מתכונת 5 בספרות (שאלון 8215) - פתרון מלא

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש שלושה רכיבים: (1) לתאר פרט מרכזי שנשאר סמוי גם בסוף; (2) להסביר אילו רמזים בסיפור מתייחסים אליו; (3) לנמק מדוע לדעתנו בחר הסופר שלא לחשוף אותו. הרכיב הספרותי: פער מידע (פער שאינו נסגר), רמיזה, ומשמעות השתיקה.

תשובה מלאה:
בסיפור "הרוצחים" מאת ארנסט המינגוויי הפרט המרכזי ביותר – הסיבה שבגללה רוצים להרוג אדם – אינו נחשף לעולם.
העלילה פשוטה: בערב, במזנון של הנרי בעיירה קטנה, נכנסים שני גברים, אל ומקס. הם מזמינים ארוחת ערב לפני השעה שבה מגישים אותה, מתבדחים בגסות על ג'ורג', האיש שמאחורי הדלפק, ועל ניק אדמס, וקושרים את ניק ואת סם, הטבח, במטבח. הם מגלים לג'ורג' שהם מחכים לשוודי, אולה אנדרסון, שנוהג לאכול שם בערב, וכי הם עומדים להרוג אותו. אולה אינו מגיע, והם יוצאים. ניק הולך לחדר שבו גר אולה כדי להזהיר אותו.
הפרט הסמוי: לא הרוצחים, לא ג'ורג', לא ניק ולא הקורא יודעים מה עשה אולה ומדוע גזרו עליו מוות. כשג'ורג' שואל, הרוצחים אומרים שאולה לא עשה להם דבר, שמעולם לא ראו אותו, ושהם הורגים אותו בשביל חבר.
הרמזים: אולה, מתאגרף לשעבר במשקל כבד, שוכב על מיטתו בבגדיו ומביט בקיר. הוא אינו מופתע, אינו רוצה שניק ילך למשטרה, ואומר שאין שום דבר שאפשר לעשות, שהוא הסתבך, ושנמאס לו להתרוצץ. מכל זה הקורא מבין שאולה יודע היטב מי רודף אחריו ולמה, ושזה עניין מן העבר, אולי מעולם הפשע – אבל הסיפור עוצר בדיוק כאן.
מדוע הסופר הסתיר את הפרט? לדעתי, משום שהסיפור אינו סיפור בלשי על פשע, אלא סיפור על ניק, הצעיר שנתקל לראשונה ברוע שאין לו הסבר. אילו ידענו את הסיבה, היינו שופטים את אולה ומבינים את הרצח; כשהסיבה חסרה, האלימות נראית שרירותית, קרה ובלתי נמנעת, והאימה גדלה. ההסתרה גם מעבירה את הדגש אל התגובות: אולה כבר ויתר, ג'ורג' מסתגל ומציע לא לחשוב על זה, וניק אומר שהוא יעזוב את העיר, כי אינו יכול לשאת את המחשבה על אדם שמחכה בחדרו למוות. השתיקה של הסיפור היא אפוא הסיפור עצמו: עולם שבו דברים נוראים קורים בלי הסבר, ומה שנותר הוא לבחור כיצד לחיות לצדם.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש לתאר מצב אירוני אחד (מעשה שתוצאתו הפוכה מכוונתו, או פער ידיעה בין הקורא לדמות), ולהסביר מה הוא מלמד על הדמות ועל משמעות הסיפור.

תשובה מלאה:
בסיפור "הבז" מאת ג'ובאני בוקאצ'ו האירוניה היא לב העלילה. פדריגו, אציל צעיר, מאוהב במונה ג'ובנה, אישה נשואה, ומבזבז את כל הונו על משתאות ועל מתנות כדי לזכות באהבתה. היא אינה נענית לו. הוא מתרושש ועובר לחווה קטנה, ונשאר לו רק דבר יקר אחד: הבז שלו, מהטובים שבעולם, שבעזרתו הוא צד ומתפרנס.
בעלה של ג'ובנה מת, והיא עוברת לגור בקיץ בקרבת החווה של פדריגו. בנה הצעיר מתיידד עם פדריגו ומתאהב בבז. הילד חולה, ומבקש מאמו את הבז, והאם, שאינה יכולה לסרב לבנה החולה, מחליטה ללכת אל פדריגו ולבקש ממנו את מה שיקר לו מכול.
כאן נוצר המצב האירוני. ג'ובנה באה לביתו של פדריגו, ומודיעה שהיא רוצה לאכול איתו. פדריגו, שאין בביתו דבר ראוי להגיש לאישה שאהב כל חייו, שוחט את הבז, וצולה אותו כמנה לארוחה. רק אחרי הארוחה ג'ובנה מבקשת ממנו את הבז, ופדריגו, בבכי, מגלה לה מה היה בצלחת. המעשה שנועד לכבד אותה בתכלית הכבוד הורס בדיוק את מה שבאה לבקש. הקורא יודע ממה נבעה ההחלטה ללכת אל פדריגו עוד לפני הארוחה, ולכן הוא חש את האירוניה כבר בזמן ששוחטים את הבז.
גם ג'ובנה נמצאת במצב אירוני. היא מתביישת לבקש מאדם שאיבד את כל הונו בגללה את הדבר האחרון שנשאר לו, ובכל זאת היא באה לבקש, למען בנה – ומגלה שהבז כבר הוגש לה בארוחה. הבז עצמו נושא משמעות: הציד בבז הוא עיסוק של אצילים, והבז הוא השריד האחרון של עולמו הקודם של פדריגו ומקור פרנסתו. כשהוא שוחט אותו, הוא מוותר על הסימן האחרון של מעמדו, ובכך משלים את מהלך הנדיבות שהתחיל במשתאות.
האירוניה מאפיינת את פדריגו. מכיוון שהקורא רואה את הפער בין כוונתו ובין התוצאה, הוא אינו רואה בו שוטה, אלא אדם שנדיבותו ואהבתו אינן יודעות גבול: הוא מוסר את האוצר האחרון שלו מבלי לחשוב פעמיים. אצילותו אינה תלויה בממון.
ומה תורמת האירוניה למשמעות? הבן מת זמן קצר אחר כך, ונראה כאילו הכול אבד. אבל כשאחיה של ג'ובנה לוחצים עליה להינשא שוב, היא בוחרת דווקא בפדריגו העני, משום שהבינה מה עשה למענה. המעשה שנראה כישלון הוא בסופו של דבר ההוכחה המכרעת לערכו. האירוניה כפולה: כשנתן את כל הונו כדי לזכות בה, לא זכה; עכשיו, כשאינו מבקש דבר ונותן את מה שנשאר לו רק כדי לכבד אותה, הוא זוכה בה. האירוניה הופכת על פיה את המשמעות הרגילה של "הצלחה" ו"כישלון", ומלמדת שהנדיבות וגודל הלב חשובים מן הרכוש.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש (1) לתאר את דמותו של האב – מי הוא, מעשיו ותכונותיו; (2) להסביר כיצד המפגש עם האב מעצב את העולם הרגשי של באדי; (3) ואת העולם הערכי שלו. יש להתייחס לשני העולמות.

תשובה מלאה:
בסיפור "חג מולד אחד" מאת טרומן קפוטה האב הוא הדמות שמוציאה את באדי מעולם הילדות הבטוח שלו.
דמותו: כבר בפתיחה באדי מספר שאמו התחתנה כשמלאו לה שש עשרה עם איש עסקים בן עשרים ושמונה ממשפחה טובה מניו אורלינס, ושהנישואים נמשכו שנה. מאז האב היה זר לבאדי: הוא ראה אותו רק פעמים מעטות. כשבאדי מגיע לניו אורלינס, האב מניף אותו בזרועותיו, צוחק ובוכה ושואל אם אינו מכיר את אביו. מתברר שיש לו הכול – מכונית, בית ורוד קטן ויפה ברובע הצרפתי, הרבה חברות – ושהוא מקסים את כולם, כולם חוץ מבאדי. מדברי האם, שבאדי זוכר, עולה שהונו בא מנשים אלמנות, עשירות ומבוגרות ממנו בהרבה. האב מוצג אפוא כאדם נהנתן, מלא קסם, שאינו מסוגל לאחריות.
העולם הרגשי: הביקור הוא בעבור באדי סבל. האב סוחב אותו לפגוש את כל חבריו, מן הבנקאי ועד הספר, מחבק ומנשק אותו ומתרברב בו, ובאדי מתבייש. הוא נגרר ברחובות בנעליים לוחצות, "חמות כמו הגיהינום", ואוכל צדפות, ומתגעגע לבית ולסוק. האב אינו רואה את זה: באדי מספר שלאביו המסכן לא היה מושג כמה הוא אומלל. בהמשך מתגלה גם חולשתו של האב: הוא מתחנן לנשיקה – "תן לי נשיקה. בבקשה. בבקשה" – ותובע שבאדי יאמר שהוא אוהב אותו. הבושה של באדי מתחלפת בהדרגה בהבנה שאביו בודד וזקוק לו.
העולם הערכי: בניו אורלינס אמונתו התמימה של באדי נסדקת. בלילה הוא מציץ ורואה שאביו הוא שמניח את המתנות מתחת לעץ. מכאן הוא מבין שבן דודו בילי בוב ושאר הילדים צדקו כשלעגו לו על סנטה קלאוס. הוא גם לומד לנצל את אביו: הוא שואל "מה אתה תיתן לי, אבא?", ומקבל את דגם האווירון היקר. ובדרך לאוטובוס האב, שיכור, מכריז באוזניו "אין אלוהים! אין סנטה קלאוס". אבל באדי אינו מאמץ את עולמו של אביו. כשהוא חוזר הביתה, סוק מסבירה לו ש"כולם סנטה קלאוס", והוא שולח לאביו גלויה וכותב בה שהוא אוהב אותו. הנתינה הזאת היא הבחירה הערכית שלו.
המפגש עם האב מעצב אפוא את באדי בדרך של ניגוד: דרך האב הוא מכיר את עולם המבוגרים, החומרני והמבולבל, ודווקא שם הוא מגלה ביכולתו לחמול ולתת. הגלויה, שנמצאה בכספת של האב אחרי מותו, מלמדת שהמתנה של הילד הייתה בעבור האב חשובה מכל.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". שני רכיבים: כיצד תבנית המתכון מבטאת (1) את היחסים בין האם לבתה, ו(2) את רגשות האם. יש להדגים משני חלקים של המתכון. הרכיב הספרותי: תבנית של טקסט שימושי שמשמשת כאמצעי עיצוב.

תשובה מלאה:
הסיפור נפתח בפנייה: "לנוגה, לפני שאת נוסעת", ומתברר שהבת עוברת לדירה משלה וביקשה מתכון "בדיוק כמו שלך". הטקסט שומר על תבנית של מתכון, עם כותרות כמו "מצרכים", "אופן ההכנה" ו"הערה", ועם מידות ומספרים. אבל לכל הוראה נכנסת סטייה אישית, והמתכון נעשה מכתב פרידה.
חלק ראשון: המצרכים. כל מצרך פותח זיכרון או עצה. התפוחים הם "החמוצים שבשוק, אצל המוכר עם הכובע, שתמיד אומר לך שאת גבוהה מדי": האם מזכירה עולם משותף, ומיד מוסיפה "זה לא בגלל התפוחים". הסוכר: "כוס סוכר, אבל כשתהיי עצובה, קצת יותר. אף אחד לא יבדוק אותך." בתוך ההוראה מופיעה הדאגה לבת שתהיה לבד. בחמאה ההוראה הופכת ללקח: "יש הבדל בין רכה לבין נמסה. ייקח לך זמן ללמוד אותו. לי לקח הרבה." אפשר לקרוא בזה עצה על איזון בחיים, והאם משווה בה את עצמה לבתה ("גם אני לא זכרתי, כשהייתי בגילך"). ובביצים: "תמיד יש עוד אחת במקרר, גם כשנדמה לך שלא" – משפט של הרגעה, שאפשר לקרוא כהבטחה שתמיד יש תקווה.
חלק שני: אופן ההכנה וההערות. כשהאם מורה להוסיף את הביצים "אחת אחת", היא אומרת במפורש: "כולן ביחד זה מהר יותר ויוצא פחות טוב, וזה, בעצם, כל מה שאני יודעת על החיים." המתכון נעשה לתורת חיים. בהערה על התנור החדש היא מכינה את הבת לכישלונות: "זה לא אומר שעשית משהו לא נכון. זה רק אומר שאת עוד לא מכירה את התנור." וההערה "אפשר להקפיא. אבל עדיף לאכול עם מישהו" חושפת את החשש מבדידות.
התבנית מאפשרת לאם לומר רגשות קשים בעקיפין: היא אינה כותבת "אתגעגע" או "אני דואגת", אלא כמה סוכר לשים. גם חוסר הדיוק במידות מלמד על כך: "אין לי מדידה מדויקת יותר. כשהבית מתחיל להריח כמו בית, העוגה מוכנה." מה שהאם מעבירה לבתה אינו טכניקה, אלא בית.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) "תארו" שלושה שלבים בתהליך יצירת הקרבה בין שתי דמויות, ובכל שלב את המכשול; (2) "הסבירו" את תרומת המכשולים למשמעות היצירה. הרכיב הספרותי: התפתחות יחסים בין דמויות ותפקיד המכשולים בעלילה.

תשובה מלאה:
ברומאן "ג'יין אייר" מאת שרלוט ברונטה הקרבה בין ג'יין אייר, יתומה ענייה שעובדת כאומנת, לבין אדוארד רוצ'סטר, בעל אחוזת תורנפילד, נבנית לאורך זמן, ובכל שלב היא נתקלת במכשול.
השלב הראשון, היכרות ושיחות: ג'יין מגיעה לתורנפילד כדי ללמד את אדל, חניכתו של רוצ'סטר. את רוצ'סטר עצמו היא פוגשת לראשונה בדרך: סוסו מחליק על הקרח, והוא נופל, וג'יין עוזרת לו בלי לדעת מי הוא. מאז הם משוחחים בערבים, והוא מעריך את כנותה ואת חוכמתה, והיא אינה מתבטלת בפניו. בלילה אחד היא מעירה אותו כשמיטתו עולה באש, ומצילה את חייו. המכשול בשלב הזה הוא הפער המעמדי: היא אומנת ענייה ופשוטה, והוא אדון עשיר. כשרוצ'סטר מזמין לאחוזה אורחים מן החברה הגבוהה, ובהם בלאנש אינגרם היפה, כולם מצפים שיישא אותה, וג'יין מרגישה שאין לה מקום.
השלב השני, ההצעה והחתונה: רוצ'סטר מציע לג'יין נישואים בגן, והיא מקבלת. אבל בטקס החתונה עצמו עורך דין ואחיה של אשתו מגלים שרוצ'סטר כבר נשוי: אשתו, ברתה מייסון, חולת נפש, מוחזקת בסתר בעליית הגג של תורנפילד. זו גם הדמות שהציתה את האש. המכשול כאן הוא סוד העבר והחוק. רוצ'סטר מבקש מג'יין שתישאר איתו בכל זאת, אבל היא מסרבת להיות פילגשו, אף שהיא אוהבת אותו, ובורחת מן האחוזה בלי כסף.
השלב השלישי, הפרידה והשיבה: אחרי ימים של נדודים ורעב, ג'יין מוצאת מקלט אצל משפחת ריברס, שמתבררת כמשפחתה, ומקבלת ירושה מדוד. סיינט ג'ון ריברס מציע לה להינשא לו ולצאת איתו כמיסיונרית להודו, נישואים של חובה בלי אהבה, והיא מהססת. אז היא שומעת, כאילו מרחוק, את קולו של רוצ'סטר קורא בשמה, וחוזרת. היא מגלה שתורנפילד נשרפה, שברתה מתה בשריפה, ושרוצ'סטר, שניסה להציל אותה, איבד את מאור עיניו ואת ידו. ג'יין נישאת לו.
תרומת המכשולים למשמעות: המכשולים אינם רק מעכבים את העלילה; הם מעצבים את סוג האהבה שהרומאן מציע. הקרבה מתממשת רק כשהשניים שווים: ג'יין עצמאית, בעלת כסף ומשפחה, ובאה מבחירה, ורוצ'סטר, שנפגע, נזקק לה ואינו עוד האדון הכול יכול. המכשול השני מבליט את המוסר של ג'יין: היא מוותרת על האהבה כדי לא לוותר על כבודה ועל עקרונותיה. ובשלב השלישי היא מוותרת גם על נישואים של חובה. כך המכשולים מבליטים את המסר המרכזי: אהבה אמיתית היא קשר בין שני אנשים חופשיים ושווים, שאינו בא על חשבון כבוד עצמי.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להראות, בכמה דוגמאות, כיצד תיאורי הטבע משקפים את הדמות או משפיעים על מעשיה, ולהסביר את תרומתם למשמעות. הרכיב הספרותי: תיאורי טבע כאמצעי אפיון וכאמצעי לבניית משמעות.

תשובה מלאה:
ברומאן "הזר" מאת אלבר קאמי, שמתרחש באלג'יר, תיאורי הטבע – ובעיקר השמש, החום והים – אינם רקע, אלא חלק מדמותו של מרסו ומן המשמעות.
הדוגמה הראשונה היא ההלוויה של אמו. הרומאן נפתח בהודעה שאמו של מרסו מתה במושב הזקנים במרנגו. מרסו נוסע להלוויה, יושב ליד הארון במשך הלילה, ולמחרת הולך בתהלוכה. מה שהוא מתאר יותר מכול אינו הצער, אלא החום הכבד, השמש המסנוורת, הזיעה והעייפות. כבר כאן תיאורי הטבע מאפיינים אותו: הוא אדם שחווה את העולם דרך החושים והגוף, ולא דרך הרגשות שהחברה מצפה מהם.
הדוגמה השנייה היא הים. יום אחרי ההלוויה מרסו הולך לשחות, ופוגש את מארי, שעבדה בעבר במשרדו. הם שוחים יחד ונהנים, ובערב הולכים לקולנוע. הים מבטא את ההנאה הפשוטה מן החיים, בהווה, בלי שאלות. בעיני החברה, בהמשך, הדבר יהיה הוכחה להיעדר רגשותיו.
הדוגמה השלישית, המכרעת, היא השמש בסצנת הרצח. בחוף, ביום חם מאוד, מרסו חוזר לבדו אל המקום שבו נמצא אחד הערבים שהיה להם עימות איתו. השמש בוערת, הזיעה נוטפת על עיניו, והאור המשתקף מן הסכין של הערבי מסנוור אותו. הוא לוחץ על ההדק, ואחר כך יורה עוד ארבע יריות בגוף הדומם. השמש כאן אינה רקע אלא כמעט כוח פועל: המעשה נראה כתגובה גופנית לאור ולחום ולא כהחלטה. במשפט, כשנשאל מדוע ירה, הוא עונה שבגלל השמש, והאולם צוחק.
ההקבלה בין ההלוויה ובין הרצח מודגשת בתחושתו של מרסו עצמו: על החוף הוא מרגיש שזו אותה שמש של היום שבו קבר את אמו. החום הכבד שליווה את ההלוויה חוזר ומכביד עליו, והוא מבקש להגיע אל הצל ואל המעיין הקריר שמאחורי הסלע. כך הטבע קושר בין שני האירועים שהתביעה תקשור במשפט – ההלוויה והרצח – אבל בדרך הפוכה: מה שמחבר ביניהם אצל מרסו הוא החוויה הגופנית, לא אשמה או רגש.
בסיום, בתא, לפני ההוצאה להורג, אחרי שהוא מתפרץ על הכומר שבא לבקר אותו ודוחה את הנחמה הדתית, מרסו נרגע. הוא מביט בשמי הלילה ובכוכבים, ומרגיש לראשונה שהוא פתוח לאדישות העולם, ושהוא היה מאושר.
התרומה למשמעות: תיאורי הטבע מבטאים את התפיסה שבבסיס הרומאן. הטבע אדיש לבני האדם, ואינו נותן משמעות למעשיהם. החברה, במשפט, מחפשת משמעות והסבר – ומוצאת אותם דווקא בכך שלא בכה בהלוויה. מרסו, שחי בהווה של החושים, הוא "זר" לחברה הזאת, והטבע הוא העולם שבו הוא חי באמת.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועל: "הסבירו", בהתייחסות לשני אמצעים לשוניים או ספרותיים. יש להסביר מהו המאבק בין וינסטון לאובריאן כפי שהוא עולה מן הדיאלוג, ולהראות כיצד שני אמצעים בדיאלוג מעצבים אותו, עם ציטוטים מן הקטע.

תשובה מלאה:
הדיאלוג מתרחש במשרד האהבה, אחרי שווינסטון נעצר. אובריאן, שווינסטון האמין שהוא שותף למרד, הוא החוקר שלו, והוא מחזיק את ידו מול וינסטון ומעלה את עוצמת הכאב בכל פעם שווינסטון עונה על פי מה שהוא רואה.
המאבק בין השניים אינו על מעשה, אלא על התודעה: וינסטון נאחז במה שעיניו רואות ובעובדה הפשוטה ביותר, "שתיים ועוד שתיים הן ארבע", ואובריאן דורש ממנו לוותר על החושים ועל ההיגיון ולקבל את מה שהמפלגה קובעת.
האמצעי הראשון הוא השאלה החוזרת של וינסטון. הוא שואל "מה אני יכול לעשות?", וחוזר על השאלה ומרחיב אותה: "מה אני יכול לעשות אם אני רואה מה שלנגד עיניי?". אלה אינן מילים של מורד מתריס, אלא של אדם שכמעט מתנצל: הוא אינו טוען שהוא צודק, אלא שאין ביכולתו לראות אחרת. הנימוק היחיד שנשאר לו הוא הראייה, וגם אותה רוצים לקחת ממנו. העובדה שהוא שואל ואינו קובע מראה שהעינוי כבר החליש אותו: הוא כבר אינו מתווכח על האמת, אלא רק מתאר את מגבלתו.
האמצעי השני הוא החזרה והתקבולת בתשובת אובריאן: "לפעמים הן חמש. לפעמים הן שלוש. לפעמים הן גם זה וגם זה בעת ובעונה אחת". המבנה החוזר נשמע כמו שיעור של מורה סבלני, אבל כל משפט סותר את קודמו, והאחרון מבטל את ההיגיון כולו. החזרה מראה שאין לאמת יציבות: היא משתנה לפי צורכי המפלגה, ומה שקובע אותה אינו המציאות אלא מי שמחזיק בכוח.
האמצעי השלישי הוא האירוניה במשפטי הסיום: "עליך להשתדל יותר" ו"לא קל לאדם להיעשות שפוי בדעתו". אובריאן מציג את הכניעה כשפיות ואת ההתנגדות כמחלה, והקורא יודע שהמצב הפוך: וינסטון הוא השפוי. הטון הרגוע והמרגיע, לעומת הכאב שבו מלווה השיחה, מבליט עד כמה הכוח כולו בידי אובריאן.
גם חלוקת הדיבור מבטאת את יחסי הכוח: דבריו של וינסטון קצרים ונקטעים, ואילו אובריאן מדבר ברצף, מסיק מסקנות ונותן הוראות, כמו מי שיודע שהמילה האחרונה תהיה שלו.
כך הדיאלוג מעצב מאבק לא שוויוני: מצד אחד אדם בודד שנאחז בעיניו, ומצד אחר משטר שמבקש לשלוט גם במה שהוא רואה.

למה זו תשובה מלאה: