מתכונת 6 בספרות (שאלון 8215) - פתרון מלא

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "תארו" ו"הסבירו". יש (1) לתאר את מצב הדמות לפני המפנה; (2) לתאר את נקודת המפנה; (3) להסביר את ההחלטה שהדמות מקבלת בעקבותיו; (4) להסביר מה מלמדת ההחלטה על הדמות ועל משמעות הסיפור. הרכיב הספרותי: נקודת מפנה כצומת של החלטה.

תשובה מלאה:
בסיפור "גימפל תם" מאת יצחק בשביס־זינגר נקודת המפנה באה קרוב לסוף, ובעקבותיה גימפל מקבל את ההחלטה החשובה בחייו: שלא להפוך לרמאי.
לפני המפנה, גימפל, שמספר את סיפורו בגוף ראשון, הוא מושא ללעג בעיירה פראמפול. הוא יתום שעובד אצל אופה, וכולם מספרים לו בדיות ומשטים בו, והוא מאמין, כי לדבריו הכול אפשרי. אנשי העיירה מסדרים לו שידוך עם אלקה, שכולם יודעים שאינה צנועה. ילד נולד לה כמה חודשים אחרי החתונה, והיא מסבירה, וגימפל מאמין. פעם הוא מוצא גבר במיטתה, ופעם את השוליה שלו, והיא מכחישה ומשכנעת אותו שראה מראות. הוא אומר לעצמו שמי שאינו מאמין היום לאשתו, מחר לא יאמין באלוהים. כך עוברות כעשרים שנה. גימפל נעשה אופה אמיד, וחי עם אלקה ועם ששת הילדים, שאותם הוא אוהב. מצבו לפני המפנה הוא אפוא מצב של אמונה עיקשת: הוא יודע שמרמים אותו, ובוחר להאמין.
נקודת המפנה היא מותה של אלקה. היא חולה במחלה קשה, ועל ערש מותה היא מתוודה לפניו שרימתה אותו כל השנים, ושאף אחד מן הילדים אינו שלו. מיד אחר כך, בחלום, בא אליו רוח הרע. הוא אומר לגימפל שהעולם כולו רימה אותו, ושעכשיו הוא צריך לרמות את העולם: לאסוף שתן ולשפוך אותו לבצק, כדי שחכמי פראמפול יאכלו טינופת. לראשונה גימפל נענה לפיתוי ועושה כדבריו.
ההחלטה באה כשגימפל נרדם ליד התנור, ואלקה נגלית אליו בחלום, לבושה תכריכים. היא נוזפת בו: האם משום שהיא הייתה שקרנית, הכול שקר? היא עצמה, היא אומרת, רימתה רק את עצמה, ועכשיו היא משלמת על כך. כשגימפל מתעורר, הוא קובר את הלחם באדמה, מחלק את כספו לילדים, ועוזב את העיירה. הוא נודד בעולם, מספר סיפורים לילדים, ומחכה למותו, אל העולם שבו, לדבריו, אין רמאות.
ההחלטה מלמדת שגימפל אינו "שוטה" כפי שקראו לו. גם כשיש לו סיבה מלאה לנקום, הוא בוחר שלא לעשות לאחרים את מה שעשו לו. התמימות שלו מתגלה כבחירה מוסרית ולא כטיפשות: עדיף להיות מרומה מלהיות רמאי. מבחינת משמעות הסיפור, נקודת המפנה הופכת את הסיפור הקומי, סיפור על אדם שכולם צוחקים עליו, לסיפור על אמונה ועל טוב לב בעולם מושחת. השם "תם" מקבל משמעות חדשה: לא שוטה אלא אדם שלם וישר.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו", ושאלת משמעות. יש לתאר מפגש בין דורות, להסביר מה מפריד ומה מחבר, ולהסביר מה המפגש מלמד על משמעות הסיפור.

תשובה מלאה:
בסיפור "יד ושם" מאת אהרן מגד המפגש בין הדורות מתרכז בשאלה אחת, שנראית פשוטה: איך לקרוא לתינוק. הסב, איש זקן שעולמו קשור בבית שנחרב באירופה, בא לבקר את נכדתו מירה ואת בעלה יהודה, זוג צעיר שגדל בארץ ושנולד לו בן.
מה שמפריד בין הדורות: הסב מבקש שהתינוק ייקרא מנדלה, על שם ילד ממשפחתו שנספה בשואה. בעיניו השם הוא הדרך היחידה לשמור על זכרו של מי שנרצח ואין לו קבר, ולכן הוא חוזר ומספר על הילד ועל המשפחה שאבדה. מירה דוחה את השם בתוקף. בעיניה "מנדלה" הוא שם גלותי, זר וישן, שמזכיר עולם שהדור שלה רוצה לעזוב מאחור, והיא רוצה לתת לבנה שם עברי חדש, שמבטא את החיים בארץ. הוויכוח על השם הוא אפוא ויכוח בין שתי תפיסות של זהות: אצל הסב, הזהות נבנית מן הזיכרון; אצל הנכדה, היא נבנית מתוך התחלה חדשה.
מה שמחבר בין הדורות: למרות הוויכוח, יש קשר של אהבה בין הסב לבין נכדתו, והתינוק עצמו הוא ההמשך של שניהם. הוויכוח עז דווקא מפני שכל צד רוצה בטובתו של הילד ורואה בו את העתיד. הסב אינו בא להכאיב, אלא כדי שהעבר לא יימחק; מירה אינה כופרת בכאב, אלא רוצה להגן על בנה מפניו.
מה מלמד המפגש על המשמעות? שם הסיפור לקוח מספר ישעיהו: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם" – הבטחה לזיכרון נצחי למי שאין לו המשך. בספר ישעיהו ההבטחה ניתנת לסריסים, לאנשים שאין להם צאצאים שימשיכו את שמם, ולכן היא מתאימה במיוחד למנדלה, שנספה בילדותו ולא הותיר אחריו איש. עבור הסב, שם התינוק הוא ה"יד ושם" של מנדלה, והשם הזה הוא גם שמו של המוסד הלאומי להנצחת השואה. כך הוויכוח המשפחתי הקטן מתחבר לשאלה הלאומית הגדולה: איך זוכרים את מי שנרצחו. הסיפור מעמיד את הקורא מול שאלה שהעסיקה את החברה הישראלית בשנותיה הראשונות: האם אפשר לבנות זהות חדשה ולשכוח את מה שנכרת, ומה המחיר של שלילת הגלות. הוא אינו פותר את הוויכוח בפתרון פשוט, אלא מראה ששני הצדדים נאבקים על אותו דבר: על העתיד של הילד ועל מקומו של העבר בתוכו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להסביר את הטענה (מה פירוש "היפוך תפקידים" בין הורה לילד) ולהדגים אותה בשני תחומים: היחסים עם האב והיחסים עם האם. הרכיב הספרותי: יחסים בין דמויות.

תשובה מלאה:
בסיפור "חג מולד אחד" מאת טרומן קפוטה הטענה נכונה בעיניי. בדרך כלל ההורה דואג לילד, מגן עליו ונותן לו אהבה וביטחון. אצל באדי ההורים הם הנזקקים, והילד בן השש, כמעט שבע, נאלץ לשאת את רגשותיהם ולגונן עליהם. להיפוך הזה שני צדדים: הילד סופג את רגשות הוריו, ובסוף הוא גם זה שנותן להם.
היחסים עם האב: האב נעלם מחייו של באדי במשך שנים, ובאדי מספר שפחד מזרים, "ואבי היה זר". כשהם נפגשים בניו אורלינס, דווקא האב הוא שמתנהג כילד הזקוק לאהבה. הוא מתחנן: "תן לי נשיקה. בבקשה. בבקשה. תן לי נשיקה. תגיד לאבא שלך שאתה אוהב אותו." במקום שהאב ירגיע את בנו הנבוך, הבן הוא שמתבקש להרגיע את אביו. באדי אף מגונן על רגשות האב: הוא אומלל, אבל אינו מראה זאת, ואומר: "לאבי המסכן לא היה מושג כמה אומלל הייתי, בחלקו מפני שלא נתתי לו להבחין בכך". הילד שומר על האב, ולא להפך. האב גם מטיל עליו משא כבד: הוא אוחז בכוח במפרק ידו ואומר שלפעמים הוא חושב שהוא ואמו של באדי היו צריכים להתאבד על שנתנו לזה לקרות. ילד קטן שומע מאביו וידוי של אשמה וייאוש, משא שאין לו כלים לשאת. וברגע הפרידה, בדרך לתחנת האוטובוס, האב השיכור לוחש לו בקשיחות שלא ייתן לו לחזור למשפחה באלבמה, ושאין אלוהים ואין סנטה קלאוס. הוא אינו שואל מה ילד בן שש מסוגל לשמוע; הוא רוצה את בנו בשביל עצמו.
היחסים עם האם: האם נישאה כשמלאו לה שש־עשרה, והנישואים נמשכו שנה. באדי, כמספר בוגר, קובע: "אמי היתה צעירה מכדי להיות אם או אשת איש." היא השאירה אותו בידי משפחתה באלבמה. כשהיא מבקרת אותו בפנימייה, היא אינה באה לתת לו דבר, אלא שופכת עליו את מרירותה כלפי האב ואומרת לו שלידתו הרסה את חייה. באדי מתאר את מחירו של הווידוי הזה: "כשהיא סיפרה לי שהולדתי הרסה אותה, היא הרסה אותי". שוב הילד הוא שסופג את כאבו של המבוגר, ומנסה להתגונן בכך שהוא נזכר בשירים שהתנגנו בבית אביו.
השיא של היפוך התפקידים מגיע בסיום. אחרי שובו הביתה, באדי הולך עם סוק לדואר, קונה גלויה וכותב לאביו שהוא אוהב אותו. בניו אורלינס האב תבע אהבה בתחינה; עכשיו הבן נותן אותה מרצונו, בלי שהתבקש. הבן הוא שמעניק לאב את מה שהוא עצמו לא קיבל ממנו: אהבה שאינה תלויה במתנות. הגלויה הזולה נמצאה בכספת של האב כשמת, כלומר האב שמר עליה עד מותו כדבר יקר.
מה מאפשר לבאדי לתת? ההורות האמיתית שקיבל מסוק, בת דודתו המבוגרת, שגידלה אותו בחום. היא היחידה בסיפור שמתנהגת כהורה: היא מעבירה את אצבעותיה בשערו לפני השינה, ויושבת לצדו ומרגיעה אותו כשהוא חוזר מבולבל מניו אורלינס. בזכותה הוא יכול לומר שהיה מאושר במקום שבו היה, ובזכותה הוא לומד שכל אחד יכול להיות "סנטה קלאוס", כלומר לתת. כך היפוך התפקידים בין באדי להוריו חושף את כישלונם כהורים, ובאותה עת את בגרותו הרגשית של הילד.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להראות כיצד הסיפור מבקר את המוסכמות הקובעות כיצד ראוי להתאבל, בשתי דוגמאות לפחות מן הסיפור, ולהתייחס גם לסיום (הפסקה האחרונה).

תשובה מלאה:
בסיפור "הספל של סבא" הביקורת מופנית אל מוסכמות של אבל שהפכו לטקס חיצוני, שבו חשוב יותר כיצד נראים מאשר את מי זוכרים.
ראשית, הסיפור מציג את האבל כמערכת של כללים. דודה רחל "קבעה את הכללים כבר ביום הראשון": לא טלוויזיה, לא "עוגות עם קצפת, 'כי זה לא יפה'", לא קול רם, והיא גם קובעת מי יושב ליד סבתא ומי עומד ליד הדלת (פסקה 1). הנימוק "כי זה לא יפה" מלמד שהכללים נועדו לשמור על מראית עין, לא לעזור למתאבלים.
שנית, הביקורת מופנית אל המנחמים. הם אומרים משפט קבוע, שואלים בלחש "ממה הוא נפטר בסוף?", ונשארים "בדיוק עשרים דקות", ו"איש מהם לא שאל איך היה סבא" (פסקה 2). הניחום הוא חובה חברתית, לא עניין באדם שמת. האירוניה חריפה במיוחד בשכן מן הקומה השלישית: הוא לא דיבר עם סבא שלושים שנה, ובכל זאת "ישב הכי הרבה זמן ובכה הכי חזק". הבכי הגדול ביותר בא דווקא ממי שהקשר שלו לנפטר היה הרחוק ביותר, ולכן הוא נראה כהצגה.
שלישית, הסיפור מבקר את השאלה "מה יגידו האנשים" (פסקה 4). כשעומרי מביא את הגיטרה, לפי בקשתו של סבא עצמו, דודה רחל שואלת מה יגידו האנשים, והאנשים הם זוג שיושב על הספה עם כוסות תה. כשהמשפחה צוחקת על זיכרונות מסבא – המשקפיים שעל ראשו, נעלי הבית בחתונה – זוג זילברמן יוצא, ודודה רחל נוזפת: "שבשבעה בוכים" (פסקה 6). המוסכמה אוסרת דווקא את הדבר האמיתי ביותר: זיכרון חי של האדם. הדימוי "כמו מים שפורצים מצינור" מראה שהצחוק הוא צורך טבעי שהכללים חסמו.
לעומת כולם עומדת סבתא, האלמנה, שהשבעה נועדה לה. היא אינה מצטרפת לנזיפה, אלא מביאה את הספל הסדוק של סבא, מוזגת לו קפה ואומרת "תנגן כבר. הוא מחכה" (פסקה 7). מי שאיבדה יותר מכולם היא שמכירה בכך שאפשר להתאבל גם בשיר ובצחוק.
הסיום: בערב המנחמים הבאים מוצאים את המשפחה "בשקט, כמו שצריך". הצירוף "כמו שצריך" נשמע אירוני: המשפחה חזרה למלא את התפקיד שהחברה מצפה לו. אבל הספל נשאר ליד הדלת, "ואיש לא העז להזיז אותו". הוא סימן שקט לאבל האמיתי, שאינו נראה למנחמים אבל חזק מן הכללים. כך הסיום מראה שהמוסכמה לא נעלמה, אך שהאבל של המשפחה כבר אינו שייך לה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר את העולם הפנימי של הדמות (מחשבות, חלומות, דמיונות), ולהסביר מה הוא מלמד עליה ועל יחסיה עם המציאות.

תשובה מלאה:
ברומאן "מיכאל שלי" מאת עמוס עוז המספרת היא חנה גונן. היא מספרת בגוף ראשון, במבט לאחור, שנים אחרי שהכירה את מיכאל, ופותחת בכך שהיא כותבת מפני שאנשים שאהבה מתו. היא מתארת את היכרותה עם מיכאל גונן, סטודנט לגאולוגיה, בבניין טרה סנטה בירושלים, כשהחליקה במדרגות והוא תפס בזרועה. הם נישאים, נולד להם בן, יאיר, והם חיים בדירה קטנה בשכונה ירושלמית בשנות החמישים.
העלילה החיצונית שגרתית מאוד: לימודים, עבודה, גידול ילד, ביקורי משפחה, סכסוכים קטנים. אבל העולם הפנימי של חנה סוער. היא מתארת חלומות, ימי מחלה וקדחת, ובעיקר דמיונות. בילדותה, בשכונה שבה גדלה, שיחקה עם תאומים ערבים, חליל ועזיז. בדמיונה של חנה הבוגרת הם הופכים לדמויות חזקות, פראיות ומושכות, שמסמלות כוח ומשיכה ופחד בעת ובעונה אחת. ככל שחייה עם מיכאל נעשים שגרתיים יותר, הדמיונות האלה מקבלים מקום רב יותר.
מה מלמד העולם הפנימי על חנה? ראשית, על בדידותה. מיכאל הוא אדם שקט, מסודר ושקול, שעונה תשובות מדויקות ומסביר דברים בהיגיון. חנה חשה שהוא אינו שותף לסערות שבתוכה, ושחייה הופכים אפורים. הדמיונות הם הדרך שלה להתמרד נגד השגרה. שנית, על הפער בין הציפיות שלה מן החיים ובין המציאות: היא רצתה חיים גדולים ומלאי ריגוש, וקיבלה חיים קטנים. היא מתארת את הזמן החולף ואת עצמה שמתבגרת כאובדן מתמשך.
העולם הפנימי מלמד גם על יחסיה עם ירושלים. ירושלים של אותן שנים היא עיר מחולקת, מוקפת גבולות, ובדמיונה של חנה היא נעשית עיר זרה ומאיימת. התאומים הערבים, שגדלו בעיר כמוה ונמצאים עכשיו מעבר לגבול, מבטאים את מה שהוסתר והודחק. בסיום הרומאן חנה מדמיינת את התאומים יוצאים בלילה למשימת חבלה; הדמיון הפרטי של אישה בודדה מתמזג במתח של התקופה.
גם מקצועו של מיכאל, הגאולוגיה, חקר האבנים והשכבות, מעמיד אותו כאיש של המוצק ושל העובדות, מול עולמה הנזיל והסוער של חנה. ומכיוון שחנה היא המספרת, הקורא רואה את מיכאל רק דרכה, ואינו יכול להכריע אם הוא באמת אפור ואדיש כפי שהיא חשה, או שאהבתו השקטה אינה נראית לה. המבנה עצמו – מספרת בגוף ראשון שעולמה הפנימי ממלא את הסיפור – מבטא את הסגירות שבה היא חיה: גם הקורא כלוא בתוך תודעתה.
כך העולם הפנימי הוא לב הרומאן: הוא מראה אישה שחיה בשני עולמות – המציאות הקטנה והמסודרת, והעולם הפנימי הגדול והמאיים – ואינה מצליחה לחבר ביניהם.

אפשר גם: לראות בדמיונות של חנה ביטוי למשיכה ולפחד של החברה הישראלית הצעירה כלפי ה"אחר" שבתוכה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
יש (1) להסביר את הגורמים למתחים בין דמות מרכזית ובין שתי דמויות אחרות, ולהראות שהם נובעים גם מהתנגשות השקפות; (2) להסביר כיצד המתחים מניעים את העלילה; (3) להסביר אם ואיך הם נפתרים.

תשובה מלאה:
ברומאן "החטא ועונשו" מאת פיודור דוסטויבסקי המתחים בין רסקולניקוב לדמויות אחרות הם התנגשויות בין השקפות על אדם, על חוק ועל מוסר.
הרקע: רודיון רסקולניקוב, סטודנט לשעבר עני בפטרבורג, רוצח בגרזן מלווה בריבית זקנה, ובאותו מעמד גם את אחותה התמימה, ליזווטה, שנכנסה במקרה. הוא אינו נהנה מן השלל, ונופל למחלה ולפחד.
המתח עם פורפירי פטרוביץ': פורפירי הוא החוקר הממונה על החקירה. הוא קרא מאמר שרסקולניקוב פרסם, ובו הטענה שיש אנשים "יוצאי דופן", שמותר להם לעבור על החוק למען רעיון גדול. בין השניים מתנהלות שלוש פגישות, שבהן פורפירי משחק עם רסקולניקוב: הוא שואל, מתגרה, מרמז שהוא יודע, ומשאיר אותו במתח. הגורם למתח הוא כמובן החשד, אבל עמוק יותר – ההתנגשות בין התיאוריה של רסקולניקוב לבין החוק והמצפון שפורפירי מייצג. פורפירי אינו רוצה רק לתפוס אותו: הוא רוצה שיודה, כי הוא מאמין שההודאה תציל אותו.
המתח עם לוז'ין: לוז'ין הוא ארוסה של דוניה, אחותו של רסקולניקוב. מן המכתב של אמו רסקולניקוב מבין שלוז'ין מחפש אישה ענייה, שתהיה אסירת תודה לו כל חייה, ושדוניה מוכנה להינשא לו כדי לעזור לאחיה. בעיניו זו מכירה של אחותו. הוא מעליב את לוז'ין, ובפגישה עם המשפחה לוז'ין מתגלה כאיש קטנוני וגאה, ודוניה מבטלת את האירוסים. לוז'ין נוקם: בסעודת האזכרה למרמלדוב, אבי סוניה, הוא שותל אצל סוניה שטר של מאה רובל ומאשים אותה בגנבה. לבזיאטניקוב, שאצלו התגורר לוז'ין ושראה אותו שותל את השטר, חושף את התרמית.
הנעת העלילה: המתח עם פורפירי הוא מנוע העלילה החיצונית והפנימית: כל פגישה מגבירה את הפחד ואת הבדידות של רסקולניקוב, ומקרבת אותו להודאה. המתח עם לוז'ין משחרר את דוניה, ובעיקר מקרב את רסקולניקוב אל סוניה: כשהוא רואה כיצד היא מושפלת, הוא הולך אליה ומתוודה בפניה על הרצח.
הפתרון: המתח עם לוז'ין נפתר בהרחקתו: התרמית נחשפת, והוא נעלם מחיי המשפחה. המתח עם פורפירי נפתר בהודאה: רסקולניקוב הולך לתחנת המשטרה, מודה ברצח, ונשלח לעבודת פרך בסיביר. סוניה הולכת אחריו. אבל ההתנגשות העמוקה – בין התיאוריה שלו לבין המצפון – נפתרת רק באפילוג: בסיביר, אחרי זמן רב של ניכור, רסקולניקוב מבין שהוא אוהב את סוניה, ומתחיל, כך נרמז, חיים חדשים. הפתרון אינו ניצחון של טיעון, אלא של אהבה וסבל, וכך הרומאן מכריע בהתנגשות שבין "האדם יוצא הדופן" ובין האדם המוסרי.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להסביר כיצד הלשון משמשת כלי שליטה במחשבה: לפרש את הסיסמאות, ולהוסיף לפחות שתי דרכים לשוניות נוספות, כל אחת עם דוגמה מן הרומאן.

תשובה מלאה:
ברומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול המפלגה מבינה שמי ששולט במילים שולט גם במחשבה, ולכן הלשון היא אחד מכלי השליטה החשובים שלה.
שלוש הסיסמאות של המפלגה (מלחמה היא שלום, חופש הוא עבדות, בורות היא כוח): כל סיסמה מצרפת שני מושגים מנוגדים ומציגה אותם כזהים. האזרח שקורא אותן יום יום מתרגל לקבל סתירה בלי למחות, וזה בדיוק העיקרון של החשיבה הכפולה: להחזיק בשתי אמונות סותרות ולקבל את שתיהן. ובכל זאת לכל סיסמה יש היגיון מעוות של המשטר: מלחמה מתמדת שומרת על השקט בפנים ומפנה את השנאה אל האויב; אדם יחיד שמבקש חופש נידון לכישלון, ורק מי שמוותר על עצמו ומתמזג במפלגה "חזק"; ובורות ההמון היא כוחו של השלטון. מול הסיסמאות וינסטון כותב ביומנו שחופש הוא החופש לומר ששתיים ועוד שתיים הן ארבע: הוא מנסה להחזיר למילה את משמעותה הפשוטה.
שמות המשרדים: ארבעת משרדי הממשלה נקראים בשמות שהם היפוך מעשיהם. משרד האמת, שבו עובד וינסטון, משכתב את העבר ומפיץ שקרים; משרד השלום עוסק במלחמה; משרד האהבה הוא מקום המעצר והעינויים; ומשרד השפע אחראי על הקיצוב. השם מכסה על המציאות, והאזרח אינו אמור לשים לב לפער.
השפה החדשה: סיים, העובד על המילון, מסביר לווינסטון שמטרת השפה החדשה היא לצמצם את אוצר המילים, כך שבסופו של דבר מחשבה מרדנית לא תוכל להיאמר כלל, ולכן גם לא תיחשב. במקום מילים רבות לטוב ולרע, יש מילה אחת, והיפוכה ומידת העוצמה שלה נוצרים בתחיליות. מילים כמו "חופשי" נשארות בשפה, אבל רק במובן פשוט וחומרי, בלי משמעות של חירות פוליטית. השפה החדשה גם יוצרת מילים שמכסות מושג שלם: יש בה מילה לאדם שנמחק מן הרשומות כאילו לא היה קיים מעולם, ויש בה מילה לנטייה של אדם לחיות חיים פרטיים, לבד, שהיא בעצמה חשודה. כשהמילה קיימת, המחיקה נשמעת כמו הליך רגיל, והבדידות כמו פשע. כך הלשון אינה רק מסתירה את האמת, אלא מוחקת את הכלים לחשוב עליה.
שלוש הדרכים יחד מראות שהמפלגה אינה מסתפקת באיסור לומר דברים מסוימים: היא רוצה שהאזרח לא יוכל לחשוב אותם. זו שליטה עמוקה יותר מכל מסך, כי היא פועלת מבפנים.

למה זו תשובה מלאה: