מתכונת 3 בספרות (שאלון 8225) - פתרון מלא

מה השאלה מבקשת:
שלושה רכיבים: (1) "תארו" את הטעות הגורלית: מי טעה, באיזה שלב, ומה היו מניעיו; (2) להסביר מדוע הגיבור אינו חוזר בו בזמן; (3) "הסבירו" כיצד התוצאות מובילות אל הסוף הטרגי. הפועל "הדגימו" מחייב פרטים מדויקים מן המחזה.

תשובה מלאה:
בטרגדיה "אנטיגונה" מאת סופוקלס הטעות הגורלית היא טעותו של קריאון, מלך תבי: הצו שאוסר לקבור את פולינקס, והעונש שהוא גוזר על אנטיגונה, שהפרה את הצו.
מי טעה ובאיזה שלב: הטעות נעשית בתחילת המחזה. שני אחיה של אנטיגונה, אטאוקלס ופולינקס, נלחמו זה בזה על השלטון בתבי ומתו זה בידי זה. קריאון, דודם, עלה לשלטון. הוא מכריז שאטאוקלס, שהגן על העיר, ייקבר בכבוד, ואילו פולינקס, שתקף אותה, יושאר בלי קבורה, טרף לכלבים ולעופות, וכל מי שיקבור אותו יומת. אנטיגונה מסרבת לציית, ומכסה את גופת אחיה בעפר. כשהיא נתפסת, קריאון גוזר עליה מוות: לסגור אותה במערה חיה.
המניעים לטעות: בתחילה המניעים של קריאון נשמעים ענייניים. הוא רוצה להשליט סדר בעיר אחרי מלחמת אחים, ולהראות שהמדינה קודמת לקשרי משפחה: מי שבגד בעיר אינו ראוי לכבוד. אבל ככל שהמחזה מתקדם מתגלה מניע נוסף, גאווה. הוא אינו מוכן להיכנע לאישה, אינו מוכן לשמוע את בנו הצעיר, ורואה בכל ערעור על החלטתו פגיעה בסמכותו.
מדוע אינו חוזר בו בזמן: היו לקריאון כמה הזדמנויות. היימון, בנו וארוסה של אנטיגונה, מבקש ממנו בזהירות לשקול מחדש, ומספר שהעיר מצדדת בה בסתר. קריאון מבזה אותו, והוויכוח ביניהם מסתיים בכך שהיימון עוזב בזעם. אחר כך בא הנביא טירסיאס, ומזהיר שהאלים זועמים, כי המזבחות מטונפים מן הגופה שלא נקברה. קריאון מאשים אותו בכך שקיבל שוחד. רק כשטירסיאס מנבא שקריאון ישלם בבן מבשרו, הוא נבהל, ומקבל את עצת המקהלה לשחרר את אנטיגונה ולקבור את פולינקס.
התוצאות והסוף הטרגי: ההחלטה באה מאוחר מדי. קריאון הולך תחילה לקבור את פולינקס, ורק אחר כך אל המערה. שם מתברר שאנטיגונה תלתה את עצמה. היימון, שנמצא לצדה, מסתער על אביו בחרבו ואינו פוגע בו, ואז דוקר את עצמו ומת כשהוא מחבק את אנטיגונה. כשהידיעה מגיעה אל הארמון, אורידיקה, אשת קריאון, מתאבדת וקוללת את בעלה. קריאון נשאר לבדו, שבור, ומודה שהוא האשם במות בנו ואשתו.
כך תוצאות הטעות מתגלגלות כמו בשרשרת: צו אחד, שנעשה בשם חוק המדינה ופגע בחוק האלים ובחובה המשפחתית, מחריב את ביתו של מי שהוציא אותו. הטרגדיה מראה את סכנת ההיבריס של שליט שאינו מוכן להקשיב.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש (1) לתאר את הרגעים האחרונים בטרגדיה, מנקודת מבטן של הדמויות שנותרו בחיים; (2) להסביר מה הן מבינות; (3) להסביר את תרומת הסיום למשמעות הטרגדיה. הרכיב הספרותי: סיום הטרגדיה, הקתרזיס, והקשר בין הפתיחה לסיום.

תשובה מלאה:
בטרגדיה "המלך ליר" מאת ויליאם שקספיר הסיום הוא מן הקשים ביותר בטרגדיות: כמעט כל הדמויות המרכזיות מתות, והדמויות שנותרו בחיים, הדוכס אלבני, אדגר וקנט, עומדות מול עולם שאיבד את מלכו ואת הטובה בבנותיו.
הרגעים האחרונים: צבא צרפת, שבא בראשות קורדליה כדי להציל את אביה, הובס. ליר וקורדליה נלקחו בשבי, ואדמונד, בנו הלא חוקי של גלוסטר, שולח בסתר פקודה להוציא אותם להורג. אדגר, בנו החוקי של גלוסטר, שהסתתר כל המחזה בדמות קבצן מטורף, מופיע בשריון ומנצח את אדמונד בדו־קרב. במקביל, מתגלה שגונריל הרעילה את אחותה רייגן, משום ששתיהן חשקו באדמונד, וגונריל מתאבדת. אדמונד, גוסס, רוצה לעשות טוב אחד לפני מותו, ומגלה את הפקודה. שולחים מישהו לבטל אותה, אבל מאוחר מדי. ליר נכנס כשקורדליה המתה בזרועותיו, וזועק את אבלו. הוא מנסה לראות אם היא נושמת, ומבקש מן הסובבים להביט בשפתיה. וכך הוא מת.
מנקודת מבטן של הדמויות שנותרו: אלבני, בעלה של גונריל, שבמהלך המחזה התנער מאכזריותה, מציע לקנט ולאדגר לשלוט יחד בממלכה המדממת. קנט, המשרת הנאמן, שליווה את ליר בתחפושת גם כשגורש, מסרב: הוא אומר שעליו לצאת בקרוב לדרך, ושאדונו קורא לו. דברי הסיום של המחזה, שבנוסח אחד אומר אותם אדגר ובנוסח אחר אלבני, קובעים שעלינו לשאת את כובד הזמן העצוב הזה, ולומר את מה שאנו מרגישים, ולא את מה שראוי לומר. עוד נאמר בהם שהזקנים נשאו את הסבל הגדול ביותר, ושהצעירים לא יראו כל כך הרבה.
מה הן מבינות: הדמויות שנותרו מבינות ששום סדר אינו יכול לתקן את מה שקרה. אין כאן ניצחון: אלבני מנסה להחזיר את הצדק, אבל העולם מאבד את מי שהייתה סמל הטוב, קורדליה, ואין לכך הסבר. מה שהן מבינות הוא ערכה של אמת פשוטה: דברי הסיום, שלפיהם יש לומר את מה שמרגישים ולא את מה שצריך לומר הם הד הפוך לפתיחת המחזה, שבה ליר דרש מבנותיו נאומי אהבה. גונריל ורייגן אמרו את מה שהיה "צריך", בחנופה; קורדליה אמרה את מה שהרגישה, ונענשה.
תרומת הסיום למשמעות: הסיום משלים את המעגל של הטרגדיה. החטא הראשון של ליר, ההעדפה של מילים יפות על פני אהבה כנה, מוביל לסבל של כולם, וגם להבנה שליר מגיע אליה: בסערה ובטירופו הוא לומד להכיר בסבלם של העניים, ובפגישתו עם קורדליה הוא מבקש את סליחתה. אבל ההבנה באה מאוחר מדי, והטוב אינו ניצל. הסיום מעורר בצופים רחמים ופחד, וקתרזיס, משום שהוא מסרב לנחם: הוא מראה עולם אכזרי, שבו הטובים נפגעים כמו הרעים. מה שנשאר בסוף הוא הצו שבדברי הסיום: לדבר אמת ולשאת את הכאב, כתיקון לעולם שבו המילים נעשו שקר.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר ניסיון בריחה של דמות, להסביר ממה היא בורחת ומדוע, ולהעריך אם הבריחה מצליחה ומה מחירה.

תשובה מלאה:
במחזה "ביבר הזכוכית" מאת טנסי ויליאמס כמעט כל בני משפחת וינגפילד בורחים, כל אחד בדרכו. הבריחה המרכזית היא של טום, המספר, והמחזה כולו הוא בעצם זיכרון שלו מן הבית שעזב.
ממה טום בורח: טום עובד במחסן של חברת נעליים, עבודה משעממת שהוא שונא, כדי לפרנס את אמו, אמנדה, ואת אחותו, לורה. האב, שעבד בחברת הטלפונים, עזב את המשפחה לפני שנים רבות, ושלח רק גלויה קצרה ממקסיקו, בלי כתובת. תמונתו המחייכת תלויה בסלון, ומזכירה כל הזמן שאפשר לברוח. אמנדה מתערבת בכל דבר בחייו של טום, מהאוכל ועד הספרים, ומטילה עליו את האחריות לעתיד של לורה. הדירה הצפופה בסנט לואיס נראית לו כמלכודת. לכן הוא יוצא כמעט בכל ערב, ואומר שהוא הולך לקולנוע. באחד הלילות הוא חוזר ומספר ללורה על קוסם שראה, שהשתחרר מארון קבורה מסומר בלי להוציא אף מסמר. הוא תוהה מי יכול לצאת כך מארון. התמונה מבטאת את הרגשתו: הבית הוא ארון קבורה, והוא מחפש דרך לצאת ממנו.
דמויות נוספות: גם לורה בורחת, אבל פנימה. היא נרשמה לבית ספר למזכירות, אבל אחרי שחלתה במבחן הקלדה הפסיקה ללכת, ובמשך שבועות יצאה מן הבית בבוקר ושוטטה בפארק ובמוזיאון, כדי שאמה לא תדע. בבית היא בורחת אל אוסף חיות הזכוכית ואל התקליטים הישנים של אביה. אמנדה בורחת אל העבר, אל נעוריה בדרום ואל המחזרים הרבים שבאו לבקר אותה.
הבריחה עצמה: טום מתכונן בסתר. הוא משלם את דמי החברות באיגוד הימאים בכסף שהיה מיועד לחשבון החשמל. אמנדה, שמבינה שהוא עלול לעזוב, דורשת שיביא מחזר ללורה, וטום מזמין את ג'ים, חברו לעבודה. בערב הביקור החשמל נותק, ולורה וג'ים יושבים לאור נרות. ג'ים מנשק את לורה, ואז מגלה שהוא מאורס. אחרי שהוא הולך, אמנדה מאשימה את טום, וטום יוצא מן הבית לתמיד, כמו אביו.
האם הבריחה מצליחה, ומה מחירה: בנאום הסיום טום מספר שפוטר מן העבודה, ושמאז נדד מעיר לעיר. מבחינה זו הבריחה הצליחה: הוא יצא מן הארון. אבל הוא מספר שלורה רודפת אותו: בכל מקום משהו מזכיר לו אותה, והוא נאמן לה יותר משהתכוון. הוא מבקש ממנה לכבות את הנרות, ובזה המחזה נגמר. המחיר הוא האשמה: הוא השאיר מאחור את האחות השבירה, כפי שהאב השאיר אותם. הבריחה מן הבית הצליחה, אבל הבריחה מן הזיכרון לא.
המחזה מראה שהבריחה יכולה להציל את מי שבורח, אבל היא אינה מוחקת את האחריות כלפי מי שנשאר.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר את מקומו של הכסף (או הרכוש) במחזה, ולהסביר כיצד הוא משפיע על הדמויות ועל העלילה, על פי שתי סצנות.

תשובה מלאה:
במחזה "אמא קוראז'" מאת ברטולט ברכט הכסף והעגלה הם מרכז חייה של הגיבורה. אנה פירלינג, המכונה אמא קוראז', היא רוכלת הנוסעת עם עגלת סחורה אחרי הצבאות במלחמת שלושים השנה, ומוכרת לחיילים כל מה שהם צריכים. את כינויה קיבלה, כך היא מספרת, משום שנסעה תחת הפגזות כדי למכור לחם לפני שיתעפש: האומץ שלה הוא אומץ של סוחרת. היא מתפרנסת מן המלחמה ומקווה לשמור על שלושת ילדיה ממנה, אבל המחזה מראה שאי אפשר לעשות את שני הדברים יחד.
סצנה ראשונה, הפתיחה: סמל ומגייס פוגשים את העגלה ומחפשים חיילים. הם מבחינים בבנה הבכור, אייליף, האמיץ והחזק. קוראז' מנסה להגן עליו, ומפחידה את הגברים. אבל כשהסמל מתעניין באבזם שהיא מוכרת, היא נגררת להתמקח עליו. בזמן שהיא עסוקה במיקוח, המגייס לוקח את אייליף והולך. ברגע אחד נחשף הקונפליקט של המחזה כולו: העסק מסיח את דעתה של האם, והמלחמה גוזלת את ילדיה בזמן שהיא מרוויחה ממנה.
סצנה שנייה, שווייצרקאז: בנה השני, שווייצרקאז, ישר אבל פשוט, משמש גזבר הגדוד. כשהצבא היריב פושט על המחנה, הוא מסתיר את קופת הגדוד, ונתפס. קוראז' יכולה להציל אותו בשוחד, ומחליטה למשכן את העגלה. אבל בדיוק כאן הכסף מכריע: היא רוצה לשמור חלק מן הסכום, כדי שיהיה לה ממה לחיות אחר כך, ומתמקחת. ההתמקחות נמשכת יותר מדי. נשמעות יריות: שווייצרקאז הוצא להורג. כשמביאים את גופתו כדי לבדוק אם היא מכירה אותו, היא מנידה בראשה לאות שאינה מכירה אותו, כי ההודאה הייתה מסכנת אותה ואת העגלה. הסצנה מראה את המחיר הנורא של המיקוח: הכסף שהיא מנסה לשמור עולה בחיי בנה.
הסצנות הבאות ממשיכות באותו קו: כשמגיעה ידיעה על שלום, קוראז' אינה שמחה. היא נבהלת, כי מלאי הסחורה שקנתה יאבד מערכו. וכשמתברר שהמלחמה נמשכת, היא חוזרת לעסקים במרץ. קטרין, בתה האילמת, נהרגת כשהיא מתופפת על הגג כדי להזהיר עיר מפני התקפה, ובאותה שעה קוראז' נמצאת בעיר כדי לקנות סחורה בזול. בסוף המחזה, אחרי שאיבדה את כל ילדיה, היא משלמת לאיכרים שיקברו את קטרין, רותמת את עצמה לבדה לעגלה, וממשיכה אחרי הצבא כדי לחזור לעסקים.
ההשפעה על הדמויות ועל העלילה: הכסף מכתיב כל החלטה של קוראז' ומפריד בינה לבין ילדיה בכל שלב. כל אחד מילדיה נהרג משום שהיא עסוקה בעסקים או משום שהמלחמה, שממנה היא מתפרנסת, תובעת אותו. ברכט אינו מניח לצופים להזדהות איתה עד הסוף: היא לא לומדת דבר, וזה מכוון. המחזה מבקש מן הצופים להבין את מה שהיא אינה מבינה: מי שחי מן המלחמה משלם לה במחיר היקר מכול, והמלחמה עצמה היא עסק.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
לבחור שני ציורי לשון – אחד על הזקנות ואחד על הצעירים – לצטט אותם עם הפניה לבית, לזהות את סוג ציור הלשון, ולהסביר מה כל אחד מלמד על המבט של הצעירים: על הזקנות ועל עצמם.

תשובה מלאה:
השיר "השחיינים" מסופר מפי הצעירים, ולכן ציורי הלשון שבו מלמדים לא רק על הגופים המתוארים, אלא גם על המבט של מי שמתאר אותם.
ציור לשון המתאר את הזקנות: בבית 2 הזקנות "מִתְהַפְּכוֹת עַל גַּבָּן / וּמְפַרְפְּרוֹת כְּטוֹבְעוֹת בַּמּוּבָן הָרָחָב יוֹתֵר". זה דימוי: תנועת הזקנות במים מדומה לתנועה של מי שטובעת. הפועל "מְפַרְפְּרוֹת" מעורר תמונה של יצור חסר אונים, כמו דג שהוצא מן המים, שמתנועע במקום ואינו מתקדם. התוספת "בַּמּוּבָן הָרָחָב יוֹתֵר" מרחיבה את הדימוי: במובן הצר הן נראות כטובעות בבריכה, ובמובן הרחב הן "טובעות" בזמן, בזקנה, קרובות לסוף החיים. אפשר לקרוא בו גם סוף של מעמד: בעיני הצעירים הזקנות כבר אינן נשים שמתבוננים בהן, אלא גופים שחדלו להיות מושא למבט. הדימוי מלמד שהצעירים רואים בזקנות לא שחייניות אלא גופים שנאבקים לשווא, כמעט כבר מחוץ לחיים. יש בו לגלוג, וגם אכזריות: את מה שנראה כמאבק על החיים הם מתארים בבדיחה, בניסוח מתחכם ("בַּמּוּבָן הָרָחָב יוֹתֵר") שמעיד על ריחוק ולא על השתתפות בצער.
ציור לשון המתאר את הצעירים: כבר בפתיחת בית 3 הם מציגים את עצמם כ"הַקּוֹרְעִים אֶת הַמַּיִם" – מטפורה של כוח ואף של אלימות, כאילו המים הם בד שאפשר לקרוע. בהמשך הם מתארים את הנאתם "לַחֲלֹף כְּחֵץ עַל פְּנֵיהֶן". הצעירים מדמים את עצמם לחץ: מהיר, ישר, חד וממוקד במטרה. מול הפרפור במקום של הזקנות, החץ נע קדימה בכוח ובכיוון ברור. כך הם רואים את עצמם: כבעלי כוח ותכלית, שחיים בתנועה מתמדת. אבל חץ הוא גם כלי נשק, והוא חולף "עַל פְּנֵיהֶן", צמוד מאוד. הדימוי חושף שתנועתם נועדה גם להבהיל ולהשפיל, כמו בשורות שאחריו, שבהן הם "לְהַתִּיז עֲלֵיהֶן / אֶת מְשׁוּבַת נְעוּרֵינוּ". גם זו מטפורה: לא מים מותזים על הזקנות אלא הנעורים עצמם, כאילו הצעירים מתיזים עליהן את מה שאין להן עוד, ומזכירים להן אותו.
הדימויים יוצרים ניגוד חד בין הקבוצות: פרפור מול חץ, טביעה מול כוח, עמידה במקום מול תנועה קדימה. אבל יש בהם גם אירוניה. לחץ יש מטרה, ובבית 4 מתגלה מהי: הם אינם רוצים לחזות "בַּתַּכְלִית אֵלֶיהָ אָנוּ חוֹתְרִים". המטרה של החץ היא בדיוק המקום שבו נמצאות הזקנות – הזקנה והסוף.
אפשר גם: לבחור ב"וּשְׁרִירֵינוּ חוֹגְגִים אֶת הַתְּנוּעָה" (בית 3), האנשה שבה השרירים עצמם חוגגים, ומול ציור הלשון של אברי הזקנות ש"מְבַצְבְּצִים פֹּה וָשָׁם מִן הָאַדְווֹת" (בית 2) כמו שברים צפים.
גם הצבעים והאור משתתפים בניגוד: הצעירים "מַבְרִיקִים בַּשֶּׁמֶשׁ", ואילו מן הזקנות רק העיניים "נוֹצְצוֹת" מתחת לכובעי הגומי (בית 1).
בכל אחד מן הדימויים התנועה במים הופכת לתמונה של מצב בחיים.
ציורי הלשון מלמדים אפוא שהצעירים רואים בזקנות גופים טובעים, ובעצמם – חיצים שאין לעצור; והשיר מראה שהחיצים האלה מכוונים, בלי שידעו, אל אותו סוף.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
לזהות ולהסביר את התהליך החברתי־היסטורי שהבית הראשון רומז לו, על פי הרמזים שבבית.

תשובה מלאה:
בבית הראשון של השיר "המדינה שכחה תינוק במכונית (וזה אתה)" מאת אודי שרבני נרמז תהליך של התרחקות: מן החזון שעליו קמה המדינה, אל מציאות של אטימות ושל הזנחה.
הרמז הראשון: "בֵּין הַתִּקְוָה לַמְּצִיאוּת". "התקווה" היא גם המנון המדינה, השיר שמבטא את החזון הציוני. הצירוף מעמיד מול החזון הזה את "המציאות", ואומר שהאזרח לכוד בפער שביניהם. "בְּתוֹךְ הָאֲטִימוּת, / חַלּוֹנוֹת סְגוּרִים לְלֹא אֶפְשָׁרֻיּוֹת": החלונות הסגורים של המכונית הם גם האטימות של המדינה, שאינה שומעת ואינה רואה.
הרמז השני: "הַחֲלִיפוֹת חוֹלְפוֹת בְּחַלּוֹנוֹת כֵּהִים". "החליפות" הם אנשי השלטון והכסף, שמזוהים לפי לבושם, ולא כבני אדם. הם עוברים ליד המכונית שבה התינוק נחנק, בתוך מכוניות עם חלונות כהים, שאינן רואות ואינן נראות. גם הצליל "הַחֲלִיפוֹת חוֹלְפוֹת" מבליט את מהירות המעבר ואת האדישות.
הרמז השלישי: "הַטֶּמְפֶּרָטוּרוֹת רַק עוֹלוֹת, עוֹלוֹת". החום במכונית עולה, כלומר המצוקה מחריפה, והזמן להציל הולך ואוזל.
התהליך: הבית מתאר מעבר ממדינה של חזון ושל ערבות הדדית למדינה שבה השלטון וההון מנותקים מן האזרח ומפקירים אותו. בהמשך השיר התהליך מקבל שם ישיר: "כַּמָּה אוֹן לְבַעֲלֵי הַהוֹן" (בית 5).

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "פרשו" ו"הסבירו". יש לזהות את המשאלות שהדובר מציע לנמען לאורך השיר, לפרש אותן, ולהסביר כיצד הן בונות את משמעות השיר. הרכיבים: פנייה לנמען, חזרה, ומהלך השיר.

תשובה מלאה:
בשיר "איתקה" מאת קונסטנדינוס קוואפיס הדובר פונה אל נמען היוצא למסע אל איתקה, ובמקום עצות מעשיות הוא מציע לו משאלות. המשאלות האלה הפוכות למה שמצפים ממי שיוצא לדרך, ובכך הן בונות את רעיון השיר: הדרך חשובה מן המטרה.
המשאלה החוזרת: "שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד" (בית 1), ושוב בפתיחת בית 2. בדרך כלל מי שיוצא לדרך מבקש שתהיה קצרה ובטוחה, וכך גם אודיסאוס, שאיתקה היא ביתו, ביקש לחזור אליה. כאן הדובר מבקש ההפך: דרך ארוכה מאוד. החזרה על המשאלה מבליטה שזה עיקר דבריו.
דרך מלאה: "מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת" (בית 1). החזרה על "מְלֵאָה" מדגישה שהדרך הראויה אינה ריקה: יש בה חוויה, ויש בה ידיעה. אפילו המפלצות, "הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים", לא יפגעו בנמען "אֶלָּא אִם כֵּן / תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ": הסכנה היא בנפש, לא בדרך.
הנאה ולימוד: בבית 2 המשאלות מפורטות: להיכנס "בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ / אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם", לקנות "סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת" ו"בְּשָׂמִים טוֹבִים", ולבקר בערי מצרים כדי "לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים". החזרה על "לִלְמֹד" מבליטה את הסקרנות. הדובר מאחל לנמען גם הנאות של החושים וגם הנאות של הרוח.
לא למהר: בבית 3: "אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ / מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת. / שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן / עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ." המשאלה מגיעה לשיאה: להגיע זקן, כלומר אחרי חיים שלמים. העושר אינו ממתין באיתקה, אלא נרכש בדרך.
התרומה למשמעות: המשאלות הופכות את היחס בין המטרה לדרך. איתקה, המטרה, נשארת חשובה, "וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה", אבל היא אמצעי שנותן לדרך כיוון. העיקר הוא הדרך עצמה: החוויה, הלימוד וההנאה. הפנייה החוזרת "שְׁאַל" נותנת לשיר אופי של ברכה לדרך, ושל עצה של אדם מבוגר ומנוסה לצעיר. אפשר לקרוא את המסע כמשל לחיים: הדובר מאחל לנמען חיים ארוכים, מלאים וסקרנים, ולא מרוץ אל הסוף.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפעלים: "הסבירו והדגימו". יש שני רכיבים: (1) לקשור את הכותרת למצבו של הנוסע; (2) לקשור אותה למה שהוא לומד במסעו (הסיום). ההגדרה שבשאלה (מים משלושה צדדים, מחובר מצד אחד) היא נקודת המוצא: יש להראות בציטוטים עם הפניה לבית איך המצב של "בין לבין" בא לידי ביטוי בשיר. לפחות שתי דוגמאות.

תשובה מלאה:
חצי אי הוא מקום של "בין לבין": הוא יבשה, אבל מוקף ים כמעט מכל עבר; הוא כמעט אי, אבל עדיין מחובר ליבשה. הכותרת מתארת לא רק את המקום שבו נוסע הנמען, אלא גם את מצבו ואת מה שהוא לומד בדרך.
מצב ביניים של הנוסע: הנוסע אינו בבית ואינו ביעד. הנסיעה היא "סְבִיב חֲצִי הָאִי בְּמֶשֶׁךְ יוֹם שָׁלֵם" (בית 1), כלומר נסיעה מעגלית לאורך קו המגע בין היבשה לים, שחוזרת אל נקודת המוצא. "הָאָרֶץ בִּלְתִּי מְסֻמֶּנֶת, כָּךְ שֶׁלֹּא תַּגִּיעַ לְעוֹלָם / אֶלָּא רַק תַּעֲבֹר" (בתים 1–2). כמו חצי האי, שאינו מנותק לגמרי ואינו חלק רגיל של היבשה, גם הנוסע נמצא במצב ביניים: הוא יצא משגרת חייו, אבל אינו מגיע אל מקום חדש. גם מצבו הנפשי הוא מצב של "חצי": הוא כבר אינו מדבר ("אֵין לְךָ עוֹד מַה לְּהַגִּיד"), ועדיין לא מצא מילים חדשות.
מפגש בין יבשה למים: המראות שהנוסע זוכר נמצאים בדיוק בקו המפגש של חצי האי: "רְצוּעַת הַחוֹף הַמַּבְהִיקָה", "הַסֶּלַע שֶׁקָּרַע לִגְזָרִים אֶת הַגַּלִּים", "אִיִּים מַסִּיעִים עַצְמָם אֶל תּוֹךְ עַרְפִלִּים" (בית 3). אלה מקומות שבהם היבשה והים נוגעים זה בזה, מתנגשים או נבלעים זה בזה. הסלע והגלים הם דוגמה חדה במיוחד: היבשה הקשה והים הנע נפגשים בהתנגשות, ובכל זאת אף אחד מהם אינו מבטל את האחר. גם בשקיעה "אֳפָקִים גּוֹמְעִים לְתוֹכָם יָם וּגְבָעוֹת" (בית 2): הים והיבשה נעלמים יחד בחשכה. ואף הזמן הוא זמן ביניים: "בִּשְׁעַת הָעַרְבַּיִם", שעת המעבר מן היום אל הלילה.
מה הנוסע לומד: בסיום השיר הנוסע מקבל "מַפְתֵּחַ לַהֲבָנַת הַנּוֹפִים כֻּלָּם", והשורה האחרונה מנסחת אותו: "מַיִם וְקַרְקַע בְּשִׂיאָם" (בית 4). אלה בדיוק שני היסודות שמהם בנוי חצי האי. במקום שבו הם נפגשים, כל אחד מהם בולט ביותר ונראה במלוא כוחו. הנוסע לומד לראות דברים "עַל צוּרָתָם הָאֲמִתִּית": את היסודות הפשוטים של העולם. חצי האי, שבו המים והקרקע נראים יחד, הוא אפוא המקום המתאים ללמוד בו להתבונן, והכותרת מקבלת משמעות של מקום לימוד.
גם תוצאת המסע היא "חצי": הנסיעה נמשכת "יוֹם שָׁלֵם", אבל הנוסע אינו חוזר עם פתרון שלם. הוא חוזר הביתה "כְּשֶׁעֲדַיִן אֵין לְךָ מַה לְּהַגִּיד", ובכל זאת "אַךְ יֵשׁ לְךָ מַפְתֵּחַ" (בית 4). המילים עדיין חסרות, אבל ההבנה כבר נמצאת בידו. כמו חצי האי, שכבר אינו יבשה רגילה ועדיין אינו אי, הנוסע נמצא בדרך: הוא כבר אינו האדם הריק שיצא לנסיעה, ועדיין לא המשורר שמצא את מילותיו.
אפשר גם: לראות בחצי האי דימוי לשירה עצמה, הנמצאת בין העולם הממשי, הקרקע, ובין העולם הפנימי, הזורם כמו המים, ומחברת ביניהם.
הכותרת "חצי האי" מבטאת אפוא את מצב הביניים שבו נמצא הנוסע, את המפגש בין יסודות שונים שהוא רואה בדרכו, ואת ההבנה שהוא משיג דווקא במקום הזה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שלושה רכיבים: (1) להגדיר את הניגוד שבשיר; (2) להסביר את תרומתו; (3) להסביר את תרומת הפנייה הישירה ושל לשון המסחר והכסף לעיצוב היחסים בין הדובר לנמענת. הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו".

תשובה מלאה:
בשיר "מאהב חדש" מאת דן פגיס הדובר מתאר את עצמו כמטבע, ואת האישה כמי שבודקת אותו.
הניגוד: הניגוד המרכזי הוא בין אמיתי למזויף, בין זהב לבין מתכת זולה. בבית 1 הדובר הוא "זָהוּב כִּמְעַט עָזוּב", כלומר נראה כמו זהב. בבית 4 האישה חושדת: "אוּלַי יִתְעַקֵּם / הַזָּהוּב הַמְזֻיָּף הַזֶּה". ובבית 5 מגיעה המסקנה: "אָמְנָם לֹא זָהָב, / אֲבָל נֶתֶךְ הָגוּן". לצד זה יש גם ניגוד בין חדש לישן: הוא "מִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת חָדָשׁ", אבל נמצא "עָזוּב".
תרומת הניגוד: הניגוד הופך את האהבה למבחן של ערך. השאלה בשיר אינה אם האישה אוהבת את הדובר, אלא אם הוא "אמיתי". הוא עצמו אינו בטוח בערכו, והיא חושדת בו. בסוף הוא "עוֹמֵד בַּנִּסָּיוֹן", אבל רק במחיר הודאה: הוא אינו זהב. ההכרעה בניגוד היא מרה: הוא אמיתי, אבל זול.
הפנייה הישירה: הדובר פונה אל האישה בגוף שני לאורך כל השיר: "אַתְּ אוֹסֶפֶת אוֹתִי" (בית 1), "אַתְּ בּוֹחֶנֶת אֶת עֶרְכִּי הַנָּקוּב" (בית 2), "אַתְּ נוֹשֶׁכֶת אוֹתִי" (בית 4). הוא מתאר לה את מעשיה, כאילו הוא מתבונן בה בזמן שהיא בודקת אותו. הפנייה יוצרת קרבה, אבל גם מבליטה את חוסר השוויון: היא הפועלת, והוא רק מתאר את מה שעושים לו. בסוף הפנייה הופכת להיתר: "עַכְשָׁו תּוּכְלִי / בְּלֵב בּוֹטֵחַ לְבַזְבֵּז אוֹתִי" (בית 5). הוא מוסר לה את עצמו.
לשון המסחר והכסף: השיר מלא מילים מעולם הכסף: "עֶרְכִּי הַנָּקוּב" (בית 2), "כְּחַלְפָנִית לְמוּדַת נִסָּיוֹן" (בית 4), "לְבַזְבֵּז" (בית 5). לצדן מילים פשוטות מן הדיבור: "לֹא דַּי." (בית 3), "הָגוּן" (בית 5). הלשון הזאת הופכת את האהבה לעסקה: האישה היא חלפנית שבודקת מטבעות, והגבר הוא מטבע שעובר מיד ליד. גם המילה "חָדָשׁ" בכותרת מקבלת משמעות של סחורה: מאהב חדש, אחד מכמה, שיוחלף.
מערכת היחסים: הניגוד, הפנייה והלשון יוצרים יחד מערכת יחסים לא שוויונית. האישה בוחנת ושופטת, והדובר משתדל לרצות ("אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל", "אֲנִי מִתְגַּדֵּל", בתים 1–2). האהבה נמדדת בערך, ומטרתה שימוש: מטבע נועד להיות מבוזבז. אבל הדובר אינו רק קורבן: הוא מתאר את כל זה באירוניה עצמית, ובחיוך מר, וכך הוא חושף ומבקר את האהבה שהפכה לעסקה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
יש לבחור בשתי דמויות שהשיר נוקב בשמן, להסביר למי רומז השיר ומה ההקשר, ולהסביר מה מוסיפה כל רמיזה לתמונת ה"מזרח". סעיף של 10 נקודות.

תשובה מלאה:
השיר בנוי מהגדרות של ה"מזרח", ורבות מהן רומזות לדמויות ממשיות מן התרבות המזרחית. אבחר בשתיים.
אום כולת'ום (בית 1): "הוּא מִטְפַּחַת הַקּוֹקָאִין שֶׁרָצִיתִי לִגְנֹב / מֵאוּם כּוּלְת׳וּם יַחַד עִם אַרְבָּעִים הַשּׁוֹדְדִים / שֶׁל עַלִי בַּבָּא". אום כולת'ום הייתה זמרת מצרייה, מן הזמרות האהובות ביותר בעולם הערבי, שכונתה "כוכב המזרח". בהופעותיה נודעה במטפחת שהחזיקה בידה. השיר מכנה אותה "מִטְפַּחַת הַקּוֹקָאִין", וצירוף זה מוסיף לחפץ הילה של שכרון ושל דבר אסור ומפתה, כמו הקול שסחף את שומעיה. הדובר מצרף את הזמרת הממשית אל עולם האגדה של "אלף לילה ולילה": הוא רוצה לגנוב את המטפחת יחד עם ארבעים השודדים, כאילו הייתה אוצר במערה. הדובר מציג את עצמו כילד שובב שמצטרף לשודדי האגדה, ויש בכך הומור ואהבה. הרמיזה מעצבת את המזרח כעולם של קסם, זוהר ופיתוי, שהדובר רוצה לקחת ממנו חלק. היא גם מחברת בין מוזיקה פופולרית לבין אגדה עתיקה, ומראה שהמזרח הוא אוצר תרבותי. אפשר לראות בכך גם רמז למעשה הכתיבה: המשורר "גונב" פיסות מן התרבות הזאת כדי לבנות מהן את שירו.
מחמוד דרוויש (בית 4): "מִזְרָח הוּא הַמִּזְוָדָה שֶׁל מַחְמוּד דַּרְוִישׁ". דרוויש היה משורר פלסטיני שכתב בערבית, ונחשב בעיני רבים למשורר הלאומי הפלסטיני. בשירתו המזוודה היא דימוי לגלות ולעקירה, ובאחד משיריו הוא מתאר את המולדת עצמה כמזוודה. הרמיזה מכניסה אל ה"מזרח" גם את הכאב של מי שאיבד את ביתו ונודד. כאן היא פוגשת את סיפורו של הדובר עצמו: הוריו שתלו דקל "עַל שְׂפַת הַחִדֶּקֶל" (בית 2), כלומר גם משפחתו עזבה ארץ מוצא. כך המזרח איננו רק זוהר, אלא גם הגירה וגעגוע. ההחלטה להזכיר משורר פלסטיני בשיר עברי מראה שהדובר רואה במזרח תרבות משותפת, שמעבר לגבולות ולסכסוך.
שתי הרמיזות יחד מרחיבות את תמונת המזרח, מן הבמה הזוהרת ועד המזוודה של הנודד, ומעצבות זהות עשירה ורבת פנים: יש בה שמחה ופיתוי, ויש בה גם אובדן. הדובר אינו מסביר מי הן הדמויות, ומניח שהקורא מכיר אותן, כאילו הן חלק מן הבית.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
יש (1) להסביר את משמעות שני הטורים שבסיום; (2) להסביר כיצד הסיום מאיר את מערכת היחסים בין הדוברת ובין ה"אַתֶּם", ולהדגים מן השיר.

תשובה מלאה:
בשיר "בכל זאת אני עולה" מאת מאיה אנג'לו הסיום משנה את הנושא של השיר מעימות אישי לסיפור של עם.
משמעות הסיום: "נוֹשֵׂאת מַתָּנוֹת שֶׁנָּתְנוּ לִי הָאָבוֹת, / אֲנִי הַחֲלוֹם שֶׁל הָעֶבֶד וְהַתִּקְווֹת". הדוברת אינה עולה לבדה: היא נושאת "מַתָּנוֹת" מאבותיה – ירושה של כוח, של עמידה ושל זהות. היא מגדירה את עצמה "הַחֲלוֹם שֶׁל הָעֶבֶד": אבותיה, שהיו עבדים, חלמו על חופש, והיא הגשמת החלום הזה, והתקווה שלהם. הסיום מצטרף לבית 8: "מִתּוֹךְ הַבְּקָתוֹת שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה הָעֲלוּבָה / אֲנִי עוֹלָה / מִתּוֹךְ עָבָר הַמֻּשְׁרָשׁ בִּדְאָבָה". העבר הכואב אינו מקור לבושה, אלא נקודת המוצא לעלייה.
הסיום מאיר את היחסים – השפלה ותגובה: לאורך השיר ה"אַתֶּם" מנסים להשפיל את הדוברת: "אַתֶּם יְכוֹלִים לִרְמֹס אוֹתִי בַּלִּכְלוּךְ הַזֶּה" (בית 1), "אַתֶּם יְכוֹלִים לִירוֹת בִּי בַּמִּלִּים שֶׁלָּכֶם" (בית 6). היא עונה להם בשאלות מתגרות: "הַאִם רְצִיתֶם לִרְאוֹת אוֹתִי נִשְׁבֶּרֶת?" (בית 4), "הַאִם הַיְהִירוּת שֶׁלִּי מַעֲלִיבָה אֶתְכֶם?" (בית 5). אבל בסיום היא כבר אינה פונה אליהם כלל. בבתים 8–9 אין "אַתֶּם": היא מדברת על עצמה, על אבותיה ועל עתידה. הסיום מלמד שהיחסים התהפכו: מי שהגדירו אותה כבר אינם חשובים; היא מגדירה את עצמה.
הסיום מאיר את היחסים – ההיסטוריה: בבית הראשון ה"אַתֶּם" יכולים "לְשַׁכְתֵּב אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלִּי / עִם הַשְּׁקָרִים הַמְעֻוָּתִים". בסיום היא כותבת את ההיסטוריה בעצמה: העבדות, שהם ראו בה השפלה, הופכת בדבריה לירושה של "מַתָּנוֹת" ולמקור של גאווה. במאבק על הסיפור – מי יספר את העבר – היא ניצחה.
החזרה "אֲנִי עוֹלָה" שלוש פעמים בסוף השיר מבטאת את הניצחון הזה. מן הנרמסת בבית הראשון היא הפכה לעולה, ומן היחידה מול ה"אַתֶּם" – לנציגה של עם.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
יש שלושה רכיבים: (1) לבחור ציטוט ולהסביר אותו; (2) לתאר את הרגש שעורר; (3) לבסס את הדברים על השיר כולו. הפועלים: "הביאו", "הסבירו", "בססו".

תשובה מלאה:
הציטוט שבחרתי מן השיר "שוב אברך את השמש לשלום" מאת פרוע' פרוחזאד הוא: "אֶת אִמִּי שֶׁחָיְתָה בַּמַּרְאָה / וְהָיְתָה דְּמוּת זִקְנָתִי" (בית 1).
הסבר הציטוט: כשהדוברת מביטה במראה, היא רואה את אמה: ככל שהיא מתבגרת, פניה דומות יותר לפני אמה. האם "חָיְתָה בַּמַּרְאָה", בלשון עבר: אולי האם כבר איננה, ונשארה רק בפני בתה, בבבואה. ועוד: האם היא "דְּמוּת זִקְנָתִי", כלומר תמונה של מה שהדוברת עצמה תהיה כשתזקין. במשפט אחד מצטרפים העבר (האם), ההווה (המבט במראה) והעתיד (הזקנה).
הרגש: הציטוט עורר בי רוך ועצב יחד. רוך כלפי הקשר בין הבת לאמה, שממשיכה לחיות בה, בפניה. ועצב על הזמן שעובר, על הזקנה ועל האובדן: מי שרואה את אמה במראה יודע שגם הוא הולך אל אותו מקום.
בסיס בשיר כולו: הרגש המעורב הזה עובר בשיר כולו. הציטוט הוא חלק מרשימה של ברכות "לְשָׁלוֹם", שהדוברת מברכת בה את כל מה שליווה את חייה: "אֶת הַפֶּלֶג שֶׁזָּרַם בִּי", "אֶת הָעֲנָנִים שֶׁהָיוּ מַחְשְׁבוֹתַי הָאֲרֻכּוֹת", "אֶת צְמִיחָתָן הַמַּכְאִיבָה שֶׁל צַפְצְפוֹת הַגָּן שֶׁיַּחַד עִמִּי / עָבְרוּ אֶת הָעוֹנוֹת הַיְבֵשׁוֹת" (בית 1). גם כאן יש שילוב של כאב ושל צמיחה, של יובש ושל המשך. וזה נאמר במפורש בסוף הבית: האדמה "טָמְנָה בְּבִטְנָהּ הַבּוֹעֶרֶת / זְרָעִים יְרֻקִּים". בבית 2 מופיעה דמות שלישית: "וְיַלְדָּה שֶׁעוֹדֶנָּה שָׁם, / נִצֶּבֶת עַל הַסַּף הַמָּלֵא אַהֲבָה". אם האם במראה היא העבר, והדוברת היא ההווה, הילדה על הסף היא העתיד, או הילדה שהדוברת הייתה. כך השיר בונה שרשרת של דורות.
לכן, בעיניי, הרוך גובר על העצב: השיר מציג את הזקנה ואת המוות כחלק מהמשך, ולא רק כסוף. הדוברת מברכת לשלום גם את מה שכואב.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להסביר את שני צדי הטענה, ההצלחה של הבת והאובדן של הדובר, ולהדגים משני בתים.

תשובה מלאה:
השיר מתאר רגע פשוט: אב מלמד את בתו לרכוב על אופניים. אבל הרגע הזה הוא גם מטפורה לגדילה, וההצלחה והאובדן קשורים בו זה בזה.
ההצלחה של הבת: בבית 2 "הָרְחוֹב יוֹרֵד, הָרוּחַ עוֹלָה, / וְהַגַּלְגַּלִּים לוֹמְדִים מַשֶּׁהוּ / שֶׁאֲנִי כְּבָר שָׁכַחְתִּי: / אֵיךְ נוֹפְלִים קָדִימָה". הצירוף "נוֹפְלִים קָדִימָה" הוא פרדוקס: רכיבה היא נפילה מתמדת שנעצרת בתנועה קדימה. הבת לומדת להעז ולנוע בלי פחד, דבר שהאב "כבר שכח". בבית 4 ההצלחה שלמה: "הִיא נוֹסַעַת לְבַד עַד הַפִּנָּה / וְלֹא מַבִּיטָה לְאָחוֹר".
האובדן של הדובר: כדי שהבת תצליח, הוא חייב לעזוב. "וַאֲנִי עוֹזֵב. / לֹא בְּבַת אַחַת – / אֶצְבַּע אַחַר אֶצְבַּע" (בית 3). השורה הקצרה "וַאֲנִי עוֹזֵב" עומדת לבדה, כהכרעה קשה, והעזיבה ההדרגתית מראה כמה קשה לו להרפות. הדימוי "כְּמוֹ שֶׁמְּשַׁחְרְרִים צִפּוֹר / שֶׁעוֹד לֹא יוֹדַעַת שֶׁהִיא צִפּוֹר" מבטא את שני הצדדים: לבת זו לידה של חופש, ולאב זה שחרור שאין ממנו חזרה. בסוף בית 4 הוא נשאר "עִם הַיָּדַיִם / פְּתוּחוֹת, בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב": הידיים שהחזיקו את האוכף ריקות עכשיו. גם "וְלֹא מַבִּיטָה לְאָחוֹר" הוא מקור של שמחה ושל כאב: ההצלחה שלה היא בדיוק בכך שהיא כבר אינה זקוקה לו.
לכן הטענה נכונה: בשיר כל צעד של עצמאות של הבת הוא גם צעד של פרידה בעבור האב.

למה זו תשובה מלאה: