מתכונת 9 בספרות (שאלון 8215) - פתרון מלא

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר שני שלבים לפחות ביחסי הכוח בין הורה לילד, להסביר כיצד משתנה מאזן הכוח ביניהם (מי בעל הסמכות בכל שלב, ומה מביא לשינוי), ולהסביר מה מלמד השינוי על משמעות הסיפור. הרכיב הספרותי: יחסים בין דמויות ומהלך העלילה.

תשובה מלאה:
בסיפור "גזר הדין" מאת פרנץ קפקא היחסים בין גאורג בנדמן לבין אביו הם כל העלילה. גאורג, סוחר צעיר, מנהל מאז מות אמו את העסק המשפחתי והעסק משגשג. אביו הזקן, אלמן, חי בחדר חשוך. בפתיחה גאורג כותב מכתב לחבר נעורים שהיגר לפטרבורג ועסקיו שם אינם מצליחים, ומספר לו על אירוסיו לפרידה ברנדנפלד, נערה מבית אמיד.
בחלקו הראשון של הסיפור נראה שהיחסים התהפכו: הבן הוא החזק, והאב הוא החלש. גאורג נכנס לחדר האב, רואה את חולשתו ואת העזובה, ומחליט לטפל בו: הוא חושב להעביר אותו לחדר שלו, מפשיט אותו, נושא אותו למיטה ומכסה אותו. כאן מתגלה צד של אהבה ודאגה, אבל גם של שליטה: הבן מתייחס לאביו כאל ילד.
המכתב מצית את העימות. האב שואל אם באמת יש לגאורג חבר בפטרבורג, ובכך מערער את אמינות הבן. ואז, ברגע אחד, הוא מתנער מן השמיכה ועומד זקוף על המיטה. הוא מאשים את גאורג שהזניח את החבר ואת אמו המתה, לועג לארוסתו ומכריז שהוא עצמו היה בקשר עם החבר כל הזמן, ושהחבר יודע הכול. היחסים מתהפכים שוב: האב, שנראה שבור, הוא בעל הכוח.
יש לשים לב שהחבר בפטרבורג משמש במאבק הזה כלי. גאורג התלבט אם לספר לו על אירוסיו, ונזהר בדבריו כדי לא לפגוע בו; האב לוקח ממנו גם את החבר, כשהוא מכריז שהוא עצמו מייצג אותו ושהחבר יודע הכול. כך כל תחום שבו ניסה הבן לעמוד ברשות עצמו – הארוסה והחבר – נגרר אל המאבק וחוזר אל שליטת האב.
השיא הוא גזר הדין: האב דן את בנו למוות בטביעה. גאורג אינו מתנגד. הוא רץ מן הבית אל הנהר, נאחז במעקה הגשר, אומר בשקט שהוא תמיד אהב את הוריו, ומשליך את עצמו למים. הצייתנות הזאת היא הדבר המטריד ביותר בסיפור: הבן מקבל את הדין כאילו היה צודק.
היחסים בין האב לבן משפיעים אפוא על כל מהלך העלילה: הם הופכים מכתב תמים לעימות, ועימות לגזר דין. מבחינת המשמעות, אפשר לראות בהם תיאור של סמכות אבהית שאין ממנה מנוס, ושל אשמה פנימית שהבן נושא: ניסיונו להצליח, להתארס ולבנות חיים עצמאיים נתפס כבגידה, והאהבה אינה מגינה עליו אלא כובלת אותו. המשפט האחרון שלו, על אהבתו להוריו, מראה עד כמה אהבה וכניעה שזורות זו בזו.

אפשר גם: לקרוא את האב כסמל לכל סמכות עליונה – חוק, חברה או אלוהים – שהיחיד מקבל את דינה גם כשאינו מבין אותו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר את המקומות שהדמות המרכזית עוברת ביניהם, ולהסביר מה מלמד המעבר ביניהם על עולמה הפנימי, בפרט על בדידותה או על מצוקתה. הרכיב הספרותי: עיצוב המרחב ותנועת הדמות בו כאמצעי לאפיון עולמה הפנימי.

תשובה מלאה:
בסיפור "יגון" מאת אנטון צ'כוב יונה פוטאפוב, עגלון זקן, נע ממקום למקום במשך ערב אחד, ובכל מקום הוא מחפש מישהו שיקשיב לו. בנו מת בשבוע שעבר, והוא צריך לספר על כך. המעבר בין המקומות בונה את בדידותו שלב אחר שלב.
המקום הראשון: הרחוב בעיר המושלגת. בפתיחה יונה יושב על דוכן העגלה בלי תנועה, מכוסה שלג, והסוסה שלו עומדת לידו. אחר כך עולים לעגלה נוסעים. הראשון הוא קצין. יונה מספר לו שבנו מת, הקצין שואל ממה מת, אבל מיד מאיץ בו לנסוע ועוצם את עיניו. אחריו עולים שלושה צעירים שיכורים ורועשים, אחד מהם גיבן שמקלל את יונה ומכה אותו בעורפו. כשיונה מספר להם על בנו, הגיבן עונה בקלות שכולנו נמות, וממשיך להאיץ בו. הרחוב מלא אנשים, צעקות וצחוק, אבל אף אחד מהם אינו רואה אותו. כך הרחוב מבליט שהבדידות של יונה איננה בדידות של אדם לבדו: הוא בודד דווקא בתוך ההמון.
המקום השני: אכסניית העגלונים. כשהלילה מגיע, יונה חוזר אל המקום שבו ישנים העגלונים. הוא מנסה לדבר עם עגלון צעיר שקם לשתות, אבל הצעיר נרדם מיד. אפילו בין בני מעמדו, אנשים שחיים כמותו, אין מי שיקשיב לו. המעבר מן הרחוב אל המקום ה"ביתי" אינו מביא נחמה, אלא מעמיק את הייאוש: אם גם כאן איש אינו שומע, אין מקום כזה בעולם.
המקום השלישי: האורווה. יונה יוצא אל סוסתו הקטנה, ושם, לבסוף, הוא מדבר. הוא שואל אותה אם היא לועסת, ומשווה את בנו לסייח שמת, ולבסוף מספר לה את כל הסיפור. המקום הקטן, החשוך והשקט, בלי אנשים, הוא היחיד שבו מצוקתו מוצאת מוצא.
התנועה במרחב היא אפוא תנועה מן ההמון אל הבדידות הגמורה: ככל שהמקום מלא פחות בבני אדם, כך יונה מצליח לדבר יותר. המעבר מלמד על עולמו הפנימי: אדם שהיגון מציף אותו, וצריך רק אוזן קשבת, ומגלה שהחברה האנושית אטומה. העובדה שרק הסוסה מקשיבה היא ביקורת חריפה של הסיפור על אדישותם של בני האדם.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הביאו" ו"הסבירו". יש להביא דוגמה אחת להומור ודוגמה אחת לאירוניה מן הסיפור, לתאר כל אחת בפרטים מדויקים, ולהסביר את התרומה של כל אחת מהן לעיצוב משמעות הסיפור. הרכיב הספרותי: הומור ואירוניה.

תשובה מלאה:
"חג מולד אחד" מתאר ילדות של ילד שהוריו הפקירו אותו ונסיעה כפויה ומכאיבה, ובכל זאת הוא מעורר חיוך. ההומור והאירוניה אינם מבטלים את הכאב, אלא חושפים אותו.
הומור: ההומור נובע מעינו הכנה של הילד ומן ההגזמות שלו. כך, למשל, באדי משווה את האוכל בבית, "עוף מטוגן וכרוב ירוק ושעועית שטוחה ולחם תירס", למסעדות של ניו אורלינס, ומתאר את הצדפה הראשונה שאכל: "זה היה כאילו חלום גרוע מחליק בגרוני". גם כשהוא מונה את חברותיו של אביו הוא מתקן את עצמו: "היו לו גם חמש, הייתי אומר עשר, חברות." בדימוי המוגזם ובתיקון התמים יש חן ילדותי. ההומור בולט גם בלשון הבוטה של הילד, כשהוא מכנה את בן דודו "החרא הקטן בילי בוב": המילה הגסה מפתיעה בפיו של ילד אדוק, ומראה עד כמה העליב אותו הלגלוג.
תרומת ההומור: הוא מאפשר לקורא להרגיש את מצוקתו של באדי בעיר הזרה בלי שהסיפור ייעשה סנטימנטלי. הוא גם מבליט את הפער בין עולמו הכפרי והפשוט של באדי לעולם החומרני של האב, ומציג את עולם המבוגרים מבעד לעיניים כנות. ההומור שייך גם למספר המבוגר, שמסוגל להביט לאחור על הימים הקשים בחיוך ולא במרירות, וגם זו עדות להתבגרות. מאחורי המספר "חמש, הייתי אומר עשר" מסתתרת גם ביקורת: הילד רואה את מה שהאב מנסה להציג כקסם, ואינו מוקסם.
אירוניה היא פער בין מה שנאמר או מצופה לבין מה שקורה בפועל. האב, שבשכרותו, בדרך לתחנת האוטובוס, מכריז "אין אלוהים! אין סנטה קלאוס", הוא עצמו מי שעורם בלילה את המתנות למרגלות העץ. האיש שמכחיש את סנטה קלאוס ממלא בפועל את תפקידו. האירוניה מתחזקת בסיום, כשסוק מסבירה לבאדי שאלוהים פיזר את התפקיד בין כולנו: "לכן כולם סנטה קלאוס. אני. אתה. אפילו בן דודך בילי בוב." גם בילי בוב, שלגלג על באדי שאין סנטה קלאוס, וגם האב הכופר, מוכיחים בלי לדעת את דבריה. ויש עוד אירוניה בדברי האב: הוא מאשים את המשפחה באלבמה ("תראה מה הם עשו לך"), אף שהוא עצמו הפקיר את בנו בידיה.
תרומת האירוניה: היא חושפת את הפער בין דבריהם של המבוגרים למעשיהם, ואת ההסתרה והצביעות של עולם האב. אבל היא גם מכינה את הפתרון של הסיפור: אם אפילו מי שמכחיש את סנטה קלאוס נוהג כמוהו, סימן שסנטה קלאוס איננו דמות אלא רעיון של נתינה, שיש בכל אדם. כך האירוניה תומכת במשמעות המרכזית, ומאפשרת לבאדי לשמור על אמונתו גם אחרי ההתפכחות. אפשר לומר שהסיפור מחייך לא על האב אלא על הוויכוח כולו: מי שהכריז שאין סנטה קלאוס התגלה כאחד מהם.
אפשר גם: להצביע על אירוניה מרה: כשהאב אומר שהוא ואמו של באדי היו צריכים להתאבד, המספר מוסיף בסוגריים שהאב מעולם לא עשה זאת, אבל אמו כן. המשפט האגבי חושף בבת אחת את גודל הכאב שמאחורי הסיפור.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". שני רכיבים: (1) כיצד המקום הסגור משפיע על הדמויות; (2) מה הוא מאפשר לחשוף בהן. יש להתייחס לשני פרטים לפחות מתיאור המעלית. הרכיב הספרותי: המקום (התפאורה) כאמצעי לאפיון ולהתפתחות העלילה.

תשובה מלאה:
בפתיחת הסיפור הלובי הוא מקום של מרחק. נועם וגברת שפירא נפגשים בו לרגע בלבד, ומאז ההערה שלה הוא "הקפיד לחכות למעלית הבאה בכל פעם שראה אותה עומדת ליד הכפתור". המעלית התקועה מבטלת את המרחק הזה ומכריחה אותם להיות יחד.
פרט ראשון: המקום שבו נעצרה המעלית. היא נתקעת "בין הקומה הרביעית לחמישית", כלומר לא בקומה של נועם ולא בקומה שלה. גם המסך מבליט זאת: "נשאר מספר אחד, 4, ולידו חץ שלא הצביע לשום מקום". החץ שאינו מצביע לשום כיוון מסמל השהיה של הזמן ושל הסדר הרגיל. במקום הזה כללי הלובי, מי צעיר ולמי שייך הבניין, מפסיקים לפעול, ושתי הדמויות שוות: שתיהן תקועות.
פרט שני: האור. "באור החלש של נורת החירום היא נראתה קטנה יותר מאשר בלובי", ונועם רואה שידיה "רועדות מעט, ושהיא מסתירה זאת בכך שהיא מחזיקה אחת בשנייה". האור החלש חושף את מה שהאור הרגיל הסתיר: מאחורי הקשיחות של גברת שפירא יש פחד.
פרט שלישי: הצליל. במקום הסגור השתיקה מולידה שיחה. נועם שואל "זה קרה לך פעם?", והיא מספרת על בעלה יצחק, ששר במעלית "שירים של שושנה דמארי, בקול נורא", במשך "עשרים דקות". כך מתברר שהפחד שלה הוא גם זיכרון של אדם אהוב. אחר כך נועם מזמזם "רק כדי שיהיה משהו באוויר חוץ מהזמזום של נורת החירום", והיא שרה איתו "בקול דק ושבור, שלא דמה בכלל לקול שלה בלובי". הסיטואציה עם בעלה חוזרת, אבל הפעם היא אינה אומרת "אם לא תשתוק", אלא מצטרפת.
המקום הסגור, החשוך והתקוע מפרק את התפקידים שהדמויות ממלאות בלובי. הוא חושף אצל גברת שפירא פחד, געגוע ורכות, ואצל נועם רגישות ודאגה שלא הייתה להן הזדמנות להתגלות.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "הסבירו", "תארו" ו"הדגימו". יש לבחור סמל, להסביר מה הוא מסמל, לתאר את יחסן אליו של שתי דמויות לפחות, ולהסביר מה היחס מלמד על כל אחת מהן. הרכיב הספרותי: סמל ואפיון דמויות.

תשובה מלאה:
ברומאן "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג קבוצת נערים בריטים נוחתת על אי בודד בעקבות התרסקות מטוס, בלי מבוגרים. הסמל המרכזי של העולם המסודר שהם מביאים איתם הוא הקונכייה. ראלף ופיגי מוצאים אותה בלגונה, ראלף תוקע בה, והנערים הפזורים על האי מתאספים אליו. בכינוסים נקבע הכלל שמי שמחזיק בקונכייה רשאי לדבר, והאחרים מקשיבים. כך הקונכייה מסמלת סדר, דמוקרטיה ושלטון החוק: כוח שאינו נשען על אלימות אלא על הסכמה.
ראלף: היחס של ראלף לקונכייה הוא יחס של מנהיג נבחר. הוא נבחר למנהיג בין השאר משום שהחזיק בה, והוא משתמש בה כדי לכנס אסיפות, לקבוע כללים ולהזכיר לכולם את המשימות: לבנות מחסות ולשמור על האש, כדי שיינצלו. יחסו מלמד שהוא אחראי ומבקש סדר, אבל גם מלמד על חולשתו: כוחו תלוי בכך שהאחרים יסכימו לכבד את הקונכייה, וכשהם מפסיקים, אין לו כוח אחר.
פיגי: פיגי הוא שמבין ראשון את ערכה של הקונכייה ומסביר לראלף כיצד לתקוע בה. הוא זקוק לה יותר מכולם: הוא חלש בגופו, מרכיב משקפיים ומושא ללעג, ורק כשהוא מחזיק בקונכייה הוא רשאי לדבר ומקשיבים לו. יחסו לקונכייה מלמד על אמונתו בשכל, בכללים ובעולם המבוגרים, שאותו הוא מזכיר שוב ושוב. הוא נאחז בה עד הסוף, וגם ברגע מותו היא בידיו.
ג'ק: ג'ק, ראש המקהלה שנעשה ראש הציידים, מתייחס לקונכייה בזלזול שהולך וגובר. הוא קוטע את הדוברים, ובשלב מסוים אומר שהקונכייה אינה נחשבת בראש ההר. בסוף הוא עוזב ומקים שבט משלו, שבו אין קונכייה ואין הצבעה, אלא מנהיג שמטיל פחד. יחסו מלמד על שאיפתו לשלטון ללא כללים, שנשען על כוח, על הצייד ועל הפחד מן ה"חיה".
היחס לקונכייה הוא אפוא מבחן לכל דמות: מי שמכבד אותה מאמין בחוק ובהסכמה, ומי שדוחה אותה בוחר בכוח. המאבק על הקונכייה הוא המאבק בין שתי דרכים לנהל חברה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "תארו" ו"הסבירו". יש לבחור שתי דמויות משנה, לתאר כל אחת מהן, ולהסביר את תפקידן ביצירה – בעיקר כהקבלה או כניגוד לדמויות המרכזיות, וגם בקידום העלילה ובהבלטת הרעיונות. הרכיב הספרותי: דמויות משנה ותפקידיהן.

תשובה מלאה:
ברומאן "גטסבי הגדול" מאת פרנסיס סקוט פיצג'רלד שתי דמויות המשנה, מירטל וילסון ובעלה ג'ורג' וילסון, הן מן העולם שמחוץ לאחוזות של העשירים, ודווקא משום כך הן מבליטות את רעיונות הרומאן.
מירטל: מירטל היא אשתו של בעל מוסך ב"עמק האפר", מקום אפור ומוזנח בין ניו יורק ובין הפרברים של העשירים, שמעליו מתנשא שלט פרסומת ענק של רופא עיניים, עם עיניו של דוקטור אקלברג. מירטל היא פילגשו של טום ביוקנן, בעלה של דייזי. היא אישה חיונית, שאפתנית וקולנית, ששואפת לעלות במעמד: בדירה שטום שוכר לה בניו יורק היא מתנהגת כגברת, ומדברת בזלזול על בני מעמדה. בערב אחד, כשהיא חוזרת שוב ושוב על שמה של דייזי, טום מכה אותה ושובר את אפה.
ג'ורג': ג'ורג' וילסון הוא בעלה, אדם חיוור, עייף וחסר כוחות, שעובד במוסך ומאמין שמירטל אוהבת אותו. כשהוא מגלה שיש לה מאהב, הוא נועל אותה בבית ומתכנן לעזוב איתה למערב. אחרי מותה הוא מביט בעיניו של דוקטור אקלברג, ואומר שאלוהים רואה הכול.
התפקיד הראשון, הקבלה: מירטל וג'ורג' מקבילים לגטסבי. מירטל, כמו גטסבי, חולמת לעלות אל עולם העשירים, ומאמינה שטום יפתח לה אותו, כפי שגטסבי מאמין שדייזי תפתח לו את העבר. ג'ורג', כמו גטסבי, אוהב אישה שאינה שלו באמת. שתי הדמויות מראות שהחלום על עלייה במעמד אינו נחלתו של גטסבי בלבד, ושהוא נגמר באותה דרך.
התפקיד השני, קידום העלילה: מירטל רואה מן החלון את המכונית הצהובה של גטסבי, שבה נסע טום קודם לכן, ורצה אל הכביש. המכונית, שדייזי נוהגת בה, דורסת אותה, ואינה עוצרת. ג'ורג', משוכנע שמי שנהג הוא המאהב, מחפש את בעל המכונית, וטום אומר לו שהמכונית שייכת לגטסבי. ג'ורג' יורה בגטסבי כשהוא בבריכה, ואחר כך בעצמו. כך דמויות המשנה מביאות את העלילה לסיומה.
התפקיד השלישי, הרעיון: מירטל וג'ורג' מייצגים את מי שהעשירים פוגעים בהם ומשאירים מאחור. טום ודייזי, שאחראים במידה רבה למותם ולמות גטסבי, חוזרים לחייהם, וניק מתאר אותם כאנשים שהורסים ונסוגים אל כספם. עמק האפר, שבו חיים בני הזוג וילסון, הוא הצד האפור של החלום האמריקאי.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש שלושה חלקים: (1) לתאר את אובריאן כפי שווינסטון רואה אותו בתחילת הרומאן ואת מה שמתגלה עליו בהמשך, כלומר להראות את השינוי בתמונה; (2) להסביר באילו דרכי אפיון הדמות נבנית (תיאור, מעשים, דיבור, מקום, עיני דמות אחרת); (3) להסביר את תרומת הדמות למשמעות הרומאן. כל טענה צריכה דוגמה מן העלילה.

תשובה מלאה:
ברומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול אובריאן הוא חבר המפלגה הפנימית, והקורא מכיר אותו רק דרך עיניו של וינסטון: המספר צמוד לנקודת התצפית של וינסטון, ולכן הקורא מגלה את האמת על אובריאן באותו שלב מאוחר שבו וינסטון מגלה אותה. הפער בין הדמות שווינסטון מדמיין לבין הדמות האמיתית הוא לב האפיון.
אובריאן בעיני וינסטון בתחילת הרומאן: כבר בפרק הראשון, לפני שתי דקות השנאה, וינסטון מתאר את אובריאן כאיש גדול וחסון, בעל פנים גסות, ובכל זאת מנומס באופן מפתיע. מחווה קבועה מאפיינת אותו: הוא מסדר את משקפיו על אפו, ווינסטון רואה בה משהו מרגיע ומעודן, כאילו מעולם אחר. בסוף הטקס וינסטון חש שמבטיהם נפגשו לרגע, ומשוכנע שאובריאן חושב כמותו. הוא גם נזכר בחלום שבו קול, שהוא מזהה כקולו של אובריאן, אמר לו שייפגשו במקום שאין בו חושך. האפיון בשלב זה בנוי על תיאור חיצוני, על מחווה ועל השערות ומשאלות של וינסטון, לא על מעשים.
המעשים בהמשך: אובריאן ניגש אל וינסטון במסדרון של משרד האמת, פותח בשיחה על השפה החדשה, ונותן לו את כתובתו בתואנה שיראה לו מהדורה חדשה של המילון. וינסטון וג'וליה באים לדירתו המרווחת, שבה יש משרת, יין ורהיטים נוחים, והמקום עצמו מעיד על מעמדו. שם אובריאן עושה דבר שרק חבר המפלגה הפנימית רשאי לעשות: הוא מכבה את המסך. הוא מציג את עצמו כחבר באחווה, שואל את השניים מה הם מוכנים לעשות למען המרד, ומבטיח שווינסטון יקבל את הספר של גולדשטיין. המעשים מחזקים את הרושם שזהו בעל ברית.
ההתגלות: אחרי המעצר, במשרד האהבה, אובריאן מתגלה כמי שמוביל את חקירתו ואת עינוייו של וינסטון. עכשיו הדמות מאופיינת בדיבור ישיר: הוא מסביר שהמפלגה מבקשת את הכוח לשמו, ושהספר של גולדשטיין נכתב בידי המפלגה, והוא עצמו בין כותביו. גם החלום מתפרש מחדש: המקום שאין בו חושך הוא התאים המוארים תמיד של משרד האהבה. ובכל זאת אובריאן אינו מוצג כבריון: הוא מדבר בסבלנות של מורה, ווינסטון חש כלפיו קרבה מוזרה, כאילו רק אובריאן מבין אותו. גם בשלב השבירה הוא נשאר המורה: כשווינסטון נאחז בכך ששתיים ועוד שתיים הן ארבע, אובריאן מרים ארבע אצבעות ודורש ממנו לראות חמש, ומסביר שהמפלגה אינה מסתפקת בהודאה אלא רוצה לשנות את האדם מבפנים. הוא גם מי שמביא את וינסטון לבסוף אל חדר 101. לכן אובריאן הוא דמות עגולה ומורכבת: נבון, מנומס, משכנע, ונאמן לגמרי לרעיון הכוח.
דרכי האפיון: תיאור חיצוני ומחווה (המשקפיים), מקום (הדירה), מעשים (כיבוי המסך, הפיתוי, העינויים), דיבור ישיר (ההסברים במשרד האהבה) ואפיון דרך דמות אחרת (מה שווינסטון חושב עליו). הצירוף של כולם יוצר מתח: הקורא, כמו וינסטון, מפרש פרטים נכונים פירוש שגוי.
התרומה למשמעות: אובריאן מגלם את המפלגה הפנימית, לא אנשים טיפשים אלא אנשים נבונים שמבינים את המנגנון ובוחרים בו. דמותו מראה שהמשטר מכיר את המורדים לפני שהם פועלים, ושגם המרד עצמו, האחווה והספר, נמצא בשליטתו. והקרבה שווינסטון חש אליו מבטאת את מטרת המשטר: לא רק לשבור את האדם אלא לגרום לו לאהוב את מי ששובר אותו. אפשר גם: לראות באובריאן כפיל אפל של וינסטון, אדם שהבין את מה שווינסטון הבין, ובחר בצד השני.

למה זו תשובה מלאה: