "במגוון תחומים") – ואחריו נקודתיים והרשימה. עכשיו הרשימה היא תמורה לביטוי המכליל. (אפשר גם להשאיר את הב': "בתחומים שונים: בזוגיות, בגידול ילדים...".)
טעות נפוצה: לסמן את "כיום" עצמו כתמורה (התמורה היא הצירוף השני); לסמן ב־III רק "בעת חקירה"; ב־(4) להוסיף ביטוי מכליל בלי נקודתיים או בסוף הרשימה.
סעיף ב
ברוב המקרים – תיאור (זמן) [המקרים – הגרעין; ברוב – לוואי]
ההקשבה לזולת – נושא [ההקשבה – הגרעין; לזולת – לוואי]
משרתת – נשוא
מטרה מיטיבה – מושא [מטרה – הגרעין; מיטיבה – לוואי]
שיטה: נשוא → נושא (מתאים לנשוא במין ובמספר) → משלימים → לוואים.
טעות נפוצה: לסמן את "לזולת" כמושא (הוא קשור ל"ההקשבה" ולא לפועל), או לסמן את "מיטיבה" כנשוא.
שאלה 10 · מבנה "אין... אלא": חלקים כוללים, קשרים לוגיים, נשואים
לפניכם שלושה משפטים במבנה "אין... אלא...".
I. הקשבה אינה מיומנות פשוטה אלא מיומנות מורכבת הדורשת מאמץ. ______
II. הרווח בהקשבה אינו רק רווח אישי אלא גם עסקי. ______
III. הקשבה אינה אלא מתנה שאדם יכול להעניק לרעהו. ______
(1) שניים מן המשפטים הם משפטים בעלי חלקים כוללים.
סמנו קו מתחת לחלק הכולל בכל אחד מן המשפטים האלה.
(2) ציינו את התפקיד התחבירי המשותף לחלקים הכוללים בשני המשפטים. ______
(3) ציינו ליד כל אחד מן המשפטים בעלי החלקים הכוללים מהו הקשר הלוגי בחלק הכולל.
(4) כתבו את משפט II מחדש בלי להשתמש במבנה "אין... אלא...". שמרו על משמעות המשפט הנתון.
(5) כתבו את משפט III מחדש בלי להשתמש במבנה "אין... אלא...". שמרו על משמעות המשפט הנתון.
לפניכם שלושה משפטים. בכל משפט סמנו קו מתחת לכל נשוא בו.
I. אנשי מכירות יוכלו למכור יותר כאשר הם יקשיבו ללקוחותיהם.
II. אין תחום עיסוק שהקשבה אינה משפרת בו את הביצועים.
III. בעקבות קריאת המאמרים נעשינו למקשיבים טובים יותר.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
(1) I. הקשבה אינה מיומנות פשוטה אלא מיומנות מורכבת הדורשת מאמץ.
II. הרווח בהקשבה אינו רק רווח אישי אלא גם עסקי.
(2) לסעיף זה אין תשובה אחת: לפי הסימון ב־(1), במשפט I החלקים הכוללים הם נשוא (מיומנות פשוטה / מיומנות מורכבת), ובמשפט II הם לוואי (אישי / עסקי – לוואים של "רווח").
(3) I – ניגוד; II – הוספה.
(4) הרווח בהקשבה הוא רווח אישי ו(גם) עסקי.
(5) הקשבה היא מתנה שאדם יכול להעניק לרעהו.
מה זה "אין... אלא": מבנה הדגשה. יש לו שני שימושים:
(1) משפטים I ו־II בעלי חלקים כוללים:
(2) תפקיד משותף: לפי הסימון כאן, החלקים הכוללים במשפט I הם נשוא ובמשפט II הם לוואי (של "רווח"), ולכן אין תפקיד אחד המשותף לשני המשפטים. (מי שמסמן במשפט II את "רווח אישי אלא גם (רווח) עסקי" כחלק הכולל, מקבל שני נשואים – ואז התפקיד המשותף הוא נשוא.)
(3) הקשר הלוגי:
(4) משפט II מבטא הוספה, ולכן ממירים במילת הוספה: "הרווח בהקשבה הוא רווח אישי וגם עסקי" (או: "הן אישי הן עסקי", "גם אישי וגם עסקי"). משנים את "אינו" ל"הוא".
(5) ב־III "אינה אלא" = "היא" + הדגשה. בלי המבנה: "הקשבה היא מתנה שאדם יכול להעניק לרעהו" (אפשר להוסיף הדגשה אחרת, למשל "הקשבה היא בסך הכול מתנה..."). לא להפוך לשלילה: "הקשבה אינה מתנה" הופך את המשמעות.
טעות נפוצה: לסמן את III כבעל חלקים כוללים; ב־(3) לכתוב "ניגוד" גם ל־II (המילים "לא רק... אלא גם" מסמנות הוספה); ב־(5) להבין את המשפט כשלילה.
סעיף ב
I. אנשי מכירות יוכלו למכור יותר כאשר הם יקשיבו ללקוחותיהם.
II. אין תחום עיסוק שהקשבה אינה משפרת בו את הביצועים.
III. בעקבות קריאת המאמרים נעשינו למקשיבים טובים יותר.
הכלל: במשפט מורכב יש נשוא בעיקרי ונשוא בכל פסוקית – צריך לסמן את כולם.
טעות נפוצה: לסמן ב־I רק "יוכלו" (הנשוא המורחב כולל את שם הפועל); ב־II לשכוח את "אין" או לסמן את "אינה"; ב־III לסמן את "קריאת" כנשוא.
שאלה 11 · הסגר ותרומתו, המרה לפסוקית מושא, פיסוק
לפניכם שני משפטים ובכל אחד מהם יש הסגר.
I. על פי הפסיכולוג קארל רוג'רס, הקשבה היא המפתח לבניית חוויה של ביטחון למטופל.
II. יש כמובן סיבות טובות לעניין הרב של אנשים בדיבור לעומת הקשבה.
(1) סמנו קו מתחת להסגר בכל משפט, וכתבו את תרומתו של ההסגר למשפט.
משפט I ______
משפט II ______
(2) המירו את משפט I במשפט מורכב בעל פסוקית מושא.
לפניכם קטע. הוסיפו לו סימני פיסוק לפי ההנחיות שלפניכם.
(במסגרת)
קארל רוג'רס אחד מן הפסיכולוגים הבולטים במאה ה־20 הדגיש את חשיבות ההקשבה הפעילה כאמצעי לשיפור הקשר הבין־אישי וההעצמה האישית. לדבריו הקשבה אמיתית מאפשרת לאנשים להביע את רגשותיהם בכנות ובלי חשש משיפוטיות. לפניכם אחד מציטוטיו המפורסמים בנושא זה כשמישהו שומע אותך בלי לשפוט אותך בלי לנסות לקבל עליו אחריות למעשיך ובלי לנסות לשנות אותך זו הרגשה פשוט נהדרת.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
(1) I. על פי הפסיכולוג קארל רוג'רס, הקשבה היא המפתח לבניית חוויה של ביטחון למטופל.
תרומתו: מציין את מקור הדברים – מביא את הדברים בשם אומרם / מבסס את הטענה על דברי מומחה.
II. יש כמובן סיבות טובות לעניין הרב של אנשים בדיבור לעומת הקשבה.
תרומתו: מבטא החלטיות / ודאות של הכותב – מציג את הטענה כמובנת מאליה ומקובלת על הכול.
(2) הפסיכולוג קארל רוג'רס טוען כי הקשבה היא המפתח לבניית חוויה של ביטחון למטופל.
(אפשר גם: אומר / מציין / קובע / סבור / חושב ש...)
מהו הסגר: מילה או צירוף שאינם קשורים תחבירית לאף חלק במשפט, ומוסיפים את עמדת הכותב או את מקור המידע. אפשר להשמיט אותם בלי לפגוע בתקינות המשפט, ולרוב הם מופרדים בפסיקים.
(1)
(2) המרה לפסוקית מושא: הופכים את המקור (רוג'רס) לנושא של משפט עיקרי עם פועל של אמירה/חשיבה (טוען, אומר, סבור), ואת הטענה – לפסוקית מושא שנפתחת ב"כי" או ב"ש": הפסיכולוג קארל רוג'רס טוען [כי הקשבה היא המפתח...]. מוחקים את "על פי" ואת הפסיק. זהו דיבור עקיף; אפשר גם דיבור ישיר: הפסיכולוג קארל רוג'רס אמר: "הקשבה היא המפתח...".
טעות נפוצה: לסמן כהסגר ב־II את "יש" או את "לעומת הקשבה"; לכתוב תרומה כללית ("מוסיף מידע") בלי לומר איזה מידע (מקור / עמדה).
סעיף ב
קארל רוג'רס, אחד מן הפסיכולוגים הבולטים במאה ה־20, הדגיש את חשיבות ההקשבה הפעילה כאמצעי לשיפור הקשר הבין־אישי וההעצמה האישית. לדבריו, הקשבה אמיתית מאפשרת לאנשים להביע את רגשותיהם בכנות ובלי חשש משיפוטיות. לפניכם אחד מציטוטיו המפורסמים בנושא זה: "כשמישהו שומע אותך בלי לשפוט אותך, בלי לנסות לקבל עליו אחריות למעשיך ובלי לנסות לשנות אותך, זו הרגשה פשוט נהדרת".
כל הנחיה והמקום שלה:
שימו לב: הנקודה שבסוף הקטע נכתבת אחרי המירכאות הסוגרות.
טעות נפוצה: לשים פסיק אחד בלבד אחרי התמורה ("קארל רוג'רס אחד מן... ה־20,") – תמורה באמצע המשפט נסגרת בשני פסיקים; לפתוח את המירכאות לפני "לפניכם".
מערכת הצורות
שאלה 12 · שורש ובניין של פעלים, ציווי, שורש משותף
לפניכם קטע ובו פעלים מודגשים.
(במסגרת)
להלן הנחיות ועקרונות להקשבה מיטיבה:
לפניכם טבלה, ובה שבעה מן הפעלים המודגשים בקטע.
בטבלה נתחו את הפעלים – ציינו את השורש ואת הבניין של כל פועל.
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| הוּבְנוּ | ||
| הֵאָזְרוּ | ||
| לְוַדֵּא | ||
| נוֹכְחִים | ||
| תִּזְדַּהוּ | ||
| מַטִּים | ||
| הַקְצוּ |
ציינו את הזמן (הדרך) המשותף לפעלים שלפניכם, על פי הקשרם בקטע.
רִכְשׁוּ, נַסּוּ, הֵאָזְרוּ, הַבִּיעוּ, שַׁקְּפוּ, הַקְצוּ
הזמן (הדרך): ______
לפניכם רשימת מילים.
הַתְנָיָה, נְתוּנִים, מַתָּנָה, הַמְתָּנָה, לָתֵת, תְּלוּנָה
(1) מבין המילים שברשימה, הקיפו שלוש מילים הגזורות מאותו השורש.
(2) ציינו את השורש המשותף למילים שהקפתם. ______
◂ פתרון מלא לשאלה 12
סעיף א
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| הוּבְנוּ | ב-ו-ן (ב-י-ן) | הופעל |
| הֵאָזְרוּ | א-ז-ר | נפעל |
| לְוַדֵּא | ו-ד-א | פיעל |
| נוֹכְחִים | נ-כ-ח | קל (פעל) |
| תִּזְדַּהוּ | ז-ה-י (ז-ה-ה) | התפעל |
| מַטִּים | נ-ט-י (נ-ט-ה) | הפעיל |
| הַקְצוּ | ק-צ-י (ק-צ-ה) | הפעיל |
השיטה: מורידים תחיליות וסופיות של נטייה (ה־/ת־ של עתיד וציווי, מ־ של בינוני, ־וּ, ־ים), מזהים את סימני הבניין ומשחזרים אותיות שורש שנעלמו לפי הגזרה. כשיש ספק – מעבירים לעבר נסתר.
טעות נפוצה: לסמן "נוכחים" בנפעל (הנו"ן נראית כמו סימן נפעל, אבל היא שורשית); לכתוב שורש ד-ה-י או ז-ד-ה ל"תזדהו"; לסמן "מטים" בקל (מ-ט-ט או ט-ו-ה); לסמן "האזרו" בהפעיל בגלל ה' בתחילת המילה.
סעיף ב
ציווי
כל הפעלים הם הוראות לקורא, בגוף נוכחים ("אתם"): "רכשו מיומנויות", "נסו ליצור קשר עין", "הקצו זמן". הקטע כולו הוא רשימת הנחיות, וזה מבנה הציווי: צורת העתיד בלי ת' בהתחלה – תִּרְכְּשׁוּ → רִכְשׁוּ, תְּנַסּוּ → נַסּוּ, תֵּאָזְרוּ → הֵאָזְרוּ, תַּבִּיעוּ → הַבִּיעוּ, תְּשַׁקְּפוּ → שַׁקְּפוּ, תַּקְצוּ → הַקְצוּ.
טעות נפוצה: לכתוב "עבר" בגלל צורות כמו "הביעו" ו"נסו" שנראות כמו עבר רבים. ההקשר והניקוד (הַבִּיעוּ בפתח, ולא הִבִּיעוּ) מכריעים: זו פנייה לקורא.
סעיף ג
(1) נְתוּנִים, מַתָּנָה, לָתֵת
(2) נ-ת-ן
לכל מילה – השורש:
הקושי: בכל המילים יש ת' ו/או נ', והן נראות קרובות. צריך לזהות אילו אותיות שייכות לתבנית (ה־ של הַקְטָלָה, ת־ של תְּקוּלָה, מ־ של מַקְטָלָה) ואילו לשורש.
טעות נפוצה: לבחור "המתנה" (שורש מ-ת-ן – המ' שורשית, לא סימן משקל) או "התניה" (ת-נ-י).
שאלה 13 · שורשים, שמות פעולה, תפקיד הנו"ן, שמות פועל
לפניכם משפטים ובהם מילים מודגשות.
(1) ציינו מעל כל מילה מודגשת את השורש שלה.
(2) מבין המילים המודגשות העתיקו שתי מילים שהן שמות פעולה, וציינו ליד כל אחת מהן את הבניין שלה.
שם פעולה: ______ הבניין: ______
שם פעולה: ______ הבניין: ______
לא במיקוד תשפ"ז
לפניכם שני משפטים, ובהם שתי מילים מודגשות.
ציינו ליד כל משפט את תפקיד האות נו"ן במילה המודגשת בו.
לפניכם שלושה שמות עצם מודגשים. כתבו ליד כל אחד מהם שם פועל באותו השורש.
◂ פתרון מלא לשאלה 13
סעיף א
(1) מְחוֹשִׁים – ח-ו-ש; חוֹשְׁשִׁים – ח-ש-ש; חִישָׁה – ח-ו-ש; נִחוּשׁ – נ-ח-ש; לְהָחִישׁ – ח-ו-ש
(2) שם פעולה: חישה, הבניין: קל (פעל)
שם פעולה: ניחוש, הבניין: פיעל
(1) שורשים: כל המילים מכילות ח' ו־ש', אבל השורשים שונים.
(2) שמות פעולה: שם פעולה הוא שם עצם שמציין את הפעולה של פועל מסוים, והוא נגזר לפי משקל קבוע לכל בניין.
("מחושים" הוא שם עצם של איבר ולא שם פעולה; "חוששים" – פועל; "להחיש" – שם פועל.)
טעות נפוצה: לכתוב ח-ש-ש ל"מחושים" (בגלל הדמיון ל"חוששים") או ח-ו-ש ל"ניחוש"; לבלבל בין שם פעולה (חישה) לבין שם פועל (להחיש).
סעיף ב
שתי מילים זהות בכתיבה ובניקוד, ומשמעותן שונה – ההקשר מכריע.
טעות נפוצה: לכתוב במשפט השני "נו"ן של בניין נפעל" – זו אינה צורת נפעל אלא עתיד של קל.
סעיף ג
הקושי: שלוש מילים דומות מאוד, ושורשן שונה:
טעות נפוצה: לכתוב "למחות" גם למחיאת כף (שתי מילים שונות: מחה – מחאה; מחא – מחיאה), או "לחמם" למחמאה.
שאלה 14 · משקלים של שמות פעולה, שמות פעולה בפיעל, ניקוד לפי הקשר
לפניכם שני משפטים, ובהם שמות פעולה מודגשים.
I. אף על פי שההַקְשָׁבָה היא ההֶבֵּט החשוב ביותר בתקשורת, לעיתים אנו מתקשים להניח את הַסָּחוֹת הדעת בצד, לנהל שיחה ולהקשיב.
II. כשאנו עסוקים בהִתְנַגְּחוּת הדדית, אנו מתבצרים איש־איש בדעותיו, וכל ניסיון להִדָּבְרוּת או לתקשורת נידון לכישלון.
(1) במשפט I ציינו מעל כל אחד משמות הפעולה המודגשים את המשקל שלו.
(2) ציינו את הבניין המשותף לכל שמות הפעולה המודגשים במשפט I. ______
(3) האם שני שמות הפעולה המודגשים במשפט II הם באותו משקל? נמקו את תשובתכם.
(4) מבין המילים שאינן מודגשות במשפטים I–II, העתיקו מילה הגזורה מכל אחד מן המשקלים שלפניכם.
קִטָּלוֹן ______, תִּקְטֹלֶת ______
לפניכם משפט ובו שלושה שמות פועל מודגשים.
מעל כל שם פועל מודגש כתבו שם פעולה מאותו השורש בבניין פיעל.
לפניכם משפטים, ובכל אחד מהם מודגש זוג מילים. בכל זוג הקיפו את המילה המתאימה להקשר המשפט.
◂ פתרון מלא לשאלה 14
סעיף א
(1) הַקְשָׁבָה – הַקְטָלָה; הֶבֵּט – הֶקְטֵל; הַסָּחוֹת – הַקְטָלָה (ברבים: הַקְטָלוֹת)
(2) הפעיל
(3) לא. הִתְנַגְּחוּת – במשקל הִתְקַטְּלוּת (שם הפעולה של התפעל), ואילו הִדָּבְרוּת – במשקל הִקָּטְלוּת (שם הפעולה של נפעל).
(4) קִטָּלוֹן – ניסיון (או: כישלון); תִּקְטֹלֶת – תקשורת
(1)–(2) שמות הפעולה של הפעיל באים בשני משקלים: הַקְטָלָה (הַקְשָׁבָה, הַסָּחָה) ו־הֶקְטֵל (הֶבֵּט, הֶסְבֵּר).
לכן הבניין המשותף הוא הפעיל.
(3) לא. כדי לבדוק משקל מציבים את אותיות השורש במקום ק-ט-ל:
שתיהן מתחילות ב"הִ" ומסתיימות ב"וּת" – ולכן נראות דומות – אבל המשקלים והבניינים שונים.
(4)
טעות נפוצה: לכתוב "הִקָּטְלוּת" גם ל"התנגחות" או לענות "כן" כי שתיהן מסתיימות ב־וּת; לבחור ב־(4) מילה מודגשת.
סעיף ב
לבטא – ביטוי; להכיר – ניכור; להשתנות – שינוי
שם הפעולה של פיעל בא במשקל קִטּוּל, ובגזרת ל"י – קִטּוּי (כמו שִׁנּוּי).
טעות נפוצה: לכתוב את שם הפעולה של הבניין המקורי ("הכרה", "השתנות") במקום של פיעל; לכתוב "כירור" או "הכרות" ל"להכיר" (השורש הוא נ-כ-ר).
סעיף ג
שיטה: קובעים את השורש לפי המשמעות במשפט, ואז בוחרים את הצורה שמתאימה לגזרה שלו.
טעות נפוצה: לבחור את הצורות עם הדגש מתוך הרגל של פ"נ (הִכַּרְתִּי, מַכִּיר) – בגזרת ע"ו אין דגש, והתנועה בתחילית היא צירי.
שאלה 15 · צורות בינוני: חלק דיבור ובניין; סביל ופעיל; משקלים ודרכי תצורה
לפניכם משפט, ובו מודגשות מילים.
(1) ציינו מהו חלק הדיבור המשותף לכל המילים המודגשות. ______
(2) לפניכם שתיים מן המילים המודגשות. כתבו את צורת הפָּעִיל של כל אחת מהן (שמרו על אותו הגוף והזמן).
אֲהוּדִים ______
מוּכָלִים ______
לפניכם קטע, ובו מודגשות מילים שנגזרו מצורות הבינוני של הפועל.
(במסגרת)
הקשבה מֵיטִיבָה עשויה להיות בעלת ערך רב הן לַדּוֹבֵר הן להתפתחות השיחה. הקשבה כזאת נוסכת בדובר ביטחון המְאַפְשֵׁר לו לבטא את עצמו. בעולם דיגיטלי קשה לנו לנהל שיח רָאוּי. התוצאה היא חילופי דברים מְקֻטָּעִים הפוגעים באיכותה של ההקשבה.
בטבלה שלפניכם נתחו את צורות הבינוני המודגשות בקטע – ציינו את חלק הדיבור ואת הבניין של כל אחת מהן.
| צורת הבינוני | חלק הדיבור | הבניין |
|---|---|---|
| מֵיטִיבָה | ||
| דּוֹבֵר | ||
| מְאַפְשֵׁר | ||
| רָאוּי | ||
| מְקֻטָּעִים |
לפניכם רשימת מילים מעולם בית הספר.
תַּלְמִידִים, מְאַבְטַחַת, מוֹרִים, מְנַהֲלָן, מַזְכִּירָה
(1) מבין המילים ברשימה הקיפו שתי מילים הגזורות באותו המשקל.
(2) מבין המילים ברשימה העתיקו את המילה היוצאת דופן מבחינת דרך התצורה, וציינו את דרך התצורה שלה.
המילה: ______ דרך התצורה שלה: ______
◂ פתרון מלא לשאלה 15
סעיף א
(1) שם תואר
(2) אֲהוּדִים – אוֹהֲדִים; מוּכָלִים – מְכִילִים
(1) כל המילים מתארות את שם העצם "אנשים" (אילו אנשים? מוערכים, מובנים...) ומתאימות לו במין ובמספר – הן שמות תואר. הן נגזרו מצורות בינוני של פעלים סבילים, אבל כאן הן משמשות לוואי (תואר), לא פועל.
(2) המרה לפעיל – שומרים על השורש, על הגוף (נסתרים, רבים) ועל הזמן (בינוני):
טעות נפוצה: לכתוב "מוכילים" או "מכלים" במקום מְכִילִים; לכתוב צורת עבר ("אהדו", "הכילו") – הוראת השאלה היא לשמור על הזמן.
סעיף ב
| צורת הבינוני | חלק הדיבור | הבניין |
|---|---|---|
| מֵיטִיבָה | שם תואר | הפעיל |
| דּוֹבֵר | שם עצם | קל (פעל) |
| מְאַפְשֵׁר | פועל | פיעל |
| רָאוּי | שם תואר | קל (פעל) |
| מְקֻטָּעִים | שם תואר | פועל |
איך מבחינים: צורת בינוני יכולה לתפקד כפועל (מתארת פעולה, אפשר להחליף בעבר/עתיד), כשם תואר (מתארת שם עצם, באה אחריו ומתאימה לו) או כשם עצם (מציינת בעל תפקיד או חפץ; אפשר לצרף לה ה' הידיעה ולהשתמש בה כנושא או מושא).
טעות נפוצה: לסמן "מאפשר" כשם תואר (בגלל ה' הידיעה) – הוא שומר על המשלים "לו לבטא" ולכן פועל; לסמן "דובר" כפועל.
סעיף ג
(1) מוֹרִים, מַזְכִּירָה
(2) המילה: מנהלן, דרך התצורה שלה: בסיס וצורן סופי
(1) קובעים את המשקל לפי צורת היחיד:
שתיהן במשקל מַקְטִיל (בינוני הפעיל שהפך לשם בעל מקצוע).
(2) ארבע המילים האחרות נוצרו בשורש ומשקל. מְנַהֲלָן נוצרה מן הבסיס "מְנַהֵל" + הצורן הסופי ־ָן (המציין בעל מקצוע או עיסוק). השוו: מנהל → מנהלן (מי שעוסק בניהול אדמיניסטרטיבי).
טעות נפוצה: לבחור "תלמידים" ו"מאבטחת" כאותו משקל (תַּקְטִיל מול מְקַטְלֶת); לקבוע את דרך התצורה של "מנהלן" כשורש ומשקל במשקל קַטְלָן (השורש נ-ה-ל אינו מספיק – הבסיס הוא המילה "מנהל").
שאלה 16 · שורש ובניין של שם פעולה, משקלים, דרכי תצורה, חידושי מילים של ילדים
לפניכם משפט, ובו שם פעולה מודגש.
(1) ציינו את השורש של שם הפעולה המודגש. ______
(2) ציינו את הבניין של שם הפעולה המודגש. ______
לפניכם ארבע מילים.
קָרוֹב, מָזוֹן, גָּדוֹל, כָּבוֹד
(1) הקיפו את המילה היוצאת דופן מבחינת המשקל.
(2) ציינו את המשקל המשותף לשלוש המילים האחרות. ______
לפניכם ארבע מילים.
חָזוֹן, רָצוֹן, מָלוֹן, שָׁעוֹן
(1) הקיפו את המילה היוצאת דופן מבחינת דרך התצורה.
(2) ציינו את דרך התצורה של המילה היוצאת דופן. ______
לפניכם ציטוטים של ילדים, ובהם מודגשות מילים שהמציאו הילדים.
(על פי האקדמיה ללשון העברית ושרית ואסף כץ, ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם, תשפ"א. "אִמָּא תִּסְגְּרִי אֶת הַשּׁוֹאֵג אָבָק". הוצאת האקדמיה ללשון העברית)
בחרו בשלוש מן המילים המודגשות שהמציאו הילדים. ציינו את דרך התצורה של כל אחת מן המילים שבחרתם, והסבירו אותה. בהסברכם התייחסו גם למשמעות הבסיסים, המשקלים או הצורנים.
(1) המילה: ______, דרך התצורה: ______, ההסבר: ______
(2) המילה: ______, דרך התצורה: ______, ההסבר: ______
(3) המילה: ______, דרך התצורה: ______, ההסבר: ______
◂ פתרון מלא לשאלה 16
סעיף א
(1) א-ז-כ-ר
(2) פיעל
(1) "אִזְכּוּר" (הזכרה, ציון) – מן הפועל אִזְכֵּר (אזכר את הדברים). המשקל הוא קִטּוּל בשורש מרובע: אִ־זְ־כּוּר כמו תִּרְגּוּם, סִבְסוּד – ארבע אותיות שורש: א-ז-כ-ר. האל"ף כאן היא אות שורש ולא תחילית.
(2) משקל קִטּוּל (גם קִטְלוּט בשורש מרובע) הוא משקל שם הפעולה של בניין פיעל (אִזְכֵּר – אִזְכּוּר, כמו תִּרְגֵּם – תִּרְגּוּם).
טעות נפוצה: לכתוב ז-כ-ר ובניין הפעיל (כמו "הזכרה") – "אזכור" שומר על האל"ף בכל הנטיות (אִזְכֵּר, מְאַזְכֵּר), ולכן היא שורשית.
סעיף ב
(1) מָזוֹן
(2) קָטוֹל
שיטה: מוצאים את השורש ומציבים אותו במקום ק-ט-ל.
טעות נפוצה: לבחור "כבוד" כיוצא דופן כי הוא שם עצם ושאר המילים שמות תואר – השאלה היא על המשקל, לא על חלק הדיבור.
סעיף ג
(1) שָׁעוֹן
(2) בסיס וצורן סופי
שיטה: שואלים: האם יש מילה עצמאית קיימת שממנה נגזרה המילה (בסיס) + סופית? או שהמילה בנויה משורש ומשקל?
לכן שלוש המילים נוצרו בשורש ומשקל, ו"שעון" – בבסיס וצורן.
טעות נפוצה: לבחור "מלון" כי הוא מתחיל במ' – המ' היא חלק מן המשקל, והנו"ן שבסופו היא אות שורש (ל-ו-ן, "ללון").
סעיף ד
(יש לבחור שלוש מן הארבע.)
או: הלחם בסיסים – "מַקְלֵף" + "מְלָפְפוֹן" (מכשיר לקילוף מלפפונים).
איך קובעים דרך תצורה:
לכל מילה:
מה נדרש בהסבר: (1) לפרק את המילה לרכיביה; (2) לציין את משמעות המשקל או הצורן (מכשיר, מחלה, הקטנה, בעל מקצוע); (3) לקשר למשמעות המילה בהקשר.
טעות נפוצה: לכתוב רק את דרך התצורה בלי משמעות המשקל/הצורן; לקבוע "שורש ומשקל" ל"משרוקאי" (הבסיס הוא המילה "משרוקית", לא השורש ש-ר-ק).