בגרות בספרות 8215 - קיץ 2026

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש לענות על שלושה חלקים: (1) אילו ציפיות מעוררת הפתיחה; (2) אילו פרטים בפתיחה מעוררים אותן; (3) האם הציפיות מתממשות במהלך הסיפור או בסיומו. הרכיב הספרותי: הפתיחה והסיום, והיחס ביניהם (ציפיות הקורא והפרתן).

תשובה מלאה:
בסיפור "הזבוב" מאת קתרין מנספילד הפתיחה מעוררת שתי ציפיות: ציפייה גלויה לסיפור קליל על ביקור של ידיד ותיק, וציפייה סמויה לסיפור על אבל. במהלך הסיפור הציפייה השנייה כמעט מתממשת, אבל הסיום מפר את שתיהן.
הציפייה הראשונה: הסיפור נפתח בביקורו של מר וודיפילד הזקן במשרדו של ה"בוס". וודיפילד פרש מעבודתו אחרי שלקה בשבץ, ובני ביתו מניחים לו לצאת העירה רק ביום שלישי. הבוס, המבוגר ממנו, עדיין נמרץ ובריא, והוא מתגאה בפני האורח בשטיח, ברהיטים החדשים ובתנור החשמלי, ואחר כך מכבד אותו בוויסקי, משקה שבביתו של וודיפילד אינם מרשים לו לגעת בו. פרטים אלה מעוררים ציפייה לסיפור קליל, כמעט קומי, על שני זקנים שאחד מהם מתהדר בהצלחתו מול חולשת חברו.
הציפייה השנייה: כבר בפתיחה המספר מזכיר פרט קטן ומטריד: תצלום של נער במדים, התלוי במשרד שנים רבות, והבוס אינו מפנה אליו את תשומת לבו של האורח. ההימנעות הזאת מעוררת ציפייה שמאחורי הביטחון של הבוס מסתתר כאב, ושהסיפור עוד יגיע אליו.
המימוש החלקי: וודיפילד נזכר שבנותיו ביקרו בבלגיה בקבר בנו, וראו שם גם את קבר בנו של הבוס. הוא מתפעל מן הקברים המטופחים ומן השבילים הרחבים, ובאותה נשימה מתלונן על המחיר המופקע שגבו מבנותיו במלון על צנצנת ריבה קטנה. הפרט הקטנוני, הנאמר ליד הקבר, מרמז כבר כאן שהאבל נבלע בפרטי היום־יום. כך מתברר שהנער שבתצלום הוא בנו של הבוס, שנפל במלחמה לפני שש שנים. המספר מגלה שהבוס תכנן שבנו ימשיך אחריו את העסק, ושהאמין שהזמן לא ישכך את צערו. אחרי צאת האורח הוא מבקש מן השמש הזקן מייסי שלא יכניס אליו איש במשך חצי שעה, ומתכונן לבכות. עד כאן הציפייה לסיפור על אבל מתממשת.
ההפרה: הבוס אינו מצליח לבכות. דווקא אז הוא מבחין בזבוב שנפל לתוך קסת הדיו, מציל אותו ומתבונן בו מנקה את כנפיו. אחר כך הוא מטפטף עליו שוב ושוב טיפות דיו ובוחן אם יתאושש. בתחילה הוא מתפעל מאומץ לבו של הזבוב, המתאושש שוב ושוב, כמו שהבוס עצמו מתעקש להיראות חזק, אבל בסוף הזבוב מת. הבוס משליך אותו, נתקף תחושת אומללות עמומה, מבקש ממייסי נייר ספיגה חדש, ואינו מצליח להיזכר על מה חשב קודם לכן. הסיפור, שהבטיח בתחילתו קלילות ואחר כך אבל, מסתיים בשכחה ובאדישות.
המשמעות: הזבוב הנאבק שוב ושוב משקף את האדם הנשחק תחת מכות הגורל: את וודיפילד החולה, את הבן שנהרג, ואת הבוס עצמו. הבוס, המתעלל בזבוב כמו כוח עליון המכה בבני האדם, מתגלה כאדם שכבר אינו מסוגל להתאבל. הפער בין הציפיות שבפתיחה לבין הסיום הוא אפוא מקור המשמעות של הסיפור: הזמן והאדישות שוחקים אפילו את הכאב הגדול ביותר, כאב של אב על בנו, והאדם אינו מוכן להודות בכך אפילו בפני עצמו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להראות שבסיפור יש מעבר ממקום למקום, ולהסביר כיצד המעבר משקף שינוי במצבה החברתי או בעולמה הפנימי של דמות מרכזית, עם דוגמאות מן הסיפור. הרכיב הספרותי: עיצוב המרחב ותפקידו באפיון הדמות.
שימו לב: מי שעונה גם על שאלה 4 (על "חג מולד אחד") צריך לענות על שאלה זו על פי סיפור אחר, למשל אחד הסיפורים שבהצעות שבסוף התשובה.

תשובה מלאה:
בסיפור "חג מולד אחד" מאת טרומן קפוטה המסע של באדי מאלבמה לניו אורלינס ובחזרה הוא גם מסע פנימי: כל מעבר במרחב משקף שלב בהתבגרותו ובהתפכחותו.
המקום הראשון הוא העיירה הקטנה והמבודדת באלבמה, המוקפת יערות, חוות ונהרות. שם באדי, ילד להורים גרושים, גדל בבית קרובי משפחה, ובעיקר בחסותה של בת דודתו המבוגרת סוק. זה מרחב כפרי, פשוט ובטוח: באדי הולך יחף, סוק מעבירה את אצבעותיה בשערו ומנשקת אותו לפני השינה, והוא מאמין, כמוה, ש"הכול הוא רצונו של אלוהים". כשנודע לו שעליו לנסוע לאביו לחג המולד הוא בוכה: הוא מעולם לא עזב את העיירה, ואביו זר לו. סוק מנסה לרכך אותו ואומרת שאולי יראה שם שלג.
המעבר עצמו מתואר כמסע מפחיד: ילד נוסע לבדו באוטובוס, עם תווית שאמורה לשמור עליו, מרחק של כשש מאות וחמישים קילומטר, מחליף אוטובוס במוביל, ומגיע אל עיר רועשת "עם קרוניות של חשמלית מצלצלת" ואנשים זרים. באדי מספר שפחד מאוד וכעס על אביו, שהכריח אותו להיות רחוק מסוק בחג. כשהוא יורד מן האוטובוס, גבר גבוה מרים אותו בזרועותיו, צוחק ובוכה, ושואל אם אינו מכיר את אביו. הזרות בין האב לבן נחשפת כבר ברגע ההגעה. המעבר מן הכפר אל העיר מסמן את היציאה מן המרחב המוגן.
בניו אורלינס עולמו הפנימי של באדי מתערער. האב, איש מקסים ואמיד, גר בבית ורוד ויפה ברובע הצרפתי, מוקף חברים וחברות, וגורר את בנו לפגישות ולמסעדות. באדי סובל מן הנעליים, "חמות כמו הגיהינום וכבדות כמו עופרת", ומן הצדפות, ומתגעגע למאכלים הפשוטים של הבית. הנעליים העירוניות, מול ההליכה היחפה בבית, מבטאות את המחנק שהוא חש במקום הזר. גם ההבטחה של סוק אינה מתקיימת: בניו אורלינס לא יורד שלג. בלילה הוא מציץ ורואה את אביו מסדר את המתנות מתחת לעץ, ומבין שאין סנטה קלאוס, ולרגע אף תוהה אם סוק שיקרה לו. בדרך לתחנת האוטובוס האב השיכור אומר לו שאין אלוהים ואין סנטה קלאוס. העיר היא אפוא מקום של התפכחות ושל ערעור האמונה.
השיבה לאלבמה משקפת שינוי נוסף. בבית, במיטתו, באדי מספר לסוק הכול, והיא מסבירה לו שאלוהים פיזר את התפקיד של סנטה קלאוס בין כולנו, ולכן "כולם סנטה קלאוס". היא מוסיפה שעכשיו יורד שלג בין הכוכבים: השלג שלא ראה בעיר מופיע בבית, כדבר רוחני. באדי, שחזר עם דגם האווירון שקנה לו אביו, הולך עם סוק לדואר ושולח לאביו גלויה שבה הוא כותב שהוא אוהב אותו. הילד שחזר הביתה איננו הילד שיצא ממנו: הוא שומר על אמונתו, אבל הוא כבר יודע לתת ולחמול, גם כלפי האב שאכזב אותו.
המעבר ממקום למקום בסיפור, מן הכפר אל העיר ובחזרה, משקף אפוא את מסלול ההתבגרות של באדי: מתמימות, דרך התפכחות כואבת, אל אמונה בוגרת יותר ואל אהבה. הבית לא השתנה, אבל באדי חוזר אליו אחר.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "תארו" ו"הסבירו". יש לבחור אמצעי אחד בלבד מן השלושה (מוטיב, תקבולת או תיאורי סביבה), לתאר כיצד הוא בא לידי ביטוי בסיפור, כלומר באילו מקומות ובאיזו צורה, ולהסביר את תרומתו לבניית משמעות הסיפור. התשובה שלהלן בוחרת במוטיב: פרט (חפץ, דימוי או מצב) החוזר בסיפור כמה פעמים ונטען בכל פעם במשמעות.

תשובה מלאה:
בסיפור "האדרת" מאת ניקולאי גוגול בחרתי באמצעי המוטיב. האדרת חוזרת בכל שלבי הסיפור, ומשמעותה משתנה ומעמיקה: היא סמל למעמד החברתי, לזהות ולצורך האנושי בחום ובקרבה.
האדרת הישנה, סמל להשפלה: גיבור הסיפור, אקאקי אקאקייביץ', הוא פקיד זוטר במחלקה ממשלתית בפטרבורג, שתפקידו להעתיק מסמכים. הוא אדם ענו ובודד, שחבריו לעבודה לועגים לו ומפזרים פיסות נייר על ראשו. האדרת הישנה שלו בלויה ומטולאת, עד שהפקידים לועגים גם לה ושוללים ממנה אפילו את השם "אדרת". המספר מתאר את הכפור הצפוני של פטרבורג כאויב של הפקידים הקטנים, בעלי המשכורות הזעומות, וכשהקור חודר מבעד לאדרת, הוא מביא אותה אל החייט פטרוביץ', וזה קובע שאי אפשר לתקן אותה ושיש לתפור אדרת חדשה. האדרת הבלויה משקפת את מעמדו של אקאקי: אדם שאיש אינו רואה בו אדם.
האדרת החדשה, משמעות לחיים: כדי לחסוך את הכסף אקאקי מסתפק במועט: מוותר על תה בערבים, אינו מדליק נר, והולך בזהירות כדי לא לבלות את סוליות נעליו. אבל הוויתור אינו ממרר אותו: המחשבה על האדרת העתידה ממלאת את חייו, והמספר מתאר את קיומו כאילו נשא אישה, ואת האדרת כבת זוג שהולכת עמו בדרך החיים. האדרת היא אפוא תחליף לאהבה ולקרבה שאין לו. לצווארון בוחרים בפרוות חתול, כי פרוות צובל יקרה מדי, אבל מרחוק אפשר לחשוב שהיא צובל: גם האדרת החדשה היא חיקוי צנוע של מעמד גבוה יותר. כשהוא לובש אותה לראשונה, הפקידים מתעניינים בו לראשונה, ואחד הפקידים הבכירים עורך לכבודה מסיבה בביתו. האדרת משנה, לרגע, את מעמדו החברתי.
גזילת האדרת, התרסקות: בדרך חזרה מן המסיבה, בכיכר ריקה וחשוכה, אנשים זרים גוזלים ממנו את האדרת. אקאקי מנסה לקבל עזרה מן המשטרה, ולבסוף פונה ל"אישיות חשובה", פקיד רם מעלה שמתרברב בסמכותו וצועק עליו על שהעז לפנות אליו שלא כסדר. אקאקי יוצא אל הסופה בלי אדרת, חולה ומת זמן קצר אחר כך. כשהאדרת נלקחת ממנו, נלקחים ממנו גם המעמד, החום והתקווה, ואיתם החיים עצמם.
רוח הרפאים, היפוך: בסוף הסיפור מתפשטת בעיר שמועה על רוח רפאים של פקיד שגוזלת אדרות מעוברים ושבים. לילה אחד הרוח תופסת את "האישיות החשובה" עצמה וגוזלת את אדרתה, ומאז היא חדלה להופיע. האדרת, שהייתה סמל לחולשתו של אקאקי, הופכת לכלי של נקמה ושל צדק פנטסטי, והאיש החזק נבהל ומושפל כמו שהשפיל.
תרומת המוטיב למשמעות: החזרה על האדרת מראה שבחברה המתוארת בסיפור ערכו של אדם נקבע לפי לבושו ודרגתו ולא לפי היותו אדם. אקאקי זוכה לרגע של כבוד רק בזכות חפץ, ומאבד הכול כשהחפץ נגזל. האדרת היא גם המחסום היחיד בין האדם הקטן לבין העולם הקר: בלעדיה אקאקי חשוף לקור, לאלימות ולאדישות של השלטון. המוטיב חושף אפוא את הריקנות ואת האכזריות של עולם הפקידות, ומעורר חמלה כלפי "האדם הקטן" שהחברה מתעלמת ממנו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש לבחור ניגוד אחד, בין שתי דמויות או בין שני מקומות (לא שניהם), לתאר את שני צדדיו בפרטים מן הסיפור, ולהסביר כיצד הוא תורם למשמעות הסיפור. התשובה שלהלן בוחרת בניגוד בין שתי דמויות: סוק והאב.

תשובה מלאה:
בסיפור "חג מולד אחד" עומדות זו מול זו שתי הדמויות המבוגרות החשובות בחייו של באדי: בת דודתו סוק ואביו. הניגוד ביניהן הוא ניגוד בין שתי השקפות עולם, ובאדי, הנקרע ביניהן, צריך למצוא את דרכו.
סוק: אישה מבוגרת, לבנת שיער, נכה מעט, שבביתה באלבמה גדל באדי אחרי שהוריו הגרושים הפקירו אותו. באדי מתאר אותה כחברה הטובה ביותר שהייתה לו. היא מעניקה לו חום יום־יומי: מעבירה את אצבעותיה בשערו ומנשקת אותו לפני השינה. היא מחנכת אותו לאמונה, ובאדי מאמין, כמוה, שכל מה שקורה, טוב או רע, הוא רצונו של אלוהים. סוק אינה מבקשת ממנו דבר, ומה שהיא נותנת לו אינו חומרי: חום, ביטחון ותקווה. כשהיא משכנעת אותו לנסוע לאביו היא אומרת לו שאולי יראה שלג, הבטחה שמבטאת עולם תמים ורוחני.
האב: הוא ההפך הגמור. הוא איש העיר הגדולה, גבוה ונאה, חי בבית ורוד ויפה ברובע הצרפתי בניו אורלינס, מחזיק מכונית ומוקף חברים וחברות. על פי דברי אמו של באדי, הונו קשור למערכות יחסים עם נשים עשירות ומבוגרות ממנו. הוא מקסים את כולם, אבל אינו רואה את בנו: הוא גורר אותו לפגישות ולמסעדות, מתרברב בו, ואינו מבחין בסבלו בנעליים הכבדות ומול הצדפות. הוא גם תובע אהבה: "תן לי נשיקה. בבקשה. בבקשה." האב מסתיר את האמת: הוא עצמו מניח את המתנות מתחת לעץ, כאילו הביא אותן סנטה קלאוס. כשבאדי שואל אותו בערמומיות מה הוא ייתן לו, האב קונה לו את דגם האווירון היקר שבאדי ראה בחלון הראווה, כלומר מנסה לקנות את אהבת בנו בכסף. ובשיכרותו, בדרך לתחנת האוטובוס, הוא מכריז "אין אלוהים! אין סנטה קלאוס", ומאשים את המשפחה באלבמה.
הניגוד ברור אפוא בכמה מישורים: אמונה מול כפירה, נתינה שקטה מול תביעה של אהבה, מתנות של רגש מול מתנות של חומר, פשטות כפרית מול חומרנות עירונית, ואמת מול הסתרה.
תרומת הניגוד למשמעות: באדי נקרע בין שני העולמות, ואמונתו מתערערת בניו אורלינס, עד שהוא תוהה לרגע אם גם סוק שיקרה לו. אבל הסיפור אינו מסתיים בבחירה מוחלטת באחד הצדדים. כשבאדי חוזר הביתה, סוק מסבירה לו ש"מישהו יחיד לא יכול לעשות את כל מה שצריך לעשות", ולכן אלוהים פיזר את התפקיד של סנטה קלאוס בין כולנו. סנטה קלאוס הופך מדמות דמיונית לרעיון של נתינה, וסוק מוסיפה שעכשיו יורד שלג בין הכוכבים. באדי לומד ממנה שאמונה היא נתינה, ומיישם זאת דווקא כלפי האב: הוא שולח לו גלויה ובה הוא כותב שהוא אוהב אותו. כך הוא נותן לאביו את מה שהאב ביקש ולא קיבל, אבל בדרכה של סוק: לא מתוך תביעה אלא מתוך חמלה.
הניגוד בין הדמויות מבליט אפוא את מהלך ההתבגרות של באדי: מילד תמים לילד שמשלב בין שני העולמות, שומר על אמונתו ויודע לתת אהבה גם למי שאכזב אותו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להראות כיצד כל אחד משלושת המאפיינים של יצירה ארספואטית בא לידי ביטוי בסיפור: (1) המקורות של היצירה; (2) תהליכי היצירה; (3) דמות היוצר. כל מאפיין צריך דוגמה מן הסיפור והסבר.

תשובה מלאה:
"מי כמונו יודע" הוא סיפור ארספואטי: הוא מתאר מפגש בין שני סופרים בבית קפה, ובאמצעותו עוסק בשאלות מי הוא היוצר, איך כותבים ומאין באה היצירה.
דמות היוצר: בסיפור שני סופרים. הסופר האמריקאי מוצג כיוצר מתרברב ובטוח בעצמו: הוא מספר שכתב שלושה ספרים, שאחד מהם זכה בפרס בין־לאומי "שלא שמעתי עליו מעולם", מדבר מהר ופותח כל משפט שני ב"ומי כמונו יודע" (פסקה 1). הביטוי, שהוא גם שם הסיפור, יוצר בינו לבין המספר שותפות של "אנחנו, הסופרים", מעמד נבחר של יודעי סוד. המספר מתאר את התחושה בדימוי מוגזם: "תאומים סיאמיים" החולקים "לב אחד גדול וכואב", לב "שפועם כמו מטרונום ענקי שרק הוא ואני יכולים לשמוע". המטרונום, הכלי שקובע קצב לאמנים, מציג את הסופרים כמי ששומעים קצב סודי שאיש מלבדם אינו שומע. גם קורות חייו של הסופר מובאים ברשימה מהירה אחת (פסקה 2): לימודי כתיבה בהצטיינות, משפחה, ילד שנהרג בתאונת דרכים, גירושים, גיור, התפקרות ותנועה הדוגלת במינימליזם. הרשימה מעמידה אובדן נורא באותה שורה עם פרטי קורות חיים, וכך חושפת את הדמות כפוזה: חייו של היוצר הופכים בפיו לסיפור מרשים. המספר, לעומתו, הוא יוצר מהוסס: הוא מהנהן, אינו מעז לסתור, ומסתיר אפילו את מספר זוגות התחתונים שלו מחשש ש"זה ירחיק בינינו" (פסקה 3). הדימוי של הלב המשותף מתגלה אפוא כאירוני.
תהליך היצירה: הסופר האמריקאי מציג תאוריה של כתיבה. לדבריו היצירה היא "פעולת הסחה", "מראית עין של מציאות קרנבלית" שמסיחה את הדעת מן המציאות הקרה (פסקה 1). הוא מתגאה שיש בבעלותו רק עט אחד, וטוען שהמחשב מציב את הכותב "בעמדת חולשה", כי חשמל ועדכוני תוכנה עלולים לעמוד בינו לבין היצירה. המספר נגרר אחריו וחושב: "אולי באמת עדיף לכתוב בעט" (פסקה 3). הדיון הרציני לכאורה בכלי הכתיבה מוצב ליד ההשוואה המגוחכת לזוגות תחתונים, וכך הסיפור מגחיך את הדיבור הנפוח על "היצירה" ועל טקסי הכתיבה.
מקורות היצירה: בסוף הסיפור הסופר האמריקאי מצביע על השקיעה ומכריז שהכתיבה מאפשרת "לשמר את היופי הזה לנצח", ושהוא הולך לכתוב עליה, "בטון נחוש שנשמע כמעט כמו איום". המספר עונה "גם אני", כאילו נכנס לתחרות, אבל בינתיים, מתוך נימוס, הוא מסובב את ראשו, וצווארו מתחיל לכאוב. במשפט הסיום הוא כותב: "כבר אז ידעתי שהסיפור הבא שלי הולך להיות על מישהו שנתפס לו הצוואר" (פסקה 3). זו פואנטה אירונית: מקור היצירה של המספר איננו הנשגב (השקיעה) אלא הפרט הקטן, הגופני והמגוחך. ייתכן שהסיפור שקראנו הוא עצמו הסיפור על "מישהו שנתפס לו הצוואר", ובכך הסיפור מצביע על מקורו שלו.
כך שלושת מאפייני היצירה הארספואטית משמשים את הסיפור לאמירה על הכתיבה: יצירה אמיתית איננה פוזה של "מי כמונו יודע", אלא התבוננות כנה, ואפילו מצחיקה, בחוויה היום־יומית.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש (1) לתאר תהליך, כלומר שלבים, שבו נוצרת קרבה בין דמויות; (2) להסביר את תרומת התהליך למשמעות היצירה. התשובה צריכה להראות התפתחות בזמן, לא רק מצב של קרבה.

תשובה מלאה:
ברומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול מתואר תהליך הדרגתי שבו נוצרת קרבה בין וינסטון סמית' לג'וליה. התהליך הוא לב המרד של וינסטון במפלגה, וגם המקום שבו המשטר מוכיח את כוחו.
השלב הראשון, עוינות וחשד: וינסטון, חבר המפלגה החיצונית שעובד במשרד האמת, מבחין בג'וליה, צעירה שעובדת במחלקת הספרות וחוגרת את אבנט "הליגה נגד המין". הוא שונא אותה ומשוכנע שהיא מרגלת של משטרת המחשבות שעוקבת אחריו. הקרבה מתחילה אפוא מן ההפך שלה, ומשקפת את אווירת החשד שבה כל אדם עלול להיות מלשין.
השלב השני, הפתק: במסדרון ג'וליה נופלת לידו, ובשעה שהוא עוזר לה לקום היא תוחבת לידו פתק. כשהוא מצליח לקרוא אותו, בלי שהמסך יבחין בו, הוא מגלה שכתוב בו "אני אוהבת אותך". החשד מתהפך לתקווה.
השלב השלישי, המפגשים החשאיים: הם מתאמים פגישה בתוך המון בכיכר, ומשם יוצאים לפגישה בכפר, הרחק מן המסכים. שם הם מתעלסים, ווינסטון מבין שהתשוקה עצמה היא מעשה פוליטי: מעשה מרד במפלגה, שמנסה לעקור את הרגש ואת המיניות ולתעל אותם לשנאה ולסגידה לאח הגדול. אחר כך הם שוכרים חדר מעל חנותו של מר צ'רינגטון. בחדר נוצרים חיים משותפים כמעט רגילים: קפה וסוכר אמיתיים שג'וליה מביאה, ג'וליה מתאפרת, והם מתבוננים באישה ששרה בחצר. הקרבה מעניקה לווינסטון תחושת עבר, פרטיות ואנושיות. הקרבה חושפת גם הבדל ביניהם: ג'וליה מורדת כדי ליהנות ואינה מתעניינת בתאוריה, ואפילו נרדמת כשווינסטון קורא לה מן הספר של גולדשטיין, ואילו וינסטון מבקש להבין את המשטר. ההבדל מראה שהקרבה ביניהם נשענת לא על השקפה משותפת אלא על הצורך האנושי הבסיסי באהבה ובאמון.
השלב הרביעי, הקרבה כברית: יחד הם הולכים לאובריין, איש המפלגה הפנימית, ומצטרפים כביכול אל "האחווה". הם מוכנים לעשות כמעט כל דבר נגד המפלגה, אבל כשנשאלו אם יסכימו להיפרד ולא לראות זה את זה לעולם, הם מסרבים. הקשר ביניהם הוא הערך היחיד שאינם מוכנים לוותר עליו.
מול הקרבה האמיתית עם ג'וליה עומדת קרבה מדומה, עם אובריין. כבר מתחילת הרומאן וינסטון מרגיש שאובריין מבין אותו, וזוכר חלום שבו קול אומר לו שייפגשו "במקום שאין בו חושך". המפגש בביתו של אובריין נראה כשיא של אמון, אבל אובריין מתגלה כאיש המפלגה שמענה אותו, ו"המקום שאין בו חושך" מתברר כתאי משרד האהבה המוארים תמיד. האירוניה הזאת מראה שבעולם של "1984" אי אפשר לדעת למי מותר להתקרב.
התרומה למשמעות היצירה: תהליך היווצרות הקרבה מראה מה המשטר הטוטליטרי מבקש להרוס, את האהבה, הפרטיות והנאמנות האישית, ולכן הקרבה היא צורה של חירות. אבל הסוף מגלה את גבולות המרד: מר צ'רינגטון הוא איש משטרת המחשבות, המסך הסתתר בחדר, ושניהם נעצרים. בחדר 101, מול כלוב החולדות, וינסטון זועק שיעשו זאת לג'וליה ולא לו. כשהם נפגשים אחרי השחרור, כל אחד מודה שבגד בשני, ודבר לא נותר מן הקרבה. הרומאן מראה אפוא שהמשטר מסוגל לחדור גם לקשר האינטימי ביותר ולשבור אותו מבפנים. הקרבה, שנבנתה בהדרגה ובסכנה, היא מה שהופך את הבגידה בסוף למחרידה, ומה שמעניק לרומאן את כוח האזהרה שלו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לבחור זוג אחד בלבד, להראות את שני צדדיו ברומאן או בנובלה, ולהסביר כיצד הניגוד ביניהם בא לידי ביטוי, עם דוגמאות.

תשובה מלאה:
בנובלה "של עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק הניגוד בין אכפתיות לאדישות הוא ציר מרכזי: הקשר האכפתי בין ג'ורג' ללני מוצב מול עולם אדיש של פועלים נודדים ושל חווה שבה איש אינו דואג לאיש.
האכפתיות: ג'ורג' מילטון ולני סמול נודדים יחד מחווה לחווה. לני, גבר ענק וחזק עם מוגבלות שכלית, אוהב ללטף דברים רכים ואינו שולט בכוחו. ג'ורג', הקטן והפיקח, דואג לו מאז מותה של דודתו של לני: מנהל את הכסף, מדבר במקומו מול הבוס, ומזהיר אותו מפני הצרות. הם נאלצו לברוח מן העיירה וויד אחרי שלני אחז בשמלה של בחורה, ולכן ג'ורג' מורה לו, כבר בפרק הראשון, לחזור ולהסתתר בסבך ליד הנהר אם יסתבך שוב. ג'ורג' מתלונן שבלי לני היו חייו קלים, אבל אינו עוזב אותו. לסלים הוא מודה שבעבר נהג לעשות מלני צחוק, ופעם אמר לו לקפוץ לנהר, ולני, שאינו יודע לשחות, קפץ. מאז חדל מכך. האכפתיות שלו היא אפוא בחירה ולא רק הרגל. הסיפור החוזר על החווה הקטנה שתהיה להם, עם הארנבים שלני יטפל בהם, מבטא את האכפתיות: בניגוד לפועלים האחרים, יש להם זה את זה.
האדישות: עולם החווה הוא עולם של בדידות ושל חוסר אכפתיות. הדוגמה הבולטת היא הכלב הזקן של קנדי: קרלסון טוען שהכלב מסריח ואינו מועיל, ולוחץ עד שקנדי מסכים שיירה בו. קנדי, הזקן נכה היד, מבין שגם הוא יושלך כשלא יועיל עוד, ומצטער שלא ירה בכלב בעצמו. גם קרוקס, הפועל השחור, חי בבידוד בגלל צבע עורו, ואשתו של קרלי, שאיש אינו מדבר איתה, בודדה. קרלי עצמו תוקף את לני בלי סיבה, ולני מועך את כף ידו.
השיא, ושם הניגוד מגיע לשיאו: לני הורג בטעות את גור הכלבים שלו, ואחר כך את אשתו של קרלי, כשהוא מנסה להשתיק את צעקותיה. הפועלים, בהנהגת קרלי, יוצאים לצוד אותו כדי ללנץ' אותו. ג'ורג' מוצא את לני במקום המסתור ליד הנהר, מספר לו עוד פעם את החלום על החווה ועל הארנבים, ויורה בו בעורפו באקדח שלקח מקרלסון, כדי לחסוך ממנו מוות אכזרי בידי ההמון. זו אכפתיות בצורתה הטרגית, המקבילה למקרה הכלב של קנדי, אלא שג'ורג' עושה בעצמו את מה שקנדי התחרט שלא עשה. בסיום קרלסון, שאינו מבין דבר, תוהה מה מציק לשניים האלה. האדישות שלו היא מילת הסיום של הנובלה.
בין שני הקטבים עומדת דמותו של סלים, הפועל המוערך בחווה. הוא היחיד שמבין את הקשר בין ג'ורג' ללני, ובסוף הוא היחיד שמבין את מעשהו של ג'ורג', ואומר לו שלא הייתה לו ברירה. סלים מראה שאכפתיות אפשרית גם בעולם הקשה הזה, אבל היא נדירה. כך הנובלה בונה את הניגוד לא רק בין שתי דמויות אלא בין שתי דרכים לחיות: לדאוג לאחר, או לחיות בבדידות ולהתייחס לאחרים כאל כלים.
הניגוד בין אכפתיות לאדישות בונה אפוא את משמעות היצירה: בעולם קשה ואכזר, שבו אדם נמדד בתועלתו, החברות האכפתית היא הדבר היחיד שנותן משמעות לחיים, אבל היא שבירה, ואינה יכולה להגן מפני עולם אדיש.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש לתאר שלושה רכיבים: (1) הזמן שבו מתרחשת העלילה; (2) המציאות החברתית של אותה תקופה; (3) המקום. אחר כך יש להסביר כיצד התקופה והמקום תורמים לבניית משמעות היצירה, כלומר להראות שאינם רקע בלבד אלא משפיעים על העלילה, על הדמויות ועל הרעיון.

תשובה מלאה:
ברומאן "אל תיגע בזמיר" מאת הרפר לי העלילה מתרחשת בעיירה הקטנה מייקום שבמדינת אלבמה, בדרום ארצות הברית, באמצע שנות השלושים של המאה העשרים. התקופה והמקום אינם רקע בלבד: הם הכוח שמניע את העלילה ומעצב את משמעותה.
הזמן: הרומאן מתרחש בימי השפל הכלכלי הגדול. המספרת, סקאוט פינץ', מתארת את מייקום כעיירה ישנה ועייפה, חמה ואיטית, שבה אין לאנשים לאן למהר, כי אין מה לקנות ואין כסף לקנות בו. העוני ניכר בכל מקום: מר קנינגהם, חקלאי עני, משלם לאביה, עורך הדין אטיקוס, בתוצרת חקלאית ובעצי הסקה, כי אין לו כסף. בבית הספר סקאוט מסבירה למורה החדשה שוולטר קנינגהם הקטן לא ייקח ממנה כסף, כי הקנינגהמים אינם לוקחים דבר שאינם יכולים להחזיר.
המציאות החברתית והמקום: מייקום היא חברה סגורה ומדורגת. בראש הסולם משפחות ותיקות כמו הפינצ'ים, שהדודה אלכסנדרה מתגאה ביחוסן; מתחתיהן חקלאים עניים אך גאים כמו הקנינגהמים; בתחתית הלבנים משפחת יואל, החיה ליד מזבלת העיירה; ומחוץ לחברה הלבנה השחורים, החיים בשכונה נפרדת ומתפללים בכנסייה משלהם, שאליה לוקחת המבשלת קלפורניה את הילדים. בבית המשפט השחורים יושבים ביציע נפרד. אטיקוס מתמנה להגן על טום, והעיירה מענישה גם אותו: ילדים בבית הספר, ואפילו בן דוד מן המשפחה, לועגים לסקאוט משום שאביה מגן על אדם שחור.
תרומה למשמעות: על רקע זה מתנהל המשפט של טום רובינסון, פועל שחור שמואשם באונס מאיילה יואל. אטיקוס מראה בבית המשפט שידו השמאלית של טום משותקת, ואילו מי שהיכה את מאיילה היכה כנראה ביד שמאל, כמו אביה בוב יואל. הראיות מזכות את טום, אבל חבר המושבעים הלבן מרשיע אותו, כי בחברה של אותו מקום ואותה תקופה מילתו של לבן, אפילו של בוב יואל, גוברת על האמת. בהמשך טום נורה למוות כשהוא מנסה לברוח מן הכלא. כך הופכים התקופה והמקום את המשפט לביקורת חריפה על הגזענות ועל עוול שהחוק עצמו מגן עליו.
עוד לפני המשפט מתגלה כוחה של הדעה הקדומה: המון מגיע אל בית הכלא כדי לפגוע בטום, ומתפזר רק כשסקאוט פונה בתמימות אל מר קנינגהם ומדברת איתו על בנו. הסצנה מראה שבעיירה הקטנה, שבה כולם מכירים את כולם, ההמון מוחק את האחריות האישית, ופנייה אישית מחזירה אותה.
התקופה והמקום הם גם רקע להתבגרות של סקאוט ואחיה ג'ם, הלומדים בהדרגה לראות את פניה האמיתיים של העיירה. ג'ם בוכה אחרי פסק הדין. את המשמעות מסכם סמל הזמיר: אטיקוס אומר לילדים שחטא להרוג זמיר, וטום רובינסון ובו ראדלי, השכן המסתגר שמציל בסוף את הילדים מבוב יואל, הם חפים מפשע שהחברה פוגעת בהם. העיירה הדרומית של שנות השלושים מראה אפוא כיצד דעה קדומה הופכת לחוק, ומעמידה מולה את הצדק של אטיקוס ואת מבטם הנקי של הילדים.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "נמקו" ו"הדגימו". יש לנקוט עמדה (האם הקביעה מתאימה לווינסטון), לנמק אותה ולהדגים את המצב "לפני" ואת המצב "אחרי", ואת הגורם לשינוי. מותר להסתייג, ובלבד שהעמדה ברורה.

תשובה מלאה:
לדעתי הקביעה מתאימה מאוד לדמותו של וינסטון סמית' ב"1984": במהלך הרומאן הוא עובר שינוי עמוק, מאדם שמורד בסתר במפלגה לאדם שאוהב את האח הגדול. ואולם זה איננו שינוי של צמיחה והתבגרות אלא שינוי כפוי, שבו המשטר מוחק את האישיות ובונה אותה מחדש.
וינסטון בתחילת הרומאן: וינסטון הוא חבר המפלגה החיצונית בן שלושים ותשע, שעובד במשרד האמת ומשכתב ידיעות ישנות כך שיתאימו לקו המפלגה. כלפי חוץ הוא ממושמע, אבל בסתר הוא שונא את המשטר. בפרק הראשון הוא מתחיל לכתוב יומן במחברת ישנה שקנה בחנות של מר צ'רינגטון, מעשה שדינו מוות, ובו הוא כותב שוב ושוב "הלאה האח הגדול". הוא מחפש את העבר: הוא קונה משקולת זכוכית עם אלמוג, שהיא בעיניו שריד של עולם אחר. הוא מאמין באמת האובייקטיבית, ורושם ביומן שחירות היא החירות לומר ששתיים ועוד שתיים הם ארבע. הוא גם כותב שאם יש תקווה, היא בפרולים, ההמון שהמפלגה מזלזלת בו. בהמשך הוא מנהל רומן עם ג'וליה בחדר מעל החנות, ובביתו של אובריין הוא נשבע להצטרף ל"אחווה" ולפעול נגד המפלגה.
תהליך השינוי: וינסטון וג'וליה נעצרים בחדר. במשרד האהבה אובריין מענה אותו, לא כדי שיודה אלא כדי שיאמין. בעזרת כאב הוא מלמד אותו לקבל את ההיגיון של המפלגה, עד שווינסטון רואה חמש אצבעות כשמראים לו ארבע. השלב האחרון הוא חדר 101: מול כלוב החולדות, הפחד הגדול ביותר שלו, וינסטון זועק שיעשו זאת לג'וליה. בכך הוא בוגד בדבר האחרון שהיה שלו.
וינסטון בסוף הרומאן: וינסטון המשוחרר יושב בבית הקפה "עץ הערמון", שותה ג'ין ומשחק שחמט. בכתם אבק על השולחן הוא כותב "2+2=5", כלומר הוא מקבל את האמת של המפלגה. כשהוא פוגש את ג'וליה, שניהם מודים שבגדו זה בזה, ואין ביניהם עוד רגש. ובסוף, כשהוא שומע על ניצחון במלחמה, הוא מרגיש שגבר על עצמו, והמשפט החותם את הרומאן קובע כי הוא אוהב את האח הגדול.
הסתייגות: אפשר לטעון שהשינוי לא היה מפתיע לגמרי. כבר בתחילה וינסטון ידע שייתפס, וחזר על הרעיון "אנחנו המתים". המרד שלו היה פסיבי ובודד. אבל גם אם הסוף צפוי, השינוי עצמו גדול: מאדם שמבקש לשמר את האמת ואת האהבה, לאדם שאיבד את שתיהן.
את השינוי ממחישים גם החפצים והמקומות. משקולת הזכוכית עם האלמוג, שסימלה בעיני וינסטון את העבר ואת העולם הפרטי שבנה עם ג'וליה, מתנפצת ברגע המעצר. החדר מעל החנות, המקום שבו הרגיש חופשי, מתחלף בתאים המוארים של משרד האהבה, ולבסוף בבית הקפה "עץ הערמון", שבו ישבו בעבר מורדים שבורים שווינסטון ראה בתחילת הרומאן. כלומר וינסטון הופך בדיוק לדמות שראה בעבר ופחד ממנה. זהו מעגל סגור, שמראה כמה השינוי הוא תוצאה של מנגנון ולא של בחירה.
השינוי בדמותו של וינסטון הוא אפוא מרכז המשמעות של הרומאן. אורוול מראה שמשטר טוטליטרי אינו מסתפק בציות חיצוני, אלא משנה את האדם מבפנים, עד שהקורבן אוהב את מי שהרס אותו. זו האזהרה החריפה של "1984".

למה זו תשובה מלאה: