בגרות בלשון שאלון עיקרי 011281 - חורף 2026
שאלון עיקרי (הבנה, הבעה ולשון) · שאלון 011281 · חורף · 15 שאלות · 3 שעות
בחינת הבגרות בלשון, חורף 2026, כל 15 השאלות כמו בשאלון, והמאמרים שבנספח. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא: מה בודקים בשאלה, הכלל שמכריע, ואיך מגיעים לתשובה. במטלת הכתיבה - חיבור לדוגמה בציון מלא, המבנה שלו והסבר לפי רכיבי ההערכה.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
א. משך הבחינה: שלוש שעות.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני חלקים.
חלק ראשון – הבנה והבעה – 50 נקודות
חלק שני – לשון – 50 נקודות
פרק א: שם המספר ואותיות השימוש
פרק ב: תחביר / פרק ג: מערכת הצורות – יש לבחור באחד הפרקים
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: דף עזר (נספח 2).
ד. הוראה מיוחדת: יש לענות על השאלות בגוף שאלון זה לפי ההוראות.
שימו לב: בסוף הבחינה מצורפים דפי טיוטה. אין להוסיף דפים אחרים למחברת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
נספחים: נספח 1 – מאמרים; נספח 2 – דף עזר.
חלק ראשון – הבנה והבעה
ההוראות לחלק זה
(50 נקודות)
קראו את המאמרים 1–3 שבנספח 1 המצורף, וענו על כל השאלות 1–4 שלפניכם.
הקפידו על כתב ברור, על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
(נספח 1 – מאמרים: לפניכם שלושה מאמרים. קראו אותם, וענו על השאלות בשאלון המחברת המצורף.)
שאלה 1 · ביקורת רוטנר על חידושי המילים והתגובה לה
במאמר 2 הכותבת רחלי רוטנר מבקרת את פעילותה של האקדמיה ללשון העברית, בעיקר בתחום חידושי המילים.
מהי הביקורת של רחלי רוטנר על חידושי המילים? הקיפו את התשובה הנכונה. (3 נקודות)
(1) הם מפתים ואינם מתאימים לציבור.
(2) הם מוגשים ללא ליווי של דוגמאות שימושיות.
(3) הם אינם קליטים.
(4) הם נכפים על הציבור.
הצירוף "צפיית רצף" הוא חידוש שקבעה האקדמיה ללשון העברית, כדי להחליף את המילה הלועזית "בינג'" (צפייה ברצף בפרקים של סדרת טלוויזיה).
(מתוך דף הפייסבוק של האקדמיה ללשון העברית)
כיצד החידוש "צפיית רצף" מחזק את הביקורת של רחלי רוטנר?
הסבירו את תשובתכם על פי מאמר 2. (5 נקודות)
במאמר 3 הכותבת רונית גדיש דוחה את הביקורת של רחלי רוטנר על חידושי המילים של האקדמיה ללשון.
הביאו ממאמר 3 טיעון אחד נגד הביקורת של רוטנר על חידושי המילים. (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
(3) הם אינם קליטים.
הדרך: מחפשים במאמר 2 את המקומות שבהם רוטנר מדברת על החידושים עצמם, ובודקים כל אפשרות מול הטקסט.
התשובה – (3). בפסקה ב רוטנר כותבת: "כמעט שום חידוש לא נטמע באמת בשפת היום־יום", ובפסקה ג – "הבעיה היא שאין אלטרנטיבות ראויות". את "תג הקבצה" היא מתארת כ"צירוף ארוך, מסורבל וחסר דמיון", ובפסקה ד היא דורשת מילים "קצרות, אטרקטיביות ומהנות" ו"מילים כיפיות שמתגלגלות על הלשון". כלומר, לטענתה החידושים אינם נקלטים בפי הדוברים – הם אינם קליטים.
למה לא האפשרויות האחרות:
טעות נפוצה: לבחור ב־(1) בגלל המילה "מפתים" שמופיעה במאמר – בלי לשים לב שרוטנר מציגה אותה כדרישה, לא כביקורת.
סעיף ב
החידוש "צפיית רצף" מחזק את הביקורת של רוטנר, משום שזהו צירוף של שתי מילים עבריות שבא במקום מילה לועזית אחת קצרה – "בינג'". רוטנר טוענת שמילים חדשות צריכות להיות קצרות, קליטות ואטרקטיביות כדי שהדוברים יאמצו אותן, והיא מבקרת את האקדמיה על כך שהיא מציעה צירופים ארוכים ומסורבלים, כמו "תג הקבצה" במקום "האשטאג". "צפיית רצף" ארוך ומסורבל בדיוק כמו "תג הקבצה", ולכן לפי רוטנר הוא לא ייקלט, והדוברים ימשיכו להעדיף את המילה הלועזית הקצרה והנוחה "בינג'".
מה נדרש: (1) לומר מה מיוחד בחידוש "צפיית רצף" לעומת "בינג'"; (2) לקשר זאת לביקורת של רוטנר – כלומר להביא את הדרישה שלה מחידושי מילים; (3) להסיק שהחידוש אינו עונה על הדרישה, ולכן הוא דוגמה נוספת לטענתה.
היכן זה בטקסט:
ההסבר: "בינג'" היא מילה אחת בת הברה אחת; "צפיית רצף" הוא צירוף של שתי מילים וארבע הברות (צְ־פִי־יַת רֶ־צֶף) – בדיוק "צירוף בן ארבע הברות" שרוטנר לועגת לו. לכן החידוש ממחיש את טענתה שהאקדמיה מציעה חלופות ארוכות ומסורבלות שאינן קליטות, והציבור יעדיף את המילה הלועזית.
רמת תשובה מלאה: לא מספיק לכתוב "החידוש ארוך". צריך לכתוב גם מה רוטנר דורשת (מילים קצרות וקליטות) וגם מה המשמעות (הדוברים לא יאמצו את החידוש ויעדיפו את הלועזית). אפשר להוסיף את ההשוואה ל"תג הקבצה".
טעות נפוצה: לכתוב שהחידוש "מחליש" את הביקורת, או להסביר על פי מאמר 3 (גדיש) במקום על פי מאמר 2.
סעיף ג
תשובה אפשרית א: גדיש טוענת שגם מילים כמו "גלידה", "פצצה" ו"מונית" נשמעו מוזרות לדוברים בתחילת הדרך, אך עם הזמן הן נקלטו בשפה, וכיום הן נשמעות טבעיות לגמרי. כך יקרה גם לחידושים החדשים, אם הציבור יאמץ אותם.
תשובה אפשרית ב: גדיש טוענת שמילים רבות שחידשה האקדמיה כבר מוכרות לכול ומשמשות בשפה, למשל "כריך", "משוב", "מסרון" ו"צג", ואפילו חידושים חדשים יותר, כמו "תצרף" ו"הסכת", מתחילים להיקלט. מכאן שאין זה נכון שהחידושים אינם נטמעים בשפה.
מה נדרש: טיעון אחד של גדיש, שעונה דווקא על הביקורת על חידושי המילים (ולא על הביקורת על בזבוז הכסף), מנוסח במשפט מלא שמראה למה הוא דוחה את הביקורת.
מה בדיוק טענה רוטנר: החידושים אינם קליטים – "כמעט שום חידוש לא נטמע באמת בשפת היום־יום" (מאמר 2, פסקה ב).
היכן התשובה במאמר 3:
שימו לב: הטיעון בפסקה ד (ועדות מינוח, התנדבות ולא על חשבון משלם המיסים) עונה בעיקר על טענת הכסף, ופסקה ב (המחקר הוא עיקר העשייה) עונה על השאלה מה האקדמיה עושה – הם אינם הטיעון המבוקש כאן.
טעות נפוצה: להעתיק את רשימת המילים בלי להסביר מה היא מוכיחה, או להביא טיעון שעוסק בכסף ובתקציב.
שאלה 2 · תהליך חידוש המילים – השוואה בין גדיש לרוטנר
כיצד נעשה תהליך חידושי המילים באקדמיה ללשון על פי רונית גדיש (מאמר 3), וכיצד הייתה רחלי רוטנר (מאמר 2) רוצה שתהליך זה ייעשה? (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2
על פי רונית גדיש, את חידושי המילים באקדמיה קובעות ועדות מינוח בתחומים רבים ומגוונים, שחבריהן הם מומחים המתנדבים לעבודה זו, ורוב המונחים שייכים למילונים מקצועיים. לעומת זאת, רחלי רוטנר הייתה רוצה שהאקדמיה תפעל כמו משרד פרסום ותתחשב בציבור שאמור להשתמש במילים: שתלמד את קהל היעד ואת הרגליו הלשוניים, תתאים לו חידושים קצרים ומפתים, ואף תבדוק את המילים החדשות בקבוצות ביקורת לפני שתפרסם אותן.
מה נדרש: שני צדדים – (1) התהליך בפועל לפי גדיש; (2) התהליך הרצוי לפי רוטנר – מנוסחים כהשוואה ("לעומת זאת", "ואילו").
היכן זה בטקסט:
הרעיון שמאחורי ההשוואה: אצל גדיש התהליך מקצועי – מומחים קובעים מונחים לתחומי ידע; אצל רוטנר התהליך צריך להיות שיווקי – מכוון אל הציבור הרחב ואל טעמו.
טעות נפוצה: לכתוב רק את דעתה של רוטנר על החידושים (שהם לא קליטים) במקום לתאר איך היא רוצה שהתהליך ייעשה; או לכתוב את שני הצדדים בלי מילת השוואה.
שאלה 3 · יחס הכותבת וסגנון הכתיבה
במאמר 1 ניכר יחסה של הכותבת טלי בן־יהודה כלפי פעילותה של האקדמיה ללשון העברית.
מהו יחס זה? כתבו כיצד הוא בא לידי ביטוי בלשון כתיבתה, והביאו מן המאמר דוגמה לדבריכם. (4 נקודות)
סגנון הכתיבה של רחלי רוטנר במאמר 2 שונה מסגנון הכתיבה במאמרים 1 ו־ 3.
ציינו שני מאפיינים ייחודיים של סגנון הכתיבה במאמר 2, והביאו לכל מאפיין דוגמה מן המאמר (מילה, צירוף או משפט). (4 נקודות)
מאפיין: ______ דוגמה: ______
מאפיין: ______ דוגמה: ______
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
טלי בן־יהודה מתייחסת לפעילות האקדמיה ללשון העברית בכבוד ובהערכה רבה. יחס זה בא לידי ביטוי בשימוש בשמות תואר ובצירופים בעלי משמעות חיובית ומעצימה כשהיא מתארת את פעולות האקדמיה. לדוגמה: "שתי משימות כבדות משקל", "מחקר דקדקני", "מאגר עצום", "בפעולתה הענפה", "המידע העשיר", "כתב העת המדעי הנחשב".
שלושה רכיבים נדרשים: (1) היחס – כבוד, הערכה, הוקרה, הערצה; (2) איך הוא בא לידי ביטוי בלשון – מילים בעלות קונוטציה חיובית, שמות תואר מעצימים, תיאור הישגים; (3) דוגמה מדויקת מן המאמר.
דוגמאות אפשריות מן המאמר:
למה זה הגיוני: הכותבת הייתה מנכ"לית האקדמיה (הערת שוליים 1), והמאמר נכתב לכבוד שנת השבעים של האקדמיה ("בת שבעים וצופה אל הבאות"), ולכן הוא מציג את פעולותיה באור חיובי.
טעות נפוצה: לכתוב יחס "ניטרלי" או "אובייקטיבי" בגלל שזה מאמר מידע; או לכתוב "יחס חיובי" בלי להסביר במה הוא ניכר בלשון.
סעיף ב
מאפיין: שימוש בלשון דיבור ובסלנג. דוגמה: "האקדמיה קופצת לי לפעמים לראש" / "נותנת עבודה" / "יש מצב" / "גם בן־יהודה לא עשה חיים".
מאפיין: לשון צינית וסרקסטית (הומור עוקצני). דוגמה: "לפעמים אני נזכרת שאני משלמת לאקדמיה ללשון העברית" / "להתאמץ ולעשות קצת יותר מלזרוק הגדרות של שלוש מילים ולקוות שזה יתפוס".
(אפשר גם: כתיבה אישית בגוף ראשון – "אני אזרחית משלמת מיסים", "אני עצמי חיה ונושמת את השפה"; פנייה ישירה אל אנשי האקדמיה – "תצטרכו, אנשי האקדמיה, להתאמץ"; שאלות רטוריות – "אנחנו לא שווים את זה?".)
הדרך: משווים את מאמר 2 למאמרים 1 ו־3, שכתובים בלשון רשמית, עניינית ומליצית למדי ("מופקדת על מחקרה", "יצוין בייחוד"). מה ב־2 "בולט" ואינו מופיע בשניים האחרים?
מאפיינים אפשריים ודוגמאות:
1. לשון דיבור / סלנג: "קופצת לי לראש", "נותנת עבודה", "יש מצב שהם היו מפרגנים", "חברֶה", "מה יש?", "לא עשה חיים", "קלללל", "היי".
2. ציניות וסרקזם: "לפעמים אני נזכרת שאני משלמת לאקדמיה"; "מוציא מתוכו בכל שנה סחורה גרועה יותר ויותר"; "לזרוק הגדרות של שלוש מילים ולקוות שזה יתפוס".
3. כתיבה אישית (גוף ראשון יחיד): "אני אזרחית משלמת מיסים", "אני עצמי חיה ונושמת את השפה", "סבתא שלי הייתה אומרת 'טקסי'".
4. פנייה ישירה לנמען (גוף שני): "תצטרכו, אנשי האקדמיה, להתאמץ"; "אתם יכולים להראות לנו...?".
5. שאלות רטוריות: "אנחנו לא שווים את זה?"; "מה, אליעזר בן־יהודה לא היה רעיונאי?".
6. מילים לועזיות: "אטרקטיביות", "דינמי", "יו נואו".
כדי לקבל ניקוד מלא: שני מאפיינים שונים זה מזה, ולכל אחד דוגמה שמתאימה לו בדיוק (למשל, "אני נזכרת שאני משלמת" מתאימה לציניות וגם לכתיבה אישית – כדאי לבחור לכל מאפיין דוגמה אחרת).
טעות נפוצה: לכתוב מאפיין של תוכן ("היא מבקרת את האקדמיה") במקום מאפיין של סגנון; או לכתוב שני מאפיינים שהם בעצם אותו דבר ("לשון דיבור" ו"סלנג").
שאלה 4 · מטלת כתיבה: סקירה על מטרות האקדמיה ללשון העברית והתפתחות פעילותה
מטלת כתיבה (25 נקודות)
במסגרת ציון "יום העברית" בבית ספרכם התבקשתם לכתוב סקירה על האקדמיה ללשון העברית.
בסקירתכם הציגו את מטרותיה של האקדמיה ללשון העברית, שנקבעו לה בעת הקמתה, והסבירו את ההתפתחות שחלה בפעילותה בעשורים האחרונים.
התבססו על מאמרים 1 ו־ 3 בלבד.
כתבו בהיקף של 100–200 מילים.
הקפידו על דרכי מסירה מקובלות ועל אזכור מקורות המידע בגוף הסקירה ובסופה (ביבליוגרפיה).
השתמשו בעמוד 6 לכתיבת טיוטה, ואת הסקירה כתבו בעמודים 7–8.
◂ חיבור לדוגמה והסבר לשאלה 4
האקדמיה ללשון העברית – ממחקר הלשון אל הציבור הרחב
האקדמיה ללשון העברית הוקמה בשנת 1953 מכוח חוק, והיא המוסד העליון ללשון העברית והממשיכה של ועד הלשון. מטרתה הכללית היא לעצב ולכוון את דמותה הרוחנית של המדינה, ולחקור, לשמר ולטפח את הלשון העברית (בן־יהודה, 2024; גדיש, 2019).
בעת הקמתה הוטלו על האקדמיה שתי משימות מרכזיות: לחקור את העברית לכל תקופותיה וענפיה, ולכוון את התפתחותה של העברית בת ימינו – למשל באמצעות קביעת כללי דקדוק, כתיב ופיסוק וחידוש מילים עבריות במקום מילים לועזיות. שתי המשימות שלובות זו בזו, שכן הכוונת הלשון מתבססת על המחקר (בן־יהודה, 2024).
בעשורים האחרונים הרחיבה האקדמיה את פעילותה ופנתה אל הציבור הרחב, ובעיקר אל הדור הצעיר, כדי לחבב עליו את העברית. לשם כך היא פועלת ברשתות החברתיות, מפעילה מרכז למידה ותרבות ומציעה השתלמויות (בן־יהודה, 2024). נוסף על כך היא הפכה את אתר הבית שלה ל"מרכז למילה העברית": שוכלל בו מנוע החיפוש, נוספו לו מילון עברי-עברי ויישומון לנטיית הפועל, וכל אחד יכול לפנות למערכת פניות ייעודית ולקבל תשובה מקצועית במהירות (גדיש, 2019).
נראה אפוא שהאקדמיה, שהוקמה כמוסד מחקר, פועלת כיום גם כדי להתקרב אל דוברי העברית.
ביבליוגרפיה
בן־יהודה, ט' (2024). בת שבעים וצופה אל הבאות. האקדמיה ללשון העברית. אוחזר מ־hebrew-academy.org.il.
גדיש, ר' (יולי, 2019). השירות האמיתי של האקדמיה ללשון [...] מאקו. אוחזר מ־mako.co.il.
(מספר מילים: 167, בלי הכותרת ורשימת המקורות)
1. מה המטלה דורשת – שני תבחינים:
2. מה לא להכניס: את הוויכוח בין רוטנר לגדיש ואת עמדתכם האישית – הסקירה היא טקסט מידע, ומאמר 2 אינו חלק מן המטלה. גם רשימת המילים שחודשו (מאמר 3, פסקה ה) אינה עונה על אף אחד מן התבחינים.
3. מבנה:
4. אמצעי לכידות: "בעת הקמתה", "שכן", "בעשורים האחרונים", "לשם כך", "נוסף על כך", "אפוא".
5. דרכי מסירה ואזכור מקורות: המידע נמסר בדרך עקיפה (בלי ציטוטים ארוכים), ובסוף כל פסקה מופיע אזכור בסוגריים – שם משפחה ושנה; כשהמידע משני המקורות – שניהם, מופרדים בנקודה ופסיק. בביבליוגרפיה המקורות מסודרים לפי סדר האל"ף־בי"ת של שמות הכותבים, ושם האתר מודגש.
6. לשון: משלב רשמי, גוף שלישי, משפטים שלמים, פיסוק תקין.
טעות נפוצה: לעסוק רק בתבחין אחד (רק המטרות או רק ההתפתחות); להעתיק משפטים שלמים מן המאמרים; להביא מידע ממאמר 2; לשכוח את האזכור בגוף הטקסט או את הביבליוגרפיה; לחרוג מ־200 מילים.
חלק שני – לשון
ההוראות לחלק זה
(50 נקודות)
בחלק זה שלושה פרקים. ענו על שני פרקים: על פרק א – חובה, ועל אחד מן הפרקים ב–ג.
פרק א: שם המספר ואותיות השימוש – חובה (10 נקודות)
בפרק זה ענו על שאלה 5.
לפניכם שני פרקים: פרק ב – תחביר, פרק ג – מערכת הצורות.
בחרו בפרק שלמדתם: בפרק ב – תחביר או בפרק ג – מערכת הצורות.
בפרק שבחרתם ענו על השאלות לפי ההוראות.
ציינו את שם הפרק שבחרתם: ______
פרק ב: תחביר (40 נקודות)
בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 6–10 (לכל שאלה – 10 נקודות).
שימו לב: בכל שאלה שתבחרו, ענו על כל הסעיפים.
פרק ג: מערכת הצורות (40 נקודות)
בפרק זה ענו על ארבע מן השאלות 11–15 (לכל שאלה – 10 נקודות).
שימו לב: בכל שאלה שתבחרו, ענו על כל הסעיפים.
שם המספר ואותיות השימוש
שאלה 5 · שם המספר ואותיות השימוש
לפניכם משפטים ובהם אפשרויות להגיית שם המספר ואותיות השימוש וכן מספרים מודגשים.
הקיפו את הצורה הנכונה מבין האפשרויות להגיית שם המספר, וכתבו במילים את המספרים המודגשים.
לפניכם בית מן השיר "סיגליות" שתרגם יהונתן גפן, ובו נעשה שימוש בשם מספר.
"מי זה כותב לך ילדונת, גלי מי שולח
זר פרחים סגול כשהאביב פורח,
מי בתשיעי בכל נובמבר
בלי ברכה, בלי שם או רמז
שולח לך סיגליות בזר קשור בסרט."
(מתוך דף הפייסבוק של האקדמיה ללשון העברית)
האם השימוש בשם המספר תקין? ______
אם לא, תקנו אותו: ______
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
הכלל הבסיסי: במספר היסודי 3–10 (וגם באחדות שבתוך מספר גדול) שם המספר "הפוך" למין שם העצם: עם שם עצם זכר – צורה עם ה' (שלושה, שישה); עם שם עצם נקבה – צורה בלי ה' (שלוש, חמש). לכן שואלים תמיד: מה מינו של שם העצם הנספר, והאם הוא מיודע?
1. בחָמֵשׁ ישיבות. "ישיבה" – נקבה, ולכן חָמֵשׁ. שם העצם אינו מיודע, ולכן אין צורך בצורת הנסמך ("חֲמֵשׁ הישיבות"). חֲמֵשֶׁת וחֲמִשָּׁה הן צורות הזכר.
2. שישה שמות. "שֵׁם" הוא שם עצם זכר, אף שצורת הרבים שלו מסתיימת ב־ות (שמות). לכן שישה (ולא שש).
3. הכינוס השְׁמוֹנָה עָשָׂר. מספר סודר מ־11 ומעלה נאמר כמספר יסודי מיודע, הבא אחרי שם העצם ומתאים לו במין. "כינוס" – זכר, ולכן 18 בזכר: שְׁמוֹנָה עָשָׂר (קמץ ב־נָה, ו"עָשָׂר"). שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה – נקבה; שְׁמוֹנָה עֶשְׂרֵה – צירוף שגוי של זכר ונקבה.
4. ארבעים וחמישה אלף ערכים. במספרים שמעל עשרת אלפים המילה "אלף" נשארת ביחיד, והמספר שלפניה מתאים ל"אלף" – שהוא שם עצם זכר – ולכן חמישה (ולא חמש). העשרות (ארבעים) זהות בשני המינים. ו' החיבור לפני ח' בחטף: וַחֲמִשָּׁה.
5. שְׁלוֹשׁ המילים. "מילה" – נקבה; שם העצם מיודע (המילים), ולכן צריך צורת נסמך. בנקבה צורת הנסמך היא שְׁלוֹשׁ (שווא בש'). שָׁלוֹשׁ (קמץ) היא צורת הנפרד; שְׁלֹשֶׁת – נסמך של זכר ("שלושת הימים").
6. מאמר מספר אחת. אחרי המילה "מספר" ה־1 אינו סופר מאמרים אלא מציין מספר מזהה – שם מספר סתמי. המספר הסתמי נאמר תמיד בצורת נקבה: מספר אחת, מספר שתיים – גם כשהמילה שלפניו זכר.
7. בשנת אלפיים וּתְשַׁע עֶשְׂרֵה. בשנים המספר נאמר בצורת נקבה (שנה – נקבה), ולכן 19 = תְּשַׁע עֶשְׂרֵה. ו' החיבור לפני שווא נהגית וּ (שורוק): וּתְשַׁע. לכן לא וְתְשַׁע (שני שוואים ברצף בתחילת מילה אינם אפשריים), ולא תִּשְׁעָה עָשָׂר (זכר).
8. פי שבעה. אחרי "פי" (בכפל: פי שניים, פי שלושה) שם המספר נאמר בצורת זכר: פי שבעה – ולא "פי שבע".
טעות נפוצה: לכתוב "שש שמות" (בגלל הסיומת ־ות); "השמונה עשרה" לכינוס; "מספר אחד"; "וְתְשַׁע"; "פי שבע"; "שָׁלוֹשׁ המילים" (צורת נפרד לפני שם מיודע).
סעיף ב
לא.
תיקון: תשעה ("מי בתשעה בכל נובמבר").
הכלל: בתאריך, היום בחודש נאמר במספר יסודי בצורת זכר (על משקל "יום"): בתשעה בנובמבר, בעשרים ושניים בספטמבר. בעברית התקנית אין משתמשים במספר הסודר (ראשון, שני, תשיעי) לציון היום בחודש – זו השפעה של לשון הדיבור ושל לשונות אחרות.
לכן: "בתשיעי בנובמבר" – שגוי; התיקון: "בתשעה בנובמבר" (בְּתִשְׁעָה).
שימו לב: צריך גם לענות "לא" וגם לכתוב את התיקון. "בתשע" (נקבה) – שגוי, כי היום בחודש בא בצורת זכר.
טעות נפוצה: לענות שהשימוש תקין משום ש"תשיעי" נשמע טבעי; או לתקן ל"בתשע בנובמבר".
תחביר
שאלה 6 · סוגי משפטים, וי"ו החיבור, דיבור ישיר ועקיף
לפניכם שני משפטים.
I. לפני שהציבור יַחווה את דעתו על נחיצותה של האקדמיה ללשון העברית, חשוב שנבהיר מה עומד במרכז עשייתה של האקדמיה. ______
II. כל אדם יכול לקבל מענה מוסמך על שאלותיו מתוך מאגר המידע הענק שבאתר האקדמיה ללשון העברית באמצעות מערכת הפְּנִיוֹת הייעודית. ______
ציינו ליד כל אחד מן המשפטים את הסוג התחבירי שלו.
אם המשפט מורכב, תחמו את הפסוקית/הפסוקיות שבו, וכתבו את התפקיד התחבירי של כל פסוקית;
אם המשפט הוא משפט איחוי, תחמו את איבריו.
לפניכם משפט ובו פעמיים וי"ו החיבור.
האקדמיה שמה דגש על פעילות לציבור הרחב, ועם צמיחת המרשתת והרשתות החברתיות היא החלה לפעול גם בהן.
ציינו אֵילו חלקים במשפט וי"ו החיבור מחברת בכל פעם.
הוי"ו לפני המילה "עם" ______
הוי"ו לפני המילה "הרשתות" ______
לפניכם משפט בדיבור ישיר.
הגיע הזמן לבקש מאנשי האקדמיה: "תַראו לנו מה עשיתם בכסף שלנו כל השנים!"
המירו את המשפט במשפט בדיבור עקיף.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
I. משפט מורכב.
[לפני שהציבור יַחווה את דעתו על נחיצותה של האקדמיה ללשון העברית] – פסוקית תיאור זמן;
חשוב [שנבהיר [מה עומד במרכז עשייתה של האקדמיה]] – [שנבהיר...] פסוקית נושא, ובתוכה [מה עומד במרכז עשייתה של האקדמיה] – פסוקית מושא.
כלומר: [לפני שהציבור יחווה את דעתו על נחיצותה של האקדמיה ללשון העברית], חשוב [שנבהיר [מה עומד במרכז עשייתה של האקדמיה]].
II. משפט פשוט.
שיטה: סופרים נשואים ומחפשים מילות שעבוד (ש־, לפני ש־, מה, אם...). כל נשוא נוסף הבא אחרי מילת שעבוד פותח פסוקית. אחר כך שואלים על כל פסוקית את השאלה שהיא עונה עליה ביחס למשפט העיקרי.
משפט I – מורכב, ובו שלוש פסוקיות־משנה (אחת מהן משובצת בתוך אחרת).
משפט II – פשוט. יש בו נשוא אחד בלבד: "יכול לקבל" (נשוא מורחב/מודאלי: יכול + שם פועל). נושא – "כל אדם". "מענה מוסמך" – מושא של "לקבל"; "על שאלותיו" – לוואי של "מענה"; "מתוך מאגר המידע הענק..." ו"באמצעות מערכת הפניות הייעודית" – תיאורים. המילה "שבאתר" אינה פותחת פסוקית: אחרי ש־ אין נשוא, אלא צירוף יחס (ש + ב + אתר) – זהו לוואי של "מאגר המידע".
טעות נפוצה: לתחום את "שבאתר האקדמיה ללשון העברית" כפסוקית לוואי ולקבוע שמשפט II מורכב; לסגור את פסוקית הנושא לפני "מה עומד..." כאילו הפסוקיות עומדות זו לצד זו; לזהות את "לפני שהציבור..." כפסוקית תנאי או סיבה.
סעיף ב
הוי"ו לפני המילה "עם" – מחברת בין איברי משפט מאוחה (בין שני משפטים עצמאיים: "האקדמיה שמה דגש על פעילות לציבור הרחב" ו"עם צמיחת המרשתת והרשתות החברתיות היא החלה לפעול גם בהן").
הוי"ו לפני המילה "הרשתות" – מחברת בין חלקים כוללים (המרשתת והרשתות החברתיות).
הדרך: בודקים מה עומד משני צדי הוי"ו – שני משפטים שלמים (לכל אחד נושא ונשוא משלו), או שתי מילים/צירופים באותו תפקיד תחבירי.
הוי"ו לפני "עם": מצד אחד – "האקדמיה שמה דגש..." (נושא: האקדמיה, נשוא: שמה דגש); מצד שני – "עם צמיחת... היא החלה לפעול גם בהן" (נושא: היא, נשוא: החלה לפעול). שני משפטים עצמאיים המחוברים בוי"ו ← איברי משפט מאוחה (קשר של הוספה/רצף זמן).
הוי"ו לפני "הרשתות": "המרשתת" ו"הרשתות החברתיות" ממלאות אותו תפקיד – שתיהן נסמכות של "צמיחת" (לוואי) – ולכן הן חלקים כוללים (לוואי כולל). אין כאן נשוא חדש.
טעות נפוצה: לכתוב ששתי הווי"ו מחברות חלקים כוללים, או לכתוב שהוי"ו לפני "עם" מחברת בין "פעילות" ל"צמיחה".
סעיף ג
הגיע הזמן לבקש מאנשי האקדמיה שיראו לנו מה הם עשו בכסף שלנו כל השנים.
(אפשר גם: הגיע הזמן לבקש מאנשי האקדמיה להראות לנו מה הם עשו בכסף שלנו כל השנים.)
השינויים בהמרה מדיבור ישיר לעקיף:
1. מוחקים את הנקודתיים, המירכאות וסימן הקריאה, ומסיימים בנקודה.
2. מוסיפים מילת שעבוד: הציטוט נעשה פסוקית מושא – "ש־" (שיראו). אפשר גם להפוך את הבקשה לשם פועל: "להראות".
3. ציווי → עתיד (או שם פועל): "תַּרְאוּ" ← "שֶׁיַּרְאוּ".
4. התאמת הגוף לנקודת המבט של המוסר: הדובר פונה אל אנשי האקדמיה בגוף שני ("אתם עשיתם"), ובדיבור עקיף מדברים עליהם בגוף שלישי: "עשיתם" ← "(הם) עשו". הכינויים "לנו" ו"שלנו" נשארים, כי הם מתייחסים לדובר עצמו.
תוצאה: משפט מורכב שבו [שיראו לנו [מה הם עשו בכסף שלנו כל השנים]] – פסוקית מושא, ובתוכה פסוקית מושא נוספת.
טעות נפוצה: להשאיר "עשיתם" או "תראו" (גוף שני); להשאיר מירכאות; לכתוב "שיראו לכם".
שאלה 7 · פסוקית תנאי (קיים ובטל), פסוקית מושא, זיהוי נשואים
לפניכם שני משפטים מורכבים.
I. אילו היה למילה "האשטאג" תחליף חמוד, קצר וקליט בעברית, הדוברים היו מאמצים אותו.
II. המילים החדשות ייקלטו בשפה אם הציבור יסכים לוותר על היוקרה שבשימוש במילים לועזיות.
(1) בכל משפט יש פסוקית תנאי. תחמו את הפסוקית בכל אחד מן המשפטים.
(2) מהו ההבדל בין שתי פסוקיות התנאי מבחינת המשמעות? ______
(3) נסחו מחדש את משפט I: התחילו במילה "אִם".
אם ______
(4) לפניכם משפט מורכב נוסף.
שאלנו את התלמידים אילו חידושים של האקדמיה ללשון הם אוהבים.
תחמו את הפסוקית, וציינו את התפקיד התחבירי שלה.
לפניכם קטע קצר.
האקדמיה ללשון העברית מוציאה לאור ספרים, כתבי עת מדעיים ופופולריים ופרסומים אחרים. זוהי פעולה שמקרבת את עשייתה של האקדמיה לציבור. אתר הבית של האקדמיה ללשון נהפך למרכז למילה העברית. אין עוד אתר שמעניק מידע כזה.
סמנו קו מתחת לכל הנשואים בקטע.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
(1) I. [אילו היה למילה "האשטאג" תחליף חמוד, קצר וקליט בעברית], הדוברים היו מאמצים אותו.
II. המילים החדשות ייקלטו בשפה [אם הציבור יסכים לוותר על היוקרה שבשימוש במילים לועזיות].
(2) במשפט I – תנאי בטל (התנאי לא התקיים ואינו מתקיים), ובמשפט II – תנאי קיים (התנאי עשוי להתקיים).
(3) אם יהיה למילה "האשטאג" תחליף חמוד, קצר וקליט בעברית, הדוברים יאמצו אותו.
(4) שאלנו את התלמידים [אילו חידושים של האקדמיה ללשון הם אוהבים]. – פסוקית מושא.
(1) תחימה. פסוקית התנאי מתחילה במילת התנאי (אילו / אם) ונגמרת לפני המשפט העיקרי (במשפט I – לפני הפסיק; במשפט II – בסוף המשפט). מה שנשאר הוא המשפט העיקרי ("הדוברים היו מאמצים אותו"; "המילים החדשות ייקלטו בשפה").
(2) תנאי בטל לעומת תנאי קיים.
(3) המרה לתנאי קיים. מחליפים את "אילו" ב"אם", ומחליפים את צורת "היה" בעתיד בשני החלקים: "היה למילה" ← "יהיה למילה"; "היו מאמצים" ← "יאמצו". שימו לב: אם משאירים "היו מאמצים" – המשפט אינו תקין.
(4) פסוקית מושא. המשפט העיקרי: "שאלנו את התלמידים" (נשוא: שאלנו; נושא נסתר: אנחנו; מושא: את התלמידים). שואלים: מה שאלנו? ← "אילו חידושים... הם אוהבים" – הפסוקית היא תוכן השאלה, כלומר מושא של "שאלנו" (שאלה עקיפה). מילת השאלה "אילו" משמשת מילת שעבוד. בדיקה בהמרה: "שאלנו את התלמידים על החידושים האהובים עליהם".
טעות נפוצה: לכתוב ש"אילו" במשפט (4) היא מילת תנאי (כאן זו מילת שאלה – "אֵילו" = which); לכלול את "את התלמידים" בתוך הפסוקית; לכתוב בהבדל רק "באחד יש אילו ובשני אם" בלי להסביר את המשמעות.
סעיף ב
האקדמיה ללשון העברית מוציאה לאור ספרים, כתבי עת מדעיים ופופולריים ופרסומים אחרים. זוהי פעולה שמקרבת את עשייתה של האקדמיה לציבור. אתר הבית של האקדמיה ללשון נהפך למרכז (למילה העברית). אין עוד אתר שמעניק מידע כזה.
כלומר שישה נשואים: מוציאה לאור; פעולה; מקרבת; למרכז (למילה העברית); אין; מעניק.
שיטה: עוברים משפט אחרי משפט, ומחפשים נשוא בכל משפט עיקרי וגם בכל פסוקית (כל "ש־" שאחריו פועל פותחת פסוקית שיש בה נשוא).
1. "מוציאה לאור" – נשוא פועלי (צירוף כבול: הוציא לאור = פרסם). הנושא: האקדמיה.
2. "זוהי פעולה" – משפט שמני: "זו" – נושא, "היא" – אוגד (זוהי = זו + היא), "פעולה" – נשוא שמני.
3. "שמקרבת" – בפסוקית הלוואי ("פעולה שמקרבת...") הנשוא הוא מקרבת.
4. "נהפך למרכז" – הפועל "נהפך (ל־)" משמש כאן אוגד (כמו "היה ל־", "נעשה"), והנשוא הוא "למרכז" (עם הלוואי "למילה העברית"). הנושא: אתר הבית.
5. "אין" – נשוא של קיום (יש/אין). הנושא: אתר.
6. "שמעניק" – בפסוקית הלוואי ("אתר שמעניק מידע כזה") הנשוא הוא מעניק.
טעות נפוצה: לסמן רק את נשואי המשפטים העיקריים ולשכוח את הנשואים בפסוקיות (מקרבת, מעניק); לסמן את "זוהי" כנשוא במקום "פעולה"; לא לזהות את "אין" כנשוא.
שאלה 8 · תמורה וביטוי מכליל, תפקידים תחביריים
לפניכם קטע.
העמדת מפעל המילון ההיסטורי, עיקר עשייתה של האקדמיה, כוללת איסוף של הספרות העברית לדורותיה, ניתוח מילים ויצירת בסיס לכתיבת ערכי המילון. נוסף על כך האקדמיה עוסקת בחידושי מילים. פעולות אלה מבטאות את המשימות המרכזיות של מוסד זה : מחקר הלשון והכוונתה.
(1) העתיקו מן הקטע שתי תמורות.
תמורה: ______
תמורה: ______
(2) לאחת מן התמורות בקטע יש ביטוי מכליל.
(3) בחרו באחת מן התמורות שבקטע, וכתבו משפט שמני באמצעותה ובאמצעות המילה/המילים שהיא ממירה. התמורה תהיה הנושא במשפט השמני.
לפניכם שלושה משפטים, ובכל אחד מהם צירוף המסומן בקו.
בכל משפט ציינו מעל הצירוף המסומן בקו את התפקיד התחבירי שלו.
I. על פי המחקרים, לתחיית העברית אין אח ורע בעולם.
II. ברוב המילונים הערכים הם על פי סדר האל"ף־בי"ת.
III. מילים חדשות מתקבלות במליאת האקדמיה על פי החלטת הרוב.
לפניכם משפט פשוט.
את הכוונת הלשון העברית האקדמיה מבססת על מחקר עדכני.
נתחו את המשפט: ציינו מעל המילים את התפקידים התחביריים שלהן.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
(1) תמורה: עיקר עשייתה של האקדמיה.
תמורה: מחקר הלשון והכוונתה.
(2) • הביטוי המכליל: המשימות (המשימות המרכזיות של מוסד זה).
(3) העמדת מפעל המילון ההיסטורי היא עיקר עשייתה של האקדמיה.
או: המשימות המרכזיות של מוסד זה הן מחקר הלשון והכוונתה.
(אפשר גם בסדר ההפוך, כשהתמורה בראש המשפט: עיקר עשייתה של האקדמיה הוא העמדת מפעל המילון ההיסטורי.)
מהי תמורה: צירוף שמני שבא אחרי שם עצם, מתייחס לאותו דבר בדיוק וממלא אותו תפקיד תחבירי. בדרך כלל היא מופרדת בפסיקים (או בנקודתיים, כשלפניה ביטוי מכליל). בדיקה: אפשר להחליף את המומר בתמורה והמשפט עדיין נכון.
(1)
(2) ביטוי מכליל: מילה כללית שהתמורה מפרטת את תוכנה. "המשימות" – מה הן? "מחקר הלשון והכוונתה" (שני פריטים שהם תמורה כוללת). התפקיד של "המשימות" במשפט: מושא של הנשוא "מבטאות" (מבטאות את מה? את המשימות). התמורה ממלאת אותו תפקיד – גם היא מושא.
(3) משפט שמני: משפט שהנשוא בו אינו פועל, ובין הנושא לנשוא בא אוגד (הוא/היא/הם/הן) המתאים לנושא במין ובמספר. משתמשים בתמורה ובמומר שלה – זה אחד הדברים המעניינים בתמורה: היא ומה שהיא ממירה הם "אותו דבר", ולכן אפשר להפוך אותם לנושא ולנשוא של משפט זהות.
טעות נפוצה: להעתיק את "מפעל המילון ההיסטורי" כתמורה; לכתוב שהתפקיד של הביטוי המכליל הוא נושא; לכתוב משפט שמני בלי אוגד, או עם אוגד שאינו מתאים ("העמדת... הוא").
סעיף ב
I. על פי המחקרים – הסגר.
II. על פי סדר האל"ף־בי"ת – נשוא.
III. על פי החלטת הרוב – תיאור.
הרעיון: אותו צירוף ("על פי...") יכול למלא תפקידים שונים – קובעים את התפקיד לפי הקשר שלו לשאר המשפט, לא לפי צורתו.
I – הסגר. "על פי המחקרים" מוסר את מקור המידע (דרך מסירה), אינו קשור תחבירית לאף חלק במשפט ומופרד בפסיק. אם נשמיט אותו – המשפט שלם ונכון ("לתחיית העברית אין אח ורע בעולם"). נשוא המשפט: אין.
II – נשוא. במשפט שמני: "הערכים" – נושא, "הם" – אוגד, ו"על פי סדר האל"ף־בי"ת" – מה נאמר על הערכים? – נשוא (צירוף יחס בתפקיד נשוא). אין פועל אחר במשפט. "ברוב המילונים" – תיאור מקום.
III – תיאור. הנשוא הוא "מתקבלות"; "על פי החלטת הרוב" מתאר איך / על סמך מה מתקבלות המילים ← תיאור (אופן). הוא קשור לנשוא ואי אפשר להפריד אותו בפסיק כמו הסגר.
טעות נפוצה: לסמן את שלושת הצירופים כהסגר או כתיאור רק משום שהם מתחילים ב"על פי"; במשפט II לסמן את "הם" כנשוא (זה אוגד).
סעיף ג
את הכוונת – מושא
הלשון – לוואי (של "הכוונת")
העברית – לוואי (של "הלשון")
האקדמיה – נושא
מבססת – נשוא
על מחקר – מושא
עדכני – לוואי (של "מחקר")
שיטה: מוצאים את הנשוא, את הנושא המתאים לו, ואחר כך את המשלימים; לבסוף – הלוואים בתוך כל צירוף.
למה "על מחקר" מושא ולא תיאור: מילת היחס "על" נקבעת על ידי הפועל (מבססים על), ואי אפשר להחליף אותה במילת יחס אחרת. זה סימן של מושא.
טעות נפוצה: לסמן את "האקדמיה" כמושא בגלל מיקומה באמצע; לסמן "על מחקר" כתיאור; לסמן "הלשון העברית" כמושא נוסף.
שאלה 9 · תפקידים תחביריים של צירוף אחד, חלקי דיבור, "לא... אלא"
(1) לפניכם ארבעה משפטים, ובכל אחד מהם המילים "חלופות ראויות" מסומנות בקו.
בכל אחד מן המשפטים כתבו מעל המילים המסומנות בקו את התפקידים התחביריים שלהן.
I. הבעיה היא שאין חלופות ראויות למילים הלועזיות.
II. לא נראה שהאקדמיה מצליחה למצוא חלופות ראויות למילים לועזיות.
III. מציאת חלופות ראויות היא תנאי לאימוצן של מילים.
IV. בלי חלופות ראויות יעדיפו הדוברים את הלעז על פני העברית.
(2) לפניכם משפט נוסף, וגם בו כתובות המילים "חלופות ראויות".
V. במקרה זה נראה שהחלופות ראויות.
מהו התפקיד התחבירי של כל אחת מן המילים "החלופות ראויות" במשפט V?
החלופות ______ ראויות ______
(3) מהו חלק הדיבור של המילה "ראויות" המשותף למשפטים I–V? ______
לפניכם שני משפטים, ובהם מילים המסומנות בקו.
I. כל התלמידים יכולים להשתתף באולימפיאדת הלשון העברית, ולא רק תלמידים מצטיינים.
II. חוקרים ויוצרים משתתפים בישיבות האקדמיה ללשון העברית.
(1) כתבו מעל כל אחת מן המילים המסומנות בקו את חלק הדיבור שלה במשפט.
(2) המירו את משפט I במשפט פשוט בעל חלק כולל במבנה "לא... אלא...".
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
(1) I. חלופות – נושא; ראויות – לוואי.
II. חלופות – מושא; ראויות – לוואי.
III. חלופות – לוואי; ראויות – לוואי.
IV. (בלי) חלופות – תיאור; ראויות – לוואי.
(2) החלופות – נושא; ראויות – נשוא.
(3) שם תואר.
הרעיון: אותו צירוף ממלא תפקיד שונה בכל משפט; "ראויות" שם תואר בכל המשפטים, אבל תפקידו משתנה לפי היחס שלו לשם העצם.
(1)
(2) משפט V: בפסוקית [שהחלופות ראויות] אין פועל: "החלופות" – נושא (מיודע), "ראויות" – נשוא (שם תואר בתפקיד נשוא – מה נאמר על החלופות? שהן ראויות). הסימן: שם התואר בא אחרי שם עצם מיודע בלי ה' הידיעה – לכן הוא אינו לוואי אלא נשוא (השוו: "החלופות הראויות" – לוואי).
(3) חלק הדיבור: "ראויות" – שם תואר בכל המשפטים. חלק הדיבור אינו משתנה – רק התפקיד התחבירי (לוואי ב־I–IV, נשוא ב־V).
טעות נפוצה: לבלבל בין חלק דיבור (שם תואר) לתפקיד תחבירי (לוואי); לסמן ב־III את "חלופות" כמושא ("מציאת" אינו פועל); לסמן ב־V את "ראויות" כלוואי.
סעיף ב
(1) I. מצטיינים – שם תואר.
II. חוקרים – שם עצם; (ו)יוצרים – שם עצם; משתתפים – פועל.
(2) לא רק תלמידים מצטיינים, אלא כל התלמידים יכולים להשתתף באולימפיאדת הלשון העברית.
(1) חלק הדיבור של צורות בינוני: המילים "מצטיינים", "חוקרים", "יוצרים", "משתתפים" כולן בצורת הבינוני (הווה). צורת הבינוני יכולה לשמש פועל, שם עצם או שם תואר – וקובעים לפי התפקיד במשפט:
(2) מבנה "לא... אלא...". המשפט המקורי מורכב משני חלקים ("כל התלמידים יכולים להשתתף..." + "ולא רק תלמידים מצטיינים") שבשניהם אותו נשוא. בהמרה מעמידים את שני הנושאים כנושא כולל אחד במבנה "לא רק X, אלא (גם) Y", ולאחריו נשוא אחד: "לא רק תלמידים מצטיינים, אלא כל התלמידים יכולים להשתתף...". המבנה מדגיש את החלק השני (כל התלמידים) – זהו מבנה הדגשה.
טעות נפוצה: לכתוב את שני החלקים כמשפט איחוי ("לא רק תלמידים מצטיינים יכולים להשתתף, אלא כל התלמידים יכולים") – זה אינו משפט פשוט; לסמן את "חוקרים" ו"יוצרים" כפעלים.
שאלה 10 · פיסוק, פירוק משפט מורכב למשפטים פשוטים
לפניכם קטע שאין בו סימני פיסוק. פסקו את הקטע על פי ההנחיות שאחריו.
לרגל יום העברית נערך ריאיון עם נשיא האקדמיה ללשון העברית פרופסור אהרן ממן בריאיון הסביר פרופסור ממן כי רוב אוצר המילים שהאקדמיה ללשון מחדשת מיועד לאנשי מקצוע לדבריו יש מילונים לתחום הרפואה לתחום הפילוסופיה לתחום החקלאות ולתחומים רבים נוספים בעבר נמכרו מהדורות מודפסות של המילונים האלה אולם כיום הם זמינים באתר האקדמיה ללשון
לפניכם משפט מורכב.
מאות אלפי גולשים העוקבים אחרי עמוד האינסטגרם של האקדמיה ללשון נהנים מן התכנים הלשוניים שהאקדמיה מפרסמת.
פרקו את המשפט לשלושה משפטים פשוטים על פי סדר הגיוני.
(1) ______
(2) ______
(3) ______
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
לרגל יום העברית נערך ריאיון עם נשיא האקדמיה ללשון העברית, פרופסור אהרן ממן. בריאיון הסביר פרופסור ממן כי רוב אוצר המילים שהאקדמיה ללשון מחדשת מיועד לאנשי מקצוע. לדבריו, יש מילונים לתחום הרפואה, לתחום הפילוסופיה, לתחום החקלאות ולתחומים רבים נוספים. בעבר נמכרו מהדורות מודפסות של המילונים האלה, אולם כיום הם זמינים באתר האקדמיה ללשון.
שלב 1 – גבולות המשפטים (נקודות). מחפשים היכן נגמר רעיון שלם עם נשוא משלו: "...נערך ריאיון... פרופסור אהרן ממן." / "בריאיון הסביר... לאנשי מקצוע." / "לדבריו... ולתחומים רבים נוספים." / "בעבר נמכרו... באתר האקדמיה ללשון." – ארבעה משפטים.
שלב 2 – כל הנחיה:
שימו לב – איפה אין פסיק: אין פסיק לפני "כי" ("הסביר כי..." – פסוקית מושא צמודה לנשוא), ואין פסיק לפני "שהאקדמיה" (פסוקית לוואי מצמצמת).
טעות נפוצה: לשים פסיק לפני "כי"; לשכוח את הפסיק לפני התמורה "פרופסור אהרן ממן"; לשים פסיק לפני "ולתחומים"; לסיים את המשפט הראשון לפני התמורה.
סעיף ב
(1) האקדמיה ללשון מפרסמת תכנים לשוניים.
(2) מאות אלפי גולשים עוקבים אחרי עמוד האינסטגרם של האקדמיה ללשון.
(3) מאות אלפי גולשים נהנים מן התכנים הלשוניים האלה.
שלב 1 – מוצאים את כל הנשואים: נהנים (המשפט העיקרי), העוקבים ("העוקבים אחרי..." – בינוני מיודע בתפקיד פסוקית לוואי), מפרסמת (בפסוקית הלוואי "שהאקדמיה מפרסמת"). שלושה נשואים ← שלושה משפטים פשוטים.
שלב 2 – כותבים כל משפט כמשפט שלם ועצמאי:
שלב 3 – סדר הגיוני: קודם האקדמיה מפרסמת תכנים, אחר כך הגולשים עוקבים אחרי העמוד, ובסוף הם נהנים מן התכנים. במשפט השלישי מוסיפים מילת הפניה ("האלה") כדי לקשור אותו לראשון ולא לחזור על הפסוקית.
טעות נפוצה: להשאיר במשפט אחד ש־ או בינוני מיודע ("הגולשים העוקבים...") – כך המשפט אינו פשוט; לכתוב את המשפטים לפי סדר הופעתם במשפט המקורי ולא לפי הסדר ההגיוני; לכתוב "היא מפרסמת" בלי לציין מי.
מערכת הצורות
שאלה 11 · ניתוח פעלים: שורש ובניין; שמות פועל מן השורש ע-ל-י/ה
לפניכם קטע, ובו פעלים מודגשים.
האקדמיה ללשון העברית נִמְנֵית עם קבוצה של מוסדות מדע ותרבות בישראל, ותוצאות עבודתה נִכָּרוֹת בכל מקום. רונית גדיש, ראשת המזכירות המדעית לשעבר באקדמיה ללשון, אמרה באחד הראיונות: "כבר בהתחלה הֵבַנּוּ שהרשתות החברתיות הן אפיקי שיווק ושאפשר לפרסם בהן דברים שמְעוֹרְרִים שיח. כבר בשלב מוקדם התפתחנו עם השינויים, אבל לא ידענו כמה נִשְׁתַּעְבֵּד לעבודה ברשתות, וכמה משאבים יידרשו. לא חָזִינוּ כמה עָצים זה יהיה".
לפניכם טבלה, ובה הפעלים המודגשים בקטע.
בטבלה שלפניכם נתחו את הפעלים המודגשים – ציינו את השורש ואת הבניין של כל פועל.
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| נִמְנֵית | ||
| נִכָּרוֹת | ||
| הֵבַנּוּ | ||
| מְעוֹרְרִים | ||
| נִשְׁתַּעְבֵּד | ||
| חָזִינוּ |
לפניכם קטע שחסרים בו שמות פועל מן השורש ע-ל-י/ה.
האקדמיה ללשון העברית מעוניינת ______ את מודעות הציבור לשפה העברית. לשם כך תשתתף נציגת האקדמיה בדיון ברדיו, ואחד הנושאים שצפוי ______ לדיון הוא המילים החדשות שאישרה האקדמיה. כמו כן החליטה האקדמיה ______ לרשת תמונות יצירתיות שילוו את המילים החדשות.
(1) השלימו בקטע את שמות הפועל הגזורים מן השורש ע-ל-י/ה על פי ההקשר.
(2) ציינו מעל כל שם פועל שהשלמתם – את הבניין שלו.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| נִמְנֵית | מ-נ-י/ה | נפעל |
| נִכָּרוֹת | נ-כ-ר | נפעל |
| הֵבַנּוּ | ב-ו-ן (גם ב-י-ן) | הפעיל |
| מְעוֹרְרִים | ע-ו-ר | פיעל |
| נִשְׁתַּעְבֵּד | ש-ע-ב-ד | התפעל |
| חָזִינוּ | ח-ז-י/ה | קל (פעל) |
שיטה: מורידים תחיליות וסיומות של נטייה, מזהים את התבנית (הניקוד והאותיות הנוספות) ולפיה את הבניין, ומשלימים אותיות שורש שנעלמו.
טעות נפוצה: לכתוב ב"נשתעבד" שורש ת-ע-ב-ד או ש-ת-ע-ב-ד (הת' שייכת לבניין); לכתוב שורש ע-ר-ר ב"מעוררים"; לכתוב ב"הבנו" שורש ב-נ-י/ה (בנינו – בניין אחר לגמרי); לכתוב ב"נכרות" שורש כ-ר-ה.
סעיף ב
(1)+(2)
מעוניינת להעלות (הפעיל) את מודעות הציבור;
שצפוי לעלות (קל) לדיון;
החליטה האקדמיה להעלות (הפעיל) לרשת תמונות.
הדרך: בכל מקום שואלים אם הפעולה עוברת (מישהו גורם למשהו לעלות – יש מושא) או עומדת (משהו עולה מעצמו – אין מושא).
1. להעלות את מודעות הציבור – יש מושא ("את מודעות הציבור"): האקדמיה גורמת למודעות לעלות ← משמעות גורמת, הפעיל: לְהַעֲלוֹת (תבנית לְהַקְטִיל; בל"י – לְהַקְטוֹת).
2. שצפוי לעלות לדיון – אין מושא: הנושא עצמו עולה לדיון (= יידון) ← קל: לַעֲלוֹת (לִקְטוֹל; בפ' גרונית – לַעֲ־).
3. להעלות לרשת תמונות – יש מושא ("תמונות"): האקדמיה מעלה תמונות לרשת ← הפעיל: לְהַעֲלוֹת.
הכלל: הפעיל מבטא לא פעם גרימה של הפעולה שבקל: עָלָה ← הֶעֱלָה (גרם לעלות), כמו יָצָא ← הוֹצִיא.
טעות נפוצה: לכתוב "לעלות" במקום הראשון ("לעלות את המודעות" – שגוי, כי לעלות הוא פועל עומד); לכתוב "להתעלות" (התפעל – משמעות אחרת).
שאלה 12 · "פיצה" – פועל ושם עצם; שורשים; משקל ומשמעות
התמונה שלפניכם מציגה בדיחה משעשעת.
(התמונה נוצרה באמצעות בינה מלאכותית)
(בבועה: "התלוננתי על השירות, והמנהל פיצה אותי.")
"פיצה" משמשת בבדיחה בשני תפקידים שונים: פועל ושם עצם.
(1) נתחו את המילה "פיצה" שבבדיחה בתפקיד פועל: ציינו את השורש, הבניין והגוף.
השורש: ______ , הבניין: ______ ,
הגוף: ______ .
(2) האם למילה "פיצה" בתפקיד שם עצם יש שורש?
אם כן – ציינו אותו, ואם לא – נמקו מדוע אין לה שורש.
______
לפניכם ארבעה משפטים, ובכל אחד מהם מודגשת מילה.
ציינו ליד כל משפט את השורש של המילה המודגשת בו.
לא במיקוד תשפ"ז
במאמר 1 מוזכרת המילה מִנְוֶה.
את המילה "מנווה" חידש פרופסור משה בר־אשר, הנשיא לשעבר של האקדמיה ללשון העברית, כדי שתשמש כינוי לקריה החדשה של האקדמיה שתיבנה בירושלים. בבואו לחדש את המילה בחר בר־אשר בדרך תצורה של שורש ומשקל.
ציינו את השורש של המילה מִנְוֶה: ______ , ציינו את משמעות משקלה: ______ .
לפניכם ארבעה זוגות מילים.
תַּחֲנָה - טַחֲנָה, מִשְׁחָה - מִצְוָה, מְלוּנָה - מְלוּכָה, מוֹסָד - מִקְוֶה
(1) הקיפו את הזוג שבו שתי המילים נוטות באותו המשקל.
(2) בשאר הזוגות, ציינו מעל כל אחת מן המילים את השורש שלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 12
סעיף א
(1) השורש: פ-צ-י/ה, הבניין: פיעל, הגוף: נסתר.
(2) לא. למילה "פיצה" בתפקיד שם עצם אין שורש, משום שזו מילה שאולה משפה אחרת (מאיטלקית) – שם לועזי.
הבדיחה: "המנהל פיצה אותי" – (1) נתן לי פיצוי (פועל); (2) נתן לי פיצה (המאכל) – והאישה בתמונה אכן מחזיקה משולש פיצה.
(1) כפועל – פִּצָּה:
(2) כשם עצם: "פיצה" (המאכל) היא מילה שאולה מאיטלקית (pizza). למילים שאולות אין שורש עברי – הן לא נוצרו מצירוף שורש ומשקל, אלא נלקחו בשלמותן משפה אחרת. הדמיון לשורש פ-צ-י/ה הוא מקרי.
טעות נפוצה: לכתוב בשאלה (2) את השורש פ-צ-י/ה גם לשם העצם; לכתוב בניין קל.
סעיף ב
מַפָּץ – נ-פ-ץ
פְּצָצַת – פ-צ-ץ
הֲפָצַת – פ-ו-ץ
פִּצְפּוּצֵי – פ-צ-פ-ץ
הרעיון: ארבע מילים דומות בצליל (פ, צ), אבל מארבעה שורשים שונים. מזהים את המשקל, ומשלימים את האות שנעלמה.
הערה: השורש פ-צ-ץ (בגזרת הכפולים) אינו במיקוד, אך המילה "פצצה" נוטה כשלמים, ולכן אפשר לזהות אותה בקלות.
טעות נפוצה: לכתוב למפץ שורש מ-פ-ץ או פ-צ-ץ; להפצה – נ-פ-ץ או ה-פ-ץ; לפצפוצים – פ-צ-ץ.
סעיף ג
השורש: נ-ו-י/ה; משמעות המשקל: מקום (משקל מִקְטָל, כמו מִקְוֶה, מִשְׁכָּן).
הדרך: מורידים את המ"ם שבראש המילה (תחילית של המשקל מִקְטָל) – נשארות האותיות נ, ו, והה' שבסוף היא ה' של ל"י (כמו מִקְוֶה, מִשְׁתֶּה, מַחֲנֶה). השורש נ-ו-י/ה – כמו בנָוֶה (מקום מגורים, נאות מדבר), נָווֹת.
משמעות המשקל: מִקְטָל (בל"י: מִקְטֶה) משמש פעמים רבות לציון מקום: מִשְׁכָּן, מִגְדָּל, מִקְלָט, מִסְפָּן. "מנווה" הוא המקום שבו תשכון האקדמיה – משכנה (מאמר 1, פסקה ט: "להקים את משכנה החדש, 'מנווה האקדמיה ללשון העברית'").
טעות נפוצה: לכתוב שורש מ-נ-ו (המ"ם אינה שורשית); לכתוב משמעות "כלי" או "פעולה" במקום מקום.
סעיף ד
(1) מוֹסָד - מִקְוֶה.
(2) תַּחֲנָה – ח-נ-י/ה, טַחֲנָה – ט-ח-ן;
מִשְׁחָה – מ-ש-ח, מִצְוָה – צ-ו-י/ה;
מְלוּנָה – ל-ו-ן, מְלוּכָה – מ-ל-ך.
הרעיון: בכל זוג המילים נראות דומות (חרוזות), אבל רק בזוג אחד הן באמת באותו משקל. הדרך לבדוק – למצוא את השורש של כל מילה ולראות אילו אותיות נוספו.
(1) מוֹסָד – מִקְוֶה – שתיהן במשקל מִקְטָל:
(2) בשאר הזוגות – שורשים שונים, ולכן משקלים שונים:
טעות נפוצה: לבחור בזוג מְלוּנָה – מְלוּכָה בגלל הדמיון; לכתוב לתחנה שורש ת-ח-נ; לכתוב למצווה שורש מ-צ-ו.
שאלה 13 · שורשים משותפים, תפקיד המ"ם, בינוני בתפקיד שם עצם
לפניכם צירופי מילים, ובכל אחד מהם מודגשת מילה.
מְנוֹעַ חיפוש, מַעֲנֶה על שאלות, תַּעֲנִית אסתר, תְּנוּעָה סואנת
מיינו את המילים המודגשות לזוגות על פי השורש, וציינו את השורש המשותף לכל זוג מילים.
הזוג: ______ , ______ השורש: ______
הזוג: ______ , ______ השורש: ______
לפניכם שלושה משפטים, ובכל אחד מהם מודגשת מילה.
ציינו ליד כל משפט את התפקיד של האות מ"ם המוגדלת בכל מילה מודגשת: שורשית או מוספית.
לפניכם משפט, ובו מילים בצורת הבינוני.
לאחר שנים של מחקר דקדקני עומד לרשות החוקרים והמתעניינים מאגר, המאגד טקסטים מרוב תקופות הלשון ומאפשר למשתמשים לקבל מענה מוסמך על שאלותיהם.
העתיקו מן המשפט את שלוש צורות הבינוני המשמשות בתפקיד שם עצם, וכתבו ליד כל אחת מהן את הבניין שממנו היא גזורה.
צורת הבינוני בתפקיד שם עצם: ______ , הבניין: ______
צורת הבינוני בתפקיד שם עצם: ______ , הבניין: ______
צורת הבינוני בתפקיד שם עצם: ______ , הבניין: ______
◂ פתרון מלא לשאלה 13
סעיף א
הזוג: מְנוֹעַ, תְּנוּעָה – השורש: נ-ו-ע.
הזוג: מַעֲנֶה, תַּעֲנִית – השורש: ע-נ-י/ה.
הדרך: מורידים את האותיות הנוספות של המשקל (מ', ת', ה' או ־ית בסוף) ובודקים מה נשאר.
שימו לב: בתַּעֲנִית ובמַעֲנֶה השורש זהה בכתב (ע-נ-י/ה), אף שהמשמעות שונה (השבה לעומת צום) – בעברית אלה שורשים הומונימיים, ושניהם נכתבים ע-נ-י/ה.
טעות נפוצה: לזווג מנוע עם מענה (שתיהן מתחילות במ') ותענית עם תנועה (שתיהן מתחילות בת') – כלומר מיון לפי האות הראשונה במקום לפי השורש.
סעיף ב
נִמְעָנִים – שורשית.
מוֹנְעִים – שורשית.
מוּנָעִים – מוספית.
הדרך: מוצאים את השורש של כל מילה. אם המ"ם היא אחת מאותיות השורש – שורשית; אם היא תחילית של בינוני (מְ־, מוּ־) – מוספית.
הבחנה בין מוֹנְעִים למוּנָעִים: בראשונה חולם (וֹ) ושווא – תבנית קוֹטְלִים של קל, והמ"ם בתוך השורש; בשנייה שורוק (וּ) וקמץ – תבנית מוּקָמִים של הופעל בע"ו, והמ"ם תחילית.
טעות נפוצה: לכתוב שבכל מילה שמתחילה במ"ם המ"ם מוספית; לזהות את "נמענים" מן השורש ע-נ-י/ה.
סעיף ג
(ה)חוקרים – קל (פעל).
(וה)מתעניינים – התפעל.
(ל)משתמשים – התפעל.
הדרך: מסמנים את כל צורות הבינוני במשפט (עומד, החוקרים, המתעניינים, המאגד, מאפשר, משתמשים), ובודקים איזו מהן מציינת אנשים (מי?) ומשמשת כשם עצם – ואיזו מציינת פעולה (נשוא או פסוקית).
שמות עצם:
לא שמות עצם: "עומד" – נשוא (פועל); "המאגד" – ה' הזיקה + בינוני בתפקיד פועל (= שמאגד); "מאפשר" – פועל (נשוא כולל עם "המאגד"). "מאגר" ו"מחקר" – שמות עצם, אבל אינם צורות בינוני (משקל מִקְטָל).
טעות נפוצה: להעתיק "המאגד" או "מאפשר" (פעלים); להעתיק "מאגר" (שם עצם במשקל מִקְטָל, לא בינוני); לכתוב למשתמשים בניין פיעל.
שאלה 14 · משמעות צורנים סופיים, משקלי שמות פעולה, ל"א ול"י
לפניכם קטע, ובו מילים מודגשות.
האקדמיה ללשון העברית פועלת כדי לעצב ולכוון את דְּמוּתָהּ הרוחנית של המדינה. האקדמיה הקימה את "מפעל המִלּוֹן ההִיסְטוֹרִי ללשון העברית", והיא גם קובעת חלופות עבריות למילים לועזיות, כגון המילה רַעֲיוֹנַאי (קוֹפִּירַייטֶר).
ציינו מעל כל מילה מודגשת את משמעות הצורן הסופי שבה.
לפניכם קטע, ובו מילים מודגשות.
עיקר עֲשִׂיָּתָהּ של האקדמיה ללשון העברית הוא הַעֲמָדַת מפעל המילון ההיסטורי: נִתּוּחַ המילים בעברית לדורותיה, יְצִירַת מאגר מילים ענק ועוד. אולם הוֹדָעוֹת לעיתונות בעניין הזה אינן מרגשות את הציבור, ולכן אין לו בִּטּוּי בתקשורת.
(1) מיינו את המילים המודגשות בקטע לשלושה זוגות על פי המשקל, וציינו את המשקל המשותף לכל זוג מילים.
הזוג: ______ , ______ המשקל: ______
הזוג: ______ , ______ המשקל: ______
הזוג: ______ , ______ המשקל: ______
(2) ציינו מהי המשמעות המשותפת למשקלים של כל המילים המודגשות בקטע. ______
לפניכם משפט ובו שני פעלים מודגשים, אך רק אחד מהם מתאים להקשר המשפט.
(1) הקיפו את הפועל המתאים להקשר המשפט.
(2) כתבו כל אחד מן הפעלים בזמן עתיד ובגוף מדבר.
מָחֲאוּ ______ , מָחוּ ______
◂ פתרון מלא לשאלה 14
סעיף א
דְּמוּתָהּ – (־ָהּ) שייכות / קניין (דמות שלה).
מִלּוֹן – (־וֹן) אוספים (אוסף מילים).
הִיסְטוֹרִי – (־ִי) שם תואר.
רַעֲיוֹנַאי – (־ַאי) בעל מקצוע / תפקיד.
הדרך: מפרידים בין הבסיס לצורן הסופי, ושואלים מה הצורן מוסיף למשמעות הבסיס.
טעות נפוצה: לכתוב ל"דמותה" "נקבה" (הצורן אינו מציין מין אלא שייכות – "שלה"); לכתוב ל"מלון" "הקטנה".
סעיף ב
(1) הזוג: עֲשִׂיָּתָהּ, יְצִירַת – המשקל: קְטִילָה.
הזוג: הַעֲמָדַת, הוֹדָעוֹת – המשקל: הַקְטָלָה.
הזוג: נִתּוּחַ, בִּטּוּי – המשקל: קִטּוּל.
(2) שמות פעולה.
הדרך: מחזירים כל מילה לצורת היחיד הנפרדת (בלי כינוי, בלי סמיכות), מוצאים את השורש ומתאימים לתבנית.
(2) המשמעות המשותפת: שלושת המשקלים – קְטִילָה, הַקְטָלָה, קִטּוּל – הם משקלים של שמות פעולה (שם המציין את הפעולה של הפועל: עָשָׂה ← עֲשִׂיָּה, הֶעֱמִיד ← הַעֲמָדָה, נִתַּח ← נִתּוּחַ).
טעות נפוצה: לקבוע את המשקל לפי הצורה הנטויה ("הוֹדָעוֹת" – הוֹקָטוֹת); לזווג הודעות עם עשייתה בגלל הסיומת; לכתוב ב־(2) "מקום" או "תכונה".
סעיף ג
(1) מָחוּ.
(2) מָחֲאוּ – אֶמְחָא; מָחוּ – אֶמְחֶה.
שני שורשים, שתי משמעויות:
(1) הפועל המתאים: מָחוּ (קל, עבר, נסתרים, ל"י – הה' נעלמת לפני ־וּ, כמו בָּנוּ).
לעומת זאת מָחֲאוּ – הא' שורשית ונשמרת (קָרְאוּ, מָצְאוּ), עם חטף פתח בגלל הגרונית.
(2) עתיד, מדבר (אני):
טעות נפוצה: לכתוב "נמחה" (מדברים – "אנחנו") במקום "אני"; להחליף את הכתיב ("אמחה" לשניהם); לבחור "מחאו" בגלל הקשר למילה "מחאה" (מחאה היא דווקא מן השורש מ-ח-י/ה).
שאלה 15 · שמות פרטיים מן השורש א-ו-ר; דרכי תצורה בחידושי מילים
לפניכם ארבעה שמות פרטיים שיש להם שורש משותף.
יָאִיר, מֵאִיר, מָאוֹר, תָּאִיר
(1) ציינו את השורש המשותף לארבעת השמות הפרטיים. ______
(2) הקיפו את השם הפרטי שאינו פועל.
(3) ציינו את הבניין המשותף לשלושת הפעלים. ______
(4) מבין שלושת הפעלים ציינו את הפועל היוצא דופן מבחינת הזמן, וציינו את הזמן שלו.
הפועל: ______ , הזמן: ______ .
(5) כתבו פועל מאותו השורש ומאותו הבניין של שלושת הפעלים, הנוטה בציווי, נוכח. ______
בשנת תשע"ב (2012) הונחו לפני האקדמיה ללשון העברית שפע של הצעות לחלופה עברית למילה "קליידוסקופ". ארבע מן ההצעות היו: מִקְסֶמֶת, גְּלִילוֹר, מַרְהֶבֶת, רְאִינוֹי.
בסופו של דבר נבחרה המילה גְּלִילוֹר. הסיבות לכך הן שחשבו שהיא פשוטה, ושיש לה סיכוי טוב יותר להיקלט בשפה בהשוואה למילים האחרות.
(1) ציינו את דרך התצורה של המילה גְּלִילוֹר. ______
(2) • מבין שלוש המילים שלא נבחרו: מִקְסֶמֶת, מַרְהֶבֶת, רְאִינוֹי – העתיקו מילה אחת שדרך תצורתה שונה מזו של המילה גְּלִילוֹר. ______
אם דרך תצורתה של המילה שהעתקתם היא שורש ומשקל – ציינו את משמעות השורש ואת משמעות המשקל; אם דרך תצורתה היא בסיס וצורן סופי – ציינו את הבסיס ואת משמעות הצורן הסופי; אם דרך תצורתה היא הלחם בסיסים – ציינו את שני הבסיסים.
לפניכם שתי מילים.
תַּשְׁחֵץ ______ , תַּשְׁבֵּץ ______
ליד כל אחת משתי המילים כתבו אחת מן ההצעות: מִקְסֶמֶת, מַרְהֶבֶת, רְאִינוֹי שנוצרה באותה דרך תצורה.
◂ פתרון מלא לשאלה 15
סעיף א
(1) א-ו-ר.
(2) מָאוֹר.
(3) הפעיל.
(4) הפועל: מֵאִיר, הזמן: הווה (בינוני).
(5) הָאֵר.
(1) השורש: בכל השמות חוזרות האותיות א' ו־ר', ובאמצע תנועת i/o – סימן של גזרת ע"ו/י. השורש א-ו-ר (אור, הֵאִיר).
(2) השם שאינו פועל – מָאוֹר: משקל מָקוֹם (מ' + אוֹר) של שם עצם (מאור = מקור אור). בשלושת האחרים יש תחיליות נטייה של פועל (יָ־, מֵ־, תָּ־) ותנועת i של הפעיל.
(3) הבניין המשותף – הפעיל: בגזרת ע"ו הפעיל נוטה: עבר הֵאִיר, הווה מֵאִיר, עתיד יָאִיר / תָּאִיר (כמו הֵקִים – מֵקִים – יָקִים). התנועה i (חיריק מלא) בהברה האחרונה היא הסימן.
(4) יוצא הדופן בזמן – מֵאִיר: יָאִיר (הוא יאיר) ותָּאִיר (היא / אתה תאיר) – עתיד; מֵאִיר – הווה (בינוני), עם התחילית מֵ־ של הבינוני (מֵקִים).
(5) ציווי נוכח: הפעיל בע"ו – הָקֵם, הָבֵן; לכן הָאֵר ("הָאֵר עיניך"). צורת הציווי נגזרת מן העתיד (תָּאִיר) בהשמטת התחילית והוספת ה' בקמץ, והתנועה הופכת לצירי.
טעות נפוצה: לכתוב שורש י-א-ר או מ-א-ר; לכתוב בניין קל; לכתוב בציווי "הָאִיר" או "תאיר".
סעיף ב
(1) הלחם בסיסים (גליל + אור).
(2) • מִקְסֶמֶת (או: מַרְהֶבֶת).
מִקְסֶמֶת – שורש ק-ס-ם, משמעות השורש: קסם / דבר קסום, מקסים, יוצא דופן; משקל מִקְטֶלֶת, משמעות המשקל: כלים / מכשירים.
או: מַרְהֶבֶת – שורש ר-ה-ב, משמעות השורש: דבר יפה מאוד, מרהיב; משקל מַקְטֶלֶת, משמעות המשקל: כלים / מכשירים.
(1) גְּלִילוֹר = גליל (צורת המכשיר – "מכשיר שצורתו גליל") + אור (מתבוננים בו אל מול האור). שני בסיסים שלמים שהולחמו למילה אחת ← הלחם בסיסים.
(2) המילה ששונה בדרך התצורה:
שתיהן נוצרו בדרך שורש ומשקל – אפשר לבחור באחת מהן.
לפירוט מלא צריך: שם דרך התצורה + משמעות השורש + משמעות המשקל.
טעות נפוצה: להעתיק את "ראינוי" (גם היא הלחם); לכתוב למקסמת "בסיס וצורן סופי" (מקסם + ־ת); לכתוב רק את השורש בלי משמעות המשקל.
סעיף ג
תַּשְׁחֵץ – רְאִינוֹי.
תַּשְׁבֵּץ – מִקְסֶמֶת (או: מַרְהֶבֶת).
תַּשְׁחֵץ = תַּשְׁבֵּץ + חֵץ (תשבץ שבו ההגדרות כתובות בתוך המשבצות, עם חצים) – הלחם בסיסים, ולכן מתאימה לה רְאִינוֹי (ראי + נוי), שנוצרה גם היא בהלחם.
תַּשְׁבֵּץ = שורש ש-ב-ץ (שיבוץ – מכניסים אותיות למשבצות) במשקל תַּקְטֵל – שורש ומשקל, ולכן מתאימות לה מִקְסֶמֶת או מַרְהֶבֶת.
טעות נפוצה: לחשוב שתשחץ נוצרה בשורש ומשקל (ש-ח-ץ) בגלל הדמיון לתשבץ.