מתכונת 7 בספרות (שאלון 8215) - פתרון מלא

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו", ושאלת משמעות. יש לתאר את היחסים בין דמות לבין הקהילה (הציפיות, המאבק), להדגים זאת, ולהסביר מה הם מלמדים על משמעות הסיפור.

תשובה מלאה:
בסיפור "דרך הרוח" מאת עמוס עוז היחסים בין גדעון שנהב לבין הקיבוץ שבו גדל הם גם היחסים בינו לבין אביו. האב, שמשון שיינבוים, הוא ממייסדי הקיבוץ, איש של רעיונות וכתיבה, שמייצג את חלום "האדם החדש" של ההתיישבות. בנו גדעון, צנחן צעיר, אינו מתאים לחלום הזה: הוא רגיש, חולמני ומהוסס, והאב רואה בו אכזבה.
הקיבוץ מוצג כקהילה שבה הכול גלוי: כל אחד יודע הכול על האחרים, ומבטם של החברים נוכח בכל רגע. גדעון גדל בתוך מבט מתמיד – של אביו, של המייסדים ושל בני גילו – ולכן גם השאלה מי הוא אינה עניין פרטי, אלא עניין של הכלל.
הציפיות של הקהילה מגולמות בדמות הצנחן: צבר חסון, גיבור, שמגשים את חזון המייסדים. גדעון מנסה לעמוד בציפייה. כשנערכת קפיצת ראווה של צנחנים מעל הקיבוץ, הוא רוצה, במודע או שלא במודע, להראות לאביו ולקיבוץ שהוא שייך. אבל מצנחו נתפס בחוטי חשמל במתח גבוה, והוא נשאר תלוי באוויר מעל השדה.
הסצנה של גדעון התלוי מראה את יחסי הקהילה אליו. אנשי הקיבוץ, ילדים ומבוגרים, נוהרים אל המקום, צופים בו, מייעצים, מתווכחים מה לעשות. מצוקת הבן הופכת לחזיון ציבורי. גם האב נמצא שם, ולעיני הקיבוץ כולו מתחדד הפער בין הבן שהוא ובין הבן שציפה לו. כך הקהילה, שהייתה אמורה לתמוך, מעמידה את גדעון שוב ושוב מול מבטה השופט.
הסיפור מסתיים במותו של גדעון על חוטי החשמל. השם "דרך הרוח" אירוני: הוא מזכיר את הרוח, האידאל והחזון של המייסדים, אבל גם את הרוח הממשית שנשאה את המצנח אל החוטים. הדרך שהאידאולוגיה מתווה מובילה כאן לאסון. הצירוף מזכיר גם את הפסוק בקהלת "כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה דֶּרֶךְ הָרוּחַ" (קהלת יא, ה), פסוק על גבולות ידיעתו של האדם. הרמיזה מחזקת את האירוניה: האב, שבטוח שהוא יודע לאן צריכה ללכת רוחו של הדור, אינו מבין את בנו. גם הקפיצה, שהייתה אמורה להיות רגע של עצמאות ושל גבורה אישית, מתקיימת לעיני כולם, כמופע.
מה מלמדים היחסים האלה על משמעות הסיפור? הסיפור מבקר חברה ואידאולוגיה שתובעות מן היחיד להתאים את עצמו לדמות אידאלית, ואינן רואות את האדם שלפניהן. גדעון אינו נכשל בגלל חולשה, אלא בגלל המאמץ לעמוד בציפיות שאינן שלו. כך הסיפור מעמיד את כאב הפרט מול חלום הכלל, ושואל מה מחירו של החלום.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"בחרו" בשתיים מדרכי האפיון שבשאלה (המקום והחפצים, היחס אל דמויות אחרות, המעשים), ו"הסבירו והדגימו" מה כל אחת מהן מלמדת על דמות מרכזית. יש להביא דוגמה מן הסיפור לכל דרך ולהסיק ממנה מסקנה על הדמות.

תשובה מלאה:
בסיפור "הזבוב" מאת קתרין מנספילד הדמות המרכזית היא בעל העסק, שהמספר מכנה "הבוס". הסופרת אינה אומרת עליו במפורש מה הוא מרגיש; היא מאפיינת אותו בעקיפין, ושתי דרכים בולטות הן המקום שבו הוא עובד ויחסו אל וודיפילד.
הדרך הראשונה, המקום והחפצים: הסיפור מתרחש במשרדו של הבוס. המשרד שופץ לא מכבר, והבוס מציג בגאווה את השטיח החדש, את הרהיטים ואת התנור החשמלי, ומפנה את תשומת לבו של אורחו אליהם. המשרד מעיד על אדם מצליח, שמתגאה בעושרו ובמעמדו, ושההצלחה החומרית חשובה לו. אבל במשרד יש עוד חפץ, שהבוס דווקא אינו מצביע עליו: תצלום של בנו במדים. הבן נהרג במלחמה לפני שש שנים, והבוס בנה את העסק כדי שבנו ימשיך אותו. התצלום מלמד שהצער על הבן הוא חלק מחייו, אבל גם שהוא הפך לחפץ קבוע במשרד, כמו הרהיטים. המקום כולו מראה אדם שעולמו הפנימי סגור בתוך עולם העסקים.
הדרך השנייה, יחסו אל דמות אחרת: מר וודיפילד, חבר ותיק, פרש מעבודתו אחרי שבץ, ואשתו ובנותיו מוציאות אותו מן הבית פעם בשבוע. הבוס מרגיש כלפיו עליונות: הוא מתרברב בהצלחתו, ובעיקר נהנה מכך שהוא עצמו עדיין חזק ועובד. הוא מגיש לוודיפילד כוסית ויסקי, כמו מי שמחלק טובות. היחס משתנה כשוודיפילד נזכר בדבר שרצה לומר: בנותיו ביקרו בבלגיה וראו את קבר בנו של הבוס. הבוס מזדעזע, אבל אינו מראה זאת; הוא נפרד מוודיפילד ומבקש מן הפקיד מייסי שלא להכניס אליו איש. היחס אל וודיפילד חושף אדם שזקוק להרגיש חזק מן האחרים, ושמסתיר את כאבו מפני כולם.
מה הדרכים האלה מלמדות יחד: הבוס הוא אדם של שליטה ושל מעמד, שבנה את חייו סביב ההצלחה. מאחורי ההצלחה יש צער ישן, שהוא נאחז בו ואינו מסוגל עוד לחוש אותו במלואו. ואכן, כשהוא נשאר לבדו, הוא רוצה לבכות על בנו ואינו מצליח; הוא מוצא זבוב בקסת הדיו, מציל אותו, ואחר כך מטפטף עליו דיו שוב ושוב עד שהזבוב מת. בסוף הוא שוכח על מה חשב. הדרכים העקיפות מאפשרות לקורא להבין לבד את מה שהדמות עצמה אינה מודה בו: כוחו של הבוס הוא גם עיוורונו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "השוו" ו"הסבירו". יש לתאר מה מסופר בפתיחת הסיפור ומה בסיומו, להצביע על הקשר ביניהם (דמיון או שינוי), ולהסביר כיצד הקשר הזה תורם להבנת משמעות הסיפור. הרכיב הספרותי: פתיחה וסיום.

תשובה מלאה:
הפתיחה והסיום של "חג מולד אחד" עוסקים שניהם בקשר בין באדי להוריו, אבל בכיוון הפוך: בפתיחה ההורים אינם נותנים לבנם דבר, ובסיום הבן נותן לאביו את מה שלא קיבל ממנו.
הפתיחה: באדי מציג את עצמו דרך סיפור נישואי הוריו. אמו נישאה בגיל שש־עשרה לאיש עסקים בן עשרים ושמונה ממשפחה טובה בניו אורלינס, ו"הנישואים נמשכו שנה. אמי היתה צעירה מכדי להיות אם או אשת איש." המשפטים הקצרים והיבשים מסכמים הורות שלא התקיימה: שני ההורים הפקירו את הילד, והוא גדל אצל קרובי משפחה באלבמה. את מקומם של ההורים ממלאים קרוביו טובי הלב, ובמיוחד בת דודתו המבוגרת סוק, שעליה הוא אומר בסיפור: "היו לי חברים אחרים, אבל היא היתה החברה הטובה מכולם." הפתיחה מניחה אפוא את היסוד לניגוד שעליו בנוי הסיפור: ההורים נעדרים, וסוק ממלאת את מקומם. האב הוא בשלב זה כמעט רק שם, וכשנודע לבאדי שעליו לנסוע אליו, הוא מודה: "ראיתי אותו רק כמה פעמים".
הסיום: אחרי הביקור בניו אורלינס, שבו האב גורר את באדי לפגישות עם חבריו, מתרברב בו ואינו מבחין באומללותו, באדי שב הביתה. בלילה סוק מסבירה לו שאלוהים פיזר את התפקיד של סנטה קלאוס בין כולנו, והדבר האחרון שהוא זוכר הוא קולו של אלוהים האומר לו שהוא חייב לעשות משהו. המעשה הזה הוא הגלויה: באדי הולך עם סוק לדואר, קונה גלויה בסנט וכותב לאביו גלויה שמסתיימת במילים "וכן אני אוהב אותך". המספר המבוגר מוסיף שהגלויה נמצאה בכספת של אביו כשמת בשנה שעברה.
ההשוואה:

תרומת הקשר למשמעות: הסיפור נבנה כמעגל שנפתח בהורות שנכשלה ונסגר בנתינה של הבן. בין שתי הנקודות עובר באדי מסע של התבגרות: הילד הנטוש של הפתיחה הופך בסיום לנער שבוחר בחמלה. מכאן משמעות הסיפור: אהבה אינה תלויה במה שקיבלנו מהורינו, ואפשר להעניק גם למי שלא העניק לנו.
אפשר גם: לראות בסיום פיוס חלקי בלבד. גם בסיום האב רחוק, והקשר עובר דרך גלויה בדואר, כך שהמרחק של הפתיחה לא נעלם לגמרי; השינוי הוא בעיקר בבאדי עצמו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועל: "הסבירו". יש להסביר את משמעות מוטיב התמונה, ולהתייחס לשלוש תמונות מוגדרות: הראשונה שמאיה מצלמת, התמונה מן הדרכון הראשון, והתמונה בסוף. הרכיב הספרותי: מוטיב (פרט חוזר שמשמעותו מתפתחת).

תשובה מלאה:
הרקע לכל התמונות הוא הקיר הלבן של המטבח, "הקיר היחיד בדירה שלא היו עליו תמונות". בבית מלא זיכרונות זה המקום הריק, וכך הוא מקביל לשתיקה של המשפחה: את סיפורה של סבתא "אף אחד במשפחה לא סיפר, ומאיה מעולם לא שאלה, כמו שלא שואלים על קיר שתמיד היה במקום".
התמונה הראשונה: מאיה מבקשת מסבתא לחייך, ועל המסך מופיעה "אישה זקנה, חמורת סבר, שמסתכלת ישר אל העדשה כמו אל פקיד". מאיה אינה מזהה בה את סבתא, ו"היא מחקה אותה". התמונה הזאת מראה צד זר של סבתא, ומאיה מוחקת אותו ומחפשת סבתא מחייכת ומוכרת.
התמונה מן הדרכון הראשון: סבתא מספרת שצולמה בגיל תשע על רקע סדין, ש"אמא שלי החזיקה אותו מאחוריי עם שתי ידיים". בתמונה "ילדה עם צמות", ו"היא לא חייכה". בפינה רואים "קצה של אצבע", וסבתא אומרת: "זה מה שנשאר ממנה בתמונות. אצבע." התמונה הישנה מסבירה את התמונה החדשה: הרצינות של סבתא אינה קרירות, אלא זיכרון של נסיעה ש"אחריה כבר לא צריך לנסוע לשום מקום", ושל אם שאבדה. גם הרקע הלבן, שנראה ריק, מתגלה כמקום שבו נשמר הזיכרון.
התמונה האחרונה: מאיה "לא ביקשה ממנה לחייך". היא מניחה יד על הקיר הלבן, "ממש בקצה, כך שהמצלמה תתפוס רק את קצות האצבעות". היא חוזרת על המחווה של אם סבתא ומכניסה את עצמה לשרשרת: שלושה דורות של נשים בתמונה אחת.
משמעות המוטיב: התמונה עוברת ממסמך טכני לכלי של זיכרון. בפתיחה המטרה היא תמונה "לדרכון", ובסוף מאיה אומרת: "את זאת אני שומרת לי. לדרכון נצלם עוד אחת."

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר מפגש בין דמויות, להסביר כיצד דמות אחת משפיעה על האחרת, ומה מלמדת ההשפעה על המשמעות.

תשובה מלאה:
בנובלה "ברטלבי" מאת הרמן מלוויל המספר הוא עורך דין מבוגר בוול סטריט, אדם נוח, שמרן ושוחר שלווה, שמנהל משרד קטן של העתקת מסמכים משפטיים. יש לו שני מעתיקים מוזרים, שכל אחד מהם עובד היטב רק בחלק מן היום, ונער שליח. כשהעבודה גדלה, הוא מעסיק מעתיק נוסף: ברטלבי, צעיר שקט וחיוור.
בתחילה ברטלבי מעתיק הרבה מאוד, בשקט ובלי הפסקה. אבל כשהמספר מבקש ממנו לבדוק איתו העתק, ברטלבי משיב בשקט שהוא מעדיף שלא. התשובה הזאת חוזרת על כל בקשה, עד שבסוף ברטלבי מפסיק להעתיק כליל, יושב מול קיר הלבנים שמחוץ לחלון, ומתברר שהוא אף גר במשרד. המספר מגלה זאת ביום ראשון, כשהוא בא למשרד ומוצא אותו נעול מבפנים, ובפעם הראשונה בחייו הוא חש עצב עמוק על אדם אחר.
ההשפעה הראשונה: המספר, שחייו היו מסודרים ונוחים, יוצא מאיזונו. הוא נע בין כעס לרחמים, בין רצון לפטר את ברטלבי ובין תחושת אשמה. משהו בסירוב השקט מנטרל אותו: הוא אינו מסוגל לסלק אותו בכוח, ואפילו מוצא את עצמו משתמש במילה "מעדיף" בדיבורו. לרגע הוא אף משכנע את עצמו שברטלבי נשלח אליו בהשגחה עליונה, וקורא ספרים על רצון ועל הכרח, כדי להשלים עם נוכחותו.
ההשפעה השנייה: המספר מנסה לעזור. הוא מציע לברטלבי כסף, הצעות עבודה, ואפילו לבוא לגור בביתו. ברטלבי מסרב לכול. כשהשכנים והלקוחות מתלוננים, המספר מעביר את משרדו למקום אחר, כדי לא לגרש את ברטלבי בעצמו. ברטלבי נשאר בבניין, ובסוף נלקח לבית הכלא. המספר מבקר אותו שם, ומשלם לאחראי על המזון כדי שיאכיל אותו היטב, אבל ברטלבי מסרב לאכול, ובביקור הבא המספר מוצא אותו מת, שוכב ליד הקיר.
מה מלמדת ההשפעה? המפגש עם ברטלבי מעורר במספר מצפון וחמלה שלא ידע שיש בו. הוא מספר את הסיפור כדי להבין, ואינו מבין עד הסוף. בסיום הוא מוסר שמועה שברטלבי עבד בעבר במשרד המכתבים המתים בוושינגטון, מכתבים שלא הגיעו לנמען ונשרפו. המספר רואה בכך הסבר אפשרי לייאושו, ומסיים בקריאה על ברטלבי ועל האנושות. גם תת־הכותרת של הנובלה, "סיפור מוול סטריט", והקירות שבה – הקיר שמול החלון של ברטלבי, ובסוף חומות הכלא – מבליטים את הסגירות של העולם הזה. כך הנובלה מבקרת עולם של עבודה מכנית ומנוכרת, ומראה שהאדם החזק, הנוח, אינו יכול לחיות בשלום כשלידו אדם נשבר.

אפשר גם: לראות בסירוב של ברטלבי מחאה שקטה נגד החברה ונגד העבודה המכנית, ולא רק ביטוי לייאוש.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר את המספר, להסביר מה נקודת התצפית שלו מאפשרת ומה היא מסתירה, ולהסביר את תרומתה למשמעות. השאלה מבקשת שני צדדים: הגילוי וההסתרה.

תשובה מלאה:
ברומאן "גטסבי הגדול" מאת פרנסיס סקוט פיצג'רלד המספר הוא ניק קאראוויי, צעיר מן המערב התיכון שבא לניו יורק לעבוד בעסקי אגרות חוב ושוכר בית קטן בווסט אג, ליד ארמונו של גטסבי. הוא אינו הדמות המרכזית, אבל הוא מחובר לכולן: דייזי היא בת דודתו, בעלה טום היה חברו בקולג', וגטסבי הוא שכנו. ניק מספר את הסיפור בגוף ראשון, במבט לאחור, אחרי שהכול נגמר.
מה מאפשרת נקודת התצפית: ניק נמצא גם בתוך האירועים וגם מחוץ להם. הוא מוזמן למסיבות של גטסבי, הוא שמארגן לבקשתו את הפגישה המחודשת בינו לבין דייזי בביתו, והוא נוכח בעימות הגדול במלון פלאזה, שבו טום חושף את מקור עושרו של גטסבי. כך הקורא רואה את כל הצדדים: את העולם הישן והמבוסס של טום ודייזי באיסט אג, ואת העולם החדש והראוותני של גטסבי.
מה היא מסתירה: מכיוון שניק אינו יודע הכול, גם הקורא אינו יודע. את גטסבי אנו מכירים בתחילה דרך שמועות של אורחים במסיבות – שהוא הרג אדם, שהיה מרגל. חלק מן העבר הוא שומע מפי אחרים, כמו מג'ורדן בייקר, שמספרת לו על אהבתם של גטסבי ודייזי בשנות המלחמה. רק בהדרגה, ומפי גטסבי עצמו, ניק לומד על עברו: שמו המקורי, העוני, המלחמה ואהבתו לדייזי לפני שנים. גם את האירועים המכריעים ניק אינו רואה במו עיניו: את התאונה שבה נהרגת מרטל וילסון, ואת הרצח של גטסבי בבריכה, הוא משחזר מעדויות. הפער הזה שומר על המסתורין של גטסבי עד הסוף.
ניק מציג את עצמו בפתיחה כאדם שלמד מאביו להימנע משיפוט. אבל הרומאן מראה שהוא שופט: בהדרגה הוא מתרשם מגטסבי, ובסוף אומר לו שהוא שווה יותר מכל החבורה של האחרים. כלפי טום ודייזי הוא חש בוז: הם הורסים חיים ונסוגים אל כספם ואל אדישותם, ומשאירים לאחרים לנקות.
התרומה למשמעות: דרך עיניו של ניק החלום של גטסבי נראה בבת אחת מגוחך ונשגב: ראוותני, מבוסס על כסף מפוקפק, ובכל זאת טהור באמונתו. אילו סופר הרומאן מפי גטסבי, היינו רואים רק את החלום; אילו סופר מפי מספר כל־יודע, היינו רואים רק את השקר. ניק מאפשר את שני המבטים. בסוף, אחרי ההלוויה העלובה שכמעט איש לא בא אליה, ניק חוזר למערב. ההתפכחות שלו היא ההתפכחות מן החלום האמריקאי, שמבטיח לכל אדם להמציא את עצמו מחדש, ומשאיר אותו לבדו. בעמודים האחרונים ניק יושב בלילה על החוף, מול האור הירוק בקצה המזח של דייזי, ומהרהר במלחים הראשונים שראו את היבשת החדשה. הוא משווה את חלומו של גטסבי לחלום הראשון על אמריקה, ומסיים בתמונה של סירות שחותרות נגד הזרם ונישאות שוב ושוב אל העבר. רק מספר שעומד מחוץ לחלום ובכל זאת אוהב אותו יכול להגיע לתובנה הזאת: היא הופכת את סיפורו של אדם אחד למשל על החלום כולו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להסביר כיצד ציר העלילה של היומן, מתחילתו ועד סוף הרומאן, תורם לבניית משמעות הרומאן, ולהדגים זאת. הרכיב הספרותי: ציר עלילה ותפקידו במשמעות היצירה.

תשובה מלאה:
ברומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול היומן הוא המעשה הראשון של מרד שווינסטון סמית' עושה, וציר העלילה שלו, מן העמודים הראשונים ועד הסוף, מעצב את המשמעות המרכזית של הרומאן: המאבק של היחיד על האמת, על הזיכרון ועל עצמיותו, וכישלונו מול משטר טוטליטרי.
תחילת הציר: וינסטון קנה, בחנות גרוטאות ברובע של הפרולים, מחברת ריקה ויפה, בעלת דפים חלקים, דבר שכמעט אינו קיים עוד. בדירתו הוא מתיישב בפינה שמסך הטלוויזיה אינו רואה, ומתחיל לכתוב. הוא כותב את התאריך, 4 באפריל 1984, ומיד מבין שאינו בטוח אפילו בזה: העבר נמחק, ואי אפשר לדעת באיזו שנה חיים. כבר בפתיחה היומן מראה עולם שבו אפילו הזמן נשלט בידי המפלגה.
המעשה כמרד: כתיבת יומן אינה אסורה בחוק, שהרי אין חוקים, אבל מי שייתפס צפוי למוות או לשנים רבות במחנה עבודה. וינסטון יודע שעצם הכתיבה היא פשע מחשבה, ושמרגע זה הוא, בעצם, כבר מת. כך ציר היומן מציג את המשטר כמי שאינו מסתפק בשליטה במעשים, אלא שולט במחשבה עצמה.
מה שנכתב: בתחילה וינסטון אינו יודע מה לכתוב, ומתאר סרט מלחמה שראה. אחר כך, כמעט בלי שישים לב, הוא מוצא את עצמו כותב שוב ושוב, באותיות גדולות, קריאה נגד האח הגדול (הלאה האח הגדול). בהמשך הוא רושם זיכרונות, מחשבות, ואת ההכרה שאם יש תקווה, היא בפרולים. הוא כותב גם שחופש הוא החופש לומר ששתיים ועוד שתיים הן ארבע, ושאם זה מותר, כל השאר נובע מזה. היומן הוא אפוא המקום שבו וינסטון מנסה להחזיק באמת הפשוטה ובזיכרון שהמפלגה מוחקת.
הנמען: וינסטון מקדיש את יומנו לעתיד או לעבר, לזמן שבו המחשבה חופשית. אבל הוא יודע שאין סיכוי שמישהו יקרא אותו. היומן מבטא את הבדידות של מי שאין לו שותף, ואת הצורך האנושי לכתוב ולהעיד גם כשאין למי.
הסוף: בסוף הרומאן, אחרי המעצר, העינויים בחדר 101 והבגידה בג'וליה, וינסטון יושב בבית הקפה "עץ הערמון". באבק שעל השולחן הוא כותב באצבעו: 2+2=5. זהו היפוך גמור של היומן: מי שכתב שחופש הוא לומר ששתיים ועוד שתיים הן ארבע, כותב עכשיו את השקר של המפלגה, וכותב אותו באבק, ולא במחברת. וזמן קצר אחר כך הוא מגלה שהוא אוהב את האח הגדול.
התרומה: ציר היומן נע מן המרד אל הכניעה, ומראה את מהלך הרומאן כולו. בזכותו הקורא מכיר את עולמו הפנימי של וינסטון, ובזכות כישלונו הוא מבין את המשמעות הקשה של הרומאן: המשטר מסוגל לחדור גם אל המקום האחרון שבו אדם חופשי, אל מחשבותיו ואל כתיבתו.

למה זו תשובה מלאה: