מתכונת 2 בספרות (שאלון 8215) - פתרון מלא
ספרות – שאלון 8215 (מסלול גמיש: סיפור ורומן) · במבנה של הבגרות · 7 שאלות · 1:45 שעות
מבחן מתכונת בספרות במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
סוג הבחינה: מתכונת לבחינת בגרות
מועד הבחינה: תשפ"ז, 2027
מספר השאלון: 8215
ספרות עברית וכללית
תוכנית הבגרויות הגמישה
הוראות
א. משך הבחינה: שעה וארבעים וחמש דקות.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
פרק ראשון: סיפור קצר – 60 נקודות
פרק שני: רומאן ונובלה – 40 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
שני הפרקים בבחינה הם חובה.
בפרק הראשון (סיפור קצר) יש לענות על שתי שאלות (2x30=60 נקודות).
בפרק השני (רומאן ונובלה) יש לענות על שאלה אחת (40 נקודות).
ג. חומר עזר מותר בשימוש: רשימת יצירות.
ד. הוראות מיוחדות:
(1) יש לרשום בראש כל תשובה את מספר הפרק ואת מספר השאלה שבחרתם לענות עליה.
(2) יש לשים לב לכתב, לכתיב, לפיסוק ולכללי הדקדוק.
(3) אין להדגים באמצעות אותה היצירה בתשובות שונות.
(4) לנבחנים אינטרניים: חובה לצרף למחברת הבחינה את רשימת היצירות שנלמדו.
לנבחנים אקסטרניים ונבחני משנה: תימסר רשימת יצירות.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בהצלחה!
פרק ראשון – סיפור קצר (60 נקודות)
ההוראות לפרק זה
ענו על שתיים מן השאלות 1–4 (לכל שאלה – 30 נקודות).
שימו לב: בשאלות 1–2 אפשר לענות גם על פי הסיפור "חג מולד אחד" מאת טרומן קפוטה.
אין להדגים באמצעות אותה היצירה בתשובות שונות.
שאלה 1 · אמצעי עיצוב
חלום או חזיון, מונולוג שבו הדמות פונה אל הקורא, חזרה על אירוע, אירוניה ותיאור מעבר מבית אל הדרכים הם אמצעים שבאמצעותם סופרים מעצבים את התפתחותה של דמות.
בחרו בשניים מאמצעים אלה, תארו את הופעותיהם בסיפור קצר שלמדתם, והסבירו את תרומתם להבנת השינוי שעוברת הדמות המרכזית.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש לבחור שניים מן האמצעים שברשימה, לתאר את הופעותיהם בסיפור, ולהסביר כיצד הם מעצבים את התפתחותה של הדמות המרכזית ואת השינוי שהיא עוברת.
תשובה מלאה:
בסיפור "גימפל תם" מאת יצחק בשביס־זינגר בחרתי בשני אמצעים: המונולוג שבו גימפל מספר את חייו לקורא, והחלומות שבסוף הסיפור.
האמצעי הראשון – המונולוג. גימפל, האופה של העיירה פרמפול, מספר בגוף ראשון ופונה לקורא כמו אל שומע. כבר בפתיחה הוא מספר שכולם קוראים לו "תם" ושותים בו, ומביא דוגמאות: מספרים לו שאביו ואמו קמו מקבריהם, ושהמשיח הגיע, והוא יוצא לראות. בהמשך הוא מספר שאנשי העיירה משיאים לו את אלקה, אישה שכולם יודעים מה טיבה, ושהיא יולדת זמן קצר מאוד אחרי החתונה וטוענת שהתינוק נולד לפני הזמן. פעם אחת הוא מוצא גבר במיטתה, ופעם אחרת את השוליה. בכל פעם הוא בוחר בסוף להאמין לה. המונולוג חשוב משום שהקורא שומע את הנימוקים שלו: הוא יודע שמרמים אותו, אבל בוחר בתמימות, משום שהאמונה עדיפה בעיניו על החשד. כך המונולוג משנה את דמותו בעיני הקורא – מטיפש לאדם בעל עמדה מוסרית.
האמצעי השני – החלומות. אחרי עשרים שנות נישואים אלקה חולה, ולפני מותה היא מתוודה שאף אחד מן הילדים אינו של גימפל. בלילה, כשגימפל ישן במאפייה, "רוח הרע" בא אליו בחלום ומפתה אותו: העולם כולו שקר, ולכן עליו לנקום באנשי העיר ולקלקל את הבצק שמהם יאכלו. גימפל ממלא אחר הדברים. אבל אז אלקה מופיעה בחלומו, עטופה בתכריכים, ונוזפת בו: אם היא הייתה שקרנית, האם הכול שקר? היא לא רימתה איש מלבד את עצמה. גימפל מתעורר, קובר את הלחם באדמה, עוזב את העיירה ויוצא לנדודים.
תרומת האמצעים להבנת השינוי: החלום הראשון מראה את הרגע היחיד שבו גימפל כמעט מאבד את עצמו, ומתפתה להפוך לרמאי כמו הסובבים אותו. החלום השני מחזיר אותו לדרכו, ומלמד שהשינוי אינו באופיו אלא בהבנתו. מן העיירה הקטנה, שבה הוא היה מושא ללעג, הוא עובר לעולם הגדול: הוא נודד, מספר סיפורים לילדים, ומבין שאין בעולם דברים שאינם קורים. בסוף המונולוג הוא מחכה למותו ולעולם שבו לא ילעגו לו ולא ירמו אותו. כך שני האמצעים מעצבים את התפתחותו של גימפל מן התם הנלעג אל האדם החכם, הסולח, שבחר בתמימות בעיניים פקוחות.
למה זו תשובה מלאה:
אירוניה וחזרה: המספר מתאר באירוניה את אקאקי אקאקייביץ', שכל עולמו העתקת מסמכים, ואת התפילה כמעט הדתית שלו לאדרת החדשה. הגזל ובקשת העזרה מן 'האישיות החשובה' חושפים אותו לחברה אכזרית, והוא מת. הסיום הפנטסטי, רוח הרפאים שגוזלת אדרות, הופך את הפקיד השקט לנוקם.
חזרה על אירוע: יונה מנסה שוב ושוב לספר על מות בנו – לקצין, לשלושת הצעירים, לשוער, לעגלון הצעיר – ואיש אינו מקשיב. החזרה מבליטה את הבדידות ההולכת וגוברת, עד שבסוף הוא מספר הכול לסוסה. השינוי הוא ההשלמה העצובה שרק בעל חיים יקשיב לו.
שאלה 2 · מפגש עם האחר
ענו על שני הסעיפים א–ב.
בסיפורים קצרים רבים דמות פוגשת אדם השונה ממנה ומעולמה.
תארו מפגש כזה בסיפור קצר שלמדתם, והסבירו מה מלמד היחס של הדמות אל האחר בתחילת המפגש על עולמה ועל דעותיה.
האם המפגש משנה את הדמות? הסבירו והדגימו, ונמקו מה תורם המפגש להבנת הסיפור.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש לתאר מפגש עם אדם שונה, ולהסביר מה היחס אליו בתחילה מלמד על הדמות.
תשובה מלאה:
בסיפור "קתדראלה" מאת ריימונד קרבר המספר, בעל ללא שם, פוגש את רוברט, אדם עיוור. רוברט הוא חבר ותיק של אשתו: לפני שנים רבות עבדה אצלו כקוראת, ומאז הם שומרים על קשר בהקלטות שהם שולחים זה לזה. אחרי מות אשתו של רוברט, הוא בא לבקר אותם ללילה.
מן הפתיחה המספר עוין לביקור. הוא אומר בגלוי שאינו רוצה עיוור בביתו, ושמושג העיוורון מוכר לו רק מן הסרטים. הוא לועג לרוברט, ומעיר הערות לא רגישות אפילו על אשתו המתה. מתחת ללעג יש קנאה: האישה חולקת עם רוברט עולם שלם של זיכרונות ושיחות, שבעלה אינו שותף לו.
גם יחסו לאשתו נחשף כאן. היא סיפרה לו שביום האחרון לעבודתה אצל רוברט הוא נגע בפניה, ושכתבה על כך שיר, והמספר מודה שהשיר לא הרשים אותו. הוא אינו מבין מה הייתה החוויה הזאת בשבילה. הוא אף מרחם על אשתו המתה של רוברט, משום שבעלה לא ראה אותה מעולם, כאילו הראייה בעיניים היא הדרך היחידה להכיר אדם.
כשרוברט מגיע, המספר מגלה שדעותיו הקדומות אינן מתאימות: לרוברט יש זקן מלא, והוא אינו מרכיב משקפיים כהים, ואפילו מעשן ואוכל בהנאה. התגובה הזאת חושפת כמה מצומצם עולמו של המספר: הוא רואה בעיוור "סוג" ולא אדם.
היחס מלמד על המספר יותר מעל רוברט: הוא אדם מסוגר, ציני ובודד, שאינו מקשיב באמת לאשתו, ושותה ומעשן כדי להעביר את הערבים. העיוורון בסיפור, כבר בשלב הזה, אינו של רוברט אלא שלו.
למה זו תשובה מלאה:
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו", "הדגימו" ו"נמקו". יש לומר אם המפגש משנה את הדמות, להדגים את השינוי, ולנמק מה המפגש תורם למשמעות.
תשובה מלאה:
ב"קתדראלה" המפגש משנה את המספר, בהדרגה. בערב, אחרי ארוחה ושתייה, האישה נרדמת, והשניים נשארים לבד מול הטלוויזיה, שבה משודרת תוכנית על קתדרלות. רוברט שואל את המספר איך נראית קתדרלה. המספר מנסה לתאר, ונכשל: הוא מגלה שאין לו מילים, ושגם הוא אינו יודע מה הקתדרלות אומרות לו.
רוברט מציע לצייר יחד. הוא מבקש נייר ועט, מניח את ידו על ידו של המספר, ומבקש ממנו לצייר. המספר מצייר קתדרלה, עם קשתות וחלונות, ורוברט מבקש ממנו לעצום את עיניו ולהמשיך. המספר ממשיך לצייר בעיניים עצומות, וגם כשמותר לו לפקוח אותן, הוא אינו פוקח. הוא יודע שהוא בתוך ביתו, אבל מתאר תחושה שאינו נמצא בתוך שום דבר, כאילו השתחרר, ושזה באמת משהו.
השינוי הוא היפוך של העיוורון והראייה. העיוור הוא שמלמד את הרואה לראות. המספר, שהתחיל את הערב בלעג ובבוז, מגיע בסופו לרגע של קרבה, של מגע ושל חוויה רוחנית שלא ידע קודם. המפגש עם האחר אינו רק מערער את דעותיו הקדומות, אלא פותח אותו לעולם פנימי שהיה סגור בפניו. כך הסיפור מלמד שראייה אמיתית היא היכולת לראות את האחר, ושהיא אפשרית רק כשמוותרים על המבט המתנשא.
למה זו תשובה מלאה:
גאולה, חברת קיבוץ, פוגשת בפרדס רועה בדואי צעיר. המפגש מעורר בה פחד ומשיכה, והקיבוץ כולו רואה בנוודים איום. המפגש אינו משנה לטובה: הוא נגמר באלימות ובכשת הצפע, ומבליט את הפחד מן האחר ואת החשדנות.
המספר, חייל צעיר, נפגש עם רועה ערבי שבוי. בתחילה הוא חלק מן הקבוצה שמשפילה אותו, אבל המפגש מעורר בו רחמים ומצפון, והוא מדמיין את חייו ואת ביתו של השבוי. השינוי נשאר פנימי: הוא אינו משחרר אותו, והסיפור מבקר את הפער בין התובנה למעשה.
שאלה 3 · חג מולד אחד
חג מולד אחד / טרומן קפוטה
לפניכם סיום הסיפור "חג מולד אחד". קראו אותו, וענו על השאלה שאחריו.
הגלויה שבאדי שולח לאביו כתובה בלשון של ילד. הצביעו על שני מאפיינים לפחות של לשון הגלויה, והסבירו מה תורמת לשון זו למשמעות הסיום.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הצביעו" ו"הסבירו". יש להצביע על שני מאפיינים של לשון הגלויה, לבסס כל אחד על ציטוט מן הקטע המודפס, ולהסביר מה תורמת לשון זו למשמעות הסיום. הרכיב הספרותי: לשון ועיצוב בקטע מודפס.
תשובה מלאה:
הגלויה שבאדי שולח לאביו בסיום הסיפור כתובה בלשון של ילד קטן, והמספר המבוגר מעתיק אותה כמות שהיא: "הנה מה שכתבתי לו:". דווקא הלשון הילדית, המשובשת, נותנת לסיום את כוחו.
מאפיין ראשון – שגיאות כתיב ולשון: באדי כותב "תוב" במקום טוב, "לדַבֵש" במקום לדווש, ו"אני יהיה" במקום אהיה. אלה שגיאות של ילד בן שש, כמעט שבע, כפי שאביו עצמו מתאר אותו. השגיאות מעידות שהגלויה נכתבה בידי הילד בעצמו, בלי שמבוגר תיקן אותה, ולכן היא אמיתית. ההצהרה "וכן אני אוהב אותך" אינה נוסחה מנומסת של גלויית חג אלא דבריו הכנים של באדי. הכנות הזאת עומדת מול עולם האב, שבו הקסם והמתנות היקרות מסתירים חוסר קשר אמיתי. השגיאות בולטות עוד יותר על רקע המשפטים שלפני הגלויה, הכתובים בלשון תקינה ומאופקת של המספר המבוגר: הקורא שומע בבת אחת את הילד שכתב ואת האיש שזוכר, ומבין שהמבוגר בחר לשמור על דברי הילד בלי לתקן אותם.
מאפיין שני – היעדר סימני פיסוק: הגלויה כולה היא משפט אחד ארוך, מ"שלום אבא" ועד "באדי", בלי פסיק ובלי נקודה עד הנקודה שאחרי החתימה. כך הדברים זורמים בנשימה אחת, כמו רגש שמתפרץ, והילד אינו עוצר אפילו כדי לעבור מנושא לנושא. המעבר החלק מ"אני לומד לדַבֵש באווירון שלי" אל "וכן אני אוהב אותך" מחבר במשפט אחד את המתנה שקיבל ואת האהבה שהוא מחזיר. היעדר הפיסוק יוצר גם עמימות: "שאתה מרגיש תוב אני כן" יכול להיקרא כקביעה שגם הילד מרגיש טוב, וגם כאישור פשוט, כמו תשובה לשאלה שלא נשאלה. העמימות מתאימה לילד שאינו יודע עדיין לנסח את רגשותיו, אבל יודע שהוא רוצה לומר לאביו משהו חשוב.
מאפיין שלישי – פשטות שמכילה עומק: במילים פשוטות כותב באדי "שבקרוב אני יהיה בשמים אז תסתכל טוב". על פני השטח זו גאווה ילדית באווירון, אבל הקורא שומע גם את "השמים" של עולמה הדתי של סוק, וגם בקשה מן האב להסתכל על בנו, אב שבניו אורלינס לא ראה את מצוקתו. האווירון, המתנה החומרית שהאב קנה כדי לזכות באהבת בנו, הופך בגלויה לחלק מהצהרת אהבה: באדי מספר לאביו מה הוא עושה במתנה, ובכך מראה לו שהיא חשובה לו.
התרומה למשמעות: לשון הגלויה הופכת את הקטע הקצר לשיאו הרגשי של הסיפור. סיום הסיפור מעביר אמת גדולה, חמלה ואהבה של ילד כלפי אב שלא גידל אותו, בטקסט קצרצר ומשובש. הלשון הילדית מראה שבאדי התבגר ברגשותיו, אבל לא איבד את תמימותו ואת כנותו. היא גם מסבירה מדוע האב שמר את הגלויה, שנקנתה "בסנט", בכספת: ערכה לא היה בצורתה או במחירה אלא בכנות שבה. כך הסיום מבטא את רעיון הסיפור: הנתינה האמיתית היא נתינה של אהבה, ולא של דבר יקר. הילד, שלא ידע עדיין לכתוב כראוי, ידע כבר לתת.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 4 · סיפור שלא נלמד
סיפור שלא נלמד
לפניכם הסיפור "הילד החדש". קראו אותו, וענו על השאלה שאחריו.
המספר בסיפור מציג את עצמו כמי שעזר לעידו.
הסבירו והדגימו את הפער בין האופן שבו המספר רואה את עצמו לבין מה שהקורא מבין מן הסיפור. בתשובתכם התייחסו גם לציור שבסוף הסיפור.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להסביר את הפער בין דימוי העצמי של המספר לבין מה שהקורא מבין, להדגים אותו בכמה מקומות, ולהתייחס לציור שבסוף. הרכיב הספרותי: מספר בגוף ראשון שאינו אמין, ואירוניה דרמטית.
תשובה מלאה:
הסיפור מסופר בגוף ראשון בפי ילד, שפותח בהצהרה: "אני רוצה שיהיה ברור מההתחלה: אני הייתי היחיד בכיתה שעזר לעידו. כולם יגידו לכם את זה." הוא נשען על אישור המבוגרים: המורה ציפי אמרה זאת באסיפת ההורים, ואמו "קנתה לי גלידה". אבל כל מה שהוא מספר כדי להוכיח את עזרתו מראה לקורא דבר אחר.
דוגמה ראשונה: "עזרה" שהיא הדרה. הוא מודיע לעידו שאם ירצה לשחק "תצטרך להיות שוער. ככה זה אצלנו עם חדשים", ומסביר לו "שלא מביאים כריך עם טונה", ושאם הוא מביא, "עדיף לאכול אותו בשירותים". המספר מציג את עצמו כמורה דרך, והקורא רואה מי שמלמד את החדש את מקומו בתחתית.
דוגמה שנייה: "עזרה" שהיא ניצול. בעבודה על עונות השנה "עידו צייר את כל הציורים", והמספר כתב את השמות, "את שלי ראשון". המורה משבחת אותו: "אני רואה שאתה לוקח אחריות", ו"עידו לא אמר כלום". גם עסקת הקלפים עם ליאור היא הגנה תמורת תשלום, וההגנה חלקית: "ליאור באמת עזב אותו. רוב הזמן."
דוגמה שלישית: התחפושת. "זו הייתה הבדיחה שלי", וילדי כיתה ו' זורקים על עידו כדורי נייר. המספר מתגאה בכך שצעק "יופי, עידו!" הכי חזק, ואינו רואה שעידו עומד לבד מול כולם.
הציור שבסוף הוא נקודת המבט של עידו: ילד בשער, ו"מסביבו, מכל הכיוונים, עפים כדורים"; בצד, "ליד הגדר", עומד ילד "קטן מאוד, עם יד מורמת. אין לו פה". הילד הזה הוא המספר. הוא עומד דווקא "ליד הגדר", המקום שבו לפי דבריו עידו היה עומד בלעדיו. היד המורמת מזכירה את מי ש"הרמתי יד ראשון" כדי לקבל קרדיט, והפה החסר מבטא את האמת: מי שדיבר הרבה לא אמר דבר אמיתי ולא הגן על עידו. גם המשפט "תודה שלימדת אותי איך זה אצלכם" הוא אירוני.
בסיום המספר "לא בטוח למה הוא צייר אותי בלי פה, כי אני, כאמור, הייתי היחיד שדיבר איתו". המילה "כאמור" מחזירה אותו אל ההצהרה שבפתיחה, והקורא מבין את מה שהמספר אינו מבין. זו אירוניה דרמטית, והיא הופכת את הסיפור לביקורת על מי שבטוח בצדקתו.
למה זו תשובה מלאה:
פרק שני – רומאן ונובלה
ענו על אחת מן השאלות 5–7 (40 נקודות).
שימו לב: בשאלות 5–6 אפשר לענות גם על פי הרומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול.
שאלה 5 · בחירה מוסרית
ענו על שני הסעיפים א–ב.
ברומאנים ובנובלות רבים דמות נדרשת לבחור בין מה שנכון בעיניה ובין מה שמצפה ממנה הסביבה.
תארו בחירה מוסרית כזו של דמות ברומאן או בנובלה שלמדתם, והסבירו מה מחירה של הבחירה. הדגימו את דבריכם.
מה מלמדת הבחירה שתיארתם בסעיף א על משמעות הרומאן או הנובלה? הסבירו.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר בחירה מוסרית (מה נכון בעיני הדמות מול ציפיות הסביבה), ולהסביר את מחירה, עם דוגמאות.
תשובה מלאה:
ברומאן "אל תיגע בזמיר" מאת הארפר לי הבחירה המוסרית המרכזית היא של אטיקוס פינץ', עורך דין בעיירה מייקומב שבאלבמה, בשנות השלושים. אטיקוס מתמנה להגן על טום רובינסון, אדם שחור שהואשם באונס של מאיילה יואל, בתו של בוב יואל.
הסביבה מצפה ממנו להגן על טום רק למראית עין. בחברה הגזענית של מייקומב, אדם לבן שמגן ברצינות על שחור נחשב בוגד בקהילתו. אבל אטיקוס בוחר להגן על טום במלוא כוחו. כשבתו סקאוט שואלת אותו מדוע, הוא מסביר שאם לא יעשה זאת, לא יוכל להרים את ראשו בעיירה, ולא יוכל עוד לומר לילדיו מה לעשות ומה לא לעשות. כלומר, הבחירה נובעת מן העיקרון שעליו הוא מחנך: יושר מוסרי שאינו תלוי בדעת הרוב.
מחירה של הבחירה כבד. ראשית, ילדיו, ג'ם וסקאוט, סופגים לעג בבית הספר ובעיירה, ושומעים את אביהם מכונה בכינויים גזעניים. שנית, יש סכנה ממשית: בלילה שלפני המשפט, קבוצת גברים מגיעה אל הכלא כדי לפגוע בטום, ואטיקוס יושב לבדו בפתח. רק הופעתה התמימה של סקאוט, שמדברת אל מר קנינגהם על בנו, מפזרת את האספסוף. שלישית, אחרי המשפט בוב יואל יורק בפניו של אטיקוס ומאיים עליו, ובסוף הרומאן הוא תוקף בחושך את ג'ם ואת סקאוט, וזרועו של ג'ם נשברת. המחיר אינו מוטל רק על אטיקוס: ילדיו משלמים אותו איתו, ודווקא בזה ניכר עד כמה הבחירה קשה – הוא יודע שהוא חושף אותם לסכנה, ובכל זאת אינו נסוג.
במשפט עצמו אטיקוס מראה שזרועו השמאלית של טום משותקת, ושהפגיעה בפניה של מאיילה נעשתה כנראה ביד שמאל, כלומר שטום לא יכול היה לפגוע בה כפי שתואר. בנאום הסיכום הוא פונה אל המושבעים ומזכיר להם שבבית המשפט כל בני האדם שווים. למרות זאת, חבר המושבעים הלבן מרשיע את טום. הבחירה המוסרית אינה משיגה את מטרתה המעשית, אבל היא חושפת את העוול בפני כולם, ובראשם בפני ילדיו.
למה זו תשובה מלאה:
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
הפועל: "הסבירו". יש לקשור את הבחירה המוסרית למשמעות הכוללת של היצירה.
תשובה מלאה:
הבחירה של אטיקוס מלמדת שמוסר אמיתי נמדד דווקא כשהוא עולה ביוקר ואין בו הבטחה להצלחה. אטיקוס יודע מראש שכנראה יפסיד, ומגן בכל זאת. כך הרומאן מעמיד יושר אישי מול חברה שלמה שמקבלת את העוול כדבר טבעי.
הבחירה היא גם חינוך. ג'ם וסקאוט רואים את אביהם עומד מול העיירה, ולומדים ממנו את העיקרון שהוא חוזר עליו: שאי אפשר להבין אדם עד שמנסים לראות את הדברים מנקודת מבטו. ג'ם, שמאמין בצדק, נשבר מן ההרשעה; סקאוט, בסוף הרומאן, עומדת במרפסת של בו ראדלי ורואה את הרחוב מעיניו.
המשמעות נקשרת גם למוטיב שבשם הרומאן. אטיקוס אומר לילדים שחטא להרוג זמיר, משום שהזמיר אינו מזיק לאיש, ורק שר. טום רובינסון, שנורה למוות בניסיון להימלט מן הכלא, הוא זמיר שנהרג. בו ראדלי, שמציל את הילדים מבוב יואל, הוא זמיר שאין לפגוע בו. ואכן, בסוף הרומאן השריף הק טייט מחליט לומר שבוב יואל נפל על סכינו, כדי לא לחשוף את בו לפרסום. אטיקוס, איש החוק, מקבל את ההחלטה. זו בחירה מוסרית נוספת, שמראה שהצדק אינו זהה תמיד לנוהל: לפעמים הוא דורש להגן על החלש גם מפני החוק עצמו.
למה זו תשובה מלאה:
המספר, חייל במלחמת העצמאות, משתתף בגירוש תושבי כפר ערבי. הוא מתקומם בלבו, משווה את הגולים לגלות של עמו, אבל אינו פועל. מחיר הבחירה בשתיקה הוא אשמה וייסורי מצפון, והנובלה מבקרת את מי שיודע ושותק.
ביום החתונה מתגלה שרוצ'סטר נשוי לברתה, שכלואה בעליית הגג. ג'יין אוהבת אותו, אבל מסרבת להישאר כפילגשו ועוזבת את ת'ורנפילד בלי כסף. המחיר הוא עוני ובדידות; הבחירה מלמדת על כבוד עצמי ועל עצמאות, והיא המאפשרת את השוויון ביניהם בסיום.
שאלה 6 · ניגוד ערכים
לפניכם רשימה של חמישה זוגות ביטויים מנוגדים: ציוויליזציה – פראות; תבונה – כוח; אחריות – הפקרות; תום – אשמה; פחד – אומץ.
בחרו בזוג אחד של ביטויים מנוגדים, והסבירו כיצד הניגוד ביניהם בא לידי ביטוי ברומאן או בנובלה שלמדתם.
הדגימו את דבריכם משלושה מקומות לפחות ביצירה.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
מה השאלה מבקשת:
יש לבחור זוג אחד של ביטויים מנוגדים, ולהסביר כיצד הניגוד ביניהם בא לידי ביטוי ביצירה, בשלוש דוגמאות לפחות. הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". הרכיב הספרותי: ניגוד ערכי שמגולם בדמויות, בסמלים ובאירועי העלילה.
תשובה מלאה:
ברומאן "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג הניגוד בין ציוויליזציה לפראות הוא ציר הרומאן כולו. קבוצה של נערים בריטים מגיעה לאי בודד אחרי התרסקות מטוס, בזמן מלחמה, בלי מבוגרים. לאורך העלילה הסדר שהם מביאים איתם מתפורר, והפראות משתלטת.
הציוויליזציה: בתחילה הנערים מנסים לחקות את העולם שממנו באו. הם בוחרים בראלף למנהיג, וקובעים כלל: מי שמחזיק בקונכייה רשאי לדבר באסיפה. הקונכייה היא סמל של סדר, של דמוקרטיה ושל דיבור מכבד. ראלף מתעקש להדליק אש איתות על ההר כדי שיצילו אותם, ולבנות בקתות. פיגי, הנער השמן והמושפל, מייצג את התבונה, ומשקפיו משמשים להדלקת האש: המדע בשירות הסדר.
הפראות: מולם עומד ג'ק, שמוביל את נערי המקהלה והופך אותם לציידים. הציד מתחיל כצורך במזון, והופך לתשוקה. ג'ק צובע את פניו, ומאחורי המסכה הוא משתחרר מבושה. הנערים רוקדים וקוראים קריאות ציד, ואת ראש החזיר הם מציבים על מקל כמנחה ל"חיה" שהם מפחדים ממנה: זה "בעל הזבוב".
מקום ראשון, האש שכבתה: אונייה עוברת סמוך לאי, אבל האש כבתה, כי הנערים שהיו אמורים לשמור עליה הלכו עם ג'ק לצוד. ראלף כועס, וג'ק מתגאה בחזיר שהרג. כבר כאן הניגוד הופך לעימות בין שתי דרכים: הצלה וחזרה לעולם, או ציד ושלטון של כוח.
מקום שני, מות סיימון: סיימון, הנער השקט, מגלה שה"חיה" שעל ההר היא בעצם גופת צנחן מת, ויורד לספר לאחרים. אבל באותו לילה, בסערה, הנערים רוקדים בטירוף סביב האש, חושבים שהוא ה"חיה", ומכים אותו למוות. גם ראלף ופיגי היו שם. הפראות כבר אינה משחק: היא רוצחת, ונוגעת גם במי שייצגו את הסדר.
מקום שלישי, מות פיגי: חבורתו של ג'ק גונבת את משקפי פיגי. ראלף ופיגי הולכים אל המצודה של ג'ק כדי לבקש אותם בחזרה, ופיגי מחזיק בקונכייה ומנסה לדבר בשם החוק והתבונה. רוג'ר מגלגל סלע מלמעלה, פיגי נהרג, והקונכייה מתנפצת. עם מות פיגי ושבירת הקונכייה, הסמלים האחרונים של הסדר נעלמים. הציידים יוצאים לצוד את ראלף ומציתים את האי.
הסיום: ראלף נמלט אל החוף, ושם פוגש קצין ימי שנחת באי. הקצין רואה נערים צבועים ומלוכלכים ומתפלא שנערים בריטים לא הצליחו לשמור על סדר. ראלף בוכה על אובדן התום ועל מות חברו. אבל גם הקצין שייך לעולם שמנהל מלחמה. הניגוד בין ציוויליזציה לפראות מתברר כניגוד שבתוך כל אדם: הסדר הוא מעטה דק, ומתחתיו הפראות מחכה.
למה זו תשובה מלאה:
תום – אשמה: רסקולניקוב, סטודנט עני, רוצח זקנה מלווה בריבית ואת אחותה, מתוך תאוריה שאדם יוצא דופן רשאי לחצות גבולות. מאז הוא מתייסר באשמה. מולו עומדת סוניה, שנאלצה להתפרנס בזנות כדי לפרנס את משפחתה, ובכל זאת שומרת על אמונה ועל תום פנימי. בעידודה רסקולניקוב מתוודה, ובסיביר מתחיל בו תהליך של כפרה.
תבונה – כוח: וינסטון מתעקש על האמת הפשוטה, שהעבר היה, ושאפשר לכתוב שחופש הוא החופש לומר ששתיים ועוד שתיים הן ארבע. המפלגה, באמצעות אובריאן, משתמשת בכוח כדי לשבור את התבונה: בחקירה וינסטון נאלץ לראות חמש אצבעות כשמראים לו ארבע. בסוף הכוח מנצח, ווינסטון אוהב את האח הגדול.
שאלה 7 · 1984
1984 / ג'ורג' אורוול
ביצירות רבות חל שינוי לא רק בדמות המרכזית, אלא גם בדמויות הקרובות אליה.
לדעתכם, האם חל שינוי בדמותה של ג'וליה ברומאן "1984"?
נמקו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
מה השאלה מבקשת:
שאלת עמדה: האם חל שינוי בדמותה של ג'וליה. הפועלים: "נמקו" ו"הדגימו". יש לתאר את ג'וליה בתחילת הקשר ואת ג'וליה בסוף, להשוות ביניהן, ולנמק את העמדה. הרכיב הספרותי: התפתחות דמות (דמות דינמית).
תשובה מלאה:
לדעתי חל שינוי עמוק בדמותה של ג'וליה ברומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול. אבל השינוי מתגלה לקורא רק בפרק האחרון, והוא נמסר דרך עיניו של וינסטון, כמו כל הרומאן.
ג'וליה בתחילת הקשר: ג'וליה היא בת עשרים ושש, ועובדת במחלקת הסיפורת של משרד האמת. כלפי חוץ היא נראית נאמנה למפלגה: היא חוגרת את החגורה הארגמנית של הליגה הצעירה נגד המין, ווינסטון, שאינו מכיר אותה, שונא אותה וחושד שהיא מרגלת. אבל מתברר שזו רק העמדת פנים. היא מעבירה לו בחשאי פתק שבו כתוב שהיא אוהבת אותו, ומארגנת בכישרון את פגישתם הראשונה בכפר, הרחק מן המסכים. בחדר שמעל חנותו של מר צ'רינגטון היא מביאה קפה, סוכר ושוקולד אמיתיים, ומתאפרת, דבר שאסור על חברות המפלגה. ג'וליה מלאת חיים, נועזת ופרקטית: היא יודעת לעקוף את הכללים ונהנית לשבור אותם.
טבע המרד שלה: המרד של ג'וליה אישי, לא אידאולוגי. היא אינה מתעניינת בשאלות על העבר, וכשווינסטון קורא לה מן הספר של גולדשטיין, היא נרדמת. היא מורדת כי היא רוצה ליהנות, לאהוב ולחיות. ובכל זאת היא מאמינה שיש בתוכם מקום שהמפלגה אינה יכולה להגיע אליו: הם עשויים להודות בכל דבר בחקירה, אבל המפלגה לא תוכל לגרום להם להפסיק לאהוב זה את זה.
ג'וליה בסוף: אחרי שחרורם ממשרד האהבה, וינסטון פוגש את ג'וליה במקרה בפארק, ביום קר. היא השתנתה: פניה חיוורות, יש לה צלקת ארוכה על המצח, וגופה, שהיה גמיש וחי, התעבה והתקשה, כך שכשהוא מחבק אותה הוא מרגיש כאילו הוא מחבק משהו נוקשה. אין בה עוד תשוקה. היא אומרת לו שבגדה בו, ושאחרי שבוגדים כך, אינך מרגיש עוד אותו דבר כלפי האדם האחר. הם נפרדים כמעט באדישות, בלי רצון להיפגש שוב.
הנימוק: ההבדל בין שתי התמונות מוכיח ששינוי של ממש חל בה. ג'וליה של ההתחלה הייתה כוח של חיים, ונראה היה שהמשטר אינו יכול לגעת בה, כי היא אינה מתעניינת בו. ג'וליה של הסוף מרוקנת מכל זה. גם האמונה שהייתה לה, שלמפלגה אין גישה אל הלב, התבררה כמוטעית: המשטר נכנס בדיוק לשם. אפשר אמנם לטעון שג'וליה תמיד הייתה פרקטית, ושהיא דואגת קודם כול לעצמה, ולכן הבגידה אינה מפתיעה. אבל ההבדל בין מי שבוחרת להעמיד פנים כדי לחיות לבין מי שאיבדה את הרצון לחיות הוא השינוי עצמו.
משמעות השינוי: השינוי בג'וליה מקביל לשינוי של וינסטון, ומאשר את מסר הרומאן: המשטר הטוטליטרי אינו מסתפק בציות. הוא הורס את הגוף, את התשוקה ואת האהבה, גם אצל מי שנראתה חסינה.
למה זו תשובה מלאה: