מתכונת 8 בספרות (שאלון 8225) - פתרון מלא
ספרות – שאלון 8225 (מסלול גמיש: דרמה ושירה) · במבנה של הבגרות · 13 שאלות · 1:45 שעות
מבחן מתכונת בספרות במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
סוג הבחינה: מתכונת לבחינת בגרות
מועד הבחינה: תשפ"ז, 2027
מספר השאלון: 8225
תוכנית הבגרויות הגמישה
ספרות עברית וכללית
הוראות
א. משך הבחינה: שעה וארבעים וחמש דקות.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
פרק ראשון: דרמה – 40 נקודות
פרק שני: שירה – 60 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
שני הפרקים בבחינה הם חובה.
בפרק הראשון (דרמה) יש לענות על שאלה אחת (40 נקודות).
בפרק השני (שירה) יש לענות על שתי שאלות (2x30=60 נקודות).
ג. חומר עזר מותר בשימוש: רשימת יצירות.
ד. הוראות מיוחדות:
(1) יש לרשום בראש כל תשובה את מספר הפרק ואת מספר השאלה שבחרתם לענות עליה.
(2) יש לשים לב לכתב, לכתיב, לפיסוק ולכללי הדקדוק.
(3) אין להדגים באמצעות אותה היצירה בתשובות שונות.
(4) לנבחנים אינטרניים: חובה לצרף למחברת הבחינה את רשימת היצירות שנלמדו.
לנבחנים אקסטרניים ונבחני משנה: תימסר רשימת יצירות.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בהצלחה!
פרק ראשון – דרמה (40 נקודות)
ענו על אחת מן השאלות 1–4.
טרגדיות של סופוקלס: "אנטיגונה", "אדיפוס המלך"טרגדיות של שקספיר: "המלט", "המלך ליר", "מקבת", "אותלו", "רומיאו ויוליה"
שאלה 1 · טרגדיה – מראית עין ומציאות
בטרגדיות רבות יש פער בין מה שנראה לבין מה שקורה באמת: דמויות מסתתרות מאחורי מסכה, מטעות זו את זו או טועות בהבנת המציאות.
תארו את הפער בין מראית העין לבין המציאות בטרגדיה שלמדתם, והסבירו כיצד פער זה מניע את העלילה ומוביל אל הסוף הטרגי. הדגימו את דבריכם על פי שתי סצנות.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר את הפער בין מראית העין לבין המציאות, להסביר כיצד הוא מניע את העלילה ומוביל לסוף הטרגי, ולהדגים על פי שתי סצנות.
תשובה מלאה:
בטרגדיה "אותלו" מאת ויליאם שקספיר הפער בין מראית העין לבין המציאות הוא המנוע של העלילה כולה. מי שנראה ישר הוא הנבל, ומי שנראית בוגדת היא הנאמנה מכולם.
הפער מוצג כבר בתחילת המחזה: יאגו, נושא הכלים של אותלו, כועס על שאותלו מינה את קסיו לסגנו ולא אותו. בשיחה עם רודריגו הוא מגלה שהוא משרת את אותלו רק כדי לנצל אותו, ושאינו מה שהוא נראה. לעומת זאת, אותלו וכל הסובבים אותו קוראים לו שוב ושוב יאגו הישר. כבר כאן הצופים יודעים מה שהדמויות אינן יודעות.
סצנה ראשונה, השיכרות בקפריסין: בליל החגיגה יאגו משקה את קסיו, שאינו רגיל ליין, ושולח את רודריגו להתגרות בו. מתפתחת קטטה, ומונטנו נפצע. אותלו מתעורר ומדיח את קסיו מתפקידו, וקסיו המושפל מתלונן על אובדן שמו הטוב. יאגו מעמיד פני ידיד ומייעץ לו לבקש מדסדמונה שתשתדל בשבילו. כך הוא יוצר במו ידיו מצב שבו דסדמונה נראית משתדלת בעד קסיו, ומיד אחר כך הוא מלחש לאותלו חשדות על הקשר ביניהם. הסצנה מראה כיצד יאגו בונה מראית עין מתוך מעשים תמימים לגמרי.
סצנה שנייה, המטפחת: דסדמונה שומטת את המטפחת שאותלו נתן לה, מתנתו הראשונה. אמיליה, אשת יאגו, מוצאת אותה ונותנת אותה לבעלה, שביקש ממנה פעמים רבות לגנוב אותה. יאגו משאיר אותה בחדרו של קסיו. אותלו כבר דרש מיאגו הוכחה שיראה בעיניו, ויאגו מספק לו אותה: הוא מספר שראה את קסיו מנגב בה את זקנו. בהמשך יאגו מושיב את אותלו במסתור ומדבר עם קסיו על ביאנקה, אהובתו, וקסיו צוחק. אותלו, שאינו שומע את הדברים, בטוח שהם מדברים על דסדמונה. ביאנקה אף נכנסת עם המטפחת בידה. מה שאותלו רואה בעיניו הוא שקר שלם.
גם אותלו עצמו תורם לפער. בסצנת הפיתוי יאגו אינו מאשים את דסדמונה ישירות: הוא מהסס, רומז, חוזר על דברים של אותלו, ומזהיר אותו מפני הקנאה, כאילו הוא מגן עליו. כך החשד נראה לאותלו כמחשבה שלו עצמו, ולא כשקר שנשתל בו. יאגו גם מזכיר לו שדסדמונה רימתה את אביה כשנישאה לו בסתר, ושהיא יכולה לרמות גם אותו. אותלו, שבטוח בעצמו בשדה הקרב, אינו בטוח בעצמו מול אשתו, ולכן מראית העין שבונה יאגו נאחזת בו מהר כל כך.
הסוף הטרגי: אותלו, משוכנע, חונק את דסדמונה במיטתה. רק אז אמיליה מבינה את התפקיד של המטפחת וחושפת את האמת, ויאגו הורג אותה. אותלו מבין שהאמין לשקר, פוצע את יאגו, ומתאבד.
הפער בין מראית העין למציאות מוביל אל הסוף משום שהוא פוגש חולשה באותלו: הוא, הזר בוונציה, חסר ביטחון באהבתה של אשתו, ולכן מעדיף את "ההוכחות" של יאגו על פני דסדמונה עצמה. הטרגדיה מראה עד כמה קל לבנות מציאות כוזבת מתוך פרטים קטנים, וכמה מסוכן לשפוט לפי המראה.
למה זו תשובה מלאה:
קלאודיוס נראה מלך מתון ודואג, ובפועל רצח את אחיו. המלט עצמו לובש מסכה של שיגעון. סצנת ההצגה בתוך ההצגה נועדה לחשוף את המציאות שמאחורי המראה, ואכן קלאודיוס קם ועוזב. גם פולוניוס, המצותת מאחורי הווילון, נהרג כשהמלט חושב שהוא המלך. הפער מניע את העלילה עד הדו־קרב, שבו החרב המורעלת והכוס המורעלת מוסתרות מאחורי משחק ידידותי.
ליידי מקבת מורה לבעלה להיראות כפרח תמים ולהיות הנחש שתחתיו. הזוג מקבל את דנקן בכבוד, ורוצח אותו באותו לילה, ומפיל את האשמה על השומרים. נבואות המכשפות נראות מבטיחות (איש שנולד מאישה לא יפגע בו; עד שיער בירנאם יבוא) ומתבררות כמלכודת. הפער מוביל את מקבת לביטחון כוזב ולמותו.
שאלה 2 · טרגדיה – ניגודים
טרגדיות רבות בנויות על ניגודים: אהבה ושנאה, אור וחושך, צעירים ומבוגרים, חיפזון ומתינות, חיים ומוות.
בחרו בשני ניגודים בטרגדיה שלמדתם. הסבירו והדגימו כיצד כל אחד מהם בא לידי ביטוי בעלילה, בדמויות או בלשון המחזה, ומה תרומתו למשמעות הטרגדיה.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לבחור שני ניגודים, להסביר כיצד כל אחד בא לידי ביטוי באחד המישורים או יותר (העלילה, הדמויות, הלשון), ולהסביר את תרומתו למשמעות הטרגדיה. לכל ניגוד דרושה דוגמה.
תשובה מלאה:
הטרגדיה "רומיאו ויוליה" מאת ויליאם שקספיר בנויה על ניגודים כבר מן הפרולוג, שבו המקהלה מספרת על שני אוהבים שנולדו לשתי משפחות אויבות. שני ניגודים מרכזיים הם אהבה ושנאה, ואור וחושך.
הניגוד הראשון, אהבה ושנאה: העלילה נפתחת בקטטה ברחוב בין משרתי משפחת מונטגיו לבין משרתי משפחת קפולט, והנסיך מאיים במוות על מי שיפר שוב את השלום. על הרקע הזה רומיאו, בן מונטגיו, נכנס בתחפושת לנשף בבית קפולט ומתאהב ביוליה. באותה סצנה ממש טיבלט, בן דודה של יוליה, מזהה את קולו של רומיאו ורוצה להרוג אותו, ורק אביה של יוליה עוצר אותו. האהבה והשנאה נולדות אפוא באותו רגע ובאותו מקום. גם יוליה מנסחת זאת כשהיא שומעת מי הוא: אהבתה היחידה נולדה מתוך שנאתה היחידה. השנאה מחריבה את האהבה שלב אחר שלב: שעות ספורות אחרי החתונה הסודית טיבלט הורג את מרקוציו, ורומיאו, בזעמו, הורג את טיבלט ומגורש למנטובה. מכאן מתגלגלת השרשרת עד המוות בקבר.
הניגוד השני, אור וחושך: בלשון המחזה האהבה מתוארת שוב ושוב כאור. כשרומיאו רואה את יוליה בנשף, היא נראית לו כאילו היא מלמדת את הלפידים לבעור. בסצנת המרפסת הוא משווה את החלון למזרח ואת יוליה לשמש. אבל האהבה המאירה הזאת יכולה להתקיים רק בחושך: הם נפגשים בלילה, בגן, בסתר. אחרי ליל הכלולות האור הופך לאויב: יוליה מנסה לשכנע את רומיאו שהזמר ששמעו הוא הזמיר של הלילה ולא העפרוני של הבוקר, כי בבוקר עליו לברוח. ככל שהיום מאיר, כך מחשיך מצבם. הסוף מתרחש בחושך הקבר, שבו רומיאו אומר שיופייה של יוליה הופך את הקבר לאולם מלא אור.
ניגוד שלישי מחזק את שני אלה: חיפזון מול מתינות. רומיאו ויוליה מחליטים להתחתן כבר למחרת הפגישה הראשונה. האב לורנצו מסכים לחתן אותם בתקווה שהנישואים יפייסו בין המשפחות, אבל מזהיר את רומיאו שיש לנהוג בחוכמה ובאיטיות, כי מי שרץ מהר נופל. גם המבוגרים ממהרים: אביה של יוליה מקדים את חתונתה עם פאריס, וכך דוחף אותה אל השיקוי. בסוף רומיאו ממהר לקנות רעל מיד כשהוא שומע שיוליה מתה, ואינו מחכה. החיפזון של האהבה הוא חלק מעוצמתה, והוא גם מה שמחריב אותה.
התרומה למשמעות: שני הניגודים יוצרים יחד את המשמעות: האהבה של הצעירים היא אור טהור בתוך עולם חשוך של שנאה, אבל העולם הזה אינו מאפשר לה להתקיים. גם הניגוד בין הצעירים לבין המבוגרים מצטרף לכך: המבוגרים מנציחים את השנאה ואינם רואים את ילדיהם. רק מותם של שני האוהבים מביא את האבות להשלים ולהבטיח להקים פסלי זהב לזכרם. האור יוצא מן החושך, אבל במחיר נורא.
למה זו תשובה מלאה:
ניגוד בין מראה למהות: המכשפות פותחות את המחזה באמירה שהיפה הוא מכוער והמכוער יפה, וליידי מקבת מורה לבעלה להיראות כפרח תמים ולהיות הנחש שתחתיו. ניגוד בין אור לחושך: מקבת מבקש מן הכוכבים להסתיר את אורם כדי שלא יראו את תשוקותיו השחורות, והרצח מתרחש בלילה. הניגודים מראים עולם שבו הסדר הטבעי והמוסרי מתהפך בגלל השאפתנות.
ניגוד בין חוק האלים (קבורת המתים) לבין חוק המדינה (גזירת קראון), ובין אנטיגונה הנחושה לבין איסמנה הזהירה. ניגוד נוסף: צעירים מול זקנים, בוויכוח בין המון לקראון. הניגודים מראים שהתעקשות על צד אחד בלבד מובילה לאסון.
מחזה מודרני (מן המאה ה־19 או מן המאה ה־20)
שאלה 3 · מחזה מודרני – מצוקה והתמודדות
ענו על שני הסעיפים א–ב.
תארו את המשבר שבו נתונה דמות מרכזית במחזה המודרני שלמדתם, והסבירו באילו דרכים היא מנסה להתמודד איתו.
בתשובתכם הסבירו גם אם דרכים אלה מקלות על המשבר או מעמיקות אותו.
כיצד מגיבות דמויות אחרות במחזה למשבר של הדמות שכתבתם עליה בסעיף א? מה מלמדות תגובות אלה על משמעות המחזה? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
יש שלושה רכיבים: (1) לתאר את המשבר של דמות מרכזית; (2) להסביר את דרכי ההתמודדות שלה; (3) להסביר אם הדרכים האלה מקלות על המשבר או מעמיקות אותו. הפועלים: "תארו" ו"הסבירו".
תשובה מלאה:
במחזה "מותו של סוכן" מאת ארתור מילר הדמות המרכזית, וילי לומן, נמצאת במשבר עמוק: משבר של עבודה, של משפחה ושל זהות. הדרכים שבהן הוא מנסה להתמודד הן דרכים של אשליה ושל בריחה, ולכן הן מעמיקות את המשבר עד שהוא מסתיים במותו.
המשבר: וילי הוא סוכן נוסע בן שישים ושלוש. בפתיחת המחזה הוא חוזר הביתה באמצע נסיעה, מותש, כי אינו מסוגל עוד לנהוג, והמכונית שלו כמעט סוטה מן הדרך. הוא שואף כל חייו להצליח ולהיות "אהוב", ואינו מבין מדוע אין לו כסף לשלם את החשבונות. כשהוא מבקש מהווארד, בנו של בעל החברה שבה עבד שנים רבות, עבודה בעיר, הווארד מפטר אותו. כבר זמן מה וילי לווה כסף מצ'רלי, השכן, ומעמיד פנים שזו משכורתו. במקביל בנו האהוב, ביף, בן שלושים וארבע, נדד ממקום עבודה אחד לאחר ולא הצליח בחייו, והיחסים ביניהם מלאים מתח. החלום האמריקאי של וילי מתנפץ.
דרך התמודדות ראשונה, אשליה ושקר: וילי מספר לעצמו ולמשפחתו שהוא מצליח ושאוהבים אותו בכל מקום. הוא משוכנע שביף עוד יהיה איש גדול, ומעודד אותו לבקש הלוואה מביל אוליבר, מעסיק לשעבר. כשצ'רלי מציע לו עבודה, הוא מסרב בגאווה, משום שהסכמה פירושה הודאה בכישלון.
דרך שנייה, בריחה אל העבר: וילי חי יותר ויותר בזיכרונות. הוא נזכר בימים שבהם הבנים היו צעירים והעריצו אותו, וביף היה כוכב פוטבול. הוא משוחח בדמיונו עם אחיו, בן, שנכנס לג'ונגל ויצא ממנו עשיר. הזיכרונות מנחמים אותו לרגע, אבל מתוכם עולה גם הזיכרון שהוא מנסה להדחיק: היום שבו ביף גילה אותו בחדר מלון בבוסטון עם אישה אחרת, ומאז ויתר על עתידו.
דרך שלישית, ניסיונות התאבדות: לינדה, אשתו, מגלה צינור גומי ליד דוד הגז, ומבינה שוילי מנסה להתאבד. בסוף המחזה, אחרי העימות שבו ביף אומר לו ששניהם אנשים רגילים ובוכה, וילי מבין שביף אוהב אותו. דווקא אז הוא מחליט למות בתאונה, כדי שביף יקבל את כסף הביטוח, ויוכל, כך הוא מאמין, להצליח.
האם הדרכים מקלות על המשבר: הן מעמיקות אותו. האשליה מונעת מווילי לראות את המציאות ולשנות דבר: הוא אינו מקבל עבודה, ואינו מאפשר לביף לחיות לפי מה שהוא באמת. הבריחה אל העבר מטשטשת את הגבול בין זיכרון להווה, והוא מאבד את אחיזתו במציאות. וההתאבדות היא המשך של אותה אשליה: וילי מאמין שבמותו יעניק לבנו את ההצלחה שלא הצליח לתת בחייו. וילי אינו מתגבר על המשבר. בלוויה שבסוף כמעט איש אינו בא, ולינדה אומרת שהיום שילמה את התשלום האחרון על הבית, ואין מי שיגור בו.
למה זו תשובה מלאה:
המשבר: נורה זייפה בעבר את חתימת אביה כדי ללוות כסף מקרוגסטד ולהציל את חיי בעלה, ועכשיו קרוגסטד סוחט אותה. ההתמודדות: היא מסתירה, מתחננת, מנסה להסיח את דעתו של הלמר (ריקוד הטרנטלה) ומקווה ל"נס". התוצאה: כשהלמר קורא את המכתב הוא מגלה את פרצופו האמיתי; נורה מבינה שחייתה כבובה, ומתמודדת באמת – היא עוזבת את הבית.
המשבר: לורה, ביישנית ונכה מעט, אינה מסוגלת להשתלב בעולם; אמה אמנדה נאחזת בזיכרונות עבר. ההתמודדות: לורה בורחת אל אוסף חיות הזכוכית ואל הפטפון, ונוטשת בסתר את בית הספר למזכירות; אמנדה מחפשת לה "מחזר". התוצאה: ג'ים, המחזר, מתגלה כמאורס, ולורה נשארת בעולמה הסגור.
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
לתאר כיצד מגיבות דמויות אחרות למשבר של הדמות (מסעיף א), ולהסביר מה מלמדות התגובות על משמעות המחזה. יש להדגים מן המחזה.
תשובה מלאה:
התגובות של הדמויות שסביב וילי מגוונות, וכולן נכשלות בהצלתו. יחד הן מלמדות על משמעות המחזה.
לינדה, אשתו, אוהבת אותו ומגוננת עליו. היא יודעת שהוא מנסה להתאבד, ומצאה את צינור הגומי, והיא יודעת שהוא לווה מצ'רלי, אבל אינה אומרת לו דבר כדי לא להשפיל אותו. היא דורשת מבניה לכבד את אביהם ואומרת שיש לשים לב לאדם הזה, שהוא אינו מפורסם אבל הוא בן אדם, ושדבר נורא קורה לו. האהבה שלה אמיתית, אבל היא משתפת פעולה עם האשליה ואינה מעמתת אותו עם המציאות.
ביף מגיב הפוך: הוא מנסה לנפץ את האשליה. בעימות האחרון הוא מודה שגנב, ושאין לו עתיד גדול, ואומר לאביו ששניהם אנשים רגילים, אחד מני רבים. הוא בוכה, ווילי מבין שבנו אוהב אותו. אבל את האמת עצמה וילי אינו מקבל.
הפי, הבן הצעיר, מתעלם מן המשבר ומשקר כמו אביו. במסעדה הוא ואחיו עוזבים את וילי עם נשים שפגשו, ובלוויה הוא אומר שימשיך בחלום של אביו.
צ'רלי, השכן, מושיט עזרה מעשית: הוא מלווה לוילי כסף ומציע לו עבודה. בלוויה הוא מגן על וילי ואומר שסוכן חייב לחלום.
המשמעות: התגובות מראות משפחה וחברה שאינן מסוגלות להציל את וילי. מי שאוהב אותו מגן על האשליה, ומי שאומר לו את האמת אינו נשמע. המחזה מבקר עולם שבו ערכו של אדם נמדד בהצלחה ובכסף, וכולם, גם הקרובים לו, שבויים באותו חלום.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 4 · מחזה מודרני – מאבק
במחזות רבים מתנהל מאבק בין שתי דמויות, ובסיומו נראה שצד אחד ניצח.
תארו מאבק כזה במחזה המודרני שלמדתם. האם לדעתכם הצד שניצח הוא אכן המנצח, או שגם הוא הפסיד משהו במאבק? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
מה השאלה מבקשת:
יש שני רכיבים: (1) לתאר מאבק בין שתי דמויות, שבסיומו צד אחד נראה מנצח; (2) לקבוע אם המנצח הוא אכן מנצח, או שגם הוא הפסיד משהו, ולהסביר ולהדגים את העמדה.
תשובה מלאה:
במחזה "חשמלית ושמה תשוקה" מאת טנסי ויליאמס מתנהל מאבק בין סטנלי קובלסקי לבין בלאנש דובואה, אחותה של אשתו. בסיום סטנלי נראה כמנצח ללא עוררין, אבל לדעתי גם הוא הפסיד במאבק: את האמון שעליו עמדו נישואיו.
המאבק: בלאנש מגיעה אל דירתם של סטלה וסטנלי בשכונה ענייה בניו אורלינס, ומספרת שאחוזת המשפחה, בל ריב, אבדה. סטנלי חושד שבלאנש רימתה את סטלה ולקחה את הכסף, ודורש לראות את המסמכים, משום שלפי החוק, כדבריו, רכוש האישה הוא גם רכוש בעלה. בלאנש מצדה מבזה אותו כגס וכפרא, ומנסה לשכנע את סטלה לעזוב אותו. כל אחד מהם רואה בשני איום על עולמו. בהמשך סטנלי חוקר את עברה של בלאנש, ומגלה שבעיר לורל היו לה קשרים רבים, ושפוטרה מבית הספר. הוא מספר את הדברים למיץ', חברו, שרצה להינשא לבלאנש, ומיץ' מתרחק ממנה. ביום הולדתה סטנלי נותן לה כרטיס אוטובוס חזרה ללורל. ובלילה שבו סטלה יולדת בבית החולים, כשסטנלי ובלאנש לבדם בדירה, הוא תוקף אותה.
הניצחון הגלוי: בסוף המחזה בלאנש, שאיבדה את אחיזתה במציאות, נלקחת בידי רופא ואחות אל מוסד. סטנלי שומר על ביתו, על אשתו ועל בנו שנולד, וחוזר אל משחק הפוקר עם חבריו. לכאורה זהו ניצחון מלא: מי שאיימה על עולמו הורחקה ממנו.
מה הפסיד המנצח: הניצחון של סטנלי נשען על שקר. סטלה אומרת שאינה יכולה להאמין לסיפור של בלאנש על מה שקרה, ולהמשיך לחיות עם סטנלי. כלומר, כדי לשמור על הנישואים היא בוחרת שלא להאמין, והנישואים עומדים מעכשיו על הכחשה. סטלה בוכה כשאחותה נלקחת, וסטנלי מנחם אותה, אבל משהו נשבר. גם מיץ' מתפרץ ומאשים את סטנלי במה שקרה. החבורה אינה נראית עוד כפי שהייתה.
והמפסידה: בלאנש מפסידה הכול: את ביתה, את אהבתה, את שפיותה ואת חירותה. ובכל זאת, ברגע האחרון היא שומרת על כבודה: היא נאחזת בזרועו של הרופא ואומרת שתמיד סמכה על טוב לבם של זרים.
המסקנה: סטנלי ניצח בכוח, אבל ניצחון שנבנה על אלימות ועל שקר משאיר חותם על מי שניצח ועל הקרובים לו. המחזה מראה שבמאבק הזה, בין העולם הישן והמעודן של בלאנש לבין העולם החדש והגס של סטנלי, העולם החדש מנצח, ואין בניצחונו צדק.
למה זו תשובה מלאה:
המאבק: קלרה צחנסיאן נגד אילל, שהכחיש לפני שנים את אבהותו על ילדה. בסוף התושבים הורגים את אילל, וקלרה נותנת לעיר את הכסף. האם קלרה ניצחה: היא השיגה את הנקמה, אבל לוקחת איתה בארון את גופת אהובה, ונשארת עם עולם שבו הכול נקנה בכסף; אילל, דווקא, מקבל אחריות למעשיו.
המאבק: וילי וביף נאבקים על השאלה מי הוא ביף ומה ערכו. ביף "מנצח" בעימות האחרון, כשהוא מכריח את אביו לשמוע את האמת; אבל וילי, שמבין רק שבנו אוהב אותו, נוסע למות בשבילו. ביף ניצח בוויכוח והפסיד את אביו.
פרק שני – שירה (60 נקודות)
ענו על שתיים מן השאלות 5–13 (לכל שאלה – 30 נקודות)
קובץ ב
שאלה 5 · הילדים – יהודה עמיחי
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
בשיר זה המשורר משתמש במשחקי צליל ובחזרות של מילים ושל צלילים. בחרו שתי דוגמאות לכך משני בתים שונים, והסבירו את התרומה של כל אחת מהן לבניית משמעות השיר.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
מה השאלה מבקשת:
יש לבחור שתי דוגמאות למשחק צליל או לחזרה, מבתים שונים, לצטט אותן עם הפניה לבית, להסביר את התופעה הצלילית, ולהסביר מה כל אחת תורמת למשמעות השיר.
תשובה מלאה:
השיר "הילדים" כתוב בשורות חופשיות, בלי משקל קבוע ובלי חריזה סדירה. לכן משחקי הצליל והחזרות המעטים בולטים בו, וכל אחד מהם מדגיש רעיון.
דוגמה ראשונה – "רָצִים" ו"רוֹצִים" (בית 1): הבית נפתח ב"הַיְלָדִים רָצִים יוֹם יוֹם בְּמִגְרַשׁ הַמִּשְׂחָקִים" ונסגר ב"הֵם רוֹצִים לִהְיוֹת לוּלְיָנִים וְקוֹסְמִים". שתי המילים כמעט זהות בצלילן – רק תנועה אחת מבדילה ביניהן – והן ממסגרות את הבית: האחת בשורה הראשונה והשנייה בשורה האחרונה. משחק המילים מחבר בין התנועה הגופנית לבין השאיפה: הילדים רצים, והריצה עצמה היא רצון. אצל ילדים אין פער בין מה שהם רוצים לבין מה שהם עושים; הכול פתוח לפניהם, והם בדרך אל מה שהם רוצים להיות, אפילו "לוּלְיָנִים וְקוֹסְמִים", כלומר אל מה שחורג מן ההיגיון הרגיל. בבית חוזרת גם הסיומת "-ים" בסוף שורות – "הַמִּשְׂחָקִים", "מְסוֹבְבִים", "וְקוֹסְמִים" – והיא יוצרת מנגינה קלה ומשחקית, כמו שיר ילדים, שמתאימה לאווירת הקרקס של "כַּדּוּר הָאֲדָמָה". אין כאן חריזה סדורה, אלא הד צלילי חוזר, שמתאים לתנועה החופשית של הילדים במגרש: הצליל, כמו הילדים, חוזר ונע במעגל, כמו הכדור שהם "מְסוֹבְבִים".
דוגמה שנייה – "גַּעְגּוּעֵי / הוֹרֵיהֶם הֵם צַעֲצוּעֵיהֶם" (בית 2): שתי המילים "גַּעְגּוּעֵי" ו"צַעֲצוּעֵיהֶם" בנויות באותה תבנית של צליל כפול: ג־ע־ג־ע ו־צ־ע־צ־ע. ההד הצלילי ביניהן מחזק את הטענה: הגעגועים של ההורים הופכים לצעצועים של הילדים. מה שבשביל ההורה הוא רגש כבד – דאגה וכמיהה לקרבה – הוא בשביל הילד משחק. גם שבירת השורה אחרי "גַּעְגּוּעֵי" מוסיפה: הקורא נעצר על המילה, ואז מגלה של מי הגעגועים, ושהם צעצוע. ובתוך המשפט "הוֹרֵיהֶם הֵם צַעֲצוּעֵיהֶם" חוזר הצליל הֶם/הֵם שלוש פעמים ברצף. הצליל החוזר כורך את ההורים ואת הילדים יחד במשפט אחד קצר, כמו שהגעגועים קושרים אותם זה לזה. משחק הצליל מקטין את הרגש הגדול של ההורים לגודל של צעצוע, ומבטא בכך באירוניה עדינה את חוסר השוויון ביחסים: ההורה מתגעגע, והילד משחק.
אפשר גם: החזרות בבית 3. "שֶׁבַע פְּעָמִים" ו"אֲנִי לֹא אֱלֹהִים" נאמרים כל אחד פעמיים, והסיומת "-ים" חוזרת – "נִרְדָּמִים", "פְּעָמִים", "אֱלֹהִים". החזרות יוצרות מקצב של לחש ותפילה, כמו ההכרזה החוזרת בתפילת הנעילה שהשיר מזכיר. גם הכפלות כמו "יוֹם יוֹם" (בית 1) ו"עֶרֶב עֶרֶב" (בית 2) יוצרות תחושה של שגרה החוזרת על עצמה, שמתוכה צומח הרגע החריג של הסיום.
שתי הדוגמאות מראות שמשחקי הצליל בשיר קשורים תמיד לעולם הילדים: לריצה, לרצון, לצעצוע. הצליל עצמו "משחק", כמו הילדים, ומאפשר למשורר לומר דברים כבדים – על געגוע, על דאגה ועל פער בין הדורות – בקלילות של משחק.
הצליל ממחיש אפוא את מהלך השיר: מן המנגינה הקלה של משחק הילדים בבית 1, דרך המשחק במילים שבו הגעגוע נעשה צעצוע, אל המקצב החוזר והרציני של וידוי האב בסוף השיר.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 6 · השחיינים – אגי משעול
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
מהי המשמעות של מוטיב המים בשיר?
הסבירו והדגימו את דבריכם, ובססו אותם על ציטוטים מן השיר.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
מה השאלה מבקשת:
להסביר את משמעות מוטיב המים בשיר, ולבסס בציטוטים. כדאי להראות כיצד המוטיב מופיע אצל קבוצות שונות ומה הוא מבטא בכל הופעה.
תשובה מלאה:
בשיר "השחיינים" מאת אגי משעול כל ההתרחשות היא בבריכה, והמים הם מוטיב שחוזר בכל בתי השיר. אותם מים מקבלים משמעויות שונות אצל הזקנות ואצל הצעירים, ובסופו של דבר הם מבטאים את רעיון השיר: היחס בין נעורים לזקנה, ואת עיוורונו של מי שבטוח שהזמן לא יגיע אליו.
המים אצל הזקנות: הזקנות מן הדיור המוגן נכנסות אל המים לאט: "לְאַט הֵן מַשְׁקִיעוֹת אֶת גּוּפָן בְּתוֹךְ הַמַּיִם / וְאָז הֵן צָפוֹת" (בית 1). הן אינן שוחות; הן צפות. בבית 2 הן "מְפַרְפְּרוֹת כְּטוֹבְעוֹת בַּמּוּבָן הָרָחָב יוֹתֵר". הצירוף "בַּמּוּבָן הָרָחָב יוֹתֵר" מראה שהטביעה אינה רק במים: הן טובעות בזמן, בזקנה, בחיים שהולכים ונגמרים. ואבריהן "מְבַצְבְּצִים פֹּה וָשָׁם מִן הָאַדְווֹת", כאילו הגוף נבלע במים ונעלם.
המים אצל הצעירים: אצל הדוברים, "הַשַּׂחְיָנִים הַאֲמִתִּיִּים", המים הם זירה של כוח: הם "הַקּוֹרְעִים אֶת הַמַּיִם", "הַמְּגִיחִים מִמַּעֲמַקִּים / וּבְרֵאוֹת מְלֵאוֹת צוֹלְלִים שׁוּב לְתוֹכָם" (בית 3). הם שולטים במים, חותכים אותם, צוללים ועולים. המים מבליטים את גופם החזק.
המים כנשק: "לַחֲלֹף כְּחֵץ עַל פְּנֵיהֶן / וְכִלְאַחַר יָד שֶׁל חֵן לְהַתִּיז עֲלֵיהֶן / אֶת מְשׁוּבַת נְעוּרֵינוּ." (בית 3). הצעירים מתיזים על הזקנות מים, והמטפורה הופכת את המים ל"משובת נעורים". ההתזה היא השפלה: היא מזכירה לזקנות שאין להן מקום, ובבית 4 הדוברים אומרים זאת במפורש: "וְאֵין בָּנוּ חֶמְלָה לְמִתְחַזִּים".
המים כזמן: ובכל זאת, אלה אותם מים. הזקנות והצעירים שוחים באותה בריכה, וההבדל ביניהם הוא רק זמן. הצעירים חולפים "כְּחֵץ", והנעורים חולפים באותה מהירות. השיר מסתיים במילים "בַּתַּכְלִית אֵלֶיהָ אָנוּ חוֹתְרִים" (בית 4). החתירה במים הופכת לחתירה בחיים, ואל התכלית של כל חתירה: אותו מקום שבו נמצאות הזקנות עכשיו. הדוברים אומרים שאין להם "עִנְיָן לַחֲזוֹת" בכך, כלומר הם בוחרים שלא לראות.
המשמעות: מוטיב המים חושף את רעיון השיר. המים שבהם הצעירים מתגאים הם המים שבהם הזקנות "טובעות", והם יבלעו גם את הצעירים. האכזריות של הצעירים נובעת מעיוורון: מי שאינו רואה את עצמו בזקנות, אינו מסוגל לחמלה.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 7 · המדינה שכחה תינוק במכונית (וזה אתה) – אודי שרבני
קראו את השיר, וענו על שני הסעיפים א–ב שאחריו.
שורות רבות בשיר נפתחות במילה "הַמְּדִינָה". הסבירו והדגימו כיצד חזרה זו בונה את דמותה של המדינה בשיר, ומה היא מלמדת על יחסה אל ה"אַתָּה".
בתי השיר הולכים ומתקצרים, והשיר מסתיים בשורה אחת העומדת לבדה. הסבירו את תרומתו של מבנה זה למשמעות השיר.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
"הסבירו והדגימו": כיצד החזרה על המילה "הַמְּדִינָה" בראש שורות (אנפורה) בונה את דמות המדינה, ומה היא מלמדת על יחס המדינה אל ה"אַתָּה". יש לצטט כמה מן ההופעות, לפרש את הפעלים שבהן ולהסיק מסקנה.
תשובה מלאה:
המילה "הַמְּדִינָה" פותחת חמש שורות בשיר: את השורה הראשונה של הבית הראשון ושל הבית השני, שתי שורות בבית השלישי ואת השורה הראשונה של הבית הרביעי. החזרה הופכת את המדינה לדמות, באמצעות האנשה: היא שוכחת, הולכת, מחכה ומתפללת, כמו אדם.
בשני הבתים הראשונים חוזרת אותה שורה במלואה: "הַמְּדִינָה שָׁכְחָה תִּינוֹק בַּמְּכוֹנִית וְזֶה אַתָּה." החזרה פועלת כמו פזמון, והיא מקבעת את התמונה המרכזית: המדינה היא הורה רשלני, וה"אַתָּה" הוא התינוק שנשכח. אחרי שני הבתים האלה החזרה כבר אינה מדויקת: השורות נפתחות באותה מילה, אבל ממשיכות כל פעם בפועל אחר.
בבית השלישי המדינה פעילה מאוד, אבל לא למען התינוק: "הַמְּדִינָה הִצְלִיחָה לְהַכְנִיס שִׁיר לַיָּצִיעַ", כמו מנהיגת קהל במגרש כדורגל שכולם שרים אחריה, ו"הַמְּדִינָה הָלְכָה לָרַב שֶׁלָּהּ לִמְצֹא פִּרְצָה" – היא מחפשת היתר ולא צדק. הצירוף "לָרַב שֶׁלָּהּ" מציג את המדינה כאדם פרטי שיש לו רב משלו, שיאשר לו את מה שהוא כבר רוצה לעשות. בבית הרביעי: "הַמְּדִינָה מְחַכָּה לְיַד הַטֶּלֶפוֹן, מִתְפַּלֶּלֶת לְאֶרְאֶלָּה" – היא מהמרת ומחכה לזכייה בהגרלה, כלומר מתנהלת בלי תכנית ובלי אחריות. יש כאן אירוניה חריפה: התפילה, שמופנית בדרך כלל לאלוהים, מופנית אל קריינית ההגרלות. המדינה, שאמורה לשמור על אזרחיה, תלויה בעצמה במזל.
ראוי לשים לב שבאף אחת מן השורות האלה המדינה אינה פונה אל התינוק ואינה פועלת למענו: היא נושא המשפט בכל השורות האלה, אבל הפעולה היחידה שלה הנוגעת לתינוק היא השכחה. כל הופעה של המילה מוסיפה לדמות פן נוסף, וכולן יחד מראות שהמדינה עסוקה תמיד בעצמה: בהצלחותיה, בהיתרים שלה ובמזלה. החזרה מבליטה את הפער: המדינה נמצאת בכל מקום בשיר, חוץ מן המקום שבו היא נחוצה, ליד המכונית הנעולה.
בבית החמישי המילה "הַמְּדִינָה" כבר אינה מופיעה. במקומה בא "שָׁכְחוּ אוֹתְךָ", בלשון רבים סתמית. האחריות מתפזרת, ואין עוד מישהו מסוים שאפשר לפנות אליו. כך החזרה וההיעלמות של המילה מלמדות על יחס המדינה אל ה"אַתָּה": יחס של שכחה, של אדישות ושל הפקרה.
למה זו תשובה מלאה:
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
"הסבירו": כיצד המבנה – בתים שהולכים ומתקצרים, ושורת סיום בודדה – תורם למשמעות השיר. סעיף של 10 נקודות: תיאור קצר של המבנה ופירוש ממוקד, עם ציטוט.
תשובה מלאה:
בשיר שלושה בתים בני חמש שורות, אחריהם בית בן ארבע שורות, בית בן שלוש שורות, ולבסוף שורה אחת העומדת לבדה. ההתקצרות ממחישה בצורת השיר את מה שקורה לתינוק במכונית הנעולה: החמצן הולך ואוזל, והנשימה הולכת ונקטעת. כבר בבית הראשון נאמר "הַטֶּמְפֶּרָטוּרוֹת רַק עוֹלוֹת, עוֹלוֹת", ובמקביל השיר עצמו מצטמצם, כאילו גם הקול שמדבר בו נחלש. גם הדפסת השיר בשני טורים מבליטה זאת: בטור השני הבתים קצרים יותר, והשורה האחרונה עומדת לבדה בתחתיתו.
השורה האחרונה, "תִּתְבַּשֵּׁל יֶלֶד, תִּתְבַּשֵּׁל.", באה אחרי רווח ומכילה שלוש מילים בלבד. הרווח שלפניה הוא כמו שתיקה, רגע שבו כבר אין מה לעשות. היא באה מיד אחרי "צָרִיךְ לִשְׁבֹּר אֶת הַחַלּוֹן", כלומר אחרי הצעד שנדרש להצלה ולא נעשה. החזרה "תִּתְבַּשֵּׁל... תִּתְבַּשֵּׁל" מהדהדת את "עוֹלוֹת, עוֹלוֹת" מן הבית הראשון: החום שעלה הגיע לשיאו. השורה הבודדה חותמת את גורלו של הילד, וכך המבנה כולו מבטא את חוסר האונים של היחיד ואת ההפקרה.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 8 · חצי האי – שיימוס היני
קראו את השיר, וענו על שני הסעיפים א–ב שאחריו.
בבית השני ובבית השלישי בשיר הנוף מתואר בעזרת האנשה.
בחרו בהאנשה אחת מבית 2 ובהאנשה אחת מבית 3, והסבירו כל אחת מהן. מהו ההבדל בין הנוף המתואר בבית 2 ובין הנוף המתואר בבית 3? הסבירו את דבריכם.
בבית הראשון כתוב: "הַשָּׁמַיִם גְּבוֹהִים כְּמוֹ מֵעַל מַסְלוּל הַמְרָאָה".
הסבירו את הדימוי, ואת הקשר בינו ובין מצבו של הנוסע בשיר.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
הפעלים: "בחרו" ו"הסבירו". יש שלושה רכיבים: (1) לבחור האנשה אחת מבית 2 ולהסביר אותה; (2) לבחור האנשה אחת מבית 3 ולהסביר אותה; (3) להסביר את ההבדל בין הנוף בשני הבתים. אפשר להזכיר יותר מהאנשה אחת בכל בית, כל עוד שתיים מוסברות היטב.
תשובה מלאה:
בבית 2 הנוף מתואר ברגע השקיעה: "בִּשְׁעַת הָעַרְבַּיִם, אֳפָקִים גּוֹמְעִים לְתוֹכָם יָם וּגְבָעוֹת". האופקים מואנשים כמי שגומע, שותה בצמא, והים והגבעות נעלמים בתוכם. מיד אחר כך: "שָׂדֶה חָרוּשׁ בּוֹלֵעַ אֶת הַבִּקְתָּה הַמְּסֻיֶּדֶת". הבקתה הלבנה, הנקודה הבהירה האחרונה בנוף, נבלעת בשדה הכהה. שני הפעלים, "גּוֹמְעִים" ו"בּוֹלֵעַ", הם פעלים של שתייה ואכילה: החשכה מתוארת כמי שבולעת את העולם, והנוסע נשאר בלי מראות: "וְאַתָּה שׁוּב בַּחֲשֵׁכָה". ההאנשה מבטאת תחושה של אובדן, ושל הריק של מי שאין לו מה לומר. המילה "שׁוּב" מראה שהחושך הזה אינו חדש לנוסע: הוא חוזר אל מצב הריק שממנו יצא, כאילו הריק עצמו בולע אותו מחדש.
בבית 3 ההאנשות מסוג אחר. "הַסֶּלַע שֶׁקָּרַע לִגְזָרִים אֶת הַגַּלִּים" מתאר את הסלע כלוחם חזק, שקורע את הגלים לרסיסים ואינו נכנע להם. "צִפֳּרִים מִתְנוֹדְדוֹת עַל רַגְלֵיהֶן בַּחֲשִׁיבוּת" מעניק לציפורים התנהגות של בני אדם החשובים בעיני עצמם, בנימה של הומור. "אִיִּים מַסִּיעִים עַצְמָם אֶל תּוֹךְ עַרְפִלִּים" מתאר את האיים כמי שזזים מרצונם. כאן הנוף מלא תנועה, כוח ואופי. גם האור חוזר: בבית 2 הבקתה "הַמְּסֻיֶּדֶת", הלבנה, נבלעה בשדה הכהה, ובבית 3 הבית נפתח ב"רְצוּעַת הַחוֹף הַמַּבְהִיקָה". מה שנעלם בחשכה מאיר מחדש בזיכרון.
ההבדל בין הבתים: בבית 2 הנוף נבלע ונעלם, ובבית 3 הוא חוזר בבהירות רבה, אבל בזיכרון: המראות באים אחרי הציווי "עַכְשָׁו הִזָּכֵר בַּמַּרְאוֹת" (בית 2). בבית 2 הטבע פעיל נגד הנוסע ומוחק את הנראה, ובבית 3 כל פרט בנוף מקבל חיים ותכונה משלו. ההבדל מלמד שהראייה האמיתית מתרחשת בזיכרון: דווקא אחרי שהחושך בלע את הנוף, הנוסע רואה אותו חד וחי יותר משראה אותו באור. ההאנשות מראות אפוא את המעבר מאובדן לראייה חדשה, שממנה תבוא ההבנה בסוף השיר: הנוסע, שבבית 2 היה פסיבי מול נוף שבולע את עצמו, מחזיק בבית 4 "מַפְתֵּחַ לַהֲבָנַת הַנּוֹפִים כֻּלָּם".
למה זו תשובה מלאה:
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
הפועל: "הסבירו". יש שני רכיבים: (1) להסביר את הדימוי (מה משווים למה, ומה המשותף); (2) לקשור אותו למצבו של הנוסע בשיר, בציטוט נוסף.
תשובה מלאה:
הדימוי משווה את השמים מעל חצי האי לשמים שמעל מסלול המראה. מעל מסלול המראה אין דבר שחוסם את המבט, לא בניינים ולא עצים, והשמים נראים פתוחים, גבוהים ורחבים. הדימוי מבטא את תחושת המרחב הגדול שהנוסע חש כשהוא יוצא מן השגרה אל הנוף. אבל מסלול המראה הוא גם מקום של יציאה לדרך, של התרוממות מן הקרקע. הנוסע, שאין לו "עוֹד מַה לְּהַגִּיד" (בית 1), זקוק בדיוק לכך: למרחב פתוח שבו המחשבה יכולה להמריא. הדימוי מכין כבר בפתיחה את התקווה שמתממשת בסוף השיר, כשהנוסע חוזר עם "מַפְתֵּחַ לַהֲבָנַת הַנּוֹפִים כֻּלָּם" (בית 4). מצד אחר, השמים הגבוהים והריקים מזכירים גם את הריקנות של הנוסע עצמו. המילה "גְּבוֹהִים" מדגישה גם את המרחק בין הנוסע, שנוסע על הקרקע, ובין המרחב שמעליו: ההמראה היא אפשרות, ועדיין לא מעשה. כך הדימוי משקף את מצבו הכפול: ריק, אבל פתוח לאפשרות חדשה.
למה זו תשובה מלאה:
קובץ ז
שאלה 9 · עטור מצחך – אברהם חלפי
לפניכם שיר מאת אברהם חלפי (המתחיל במילים: "עטור מצחך זהב שחור"). קראו אותו, וענו על השאלה שאחריו.
בשיר מתואר ניגוד בין שתי תפיסות של אהבה.
הסבירו והדגימו כיצד ניגוד זה בא לידי ביטוי בשיר. בססו את תשובתכם על שלוש תמונות מן השיר.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
מה השאלה מבקשת:
"הסבירו והדגימו" את הניגוד בין שתי תפיסות של אהבה בשיר, על סמך שלוש תמונות. יש להגדיר את שתי התפיסות, ולהסביר בכל תמונה כיצד היא מבטאת את הניגוד.
תשובה מלאה:
בשיר של אברהם חלפי (המתחיל במילים "עטור מצחך זהב שחור") הדובר מתאר את אהבתו לאישה. לאורך השיר עומדות זו מול זו שתי תפיסות של אהבה: אהבה רוחנית ומקודשת, שמעריצה את האהובה מרחוק, ואהבה ארצית וגופנית, שמבקשת קרבה ומגע.
תמונה ראשונה, הנזיר (בית 2): "לֹא הָיִיתִי רוֹצֶה לִהְיוֹת לָךְ אָח, / לֹא נָזִיר מִתְפַּלֵּל לִדְמוּתוֹ שֶׁל מַלְאָךְ / וְרוֹאֶה חֲלוֹמוֹת עֲגוּמִים שֶׁל קְדֻשָּׁה - / וּלְמוּלוֹ אַתְּ, אִשָּׁה." בתמונה הזאת התפיסה הרוחנית מוצגת ונדחית. האח אוהב בלי תשוקה, והנזיר מתפלל לדמות של מלאך ורואה "חֲלוֹמוֹת עֲגוּמִים שֶׁל קְדֻשָּׁה". המילה "עֲגוּמִים" מגלה את יחסו: האהבה המקודשת והמרוחקת עצובה ועקרה בעיניו. מול המלאך עומדת "אַתְּ, אִשָּׁה", בשורה קצרה שחותמת את הבית: האהובה אינה מלאך אלא אישה ממשית, והוא רוצה בה כאישה.
תמונה שנייה, הנפש והגוף (בית 4): "שׁוֹכֶנֶת נַפְשִׁי בֵּין כָּתְלֵי בֵּיתֵךְ. / וּשְׁבוּיָה בֵּין כְּתָלַיִךְ מִמֶּנִּי נִפְרֶדֶת / עֵת אֲנִי בְּגוּפִי נִפְרָד מִמֵּךְ." כאן שתי התפיסות נמצאות בתוך הדובר עצמו. נפשו כבר אצלה, קרובה ושבויה, אבל גופו נפרד ממנה. האהבה הרוחנית מתממשת, והאהבה הגופנית עדיין רחוקה. הניגוד בין "נַפְשִׁי" ובין "בְּגוּפִי" מבטא את הכאב: אהבה של נפש בלבד אינה מספיקה לו.
תמונה שלישית, החלום והמפגש (בתים 5–6): "פָּרוּשׂ חֲלוֹמִי כְּמַרְבָד לְרַגְלַיִךְ. / צַעֲדִי, אֲהוּבָה, עַל פְּרָחָיו פְּסִיעוֹתַיִךְ. / לִבְשִׁי חֲלוּקֵךְ הַוָּרֹד לְעֵת לַיִל. / עוֹד מְעַט וְאָבֹא אֵלַיִךְ." החלום, שאצל הנזיר היה מן "חֲלוֹמוֹת עֲגוּמִים שֶׁל קְדֻשָּׁה", הופך כאן למרבד שהיא צועדת עליו, כלומר למשהו שמוביל אל המפגש. החלוק הוורוד והלילה הם תמונות של אינטימיות, וההבטחה "עוֹד מְעַט וְאָבֹא אֵלַיִךְ" היא הבטחה של קרבה גופנית. ובבית 6 המצח העטור "יִקְרַב אֶל שְׂפָתַי".
הכרעת הניגוד: הדובר דוחה את האהבה המקודשת של הנזיר, ובוחר באהבה ארצית. אבל הוא אינו מוותר על ההערצה: האהובה נשארת "עָטוּר מִצְחֵךְ זָהָב שָׁחוֹר", כמו מלכה בכתר, גם כשהיא לובשת חלוק ביתי. בסוף השיר שני הצדדים מתאחדים: המצח, סמל ההערצה, קרב אל השפתיים, סמל התשוקה, "כְּחָרוּז אֶל שִׁיר". האהבה שהשיר מבקש היא אהבה של נפש ושל גוף כאחד.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 10 · מזרח – רוני סומק
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
השיר נפתח במילים "מִזְרָח הוּא הַכֶּתֶר" ומסתיים בשורות "מִזְרָח הוּא הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ זוֹרַחַת בְּכָל בֹּקֶר / הַשֶּׁמֶשׁ". השוו בין פתיחת השיר ובין סיומו, והסבירו כיצד הסיום משנה או מעמיק את משמעות ההגדרות שבאו לפניו.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
מה השאלה מבקשת:
"השוו": יש לתאר את הפתיחה ואת הסיום ולהצביע על הבדל ועל קשר ביניהם. "הסבירו": מה הסיום מוסיף להגדרות שקדמו לו, כלומר לשיר כולו. נדרשים ציטוטים עם מספרי בתים.
תשובה מלאה:
השיר נפתח ומסתיים באותה תבנית, "מִזְרָח הוּא", אבל הפתיחה והסיום שונים מאוד זה מזה, והמעבר ביניהם משנה את משמעות השיר כולו.
הפתיחה: "מִזְרָח הוּא הַכֶּתֶר שֶׁהִנִּיחַ / מֻחַמָּד עַבְּד אֶלֿ־וַהַאבּ עַל רֹאשָׁהּ / שֶׁל קְלֵאוֹפַּטְרָה" (בית 1). ההגדרה הראשונה היא תמונה תרבותית ומטפורית: זמר ומלחין מצרי, מגדולי המוזיקה הערבית, מניח כתר על ראש מלכת מצרים העתיקה. הכתר הוא חפץ שבני אדם יצרו, סמל לכבוד ולמלכות. כבר בפתיחה ה"מזרח" מוצג כמורשת מפוארת, שהאמנות מפארת ומכתירה. אחרי הפתיחה באה שרשרת ארוכה של הגדרות אישיות ואסוציאטיביות: חומוס וטחינה, הסבא והערק, רקדנית, הדקל על החידקל, מילים בערבית, משוררים, בדואי על סוסתו. כולן הגדרות תרבותיות, וכל אחת מהן לוכדת פיסה אחרת.
הסיום: "מִזְרָח הוּא הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ זוֹרַחַת בְּכָל בֹּקֶר / הַשֶּׁמֶשׁ." (בית 5). זו ההגדרה היחידה בשיר שהיא מילונית ופשוטה: מזרח הוא כיוון בשמים, והמילה עצמה באה מן השורש ז־ר־ח. השיר חוזר אל המשמעות הבסיסית של שמו, שממנה התרחק לאורך כל הדרך. כך נסגר מעגל: הכותרת "מזרח" מקבלת את פירושה הפשוט רק במילים האחרונות, והקורא מבין שכל ההגדרות שבדרך היו פירושים נוספים של אותה מילה.
גם התנועה בין הפתיחה לסיום משמעותית. השיר עובר מן הדמויות הציבוריות (עבד אל־והאב, אום כולת'ום) אל המשפחה הפרטית (הסבא, הסבתא, ההורים ששתלו דקל), חוזר אל משוררים ואל נוף המדבר, ובסוף מתרחב אל השמש, שמאירה על כולם. הזהות המזרחית נבנית אפוא ממעגלים שהולכים ומתרחבים.
ההשוואה: בפתיחה, תרבות, היסטוריה ודמויות מסוימות; בסיום, טבע, תופעה כללית שאינה שייכת לאדם אחד. בפתיחה, רגע אחד של הכתרה; בסיום, "בְּכָל בֹּקֶר", התחדשות שאינה נגמרת. בפתיחה המזרח נקשר למצרים העתיקה, כלומר לעבר; בסיום הוא נקשר לכל בוקר, כלומר להווה ולעתיד. ובכל זאת יש קשר בין שתי התמונות: הכתר והשמש הם שניהם סמלים של זוהר, של זהב ושל מלכות. השמש היא כמו כתר המונח על ראש העולם כולו.
כיצד הסיום מעמיק את ההגדרות שקדמו לו: אחרי כל התמונות התרבותיות, הסיום מעניק להן משמעות סמלית. אם המזרח הוא המקום שממנו זורחת השמש, אז גם המורשת המזרחית שהשיר אסף היא מקור של אור, שמאיר ומתחדש בכל יום. הזהות המזרחית אינה רק זיכרונות מן העבר, אלא כוח חי של התחלה. סיום כזה הופך את השיר משיר של זיכרון ושל געגוע לשיר של גאווה ושל תקווה. גם המבנה מוביל לשם: הבתים מתקצרים בהדרגה, מאחת־עשרה שורות בבית הראשון ועד שתי שורות בבית האחרון, והשיר מסתיים במילה אחת שעומדת לבדה בשורה, "הַשֶּׁמֶשׁ". החיתוך שלפניה מעכב אותה ומבליט אותה, כאילו היא עולה לאט מעל האופק.
אפשר גם: לראות בסיום חיוך. אחרי הגדרות מסובכות ומשעשעות, כמו "בְּבוֹר פּוֹטֶנְצְיָאל אֵין־סוֹפִי שֶׁל צַלַּחַת טְחִינָה", השיר "מודה" בהגדרה הפשוטה ביותר. אבל דווקא הפשטות הזאת נותנת לסיום את עוצמתו.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 11 · בכל זאת אני עולה – מאיה אנג'לו
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
הסבירו את משמעות הכותרת "בכל זאת אני עולה".
בתשובתכם התייחסו לצירוף "בכל זאת" ולפועל "עולה", והסבירו והדגימו כיצד הכותרת מתקשרת לשיר כולו.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
מה השאלה מבקשת:
"הסבירו" את משמעות הכותרת, בהתייחסות לשני רכיביה: הצירוף "בכל זאת" והפועל "עולה". נוסף על כך, "הסבירו והדגימו" את הקשר בין הכותרת לשיר כולו, בלפחות שתי דוגמאות מבתים שונים.
תשובה מלאה:
הכותרת "בְּכָל זֹאת אֲנִי עוֹלָה" היא משפט שלם, הצהרה בגוף ראשון, ויש בה שני רכיבים: הקושי והתשובה לו. היא אינה מופיעה בשיר מילה במילה: היא מצרפת את "בְּכָל זֹאת" מן הפזמון של בתים 1, 3 ו־6 אל "אֲנִי עוֹלָה" של בתים 8–9, ולכן היא מחברת את תחילת השיר לסופו.
"בְּכָל זֹאת": זהו צירוף של ויתור, שפירושו "למרות". הוא תמיד מניח שקרה קודם דבר שמנוגד לתוצאה. הכותרת לבדה כבר רומזת שהדוברת עברה קשיים רבים. בשיר מתברר מה הם: הצירוף מופיע אחרי רשימות של מה שהנמענים עושים לה. בבית 1 "אַתֶּם יְכוֹלִים לְשַׁכְתֵּב אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלִּי" ו"לִרְמֹס אוֹתִי בַּלִּכְלוּךְ הַזֶּה", ומיד "אַךְ אֲנִי כְּאָבָק, בְּכָל זֹאת אֶעֱלֶה". בבית 6 ההתקפה חריפה יותר, "לִירוֹת בִּי בַּמִּלִּים שֶׁלָּכֶם", "לַהֲרֹג אוֹתִי בַּשִּׂנְאָה שֶׁלָּכֶם", והתשובה זהה. כך "בְּכָל זֹאת" הופך את העלייה לתשובה לדיכוי ולהתרסה כלפי המדכאים.
"עוֹלָה", המשמעות המוחשית: עלייה היא תנועה כלפי מעלה. הדוברת מדמה את עצמה לדברים שעולים מטבעם: אבק שעולה כשרומסים אותו, אוויר (בית 6), ובבית 3 "כִּירֵחִים וְכִשְׁמָשׁוֹת, / וּכְמוֹ הַוַּדָּאוּת שֶׁל גֵּאוּת וָשֵׁפֶל". הירח והשמש עולים בכל יום, והגאות חוזרת תמיד; כך גם עלייתה ודאית, כחוק טבע. ההפך של עלייה מופיע אצל הנמענים: הם רוצים לראות אותה "נִשְׁבֶּרֶת", עם "כְּתֵפַיִם נוֹפְלוֹת מַטָּה כְּמוֹ דְּמָעוֹת" (בית 4). הפועל "עוֹלָה" שבכותרת עונה מראש לתמונה זו: היא לא תיפול, אלא תעלה.
"עוֹלָה", המשמעות הסמלית: התגברות על קושי, התעלות מעל השפלה ועלייה ממעמד נמוך. בבית 8 היא עולה "מִתּוֹךְ הַבְּקָתוֹת שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה הָעֲלוּבָה" ו"מִתּוֹךְ עָבָר הַמֻּשְׁרָשׁ בִּדְאָבָה", כלומר מעברם של השחורים בעבדות, ובבית 9 היא "הַחֲלוֹם שֶׁל הָעֶבֶד וְהַתִּקְווֹת". העלייה שלה אינה רק אישית: היא מגשימה את תקוות הדורות. העלייה הסמלית ניכרת גם בעושר שהיא מציגה בגאווה, בארות נפט, זהב ויהלומים (בתים 2, 5, 7): מי שנדחקה לשולי החברה מתנהגת כמי שעלתה לראשה, ובכך היא מערערת את ההיררכיה שהנמענים רוצים לשמר.
"אֲנִי" והזמן: הדוברת מציבה את עצמה כבר בכותרת, בגוף ראשון, כמי שמכירה בכוחה. בבתים 8–9 "אֲנִי" פותח שורה אחר שורה: "אֲנִי אוֹקְיָנוֹס שָׁחֹר", "אֲנִי מַשְׁאִירָה מֵאָחוֹר", "אֲנִי הַחֲלוֹם". הנוכחות שהוכרזה בכותרת ממלאת את סוף השיר. יש לשים לב גם לזמן: בפזמון בבתים 1, 3 ו־6 כתוב "אֶעֱלֶה", בזמן עתיד, כהבטחה. בבתים 8–9 הפועל עובר להווה, "אֲנִי עוֹלָה", והוא חוזר חמש פעמים בבית האחרון. הכותרת, בזמן הווה, מקדימה אפוא את סוף השיר: היא מציגה מראש את מה שבגוף השיר רק הובטח ובסופו מתממש.
כך הכותרת מתמצתת את השיר כולו: "בכל זאת" מכיל את הדיכוי, ו"אני עולה" את התשובה הגאה והמנצחת לו.
אפשר גם: לראות ב"עוֹלָה" גם עלייה רוחנית, התעלות מעל השנאה עצמה: הדוברת אינה משיבה בשנאה, אלא צוחקת ורוקדת (בתים 5, 7).
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 12 · שוב אברך את השמש לשלום – פרוע' פרוחזאד
קראו את השיר, וענו על שני הסעיפים א–ב שאחריו.
מהי התפיסה של השיבה העולה מחמש השורות המסיימות את השיר? הסבירו והדגימו את דבריכם.
בחרו מן השיר בתמונה נוספת המבטאת את תפיסת השיבה של הדוברת, והסבירו אותה.
◂ פתרון מלא לשאלה 12
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש לפרש את חמש השורות המסיימות, ולהסביר איזו תפיסה של השיבה עולה מהן.
תשובה מלאה:
בשיר "שוב אברך את השמש לשלום" מאת פרוע' פרוחזאד חמש השורות המסיימות מתארות את רגע ההגעה: "אֲנִי בָּאָה, אֲנִי בָּאָה, אֲנִי בָּאָה / וְהַסַּף מִתְמַלֵּא אַהֲבָה / וַאֲנִי עַל הַסַּף, אֶת הָאוֹהֲבִים / וְיַלְדָּה שֶׁעוֹדֶנָּה שָׁם, / נִצֶּבֶת עַל הַסַּף הַמָּלֵא אַהֲבָה, אֲבָרֵךְ לְשָׁלוֹם".
השיבה כתנועה של רצון: החזרה המשולשת "אֲנִי בָּאָה" מבטאת נחישות ושמחה, כמעט ריצה. השיבה אינה כפויה; היא בחירה של הדוברת.
השיבה כאהבה: "וְהַסַּף מִתְמַלֵּא אַהֲבָה". הדוברת אינה חוזרת אל בית ריק: המקום עצמו מתמלא אהבה ברגע שהיא מגיעה, וכך חוזר הצירוף "הַסַּף הַמָּלֵא אַהֲבָה". השיבה היא איחוד.
השיבה כפיוס עם העבר: על הסף היא מברכת "אֶת הָאוֹהֲבִים / וְיַלְדָּה שֶׁעוֹדֶנָּה שָׁם". אפשר להבין שהילדה היא הדוברת עצמה בילדותה, שעדיין עומדת שם, על אותו סף. השיבה היא אפוא גם מפגש של האישה הבוגרת, שנושאת איתה "חֲוָיוֹת עֲלָטָה דְּחוּסוֹת", עם הילדה שהייתה. הברכה "לְשָׁלוֹם" היא גם ברכת פיוס.
הסף: המילה "הַסַּף" חוזרת שלוש פעמים. הסף הוא מקום של מעבר, בין חוץ לפנים ובין עבר להווה. הדוברת עומדת "עַל הַסַּף", כלומר השיבה אינה סוף הדרך, אלא עמידה על גבול, מקום שבו נפגשים כל שלבי חייה.
התפיסה של השיבה היא אפוא שיבה מתוך בחירה, מלאה אהבה, שבה אדם חוזר לא רק אל מקום אלא אל עצמו. אפשר גם לקרוא את השיבה כשיבה אל האדמה ואל הטבע – בשיר יש "הֶמְשֵׁךְ הָרֵיחוֹת הַתַּת־קַרְקָעִיִּים" ואדמה שטומנת זרעים – כלומר שיבה שיש בה מוות והתחדשות יחד.
למה זו תשובה מלאה:
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
יש לבחור תמונה נוספת (לא מחמש השורות המסיימות), לצטט ולהסביר כיצד היא מבטאת את תפיסת השיבה.
תשובה מלאה:
תמונה נוספת היא תמונת האם בבית הראשון: "אֶת אִמִּי שֶׁחָיְתָה בַּמַּרְאָה / וְהָיְתָה דְּמוּת זִקְנָתִי". בין הדברים שהדוברת מברכת לשלום היא מזכירה את אמה, שחיה "בַּמַּרְאָה": כשהדוברת הביטה במראה, היא ראתה בה את פני אמה, את הדמות שהיא עצמה תהיה בזקנתה.
התמונה מבטאת את תפיסת השיבה כחיבור בין שלבי חיים ובין דורות. השיבה אינה רק חזרה למקום, אלא פגישה עם האם שבעבר ועם הזקנה שבעתיד, כמו שבסיום היא פוגשת את "יַלְדָּה שֶׁעוֹדֶנָּה שָׁם". הבית שאליו היא חוזרת מכיל את כל הדמויות שהיא הייתה ותהיה, והברכה לשלום היא קבלה של כולן.
אפשר גם לבחור בתמונת האדמה: "וְאֶת הָאֲדָמָה שֶׁתַּאֲוַת הַחֲזָרָה שֶׁלִּי טָמְנָה בְּבִטְנָהּ הַבּוֹעֶרֶת / זְרָעִים יְרֻקִּים". כאן הרצון לשוב הוא זרע, שנטמן באדמה ויצמיח – שיבה שהיא גם התחדשות.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 13 · שיר שלא נלמד
שיר שלא נלמד
לפניכם השיר "אַחֲרֵי מוֹתִי" מאת חיים נחמן ביאליק∗. קראו את השיר, וענו על שני הסעיפים א–ב שאחריו.
בשורה הראשונה הדובר מדבר בשמו, ושאר השיר הוא דברי הספד המובאים במירכאות.
הסבירו למי פונה הדובר ומה הוא מבקש, ומה מאפשרת לו הבחירה לדבר על עצמו בגוף שלישי, כ"הָאִישׁ הַזֶּה". הדגימו את דבריכם.
הסבירו את המטפורה של הכינור ושל "נִימָה אַחַת אִלְּמָה" (בית 2), ומה היא מלמדת על הדובר.
◂ פתרון מלא לשאלה 13
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". שלושה רכיבים: (1) למי פונה הדובר; (2) מה הוא מבקש; (3) מה מאפשרת לו הבחירה לדבר על עצמו בגוף שלישי. הרכיב הספרותי: דובר ונמען, ושימוש בגוף שלישי.
תשובה מלאה:
הדובר מדבר בשמו רק בשורה הראשונה: "אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:". הפועל "סִפְדוּ" בא ברבים, והוא פונה אל מי שיספידו אותו אחרי מותו, ובעצם גם אל הקוראים. הבקשה מפתיעה: אדם חי מכתיב את ההספד שלו. הוא אינו משאיר לאחרים להחליט מה ייאמר עליו, אלא קובע בעצמו איך ייזכר. כל השאר מובא במירכאות, כאילו המספידים כבר אומרים זאת.
ההספד כתוב בגוף שלישי: "הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד; / קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה". הריחוק הזה מאפשר לדובר כמה דברים. ראשית, לדבר על עצמו ברחמים, "וְצַר!", בלי שהדבר יישמע כרחמים עצמיים. שנית, לחשוף סוד בלי להתוודות: בבית 2 מסופר ש"רָז אֶחָד בְּקִרְבּוֹ הִכְחִיד", ובגוף ראשון זה היה וידוי ישיר. שלישית, להתבונן בחייו כמו שמתבוננים בחיים שהסתיימו, ולסכם אותם: "וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה", "עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ". אפשר גם: "הָיָה אִישׁ" מזכיר את פתיחת ספר איוב, "איש היה בארץ עוץ", ומעניק להספד נימה של סיפור על אדם שסבל.
גם הצורה מבטאת את הכאב. הקריאה "וְצַר!" שבבית 1 מתעצמת בפתיחת הבתים הבאים: "וְצַר מְאֹד!" (בית 2), "וְצַר מְאֹד, מְאֹד!" (בית 3), ובבית האחרון "וְגָדוֹל מְאֹד, מְאֹד הַכְּאֵב!". זו הדרגה שמגבירה את הכאב. בבית האחרון חוזרות שורות הפתיחה, ושורה אחת מפורקת למילים בודדות: "הָיָה / אִישׁ – וּרְאוּ: / אֵינֶנּוּ / עוֹד". הפירוק יוצר הפסקות, כמו קול שנשבר בבכי, ומבליט את החיסרון.
יש בבחירה הזאת גם אירוניה: דרך ההספד, השיר עצמו נעשה המזמור על המזמור שלא נכתב.
למה זו תשובה מלאה:
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
הפועל: "הסבירו". יש להסביר את המטפורה של הכינור ושל הנימה האילמת, ומה היא מלמדת על הדובר. סעיף קצר.
תשובה מלאה:
בבית 2 נפשו של המשורר היא כינור: "הֵן כִּנּוֹר הָיָה-לּוֹ – / נֶפֶשׁ חַיָּה וּמְמַלְּלָה". הכינור הוא כלי שמדבר, ודרכו המשורר ביטא את עצמו: "מִדֵּי דַבְּרוֹ בוֹ / אֶת-כָּל-רָזֵי לִבּוֹ הִגִּיד לוֹ". השירה היא המקום שבו הוא גילה את כל סודותיו.
אבל "רָז אֶחָד בְּקִרְבּוֹ הִכְחִיד". המטפורה מתרחבת: "סְחוֹר סְחוֹר לוֹ אֶצְבְּעוֹתָיו פִּזְּזוּ", האצבעות ניגנו סביב המיתר ולא נגעו בו, ו"נִימָה אַחַת אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה". הנימה היא מיתר שלא נוגן, והאצבעות שמפזזות סביבה מתארות הימנעות, כאילו הוא פחד לגעת בה. בבית 3 הנימה מואנשת כאישה שמחכה לאהובהּ, "אֶל-מִזְמוֹרָהּ, דּוֹדָהּ גּוֹאֲלָהּ", והוא "הִתְמַהְמַהּ אַף לֹא-בָא".
המטפורה מלמדת שגם משורר שאמר הכול בשיריו לא הצליח לבטא את הדבר העמוק ביותר. חייו נשארו לא שלמים, ויש בו געגוע למשהו שלא בא.
למה זו תשובה מלאה: