מתכונת 4 בספרות (שאלון 8215) - פתרון מלא

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש לתאר את התובנה ואת האירועים שהובילו אליה, להסביר אם התובנה משנה את מעשי הדמות, ומה היא מלמדת על משמעות הסיפור.

תשובה מלאה:
בסיפור "כינורו של רוטשילד" מאת אנטון צ'כוב הדמות המרכזית היא יעקב, נגר ארונות מתים בעיירה קטנה ועלובה. יעקב חי כל חייו בקמצנות ובמרירות. הוא סופר את "ההפסדים" שלו: ימי חג שבהם אסור לעבוד, ימים שבהם לא מת איש. הוא מנגן בכינור בתזמורת יהודית בחתונות, ושונא את רוטשילד, נגן החליל, שנגינתו עצובה תמיד; פעם אחת הוא אף מגרש אותו בכעס.
האירוע שמוביל לתובנה הוא מחלת אשתו, מרפה. במשך יותר מחמישים שנות נישואים הוא לא שם לב אליה, ועכשיו, כשהיא חולה, הוא מודד אותה לארון עוד בחייה. לפני מותה היא מזכירה לו תינוקת בהירת שיער שהייתה להם ומתה, ואת הימים שבהם ישבו יחד ליד הנהר תחת ערבה. יעקב אינו זוכר.
אחרי הלוויה הוא הולך אל הנהר, ושם, מול הערבה, הוא נזכר. ברגע זה מגיעה התובנה: חייו עברו לריק. הוא מבין שהיה יכול לדוג, לשוט בסירה, לגדל אווזים, לחיות – ושאת אשתו לא אהב ולא ליטף מעולם. הוא מבין שגם הוא היה רע אל רוטשילד בלי סיבה. ההפסד האמיתי, הוא חושב, אינו הימים שלא עבד בהם, אלא החיים שלא חי.
המוטיב של ה"הפסדים" מבנה את הסיפור. יעקב סופר אותם כל חייו כחשבון כספי, ובסוף הוא מגיע לחשבון אחר – ההפסד שבחיים עצמם. הוא אף חושב שבמוות יש רק רווח: לא צריך לאכול ולשתות ולא לשלם מסים. המחשבה הזאת נוגעת ומרה בעת ובעונה אחת: האיש שמדד הכול בכסף מבין את ערך החיים רק כשהם נגמרים.
האם התובנה משנה את מעשיו? כן, אבל מאוחר מאוד. יעקב חולה, ומרגיש שמותו קרוב. הוא יושב בפתח ביתו ומנגן בכינור נעימה עצובה, שאיש לא שמע ממנו קודם. כשרוטשילד מגיע, יעקב מתייחס אליו בלי שנאה. לפני מותו הוא מבקש מן הכומר שהכינור יינתן לרוטשילד. רוטשילד מנגן מאז בכינור שקיבל את הנעימה של יעקב, והיא נוגעת ללבם של השומעים.
מה מלמדת התובנה? הסיפור מראה שההפסד הגדול בחיים אינו כספי, אלא רגשי ואנושי: אהבה שלא ניתנה, זמן שלא נוצל, שנאה חסרת טעם. עם זאת, התובנה המאוחרת אינה חסרת ערך. היא הופכת את השונא למוריש, ומולידה יופי שנשאר אחרי מותו – הנעימה העצובה שעוברת דרך הכינור אל ידיו של מי שיעקב שנא. כך צ'כוב מצרף לעצב גם תקווה קטנה: אפילו בסוף, אפשר לתת משהו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לבחור שתי דרכים לבניית מתח, להראות כיצד כל אחת פועלת בסיפור, ולהסביר מה תורם המתח להבנת הדמויות או המשמעות.

תשובה מלאה:
בסיפור "דבר קטן וטוב" מאת ריימונד קרבר המתח נבנה כמעט מן השורה הראשונה. אן מזמינה במאפייה עוגה ליום הולדתו השמיני של בנה, סקוטי. ביום ההולדת, בבוקר, סקוטי נפגע ממכונית בדרכו לבית הספר. הוא חוזר הביתה, שוכב, ואינו מתעורר. ההורים, אן והווארד, מביאים אותו לבית החולים.
הדרך הראשונה: ציפייה לאירוע שעוד לא קרה. רוב הסיפור מתרחש בהמתנה. הרופא חוזר ומבטיח שהילד אינו בתרדמת, אלא ישן שינה עמוקה, ושיתעורר בקרוב. ההורים יושבים ליד מיטתו, מחכים לשינוי, מתחלפים בשמירה, והזמן נמתח. כל ביקור של רופא או אחות הוא רגע של תקווה, ואחריו המתנה נוספת. הקורא מחכה יחד עם ההורים, וחש את פחדם גובר.
הדרך השנייה: חזרה על אירוע מאיים, שגם מעכבת מידע. כשהווארד חוזר הביתה להתרחץ, הטלפון מצלצל, וקול זר אומר משהו על עוגה שלא נאספה ועל סקוטי. השיחות חוזרות בלילה, והקול אינו מזדהה. ההורים, ואיתם הקורא, אינם יודעים מי מתקשר ולמה; הקול נשמע מאיים ואכזרי בדיוק בזמן שבו בנם נאבק על חייו. עיכוב המידע מגביר את תחושת האיום.
יש כאן גם פער ידיעה: הקורא, שראה בפתיחה את ההזמנה במאפייה ואת האופה הקשוח, יכול לנחש מי מתקשר לפני ההורים, והמתח נבנה גם מן הציפייה שיבינו. גם הרופאים תורמים למתח: כל אחד מהם מבטיח שאין סיבה לדאגה, והבדיקות נמשכות. הפער בין ההרגעה ובין מצבו של הילד מגביר את החרדה, ולכן מותו הפתאומי הוא הלם.
המתח מגיע לשיאו כשסקוטי מת, והשיחות נמשכות. רק אז אן מבינה פתאום שהמתקשר הוא האופה. ההורים נוסעים באמצע הלילה אל המאפייה, זועמים.
מה תורם המתח? ראשית, הוא מאפיין את ההורים: את בדידותם, את חוסר האונים שלהם מול הרופאים ומול גורל שאינם שולטים בו. שנית, הוא מכין את המפנה של הסיום. דווקא המקור של האיום, האופה, הופך למקור של נחמה: הוא מתנצל, מספר על בדידותו, ומגיש להם לחמניות חמות ולחם. הם אוכלים ומדברים עד הבוקר. המתח הארוך, שמבודד את ההורים, נפתר במפגש אנושי פשוט, והסיפור מלמד שגם אחרי אובדן בלתי נתפס יש מקום ל"דבר קטן וטוב". שם הסיפור לקוח מדברי האופה, שאומר שבשעה כזאת לאכול הוא דבר קטן וטוב: הנחמה אינה גדולה, אבל היא אנושית ומשותפת.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר את הניגוד בין עולם הילדים לעולם המבוגרים בסיפור, ולהסביר את תרומתו לעיצוב משמעות הסיפור, עם דוגמאות. הרכיב הספרותי: ניגוד כאמצעי עיצוב, בין עולמות ערכים.

תשובה מלאה:
בסיפור "חג מולד אחד" מאת טרומן קפוטה עולם הילדים מאופיין בכנות, בתמימות ובאמונה, ועולם המבוגרים מאופיין בהסתרה, בהעמדת פנים ובשקר. המסע של באדי לניו אורלינס הוא מסע מעולם אחד אל השני.
עולם הילדים: באדי, ילד בן שש, אומר את מה שהוא מרגיש. כשסוק מודיעה לו שעליו לנסוע לאביו, הוא בוכה ומודה: "וגם פחדתי מזרים, ואבי היה זר." הוא מאמין במה שסוק לימדה אותו: "האמנתי שהכול הוא רצונו של אלוהים". הוא מאמין גם בסנטה קלאוס, וכשהוא רואה בחלון הראווה את דגם האווירון, הוא מתפלל באותו לילה שסנטה קלאוס יביא לו אותו. העולם שלו פשוט ושלם.
עולם המבוגרים: האב מוצג כאיש מקסים, מוקף חברות וחברים, שיש לו הכול, מכונית ובית ורוד ברובע הצרפתי. אבל באדי רואה מה שמסתתר מאחורי הקסם: האב מתרברב בו בפני כולם, ומבקש ממנו אהבה כמו קבצן: "תן לי נשיקה. בבקשה. בבקשה." גם האם, בביקור מאוחר יותר, כשבאדי שהה בפנימייה, צועקת שהאב חי טוב בזכות נשים אלמנות ועשירות, ושהוא "הרס" אותה. המבוגרים מטילים על הילד את שקריהם ואת כאביהם. ובדרך לתחנת האוטובוס האב השיכור מכריז: "אין אלוהים! אין סנטה קלאוס."
הניגוד מגיע לשיא בלילה, כשבאדי מציץ ורואה את אביו מסדר את המתנות מתחת לעץ. יש בכך אירוניה: בן דודו בילי בוב וילדים אחרים לא שיקרו כשלגלגו עליו ואמרו שאין סנטה קלאוס. דווקא הם אמרו את האמת, והמבוגר הוא שהסתיר. באדי מבין שעליו להגיב בדרך של מבוגרים, ובערמומיות הוא שואל: "כן. אבל מה אתה תיתן לי, אבא?"
סוק עומדת בין העולמות: היא מבוגרת שנשארה בעלת אמונה של ילדה. כשבאדי חוזר, היא מסבירה לו: "לכן כולם סנטה קלאוס. אני. אתה. אפילו בן דודך בילי בוב." היא נותנת לאמת של המבוגרים משמעות שאינה הורסת את אמונת הילד.
התרומה למשמעות: זהו סיפור התבגרות. באדי לומד את האמת של עולם המבוגרים, אבל אינו מאמץ את שקריו. בסיום הוא שולח לאביו גלויה בלשון של ילד, עם שגיאות כתיב: "שלום אבא אני מקווה שאתה מרגיש תוב ... וכן אני אוהב אותך באדי." הילד הוא שמעניק למבוגר את הכנות ואת האהבה שהמבוגר לא נתן לו. המבוגר המספר, המתבונן לאחור, שומר על שני העולמות: הוא יודע שהגלויה נמצאה בכספת של אביו כשמת. אפשר גם: לראות בסיפור ביקורת על עולם המבוגרים, שבו רק מי ששומר על משהו מן הילד, כמו סוק, מסוגל לאהוב באמת.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להסביר מה הסיפור מבקר באמצעות שיטת הספירה, ולהדגים משני שלבים בעלילה. הרכיב הספרותי: משל, כלומר סיפור פרטי שמשמעותו כללית.

תשובה מלאה:
הסיפור מתרחש במקום בלי שם ובזמן בלי תאריך, בין "שני כפרים", ולכן הוא נקרא כמשל על חברה בכלל. בפתיחה מתוארת השיטה: השומר מסמן קו על הקיר לכל עובר, ובסוף השנה הכפר שאליו עברו יותר אנשים חייב לשני "שק חיטה על כל עשרה קווים". המעבר בין שכנים, שהוא בסיס החיים המשותפים, נמדד כחוב. המספר מוסיף: "אף אחד לא זכר מי קבע את הסדר הזה, אבל כולם זכרו שהוא צודק." במשפט יש אירוניה: הצדק של השיטה אינו נבחן, הוא רק נזכר.
השלב הראשון: השיטפון. אנשי הכפר התחתון, "שבתיהם הוצפו, עברו כולם את הגשר אל הכפר העליון, עם ילדיהם ועם עזיהם". זה רגע של אסון ושל הצלה, אבל השיטה ממשיכה לפעול: השומר "סימן קו אחרי קו על הקיר השמאלי, עד שנגמר לו הגיר, ואז סימן בפחם, ואז בציפורן". ההדרגה מגיר לפחם ולציפורן מראה שהשיטה אינה מתאימה לרגע הזה: היא נאחזת בכל אמצעי כדי להפוך בריחה מאסון לעוד שורה בחשבון.
השלב השני: הספירה. בסוף השנה שני הקירות מלאים, וכל צד סופר את הקיר שמועיל לו. זקני הכפר העליון אומרים "הכפר התחתון חייב לנו", וזקני התחתון טוענים ההפך. "הם ספרו שוב ושוב, ובכל פעם יצא מספר אחר." האירוח בשעת צרה, שהיה יכול לקרב בין הכפרים, נעשה ריב על חוב. השיטה, שנועדה ליצור צדק, יוצרת מחלוקת.
מן הפרט אל הכלל: הסיפור מבקר חברה שמתרגמת יחסי שכנות וסולידריות למספרים ולחובות, ושבעיניה רק מה שנספר קיים.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר את הפער בין מראית העין ובין המהות של דמות, להסביר כיצד הוא נחשף, ולהסביר מה הוא מלמד על משמעות היצירה.

תשובה מלאה:
ברומאן "תמונתו של דוריאן גריי" מאת אוסקר ויילד הפער בין מראית עין ומהות הוא הרעיון שעליו בנויה כל העלילה. דוריאן גריי הוא צעיר יפה מאוד ותמים, והצייר באזיל הולוורד, שמוקסם ממנו, מצייר את דיוקנו. בסטודיו של באזיל דוריאן פוגש את לורד הנרי וטון, שמדבר באוזניו על כך שהנעורים והיופי הם הדבר היחיד שיש לו ערך, ושהם חולפים. כשדוריאן רואה את הדיוקן הגמור, הוא מייחל שהדיוקן יזדקן במקומו, והוא עצמו יישאר צעיר. המשאלה מתממשת.
מראית העין: במשך שנים פניו של דוריאן נשארים צעירים, יפים וטהורים. גם כשמתהלכות שמועות על חייו המושחתים, ועל אנשים צעירים שנהרסו בחברתו, אנשי החברה הגבוהה מתקשים להאמין להן, משום שפניו נראים תמימים כל כך.
גם לורד הנרי ממשיך להשפיע: הוא שולח לדוריאן ספר שמרעיל את דמיונו, ודוריאן נעשה תלמידו של מי שמעמיד את העונג מעל הכול. המראה התמים מאפשר לו לחיות כך בלי שאיש יראה. המראה מציל אותו אפילו מנקמה: ג'יימס וויין, אחיה של סיביל, נשבע לנקום בו, אבל כשהוא פוגש אותו אחרי שנים, הוא מרפה ממנו, משום שפניו נראים כפני צעיר שאינו יכול להיות האיש שפגע באחותו.
המהות: את נפשו האמיתית של דוריאן מראה הדיוקן. הפער נחשף לראשונה אחרי פרשת סיביל וויין, שחקנית צעירה שדוריאן מתאהב בה. כשהיא משחקת רע, משום שגילתה אהבה אמיתית ואינה רוצה עוד רק לשחק, הוא דוחה אותה באכזריות. כשהוא חוזר הביתה, הוא מגלה בדיוקן קו אכזרי סביב הפה. למחרת הוא שומע שסיביל התאבדה. מכאן הדיוקן מכוער עם כל חטא. דוריאן נועל אותו בחדר בקומה העליונה של ביתו, ומדי פעם עולה להתבונן בו. כשבאזיל בא לבקש ממנו הסבר על השמועות, דוריאן מראה לו את הדיוקן המעוות, ורוצח אותו.
לפני הסיום דוריאן מנסה "להיטיב" ומוותר על פיתויה של נערה כפרית, אבל בדיוקן הוא רואה רק ארשת של ערמומיות וצביעות: גם המעשה הטוב נעשה למען המראה. החשיפה הסופית מגיעה בסיום. דוריאן מחליט להשמיד את הדיוקן, העד היחיד לנפשו, ודוקר אותו בסכין. משרתיו שומעים צעקה, ומוצאים על הרצפה זקן מכוער ומקומט, וסכין בלבו; רק לפי הטבעות מזהים אותו. הדיוקן, על הקיר, חוזר ליופיו המקורי.
מה מלמד הפער על המשמעות? ראשית, זו ביקורת על החברה הוויקטוריאנית, ששופטת לפי המראה, ומעריצה יופי, נעורים ונימוסים. שנית, הרומאן מראה שהנפש אינה ניתנת להסתרה לעולם: אפשר להסתיר אותה מאחרים, אבל לא להשמיד אותה בלי להשמיד את האדם עצמו. ושלישית, הוא מראה את סכנתה של השקפת לורד הנרי, שהעמידה את היופי והעונג מעל המוסר.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להראות כיצד דמות מרכזית אחת מעוררת אצל הקורא גם הבנה והזדהות וגם ביקורת, ולבסס את שני הצדדים על מעשי הדמות. בסוף כדאי להסביר מדוע לא קל לשפוט אותה.

תשובה מלאה:
בנובלה "של עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק, ג'ורג' מילטון הוא דמות שאי אפשר לשפוט בקלות. הקורא מבין אותו, מעריך אותו ומזדהה עם כאבו, ובה בעת אינו יכול שלא לבקר כמה ממעשיו, ובעיקר את המעשה האחרון.
הבנה והזדהות: ג'ורג' הוא פועל חקלאי נודד, שמסתובב יחד עם לני סמול, ענק חזק בעל שכל של ילד. ג'ורג' אינו חייב ללני דבר, ובכל זאת הוא מטפל בו שנים: מדבר בשמו כשהם מגיעים לעבודה בחווה, מזהיר אותו מפני צרות, ומלמד אותו מה לעשות אם יקרה משהו: להסתתר בסבך ליד הנהר ולחכות לו. בעולם שבו הפועלים בודדים, ג'ורג' ולני הם יחד, ויש להם חלום: חלקת אדמה משלהם, בית קטן, וארנבים שלני יטפל בהם. ג'ורג' חוזר על החלום שוב ושוב כמו סיפור לפני השינה. הוא גם מודה בפני סלים, הפועל המוערך בחווה, שבעבר נהג להתבדח על חשבון לני, ופעם אחת אמר לו לקפוץ לנהר, ולני קפץ אף שלא ידע לשחות. מאז הפסיק. יש בו אחריות, נאמנות ורגישות.
ביקורת: ובכל זאת, ג'ורג' מתלונן שוב ושוב שבלי לני היה חי בקלות: מוצא עבודה, מקבל משכורת, ומבזבז אותה כרצונו. בהתפרצויות האלה יש עלבון קשה ללני, שאינו מבין מה עשה. ג'ורג' יודע כמה לני מסוכן, משום שכבר נאלצו לברוח מן העיר וויד אחרי שלני אחז בשמלה של נערה, והוא רואה שאשתו של קרלי מתקרבת ללני, ומזהיר אותו, אבל אינו מצליח למנוע את האסון.
הסיום, שיא המורכבות: לני הורג בלי כוונה את אשתו של קרלי, כשהיא נבהלת ממנו ומתחילה לצעוק. קרלי, בנו של בעל החווה, יוצא עם הפועלים כדי לצוד את לני ולהרוג אותו. ג'ורג' לוקח את האקדח של קרלסון, ומוצא את לני במקום שקבעו, ליד הנהר. הוא מספר לו שוב, בפעם האחרונה, על החווה ועל הארנבים, ובזמן שלני מביט אל הנהר ומדמיין, ג'ורג' יורה בו מאחור. זהו מעשה של רחמים: כך לני מת בשקט, בתוך החלום, ולא בידי קרלי. אבל זהו גם הריגה של החבר היחיד שהיה לו, ובמובן מסוים גם ויתור על החלום.
האם הקביעה מתאימה: כן. הנובלה עצמה אינה שופטת את ג'ורג'. סלים, הדמות החכמה בחווה, אומר לו שהיה חייב לעשות זאת. הקורא מבין את ההחלטה, משום שהוא רואה מה היה מחכה ללני, ובכל זאת אינו יכול לפטור אותה. ההקבלה למה שקרה לכלבו הזקן של קנדי, שקרלסון ירה בו, וקנדי אמר שהיה צריך לעשות זאת בעצמו, מעמיקה את הקושי. המורכבות של ג'ורג' מבטאת את משמעות הנובלה: בעולם אכזר ובודד, אפילו אהבה נאלצת לפעמים להיות הרסנית.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש לבחור שני מעשי מרד שונים של וינסטון, לתאר כל אחד מהם בפרטי עלילה מדויקים, ולהסביר שני דברים לגבי כל אחד: מה הוא מבטא (איזה ערך או צורך המרד מגן עליו) ומדוע הוא נידון לכישלון.

תשובה מלאה:
ברומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול וינסטון סמית' מורד במפלגה בכמה שלבים: ממרד פנימי, במחשבה ובכתיבה, אל ניסיון להצטרף למחתרת מאורגנת.
מעשה המרד הראשון הוא כתיבת היומן. וינסטון קונה מחברת ישנה ויפה בחנות גרוטאות של מר צ'רינגטון בשכונת הפרולים, ובפרק הפתיחה הוא מתיישב בפינה של דירתו שהמסך אינו רואה ומתחיל לכתוב. בתוך הכתיבה הוא מגלה שידו כתבה שוב ושוב, באותיות גדולות, קריאה נגד האח הגדול. וינסטון יודע שעצם הכתיבה היא פשע מחשבה שעונשו מוות. היומן מבטא את הצורך של האדם במחשבה עצמאית ובמרחב פרטי, ובעיקר את הרצון להשאיר עדות לאמת, ולכן הוא פונה בו אל העתיד, אל קורא שאולי לא ייוולד. המרד נידון לכישלון כי הוא מתנהל בתוך מלכודת: החנות של מר צ'רינגטון, שבה נקנתה המחברת ושבה וינסטון ישכור אחר כך חדר עם ג'וליה, היא חלק ממנגנון המשטר, כי מר צ'רינגטון עצמו מתגלה כאיש משטרת המחשבות. במשרד האהבה אובריאן אף אומר לווינסטון שעקבו אחריו במשך שנים.
מעשה המרד השני הוא הפנייה אל אובריאן. וינסטון משוכנע שאובריאן, חבר המפלגה הפנימית, שותף לרגשותיו, ואחרי שאובריאן מזמין אותו לביתו הוא בא אליו עם ג'וליה. שם, בחדר שבו אובריאן מכבה את המסך, הם מצהירים שהם רוצים להצטרף לאחווה, המחתרת של גולדשטיין, ושהם מוכנים לכל מעשה למענה: לרצוח, לחבל, לגרום מוות של אנשים חפים מפשע. רק לדבר אחד הם אינם מוכנים: להיפרד זה מזה. מעשה זה מבטא מעבר ממרד של יחיד למרד מאורגן, מתוך תקווה שיש כוח מאורגן שיכול להפיל את המשטר. אבל הוא נידון לכישלון, כי אובריאן הוא נציג המשטר, והספר של גולדשטיין, שמגיע לווינסטון בתיווכו של אובריאן, הוא חלק מן המלכודת. יש כאן גם אירוניה: כדי להילחם במשטר אכזרי, וינסטון מסכים לאכזריות, וכך המרד שלו כבר מעוצב בדמות הדבר שהוא נלחם בו.
שני מעשי המרד בנויים כמדרגות: הראשון נעשה לבד ובסתר, בתוך הראש ועל הנייר, והשני הוא כבר התחייבות מול אדם אחר, בקול רם. ככל שהמרד גדל, כך וינסטון מוסר את עצמו יותר לידי המשטר.
שני מעשי המרד מראים שהמרד ברומאן הוא אמיתי ואמיץ, אבל הוא מתנהל בתוך עולם שהמשטר שולט בו מראש, ולכן הוא נועד להיכשל עוד לפני שהתחיל.

למה זו תשובה מלאה: