בגרות בלשון הבנה והבעה 011282 - קיץ 2024

מה נדרש: לאתר את שלוש השאלות שהכותבת שואלת (כולן מסתיימות בסימן שאלה), להעתיק אותן במדויק, ולכתוב לכל אחת את התשובה שהמאמר עצמו נותן לה. 3 נקודות לכל צמד שאלה–תשובה.

איך מאתרים: סורקים את המאמר ומחפשים סימני שאלה: שורה 6, שורה 16 ושורה 37. שימו לב שהשאלות אינן רטוריות גרידא – כל אחת פותחת קטע במאמר, והתשובה עליה נמצאת בפסקות שאחריה.

תשובה 1 – היכן: שורות 7–15. הכותבת מסבירה את מקור המילה: יין "שיש בו מתיקות... וחריפות צורבת", ומעשה כזה הוא "תופעה שמתייחסים אליה בסלחנות, אף שיש בה גילויים שאינם מרנינים לב בתחילה, ובכל זאת מתרצים לה" (שורות 12–13). ההסבר הוא השילוב בין עוקץ להומור. אפשר להוסיף את שורות 38–40 (השובבים מונעים מרצון להיטיב ויש להם שמחת חיים).

תשובה 2 – היכן: שורות 33–34: "הנזק הנגרם ממעשה השובבות יכול לשמש מדד למידת ה'חריפות' של מעשה הקונדס", ועוד שורות 47–53: הכול תלוי "במידה, באיזון ובהתאמה לקהל", ויש להכיר את קהל היעד. די באחד משני הרכיבים, אך תשובה הכוללת את שניהם מלאה יותר.

תשובה 3 – היכן: שורות 37–41, מיד אחרי השאלה.

ניסוח: התשובה נכתבת במילים שלכם ובמשפט שלם, ולא כהעתקה של משפט שלם מן המאמר.

טעות נפוצה: לכתוב כ"תשובה" את דעתכם האישית. השאלה מבקשת את התשובה על פי המאמר.

מהי ניגודיות? הצבה זה לצד זה של שני מושגים הפוכים: כעס–צחוק, שונאים–נהנים, מתוק–חריף, דבש–עוקץ.
איך מאתרים: מחפשים צמדים של מילים מנוגדות או מבנים כמו "גם... וגם", "בין... ל־". במאמר יש כמה משפטים כאלה, ודי להעתיק משפט אחד במלואו.

טעות נפוצה: להעתיק משפט שבו יש ניגוד בין שתי דוגמאות ("לעומת זאת, בשנות החמישים...") בלי צמד מושגים מנוגדים בתוכו, או להעתיק מילה בודדת במקום משפט.

מה נדרש: שלושה מאפיינים שונים מתוך מאמר 1, ולכל אחד – הוכחה מן הסיפור. 3 נקודות לכל מאפיין (מאפיין + ביסוס במאמר + הוכחה מן הסיפור).

מאפיינים במאמר 1 שאפשר לבחור מהם:

איך כותבים כל מאפיין: שם המאפיין ← מה נאמר עליו במאמר (ציטוט קצר או הפניה לשורה) ← מה בסיפור מתאים לו.

טעות נפוצה: לכתוב את אותו מאפיין פעמיים בניסוחים שונים (למשל "הוא רימה אותה" ו"הוא היה ערמומי"), או לציין מאפיין בלי להוכיח אותו מן הסיפור.

היכן במאמר 2:
1. קונטוס – הצעתו של אייזיק מאיר דיק (שורות 15–20): "שפירושה הוא מוט"; הנערים השובבים החזיקו במוטות החופה ולכן כונו בשם המוט.
2. קונדיטון – הצעתו של חיים אהרונוביץ (שורות 21–28): "מין יין מתובל בדבש ובפלפל".
3. קונדל / קונדיס – השערתו של מקס ויינרייך (שורות 30–32): "כינוי לכלב מעורב, המשמש בסלנג כינוי לנער פוחז".
4. קודסניק – הצעתו של פאול וקסלר (שורות 33–35): "שפירושה קוסם ומשמשת גם לתיאור אדם הנוטה לתעלולים".
5. קונץ – "אפשרות נוספת" (שורות 35–36): "טריק או להטוט".

שימו לב: המילה הגרמנית Kunststück ("מעשה שטות", שורה 37) מוצגת רק כ"מונח קרוב" למילה קונץ ולא כהצעה נפרדת למקור; לכן אין צורך לכלול אותה (מי שכתב אותה במקום אחת המילים – ספק אם יקבל ניקוד מלא). כמו כן "קונדיס" היא צורת המשנה של "קונדל" – זו מילה אחת, ולא שתיים.
ניקוד: נקודה לכל מילה עם משמעותה הנכונה; מילה בלי משמעות אינה מספיקה.

הפירוש: "תמהיל" – תערובת של כמה רכיבים (מן השורש מ־ה־ל, כמו "מָהַל" – ערבב משקה במים). "תמהיל רגשי" = תערובת של רגשות.
רמז מן ההקשר: מיד אחר כך: "של כעס וצחוק: אנחנו גם שונאים... וגם נהנים" – שני רגשות שונים מעורבבים יחד.
הצבה: "מעוררים בנו מיזוג רגשי של כעס וצחוק" – המשמעות נשמרת.
פסילת המסיחים: (1) חיזוק – הגברה, אין בו עירוב. (3) פיזור – ההפך מעירוב. (4) גיבוש – יצירת דבר מוצק ואחיד; קרוב לכאורה, אך אינו מבטא עירוב של רכיבים שונים.

הפירוש: "מרנין לב" – משמח, מעורר רינה ושמחה (מן "רִנָּה"); "מרנינים לב" ≈ מרוממי רוח, משמחים. "מִתְרַצֶּה" – מתפייס, מקבל ומסכים אחרי סירוב או כעס (מן השורש ר־צ־י, כמו "רצון", "ריצוי").
השיטה: בשאלת זוגות בודקים כל אחד מחלקי הזוג; די בחלק אחד שגוי כדי לפסול את התשובה.
בדיקת האפשרויות:
(1) "משמחים" מתאים ל"מרנינים לב", אבל "מבדחים" (מצחיקים) אינו מתאים ל"מתרצים".
(2) "גלויי לב" (כנים) אינו מתאים ל"מרנינים לב"; "נענים לה" קרוב ל"מתרצים", אבל הזוג פסול בגלל החלק הראשון.
(3) "מרוממי רוח" = משמחים, "מסכימים עימה" = מתרצים – שני החלקים מתאימים.
(4) "מרטיטי לב" (מרגשים מאוד) ו"רוצים אותה" – שניהם אינם מתאימים.
הצבה: "גילויים שאינם מרוממי רוח בתחילה, ובכל זאת מסכימים עימה".
טעות נפוצה: לבחור (1) רק משום ש"משמחים" הוא הפירוש המוכר של "מרנינים לב", בלי לבדוק את החלק השני של הזוג.

הפירוש: "דאז" (בארמית: "של אז") – של אותו זמן, באותה התקופה. "עורך הטיימס דאז" = מי שהיה העורך בזמן האירוע (שנות החמישים).
רמז מן ההקשר: בשורה 24 כתוב במפורש: "מכתב לעורך עיתון 'הטיימס' באותה התקופה".
פסילת המסיחים: (2) ו־(3) מתייחסים להווה – ההפך מ"דאז". (1) "ההוא" מצביע על אדם מסוים שכבר הוזכר, אבל אינו מציין זמן; "דאז" הוא ציון זמן.
טעות נפוצה: לבחור (1) מפני ש"ההוא" נשמע רחוק בזמן. "דאז" אומר במפורש "של אז", כלומר מציין זמן.

הפירוש: הביטוי מבוסס על הדבורה, שנותנת דבש מתוק אך גם עוקצת. "הדבש" מסמל את הצדדים הטובים והנעימים בחיים, ו"העוקץ" – את הצדדים הכואבים והקשים. יחד הם מבטאים את החיים על כל צדדיהם.
קשר למאמר: הביטוי ממשיך את הניגוד שלאורך המאמר בין "מתוק" ל"חריף".
פסילת המסיחים: (1) מתייחס רק לדבש – חצי מן הביטוי. (3) מתייחס רק לעוקץ. (4) פירוש מילולי (מאכלים) – אבל כאן מדובר במשמעות מושאלת.
טעות נפוצה: לבחור תשובה שמפרשת רק חלק אחד מן הביטוי.

ההקשר: המשפט המלא: "מערימים עלינו וגורמים לנו לחשוב משהו אחד, אולם למעשה משהו אחר התרחש" (שורות 43–44), ולפניו: "יש בו גם ערמומיות מסוימת" (שורות 42–43). כלומר מדובר בתחבולה ובהטעיה.
מילת היחס מכריעה: "הערים על מישהו" = רימה אותו בתחבולה.
פסילת המסיחים: (1) "הערים" במשמעות של צבירת ערמה (מן "ערֵמה") – אין כאן ערמה. (2) "החכים, קנה דעת" – משמעות של "עורמה" במובן החיובי של חוכמה, כמו "עָרוּם" במשלי; אבל כאן ההקשר הוא רמייה.
טעות נפוצה: לא לשים לב שלמילה אחת כמה משמעויות במילון, ולבחור הגדרה בלי לבדוק את ההקשר.

הפירוש: "בכורה" – מן "בכור", הראשון שנולד. "הופעת בכורה" = ההופעה הראשונה של דבר (כמו הופעת בכורה של זמר או של הצגה).
רמז מן ההקשר: המאמר מתאר את תולדות המילה לפי הסדר: 1824 – "ספר הקונדס", 1909 – שבועון בניו יורק, סוף המאה ה־19 – בעיתונות. כלומר 1824 היא נקודת ההתחלה, הפעם הראשונה.
ניסוח התשובה: פירוש שלם – "הפעם הראשונה שהמילה הופיעה" – ולא העתקה של המילים "הופעה בכורה" עצמן.
טעות נפוצה: לפרש "הופעה חשובה" או "הופעה מפורסמת" – הבכורה מציינת קדימות בזמן.

הפירוש בהקשר: "לעמוד על מקור המילה" = לברר, לחקור ולהבין מהו המקור. דיק ניסה לברר מהיכן באה המילה.
בדיקת האפשרויות:
(1) "עומד על כנו" – נשאר במקומו, לא השתנה. משמעות אחרת לגמרי.
(2) "עומד על טעותו" – מכיר בטעות שעשה ומודה בה. יש בו רכיב של הבנה, אבל המשמעות היא הכרה בטעות אישית, לא בירור וחקירה של דבר.
(3) "עומד בדבריו" – מקיים את מה שהבטיח; אין בו בכלל "על".
(4) "עומד על טיבו" – מברר את טבעו ואת מהותו של דבר, לומד להכיר אותו לעומק. זו בדיוק המשמעות של "לעמוד על מקור המילה": לברר את מהותה ואת מוצאה.
טעות נפוצה: לבחור (2) משום שגם בו יש "עמידה על" במובן של הבנה. בהקשר שלנו מדובר בבירור ובחקירה של עניין, ולכן (4) מתאים יותר.

הפירוש: הסבר "דחוק" – הסבר שנכפה על העובדות בכוח, לא טבעי ולא משכנע ("נדחק" לתוך המקום). כמו בביטוי "פירוש דחוק".
רמז מן ההקשר: אחרי המילה כתוב "ונראה שאין לחפש את המקור במסורת העברית הקדומה" – כלומר הכותב דוחה את ההצעות. לכן המילה שלילית.
פסילת המסיחים: (1) הולמות ו־(3) סבירות – חיוביות, ההפך מכוונת הכותב. (4) פשוטות – אינן מבטאות פסילה; ההצעות דווקא מסובכות.
הצבה: "הצעות אלה נראות מאולצות" – המשמעות נשמרת.

הפירוש: "פוחז" – קל דעת, פזיז, שאינו נוהג באחריות (מן "פַּחַז כַּמַּיִם" – נמהר ובלתי יציב). "נער פוחז" = נער שובב וחסר אחריות.
ההפך: "כבד ראש" – רציני, שקול, נוהג ביישוב דעת. לכן (4).
פסילת המסיחים: (1) איש הפקר – מי שנוהג בלי גבולות; (2) קל דעת; (3) פורק עול – מי שמשליך מעליו כל מחויבות. שלושתם נרדפים ל"פוחז" ולא מנוגדים לו.
טעות נפוצה: לא לשים לב למילה המודגשת "מנוגד" ולסמן מילה נרדפת, כמו (2) "קל דעת". שימו לב גם ש"קל דעת" ו"כבד ראש" הם צמד ניגודים מוכר – קל/כבד.

(מספר מילים: 290, בלי הכותרת ורשימת המקורות)

מבנה המאמר:
1. כותרת – מבטאת את העמדה ("לא כל שובבות היא עבירה") ואינה מעתיקה את שם הנושא.
2. פתיחה – דוגמאות קצרות למעשי קונדס בבית הספר (כדי שהנמען יבין במה מדובר), הצגת הטענה שבמחלוקת והעמדה במפורש: אין להעניש על כל מעשה קונדס; התגובה תלויה בנזק ובכוונה.
3. נימוק ראשון + דוגמה ("ראשית") – רוב מעשי הקונדס אינם פוגעים ואף תורמים לאווירה; דוגמה – מתיחה שכל הכיתה צוחקת בה; ביסוס על מאמר 1 (מעשי שובבות מונעים מרצון להיטיב).
4. נימוק שני + דוגמה ("שנית") – ענישה גורפת מטשטשת את ההבדל בין מעשה תמים למעשה פוגעני; דוגמה – החלפת שלטים לעומת שבירת ציוד; הצעה חלופית – שיחה חינוכית.
5. טיעון נגדי והפרכתו ("תומכי הענישה טוענים... אכן... אך") – הודאה שיש מעשים המחייבים עונש, והפיכת הטענה לחיזוק העמדה: עונש שמור למעשים פוגעים בלבד הוא בעל משמעות.
6. סיום ("לסיכום") – חזרה על העמדה בניסוח חדש ומסר חינוכי, בלי נימוק חדש.

מילות קישור: ראשית, שנית (מנייה); אלא (ניגוד); אם... (תנאי); דווקא; אכן... אך (ויתור והסתייגות); ואילו (ניגוד); כך (תוצאה); לסיכום.

איך המאמר עומד ברכיבי ההערכה:
תוכן ומבנה: ציר רעיוני – עמדה אחת ברורה (לא לכל מעשה – עונש), וכל פסקה משרתת אותה; פתיחה וסיום הולמים מאמר טיעון; מודעות לנמען – הדוגמאות בפתיחה מבהירות את הסוגיה; רלוונטיות – הדיון נשאר בבית הספר ובשאלת הענישה; קישוריות – מילות קישור ומאזכרים ("מעשה כזה", "דווקא משום כך"); ארגון – חמש פסקות.
זיקה למקורות: הנושא קשור למאמרים שבנספח, ומותר (לא חובה) להיעזר בהם. כאן הובא רעיון ממאמר 1 בשם אומרו, בדיבור עקיף ובלי העתקה. אפשר להיעזר גם במדד ה"חריפות" – הנזק (מאמר 1, שורות 33–34) – כדי לנמק את ההבחנה בין מקרים.
לשון ומבע: משלב רשמי ואחיד, בלי פנייה לקורא בגוף שני; התאם במין ובמספר ("התגובה צריכה להיות תלויה", "מעשה... מחייב"); פיסוק נכון – נקודתיים לפני רשימת דוגמאות, נקודה־פסיק בין שני חלקי העמדה, קווים מפרידים לפני הסגר ואחריו; אוצר מילים מדויק ("גורפת", "פוגעני", "שיקול דעת").

העמדה ההפוכה – גם היא מתקבלת: אפשר לטעון שיש להעניש על כל מעשה קונדס: בית הספר צריך כללים ברורים ואחידים; קשה לקבוע מתי מעשה "קליל" – מה שמצחיק אחד פוגע באחר; ויתור על עונש מזמין הסלמה. במקרה כזה יש להפריך את הטענה שמעשים קלילים תורמים לאווירה.

טעויות נפוצות: לכתוב סיפור אישי על מעשה קונדס במקום טיעון; עמדה מתנדנדת בלי הכרעה (העמדה "תלוי במקרה" מתקבלת רק כשהיא מנוסחת כעמדה ברורה עם קריטריון, כמו כאן); סקירה של המאמרים במקום הבעת עמדה; טיעון נגדי שאינו מופרך; היקף רחוק מכ־300 מילים.

(מספר מילים: 286, בלי הכותרת ורשימת המקורות)

מבנה המאמר:
1. כותרת – מנוסחת כעמדה ("הצחוק אינו מצדיק השפלה").
2. פתיחה – תיאור קצר של התוכניות עם דוגמאות, הצגת המצב היום והעמדה במפורש: אין זה ראוי לשדר אותן, כי הן נשענות על פגיעה במי שלא בחר להשתתף.
3. נימוק ראשון + דוגמה ("ראשית", "יתרה מזו") – פגיעה בפרטיות ובכבוד; דוגמה – הסכמה לשידור תחת לחץ, הקטע שנשאר ברשת.
4. נימוק שני + דוגמות ("שנית", "זאת ועוד") – נזק ממשי (בהלה, סכנה לבריאות), תחרות הרייטינג המגבירה את ה"חריפות", והמסר החינוכי לבני נוער.
5. טיעון נגדי והפרכתו ("תומכי התוכניות טוענים... ייתכן ש... אולם") – הודאה חלקית שיש מתיחות קלילות, הפרכה (אי אפשר להבטיח גבולות או לצפות תגובות) והצעת חלופה (קומדיה, סאטירה).
6. סיום ("לסיכום") – שקילת הנזק מול ההנאה והמלצה ברורה.

מילות קישור: אומנם... אך (ויתור); משום ש־ (סיבה); ראשית, שנית; יתרה מזו, זאת ועוד (הוספה); כאשר (זמן/תנאי); ובכך (תוצאה); אולם (ניגוד); לכן (מסקנה); לסיכום.

איך המאמר עומד ברכיבי ההערכה:
תוכן ומבנה: ציר רעיוני – עמדה אחת לאורך כל המאמר; פתיחה וסיום הולמים; מודעות לנמען – הפתיחה מתארת את סוג התוכניות לקורא שאינו מכיר אותן; רלוונטיות – אין גלישה לביקורת כללית על הטלוויזיה; קישוריות – מילות קישור מגוונות ומאזכרים ("תוכניות אלה", "הצחוק הזה"); ארגון – חמש פסקות.
זיקה למקורות: הנושא אינו מבוסס על המאמרים, אך אפשר להשאיל מהם רעיון: מאמר 1 קובע שהנזק הוא מדד ל"חריפות" של מעשה קונדס, ושמעשה מוצלח מחייב להכיר את הקהל – רעיון שהמאמר הזה משתמש בו ("להגדיל את ה'חריפות'"). אין להמציא נתונים או מחקרים.
לשון ומבע: משלב רשמי ואחיד; התאם ("תוכניות... מבוססות", "הקטע המביך נשאר"); מירכאות סביב "מותחים" ו"חריפות" שבהם המילה משמשת בהשאלה; פסיק אחרי מילות קישור הפותחות משפט; נקודתיים לפני דוגמאות; אוצר מילים עשיר ("פרטיות", "התעללות", "מיטשטש").

העמדה ההפוכה – גם היא מתקבלת: אפשר לתמוך בשידור: מדובר בבידור קליל ואהוב; המצולמים חותמים על הסכמה ויכולים לסרב; התוכניות מראות את האנושיות שבתגובות של אנשים רגילים ומלמדות לצחוק על עצמנו (כמו שובבות "בטוב טעם"). במקרה כזה יש להפריך את טענת הפגיעה – למשל, בהצעה לקבוע כללים שימנעו מתיחות מסוכנות.

טעויות נפוצות: תיאור של תוכנית מסוימת או של סרטון מן הרשת במקום טיעון; ערבוב בין "מתיחות ברשתות החברתיות" לבין שידור בטלוויזיה – הנושא הוא הטלוויזיה; נימוקים כלליים בלי דוגמות; משלב דיבורי; סיום שמוסיף נימוק חדש.