בגרות בלשון הבנה והבעה 011282 - חורף 2021, מועד נבצרים
הבנה והבעה (נבחנים חיצוניים) · שאלון 011282 · חורף, מועד נבצרים · 11 שאלות · שעתיים
בחינת הבגרות בלשון, חורף 2021, מועד נבצרים, כל 11 השאלות כמו בשאלון, והמאמרים שבנספח. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא: מה בודקים בשאלה, הכלל שמכריע, ואיך מגיעים לתשובה. במטלת הכתיבה - חיבור לדוגמה בציון מלא, המבנה שלו והסבר לפי רכיבי ההערכה.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
עברית: הבנה, הבעה ולשון
א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
פרק ראשון — הבנת הנקרא — 60 נקודות
פרק שני — הבעה בכתב — 40 נקודות
סך הכול — 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: אין.
ד. הוראה מיוחדת: יש לענות על השאלות בגוף שאלון זה, לפי ההוראות.
ההנחיות בשאלון זה מנוסחות בלשון זכר ומכוונות לנבחנות ולנבחנים כאחד.
פרק ראשון — הבנת הנקרא (60 נקודות)
ההוראות לחלק זה
קרא את שני המאמרים שלפניך ואת הטקסט שבמסגרת, וענה על כל השאלות 1–9.
ענה על כל השאלות 1–9.
הקפד על כתב ברור, על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
שאלה 1 · מי זכאי לתו התקן החברתי
ענה על השאלות 1–2 על פי הקטע "מהו תו התקן החברתי?" (בעמוד 4, במסגרת).
מי זכאי לקבל את "תו התקן החברתי"? הקף את התשובה הנכונה.
א. תו התקן החברתי נועד בעיקר לבתי עסק בירושלים וסביבותיה.
ב. תו התקן החברתי נועד לבתי עסק המגינים על זכויות העובדים והמוגבלים.
ג. כל מוסד זכאי לקבל את תו התקן החברתי תמורת תשלום סמלי.
ד. מעסיקים יכולים לקבל את תו התקן החברתי באינטרנט בלבד.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
ב. תו התקן החברתי נועד לבתי עסק המגינים על זכויות העובדים והמוגבלים.
איפה זה כתוב: בפסקה השנייה של המסגרת: "כדי שבעל עסק יקבל את התו, עליו לעמוד בכמה דרישות בסיסיות הנוגעות לזכויות עובדים, דוגמת תשלום שכר מינימום, החזרי נסיעות וביטוח, וכן בדרישות הנוגעות לנגישות לבעלי מוגבלויות". כלומר, התו ניתן רק לעסק השומר על זכויות העובדים ועל זכויות בעלי המוגבלויות.
פסילת המסיחים:
א – נכון שהפרויקט הופעל עד עתה בירושלים, אבל "לאחרונה הוא הגיע גם למרכז הארץ"; המקום אינו תנאי לקבלת התו, אלא רק תיאור של התפשטות הפרויקט.
ג – לא "כל מוסד" זכאי: יש דרישות שצריך לעמוד בהן, ואין בקטע אזכור לתשלום.
ד – אין בקטע שום אזכור לאינטרנט.
טעות נפוצה: לבחור בתשובה א בגלל המילה "ירושלים" המופיעה בקטע. יש לשאול מה מזכה בתו, ולא איפה הפרויקט פועל.
שאלה 2 · הסיסמאות שעל התווית
מעל התווית "התו החברתי" שבעמוד 4 כתוב: "צדק זה בידיים שלנו!"; מתחת לתווית כתוב: "לקנות ולשנות".
הסבר מה מאפיין ניסוחים אלה מבחינה רטורית, ובמה הוא משרת את המטרה של עמותת "במעגלי צדק".
◂ פתרון מלא לשאלה 2
המאפיין הרטורי: אלה סיסמאות – ניסוחים קצרים, קליטים וקלים לזכירה, הפונים אל הציבור וקוראים לו לפעול:
איך זה משרת את המטרה: מטרת העמותה היא לגייס את הציבור הרחב לפעול בעצמו נגד פגיעה בזכויות עובדים ובעלי מוגבלויות – לקנות רק בבתי עסק שיש להם התו. הסיסמאות משכנעות את הצרכן שיש לו כוח ("בידיים שלנו") ושעצם הקנייה במקום הנכון היא דרך לשנות את המצב ("לקנות ולשנות"); מכיוון שהן קצרות וקליטות, הן נחרתות בזיכרון ומזכירות לצרכן את המסר בכל פעם שהוא רואה את התווית.
מה נדרש לניקוד מלא: שני רכיבים – (1) אפיון רטורי של הניסוחים (לפחות מאפיין אחד מנומק, רצוי מאפיין לכל אחד מהם); (2) הסבר הקשר בין המאפיין לבין מטרת העמותה.
שלב 1 – לזהות את סוג הטקסט: שני הניסוחים הם סיסמאות. סיסמה היא אמצעי שכנוע: קצרה, קצבית, קלה לזכירה, ופונה ישירות לקהל.
שלב 2 – לפרט את האמצעים:
שלב 3 – לקשר למטרה: בקטע שבמסגרת העמותה "קוראת לציבור הרחב לדרוש ממעסיקים להציג את 'תו התקן החברתי'" ומבקשת מהציבור "לרכוש סחורות ושירותים אך ורק בבתי עסק המציגים את התו החברתי". הסיסמאות מתמצתות בדיוק את המסר הזה: האחריות בידי הציבור, וכלי הפעולה שלו הוא הקנייה.
טעות נפוצה: לתאר רק את התוכן ("כתוב שהצדק בידיים שלנו") בלי לציין אמצעי רטורי, או לציין אמצעי בלי להסביר במה הוא משרת את המטרה.
שאלה 3 · הצורך בתו התקן החברתי
על פי מאמר 1, מדוע יש צורך ב"תו התקן החברתי"?
◂ פתרון מלא לשאלה 3
1. הפגיעה בזכויות העובדים נרחבת מאוד – הנתונים מראים שזו תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה: במחקר של בנק ישראל יותר ממחצית המעסיקים שנבדקו חויבו לשלם לעובדיהם הפרשי שכר, ועל פי דוח מבקר המדינה זכויותיהם של כ־61% מן העובדים על פי חוק שכר מינימום הופרו (שורות 5–12).
2. אי אפשר לסמוך על המדינה – המדינה אינה מסוגלת, וכנראה גם אינה רוצה, לטפל בבעיה; יתרה מזו, היא עצמה מן המעסיקים הגדולים של עובדי חברות קבלן, שזכויותיהם נפגעות תדיר (שורות 17–25). החוק והאכיפה כבר קיימים ובכל זאת אינם מועילים (שורה 26).
3. לכן נחוץ שינוי "מלמטה" – מחאה אזרחית של הציבור, הפוגעת במעסיקים "במקום כואב — בכיס", ומטילה אחריות גם על הלקוחות, כך שלא יוכלו עוד להתחמק בטענה "לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי" (שורות 26–38).
מה נדרש: תשובה הבנויה כהסבר: מה הבעיה, ומדוע הפתרון המקובל (המדינה) אינו מספיק, ולכן יש צורך בתו. די בשתי סיבות מפותחות לניקוד מלא; כדאי לציין שלוש.
איך מוצאים: הכותב בונה טיעון בשלבים:
ניסוח: יש לכתוב במילים שלך ובמשפטים שלמים, ולא להעתיק פסקה שלמה. אפשר לשלב ציטוט קצר כראיה.
טעות נפוצה: לענות מן הקטע שבמסגרת ("כדי שבעל עסק יעמוד בדרישות") במקום מן המאמר, או לתאר מה התו עושה במקום להסביר מדוע יש בו צורך.
שאלה 4 · עמדת יעל לוי: הרעיון או הדרך
על פי מאמר 2, האם אפשר להסיק כי הכותבת, יעל לוי, אינה מתנגדת לרעיון שעמותת "במעגלי צדק" מייצגת, אלא לדרך פעולתה? נמק את תשובתך.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
כן, אפשר להסיק זאת.
היא תומכת ברעיון: היא קובעת ש"אין ספק שכל התחומים האלה [שכר מינימום, נגישות לנכים, ימי מנוחה ועוד] הכרחיים לקיומה של חברה בריאה, מתוקנת וצודקת, והמאבק עליהם ראוי" (שורות 9–10); היא מכנה את פעילות העמותה "יוזמה ברוכה" ו"מלאכת קודש" (שורה 2), ואת פעילותם – "ברכה לחברה הישראלית" (שורות 33–34).
היא מתנגדת לדרך הפעולה: לדעתה התו הוא "ניסיון לסלול 'כביש עוקף חוק'", שבו האזרחים הופכים ל"רשות אכיפה חלופית" (שורות 24–25), ובכך פעילי העמותה מסייעים, שלא במתכוון, "לערעור שלטון החוק בישראל ולזלזול ברשויות" (שורות 5–6). לכן היא מציעה "להפנות פעילות זו לאפיקים הנכונים" – מאבק נגד הרשויות לשם אכיפת החוק (שורות 34–36).
מה נדרש: הכרעה ברורה ("כן") ושני חלקי הנמקה: ראיה לכך שהיא תומכת ברעיון, וראיה לכך שהיא מתנגדת לדרך. תשובה המוכיחה רק צד אחד אינה מלאה.
שלב 1 – להבחין בין מטרה לאמצעי: הרעיון = הגנה על זכויות העובדים ובעלי המוגבלויות. הדרך = הפעלת כוח הקנייה של הצרכנים באמצעות התו, במקום אכיפה של המדינה.
שלב 2 – למצוא את מילות הוויתור וההסתייגות: המאמר בנוי במבנה של "מצד אחד... מן הצד האחר" (שורות 2–4) ו"אין ספק ש... אלא מה?" (שורות 9–10). לפני המילים "מן הצד האחר" ו"אלא מה?" באה ההסכמה עם הרעיון, ואחריהן באה הביקורת על הדרך.
שלב 3 – לחזק בסיום המאמר: "האם מטרת דברים אלו היא לְרַפּוֹת את ידיהם של אנשי 'במעגלי צדק'? ההפך הוא הנכון" (שורה 32) – הכותבת עצמה מבהירה שאינה נגד העמותה, אלא מבקשת לכוון את פעילותה לאפיק אחר.
טעות נפוצה: לענות "לא, היא מתנגדת לעמותה" רק משום שהמאמר ביקורתי. יש לקרוא את הוויתור ("אין ספק ש...") ולא רק את ההסתייגות.
שאלה 5 · הפתרונות והנימוקים של שני הכותבים
כותבי המאמרים דנים בדרך הנכונה לפתור את אותה בעיה חברתית.
ציין את הפתרון שכל אחד מן הכותבים מציע (סך הכול — שני פתרונות).
כתוב נימוק אחד שמביא כל אחד מן הכותבים לפתרון שהוא מציע (סך הכול — שני נימוקים).
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
שמולי בינג (מאמר 1): מחאה אזרחית של הציבור, "שינוי שיצמח מלמטה": הצרכנים יקנו רק בבתי עסק המציגים את "תו התקן החברתי" ויחרימו בתי עסק הפוגעים בעובדים ובנכים (שורות 26–28, 37–38).
יעל לוי (מאמר 2): מאבק ציבורי נגד הרשויות, כדי שיאכפו את החוקים הקיימים: לדרוש להגדיל את מספר הפקחים ולנקוט יד קשה נגד העוברים על החוק (שורות 34–36).
הבעיה המשותפת: פגיעה בזכויות עובדים ובזכויות בעלי מוגבלויות, והאכיפה החלשה של החוקים.
איך מוצאים את הפתרון בכל מאמר: מחפשים ניסוחים של המלצה וחובה – "עלינו לפעול", "הדרך היחידה לעשות זאת היא..." (מאמר 1, שורות 25–26); "יש להשקיע את מְרַב המאמצים...", "צריכים אנשי 'במעגלי צדק' לדרוש..." (מאמר 2, שורות 34–36).
שימו לב להבדל העיקרי: אצל בינג הציבור עוקף את המדינה ופועל בעצמו בכוח הקנייה; אצל לוי הציבור לוחץ על המדינה שתמלא את תפקידה. כדאי לנסח את שני הפתרונות כך שהניגוד ביניהם יהיה ברור.
טעות נפוצה: לכתוב אצל לוי "לבטל את התו" – היא אינה מציעה רק לוותר על התו, אלא מציעה פתרון חיובי: מאבק לאכיפה.
סעיף ב
נימוק של בינג: אי אפשר לסמוך על המדינה: היא אינה מסוגלת, וכנראה אינה רוצה, לטפל בנושא, ואף היא עצמה מעסיקה גדולה של עובדי קבלן שזכויותיהם נפגעות; החוק והאכיפה כבר קיימים ואינם מועילים (שורות 17–26). (נימוקים נוספים מתקבלים: המחאה פוגעת "במקום כואב — בכיס" ולכן היא יעילה; היא מטילה אחריות גם על הלקוחות ושוללת מהם את התירוץ "לא ידעתי".)
נימוק של לוי: הסדרת הנושאים האלה ואכיפתם הן תפקידה של המדינה: הכנסת כבר חוקקה חוקים ברורים, והאכיפה מוטלת על פקחים ועל המשטרה; פעולה של אזרחים כ"רשות אכיפה חלופית" מערערת את שלטון החוק (שורות 10–25). (נימוק נוסף מתקבל: הפתרון של התו לא יעבוד – רק מעטים יפסיקו לקנות במקומות שאין להם תו, והמדינה תתנער מאחריותה, כך שהעובדים והמוגבלים ייפגעו; שורות 28–31.)
מה נדרש: נימוק אחד לכל כותב, הקשור לפתרון שציינתם בסעיף א, ולא חזרה על הפתרון עצמו.
איך מזהים נימוק: הנימוק עונה על השאלה "מדוע זה הפתרון הנכון?". מחפשים מילות סיבה ומסקנה: "כי", "לכן", "דווקא המדינה היא..." (מאמר 1); "לכן אין לנו מנוס", "ולכן תתנער" (מאמר 2).
מבנה התשובה: "בינג מציע מחאה צרכנית, משום ש..."; "לוי מציעה מאבק לאכיפה, משום ש...".
טעות נפוצה: להביא אצל שני הכותבים את אותו נימוק ("החוק אינו נאכף"). זו עובדה ששניהם מסכימים עליה; הנימוק צריך להסביר מדוע כל אחד מהם מסיק ממנה מסקנה אחרת: בינג – לכן נעקוף את המדינה; לוי – לכן נחייב את המדינה לאכוף.
שאלה 6 · איזה מאמר משכנע יותר
איזה מן המאמרים משכנע יותר, לדעתך? בסס את דבריך על התוכן ועל האמצעים הרטוריים במאמר.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
(דוגמה לתשובה מלאה; גם הכרעה לטובת מאמר 1 מתקבלת, אם היא מבוססת.)
לדעתי, מאמר 2 משכנע יותר.
מבחינת התוכן: הכותבת אינה מתעלמת מן הצד השני: היא מודה שהמטרה של העמותה ראויה ומשבחת את פעיליה, ורק אחר כך מציגה את הבעייתיות בדרך פעולתם. היא מבססת את טענתה על עובדות – החוקים עצמם – ומציגה תמונה מציאותית של הטבע האנושי: רק מעטים יוותרו על בית קפה שאין לו תו. בסוף היא מציעה פתרון חלופי מעשי (הגדלת מספר הפקחים ואכיפה קשוחה).
מבחינת האמצעים הרטוריים:
לעומת זאת, מאמר 1 נשען הרבה על רגש והאשמה ("שותף לדבר עבירה") ואינו מתמודד עם החשש שהציבור לא ישתף פעולה.
מה נדרש לניקוד מלא: (1) הכרעה ברורה באחד המאמרים; (2) נימוק מן התוכן (טענות, ראיות, הצעת פתרון); (3) לפחות שני אמצעים רטוריים מזוהים בשמם, עם דוגמה מן המאמר והסבר כיצד הם משכנעים. רצוי משפט השוואה למאמר האחר.
אם בוחרים במאמר 1 – חומרים אפשריים:
דרך העבודה: בחרו מאמר → כתבו משפט הכרעה → פסקה על התוכן → פסקה על שני אמצעים לפחות (שם האמצעי + ציטוט + השפעה על הקורא) → משפט השוואה למאמר האחר.
טעות נפוצה: לכתוב "המאמר משכנע כי הוא מסכים איתי" – זו דעה על הנושא, לא הערכה של כוח השכנוע. יש לבסס את ההכרעה על מה שהכותב עושה בטקסט.
שאלה 7 · הסבר ביטויים
הסבר שניים מן הביטויים שלפניך.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
(יש להסביר שניים מתוך השלושה, 3 נקודות לכל אחד.)
דרך העבודה: (1) לתת פירוש כללי של הביטוי; (2) להראות שהוא מתאים להקשר במאמר (הצבה במשפט).
טעות נפוצה: ב"קבל עם ועדה" לפרש "קיבלו מן העם" (מן הפועל ק־ב־ל, לקבל). המילה "קבל" כאן פירושה "מול".
שאלה 8 · ביטוי דומה: תלה תקווה ב...
לפניך משפט ממאמר 1 ובו מודגש ביטוי: "אך מה נעשה שהמצב בישראל כיום אינו מאפשר לתלות תקוות בסיוע מהמדינה?" (שורות 17–19)
הקף את הביטוי שמשמעותו דומה למשמעות הביטוי "תלה תקווה ב...".
א. נתלה באילן גבוה
ב. נשא אליו את עיניו
ג. נשא פניו אליו
ד. אבדה תקוותו
◂ פתרון מלא לשאלה 8
ב. נשא אליו את עיניו
הפירוש: "תלה תקווה ב..." – קיווה שמישהו או משהו יעזור לו, ציפה לעזרה ממנו. בהקשר: אי אפשר לקוות שהמדינה תסייע.
התשובה: "נשא אליו את עיניו" – הביט אליו בציפייה ובתקווה לעזרה (כמו בתהלים: "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי").
פסילת המסיחים:
א. "נתלה באילן גבוה" – הסתמך על דבריו של אדם חשוב כדי לחזק את דבריו; יש כאן "תלייה", אבל לא תקווה לעזרה.
ג. "נשא פניו אליו" – פנה אליו; ובצירוף "נשא פנים" – העדיף מישהו שלא בצדק, הפלה לטובה. אין כאן ציפייה לעזרה.
ד. "אבדה תקוותו" – ההפך: הוא חדל לקוות.
טעות נפוצה: לבחור בא' בגלל השורש ת־ל־ה המשותף לשני הביטויים. יש להשוות משמעות, לא מילים.
שאלה 9 · מילה זהה: תדיר
לפניך משפט ממאמר 1 ובו מודגשת מילה: "עובדים אלה הם הקבוצה שזכויותיה נפגעות תדיר" (שורות 21–22).
הקף את המילה שמשמעותה זהה למשמעות המילה "תדיר".
א. לעיתים נדירות
ב. באופן מיוחד
ג. מפעם לפעם
ד. לעיתים קרובות
◂ פתרון מלא לשאלה 9
ד. לעיתים קרובות
הפירוש: "תדיר" – תמיד, בקביעות, לעיתים קרובות (מאותה משפחה כמו "תדירות", "בתדירות גבוהה").
בדיקה בהקשר: הכותב מביא את עובדי הקבלן כקבוצה "שזכויותיה נפגעות תדיר", כראיה לכך שאי אפשר לסמוך על המדינה; לכן הכוונה לפגיעה חוזרת ונשנית.
פסילת המסיחים: א – ההפך. ב – "באופן מיוחד" מציין אופן, לא תדירות. ג – "מפעם לפעם" פירושו לפעמים, מדי פעם – תדירות נמוכה יותר, ולכן אינה זהה.
טעות נפוצה: לבחור ב"מפעם לפעם" כי גם הוא ביטוי של זמן. יש לשים לב שהשאלה מבקשת משמעות זהה.
פרק שני — הבעה בכתב (40 נקודות)
ההוראות לחלק זה
בחר באחד מן הנושאים 10–11, וכתוב עליו מאמר בהיקף של כ־300 מילים לפי ההוראות.
תוכל לכתוב טיוטה בעמודים 13–14.
שאלה 10 · מאמר טיעון: ערך השוויון בחברה הישראלית
ערך השוויון בחברה הישראלית כיום
יש הטוענים שעוד בימים שלפני קום המדינה חתרה החברה בארץ ליצירת חברה שוויונית, שאין בה חלוקה למעמדות.
כתוב מאמר טיעון, ובו הבע את דעתך על חשיבותו של ערך השוויון בחברה הישראלית כיום, נמק את דבריך, והבא דוגמאות מתחומים שונים.
◂ חיבור לדוגמה והסבר לשאלה 10
שוויון – לא סיסמה, אלא משימה
עוד לפני קום המדינה ביקשו מייסדי הקיבוצים והמושבים לבנות בארץ חברה שאין בה עשירים ועניים, וכל אחד תורם בה לפי יכולתו. כיום, כשהחברה הישראלית מגוונת ומפולגת יותר מתמיד, עולה השאלה אם ערך השוויון עדיין חשוב. לדעתי, ערך השוויון חשוב היום אף יותר מבעבר, משום שבלעדיו לא תוכל החברה הישראלית להתקיים כחברה מלוכדת וצודקת.
ראשית, שוויון הזדמנויות הוא הבסיס לחברה צודקת. ילד הגדל בעיירה בפריפריה זכאי לאותו חינוך שמקבל ילד במרכז הארץ. אולם בפועל בתי ספר רבים בפריפריה סובלים ממחסור במורים ובשעות לימוד, ולכן פחות מתלמידיהם מגיעים לאוניברסיטה. גם בתחום הבריאות ניכרים פערים: תושבי הפריפריה נאלצים לנסוע זמן רב לבית חולים או לרופא מומחה, ותוחלת החיים שלהם נמוכה מזו של תושבי המרכז. כאשר מקום המגורים קובע את עתידו של אדם, נפגעים לא רק הוא ומשפחתו, אלא החברה כולה, המפסידה את כישרונותיו.
שנית, השוויון הוא ערובה ללכידות חברתית. בחברה שבה קבוצות שלמות – נשים, אנשים עם מוגבלות או בני מיעוטים – חשות שהן מופלות, גוברים הכעס והניכור. בתחום התעסוקה, למשל, נשים רבות עדיין משתכרות פחות מגברים בעבור עבודה דומה, אף שהחוק אוסר זאת. גם אנשים עם מוגבלות מתקשים להשתלב בשוק העבודה ולבלות במקומות שאינם נגישים להם. אפליה כזאת מפוררת את תחושת השותפות, שבלעדיה אי אפשר לקיים חברה אחת.
יש הטוענים כי השאיפה לשוויון פוגעת במצוינות: אם כולם יקבלו אותו דבר, מדוע להתאמץ? אכן, שוויון מוחלט בשכר ובהישגים אינו אפשרי ואף אינו רצוי. ואולם השוויון החשוב אינו שוויון בתוצאות, אלא שוויון בנקודת הפתיחה ובזכויות. מדינה שמשקיעה בחינוך ובבריאות של כל אזרחיה אינה מעודדת עצלות, אלא מרחיבה את מעגל המצליחים. דווקא כאשר לכל אחד יש הזדמנות הוגנת, יכולים המוכשרים והחרוצים להצליח באמת, יהיה מוצאם אשר יהיה.
לסיכום, ההבטחה ל"שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור" שנכתבה במגילת העצמאות אינה זיכרון מן העבר, אלא משימה של ההווה. מדינה המבקשת להיות צודקת ומאוחדת חייבת לפעול לצמצום הפערים בחינוך, בתעסוקה ובנגישות, וכך להבטיח שכל אזרח ואזרחית בה יחושו שותפים מלאים.
(מספר מילים: 299, בלי הכותרת ורשימת המקורות)
מבנה המאמר:
1. כותרת – מנוסחת כעמדה, ולא כהעתקה של שם הנושא.
2. פתיחה – קישור לרקע שבנושא (החברה השוויונית שלפני קום המדינה: הקיבוצים והמושבים), הצגת השאלה והעמדה במפורש: ערך השוויון חשוב היום אף יותר מבעבר.
3. נימוק ראשון + דוגמאות ("ראשית") – שוויון הזדמנויות כבסיס לצדק; דוגמאות מתחום החינוך (פערים בין הפריפריה למרכז) ומתחום הבריאות (מרחק מבתי חולים, תוחלת חיים).
4. נימוק שני + דוגמאות ("שנית") – שוויון כערובה ללכידות חברתית; דוגמאות מתחום התעסוקה (פערי שכר בין נשים לגברים) ומתחום הנגישות (אנשים עם מוגבלות).
5. טיעון נגדי והפרכתו ("יש הטוענים... אכן... ואולם") – הטענה שהשוויון פוגע במצוינות; הודאה חלקית (שוויון מוחלט אינו רצוי) והפרכה בהבחנה בין שוויון בתוצאות לשוויון בנקודת הפתיחה.
6. סיום ("לסיכום") – חזרה על העמדה בניסוח חדש, בעזרת הציטוט ממגילת העצמאות, ומסר מסכם.
מילות קישור: ראשית, שנית (מנייה); אולם, ואולם, אף ש (ניגוד וויתור); ולכן, משום ש (סיבה ותוצאה); למשל, גם (הדגמה והוספה); אכן... ואולם (ויתור והסתייגות); לסיכום.
איך המאמר עומד ברכיבי ההערכה:
תוכן ומבנה: ציר רעיוני – עמדה אחת ברורה, ששני הנימוקים וההפרכה משרתים אותה. דוגמאות מתחומים שונים – כפי שהמשימה דורשת: חינוך, בריאות, תעסוקה ונגישות. פתיחה וסיום – הולמים מאמר טיעון. מודעות לנמען – השאלה מוצגת כך שקורא שלא ראה את הנושא יבין במה מדובר. קישוריות וארגון – חמש פסקות, כל רעיון בפסקה נפרדת, מילות קישור ומאזכרים ("אפליה כזאת", "השוויון החשוב").
לשון ומבע: משפטים שלמים ותקינים; התאם במין ובמספר ("קבוצות שלמות... חשות", "כל אזרח ואזרחית בה יחושו"); משלב רשמי ואחיד, בלי סלנג; אוצר מילים מגוון (לכידות, ניכור, ערובה, מצוינות); פיסוק נכון – קווים מפרידים לפני פירוט ואחריו, נקודתיים לפני הסבר, פסיק אחרי מילות קישור הפותחות משפט.
הערה על דוגמאות: אין צורך בנתונים מספריים מדויקים; עדיף לתאר תופעה מוכרת באופן כללי ונכון מאשר להמציא מספרים.
עמדה הפוכה – גם היא מתקבלת: אפשר לטעון שערך השוויון פחות חשוב כיום מערכים אחרים כמו חירות, יוזמה ומצוינות: השאיפה לשוויון בתוצאות פוגעת במוטיבציה ובצמיחה הכלכלית (דוגמה: המעבר של קיבוצים רבים מחלוקה שווה לשכר דיפרנציאלי), ושוק חופשי מעלה את רמת החיים של כולם. במקרה כזה יש להפריך את טענת הצדק והלכידות החברתית. הציון נקבע לפי איכות הטיעון, לא לפי העמדה.
טעויות נפוצות: כתיבת חיבור כללי על השוויון בלי להביע עמדה על חשיבותו כיום; התעלמות מן הדרישה ל"דוגמאות מתחומים שונים" (כל הדוגמאות מאותו תחום); נימוקים בלי דוגמאות או דוגמאות בלי הסבר; סיום המוסיף נימוק חדש; ערבוב גוף ראשון וגוף שני ("אתה רואה ש..."); היקף רחוק מכ־300 מילים.
שאלה 11 · מאמר טיעון: תופעת הדוגריות
תופעת ה"דוגריוּת"
תופעת ה"דוגריות" — דיבור ישיר וגלוי בלי מילות נימוס ובלי חנופה — מאפיינת את החברה הישראלית.
יש הטוענים שבתופעה זו רב השלילי על החיובי, וכי המחיר שהפרט והחברה בישראל משלמים על תופעה זו הוא גבוה.
כתוב מאמר טיעון, ובו הבע את דעתך על טענה זו, נמק את דבריך, והבא דוגמאות מתחומים שונים.
◂ חיבור לדוגמה והסבר לשאלה 11
אפשר לומר את האמת גם בנימוס
תופעת ה"דוגריות" – דיבור ישיר וגלוי, בלי מילות נימוס ובלי חנופה – נחשבת בעיני רבים לסימן ההיכר של הישראלי. יש הרואים בה ביטוי לכנות ולאומץ, ויש הטוענים שמחירה גבוה. לדעתי, בתופעה זו אכן רב השלילי על החיובי: הדוגריות פוגעת ביחסים בין אנשים ומחריפה את השיח הציבורי.
ראשית, הדוגריות פוגעת בפרט. מי שאומר לחברו "העבודה שלך גרועה" בלי להסביר ובלי לציין גם את הטוב שבה, אינו עוזר לו להשתפר, אלא מעליב אותו ומחליש את המוטיבציה שלו. כך קורה בכיתה, כאשר מורה מבקר תלמיד בגסות לפני חבריו, וכך גם במקום העבודה, כאשר מנהל צועק על עובד. הנפגע אינו שומע את התוכן אלא רק את הטון, ולעיתים קרובות הוא מגיב בהתגוננות ולא בשינוי. גם במפגשים יום־יומיים – בשירות לקוחות, בתור לרופא או בכביש – דיבור בוטה הופך מפגש פשוט לחוויה מתסכלת ומעורר תגובה בוטה עוד יותר.
שנית, הדוגריות מחריפה את השיח הציבורי. ברשתות החברתיות ובוויכוחים פוליטיים בטלוויזיה רבים מתגאים ב"אמירת האמת בפנים", אך בפועל מדובר לא פעם בעלבונות ובהשתלחויות. כאשר כל צד מרשה לעצמו לומר כל מה שעולה על רוחו, הוויכוח הופך למאבק, והסיכוי להגיע להסכמה קטן. בחברה מגוונת ומפולגת כמו החברה הישראלית, המחיר של שיח כזה גבוה במיוחד.
מצדדי הדוגריות טוענים שהיא חוסכת זמן, מונעת צביעות ותורמת ליצירתיות, למשל בחברות ההייטק, שבהן עובד צעיר אינו חושש לומר למנהל שהוא טועה. אכן, כנות היא ערך חשוב, ויש יתרון ביחסים שאינם היררכיים. ואולם כנות אינה מחייבת גסות. אפשר להביע ביקורת נוקבת ובה בעת לשמור על כבודו של הזולת – בניסוח זהיר, בהקשבה ובמילות נימוס פשוטות כמו "בבקשה" ו"תודה". דווקא ביקורת הנאמרת בכבוד מתקבלת ומיושמת בקלות רבה יותר, משום שהשומע אינו עסוק בהגנה על כבודו.
לסיכום, הדוגריות אינה רק עניין של סגנון: היא משפיעה על תחושותיו של הפרט ועל אופייה של החברה כולה. לכן עלינו לשמור על הכנות, אך להיפרד מן הבוטות, ולאמץ תרבות דיבור שבה אפשר לומר את האמת בלי לפגוע.
(מספר מילים: 292, בלי הכותרת ורשימת המקורות)
מבנה המאמר:
1. כותרת – מבטאת את העמדה ואת הפתרון ("אפשר לומר את האמת גם בנימוס").
2. פתיחה – הגדרת התופעה (מודעות לנמען), הצגת שתי הגישות והעמדה במפורש: מסכים עם הטענה – רב השלילי על החיובי.
3. נימוק ראשון + דוגמאות ("ראשית") – הפגיעה בפרט; דוגמאות מתחום החינוך (מורה המבקר תלמיד בגסות), העבודה (מנהל הצועק על עובד) וחיי היום־יום (שירות לקוחות, תור, כביש).
4. נימוק שני + דוגמאות ("שנית") – החרפת השיח הציבורי; דוגמאות מתחום התקשורת והפוליטיקה והרשתות החברתיות.
5. טיעון נגדי והפרכתו ("מצדדי הדוגריות טוענים... אכן... ואולם") – יעילות, כנות ויצירתיות (דוגמה מן ההייטק); הודאה חלקית והפרכה: כנות אינה מחייבת גסות.
6. סיום ("לסיכום") – חזרה על העמדה והצעה מעשית: לשמור על הכנות ולוותר על הבוטות.
מילות קישור: ראשית, שנית (מנייה); אלא, אך, ואולם (ניגוד); כאשר (זמן ותנאי); למשל, כך... וכך גם (הדגמה); לכן, משום ש (סיבה ותוצאה); אכן... ואולם (ויתור והסתייגות); לסיכום.
איך המאמר עומד ברכיבי ההערכה:
תוכן ומבנה: ציר רעיוני – הכותב מתייחס בדיוק לטענה שבנושא (רב השלילי על החיובי, והמחיר גבוה לפרט ולחברה) ובונה את שני הנימוקים לפי שני הנפגעים האלה: הפרט (נימוק ראשון) והחברה (נימוק שני). דוגמאות מתחומים שונים – חינוך, עבודה, חיי היום־יום, פוליטיקה ותקשורת, הייטק. פתיחה וסיום – הולמים מאמר טיעון; הסיום מציע דרך פעולה בלי נימוק חדש. קישוריות וארגון – חמש פסקות, מילות קישור ומאזכרים ("שיח כזה", "ביקורת הנאמרת בכבוד").
לשון ומבע: משלב רשמי – גם כשמצטטים דיבור יום־יומי ("העבודה שלך גרועה", "אמירת האמת בפנים"), הוא מסומן במירכאות; התאם במין ובמספר ("הדוגריות... פוגעת", "רבים מתגאים"); אוצר מילים מגוון (בוטות, השתלחויות, התגוננות, נוקבת); פיסוק נכון – קווים מפרידים סביב הסבר משובץ, נקודתיים לפני פירוט, מירכאות סביב ציטוט.
עמדה הפוכה – גם היא מתקבלת: אפשר לטעון שבתופעה רב החיובי על השלילי: הדוגריות חוסכת זמן ומונעת צביעות, מאפשרת ביקורת עניינית ויעילה, תורמת לחדשנות וליחסים לא היררכיים (בהייטק ובצבא), ומבטאת אכפתיות וחום. במקרה כזה יש להפריך את הטענה על הפגיעה ברגשות – למשל: ישראלים מורגלים בסגנון זה ואינם נפגעים ממנו, והבעיה היא בגסות ולא בכנות. הציון נקבע לפי איכות הטיעון, לא לפי העמדה.
טעויות נפוצות: להתייחס רק לשאלה "האם הדוגריות קיימת" ולא לטענה שהשלילי רב על החיובי; לכתוב בעצמו בסגנון דוגרי וסלנגי ("זה פשוט מעצבן"); דוגמאות מתחום אחד בלבד; עמדה מתנדנדת ("יש בזה טוב ויש בזה רע") בלי הכרעה; סיום המוסיף נימוק חדש; היקף רחוק מכ־300 מילים.