בגרות בלשון הבנה והבעה 011282 - חורף 2024
הבנה והבעה (נבחנים חיצוניים) · שאלון 011282 · חורף · 15 שאלות · 2:15 שעות
בחינת הבגרות בלשון, חורף 2024, כל 15 השאלות כמו בשאלון, והמאמרים שבנספח. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא: מה בודקים בשאלה, הכלל שמכריע, ואיך מגיעים לתשובה. במטלת הכתיבה - חיבור לדוגמה בציון מלא, המבנה שלו והסבר לפי רכיבי ההערכה.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
עברית: הבנה, הבעה ולשון
א. משך הבחינה: שעתיים ורבע.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
פרק ראשון – הבנת הנקרא – 60 נקודות
פרק שני – הבעה בכתב – 40 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: אין.
ד. הוראה מיוחדת: יש לקרוא את המאמרים שבנספח ולענות על השאלות בגוף שאלון זה, לפי ההוראות.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – הבנת הנקרא (60 נקודות)
ההוראות לחלק זה
לפניכם שני מאמרים. קראו אותם, וענו על השאלות בשאלון המחברת המצורף.
קראו את המאמרים 1–2 שבנספח המצורף, וענו על השאלות בפרקים שלפניכם.
הקפידו על כתב ברור, על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
בפרק זה ענו על כל השאלות 1–13.
שאלה 1 · ביסוס מרכזי לעמדה שבכותרת
בכותרת של כל אחד משני המאמרים מובעת עמדת כותב המאמר בנוגע לשאלה אם המדינה צריכה לסבסד סרטים ויצירות תרבות.
נסחו במילים שלכם ביסוס מרכזי שכל אחד מן הכותבים מביא לחיזוק עמדתו המובעת בכותרת.
ביסוס ממאמר 1: ______
ביסוס ממאמר 2: ______
◂ פתרון מלא לשאלה 1
ביסוס ממאמר 1: אין זה הוגן לגבות מן האזרחים בכוח החוק כסף מיסים ולהעבירו ליוצרים שייתכן שהם כלל לא היו בוחרים לתמוך בהם; כך המדינה מממנת קבוצה אחת על חשבונם של אחרים.
ביסוס ממאמר 2: התרבות היא כלי ביטוי חשוב שבאמצעותו החברה מעצבת את הסיפור, את הערכים ואת הזהות שלה, ולכן החברה הישראלית זקוקה לתרבות משלה – וללא מימון המדינה תעשיית הקולנוע בישראל תחדל להתקיים, כי אין בארץ שוק פרטי שיכול לממן אותה.
מה נדרש: לכל מאמר – ביסוס אחד מרכזי (נימוק התומך בעמדה שבכותרת), מנוסח במילים שלכם, במשפט שלם. 3 נקודות לכל מאמר.
שלב 1 – לזהות את העמדה שבכותרת:
שלב 2 – לבחור ביסוס מרכזי. ביסוסים מתקבלים:
מאמר 1:
1. כפייה ואי־הוגנות (שורות 4–8, 47–51): המימון נלקח מכל משלמי המיסים "בכפייה" לטובת יוצרים שהאזרח אולי לא היה בוחר לתמוך בהם; "מציאות שבה המדינה משמשת אמצעי למימון אחדים על חשבונם של אחרים פסולה מן היסוד". זה הביסוס המרכזי, והוא חוזר לאורך כל המאמר.
2. השוק החופשי (שורות 16–21): הצרכנים הם שצריכים להחליט אילו יצירות יצליחו; תחרות על כספו של הציבור מניבה מוצרים איכותיים יותר, ואין סיבה שענף התרבות יהיה שונה.
3. תרבות התקיימה גם בלי מדינה (שורות 32–37): לאורך ההיסטוריה פטרונים פרטיים מימנו את התרבות.
מאמר 2:
1. חשיבות התרבות לחברה (שורות 16–21): תרבות היא "כלי ביטוי חשוב של החברה לעיצוב הסיפור שלה"; בלי השירים, הסרטים וההצגות "היינו ישראלים הרבה פחות".
2. אין שוק פרטי לקולנוע בישראל (שורות 25–30): הפקת סרט עולה כארבעה מיליון שקל, ו"ללא סבסוד מטעם המדינה, תעשיית קולנוע בישראל תחדל להתקיים".
3. המימון הוביל להצלחה (שורות 33–37): ההצלחה הכבירה של הקולנוע והסדרות הישראליים לא הייתה קורה בלי תקציבי המדינה והפיקוח שלה.
ניסוח במילים שלכם: אין להעתיק משפט מן המאמר. מותר לצטט מילה או צירוף, אבל את הרעיון יש לנסח מחדש.
טעות נפוצה: לכתוב את העמדה עצמה ("הכותב חושב שהמדינה לא צריכה לממן תרבות") במקום ביסוס. העמדה כבר מופיעה בכותרת; נדרש הנימוק שמחזק אותה (למה?).
שאלה 2 · קונוטציה שלילית וסצנה דמיונית
כותב מאמר 1 משתמש במילים ובצירופים שיש להם קונוטציה שלילית, כגון "נלקחו בכפייה" (שורה 14) ו"להכריחו" (שורה 30).
מדוע הכותב בוחר להשתמש במילים ובצירופים שיש להם קונוטציה שלילית?
כותב מאמר 2 מבקר את השימוש של כותב מאמר 1 במילה "כפייה" – באמצעות תיאור סצנה דמיונית.
כיצד תיאור הסצנה הדמיונית משרת את כותב מאמר 2 בהבעת ביקורת זו?
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
כדי לעורר אצל הקוראים יחס שלילי לסבסוד התרבות: המילים מציגות את גביית המיסים לטובת התרבות כמעשה אלים ובלתי לגיטימי הנעשה בכוח ונגד רצון האזרח, וכך הן משכנעות את הקוראים לקבל את עמדתו שאין הצדקה לסבסוד.
קונוטציה – המשמעות הנלווית (הרגשית) של מילה, מעבר למשמעותה המילונית. "נלקחו בכפייה" ו"להכריחו" מעוררות תחושה של אלימות, של שלילת חירות ושל עוול.
למה הכותב בוחר בהן: זהו אמצעי רטורי של שכנוע רגשי. במקום לכתוב באופן ניטרלי "המדינה גובה מיסים ומקצה מהם כספים לתרבות", הכותב מתאר את המימון כמעשה כפייה. כך הקורא מזדהה עם "האזרח הנפגע" ומתנגד לסבסוד – וזו בדיוק עמדת הכותב שבכותרת.
מבנה תשובה מלא: מה המילים יוצרות (רושם של אלימות / עוול) ← מה המטרה (לשכנע את הקורא / לעורר התנגדות לסבסוד).
טעות נפוצה: להסביר רק את משמעות המילים ("כפייה זה בכוח") בלי לומר מה המטרה הרטורית – לשכנע את הקוראים בעמדתו.
סעיף ב
תיאור הסצנה – "קלגסי המדינה" הפורצים לבתים, גובים כסף בכוח ומעבירים אותו לאומנים "ששפר עליהם גורלם" – מממש את המילה "כפייה" במשמעותה המילולית ומגזים אותה עד אבסורד. התמונה המופרכת מעוררת גיחוך ומראה לקורא עד כמה המילה "כפייה" מוגזמת ומנותקת מן המציאות: גביית מיסים בידי ממשלה שהציבור בחר בה היא הליך חוקי ומקובל, ולא פריצה אלימה. כך הסצנה חושפת את השימוש של כותב מאמר 1 במילה כמניפולציה רגשית, ומכינה את הקרקע להסבר שאחריה (שורות 12–15). נוסף על כך, ההמשך "נסה כמה חודשים להיות אומן, ותבין מהר מאוד שמזל אין כאן" מגחיך גם את התיאור של האומנים כ"בני מזל".
הסצנה (שורות 8–11): "ראיתי בדמיוני סצנה שבה קלגסי המדינה פורצים לבתים של אנשים חסרי מזל, גובים מהם כסף בכוח ומעבירים אותו ליוצרים ולאומנים ששפר עליהם גורלם".
איך היא משרתת את הביקורת – שלושה רכיבים לתשובה מלאה:
1. מה הכותב עושה: הוא לוקח את המילה "כפייה" ומתרגם אותה לתמונה מוחשית וקיצונית – חיילים (קלגסים, הערת שוליים 2) הפורצים לבתים.
2. האמצעי: הגזמה ואירוניה (הַקְצָנָה עד אבסורד). התמונה כל כך מופרכת, שהקורא מבין מיד שאין זה מה שקורה במציאות.
3. המטרה/התוצאה: להראות שהשימוש במילה "כפייה" מוגזם ומניפולטיבי. מיד אחר כך הכותב מסביר את המציאות: "מדינות אוכפות גבייה של מיסים, כדי שתהיה לממשלה – שהציבור בחר בה – יכולת להוציא לפועל החלטות" (שורות 12–13). ההנגדה בין הסצנה הדמיונית לבין התיאור המציאותי מחזקת את הביקורת.
חיזוק נוסף: הצירוף "ששפר עליהם גורלם" מהדהד את "בני מזל" ממאמר 1 (שורה 15), והמשפט "נסה כמה חודשים להיות אומן, ותבין מהר מאוד שמזל אין כאן" מגחיך גם את הטענה הזאת.
טעות נפוצה: לתאר את הסצנה בלבד (לספר מה קורה בה) בלי להסביר את תפקידה – הגחכה של המילה "כפייה" והצגתה כמוגזמת.
שאלה 3 · טענת נגד והפרכתה
כותב מאמר 1 טוען: "בסופו של דבר הצרכנים הם המחליטים אם לצרוך יצירות תרבות מסוימות או להימנע מצריכתן. בהחלטה זו הם מרוממים יצירות אחדות וממוטטים יצירות אחרות [...]. כיוון שכך [...] עליהם [על יוצרי הסרטים] לקלוע לטעמו של הציבור ולשכנע אותו לצפות ביצירותיהם" (שורות 16–19).
כותב מאמר 1 מציג במאמרו טענת נגד לטענה זו. כתבו אותה.
כיצד כותב מאמר 1 מפריך את טענת הנגד שהציג?
מהי תגובתו של כותב מאמר 2 על הטענה של כותב מאמר 1 שעל יוצרי הסרטים "לקלוע לטעמו של הציבור ולשכנע אותו לצפות ביצירותיהם"?
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
יש הטוענים כי אין זה ראוי שהיצירה התרבותית תהיה תלויה בהעדפות הצרכנים, משום שהציבור אינו מבין באומנות ובתרבות; תרבות שתתבסס על תחרות בשוק החופשי תהפוך להמונית (רדודה), ולכן הם מציעים להקים "מועצות תרבות" של מומחים שיחליטו למי להקצות כספים.
מהי טענת נגד? טענה של הצד שכנגד, שהכותב מציג כדי להפריך אותה אחר כך. סימני לשון: "יש הטוענים", "לטענתם".
היכן במאמר (שורות 22–26): "יש הטוענים כי אין זה ראוי שהיצירה התרבותית תהיה נתונה לחסדי העדפות הצרכנים. אחרי הכול, ציבור הצרכנים 'אינו מבין' לא באומנות ולא בתרבות. לטענתם, תרבות המבוססת על תחרות בשוק החופשי תהפוך את התרבות להמונית...".
תשובה מלאה כוללת: הטענה (התרבות לא צריכה להיות תלויה בטעם הצרכנים) + הנימוק שלה (הציבור אינו מבין / התרבות תהפוך להמונית). את ההצעה להקים מועצות תרבות אפשר להוסיף כחיזוק.
טעות נפוצה: להביא כטענת נגד את הטענה שבשורות 32–33 ("ללא תמיכת המדינה לא תתקיים תרבות"). גם היא טענת נגד במאמר, אבל היא אינה מתייחסת לטענה על הצרכנים שבשאלה.
סעיף ב
הוא מפריך אותה בשני שלבים: (1) הציבור אינו אחיד – יש בו אנשים בעלי העדפות שונות: כשם שיש המעדיפים תרבות המונית, יש המעדיפים יצירות מורכבות, ולכן השוק לא יפיק רק תרבות המונית. (2) וגם אם רוב הציבור היה מורכב מאנשים פשוטים, אין שום זכות לחייב אותם לממן מכספם את ההנאות המעודנות של קבוצת עילית קטנה.
היכן במאמר (שורות 27–31): "אולם גם אם יש מן האמת בטיעון הזה, הוא רחוק מלהיות משכנע".
