מתכונת 3 בספרות (שאלון 8215) - פתרון מלא
ספרות – שאלון 8215 (מסלול גמיש: סיפור ורומן) · במבנה של הבגרות · 7 שאלות · 1:45 שעות
מבחן מתכונת בספרות במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
סוג הבחינה: מתכונת לבחינת בגרות
מועד הבחינה: תשפ"ז, 2027
מספר השאלון: 8215
ספרות עברית וכללית
תוכנית הבגרויות הגמישה
הוראות
א. משך הבחינה: שעה וארבעים וחמש דקות.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
פרק ראשון: סיפור קצר – 60 נקודות
פרק שני: רומאן ונובלה – 40 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
שני הפרקים בבחינה הם חובה.
בפרק הראשון (סיפור קצר) יש לענות על שתי שאלות (2x30=60 נקודות).
בפרק השני (רומאן ונובלה) יש לענות על שאלה אחת (40 נקודות).
ג. חומר עזר מותר בשימוש: רשימת יצירות.
ד. הוראות מיוחדות:
(1) יש לרשום בראש כל תשובה את מספר הפרק ואת מספר השאלה שבחרתם לענות עליה.
(2) יש לשים לב לכתב, לכתיב, לפיסוק ולכללי הדקדוק.
(3) אין להדגים באמצעות אותה היצירה בתשובות שונות.
(4) לנבחנים אינטרניים: חובה לצרף למחברת הבחינה את רשימת היצירות שנלמדו.
לנבחנים אקסטרניים ונבחני משנה: תימסר רשימת יצירות.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בהצלחה!
פרק ראשון – סיפור קצר (60 נקודות)
ההוראות לפרק זה
ענו על שתיים מן השאלות 1–4 (לכל שאלה – 30 נקודות).
שימו לב: בשאלות 1–2 אפשר לענות גם על פי הסיפור "חג מולד אחד" מאת טרומן קפוטה.
אין להדגים באמצעות אותה היצירה בתשובות שונות.
שאלה 1 · בין מציאות לדמיון
בכמה סיפורים קצרים מתרחשים אירועים שאינם אפשריים במציאות, אבל הם מסופרים כאילו היו דבר רגיל.
הסבירו והדגימו כיצד משתלבים בסיפור קצר שלמדתם יסודות ריאליסטיים ויסודות שאינם ריאליסטיים (פלאיים, דמיוניים או אגדיים), ומה תורם השילוב ביניהם לבניית משמעות הסיפור.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להראות את שני סוגי היסודות בסיפור (ריאליסטיים ושאינם ריאליסטיים), להסביר כיצד הם משתלבים זה בזה, ולהסביר מה תורם השילוב למשמעות. נדרשות לפחות שתי דוגמאות.
תשובה מלאה:
בסיפור "איש זקן מאוד עם כנפיים עצומות" מאת גבריאל גרסיה מרקס היסוד הפלאי נכנס אל חיי היומיום של כפר עני, והמספר מתאר אותו בטון שקט ועניני, כאילו היה עוד מטרד של עונת הגשמים.
היסודות הריאליסטיים בולטים מן הפתיחה: גשם שנמשך ימים, סרטנים שפולשים לבית, תינוק חולה בקדחת, וריח רע. בתוך כל זה פֶּלָאיוֹ מוצא בחצרו, בבוץ, זקן עם כנפיים ענקיות. גם הזקן עצמו אינו נראה כמו מלאך מן הציורים: הוא קירח, לבוש סמרטוטים, כנפיו מרוטות ומלוכלכות, והוא מדבר בשפה שאיש אינו מבין. כלומר, היסוד הפלאי עצמו מתואר בפרטים ריאליסטיים ומכוערים.
השילוב מתבטא גם בתגובות של האנשים. השכנה, שנחשבת יודעת הכול, קובעת שזה מלאך שבא לקחת את הילד. בני הזוג נועלים אותו בלול התרנגולות. הכומר גונזגה בודק אם הזקן יודע לטינית, ומשלא ענה כראוי, מחליט לכתוב לממונים עליו ולחכות לתשובה. הסקרנים נוהרים לחצר, ואליסנדה גובה מהם דמי כניסה. כך המופלא הופך מהר מאוד לאטרקציה מסחרית ולעניין של ביורוקרטיה.
גם הניסים שמיוחסים לזקן משלבים פלא ומציאות באופן מגוחך. העיוור אינו שב לראות, אבל צומחות לו שלוש שיניים חדשות; המצורע אינו נרפא, אבל מפצעיו צומחות חמניות. הנס כאן אינו מושיע ואינו מרומם; הוא נראה כמו מעשה קונדס, וכך הסיפור מראה שגם המופלא מצטמצם לממדיו של העולם העלוב שאליו נפל. המספר אינו מתפלא, אינו מסביר ואינו מכריע אם הזקן הוא באמת מלאך: הוא מוסר את הפרטים הפלאיים ואת הפרטים העלובים באותו טון יבש, ולעיתים בהומור.
בהמשך מגיע ליריד מופע מופלא אחר: אישה שהפכה לעכביש משום שלא צייתה להוריה. סיפורה פשוט ומרגש, והקהל עוזב את הזקן ונוהר אליה. הנס "המתחרה" מראה שהאנשים אינם מחפשים אמת או קדושה, אלא מופע. בעלי הבית, שהתעשרו מדמי הכניסה, בונים בית חדש, והזקן ממשיך לחיות בעזובה, מושפל, עד שבסוף, כשכנפיו צומחות מחדש, הוא מתרומם ועף, ואליסנדה מביטה בו מתרחק ומרגישה הקלה.
השילוב בין שני היסודות יוצר את משמעות הסיפור. מכיוון שהמופלא מסופר כדבר רגיל, הקורא אינו מתעכב על השאלה "האם זה אפשרי", ומתמקד בתגובות האנושיות. התגובות האלה – אכזריות, ניצול, חמדנות ושעמום – הן הביקורת שבסיפור: בני האדם אינם מסוגלים לזהות את המופלא כשהוא חלש, זקן ומלוכלך, ומתייחסים לזר החלש כאל חפץ.
אפשר גם: לראות בזקן דמות של זר נרדף, פליט או עני, שהקהילה אינה יודעת מה לעשות בו ונושמת לרווחה רק כשהוא עוזב. כך השילוב בין הריאליסטי ובין הפלאי הופך משל על יחסם של בני אדם למי שאינו דומה להם.
למה זו תשובה מלאה:
רוב הסיפור ריאליסטי: חייו של הפקיד הקטן אקקי אקקייביץ', התפירה של האדרת החדשה, הגנבה והפנייה הכושלת ל"אישיות החשובה". אחרי מותו מופיעה בעיר רוח רפאים שגוזלת מעילים, ולבסוף גוזלת את מעילו של האיש החשוב. הסיום הפלאי משלים את הצדק שלא נעשה במציאות, ומבליט את האכזריות של עולם הפקידות.
רוכל יהודי נודד מגיע לבית מבודד ביער ונשאר לגור עם האדונית. הפרטים היומיומיים (המסחר, הבית, הארוחות) מתערבבים ביסוד אימתני ואגדי: האדונית אינה אוכלת לעיניו, ומתברר שבעליה הקודמים מתו. השילוב הופך סיפור על זוג לסיפור בעל רובד סמלי על הסכנה שבהתבוללות ובקשר בין היהודי לבין העולם הסובב אותו.
שאלה 2 · רובד סמלי
ענו על שני הסעיפים א–ב.
יש סיפורים קצרים שאפשר לקרוא בשני רבדים: רובד גלוי של עלילה על דמויות מסוימות, ורובד סמלי שבו הדמויות והאירועים מייצגים רעיון, קבוצה או תקופה.
תארו בקצרה את הרובד הגלוי של העלילה בסיפור קצר שלמדתם, והצביעו על פרטים בסיפור שמרמזים שיש בו גם רובד סמלי.
הסבירו את הרובד הסמלי של הסיפור שבחרתם, ומה הוא מוסיף להבנתו.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הצביעו". יש לתאר בקצרה את העלילה הגלויה, ולהצביע על פרטים שמרמזים על רובד סמלי.
תשובה מלאה:
בסיפור "האדונית והרוכל" מאת ש"י עגנון הרובד הגלוי הוא סיפור על רוכל ואישה. יוסף, רוכל יהודי שנודד בין הכפרים, מגיע לבית מבודד ביער ובו אדונית שחיה לבדה. היא אינה קונה דבר, אבל מזמינה אותו להישאר, והוא נשאר בביתה וחי איתה כבעל ואישה. היא מספקת לו מזון ויין בשפע, אך אינה אוכלת לעיניו. כשהוא שואל על בעליה הקודמים, מתברר שכולם מתו, ומדבריה עולה שהיא עצמה אשמה במותם. בסופו של דבר היא מנסה להרוג אותו בסכין; יוסף ניצל, היא עצמה מוצאת את מותה, ויוסף שב לנדודיו.
פרטים רבים מרמזים שיש כאן יותר מסיפור על זוג. הבית המבודד ביער מזכיר את עולם האגדות, שבו המכשפה או המפלצת מפתה את הנודד. האדונית אינה אוכלת לעיניו לעולם, ודבריה ומעשיה מרמזים על טבע טורף, כמו של יצור מן האגדות. דבריה על בעליה הקודמים מעוררים אימה. והניגוד בין הרוכל היהודי, הנודד, העני והנזקק לבית, ובין האדונית הנוכרייה, בעלת הבית והאחוזה, נראה מכוון. גם שם הסיפור תורם: הדמויות אינן נקראות בו בשמותיהן, אלא לפי מעמדן – "האדונית" ו"הרוכל" – כאילו הן טיפוסים או נציגות של קבוצה. "אדונית" מציין שלטון ובעלות, ו"רוכל" מציין נדודים ותלות, ויחד הם מתארים יחסי כוח. הסיפור כתוב גם בסגנון של מעשייה, בלי זמן ומקום מדויקים, וזה מחזק את התחושה שמדובר במשל. פרטים אלה מזמינים את הקורא לחפש משמעות רחבה יותר.
למה זו תשובה מלאה:
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
הפועל: "הסבירו". יש להסביר מה מייצגים הדמויות והאירועים ברובד הסמלי, ומה הרובד הזה מוסיף להבנת הסיפור.
תשובה מלאה:
ב"האדונית והרוכל" הרובד הסמלי עוסק ביחסים בין היהודי הנודד לבין העולם הנוכרי שבתוכו הוא חי. יוסף, הרוכל, מייצג את היהודי הגולה: הוא נודד, אין לו בית, והוא תלוי בחסדם של אחרים. האדונית מייצגת את העולם הנוכרי: עשיר, בטוח, מושך, שמציע ליהודי מחסה, נוחות ואהבה.
כשיוסף נשאר בביתה, הוא מוותר על נדודיו ועל עצמאותו, ונהנה מן הנוחות שהיא מעניקה לו. אבל העולם הזה טורף את מי שמתמסר אליו: הבעלים הקודמים מתו, והאדונית מנסה להרוג גם את יוסף. האכילה בסתר והרמזים לטבע טורף מבליטים את הסכנה – העולם הנוכרי ניזון ממי שנכנס אליו. כך הסיפור הופך עלילה של אהבה ואימה לאזהרה מפני ההתבוללות ומפני האשליה של ביטחון בחיק עולם עוין. ויוסף, שחוזר לנדודיו, ניצל רק משום שיצא מן הבית.
הרובד הסמלי מוסיף לסיפור עומק היסטורי: הסיפור הפרטי על רוכל ואדונית הופך למשל על גורל העם היהודי ביחסיו עם אירופה. הוא גם מסביר את התחושה האגדית והמאיימת שבסיפור: אין זו רק אישה מוזרה, אלא כוח גדול ממנה.
אפשר גם: לקרוא את הסיפור כמשל על יחסי גבר ואישה, ועל הסכנה שבקשר שבו צד אחד מוותר על עצמו לגמרי.
למה זו תשובה מלאה:
ברובד הגלוי, ילד נותן ביום בר המצווה את מטפחת אמו לעני ליד הגשר. ברובד הסמלי, האגדה על המשיח שיושב בין העניים וקושר את פצעיהם הופכת את המעשה לחלק מן הגאולה: הנער עושה בעצמו את מעשה המשיח. הסיפור מלמד שהגאולה מתחילה במעשה חסד של אדם.
ברובד הגלוי, עימות בין בן לאביו שנגמר בהתאבדות הבן. ברובד הסמלי, האב מייצג סמכות עליונה – חוק, חברה או אלוהים – שגוזרת את הדין, והבן מקבל אותו בלי להבין. הרובד הזה מסביר את הצייתנות המטרידה של גאורג.
שאלה 3 · חג מולד אחד
חג מולד אחד / טרומן קפוטה
ענו על שני הסעיפים א–ב שלהלן.
בבית אביו בניו אורלינס באדי מציץ בלילה ומגלה מי מניח את המתנות מתחת לעץ. הסבירו מדוע רגע זה הוא נקודת מפנה בעולמו של באדי. התייחסו לשינוי ביחסו לאמונה ולשינוי ביחסו לסוק.
אחרי שפתח את המתנות שואל באדי את אביו: "כן. אבל מה אתה תיתן לי, אבא?" הסבירו מה מלמדת שאלה זו על השינוי שחל בבאדי.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
הפועל: "הסבירו". יש לתאר את רגע הגילוי, ולהסביר מדוע הוא נקודת מפנה, בשני מישורים שהשאלה מגדירה: השינוי ביחסו של באדי לאמונה, והשינוי ביחסו לסוק. הרכיב הספרותי: נקודת מפנה בעלילה.
תשובה מלאה:
נקודת מפנה היא אירוע שמשנה את כיוון העלילה ואת עולמה של הדמות. ב"חג מולד אחד" רגע כזה מתרחש כשבאדי מציץ בלילה ורואה שאביו הוא שעורם את המתנות למרגלות העץ.
לפני הגילוי באדי חי באמונה שלמה, שקיבל מסוק: הוא מאמין ש"הכול הוא רצונו של אלוהים, או של אדוננו, כפי שסוק נהגה לכנות אותו", וגם שסנטה קלאוס קיים. גם בניו אורלינס, אף שהוא אומלל, הוא מתפלל שסנטה קלאוס יביא לו את האווירון שראה בחלון הראווה.
השינוי ביחס לאמונה: הגילוי מטלטל אותו: "הרגשתי סחרחר, כי מה שראיתי אילץ אותי לחשוב על הכול מחדש." הסחרחורת היא תחושה גופנית של עולם שמתהפך. באדי מבין שהמתנות לא הוזמנו בידי אדוננו ולא הובאו בידי סנטה קלאוס, אלא נקנו ונעטפו בידי אביו, ושבן דודו בילי בוב והילדים שלגלגו עליו לא שיקרו. אם סנטה קלאוס אינו אמיתי, נסדק כל הסדר שבו כל דבר הוא רצון אדוננו. הגילוי מצטרף להכרה שהשלג שהבטיחה סוק אינו יורד בניו אורלינס. הילד התמים נעשה מפוכח, ומעתה הוא רואה את העולם, ואת המבוגרים שסביבו, בעיניים אחרות.
השינוי ביחס לסוק: לראשונה עולה בו ספק בה: "האם סוק ידעה את האמת ושיקרה לי?" הוא דוחה את המחשבה ("לא, סוק לעולם לא היתה משקרת לי. היא האמינה."), אבל מבין שהתפקידים התהפכו: "עכשיו אני אצטרך להיות זה שיספר לסוק את האמת." מי שקיבל ממנה את האמונה יצטרך להיות זה שמלמד אותה. מתעורר בו גם כעס, "רשע משונה", שיוצא אמנם על האב, אבל מכוון, כפי שנרמז, כלפי סוק.
לכן זו נקודת מפנה: עד הגילוי באדי הוא ילד פסיבי, שהעולם קורה לו והוא מקבל הכול כרצון אדוננו. מן הרגע הזה הוא פועל אחרת. הוא מתנהג בערמומיות כלפי אביו, וכשהוא שב הביתה הוא מספר לסוק את כל מה שקרה ומחכה לתשובתה, שמובילה לפתרון בסיום.
למה זו תשובה מלאה:
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
הפועל: "הסבירו". יש להסביר מה מלמדת השאלה של באדי על השינוי שחל בו אחרי הגילוי, ולבסס זאת על נסיבות השאלה ועל תגובת האב.
תשובה מלאה:
השאלה "כן. אבל מה אתה תיתן לי, אבא?" מראה שבאדי כבר אינו הילד התמים שהגיע לניו אורלינס. הוא יודע שהאב הוא שקנה את המתנות, אבל מעמיד פנים שהן מסנטה קלאוס, ולכן תובע מן האב מתנה משלו. זו ערמומיות: הוא משתמש בסוד שגילה כדי להשיג את מה שהוא רוצה באמת, האווירון. בה בעת הוא בוחן את אביו: האם יעשה בשבילו משהו. באדי עצמו מתאר את הרגע שלפני השאלה כ"רגע ענוג מתמשך, שהתנפץ" כשדיבר. האב מגיב בחשד: "חיוכו התאדה", והוא חושב שבנו מותח אותו; אחר כך הוא מסמיק, "כאילו התבייש במה שחשב", ולמרות שהוא נזכר כמה יקר האווירון, הוא קונה אותו. השאלה מראה אפוא שהגילוי בלילה שינה את באדי: מילד שמחכה למתנה מסנטה קלאוס הוא נעשה ילד שמשתמש בכלים של עולם המבוגרים, עולם של הסתרה ותחבולה. אבל המבחן גם מגלה לו משהו חדש על האב: למרות הכול, האב מוכן לעשות מאמץ כדי לשמח אותו.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 4 · סיפור שלא נלמד
סיפור שלא נלמד
לפניכם הסיפור "הפסיפס". קראו אותו, וענו על השאלה שאחריו.
יצירה ארספואטית היא יצירה העוסקת במקורות שלה, בתהליכי היצירה ובדמות היוצר.
"הפסיפס" מתאר אמן אחד ועבודה אחת, אך אפשר לקרוא אותו גם כסיפור ארספואטי על היצירה בכלל.
הסבירו והדגימו כיצד שלושת המאפיינים האלה באים לידי ביטוי בסיפור. בתשובתכם התייחסו גם לסיום הסיפור.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להראות כיצד כל אחד משלושת מאפייני היצירה הארספואטית בא לידי ביטוי בסיפור: (1) מקורות היצירה; (2) תהליכי היצירה; (3) דמות היוצר, ולהתייחס גם לסיום. לכל מאפיין יש לתת דוגמה מן הסיפור ולהסביר אותה.
תשובה מלאה:
"הפסיפס" מספר על מנשה, אדם זקן שמכסה בשברי צלחות את הקיר האפור של הבניין. בקריאה ארספואטית הקיר הוא כל יצירה, ומנשה הוא כל יוצר, והסיפור שואל מאין באה היצירה, איך היא נוצרת ומי הוא היוצר.
מקורות היצירה: מנשה אוסף שברים מפחי האשפה, כלומר ממה שאחרים זרקו. כבר בפתיחה הוא מסביר לנגה: "צלחת שלמה יודעת רק דבר אחד ... צלחת שבורה כבר עברה משהו." היצירה נולדת מן השבר, מן הפגיעה ומן החוויה. בהמשך השכנים מביאים לו את שבריהם: השבר הכחול מן הסט של חתונת גברת חדד, שנשבר בשבוע שאחרי הלוויה; ספל של יחידה צבאית שבן משפחת לוי שתה ממנו "לפני שנסע"; צלחת תינוק; מאפרה של איש שהפסיק לעשן כשנולדה לו נכדה. מקור היצירה הוא החיים של אנשים רגילים, אבלם, דאגתם ושמחתם. האמנות איננה בורחת מן היום־יום, אלא עשויה ממנו.
תהליכי היצירה: התהליך אטי ואינו מתוכנן מראש. "לפעמים עבר יום שלם עד שהדביק חתיכה אחת", ולפעמים הוא מדביק עשר, ולמחרת מקלף שלוש. זו עבודה של ניסוי, טעות ותיקון. הדימוי "כמו מי שמסדר מילים לפני שהוא אומר אותן" מקשר במפורש את הפסיפס לכתיבה. כשנגה שואלת מה זה יהיה, הוא עונה: "הקיר עוד לא אמר לי", כלומר היצירה מתגלה ליוצר תוך כדי העבודה. והוא מסדר את השברים לא לפי צבע או צורה אלא "לפי מה שהם אומרים זה לזה": היצירה היא חיבור בין סיפורים, ומשמעותה נוצרת מן היחסים בין חלקיה.
דמות היוצר: מנשה הוא יוצר צנוע וקשוב. הוא אינו מתווכח עם גברת חדד, הלועגת לו "מהזבל אתה עושה את זה?", אלא עונה במעשה: הוא מזהה את השבר שלה ומדביק אותו "בגובה העיניים". הוא מקשיב לכל סיפור "בלי למהר", ומניח את השבר רק אחרי שהסיפור נגמר. והוא אינו חותם על הקיר: "מי שמדביק שברים של אחרים לא חותם." היוצר בסיפור אינו גאוותן שמציב את עצמו במרכז, אלא מי שנותן צורה לכאב של אחרים. גם הקוראים חלק מן היצירה: כל עובר אורח רואה בקיר דבר אחר, ים, דרקון או פנים של אדם, כלומר היצירה פתוחה לפרשנות.
הסיום: בערב האחרון מנשה נותן לנגה צלחת לבנה ושלמה מביתה ופטיש. בצלחת הזאת, השלמה, טמון השבר של נגה עצמה: הוריה שלחו אותה אליו כי הם צריכים "זמן לעצמם", ונראה שמשפחתה מתפרקת. כשהיא שוברת את הצלחת, היא הופכת מצופה ליוצרת, והפינה הריקה שמנשה השאיר "בכוונה כל הקיץ" מחכה לה. המשפט האחרון, "קיר כזה אף פעם לא נגמר. הוא רק מחכה לשבר הבא", מסכם את התפיסה הארספואטית של הסיפור: היצירה לעולם אינה גמורה, היא עוברת מיוצר ליוצר ומדור לדור, ומקורה תמיד בשבר חדש.
למה זו תשובה מלאה:
פרק שני – רומאן ונובלה
ענו על אחת מן השאלות 5–7 (40 נקודות).
שימו לב: בשאלות 5–6 אפשר לענות גם על פי הרומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול.
שאלה 5 · תקופה ומקום
בחרו ברומאן או בנובלה שלמדתם.
תארו את המציאות החברתית של התקופה המתוארת ביצירה (למשל: עוני, מעמדות, משטר, מלחמה), ואת השפעתה על הדמות המרכזית.
הסבירו כיצד תיאור המקום תורם להבנת המציאות החברתית ולבניית משמעות היצירה.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "תארו" ו"הסבירו". יש (1) לתאר את המציאות החברתית של התקופה; (2) לתאר את השפעתה על הדמות המרכזית; (3) להסביר כיצד תיאור המקום תורם להבנת המציאות החברתית ולמשמעות היצירה. הרכיב הספרותי: תקופה ומקום כמעצבים של דמות ושל משמעות.
תשובה מלאה:
ברומאן "החטא ועונשו" מאת פיודור דוסטויבסקי העלילה מתרחשת בפטרבורג, בירת רוסיה, בשנות השישים של המאה התשע־עשרה, בקיץ חם ומחניק. זו העיר של העניים: פקידים מפוטרים, סטודנטים בלי כסף, נשים בלי פרנסה, ושיכורים בפונדקים.
המציאות החברתית: המציאות המתוארת היא מציאות של עוני קשה ושל השפלה. מרמלדוב, פקיד לשעבר ושיכור, מספר לגיבור בפונדק כיצד בתו, סוניה, נאלצה לצאת לעבוד בזנות כדי שאשתו וילדיו הקטנים לא ירעבו. גם משפחתו של הגיבור עצמו עניה: אמו ואחותו דוניה חיות בדוחק בעיר שדה רחוקה, ובמכתב ארוך האם מספרת שדוניה עומדת להינשא ללוז'ין, אדם מבוגר ויהיר, כדי לעזור לאחיה. החברה המתוארת היא חברה שבה אנשים נאלצים למכור את עצמם, בדרכים שונות, כדי לשרוד.
ההשפעה על הגיבור: רודיון רסקולניקוב הוא סטודנט לשעבר שעזב את לימודיו מחוסר כסף. הוא רעב, לבוש בבלויים, חייב כסף לבעלת הבית ומתחמק ממנה. הוא משכן חפצים אצל אליונה איבנובנה, מלווה בריבית זקנה וקשוחה. מתוך המצוקה הזאת נולדת התיאוריה שלו: יש אנשים יוצאי דופן, כמו נפוליאון, שמותר להם לעבור על החוק למען מטרה גדולה, ויש אנשים רגילים. הוא משכנע את עצמו שהזקנה מזיקה ושכספה יכול להועיל לרבים, ורוצח אותה בגרזן. אחותה ליזווטה, אישה תמימה, נכנסת באותו רגע, והוא רוצח גם אותה. העוני אינו "הסיבה" היחידה לרצח, אבל הוא האדמה שבה הרעיון צומח.
תרומת המקום: תיאורי המקום מחזקים את הבנת המציאות. חדרו של רסקולניקוב הוא חדר עליית גג זעיר, נמוך ומט לנפול, שנמשל לארון או לארון קבורה; כבר החדר מבטא את המחנק שבו הוא חי, ואת הבידוד שלו מבני אדם. הרחובות בקיץ חמים, צפופים ומסריחים, מלאים אבק, שיכורים ובניינים מתפוררים, והגיבור משוטט בהם בקדחתנות, לפני הרצח ואחריו. הפונדקים, כיכר השוק והגשרים מעל התעלות הם המקומות שבהם נפגשים העניים, ושבהם הגיבור שומע, רואה וחולם. העיר כולה נראית כמו גוף חולה, ומשקפת את נפשו החולה של הגיבור.
התרומה למשמעות: המקום והתקופה מסבירים כיצד אדם צעיר ומשכיל מגיע לרעיון של רצח, אבל הרומאן אינו מצדיק אותו. דווקא סוניה, העניה והמושפלת מכולם, שנשארת מאמינה וחומלת, היא שמובילה את רסקולניקוב להודות במעשהו, להיענש ולהתחיל בתהליך של תשובה. היא הולכת אחריו לסיביר, ושם, בסוף הרומאן, מתחילה תקוותו לחיים חדשים. כך הרומאן מראה שהמציאות החברתית הקשה מחנקת את האדם, אבל אינה פוטרת אותו מן האחריות למעשיו, והגאולה באה מן החמלה ולא מן התיאוריה.
למה זו תשובה מלאה:
לונדון שבאוקיאניה, תחת משטר טוטליטרי: בית הדירות המתפורר של וינסטון, משרד האמת הענקי, ושכונות הפרולים. המציאות היא מחסור, מלחמה מתמדת ומעקב; המקומות מבטאים את הפער בין תעמולת השפע לבין העליבות, ואת כוחו של המשטר לשלוט גם בחלל הפרטי (הטלמסך).
התקופה: מלחמה (ברקע, מלחמה גרעינית שבעקבותיה הנערים פונו). המקום: אי בודד, שנראה בתחילה גן עדן, והופך לזירת אלימות ושריפה. המקום מבודד את הנערים מן החברה, ומראה מה קורה לאדם כשנעלמים כללי הציוויליזציה; הקצין בסיום מחזיר את המלחמה הגדולה אל התמונה.
שאלה 6 · חלום ושאיפה
ענו על שני הסעיפים א–ב.
ביצירות רבות דמות מרכזית שואפת להגשים חלום.
תארו את החלום של דמות (או של דמויות) ברומאן או בנובלה שלמדתם, והסבירו מה הוא מייצג עבורה ומה הוא מלמד עליה. הדגימו את דבריכם.
האם החלום מתגשם? הסבירו מה מלמד גורלו של החלום על משמעות הרומאן או הנובלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר את החלום, להסביר מה הוא מייצג עבור הדמות, ומה הוא מלמד עליה.
תשובה מלאה:
בנובלה "של עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק ג'ורג' ולני הם פועלים נודדים בקליפורניה של שנות השפל הגדול. הם מגיעים לעבודה בחווה ליד סולדד, אחרי שנאלצו לברוח מן העבודה הקודמת בגלל לני. לני הוא אדם חזק מאוד ותמים כמו ילד, וג'ורג' דואג לו.
החלום שלהם הוא חווה קטנה משלהם: פיסת אדמה, בית קטן, גינת ירקות, חזירים ותרנגולות, ולני יטפל בארנבים. שם יחיו מעבודת כפיהם, ואיש לא יגרש אותם. לבקשתו של לני, ג'ורג' חוזר ומספר את החלום בפרטים, כמו סיפור לפני השינה, ולני משלים את המשפטים שהוא כבר יודע בעל פה. החזרה הופכת את החלום כמעט לתפילה או לשיר ערש: המילים עצמן מרגיעות, גם כשאין שום סימן שהחלום קרוב. גם המקומות שבהם הוא מסופר משמעותיים: ליד הנהר, בלילה, הרחק מן החווה ומן הבוס – כאילו החלום שייך למרחב שבו העולם הקשה אינו שולט.
מה מייצג החלום? ראשית, בית וביטחון: הפועלים הנודדים אינם שייכים לשום מקום, ומבזבזים את שכרם בכל עיר. החווה היא ההפך מחייהם: מקום שהוא שלהם. שנית, עצמאות: לא לעבוד בשביל אחרים, לא לפחד מבוס. ושלישית, החברות: ג'ורג' אומר שהם שונים מן הפועלים האחרים, כי יש להם זה את זה.
מה מלמד החלום עליהם? על לני הוא מלמד את פשטותו ואת תלותו: עבורו החלום הוא בעיקר הארנבים, הרצון לגעת בדברים רכים ולשמור עליהם. על ג'ורג' הוא מלמד את אחריותו: החלום נותן טעם לחייו, ולסיבה שבגללה הוא נשאר עם לני, אף שהוא אומר לפעמים שבלעדיו היה חי בקלות.
החלום מתפשט לבודדים אחרים בחווה. קנדי, הזקן בעל היד הכרותה, שאת כלבו הזקן ירה קרלסון, מציע את חסכונותיו ומבקש להצטרף. פתאום החלום נראה אפשרי. גם קרוקס, פועל האורווה השחור, המבודד, רוצה לרגע להצטרף, ומתחרט. החלום הוא מה שמחזיק את כל אלה, שאין להם דבר.
למה זו תשובה מלאה:
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
הפועל: "הסבירו". יש לומר אם החלום מתגשם ולהסביר מה גורלו מלמד על משמעות היצירה.
תשובה מלאה:
החלום אינו מתגשם. אשתו של קרלי, בן הבעלים, מגיעה אל האורווה, שם לני יושב עם הגור שהרג בלי כוונה. היא מספרת לו על חלומותיה שלה ונותנת לו ללטף את שערה; כשהיא נבהלת וצועקת, לני נבהל, מנסה להשתיק אותה, ושובר את מפרקתה. הוא בורח אל הנהר, אל המקום שבו ג'ורג' אמר לו להסתתר אם יסתבך.
ג'ורג' מבין שהחלום נגמר, ושקרלי והאחרים יהרגו את לני באכזריות. הוא מגיע אל לני לפניהם, יושב לידו, ומספר לו את החלום בפעם האחרונה, ובזמן שלני מביט אל הנהר ורואה את החווה, ג'ורג' יורה בו באקדח של קרלסון.
גורל החלום מלמד על משמעות הנובלה. ראשית, על עולם קשה ובודד, שאין בו מקום לחולשה: הכלב הזקן של קנדי נורה, ולני נורה; מי שאינו מועיל, נזרק. שנית, על כוחו של חלום: הוא נתן לאנשים הבודדים בחווה תקווה, ואפילו כשהוא אבד, ג'ורג' משתמש בו כדי שלני ימות בשלווה. ושלישית, שמה של הנובלה, הלקוח משיר של רוברט ברנס, מרמז שתוכניות של עכברים ושל אנשים משתבשות. ג'ורג', שנשאר לבדו, יהיה כמו כל הפועלים האחרים – וזה מה שהחלום נועד למנוע.
למה זו תשובה מלאה:
גטסבי חולם להחזיר את העבר ולזכות בדייזי, ובנה כל חייו – עושר, ארמון, מסיבות – סביב החלום. החלום נשבר בעימות במלון פלאזה, כשדייזי אינה מסוגלת לומר שמעולם לא אהבה את טום, ונגמר במותו של גטסבי. גורל החלום מבטא את קריסת החלום האמריקאי.
סנטיאגו, דייג זקן שלא דג דבר שמונים וארבעה ימים, שואף לצוד דג גדול. הוא צד מרלין ענק אחרי מאבק של ימים, אבל הכרישים אוכלים אותו בדרך חזרה, והוא חוזר עם השלד. השאיפה מתגשמת ונכשלת בבת אחת, והנובלה מלמדת, כדברי סנטיאגו, שאפשר להשמיד אדם אבל לא להביס אותו.
שאלה 7 · 1984
1984 / ג'ורג' אורוול
בחברה המתוארת ברומאן "1984" יש שלוש שכבות: המפלגה הפנימית, המפלגה החיצונית וההמון, הפרולים.
תארו כיצד המשטר שולט בשתיים לפחות משכבות אלה, והסבירו מדוע המשטר מפקח בהדוקות כה רבה על חברי המפלגה, ואילו את הפרולים הוא מניח כמעט לנפשם. הדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר את דרכי השליטה בשתיים לפחות משלוש השכבות, ואחר כך להסביר את ההבדל: מדוע הפיקוח על חברי המפלגה הדוק, ומדוע הפרולים כמעט חופשיים. כל טענה צריכה דוגמה מן העלילה.
תשובה מלאה:
ברומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול החברה של אוקיאניה בנויה כפירמידה: בראשה מיעוט קטן, המפלגה הפנימית, שאליה שייך אובריאן; מתחתיה המפלגה החיצונית, שבה חברים וינסטון, ג'וליה, סיים ופרסונס; ובבסיס הרוב הגדול של האוכלוסייה, הפרולים. המשטר אינו שולט בכולם באותה דרך, וההבדל הזה חושף את ההיגיון שלו.
המפלגה החיצונית היא השכבה שהפיקוח עליה הדוק מכולן. בכל דירה ובכל משרד יש מסך שמשדר וקולט, ומשטרת המחשבות יכולה לראות ולשמוע כל תנועה, ואפילו הבעת פנים לא נכונה עלולה להסגיר. היום מוקדש לעבודה ולפעילויות חובה: שתי דקות השנאה בכל יום, ערבים במרכז הקהילתי וההכנות לשבוע השנאה. מי שמבלה לבדו מעורר חשד. המשטר שולט גם ביחסים: נישואים צריכים אישור של ועדה של המפלגה, ג'וליה חוגרת את האבנט של ליגת הנוער נגד המין, והילדים בתנועת המרגלים מלמדים ללשין על הוריהם, כפי שקורה לפרסונס. וינסטון חש את המעקב על גופו: בבוקר, בזמן תרגילי ההתעמלות מול המסך, המדריכה קוראת לו במספרו ובשמו וגוערת בו שאינו מתאמץ די הצורך. כשהוא מתחיל לכתוב יומן, הוא יושב בגומחה בחדרו, המקום היחיד שהמסך אינו רואה. גם החיים החומריים עלובים: מזון דל, ג'ין גרוע וחפצים שבורים, כך שהאדם עסוק בהישרדות.
הפרולים, לעומת זאת, כמעט אינם תחת פיקוח. ברוב בתיהם אין מסכים, והמפלגה רואה בהם המון פשוט שאין צורך לחשוש ממנו. וינסטון מסתובב בשכונות שלהם ומרגיש שם חופש יחסי, אבל יודע שחבר מפלגה שנראה שם מעורר חשד. היא שולטת בהם בהסחת דעת: הגרלה ששוב ושוב מעסיקה אותם, עיתונים זולים, סרטים ושירים שמחלקות מיוחדות במשרד האמת מייצרות בשבילם, כמו השיר שהאישה בחצר שרה, שנכתב במכונה. משטרת המחשבות שולחת סוכנים אל בין הפרולים ומסלקת רק את המעטים שנראים מסוכנים. העוני והבורות עושים את השאר. ג'וליה עובדת במחלקה הספרותית של משרד האמת, על המכונות שמייצרות רומנים זולים, וכך גם התרבות של הפרולים היא תוצר של המשטר, אף שהם אינם מרגישים בכך.
המפלגה הפנימית נהנית ממותרות: בדירתו של אובריאן יש יין, משרת ורהיטים נוחים, והוא יכול לכבות את המסך. אבל השליטה בה עמוקה מכולן, כי חבריה נדרשים להאמין לגמרי, ואובריאן מראה זאת במשרד האהבה.
מדוע ההבדל: הסכנה למשטר אינה ברעב אלא במחשבה. חברי המפלגה משכילים, מכירים את המנגנון ויכולים להבין את השקר ולהתארגן, כמו שווינסטון מנסה. לכן מפקחים על כל מחשבה שלהם. הפרולים אמנם חזקים במספרם, אבל וינסטון כותב ביומן שהם לא ימרדו עד שיהיו מודעים, ולא יהיו מודעים עד שימרדו. המשטר מבין זאת ומשאיר אותם עניים, עסוקים ומוסחים. גם המלחמה המתמדת משרתת את המבנה: לפי הספר של גולדשטיין, שווינסטון קורא בחדר מעל החנות, המלחמה מכלה את התוצרת כדי שההמון יישאר עני, ובו בזמן מצדיקה את הקיצוב, את הפחד ואת הנאמנות למנהיג. היא גם מפנה את השנאה החוצה, אל האויב, ולא אל השלטון.
השליטה ברומאן היא אפוא מותאמת: את מי שעלול לחשוב מפקחים עד לתוך הנפש, ואת מי שאינו חושב מסיחים. אפשר גם: לראות בחופש של הפרולים, החופש להמשיך לחיות בלי מחשבה, עדות לכך שהמשטר אינו מפחד מהם כלל, וזה הביטוי החריף ביותר לכוחו.
למה זו תשובה מלאה: