מתכונת 10 בלשון ובעברית (שאלון 011282) - פתרון מלא
הבנה והבעה (נבחנים חיצוניים) · שאלון 011282 · במבנה של הבגרות · 15 שאלות · שעתיים
מבחן מתכונת בלשון במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
עברית: הבנה, הבעה ולשון
א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
פרק ראשון – הבנת הנקרא – 60 נקודות
פרק שני – הבעה בכתב – 40 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: אין.
ד. הוראה מיוחדת: יש לקרוא את המאמרים שבנספח ולענות על השאלות בגוף שאלון זה, לפי ההוראות.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – הבנת הנקרא (60 נקודות)
ההוראות לחלק זה
קראו את המאמרים 1–2 שבנספח המצורף, וענו על כל השאלות 1–13.
הקפידו על כתב ברור, על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
שאלה 1 · מטרת הכותבת
מהי מטרתה המרכזית של כותבת מאמר 1?
הקיפו את התשובה הנכונה.
(1) להשוות בין התרגום המילולי לתרגום המבאר מנקודת מבט לשונית.
(2) לשכנע כי תרגום ספרותי טוב צריך להיות נאמן לחוויה שהיצירה יוצרת ולא למילותיה בלבד.
(3) להבליט את יתרונותיו של התרגום המילולי על פני התרגום הספרותי.
(4) לעודד מתרגמים לשנות את היצירות כרצונם, כדי לקרב אותן לקוראים.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
(2)
התשובה: (2) – לשכנע כי תרגום ספרותי טוב צריך להיות נאמן לחוויה שהיצירה יוצרת ולא למילותיה בלבד.
איך מגיעים לתשובה: שאלה על מטרה מרכזית בודקת את המאמר כולו. שואלים: מה הכותבת רוצה שהקורא יחשוב בעקבות הקריאה?
זהו אפוא מאמר עמדה שנועד לשכנע מהי נאמנות אמיתית בתרגום.
מדוע לא שאר התשובות:
(1) ההשוואה המרכזית היא בין התרגום הספרותי הטוב לבין כל אחד משני הסוגים האחרים, ולא ביניהם; וההשוואה היא אמצעי, לא המטרה.
(3) ההפך מעמדת הכותבת – היא מבליטה את חסרונות התרגום המילולי.
(4) הכותבת מסתייגת במפורש: "מתרגם שמשנה כרצונו, מקצר ומייפה, בוגד ביצירה" (פסקה יא); היא תומכת רק ב"שינוי מושכל שנועד לשמור על העיקר".
טעות נפוצה: לבחור בתשובה (4) כי הכותבת מצדדת בשינויים. היא מצדדת בשינוי מושכל לשם נאמנות, ולא בשינוי כרצון המתרגם.
שאלה 2 · תפקיד הקורא: תרגום ספרותי מול תרגום מילולי
על פי מאמר 1, ציינו מהו ההבדל בין תפקיד הקורא בתרגום הספרותי הטוב ובין תפקידו בתרגום המילולי.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
בתרגום הספרותי הטוב הקורא הוא קורא פעיל וחופשי: התרגום אינו מכתיב לו ואינו מפרש בשבילו, אלא משאיר לו את העמימות, את השתיקות ואת ההפתעות של המקור, ולכן הוא חווה את היצירה – צוחק, נבהל ומתלבט כמו קורא המקור – ומפרש אותה בעצמו. לעומת זאת, בתרגום המילולי הקורא הוא פסיבי וכלוא: הוא פוסע בטקסט "כמו במבוך" שכל צעד בו מוכתב לו בלי שיבין לאן הוא הולך, ומקבל אשליה שהוא קורא את הסופר עצמו, בעוד שלמעשה הוא מחזיק רק בשלד של היצירה.
התשובה המלאה מציגה את שני הצדדים ומנסחת את ההבדל במילת ניגוד ("לעומת זאת", "ואילו").
הקורא בתרגום המילולי (פסקאות ד, ו): "הקורא פוסע בטקסט כמו במבוך שנבנה בשבילו מראש: כל צעד מוכתב לו, אבל אין לו מושג לאן הוא הולך" (פסקה ד). נוסף על כך הוא מקבל הבטחה ריקה: "אתה קורא את הסופר עצמו, בלי מתווך"; "הקורא סבור שהמקור מונח בכף ידו, ולמעשה הוא מחזיק רק את השלד שלו" (פסקה ו). כלומר: קורא מובל ומפענח, החי באשליה.
הקורא בתרגום הספרותי הטוב (פסקה י): התרגום "אינו מכתיב לקורא ואינו מפרש בשבילו, אלא משאיר לו את... העמימות, את השתיקות ואת ההפתעות"; הקורא "צוחק במקום שבו צחק קורא המקור, נבהל... ומתלבט"; "הקריאה בו פעילה – היא דורשת מן הקורא לחשוב ולהרגיש – וזוהי החירות". כלומר: קורא שחווה ומפרש בחופשיות.
הבסיס להשוואה: קריאה מוכתבת ואשליה של מגע ישיר במקור מול קריאה פעילה, חופשית וחווייתית.
טעות נפוצה: לתאר רק צד אחד – בשאלת "מהו ההבדל" חייבים את שני הצדדים. טעות נוספת: לתאר את המתרגם (מסתתר מאחורי המילון) במקום את הקורא.
שאלה 3 · היצירה בראי התרגום המילולי
לדעת כותבת מאמר 1, כיצד משתקפת היצירה הספרותית בתרגום המילולי?
ציינו שלושה מאפיינים.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
מאפיין 1: הלשון מסורבלת וזרה – המשפטים ארוכים ושומרים על סדר המילים של שפה אחרת, ומילות היחס אינן במקומן, כאילו העברית נמתחה ונקצצה עד שנכנסה לתבנית של שפה זרה ("מיטת סדום").
מאפיין 2: ניבים, פתגמים ומשחקי מילים מאבדים את משמעותם – ניבים מתורגמים כפשוטם ונעשים חסרי פשר או מגוחכים ("יורדים חתולים וכלבים"), ומשחקי המילים נעלמים כליל.
מאפיין 3: נשאר רק המידע ולא החוויה – הקצב, הצליל, ההומור והאירוניה נשארים מחוץ לדף, ולכן מתקבל "טקסט מת", מעין "תקציר עלילה ארוך" שבו הסיפור אינו נושם.
התשובה המלאה: שלושה מאפיינים שונים, כל אחד במשפט מנומק. המאפיינים שאפשר לציין (כל שלושה מתקבלים):
1. תחביר זר ומסורבל: "המשפטים ארוכים ומסורבלים, משום שהם שומרים על סדר המילים של שפה זרה; מילות היחס אינן במקומן" (פסקה ד).
2. ניבים חסרי פשר: "ניבים ופתגמים מתורגמים כפשוטם ונעשים חסרי פשר" (פסקה ד); הדוגמה "יורדים חתולים וכלבים" – "תמונה מגוחכת" (פסקה ב).
3. היעלמות משחקי המילים: "משחקי מילים, שהם לעיתים לב ליבה של היצירה, נעלמים כליל" (פסקה ד).
4. העברית נכפית לתבנית זרה: "מותחים אותה וקוצצים אותה עד שתיכנס לתבנית של שפה אחרת" (פסקה ד).
5. טקסט מת: "כל המילים נמצאות בו, אבל הסיפור אינו נושם" (פסקה ד).
6. שלד בלבד: הקורא "מחזיק רק את השלד שלו" (פסקה ו).
7. ממד המידע בלבד: "הקצב, הצליל, ההומור והאירוניה נשארים מחוץ לדף"; "תקציר עלילה ארוך" (פסקה ח).
איך עונים: שואלים "מה קורה ליצירה כשמתרגמים אותה מילה במילה?" ובוחרים מאפיינים מתחומים שונים (הלשון, ההומור, החוויה) כדי שלא יחפפו.
טעות נפוצה: לציין את "טקסט מת" ואת "שלד בלבד" כשני מאפיינים נפרדים בלי להבחין ביניהם – זה כמעט אותו רעיון. טעות נוספת: לכתוב מאפיינים של המתרגם (מסתתר מאחורי המילון) במקום מאפיינים של היצירה המתורגמת.
שאלה 4 · המשותף לתרגום המילולי ולתרגום המבאר
לדעת כותבת מאמר 1, מה משותף לתרגום המילולי ולתרגום המבאר?
◂ פתרון מלא לשאלה 4
גם התרגום המילולי וגם התרגום המבאר מציגים את עצמם כנאמנים למקור – הראשון שומר על כל מילה, והשני אינו משמיט דבר מן העלילה – ולכן נדמה שהם תרגומים טובים. אבל לדעת הכותבת שניהם אינם מעבירים לקורא את חוויית היצירה ואינם מאפשרים לו קריאה פעילה וחופשית: בתרגום המילולי הקורא מובל במבוך מוכתב ומקבל רק את השלד של היצירה, ובתרגום המבאר מפרשים בשבילו הכול, והוא יוצא מן הספר "בלי חידה, בלי שאלה ובלי מקום משלו".
איך מוצאים: מחפשים את המקומות שבהם הכותבת מזכירה את שני הסוגים יחד:
התשובה המלאה כוללת שני רכיבים: (א) שניהם מציגים את עצמם כנאמנים למקור, (ב) אבל שניהם אינם נותנים לקורא קריאה פעילה וחווייתית, ולכן אינם מכבדים אותו. כדאי להוסיף כיצד זה מתבטא בכל אחד: מבוך מוכתב ושלד בלבד (פסקאות ד, ו) לעומת פירוש של כל מקום עמום והערות שוליים (פסקה ט).
טעות נפוצה: לכתוב רק את הרכיב הראשון ("שניהם נאמנים למקור") – זה מה שגורם להם להיראות טובים, אך הכותבת מדגישה את מה שחסר בשניהם.
שאלה 5 · הבעת עמדה: אחריות המתרגם
לדעת כותבת מאמר 1, בתרגום המילולי המתרגם "מסתתר מאחורי המילון", ולכן אינו נושא באחריות להכרעותיו (פסקה ג).
יש מתרגמים המתנגדים לעמדה זו. הביעו את עמדתכם בעניין זה, ונמקו אותה (תוכלו להיעזר במאמרים).
◂ פתרון מלא לשאלה 5
לדעתי, הכותבת צודקת: מתרגם שבוחר בתרגום מילולי מתחמק מאחריות. תרגום הוא תמיד סדרה של הכרעות, כי לכל מילה יש כמה מקבילות, ולכל שפה תחביר וניבים משלה. מי שמחליט "להעתיק" את המקור מילה במילה מוותר על ההכרעות הקשות, וכאשר המשפט יוצא משונה הוא מטיל את האשמה על הסופר. לעומתו, עומרי לנדאו (מאמר 2) מקבל אחריות מלאה על בחירותיו: הוא משנה את שם הכלב ואת הבדיחה, ואף מודה בגלוי בהפסדים ושואל "האם בגדתי בו? אולי". מתרגם כזה עומד מאחורי התרגום שלו, ולכן אפשר לבקר אותו ולהעריך אותו. אחריות פירושה להכריע ולהסביר את ההכרעה, ולא להסתתר מאחורי המילון.
מה נדרש: (1) עמדה ברורה – מסכימים או מתנגדים לכותבת; (2) נימוק אחד לפחות, מפותח ומשכנע, רצוי עם דוגמה; אפשר להיעזר במאמרים.
מבנה התשובה לדוגמה: פתיחה בעמדה ("לדעתי..."), נימוק ראשון (תרגום הוא תמיד הכרעה, ומי שנמנע ממנה מגלגל את האחריות – על פי פסקה ג במאמר 1), נימוק שני מתוך מאמר 2 (לנדאו מכריע ומודה בהפסדים – פסקאות ב–ה), ומסקנה.
גם העמדה ההפוכה מתקבלת, אם היא מנומקת, למשל: דווקא המתרגם המילולי לוקח אחריות – הוא מכבד את הסופר ואינו מרשה לעצמו לכתוב במקומו משפטים שלא כתב (כמו שעשה לנדאו, פסקה ה); הוא נותן לקורא את הטקסט "כמו שהוא" ומשאיר לו לשפוט. מתרגם שמשנה בדיחות ושמות הוא שלוקח לעצמו סמכות שאין לו.
איך נבדק: בהירות העמדה, איכות הנימוק והקשר שלו לשאלה, וניסוח תקין. ציטוט מן המאמר בלי הסבר כיצד הוא תומך בעמדה אינו מספיק.
טעות נפוצה: לחזור על דברי הכותבת בלי להביע עמדה אישית, או להביע עמדה בלי נימוק ("אני מסכים כי זה נכון").
שאלה 6 · ניסוח הכותרות
מה מייחד את ניסוח הכותרות של שני המאמרים?
◂ פתרון מלא לשאלה 6
שתי הכותרות בנויות על ניגוד בין נאמנות לבגידה. בכותרת של מאמר 1, "נאמן למילון, בוגד בספר", יש שני צירופים מקבילים במבנה (נאמן ל־... / בוגד ב־...: תואר או בינוני, מילת יחס ושם עצם), והניגוד ביניהם מבטא את טענת הכותבת: מי שנאמן למילים בוגד ביצירה. בכותרת של מאמר 2, "הבגידה הנאמנה שלי", הניגוד מצטמצם לצירוף אחד – שני מושגים סותרים מוצמדים זה לזה (אוקסימורון), והם מבטאים את הדילמה של המתרגם: השינוי שהוא עושה הוא בגידה במילים, אבל נאמנות לחוויה. כך מציגות שתי הכותרות כבר בתחילה את שאלת המאמרים – מהי נאמנות בתרגום.
מה מייחד: שימוש בצמד מושגים מנוגדים – נאמנות ↔ בגידה:
התשובה המלאה מציינת את המאפיין המשותף (ניגוד נאמנות–בגידה) ומדגימה אותו משתי הכותרות, ואפשר להוסיף את ההבדל במבנה (שני צירופים מקבילים לעומת צירוף אחד סותר) ואת התפקיד: להבליט את נושא המאמרים ולעורר את סקרנות הקורא.
טעות נפוצה: לכתוב על מה מדבר כל מאמר (נושא) במקום מה מייחד את הניסוח של הכותרת (המבנה הלשוני).
שאלה 7 · נאמנות התרגום למקור: שתי עמדות
שני כותבי המאמרים מתמודדים עם השאלה: באיזו מידה תרגום ספרותי יכול להיות נאמן למקור?
הסבירו את עמדתו של כל אחד מהם.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
כותבת מאמר 1 (נועה ברקאי): תרגום ספרותי טוב יכול להיות נאמן למקור במידה רבה, אם הנאמנות נמדדת ברוח היצירה ובחוויה שהיא יוצרת ולא במילים. המתרגם הטוב שואל "מה המשפט הזה עושה לקורא?" ומחפש בעברית דרך לעשות את אותו הדבר, ולכן הקורא העברי צוחק, נבהל ומתלבט באותם מקומות כמו קורא המקור. כך, למשל, מתרגמים שכתבו שירים חדשים במקום השירים ב"אליס בארץ הפלאות" "היו נאמנים לו יותר מכל מילון".
כותב מאמר 2 (עומרי לנדאו): תרגום יכול להיות נאמן למקור רק באופן חלקי, כי לעיתים אי אפשר לשמור גם על המילים וגם על חוויית הקורא, וכל תרגום הוא "סדרה של ויתורים". כדי להעביר את הצחוק הוא שינה את שם הכלב, החליף בדיחה בבדיחה אחרת ואף העביר סצנה מן המטבח לחצר – כלומר כתב "משפטים שהסופר לא כתב מעולם". יש גם הפסדים שאין להם תיקון: רמז לשיר עם אנגלי נעלם מן הספר. לכן הוא מכנה את עבודתו "בגידה", אם כי בגידה שנועדה לשמור על הנאמנות.
מה נדרש: עמדה של כל כותב + הסבר וביסוס מן המאמר (4 נקודות לכל כותב).
מאמר 1 – נאמנות לרוח היצירה אפשרית:
מאמר 2 – נאמנות חלקית, הכרוכה בוויתור ובבגידה:
הבסיס להשוואה: ברקאי רואה בתרגום הספרותי הטוב נאמנות של ממש – לא למילים אלא לחוויה; לנדאו, המתאר את עבודתו מבפנים, מסכים שצריך לשנות כדי להעביר את החוויה, אך מדגיש את המחיר: כל שינוי הוא גם ויתור, ויש דברים שאובדים לגמרי.
טעות נפוצה: לכתוב שלנדאו סבור שאין טעם לתרגם או שהוא בוגד בסופר בלי סיבה – הוא משנה כדי שהקורא יחווה את מה שחווה קורא המקור, והנאמנות שלו חלקית ולא אפסית. טעות נוספת: להציג רק את ביקורת ברקאי על התרגום המילולי, בלי לומר מה עמדתה על התרגום הספרותי הטוב.
שאלה 8 · פירוש מילה: בדיעבד
לפניכם משפט ממאמר 1, ובו מילה מודגשת.
"אך בדיעבד הבנתי שההגדרה הזאת רק פותחת את השאלה" (פסקה א).
מבין המילים שלפניכם הקיפו את המילה או הצירוף המבטאים את משמעות המילה "בדיעבד" במשפט זה.
(1) מראש
(2) במבט לאחור
(3) בטעות
(4) בהדרגה
◂ פתרון מלא לשאלה 8
(2)
התשובה: (2) במבט לאחור.
הסבר: "בדיעבד" (מן הארמית: "במה שכבר נעשה") פירושו לאחר מעשה – כשבוחנים דבר אחרי שכבר קרה. ההפך שלו הוא "לכתחילה" (מראש).
בדיקה בהקשר: הכותבת הייתה בטוחה בהגדרה שנוסחה בסדנה, ורק אחר כך, כשהסטודנטית הגישה את התרגום המילולי, הבינה שההגדרה אינה מספיקה (פסקה א). מציבים: "אך במבט לאחור הבנתי שההגדרה הזאת רק פותחת את השאלה" – המשמעות נשמרת.
מדוע לא: (1) "מראש" – ההפך מ"בדיעבד"; (3) "בטעות" – אין במילה רמז לטעות; (4) "בהדרגה" – מתאר תהליך איטי, ואילו "בדיעבד" מציין את נקודת הזמן שאחרי המעשה.
טעות נפוצה: לבחור ב־(4), כי ההבנה של הכותבת התפתחה עם הזמן. אבל המילה מציינת הבנה לאחר מעשה, לא קצב.
שאלה 9 · פירוש ביטוי: מיטת סדום
לפניכם משפט ממאמר 1, ובו צירוף מודגש.
"תרגום כזה דומה למיטת סדום" (פסקה ד).
מבין הפירושים שלפניכם הקיפו את הפירוש הנכון לביטוי "מיטת סדום".
(1) מקום מנוחה נוח, שמכינים מראש לאורחים.
(2) מסגרת נוקשה שכופים עליה דבר שאינו מתאים לה, גם במחיר פגיעה בו.
(3) עונש חמור שניתן על מעשה רע.
(4) מצב שבו כל אחד מקבל בדיוק את מה שמגיע לו.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
(2)
התשובה: (2) מסגרת נוקשה שכופים עליה דבר שאינו מתאים לה, גם במחיר פגיעה בו.
הסבר: על פי האגדה (ראו הערה 2), אנשי סדום התאימו את האורח למיטה ולא את המיטה לאורח – קיצרו או מתחו אותו. בהשאלה, "מיטת סדום" היא תבנית קבועה ונוקשה שכופים עליה כל דבר, גם כשהדבר נפגע.
בדיקה בהקשר: הכותבת עצמה מפרשת: "כך נוהגים בעברית – מותחים אותה וקוצצים אותה עד שתיכנס לתבנית של שפה אחרת" (פסקה ד). העברית היא "האורח", והתחביר של שפת המקור הוא "המיטה".
מדוע לא: (1) מתאר את המיטה כפשוטה, בלי ההשאלה ובלי הכפייה – וזה ההפך מן הביטוי; (3) הביטוי אינו עוסק בעונש על חטא, אלא בהתאמה בכוח; (4) מתאר צדק והוגנות – ההפך מן האכזריות שבביטוי.
טעות נפוצה: לבחור ב־(3) בגלל הקשר בין סדום לעונש. הביטוי עוסק בכפייה של תבנית, לא בעונש.
שאלה 10 · פירוש ביטוי: עלה תאנה
לפניכם משפט ממאמר 1, ובו צירוף מודגש.
"ההקפדה על כל מילה ומילה היא עלה תאנה, המכסה על כך שהמתרגם ויתר על המשימה הקשה באמת" (פסקה ו).
מבין הפירושים שלפניכם הקיפו את הפירוש המתאים לביטוי "עלה תאנה".
(1) סמל לשפע ולפריון.
(2) מכשול גלוי שמעכב את העבודה.
(3) כיסוי דל שנועד להסתיר דבר מביך או פגם.
(4) הוכחה מוחלטת לנאמנות ולמסירות.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
(3)
התשובה: (3) כיסוי דל שנועד להסתיר דבר מביך או פגם.
הסבר: הביטוי לקוח מסיפור גן עדן: לאחר שאכלו מעץ הדעת, אדם וחוה תפרו עלי תאנה כדי לכסות את מערומיהם (בראשית ג, ז). בהשאלה – תירוץ או מראית עין שנועדו להסתיר מצב מביך, אך אינם מסתירים אותו באמת.
בדיקה בהקשר: הכותבת מסבירה מה מסתתר מאחורי ההקפדה על המילים: "שהמתרגם ויתר על המשימה הקשה באמת – להבין את היצירה ולהעביר את חוויית הקריאה בה" (פסקה ו). ההקפדה נראית כנאמנות, אך היא מכסה על ויתור.
מדוע לא: (1) עץ התאנה אכן מסמל שפע במקורות, אך זו אינה משמעות הצירוף "עלה תאנה"; (2) עלה תאנה אינו גלוי ואינו מכשול – כל מהותו הסתרה; (4) זו בדיוק הטענה שהכותבת דוחה: ההקפדה רק נראית כנאמנות.
טעות נפוצה: לבחור ב־(4), כי ההקפדה על כל מילה נשמעת כמו נאמנות. הביטוי מלמד שזו נאמנות מדומה.
שאלה 11 · פירוש מילה: מסורבלים
לפניכם משפט ממאמר 1, ובו מילה מודגשת.
"המשפטים ארוכים ומסורבלים, משום שהם שומרים על סדר המילים של שפה זרה" (פסקה ד).
מבין המילים שלפניכם הקיפו את המילה או הצירוף שמבטאים את משמעות המילה "מסורבלים" במשפט זה.
(1) מדויקים
(2) כבדים ומגושמים
(3) מיושנים
(4) מבולבלים
◂ פתרון מלא לשאלה 11
(2)
התשובה: (2) כבדים ומגושמים.
הסבר: "מסורבל" הוא דבר כבד, מגושם וקשה לטפל בו או לקרוא אותו. משפט מסורבל הוא משפט שאינו זורם, שהקורא נתקע בו.
בדיקה בהקשר: הסיבה שהכותבת נותנת – "שומרים על סדר המילים של שפה זרה" – גורמת למשפט להיות כבד ולא טבעי, ולא בהכרח לא נכון או לא ברור. מציבים: "המשפטים ארוכים וכבדים ומגושמים" – מתאים.
מדוע לא: (1) "מדויקים" – אולי התרגום המילולי מדויק, אבל זו אינה משמעות המילה, והכותבת מתכוונת לביקורת; (3) "מיושנים" – אין במשפט עניין של זמן; (4) "מבולבלים" – מתאר חוסר סדר בתוכן, ואילו "מסורבל" מתאר כבדות בצורה.
טעות נפוצה: לבחור ב־(4), כי משפט מסורבל אכן קשה להבנה. אבל משמעות המילה היא כבדות וגמלוניות, לא בלבול.
שאלה 12 · פירוש מילה: שנונה
לפניכם משפט ממאמר 2, ובו מילה מודגשת.
"פרק שכל העלילה שבו נשענת על בדיחה שנונה" (פסקה ג).
מבין המילים שלפניכם הקיפו את המילה או הצירוף שמבטאים את משמעות המילה "שנונה" במשפט זה.
(1) ארוכה ומפורטת
(2) חריפה ומחוכמת
(3) עוקצנית ופוגענית
(4) ישנה ומוכרת
◂ פתרון מלא לשאלה 12
(2)
התשובה: (2) חריפה ומחוכמת.
הסבר: "שנון" (מן השורש ש-נ-ן, כמו "לשַׁנֵּן" במשמעות לחדד) – חד, חריף. בדיחה שנונה היא בדיחה מחוכמת וחדה, שמצחיקה בזכות תחכום, כמו משחק מילים.
בדיקה בהקשר: הבדיחה "מבוססת על שתי משמעויות של מילה אנגלית אחת" (פסקה ג) – כלומר משחק מילים מחוכם. מציבים: "בדיחה חריפה ומחוכמת" – מתאים.
מדוע לא: (3) "עוקצנית ופוגענית" – חדות יכולה להיות גם פוגענית, אבל אין בהקשר שום רמז לפגיעה: זו בדיחה בספר ילדים שכולם צוחקים ממנה; (1) "ארוכה ומפורטת" – אין קשר לאורך; (4) "ישנה ומוכרת" – בלבול עם הצליל של "ישנה" (מן השורש י-ש-ן), שאין לו קשר למילה.
טעות נפוצה: לבחור ב־(4) בגלל הדמיון הצלילי בין "שנונה" ל"ישנה" – אין ביניהן קשר בשורש (ש-נ-ן לעומת י-ש-ן).
שאלה 13 · מילה חלופית: בטרם
לפניכם משפט ממאמר 2, ובו מילה מודגשת.
"ההכרעות מתחילות עוד בטרם אני מתרגם משפט שלם" (פסקה ב).
כתבו מילה או צירוף שיכולים להחליף את המילה "בטרם" במשפט זה ולשמור על משמעות המשפט.
______
◂ פתרון מלא לשאלה 13
לפני ש־ ("ההכרעות מתחילות עוד לפני שאני מתרגם משפט שלם"). מתקבלים גם: קודם ש־, עוד לפני ש־.
התשובה: "לפני ש־" – "ההכרעות מתחילות עוד לפני שאני מתרגם משפט שלם". חלופות נכונות: "קודם ש־", "קודם שאני מתרגם".
הסבר: "בטרם" היא מילת זמן במשלב גבוה שפירושה "לפני ש־": היא מציינת שפעולה אחת (ההכרעות) מתרחשת מוקדם יותר מפעולה אחרת (תרגום המשפט). לנדאו מסביר שההכרעה על שמות הדמויות קודמת לתרגום המשפטים עצמם.
בדיקה: מציבים את החלופה במשפט וקוראים אותו כולו – המשמעות צריכה להישאר זהה, והמשפט תקין ("לפני שאני מתרגם" – שימו לב ל־ש' הצמודה).
טעות נפוצה: לכתוב "לפני" בלי ש־ ("לפני אני מתרגם") – משפט לא תקין; או לכתוב "אחרי ש־" / "בזמן ש־" – משנים את יחס הזמן.
פרק שני – הבעה בכתב (40 נקודות)
ההוראות לחלק זה
בחרו באחד מן הנושאים 14–15, וכתבו עליו מאמר בהיקף של כ־300 מילים לפי ההוראות.
הקפידו על כתב ברור, על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
תוכלו לכתוב טיוטה בעמודים 10–11.
שאלה 14 · מאמר טיעון: התאמת ספרים מתורגמים לקוראים
התאמת ספרים מתורגמים לקוראים
מתרגמים רבים של ספרי ילדים ונוער מחליפים שמות של דמויות, מאכלים, חגים ובדיחות, כדי לקרב את הספר לעולמו של הקורא העברי. יש המברכים על כך: הספר נעשה מובן ומהנה יותר. ויש המתנגדים: לדעתם השינויים פוגעים ביצירה ובסופר, מסתירים מן הקוראים תרבות אחרת ומונעים מהם להכיר את העולם.
כתבו מאמר טיעון, והביעו בו את עמדתכם בשאלה אם ראוי להתאים ספרים מתורגמים לתרבותם של הקוראים. נמקו את דבריכם, ובססו אותם על דוגמאות. תוכלו להיעזר במאמרים שקראתם.
◂ חיבור לדוגמה והסבר לשאלה 14
לתרגם את החוויה, לא רק את המילים
ילד ישראלי הקורא ספר מתורגם פוגש לעיתים קרובות דמויות ששמן נשמע עברי, אוכלות מאכלים מוכרים וצוחקות מבדיחות בעברית. יש הרואים בשינויים האלה פגיעה ביצירה ובסופר. לדעתי, ראוי להתאים ספרי ילדים מתורגמים לעולמם של הקוראים, כל עוד ההתאמה נועדה לשמור על חוויית הקריאה ולא למחוק את התרבות שבספר.
ראשית, ספר ילדים נכתב כדי להצחיק, לרגש ולסקרן, ולא כדי למסור מידע. אם הבדיחה אינה מובנת, הספר נכשל במשימתו העיקרית. עומרי לנדאו, מתרגם ספרי ילדים, מספר כיצד החליף בדיחה אנגלית שנשענה על משחק מילים בבדיחה עברית על המילה "קרן", וכך צחקה בתו במקום שבו צוחקים הילדים בשפת המקור. כפי שכותבת המתרגמת נועה ברקאי, השאלה החשובה היא מה המשפט עושה לקורא, ולא רק מה כתוב בו.
שנית, ההתאמה מקרבת ילדים לקריאה. ילד צעיר שנתקל בכל עמוד בשמות קשים להגייה ובמנהגים זרים מתעייף מהר וסוגר את הספר. ספר שמדבר אליו בשפה טבעית מעודד אותו להמשיך לקרוא, ובהמשך גם לבחור ספרים קשים יותר בעצמו. אני זוכרת שבילדותי אהבתי במיוחד ספרים מתורגמים שבהם הדמויות דיברו כמו חבריי לכיתה, ובזכותם נעשיתי קוראת נלהבת. בגיל מבוגר יותר כבר יכולתי ליהנות גם מספרים שהשאירו את הזרות כפי שהיא.
המתנגדים טוענים שההתאמה מסתירה מן הילדים תרבות אחרת ומונעת מהם להכיר את העולם. אכן, ספרות מתורגמת היא חלון לארצות רחוקות, ואין להפוך כל ילד אמריקני לילד ישראלי. עם זאת, ההתאמה הראויה אינה מוחקת את הרקע: הנופים, החגים ואורח החיים נשארים בספר, ורק בדיחה או שם שאינם עוברים לעברית מוחלפים. יתרה מזו, החלופה – הערת שוליים שמסבירה כל בדיחה – הורגת את ההומור ואינה מלמדת דבר על התרבות. ודווקא ילד שאהב את הספר ירצה לדעת עוד על הארץ שבה הוא מתרחש.
לסיכום, מתרגם ספרי ילדים צריך להיות נאמן קודם כול לחוויה של הקורא. התאמה מושכלת, שמשנה רק את מה שנחוץ, משרתת גם את הסופר וגם את הקוראים. לכן על המתרגמים להתאים את הספרים בזהירות, ועל ההורים לבחור לילדיהם תרגומים כאלה.
(מספר מילים: 295, בלי הכותרת)
מבנה המאמר:
1. כותרת – מנוסחת כעמדה וכניגוד ("לתרגם את החוויה, לא רק את המילים").
2. פתיחה – הצגת התופעה (ספרים מתורגמים שהותאמו לקורא העברי), הצגת העמדה הנגדית בקצרה, והעמדה במפורש: ראוי להתאים, כל עוד ההתאמה שומרת על החוויה ואינה מוחקת את התרבות.
3. נימוק ראשון + דוגמה ("ראשית") – ספר ילדים נועד לחוויה, ובדיחה שאינה מובנת מכשילה אותו; דוגמת הבדיחה על "קרן" ממאמר 2, ורעיון "מה המשפט עושה לקורא" ממאמר 1 – שניהם עם ייחוס לכותבים.
4. נימוק שני + דוגמה ("שנית") – ההתאמה מקרבת ילדים לקריאה; דוגמה מניסיון אישי.
5. טיעון נגדי והפרכתו ("המתנגדים טוענים... אכן... עם זאת... יתרה מזו") – הסתרת תרבות אחרת; הודאה חלקית (ספרות היא חלון לעולם) והפרכה: ההתאמה מחליפה רק את מה שאינו עובר, והחלופה (הערות שוליים) הורגת את ההומור.
6. סיום ("לסיכום") – חזרה על העמדה בניסוח חדש והמלצה מעשית למתרגמים ולהורים.
מילות קישור: ראשית, שנית (מנייה); כפי ש... (ייחוס והסתמכות); אכן... עם זאת (ויתור והסתייגות); יתרה מזו (הוספה והעצמה); לכן (מסקנה); לסיכום.
איך המאמר עומד ברכיבי ההערכה:
תוכן ומבנה: ציר רעיוני – עמדה אחת ברורה (בעד התאמה מושכלת) שכל הנימוקים משרתים; כל נימוק בפסקה נפרדת עם דוגמה. פתיחה וסיום הולמים מאמר טיעון. מודעות לנמען – התופעה מוצגת כך שגם מי שלא קרא את הנושא יבין אותה. רלוונטיות – אין סטייה לנושאים צדדיים. קישוריות – מילות קישור ומאזכרים ("השינויים האלה", "ההתאמה הראויה"). ארגון – חמש פסקות.
כתיבה בזיקה למקורות: המאמר משתמש בשני המאמרים שבנספח, מזכיר את הכותבים בשמם ("עומרי לנדאו, מתרגם ספרי ילדים, מספר...", "כפי שכותבת המתרגמת נועה ברקאי") ומנסח את רעיונותיהם במילים חדשות, בלי להעתיק משפטים. הרעיונות מן המקורות משמשים לביסוס עמדת הכותבת ולא במקומה.
לשון ומבע: משלב רשמי ואחיד; התאם ("ספר ילדים נכתב", "ההתאמה הראויה אינה מוחקת"); מבנה "גם... וגם"; אוצר מילים עשיר (מושכלת, נלהבת, משימתו העיקרית); פסיק אחרי מילות קישור הפותחות משפט; נקודתיים לפני פירוט.
עמדה הפוכה – גם היא מתקבלת: אפשר לטעון נגד ההתאמה – ספר מתורגם הוא הזדמנות להכיר תרבות אחרת, ושינוי שמות ומנהגים מטשטש אותה; המתרגם אינו רשאי לכתוב במקום הסופר ("משפטים שהסופר לא כתב מעולם", מאמר 2); וילדים מסוגלים להבין יותר משמבוגרים מניחים. ואז להפריך את טענת ההנאה בטענה שתרגום ספרותי טוב יכול להעביר את החוויה גם בלי לשנות את הרקע התרבותי. הציון נקבע לפי איכות הטיעון, לא לפי העמדה.
טעויות נפוצות: סיכום המאמרים שבנספח במקום טיעון אישי; העתקת משפטים שלמים מן המאמרים; עמדה לא ברורה ("יש בעד ויש נגד") בלי הכרעה; דוגמות כלליות בלי פירוט; משלב דיבורי; היקף קצר בהרבה מכ־300 מילים.
שאלה 15 · מאמר טיעון: פשרה
פשרה
יש הרואים בנכונות להתפשר – בין חברים, בין בני משפחה, בין קבוצות בחברה ובין מדינות – סימן לבגרות ולתבונה. ויש הרואים בה חולשה וּויתור על עקרונות.
כתבו מאמר טיעון, והביעו בו את עמדתכם בנוגע לפשרה. נמקו את דבריכם, ובססו אותם על דוגמאות.
◂ חיבור לדוגמה והסבר לשאלה 15
פשרה היא כוח, לא חולשה
כמעט בכל יום אנחנו נדרשים להתפשר: עם בני המשפחה על תוכנית לסוף השבוע, עם חברים לכיתה על חלוקת העבודה ועם השכנים על הרעש בבניין. יש הרואים בכל פשרה ויתור על עקרונות וסימן לחולשה. אני סבורה כי הנכונות להתפשר היא דווקא סימן לבגרות ולתבונה, משום שהיא מאפשרת לחיות יחד ולהשיג יותר ממה שמשיג כל צד לבדו.
ראשית, הפשרה שומרת על מערכות יחסים. כאשר כל צד מתעקש על עמדתו עד הסוף, הוויכוח הופך למאבק שיש בו מנצח ומפסיד, והמפסיד נושא עמו טינה. לעומת זאת, כאשר כל צד מוותר מעט, שניהם יוצאים בתחושה שהתחשבו בהם. נוסף על כך, הפשרה מלמדת אותנו להקשיב ולהבין שגם לצד השני יש צרכים ונימוקים. כך, למשל, קבוצת תלמידים שמכינה עבודה משותפת יכולה לריב שבועות על נושא העבודה, אך אם תשלב רעיונות של כמה חברים, היא תסיים בזמן ותשמור על הקשר הטוב.
שנית, הפשרה מאפשרת להשיג הישגים גדולים שלא היו מושגים בדרך אחרת. הסכם השלום בין ישראל למצרים, שנחתם בשנת 1979, חייב את שני הצדדים לוויתורים קשים: ישראל החזירה את חצי האי סיני, ומצרים הכירה בישראל וחתמה עמה על שלום. ההסכם עומד בתוקפו עשרות שנים, והוא מוכיח שפשרה יכולה להיות פרי של אומץ ולא של פחד.
המתנגדים לפשרה טוענים שמי שמתפשר מוותר על האמת שלו ומלמד את האחרים שאפשר ללחוץ עליו. אכן, יש עניינים שאין להתפשר עליהם, כמו כבוד האדם, יושר וזכויות היסוד. אבל רוב המחלוקות בחיינו אינן נוגעות בעקרונות האלה, אלא באינטרסים, בהעדפות ובהרגלים. יתרה מזו, דווקא מי שמסוגל להתפשר בעניינים הקטנים זוכה באמון, ולכן קל לו יותר לשכנע אחרים כאשר הוא עומד על עיקרון חשוב באמת. מי שמבחין בין השניים יודע לעמוד על שלו במקום הנכון ולוותר בכל השאר.
לסיכום, פשרה אינה כניעה אלא בחירה מודעת. היא דורשת הקשבה, ענווה ויכולת לראות את העולם גם מעיניו של האחר. לכן ראוי ללמד ילדים ובני נוער לנהל משא ומתן ולהתפשר בחוכמה, כדי שיידעו לחיות בחברה מגוונת.
(מספר מילים: 297, בלי הכותרת)
מבנה המאמר:
1. כותרת – מבטאת את העמדה וכוללת ניגוד ("פשרה היא כוח, לא חולשה").
2. פתיחה – הצגת התופעה מעולמה של הכותבת (פשרות יומיומיות), הצגת הטענה הנגדית, והעמדה: הנכונות להתפשר היא סימן לבגרות ולתבונה.
3. נימוק ראשון + דוגמה ("ראשית") – פשרה ברמת הפרט והקבוצה: שומרת על מערכות יחסים ומלמדת להקשיב; דוגמת העבודה המשותפת בכיתה.
4. נימוק שני + דוגמה ("שנית") – פשרה ברמת המדינות: מאפשרת הישגים גדולים; דוגמת הסכם השלום בין ישראל למצרים (1979).
5. טיעון נגדי והפרכתו ("המתנגדים טוענים... אכן... אבל... יתרה מזו") – ויתור על האמת וחולשה מול לחץ; הודאה חלקית (יש עקרונות שאין להתפשר עליהם) והפרכה: רוב המחלוקות נוגעות באינטרסים ולא בעקרונות, ומי שמתפשר בקטנות זוכה באמון.
6. סיום ("לסיכום") – חזרה על העמדה בניסוח חדש ("פשרה אינה כניעה אלא בחירה מודעת") והמלצה מעשית לחינוך.
שימו לב: הנושא מזכיר פשרה "בין חברים, בין בני משפחה, בין קבוצות בחברה ובין מדינות" – לכן המאמר מביא דוגמות מכמה רמות (משפחה, כיתה, שכנים, מדינות). כך הוא נענה לנושא במלואו.
מילות קישור: ראשית, שנית (מנייה); לעומת זאת (ניגוד); נוסף על כך, יתרה מזו (הוספה); כך, למשל (הדגמה); אכן... אבל (ויתור והסתייגות); לכן (מסקנה); לסיכום.
איך המאמר עומד ברכיבי ההערכה:
תוכן ומבנה: עמדה אחת ברורה; כל נימוק מבוסס על דוגמה מוחשית; פתיחה וסיום הולמים; הצגה הוגנת של הצד השני והפרכתו בהבחנה בין עקרונות לאינטרסים. ארגון – חמש פסקות, כל אחת עם משפט מפתח בפתיחתה.
כתיבה בזיקה למקורות: נושא זה אינו קשור למאמרים שבנספח, ולכן הטיעון נשען על ידע כללי ועל ניסיון. עובדה היסטורית (הסכם השלום עם מצרים) מובאת בקצרה ובדיוק, ומשמשת דוגמה לנימוק ולא סטייה ממנו.
לשון ומבע: משלב רשמי; התאם ("הפשרה שומרת", "ההסכם עומד", "רוב המחלוקות... אינן נוגעות"); מבנה "אינה... אלא"; אוצר מילים מגוון (טינה, ענווה, אינטרסים, משא ומתן); פסיק אחרי מילות קישור הפותחות משפט; נקודתיים לפני פירוט.
עמדה הפוכה – גם היא מתקבלת: אפשר לטעון שפשרה מזיקה – היא מעודדת את הצד התקיף ללחוץ עוד, מטשטשת עקרונות ומשאירה את שני הצדדים לא מרוצים ("פשרה גרועה"); ולהביא דוגמות של עמידה על עיקרון שהביאה לשינוי חשוב. ואז להפריך את טענת השמירה על היחסים בטענה שיחסים בריאים נבנים על כנות ולא על ויתורים. הציון נקבע לפי איכות הטיעון.
טעויות נפוצות: כתיבת חיבור "בעד ונגד" בלי הכרעה; דוגמות כלליות ("בכל מקום צריך להתפשר") במקום דוגמות ממשיות; עיסוק רק ברמה אחת (חברים) כשהנושא רחב; הבאת עובדות היסטוריות לא מדויקות; סיום שמביא נימוק חדש.