שני מהלכי ההפרכה:
1. הפרכה עובדתית: "אכן, בציבור יש אנשים שונים שלהם העדפות שונות – כשם שיש מי שמעדיפים תרבות המונית, יש מי שמעדיפים יצירות מורכבות". כלומר, החשש שהתרבות תהפוך כולה להמונית אינו מוצדק.
2. הפרכה עקרונית (מוסרית): "ואולם גם אם הציבור היה מורכב רובו ככולו מחוטבי עצים ושואבי מים, באיזו זכות אפשר להכריחו לסבסד את הנאותיהם המעודנות של חברי אליטה מצומצמת?" – שאלה רטורית שמשמעותה: אין זכות כזאת.
מבנה ההפרכה: הודאה חלקית ("גם אם יש מן האמת", "אכן") ← "ואולם" ← טיעון נגדי. מילות הוויתור וההסתייגות מסמנות את מהלך ההפרכה.
תשובה הכוללת אחד משני המהלכים בהסבר מלא מתקבלת; מומלץ לציין את שניהם.
סעיף ג
כותב מאמר 2 טוען שכותב מאמר 1 ממנה את עצמו שלא בצדק לדובר של ציבור שכביכול אינו רוצה בסרטים הישראליים – ובפועל הציבור דווקא רוצה בהם: בשלושים השנים האחרונות סרטי הקולנוע וסדרות הטלוויזיה הישראליים זוכים להצלחה כבירה בארץ ובעולם. כלומר, היצירות כבר קולעות לטעם הציבור – והצלחה זו התאפשרה דווקא בזכות תקציבי המדינה והפיקוח שלה.
היכן במאמר 2 (שורות 31–37): "נדמה כי ד"ר ברמק ממנה את עצמו לדובר הציבור שלכאורה לא רצה בסרטים הישראליים ולא בחר בהם... ובכן, בשלושים השנים האחרונות סרטי הקולנוע וסדרות הטלוויזיה הישראליים זוכים להצלחה כבירה בארץ ובעולם. עם זאת, כל זה לא היה קורה אלמלא הקצתה המדינה תקציבים...".
רכיבי התגובה:
1. ביקורת על הכותב: הוא מציג את עצמו כדובר הציבור, כאילו הציבור אינו רוצה בסרטים הישראליים ("לכאורה").
2. הפרכה עובדתית: הסרטים והסדרות הישראליים מצליחים מאוד בארץ ובעולם – כלומר הם כבר קולעים לטעם הציבור.
3. הקשר למימון: ההצלחה הזאת התאפשרה בזכות מימון המדינה ופיקוחה – ולכן דווקא הסבסוד הוא שמאפשר יצירות שהציבור אוהב.
זו שאלת מיזוג בין שני הטקסטים: מאתרים במאמר 2 את המקום שבו הכותב מצטט את המשפט ממאמר 1 (הציטוט מופיע בשורות 32–33), וקוראים את מה שבא אחריו.
שאלה 4 · תפקיד הדוגמה ההיסטורית בטיעון
לפניכם ציטוט ממאמר 1: "תרבות על סוגיה השונים קדמה להיווצרותה של המדינה המודרנית" (שורה 34).
כיצד דברים אלה מחזקים את טענתו של כותב מאמר 1?
◂ פתרון מלא לשאלה 4
הכותב מביא את הדברים כדי להפריך את הטענה שבלי תמיכת המדינה לא תתקיים תרבות או שהיא תלקה בחסר (שורות 32–33). אם התרבות על כל סוגיה התקיימה עוד לפני שקמה המדינה המודרנית – בימי בית המקדש השני, בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת – ופטרונים פרטיים הם שמימנו אותה מכספם, הרי שתרבות אינה תלויה במימון המדינה. כך הדברים מחזקים את טענתו שאין הכרח שהמדינה תסבסד תרבות, ושכיום הצרכנים יכולים להיות הפטרונים של היוצרים.
שלב 1 – לזהות לאיזו טענה הציטוט שייך: הפסקה נפתחת ב"טענה נוספת שעולה בהקשר זה היא שללא תמיכת המדינה לא תתקיים תרבות, או שיצירתה תִלקה בחסר" (שורות 32–33). זו טענת נגד, והכותב קובע: "זוהי טענה תמוהה במיוחד לנוכח הניסיון העשיר של המין האנושי לאורך ההיסטוריה".
שלב 2 – להסביר את ההיגיון: הציטוט הוא ראיה היסטורית. אם תרבות הייתה קיימת לפני שהייתה מדינה מודרנית, אז מימון המדינה אינו תנאי לקיומה. הכותב מפרט דוגמות: "תרבות הייתה בימי בית המקדש השני, מוזיקה נוגנה בימי הביניים, והצגות ומופעים הועלו בעת החדשה המוקדמת" (שורות 35–36), ובכולן "פטרונים פרטיים הם שתמכו ביוצרים מוכשרים – מכספם שלהם" (שורות 36–37).
שלב 3 – לקשר לטענה המרכזית: מכאן הוא מסיק שכיום "הצרכנים הם שצריכים להיעשות לפטרונים" (שורות 37–38), כלומר התרבות יכולה להתקיים ממימון פרטי, ואין הצדקה לסבסוד ממשלתי.
תשובה מלאה: הטענה שהציטוט מפריך + מה הוא מוכיח (תרבות אינה תלויה במדינה) + דוגמה או שתיים מן הפסקה + הקשר לעמדת הכותב.
טעות נפוצה: לכתוב רק "הוא מביא דוגמה היסטורית" בלי להסביר מה הדוגמה מוכיחה ואיזו טענה היא מפריכה.
שאלה 5 · תשובה לטענת האליטה המצומצמת
בפסקה האחרונה במאמר 2 הכותב מציג ראייה רחבה של החברה הישראלית.
על איזו טענה של כותב מאמר 1 משיב כותב מאמר 2 באמצעות הצגת דברים אלה?
◂ פתרון מלא לשאלה 5
כותב מאמר 2 משיב על הטענה של כותב מאמר 1 שאין זכות לחייב את הציבור לסבסד את "הנאותיהם המעודנות של חברי אליטה מצומצמת" (שורות 29–31) – כלומר שהתרבות הממומנת משרתת קבוצה קטנה ומיוחסת על חשבון כל הציבור. כותב מאמר 2 טוען שהסרטים והסדרות הישראליים אינם מייצגים אליטה מצומצמת, אלא מביאים את קולן של אוכלוסיות מגוונות – הפריפריה והעיר הגדולה, חילונים, חרדים ודתיים, יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים – ושגיוון זה מתאפשר דווקא בזכות מימון המדינה.
מאמר 2, הפסקה האחרונה (שורות 42–45): "סרטים וסדרות טלוויזיה ישראליים אינם מייצגים 'חברי אליטה מצומצמת', אלא מגוון מדהים של אוכלוסיות: הם מביאים את קולה של הפריפריה ושל העיר הגדולה, של יוצרים חילונים, חרדים ודתיים, יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים".
איך מוצאים את הטענה במאמר 1: המירכאות סביב "חברי אליטה מצומצמת" הן הרמז – זה ציטוט. מחפשים את הצירוף במאמר 1 ומוצאים אותו בשורות 29–31: "באיזו זכות אפשר להכריחו לסבסד את הנאותיהם המעודנות של חברי אליטה מצומצמת?".
תשובה מלאה כוללת:
1. את הטענה של מאמר 1 – הציבור הרחב נאלץ לממן תרבות שמשרתת רק קבוצת עילית קטנה.
2. את התשובה של מאמר 2 – התרבות הישראלית הממומנת מייצגת מגוון רחב של אוכלוסיות (עם דוגמה או שתיים).
3. (רצוי) הקשר למימון – "כל זה מתאפשר בזכות מימון והתערבות של המדינה".
טעות נפוצה: לכתוב רק מה נאמר במאמר 2 בלי לנסח את הטענה של מאמר 1 שעליה הוא משיב – וזה מה שהשאלה מבקשת.
שאלה 6 · תרשים: תקציב התרבות לנפש
עיינו בתרשים שלפניכם, וענו על השאלה שאחריו.
תקציב התרבות לנפש בישראל ובמדינות אחרות, בשנת 2012 (באירו)
(כפי שפורסם באמיר, מ' וגור, מ' (2012). תקציב התרבות בישראל – בדיקה כלכלית מקיפה ומעודכנת. אוחזר מ־meiramir.co.il)
מן התרשים עולה מסקנה בנוגע למדינת ישראל. ציינו איזה מן המאמרים תומך במסקנה זו, והעתיקו ממנו משפט המוכיח זאת.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
המסקנה: ההוצאה הממשלתית של ישראל על תרבות לנפש היא הנמוכה ביותר מבין המדינות המוצגות (21 אירו לנפש, לעומת 352 בדנמרק).
המאמר התומך: מאמר 2.
המשפט: "בכלל, תקציב התרבות במדינת ישראל הוא מן הנמוכים בעולם המערבי" (שורות 40–41).
שלב 1 – לקרוא את התרשים: הכותרת – תקציב התרבות לנפש (באירו), שנת 2012. הציר האנכי – ההוצאה הממשלתית; הציר האופקי – המדינות. ישראל בקצה: 21 אירו לנפש – העמודה הנמוכה ביותר, לעומת דנמרק (352), צרפת (117), איטליה (112), גרמניה (101) ופולין (36).
המסקנה: ישראל משקיעה בתרבות לנפש פחות מכל המדינות המערביות שבתרשים.
שלב 2 – למצוא את המאמר התומך: במאמר 2, שורות 40–41: "בכלל, תקציב התרבות במדינת ישראל הוא מן הנמוכים בעולם המערבי". זה בדיוק מה שהתרשים מראה.
שלב 3 – להעתיק במדויק: השאלה מבקשת "העתיקו ממנו משפט" – לכן מעתיקים מילה במילה, במירכאות, ורצוי לציין את מספרי השורות.
שימו לב: בשאלה שלושה רכיבים – המסקנה (מומלץ לנסח אותה במפורש), שם המאמר והמשפט המועתק. מאמר 1 מזכיר ש"רוב המדינות בעולם המערבי תומכות במידה זו או אחרת בתרבות" (שורות 40–41), אבל אינו אומר דבר על היקף התקציב בישראל, ולכן אינו תומך במסקנה.
שאלה 7 · הביטוי חוטבי עצים ושואבי מים
לפניכם ציטוט ממאמר 1, ובו ביטוי מודגש.
"גם אם הציבור היה מורכב רובו ככולו מחוטבי עצים ושואבי מים..." (שורות 29–30).
מבין הצירופים שלפניכם, הקיפו את הצירוף המבטא את משמעות הביטוי "חוטבי עצים ושואבי מים".
(1) בעלי מקצועות חופשיים
(2) בני המעמד הנמוך
(3) עובדי השדה
(4) בורים ועמי ארצות
העתיקו משורות 27–31 במאמר 1 מילה או צירוף מילים שמשמעותם מנוגדת למשמעות הביטוי "חוטבי עצים ושואבי מים". ______
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
(2) בני המעמד הנמוך
הפירוש: "חוטבי עצים ושואבי מים" (מקור הביטוי במקרא, ספר יהושע) – אנשים העוסקים בעבודות כפיים פשוטות וקשות; בהשאלה: פשוטי העם, בני המעמד הנמוך.
ההקשר: הכותב מעמיד את "חוטבי עצים ושואבי מים" מול "חברי אליטה מצומצמת" בעלי "הנאות מעודנות" (שורות 30–31). הניגוד הוא בין הרוב הפשוט לבין קבוצת עילית קטנה – כלומר ניגוד מעמדי.
פסילת המסיחים:
(1) בעלי מקצועות חופשיים (עורכי דין, רופאים) – דווקא בעלי השכלה ומעמד.
(3) עובדי השדה – פירוש מילולי וצר מדי; הביטוי אינו מתאר עיסוק מסוים אלא מעמד חברתי.
(4) בורים ועמי ארצות – מדגיש חוסר השכלה וחוסר ידע ולא את המעמד החברתי.
טעות נפוצה: לבחור (3) כי עבודה בעצים ובמים נשמעת כמו עבודה בחוץ. יש לפרש את הביטוי בהשאלה ולפי הניגוד שבמשפט.
סעיף ב
"חברי אליטה מצומצמת" (או: "אליטה")
איפה: שורות 30–31: "באיזו זכות אפשר להכריחו לסבסד את הנאותיהם המעודנות של חברי אליטה מצומצמת?".
למה: אליטה – קבוצת עילית, בעלי מעמד, השכלה או השפעה גבוהים. זה ההפך מ"חוטבי עצים ושואבי מים" – פשוטי העם, בני המעמד הנמוך. הכותב עצמו מעמיד את שני הצירופים זה מול זה באותו משפט.
מתקבל גם הצירוף המלא "חברי אליטה מצומצמת" או המילה "אליטה" לבדה.
טעות נפוצה: להעתיק "יצירות מורכבות" או "הנאותיהם המעודנות" – אלה מתארים את סוג התרבות או את טעמה, ולא קבוצת אנשים שמנוגדת לפשוטי העם.
שאלה 8 · משמעות המילה תקדים
לפניכם ציטוט ממאמר 2, ובו מודגשת מילה.
"נימוקיו, המתבססים בין השאר על תקדימים מימי הביניים..." (שורות 2–3).
מבין המשפטים שלפניכם, הקיפו את המשפט שבו המילה "תקדים" אינה מתאימה להקשר.
(1) עורך הדין נעזר בתקדים כדי להוכיח את טיעונו.
(2) השר החדש לא יפוטר כי אין לו תקדים בממשלה.
(3) הניצחון במשחק היה ניצחון חסר תקדים לנבחרת.
(4) חברי הוועדה חששו ליצור תקדים בהחלטתם לבטל את הקנס.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
(2) השר החדש לא יפוטר כי אין לו תקדים בממשלה.
הפירוש: "תקדים" – מקרה קודם שמשמש דוגמה או בסיס להחלטות ולמקרים דומים בעתיד. במאמר 2: ד"ר ברמק מבסס את נימוקיו על מקרים מן העבר (תמיכת אצילים באומנים בימי הביניים).
בדיקת כל משפט:
(1) עורך דין נעזר בפסק דין קודם כדי להוכיח את טיעונו – מתאים (זה השימוש המשפטי המובהק).
(2) "אין לו תקדים בממשלה" – אין כאן מקרה קודם שמשמש דוגמה; כנראה התכוונו ל"אין לו תחליף" – אינו מתאים.
(3) "ניצחון חסר תקדים" – ניצחון שלא היה כמותו קודם – מתאים.
(4) "ליצור תקדים" – החלטה שתשמש בסיס להחלטות דומות בעתיד – מתאים.
דרך עבודה: מציבים את ההגדרה ("מקרה קודם המשמש דוגמה") במקום המילה בכל משפט, ובודקים באיזה משפט נוצר חוסר היגיון.
טעות נפוצה: לבחור את התשובה המתאימה. שימו לב למילה "אינה" (מסומנת בקו) – מחפשים את המשפט היוצא דופן.
שאלה 9 · הביטוי שפר עליו גורלו
לפניכם משפט ממאמר 2, ובו ביטוי מודגש.
"קלגסי המדינה [...] מעבירים [כסף] ליוצרים ולאומנים ששפר עליהם גורלם" (שורות 8–10).
מה אי אפשר להגיד על מי ש"שפר עליו גורלו"? הקיפו את התשובה הנכונה.
(1) דרך כוכבו
(2) הלך לו קלף
(3) שיחק אותה
(4) תעה בדרכו
◂ פתרון מלא לשאלה 9
(4) תעה בדרכו
הפירוש: "שפר עליו גורלו" – היה לו מזל טוב, גורלו היטיב עימו (שָׁפַר = נעשה טוב, יפה).
בדיקת האפשרויות:
(1) "דרך כוכבו" – הצליח, זכה למזל ולהצלחה – אפשר לומר.
(2) "הלך לו קלף" (לשון דיבור) – היה לו מזל – אפשר לומר.
(3) "שיחק אותה" (סלנג) – הצליח, היה לו מזל – אפשר לומר.
(4) "תעה בדרכו" – איבד את דרכו, טעה – אין בו מזל או הצלחה, ולכן אי אפשר לומר זאת על מי ששפר עליו גורלו.
שימו לב: אפשרויות (2) ו־(3) הן במשלב לשון נמוך, אך משמעותן מתאימה; השאלה בודקת משמעות ולא משלב.
טעות נפוצה: לפסול את (2) או (3) בגלל המשלב הנמוך. השאלה מבקשת את מה שאי אפשר לומר מבחינת המשמעות.
שאלה 10 · מילה נרדפת: אוכפות
לפניכם משפט ממאמר 2, ובו מודגשת מילה.
"מדינות אוכפות גבייה של מיסים" (שורה 12).
מבין המילים שלפניכם, הקיפו את המילה שיכולה להחליף את המילה "אוכפות" במשפט.
(1) כופות
(2) עוקפות
(3) מעדיפות
(4) חושפות
◂ פתרון מלא לשאלה 10
(1) כופות
הפירוש: "לאכוף" – לחייב קיום של חוק או של חובה, גם בכוח (מכאן "אכיפת החוק"). "מדינות אוכפות גבייה של מיסים" = מדינות מחייבות את האזרחים לשלם מיסים.
הצבה: "מדינות כופות גבייה של מיסים" – המשמעות נשמרת (לכפות = לחייב בכוח).
פסילת המסיחים:
(2) עוקפות – עוברות מסביב, מתחמקות – כמעט ההפך.
(3) מעדיפות – בוחרות באפשרות אחת על פני אחרת – אין בה חיוב.
(4) חושפות – מגלות – אינה קשורה.
שימו לב: הבחירה במילה "אוכפות" במאמר 2 אינה מקרית – הכותב מודה שמיסים נגבים בחיוב, אך מציג זאת כחלק מתפקודה הלגיטימי של מדינה שהציבור בחר בממשלתה, בניגוד ל"כפייה" האלימה שבסצנה הדמיונית.
טעות נפוצה: לבחור (2) "עוקפות" בגלל הדמיון בצליל (אוכפות – עוקפות).
שאלה 11 · מילה שאינה נרדפת: נאמדת
לפניכם משפט ממאמר 2, ובו מודגשת מילה.
"עלות הפקת סרט נאמדת בכארבעה מיליון שקל" (שורות 25–26).
הקיפו את המילה שאינה נרדפת למילה "נאמדת".
(1) מוערכת
(2) משוערת
(3) מחושבת
(4) נמנית
◂ פתרון מלא לשאלה 11
(4) נמנית
הפירוש: "נאמדת" (מן "אומדן") – מוערכת בקירוב, מחושבת באופן משוער. המילה "בכארבעה" (כ־ = בערך) מחזקת את משמעות ההערכה.
בדיקת האפשרויות:
(1) מוערכת – נרדפת (הערכה = אומדן).
(2) משוערת – נרדפת (השערה של כמות).
(3) מחושבת – קרובה במשמעותה: האומדן נעשה בחישוב, ובמשפט אפשר לומר "עלות הפקת סרט מחושבת בכארבעה מיליון שקל".
(4) נמנית – "נמנה על" = שייך לקבוצה מסוימת (למשל "הוא נמנה על חברי הוועדה"). הצבה במשפט ("עלות הפקת סרט נמנית בכארבעה מיליון") אינה הגיונית – לכן זו המילה שאינה נרדפת.
טעות נפוצה: לבחור (3) מפני שחישוב נשמע מדויק יותר מאומדן. מבין האפשרויות, רק "נמנית" אינה מבטאת כלל הערכה של כמות.
שאלה 12 · צירופים עם הפועל להשית
לפניכם משפט ממאמר 2, ובו מודגשת מילה.
"[המדינה] השיתה פיקוח על גופי השידור" (שורות 35–36).
הקיפו את המילים שמקובל לצרף לפועל "להשית".
עונש, קנס, ספינה, הצלחה, מס, פרס
◂ פתרון מלא לשאלה 12
עונש, קנס, מס
הפירוש: "להשית" – להטיל, לכפות דבר מחייב (בדרך כלל נטל או חובה) על מישהו: "השיתה פיקוח" = הטילה פיקוח.
הצירופים המקובלים: להשית עונש, להשית קנס, להשית מס – בכולם מוטל על מישהו נטל שעליו לשאת בו.
המילים שאינן מתאימות:
דרך בדיקה: מחליפים "להשית" ב"להטיל" – "להטיל עונש / קנס / מס" נשמע טבעי; "להטיל פרס" או "להטיל הצלחה" – אינו הגיוני.
טעות נפוצה: להקיף את "ספינה" בגלל הדמיון בין "להשית" ל"להשיט". יש להקיף את כל המילים המתאימות (שלוש).
שאלה 13 · משמעות המילה מכסה
לפניכם משפט ממאמר 2, ובו מודגשת מילה.
"[המדינה] דרשה מהם מִכְסָה של הפקות מקור איכותיות" (שורות 36–37).
על פי משפט זה, מה דרשה המדינה? הקיפו את התשובה הנכונה.
(1) המדינה דרשה רק הפקות מקור.
(2) המדינה דרשה מספר מסוים של הפקות המקור.
(3) המדינה דרשה לאשר את הפקות המקור.
(4) המדינה דרשה לדעת מהו התקציב של הפקות המקור.
◂ פתרון מלא לשאלה 13
(2) המדינה דרשה מספר מסוים של הפקות המקור.
הפירוש: "מִכְסָה" – כמות קצובה ומוגדרת מראש (כמו "מכסת עובדים", "מכסת מים"). המילה קשורה ל"מִסְפָּר" ול"כמות" (מקורה במקרא: "בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת"). לכן המדינה דרשה מגופי השידור מספר מסוים של הפקות מקור.
פסילת המסיחים:
(1) "רק הפקות מקור" – המכסה קובעת כמות מינימלית ולא בלעדיות.
(3) "לאשר" – אין במילה משמעות של אישור או של צנזורה.
(4) "התקציב" – המכסה עוסקת במספר ההפקות, לא בכספן.
שימו לב לניקוד: מִכְסָה (בחיריק) – כמות קצובה, ואין לבלבל עם מִכְסֶה (בסגול) – דבר המכסה.
טעות נפוצה: לבחור (1) – "מכסה" אינה "רק", אלא כמות מוגדרת.
פרק שני – הבעה בכתב (40 נקודות)
ההוראות לחלק זה
בחרו באחד מן הנושאים 14–15, וכתבו עליו מאמר בהיקף של כ־300 מילים לפי ההוראות.
תוכלו לכתוב טיוטה בעמודים 11–12.
שאלה 14 · מאמר טיעון: מימון מוסדות תרבות ביקורתיים
בשנים האחרונות הועלתה בכנסת הצעה לתיקון חוק התרבות והאומנות. לפי תיקון זה, משרד התרבות יוכל לשלול תקציבים מגופים וממוסדות תרבות שיצירותיהם יפגעו בסמלי המדינה, יבזו אותם, ימתחו ביקורת נוקבת על מדינת ישראל או ישללו את קיומה.
כתבו מאמר טיעון, ובו הביעו את דעתכם בנוגע לשאלה אם ראוי שהמדינה תפסיק לממן מוסדות תרבות שביצירותיהם מובעת ביקורת על המדינה או התנגדות לערכיה. נמקו את דבריכם, ובססו אותם על דוגמאות.
◂ חיבור לדוגמה והסבר לשאלה 14
ביקורת היא סימן לבריאות, לא לבגידה
בשנים האחרונות הועלתה בכנסת הצעה לתקן את חוק התרבות והאומנות, כך שמשרד התרבות יוכל לשלול תקציבים ממוסדות שביצירותיהם מובעת ביקורת נוקבת על המדינה או התנגדות לערכיה. אני סבור שאין לקבל הצעה זו, וכי על המדינה להמשיך לממן את מוסדות התרבות גם כשיצירותיהם אינן נוחות לה.
ראשית, חופש הביטוי הוא מיסודות הדמוקרטיה. תפקידה של האומנות אינו רק לבדר, אלא גם לשקף לחברה את פניה, על היפה ועל המכוער שבהם. אם מוסד תרבות יידע שכל ביקורת עלולה לעלות לו בתקציבו, הוא יעדיף לשתוק ולוותר מראש על יצירות נועזות. כך תיווצר צנזורה עצמית, והבמות יתמלאו ביצירות זהירות ומחמיאות בלבד. ההיסטוריה מלמדת שמשטרים שמימנו רק אומנות "נאמנה" היו משטרים חשוכים, ולא בכדי. לעומת זאת, דמוקרטיות יציבות מממנות גם יצירות שמבקרות בחריפות את השלטון, משום שהן רואות בביקורת כלי לתיקון.
שנית, הכסף אינו כספו של השר, אלא כספם של כל האזרחים, ובהם גם אזרחים שמבקרים את המדינה. אבי שמש מציין במאמרו כי הקולנוע הישראלי מביא את קולם של חילונים ודתיים, יהודים וערבים, תושבי הפריפריה ותושבי העיר הגדולה. אם רק עמדות שהממשלה מסכימה איתן יזכו למימון, קבוצות שלמות יאבדו את קולן. זאת ועוד, מי יקבע מהי "ביקורת נוקבת"? הגדרה עמומה כזאת עלולה לשמש כל ממשלה נגד יריביה הפוליטיים.
מצדדי ההצעה טוענים שאין זה הגיוני שהמדינה תממן יצירות הפוגעות בה ובסמליה. אכן, קשה לראות כסף ציבורי משמש ליצירה המבזה את הדגל. עם זאת, החוק כבר אוסר הסתה לאלימות ולגזענות, ואין צורך בכלי נוסף. יתרה מזו, ביקורת אינה שנאה: לעיתים דווקא היוצר שמבקר את מדינתו הוא שאכפת לו ממנה יותר מכול, והיצירה הביקורתית מעוררת דיון ציבורי שהחברה כולה יוצאת ממנו נשכרת, כי הוא מאלץ אותה להתמודד עם שאלות קשות.
לסיכום, מדינה חזקה ובטוחה בעצמה אינה חוששת מביקורת. במקום להעניש מוסדות תרבות על דעותיהם, עליה להמשיך לממן אותם לפי אמות מידה מקצועיות של איכות ושל מקוריות. רק כך תישאר התרבות הישראלית חופשית, מגוונת וחיה.
(מספר מילים: 295, בלי הכותרת ורשימת המקורות)
מבנה המאמר:
1. כותרת – מנוסחת כעמדה ("ביקורת היא סימן לבריאות, לא לבגידה"), ולא כהעתקת הנושא.
2. פתיחה – הצגת ההצעה לתיקון החוק (לנמען שאינו מכיר אותה) והעמדה במפורש: אין לשלול תקציבים ממוסדות תרבות בגלל ביקורת.
3. נימוק ראשון + דוגמה ("ראשית") – חופש הביטוי ותפקיד האומנות בדמוקרטיה; הסכנה של צנזורה עצמית; דוגמה ממשטרים שמימנו רק אומנות "נאמנה".
4. נימוק שני + דוגמה ("שנית", "זאת ועוד") – הכסף הוא כספם של כל האזרחים, ובהם גם המבקרים; דוגמה ממאמר 2 (גיוון הקולות בקולנוע הישראלי); הסכנה שבהגדרה עמומה של "ביקורת נוקבת".
5. טיעון נגדי והפרכתו ("מצדדי ההצעה טוענים... אכן... עם זאת... יתרה מזו") – הודאה חלקית (קשה לראות כסף ציבורי משמש לביזוי הדגל) והפרכה: החוק כבר אוסר הסתה; ביקורת אינה שנאה.
6. סיום ("לסיכום") – חזרה על העמדה בניסוח חדש והצעה מעשית (מימון לפי אמות מידה מקצועיות), בלי נימוק חדש.
מילות קישור: וכי (הוספה); ראשית, שנית, זאת ועוד, יתרה מזו (מנייה והוספה); אם... (תנאי); כך (תוצאה); אכן... עם זאת (ויתור והסתייגות); במקום (ניגוד); לסיכום.
איך המאמר עומד ברכיבי ההערכה:
תוכן ומבנה: ציר רעיוני – עמדה אחת ברורה ששני הנימוקים וההפרכה משרתים אותה; פתיחה וסיום – הולמים מאמר טיעון; מודעות לנמען – הפתיחה מסבירה מהי ההצעה; רלוונטיות – הדיון עוסק במימון יצירות ביקורתיות, ולא בשאלה הכללית אם לממן תרבות (שבה עוסקים המאמרים); קישוריות – מילות קישור ומאזכרים ("הצעה זו", "הגדרה עמומה כזאת", "כלי נוסף"); ארגון – חמש פסקות.
זיקה לטקסטים: הנושא קרוב לנושא המאמרים, ולכן מותר להיעזר בהם (לא חובה). כאן נעשה שימוש ברעיון ממאמר 2 בשם אומרו ("אבי שמש מציין במאמרו") ובדיבור עקיף, בלי להעתיק משפטים. אין להפוך את המאמר לסיכום של שני הטקסטים.
לשון ומבע: משפטים שלמים ותקינים; התאם ("מוסד תרבות יידע", "קבוצות שלמות יאבדו", "הגדרה עמומה כזאת עלולה"); משלב רשמי ואחיד, בלי סלנג ובלי פנייה ישירה לקורא; פיסוק נכון (פסיק אחרי מילות קישור הפותחות משפט, נקודתיים לפני פירוט).
עמדה הפוכה – גם היא מתקבלת: אפשר לטעון שראוי להפסיק את המימון: כסף ציבורי צריך לשרת את הערכים המשותפים למשלמי המיסים; אין זה הגיוני שמדינה תממן יצירות השוללות את קיומה; הפסקת המימון אינה צנזורה, כי היוצרים חופשיים ליצור במימון פרטי (נימוק שאפשר לחזק ברעיונות של מאמר 1). במקרה כזה יש להפריך את טענת חופש הביטוי. הציון נקבע לפי איכות הטיעון, לא לפי העמדה.
טעויות נפוצות: לכתוב על השאלה הכללית "האם המדינה צריכה לממן תרבות" במקום על מימון יצירות ביקורתיות; עמדה לא מוכרעת; נימוקים בלי דוגמות; העתקת קטעים מן הנספח; סיום שמוסיף נימוק חדש; היקף רחוק מכ־300 מילים.
שאלה 15 · מאמר טיעון: סל תרבות על חשבון שעות לימוד
"סל תרבות" הוא תוכנית חינוכית של משרד החינוך החושפת את תלמידי מוסדות החינוך, מגיל גן ועד כיתה י"ב, לפעילות תרבותית־אומנותית. הפעילות מתקיימת הן במוסדות החינוך הן במוסדות תרבות כמו מוזאונים, תיאטראות, אולמות קונצרטים וכדומה.
כתבו מאמר טיעון, ובו הביעו את דעתכם בנוגע לשאלה אם נכון לצאת במסגרת הלימודים בבית הספר לאירועי תרבות בתיאטראות ובמוזאונים על חשבון שעות לימוד בבית הספר. נמקו את דבריכם, ובססו אותם על דוגמאות.
◂ חיבור לדוגמה והסבר לשאלה 15
גם התיאטרון הוא כיתה
בכל שנה יוצאים תלמידים רבים, מגן הילדים ועד כיתה י"ב, להצגות, לקונצרטים ולמוזאונים במסגרת תוכנית "סל תרבות". יציאות אלה נעשות על חשבון שעות הלימוד בבית הספר, ולכן יש התוהים אם הן מוצדקות. לדעתי, יציאה לאירועי תרבות היא חלק חשוב מן החינוך, ולכן ראוי להקדיש לה זמן גם על חשבון שיעורים רגילים.
ראשית, אירוע תרבות הוא חוויית למידה שאין לה תחליף בכיתה. תלמיד שלומד בשיעור ספרות מחזה מסוים יבין אותו לעומק רק כשיראה אותו מוצג על הבמה, עם שחקנים, תפאורה ומוזיקה. ביקור במוזאון היסטורי יכול ללמד על תקופה רחוקה יותר מכמה שיעורים מתוך ספר, משום שהתלמיד רואה במו עיניו חפצים ותעודות מן התקופה. למידה חווייתית כזאת נחרטת בזיכרון ומעוררת סקרנות, ולעיתים אף מגלה לתלמיד תחום עניין חדש, שילווה אותו שנים רבות ואולי אף ישפיע על בחירת המקצוע שלו.
שנית, "סל תרבות" מקדם שוויון הזדמנויות. לא כל המשפחות יכולות להרשות לעצמן כרטיסים לתיאטרון או לקונצרט, ויש ילדים, בייחוד בפריפריה, שבלי בית הספר לא היו נכנסים מעולם לאולם קונצרטים. כשבית הספר מוציא את כל התלמידים לאירועי תרבות, הוא מעניק לכולם גישה לעולם התרבות, ולא רק לבני המשפחות המבוססות. כך הוא מגדל דור של צופים ומאזינים שיקיימו את התרבות גם בעתיד.
המתנגדים טוענים שהזמן בבית הספר מוגבל, ושכל שעה שהתלמידים מבלים באולם התיאטרון באה על חשבון מקצועות חשובים, כמו מתמטיקה ואנגלית, ופוגעת בהכנה לבחינות הבגרות. אכן, אסור לזנוח את הלימודים העיוניים. עם זאת, מדובר בימים ספורים בשנה, ואפשר לתכנן אותם מראש כך שישתלבו בתוכנית הלימודים: מורה לספרות יכול לבחור הצגה הקשורה לחומר הנלמד, ומורה להיסטוריה – תערוכה מתאימה. כך היציאה אינה בזבוז זמן, אלא שיעור בדרך אחרת, שהתלמידים זוכרים זמן רב אחריו.
לסיכום, חינוך אינו מסתכם בהעברת ידע לקראת בחינות. תפקידו לגדל אנשים סקרנים, רגישים ובעלי עולם פנימי עשיר, והתרבות היא כלי מרכזי לכך. לכן נכון להמשיך לצאת לאירועי תרבות במסגרת הלימודים, תוך תכנון מושכל שיחבר אותם לנלמד בכיתה.
(מספר מילים: 294, בלי הכותרת ורשימת המקורות)
מבנה המאמר:
1. כותרת – מבטאת את העמדה ("גם התיאטרון הוא כיתה").
2. פתיחה – הצגת התוכנית ושאלת המחלוקת (היציאות באות על חשבון שעות לימוד), והעמדה במפורש: נכון לצאת לאירועי תרבות.
3. נימוק ראשון + דוגמות ("ראשית") – למידה חווייתית שאין לה תחליף בכיתה; דוגמות: מחזה הנלמד בשיעור ספרות ומוצג על הבמה, ביקור במוזאון היסטורי.
4. נימוק שני + דוגמה ("שנית") – שוויון הזדמנויות: ילדים ממשפחות שאינן יכולות לממן כרטיסים ומן הפריפריה; גידול קהל תרבות לעתיד.
5. טיעון נגדי והפרכתו ("המתנגדים טוענים... אכן... עם זאת") – הודאה בחשיבות הלימודים העיוניים והבגרות, והפרכה: מדובר בימים ספורים, ואפשר לשלב את היציאות בתוכנית הלימודים.
6. סיום ("לסיכום") – הרחבת המבט על מטרת החינוך, חזרה על העמדה והמלצה מעשית.
מילות קישור: ולכן (תוצאה); ראשית, שנית (מנייה); ולעיתים אף (הוספה); כש־ (זמן); ולא רק (הוספה וניגוד); כך (תוצאה); אכן... עם זאת (ויתור והסתייגות); לסיכום.
איך המאמר עומד ברכיבי ההערכה:
תוכן ומבנה: ציר רעיוני – עמדה אחת שכל הפסקות משרתות; פתיחה וסיום – הולמים את סוג הכתיבה; מודעות לנמען – הפתיחה מסבירה מהו "סל תרבות"; רלוונטיות – הדיון ממוקד ביציאה לאירועי תרבות על חשבון שעות לימוד, כפי שהנושא מבקש; קישוריות – מאזכרים ("יציאות אלה", "למידה חווייתית כזאת"); ארגון – חמש פסקות.
זיקה לטקסטים: הנושא אינו נשען על המאמרים שבנספח, ולכן הנימוקים והדוגמות באים מן הניסיון האישי ומידע העולם. אין להמציא נתונים או מחקרים; דוגמות מוחשיות ומציאותיות מספיקות.
לשון ומבע: משפטים תקינים; התאם ("יציאות אלה נעשות", "למידה חווייתית כזאת נחרטת"); משלב רשמי ואחיד; אוצר מילים מגוון; פיסוק נכון (קו מפריד לפני השלמה, פסיקים במנייה).
עמדה הפוכה – גם היא מתקבלת: אפשר לטעון שאין לצאת על חשבון שעות הלימוד: הזמן בבית הספר מוגבל והחומר לבגרות רב; לעיתים היציאות מאורגנות בלי הכנה ונתפסות בעיני התלמידים כ"יום חופש"; תרבות אפשר לצרוך אחרי שעות הלימודים או להביא את המופעים לבית הספר. אז יש להפריך את טענת הלמידה החווייתית. הציון נקבע לפי איכות הטיעון.
טעויות נפוצות: לכתוב על חשיבות התרבות באופן כללי בלי להתייחס ל"על חשבון שעות לימוד"; לתאר חוויה אישית מטיול במקום לטעון; עמדה לא מוכרעת; סיום שמוסיף נימוק חדש.