מתכונת 8 בספרות (שאלון 8215) - פתרון מלא

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "תארו" ו"הסבירו". יש (1) לבחור שתי דמויות השונות במראן או במעמדן; (2) לתאר את הדמיון במצבן, בפרטים מן הסיפור; (3) להסביר כיצד הדמיון מאיר את נושא הסיפור. הרכיב הספרותי: דמיון (אנלוגיה) בין דמויות.

תשובה מלאה:
בסיפור "יגון" מאת אנטון צ'כוב שתי הדמויות הדומות הן יונה פוטפוב, עגלון זקן בפטרבורג, וסוסתו הקטנה. אדם וסוסה שונים לגמרי, אבל הסיפור בונה ביניהם דמיון הולך ומעמיק, עד שבסיום הסוסה היא בת שיחו היחידה של יונה.
הדמיון מתחיל כבר בפתיחה. בערב חורפי השלג הרטוב יורד על העיר, ויונה יושב על דוכן העגלה כפוף ולבן כולו, כמו רוח רפאים, ואינו זז. גם הסוסה לבנה מן השלג ועומדת בלי תנועה. המספר אומר שהיא כנראה שקועה במחשבות, כמו כל מי שנתלש מן המחרשה ומן הנוף האפור המוכר והושלך אל עולם של אורות, רעש ואנשים ממהרים. התיאור מתאים גם ליונה: גם הוא איש כפר שחי בעיר זרה, וגם הוא קפוא בתוך מחשבותיו. בנו מת באותו שבוע, והוא נושא את יגונו לבד.
במהלך הסיפור הדמיון הופך לדמיון של מעמד. אנשי העיר משתמשים ביונה כמו בבהמת עבודה. הקצין, הנוסע הראשון, צועק עליו שייסע מהר, וכשיונה מספר לו שבנו מת, הוא שואל במה מת, ומיד דוחק בו להמשיך לנסוע. שלושת הצעירים העליזים מתמקחים על המחיר, מקללים אותו, והגיבן שבהם מכה אותו על עורפו. כשיונה מספר גם להם על בנו, אחד מהם עונה שכולנו נמות. יונה אינו מתלונן, וממשיך להצליף בסוסה, כמו שהנוסעים "מצליפים" בו.
בסיום יונה מנסה לספר את סיפורו גם לשוער ולעגלון צעיר באכסניה, אבל איש אינו מקשיב, והצעיר נרדם. אז הוא יוצא אל האורווה לראות את סוסתו. הוא שואל אותה אם היא לועסת, ומדבר אליה על בנו, כמו אל אדם: הוא אומר שאילו היה לה סייח והוא היה מת, הייתה מצטערת. הסוסה לועסת, מקשיבה ונושפת על ידי בעליה, ויונה מספר לה הכול.
הדמיון מאיר את נושא הסיפור, בדידותו של האדם בתוך עולם אדיש. בעיר המלאה אנשים, איש אינו פנוי לשמוע על מוות של בן, ויונה נדחק למעמד של בהמה. האירוניה המרה של הסיום היא שדווקא הבהמה היא היחידה ש"מקשיבה" לו: האנושיות שחסרה לאנשים נמצאת אצל הסוסה. כך הדמיון בין שתי הדמויות הופך לביקורת על חברה שאינה רואה את הסבל שבתוכה, ומעורר בקורא את החמלה שהנוסעים לא גילו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לבחור דמות משנה, לתאר את המפגש בינה ובין הדמות המרכזית, להסביר מה נחשף בו על הדמות המרכזית (צד שאינו נראה בשאר הסיפור), ולהסביר מה תורם הדבר להבנת הסיפור. הרכיב הספרותי: דמות משנה ותפקידה באפיון הדמות המרכזית.

תשובה מלאה:
בסיפור "יום נפלא לדגי הבננה" מאת ג'רום דייוויד סלינג'ר הדמות המרכזית היא סימור גלאס, שחזר מן המלחמה ונמצא עם אשתו מיוריאל בבית מלון בפלורידה. דמות המשנה היא סיביל קרפנטר, ילדה קטנה שמתארחת במלון עם אמה. היא מופיעה רק בחלק האמצעי של הסיפור, אבל דווקא בו אנו פוגשים את סימור עצמו בפעם הראשונה.
כדי להבין מה נחשף במפגש, צריך לראות כיצד מוצג סימור בשאר הסיפור. בחלק הראשון הוא אינו מופיע כלל, ואנו שומעים עליו רק מפי אחרים: בשיחת הטלפון הארוכה בין מיוריאל לאמה, האם מודאגת מהתנהגותו המוזרה ומדברת עליו כעל אדם לא יציב, ומיוריאל מרגיעה אותה בשלווה ועוסקת בבגדים ובמלון. בחלק האחרון, בדרכו אל החדר, הוא מתפרץ במעלית על אישה זרה ומאשים אותה שהיא מביטה ברגליו. מבחוץ, אם כן, סימור נראה כאדם מוזר, מנותק ואף מאיים.
המפגש עם סיביל בחוף חושף צד אחר לגמרי. סיביל היא ילדה ישירה וסקרנית: היא מחפשת אותו, משחקת בשמו, ומקנאה בילדה אחרת, שרון ליפשוץ, שישבה לידו ליד הפסנתר. סימור מדבר איתה כשווה אל שווה, בלי הנימוסים של המבוגרים, מצחיק אותה, ומרגיע את קנאתה בעדינות. הוא לוקח אותה למים על מזרן ומשגיח עליה בגלים. כאן הוא חם, משחק ורגיש – אדם שמסוגל לקרבה אמיתית.
במפגש נחשף גם עולמו הפנימי, בעקיפין. סימור מספר לסיביל על דגי הבננה: הם נכנסים לחור שיש בו בננות, אוכלים עד שהם נעשים שמנים מכדי לצאת, ומתים. לילדה זה משחק, והיא אף אומרת שראתה דג כזה; לקורא זהו משל אפשרי על מצבו של סימור עצמו – אדם שנלכד ואינו מוצא דרך החוצה. רק מול ילדה הוא יכול לומר זאת, משום שהיא אינה שופטת אותו ואינה מבקשת הסבר.
מה תורם המפגש להבנת הסיפור? אחרי המשחק במים סיביל רצה אל המלון, והמפגש נגמר. סימור חוזר לבדו, ובחדרו הוא יורה בעצמו ליד אשתו הישנה. הניגוד בין הרגע המואר בחוף ובין החדר הסגור מבליט את הטרגדיה: בעולם המבוגרים, השטחי והחשדני, אין לסימור מקום; הקשר האנושי היחיד שלו הוא עם ילדה, והוא אינו מספיק כדי להחזיק אותו בחיים. בלי סיביל היינו מכירים רק את סימור "המוזר" שהמבוגרים מדברים עליו; בזכותה אנו מבינים מה אבד.

אפשר גם: לראות בסיביל את התמימות של הילדות, שסימור נמשך אליה ויודע שאינה יכולה להימשך.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו", ושאלת תרומה. יש להסביר כיצד מעוצב הזמן בסיפור (סדר האירועים מול סדר הסיפור), להדגים שלוש קפיצות בזמן אל מחוץ לחופשת החג, ולהסביר את תרומתן למשמעות. הרכיב הספרותי: זמן וזיכרון.

תשובה מלאה:
בסיפור "חג מולד אחד" מאת טרומן קפוטה יש שני מישורי זמן. האירועים עצמם מתרחשים בסדר כרונולוגי: לפני החג סוק מבשרת לבאדי שעליו לנסוע לאביו, הוא נוסע לניו אורלינס ומבלה שם את החג, ואחרי כשבוע הוא שב הביתה. אבל הדרך שבה הסיפור מסופר אינה כרונולוגית: באדי המבוגר משחזר את החג מתוך זיכרון, וקוטע את רצף האירועים בקפיצות אל העבר ואל העתיד ובהערות מן ההווה שלו. כך הקורא רואה את החג בעיני הילד ובעיני המבוגר בעת ובעונה אחת.
קפיצה ראשונה, אל העבר: כבר בפתיחת הסיפור באדי מספר על נישואי הוריו. אמו נישאה כשמלאו לה שש־עשרה לאיש עסקים בן עשרים ושמונה, והנישואים נמשכו שנה. הוא מסכם: "אמי היתה צעירה מכדי להיות אם או אשת איש." הקפיצה מסבירה מדוע הילד גדל אצל קרובי משפחה, ומדוע האב זר לו. היא גם מציבה, עוד לפני הביקור, את השאלה שתעמוד במרכז הסיפור: מה פירוש להיות הורה.
קפיצה שנייה, אל עתיד קרוב יותר: באדי נזכר בביקור מאוחר יותר של אמו בפנימייה שבה למד, ביקור שבו צעקה עליו על הנשים העשירות של האב ואמרה לו שלידתו הרסה את חייה. בזמן שדיברה הוא ניסה שלא להקשיב, ונזכר בשירים שהתנגנו בבית אביו בחג המולד. זהו זיכרון בתוך זיכרון. השירים, ובהם "סתם ג'יגולו", רומזים לאורח חייו של האב, וכך הזיכרון מחבר את דברי האם אל מה שראה הילד בחג. הוא מעיד: "כשהיא סיפרה לי שהולדתי הרסה אותה, היא הרסה אותי". הקפיצה חושפת את הפצע שנשא הילד גם אחרי החג.
קפיצה שלישית, אל העתיד הרחוק: אחרי שהאב אומר בניו אורלינס שלפעמים הוא חושב שהוא והאם היו צריכים להתאבד, המספר מוסיף בסוגריים: "הוא מעולם לא התאבד, אבל אמי כן: היא בחרה בכדורי השינה לפני שלושים שנה." במשפט קצר ושקט המספר מדלג אל העתיד הרחוק, הרבה מעבר לחופשת החג, אל מותה של האם. הפער בין הטון השקט של הסוגריים לבין תוכנם הנורא מבליט את הכאב, ומראה שהמספר עדיין נושא את הזיכרון הזה. הוא אף מציין את זמן הכתיבה: הגלויה ששלח לאביו נמצאה בכספת של האב כשמת בשנה שעברה.
לקפיצות שלוש תרומות. ראשית, הן מראות את המחיר של ההורות הכושלת: מה שנאמר בחג כמשפט דרמטי מתברר בעתיד כטרגדיה ממשית. שנית, הן מטילות צל על חג שאמור להיות שמח, ומראות שהילדות של באדי מורכבת יותר משנראה. שלישית, הן מגלות שהחג הזה הוא זיכרון מעצב, שהמבוגר עדיין חי איתו. גם בהווה הוא אומר על המסעדות בניו אורלינס: "לעולם לא אשכח את הצדפה הראשונה שאכלתי". מכאן גם משמעות הכותרת: מתוך חגים רבים, הזיכרון בחר בחג מולד "אחד", שבו התחילה התבגרותו של באדי. ולבסוף, הקפיצות יוצרות מתח: הקורא מבין מראש שהחג הזה השאיר חותם עמוק, ומבקש לגלות מה קרה בו.
אפשר גם: לראות בקפיצות את דרך הסיפור האותנטית של אדם הנזכר בילדותו, שהזיכרון שלו אינו מסודר אלא נע לפי קשרים רגשיים.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להסביר מה הדיאלוג חושף על היחסים בין גיל לאביו ועל המצב במשפחה, ולהתייחס גם למה שאינו נאמר. הרכיב הספרותי: דיאלוג ושתיקה כאמצעי אפיון.

תשובה מלאה:
המשפט הראשון מגדיר את המצב: הם עוצרים בתחנה "כמו בכל יום שישי שני, באמצע הדרך בין הבית של אמא לבית של אבא". ההורים גרושים, וגיל רואה את אביו לפי סדר קבוע. גם המושב הקדמי, "שבו מותר לו לשבת רק כשהם לבד", מלמד שיש לו עם האב עולם נפרד.
השיחה הראשונה: האב שואל "רוצה משהו מהחנות?", וגיל עונה "לא." האב מנסה שוב, "שוקו? אתה תמיד לוקח שוקו.", וגיל עונה: "אז למה אתה שואל?". התשובות של גיל קצרות ועוקצניות, והאב מנסה להתקרב ונדחה. בחנות הוא עומד מול המקרר, "פותח אותו, סוגר אותו, פותח שוב". ההיסוס מראה כמה הוא רוצה לקלוע. הוא קונה ביסלי, "הטעם שגיל אהב כשהיה בכיתה ג'": הוא מכיר את בנו של פעם, ולא את הנער של היום.
השיחה השנייה: "אמא אמרה שיש לך מבחן ביום ראשון." "היא אמרה לך?" "היא כתבה לי." "אז אתם כן מדברים." המשפט האחרון של גיל חושף בבת אחת כמה רגשות: כעס על כך שמדברים עליו מאחורי גבו, ואולי גם תקווה שההורים עוד מדברים.
מה שאינו נאמר: לשאלה הזאת האב אינו עונה. "אבא לא ענה. הוא הדליק את הרדיו, ואחר כך כיבה אותו." הרדיו נועד למלא את השתיקה, וכיבויו מראה שגם זה לא עוזר. הגירושים, הכאב והריחוק אינם נאמרים במילה אחת, אבל הם נמצאים בכל תשובה קצרה ובכל שתיקה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר כמה שלבים בתהליך ההתבגרות, להסביר מה למדה הדמות בכל שלב, ולהסביר את משמעות התהליך.

תשובה מלאה:
ברומאן "ג'יין אייר" מאת שרלוט ברונטה ג'יין מספרת בגוף ראשון את סיפור חייה, מילדות של יתמות וקיפוח ועד בגרות של אישה עצמאית. התהליך עובר דרך כמה בתים, וכל אחד מהם הוא שלב.
השלב הראשון: גייטסהד. ג'יין, יתומה, גדלה אצל דודתה, גברת ריד, שמעדיפה את ילדיה ומשפילה אותה. ג'ון ריד, בן הדודה, מכה אותה, וכשהיא מתגוננת היא ננעלת בעונש בחדר האדום, שבו מת דודה, ומתעלפת מפחד. לפני שהיא עוזבת, היא מטיחה בגברת ריד את מה שהיא חושבת עליה. בשלב זה היא לומדת לעמוד על כבודה, אבל גם מגלה את כוחו המפחיד של הזעם שבה.
השלב השני: לואווד. ג'יין נשלחת לבית ספר לבנות עניות, שבו מר ברוקלהרסט, המנהל הצבוע, מטיל משטר קשה. היא מתיידדת עם הלן ברנס, שמלמדת אותה סבלנות ואמונה, ומתה ממחלה בזרועותיה. ממיס טמפל, המורה, היא לומדת איפוק ועדינות. ג'יין נשארת בבית הספר שנים, כתלמידה וכמורה, ובשלב זה היא לומדת לשלוט ברגשותיה.
שלב ביניים מראה עד כמה השתנתה: כשגברת ריד גוססת, ג'יין חוזרת לגייטסהד ומבקשת להתפייס. הדודה מודה שהסתירה ממנה מכתב של דודה, ג'ון אייר, שביקש לאמץ אותה ולהוריש לה את רכושו. ג'יין סולחת לה, אף שהדודה אינה מסוגלת להשלים איתה. הילדה שהתמרדה בזעם נעשתה אישה שסולחת מתוך כוח ולא מתוך כניעה.
השלב השלישי: ת'ורנפילד. ג'יין נעשית מחנכת של אדל, בת חסותו של מר רוצ'סטר. היא מתאהבת בו, ומדברת אליו כשווה, למרות ההבדל במעמד ובעושר. ביום החתונה מתגלה שרוצ'סטר נשוי לברתה, אישה חולת נפש שכלואה בעליית הגג. ג'יין אוהבת אותו, אבל מסרבת להישאר כפילגשו ועוזבת. כאן היא מעמידה עיקרון וכבוד עצמי מעל התשוקה.
השלב הרביעי: מור האוס. אחרי נדודים ורעב, ג'יין נקלטת בבית משפחת ריברס. סנט ג'ון ריברס, כומר, מציע לה להינשא לו ולהצטרף אליו למיסיון בהודו, ללא אהבה. היא מסרבת, כפי שסירבה קודם לחיים ללא עיקרון. ירושה מדודה נותנת לה עצמאות כלכלית. היא שומעת, כמו בחלום, את קולו של רוצ'סטר קורא לה, וחוזרת. ת'ורנפילד נשרף, ברתה מתה, ורוצ'סטר התעוור. הם נישאים כשווים, ובפרק האחרון ג'יין פונה אל הקורא ומספרת שנישאה לו – היא עצמה מספרת את סיפורה, ולא אחרים מספרים עליה.
המשמעות: ההתבגרות של ג'יין היא מציאת איזון – בין הזעם של הילדה ובין האיפוק של לואווד, בין תשוקה לעיקרון, ובין הצורך באהבה ובין הצורך בעצמאות. הרומאן מבטא את הדרישה של אישה להיות אדם שלם ושווה, ולא תלויה בחסדם של אחרים.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש (1) להציג את הביקורת שברומאן; (2) להסביר כיצד נקודת המבט של דמות תמימה – ילד או נער – תורמת להבעת הביקורת; (3) להדגים בכמה מקומות ביצירה.

תשובה מלאה:
ברומאן "אל תיגע בזמיר" מאת הרפר לי הביקורת מופנית אל הגזענות ואל הצביעות של החברה בעיירה קטנה בדרום ארצות הברית, והיא מובעת דרך עיניה של ילדה.
הביקורת: הרומאן מתרחש במייקומב שבאלבמה, בשנות השלושים. אטיקוס פינץ', עורך דין, מתמנה להגן על טום רובינסון, אדם שחור שהואשם באונס מאיילה יואל, בתו של בוב יואל. העיירה כולה, שרואה את עצמה הגונה ודתית, פונה נגד אטיקוס ונגד ילדיו. הביקורת מופנית גם אל החוק, שאינו מגן על השחורים, וגם אל הדעות הקדומות כלפי כל מי ששונה, כמו בו ראדלי, השכן המסתגר שהילדים מפחדים ממנו.
נקודת המבט: המספרת היא סקאוט, בתו של אטיקוס, שמספרת על הילדות שלה. היא מתארת את מה שראתה בלי להבין הכול, והפער בין מה שהיא מבינה לבין מה שהקורא מבין הוא כלי הביקורת.
דוגמה ראשונה – המשפט: הילדים יושבים ביציע של השחורים ושומעים את אטיקוס מוכיח שטום, שזרועו השמאלית משותקת מאז תאונה, לא יכול היה לגרום לחבלות שבצד הימני של פניה של איילה, ושבוב יואל משתמש ביד שמאל. בעיני הילדים, אם האמת הוכחה, טום ישוחרר. חבר המושבעים מרשיע אותו. ג'ם בוכה, ואינו מבין. הקורא מבין: ההרשעה אינה קשורה לראיות, אלא לצבע עורו. התמימות של הילדים חושפת את העוול במלוא חריפותו.
דוגמה שנייה – ההמון ליד הכלא: בלילה לפני המשפט קבוצת גברים באה לכלא כדי לפגוע בטום, ואטיקוס יושב מול הדלת. סקאוט, שאינה מבינה את הסכנה, מזהה את מר קנינגהם, אביו של חברה לכיתה, ומתחילה לדבר איתו על בנו ועל עניין משפטי של משפחתו. מר קנינגהם מתבייש, ומורה לאנשים להתפזר. הילדה, בלי לדעת, הזכירה לו שהוא אב ושכן, והאנושיות גברה על השנאה. כך הרומאן מראה שהשנאה תלויה בכך שבני אדם מפסיקים לראות זה את זה.
דוגמה שלישית – הצביעות: בבית הספר המורה, מיס גייטס, מסבירה לכיתה שבארצות הברית אין רודפים אנשים כמו שהיטלר רודף את היהודים. סקאוט מספרת לג'ם ששמעה את אותה מורה, אחרי המשפט, אומרת שהגיע הזמן שמישהו ילמד את השחורים לקח. הילדה אינה מבינה איך אפשר לשנוא את היטלר ולהתנהג כך בבית. הקורא רואה את הצביעות.
תרומת נקודת המבט לסיכום: מבט הילדה מאפשר לביקורת להיות חדה בלי להיות הטפה: הרומאן אינו אומר "החברה צבועה", אלא מראה מה רואה ילדה שעוד לא למדה להתעלם. בסיום, כשבו ראדלי מציל את הילדים מבוב יואל, והשריף מחליט לא לחשוף את מעשהו, סקאוט מבינה שלחשוף אותו יהיה כמו להרוג זמיר. זו התובנה שהספר מבקש להעביר: חטא לפגוע במי שאינו פוגע באיש – בטום, בבו – ורק מבט תמים יכול לראות זאת בבהירות.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר שני קשרים: וינסטון–סיים ווינסטון–פרסונס, לומר מה וינסטון חושב על כל אחד, ולהסביר מה מאפיין את הקשר. לכל קשר דרושות דוגמאות מן העלילה.

תשובה מלאה:
ברומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול וינסטון אינו מוקף בחברים אלא ב"חברים" במובן המפלגתי: אנשים שהוא אוכל ועובד לצידם, אבל אינו יכול לבטוח בהם. שני הקשרים עם סיים ועם פרסונס מראים זאת, כל אחד מכיוון אחר.
וינסטון וסיים: סיים עובד במשרד האמת על מהדורה חדשה של מילון השפה החדשה. בחדר האוכל הוא מסביר לווינסטון בהתלהבות שהשפה החדשה היא השפה היחידה שאוצר המילים שלה קטן משנה לשנה, ושיש יופי בהשמדת מילים. הוא גם מדבר בהנאה על תליית אסירים. וינסטון מעריך את חוכמתו ואפילו נהנה מן השיחה, כי סיים הוא אחד המעטים שחושבים באמת. אבל הוא יודע שאילו הבין סיים מה עובר במוחו, היה מוסר אותו מיד למשטרת המחשבות. וינסטון גם צופה שסיים ייעלם יום אחד: הוא אינטליגנטי מדי, רואה בבהירות רבה מדי ואומר את הדברים בגלוי. הקשר ביניהם הוא אפוא קשר של עניין אינטלקטואלי, אבל בלי אמון.
וינסטון ופרסונס: פרסונס הוא שכנו בבית הדירות וגם עמית במשרד האמת. הוא שמן, מזיע ונלהב, פעיל בכל הוועדות, מארגן את ההכנות לשבוע השנאה ואוסף מן הדיירים תרומות. וינסטון רואה בו אדם טיפש ונאמן לחלוטין, ומתייחס אליו בבוז שקט. הקשר עם המשפחה מאיים עוד יותר: כשאשתו של פרסונס מבקשת מווינסטון לתקן כיור סתום, הילדים, חברי תנועת המרגלים, משחקים בתפיסת בוגדים, צועקים עליו שהוא בוגד, והבן יורה בו אחר כך באבן מקלע. וינסטון חושב שבתוך זמן קצר הילדים האלה יהיו מסוכנים גם להוריהם.
ההבדל בין השניים מעניין: סיים נאמן למפלגה בכל לבו, ובכל זאת וינסטון חש שחסר בו משהו, דווקא מידה של טיפשות או של זהירות שהייתה מגינה עליו. פרסונס, לעומתו, אינו חושב כלל, ובעיני וינסטון זו בדיוק הנאמנות שהמפלגה רוצה. אשתו של פרסונס נראית מפוחדת מילדיה, וזה מראה שהפחד חודר גם אל תוך המשפחה.
מה משותף לשני הקשרים: שניהם קשרים של שגרה ולא של קרבה. וינסטון מסתיר מן השניים את מה שהוא חושב, מחשב כל מילה, ורואה בכל אחד מהם סכנה: סיים בגלל חוכמתו, פרסונס בגלל נאמנותו העיוורת וילדיו. בחברה שבה כל אדם עלול להלשין, אין מקום לחברות אמיתית.

למה זו תשובה מלאה: