מתכונת 9 בספרות (שאלון 8225) - פתרון מלא
ספרות – שאלון 8225 (מסלול גמיש: דרמה ושירה) · במבנה של הבגרות · 13 שאלות · 1:45 שעות
מבחן מתכונת בספרות במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
סוג הבחינה: מתכונת לבחינת בגרות
מועד הבחינה: תשפ"ז, 2027
מספר השאלון: 8225
תוכנית הבגרויות הגמישה
ספרות עברית וכללית
הוראות
א. משך הבחינה: שעה וארבעים וחמש דקות.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
פרק ראשון: דרמה – 40 נקודות
פרק שני: שירה – 60 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
שני הפרקים בבחינה הם חובה.
בפרק הראשון (דרמה) יש לענות על שאלה אחת (40 נקודות).
בפרק השני (שירה) יש לענות על שתי שאלות (2x30=60 נקודות).
ג. חומר עזר מותר בשימוש: רשימת יצירות.
ד. הוראות מיוחדות:
(1) יש לרשום בראש כל תשובה את מספר הפרק ואת מספר השאלה שבחרתם לענות עליה.
(2) יש לשים לב לכתב, לכתיב, לפיסוק ולכללי הדקדוק.
(3) אין להדגים באמצעות אותה היצירה בתשובות שונות.
(4) לנבחנים אינטרניים: חובה לצרף למחברת הבחינה את רשימת היצירות שנלמדו.
לנבחנים אקסטרניים ונבחני משנה: תימסר רשימת יצירות.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בהצלחה!
פרק ראשון – דרמה (40 נקודות)
ענו על אחת מן השאלות 1–4.
טרגדיות של סופוקלס: "אנטיגונה", "אדיפוס המלך"טרגדיות של שקספיר: "המלט", "המלך ליר", "מקבת", "אותלו", "רומיאו ויוליה"
שאלה 1 · טרגדיה – פתיחה וסיום
פתיחת הטרגדיה מציגה לצופים את הגיבור, את עולמו ואת הקונפליקט, וסיומה חותם את מה שנפתח בה.
ענו על שני הסעיפים א–ב.
תארו את פתיחת הטרגדיה שלמדתם (הסצנה הראשונה או הסצנות הראשונות), והסבירו מה היא מלמדת על הגיבור (או הגיבורה) ועל הקונפליקט המרכזי במחזה. הדגימו את דבריכם.
הסבירו כיצד סיום הטרגדיה מתקשר אל פתיחתה: מה חוזר בסיום, ומה השתנה.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר את הפתיחה (המצב, הדמויות, הדברים העיקריים), ולהסביר שני דברים: מה היא מלמדת על הגיבור, ומה היא מציגה מן הקונפליקט המרכזי. המונח המרכזי: אקספוזיציה.
תשובה מלאה:
פתיחת הטרגדיה "אדיפוס המלך" מאת סופוקלס היא אקספוזיציה מדויקת: בתוך זמן קצר היא מציגה את המצב בעיר, את דמותו של אדיפוס ואת השאלה שתניע את המחזה כולו.
המצב: תבי מוכה במגפה. כוהן הזקן, עם קבוצה של צעירים וילדים, יושבים כמתפללים לפני הארמון. הכוהן מתאר את האסון: היבול נובל בשדות, העדרים מתים, הנשים אינן יולדות, ואל הקדחת הורס את העיר. הוא פונה אל אדיפוס ומזכיר שבעבר הוא הציל את העיר כשפתר את חידת הספינקס, ולכן הם מאמינים שיציל אותה שוב.
מה מלמדת הפתיחה על הגיבור: אדיפוס יוצא אל המתפללים בעצמו ואינו שולח שליח. הוא מציג את עצמו כמי שכל העולם מכיר בשמו. הוא אומר שכאבו גדול מכאב כל אחד מהם, כי הוא סובל בשביל העיר כולה, ומספר שכבר שלח את קראון, גיסו, אל האורקל בדלפי. כאן מתגלה מלך חכם, אחראי ונמרץ, שאוהב את עמו ופועל עוד לפני שמבקשים ממנו. אבל יש בדבריו גם ביטחון עצמי רב, סימן ראשון לגאווה של האיש שמאמין שבכוח שכלו יפתור כל חידה.
הקונפליקט: קראון חוזר ומביא את דבר האל: יש לגרש מן העיר את הטומאה, כלומר את רוצחו של לאיוס, המלך הקודם. אדיפוס מתחקר את קראון על הרצח, ומבטיח לחשוף את האמת. לפני העם הוא מקלל את הרוצח שלא נודע, ואומר שיפעל למען לאיוס כאילו היה אביו. מכאן הקונפליקט המרכזי: מאבק לחשוף את האמת, שבו החוקר הוא, בלי לדעת, הנחקר. הצופים, שמכירים את המיתוס, מבינים כבר בפתיחה את האירוניה: אדיפוס מקלל את עצמו.
הפתיחה מציגה אפוא גיבור גדול שהחוכמה והאחריות שלו הן שידחפו אותו אל האסון, ומעמידה במרכז את השאלה של ידיעת האמת.
למה זו תשובה מלאה:
א: הפתיחה בשיחה בין גלוסטר לקנט, שבה גלוסטר מציג בבדיחות את אדמונד כבנו הלא חוקי, ובמבחן האהבה: ליר מחלק את הממלכה לפי הצהרות, ומנשל את קורדליה שאינה מחניפה. היא מלמדת על מלך גאה ועיוור למשמעות של אהבה, ומציגה את הקונפליקט בין מילים למעשים.
ב: בסיום ליר נכנס כשגופת קורדליה בזרועותיו. הבת השותקת התגלתה כאוהבת, והאב מבין זאת מאוחר מדי. בדברי הסיום יש קריאה לומר את מה שמרגישים ולא את מה שראוי לומר, והיא מחזירה את הצופים אל מבחן האהבה שבפתיחה.
א: המכשפות בסערה מכריזות שהיפה הוא מכוער והמכוער יפה. אחריהן מגיע דיווח על גבורתו של מקבת בקרב, ודנקן מורה להוציא להורג את רוזן קאודור הבוגד ולתת את התואר למקבת. הפתיחה מציגה לוחם נאמן ואמיץ, ועולם שבו המראה מטעה.
ב: בסיום מקבת, הבוגד הגדול, נהרג בידי מקדאף, ומלקולם מוכתר. הבוגד מן הפתיחה הוחלף בבוגד גדול יותר, והמעגל נסגר בהשבת הסדר.
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
הפועל: "הסבירו". יש להסביר את הקשר בין הסיום לבין הפתיחה: מה חוזר (מצבים, מקום, מילים, דמויות), ומה השתנה.
תשובה מלאה:
סיום "אדיפוס המלך" בנוי כתמונת ראי של הפתיחה. מה חוזר: שוב אדיפוס עומד לפני הארמון, לפני אנשי העיר, ושוב השאלה היא כיצד לטהר את העיר. הוא עצמו מבקש מקראון שיגרש אותו מן העיר, כפי שגזר בפתיחה על הרוצח שלא נודע. גם קראון חוזר: בפתיחה הוא היה השליח שהביא את דבר האל, ובסיום הוא אומר שישאל שוב את האל לפני שיחליט.
מה השתנה: הכול התהפך. המלך המושיע, שבא לרפא את העיר, התגלה כמקור הטומאה. יוקסטה תלתה את עצמה, ואדיפוס עקר את עיניו בסיכות שלה: המלך שראה הכול ולעג לעיוורונו של טירסיאס נעשה עיוור, דווקא כשהבין את האמת. האדם שציווה ונתן פקודות מבקש עכשיו חסד מקראון, שהוא כעת השליט, ומבקש לגעת בבנותיו. הקללה שהטיל בפתיחה התממשה עליו עצמו.
המקהלה מסכמת את המעגל: הנה אדיפוס, שפתר את החידה המפורסמת וקינאו בו, וראו לאיזה אסון הגיע. לכן אין לקרוא לאדם מאושר עד שיחצה את גבול חייו בלי סבל. הקשר בין הפתיחה לסיום מבליט את משמעות הטרגדיה: גדולתו של האדם וחוכמתו אינן מגינות עליו מפני הגורל.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 2 · טרגדיה – מניעים בעלילה
גיבורי הטרגדיות של שקספיר נוקטים לעיתים מעשים קיצוניים ופזיזים, ומעשים אלה מניעים שרשרת של אירועים שאין ממנה דרך חזרה.
מהו המעשה הקיצוני של הגיבור בטרגדיה של שקספיר שלמדתם, מה הניע אותו לעשותו, ומה היו תוצאותיו? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
מה השאלה מבקשת:
יש שלושה רכיבים: (1) לתאר את המעשה הקיצוני של הגיבור; (2) להסביר מה הניע אותו; (3) לתאר את תוצאותיו. הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". הרכיב הספרותי: המניע של הגיבור והקשר בין מעשהו לבין שרשרת האירועים הטרגית.
תשובה מלאה:
בטרגדיה "המלך ליר" מאת ויליאם שקספיר המעשה הקיצוני נעשה כבר בסצנה הראשונה, וממנו נגזרת העלילה כולה: ליר מחלק את ממלכתו לפי מבחן של דיבורי אהבה, ומגרש את הבת שאוהבת אותו באמת.
המעשה: ליר, מלך בריטניה הזקן, מחליט לוותר על השלטון ולחלק את הממלכה בין שלוש בנותיו. הוא מבקש מכל אחת לומר כמה היא אוהבת אותו, והחלק הגדול יינתן למי שתאמר שהיא אוהבת אותו יותר. גונריל ורגן מחניפות לו בהגזמה. קורדליה, הצעירה והאהובה, מסרבת להתחרות. היא אומרת שאין לה מה לומר, ושהיא אוהבת אותו כפי שחובתה כבת מחייבת אותה, לא יותר ולא פחות. ליר זועם, מנשל אותה מירושתה ומתכחש לה. קנט, יועצו הנאמן, מוחה, וליר מגרש גם אותו. מלך צרפת לוקח את קורדליה לאישה בלי נדוניה.
המניע: ליר מונע בצורך בכבוד ובאהבה מוצהרת. הוא רוצה ליהנות מן התואר ומן הכבוד של מלך, בלי עול השלטון, ובעיקר לשמוע שאוהבים אותו. הגאווה שלו אינה מאפשרת לו לשמוע את השתיקה הכנה של קורדליה, והוא מבלבל בין מילים לבין אהבה. זהו עיוורון של אדם שהורגל לשמוע רק את מה שהוא רוצה.
התוצאות: התוצאות מגיעות מהר. ליר מתגורר אצל גונריל עם מאה אביריו, וגונריל דורשת לצמצם את הפמליה ומשפילה אותו. הוא עובר אל רגן, וזו מצטרפת לאחותה. הבנות דוחות אותו, והוא יוצא בלילה אל הסערה, יחד עם השוטה ועם קנט המחופש, ומאבד בהדרגה את שפיותו. במקביל מתנהלת עלילה דומה בבית הרוזן גלוסטר: גלוסטר מאמין לשקר של בנו הממזר, אדמונד, ומתנכר לבנו הנאמן, אדגר. כשגלוסטר עוזר לליר, קורנוול, בעלה של רגן, מעוור אותו.
הסוף: קורדליה חוזרת עם צבא צרפת ומתפייסת עם אביה, שמבקש את סליחתה. אבל הצבא מובס, וליר וקורדליה נלקחים לכלא. אדמונד מצווה להוציא את קורדליה להורג. גונריל מרעילה את רגן ומתאבדת, ואדמונד נהרג בקרב עם אדגר, ולפני מותו מנסה לבטל את הפקודה, אבל מאוחר מדי. קורדליה נתלית בכלא, וליר נכנס כשגופתה בזרועותיו, ומת.
המשמעות: מעשה אחד של גאווה הופך את הסדר הטבעי: ילדים קמים על הוריהם, והמלך הופך לנווד חסר בית. רק דרך הסבל, בסערה ובשיגעון, ליר לומד להבחין בין חנופה לבין אהבה, ולראות את האדם הפשוט והחשוף. הלקח מגיע, אבל מחירו הוא חייה של קורדליה.
למה זו תשובה מלאה:
המעשה הקיצוני: אותלו חונק את דזדמונה במיטתה. המניע: קנאה, שיאגו מצית ומזין – הוא מטפטף חשדות, ומשתמש במטפחת שאותלו נתן לדזדמונה ושנשתלה אצל קסיו – וגאווה של מצביא שמרגיש שכבודו נפגע. התוצאות: אמיליה חושפת את האמת ונרצחת בידי יאגו, אותלו מבין את טעותו ומתאבד, ויאגו נלקח לעונש.
המעשה הקיצוני: מקבת רוצח את המלך דנקן כשהוא מתארח בטירתו. המניע: שאפתנות ותאוות שלטון, שהתעוררו בעקבות נבואת המכשפות, ודחיפתה של ליידי מקבת. התוצאות: הוא נעשה מלך, אבל הפחד מוביל אותו לרצוח את בנקו ואת משפחת מקדאף; ליידי מקבת משתגעת ומתה, ומקבת נהרג בידי מקדאף.
מחזה מודרני (מן המאה ה־19 או מן המאה ה־20)
שאלה 3 · מחזה מודרני – השפעת העבר על ההווה
במחזות מודרניים רבים העבר אינו מרפה מן הדמויות: זיכרונות, חובות, אשמה או דרך חיים שאבדה ממשיכים להשפיע על ההווה.
תארו כיצד העבר משפיע על דמות מרכזית (או על כמה דמויות) במחזה המודרני שלמדתם, והסבירו אם הדמויות מצליחות להשתחרר ממנו. הדגימו את דבריכם על פי שתי סצנות.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר את השפעת העבר על דמות (או כמה דמויות), ולהסביר אם הן משתחררות ממנו, על פי שתי סצנות.
תשובה מלאה:
במחזה "גן הדובדבנים" מאת אנטון צ'כוב העבר שולט בהווה של כל הדמויות, אבל כל אחת קשורה אליו בדרך אחרת. בעלי האחוזה כבולים לעבר מתוך געגוע, ולופחין מתוך זיכרון של השפלה.
רנבסקיה וגאייב: ליובוב אנדרייבנה רנבסקיה חוזרת אחרי חמש שנים בפריז אל אחוזת המשפחה. היא עזבה אחרי מות בעלה ואחרי שבנה הקטן, גרישה, טבע בנהר. האחוזה שקועה בחובות, ובקיץ תימכר במכירה פומבית. בסצנת הפתיחה, כשהיא נכנסת לחדר הילדים ומביטה בגן הפורח מבעד לחלון, היא מתרגשת כאילו חזרה להיות ילדה. כשהיא פוגשת את טרופימוב, הסטודנט שהיה המורה של גרישה, היא מתפרצת בבכי: הזיכרון של הבן המת עדיין חי בה. גם אחיה, גאייב, חי בעבר: הוא נושא נאום חגיגי לארון הספרים בן המאה, כאילו הרהיטים הם בני משפחה. כשלופחין מציע להם להציל את האחוזה ולחלק את הקרקע למגרשים לקייטנים, ולכרות את הגן, רנבסקיה דוחה את הרעיון ככזה שאינו ראוי. בשבילה הגן הוא כל העבר שלה, ולכן היא אינה מסוגלת לפעול כדי להציל אותו.
לופחין: לופחין הוא בנם ונכדם של צמיתים שעבדו באחוזה. כבר בפתיחה הוא נזכר שכילד, אחרי שאביו היכה אותו, רנבסקיה הצעירה רחצה את פניו וניחמה אותו כ"איכר קטן". הזיכרון מלא חיבה אבל גם עלבון: גם עכשיו, כשהוא עשיר, הוא מרגיש איכר. במערכה השלישית, בזמן שבבית מתקיים נשף, לופחין חוזר מן המכירה ומודיע שהוא קנה את האחוזה. בהתרגשות, כמעט בשכרון, הוא מכריז שקנה את המקום שבו סבו ואביו היו עבדים ולא הורשו אפילו להיכנס למטבח. הקנייה היא נקמה בעבר וגם ניסיון להשתחרר ממנו.
עוד דמויות: פירס, המשרת הזקן, מתגעגע לימים שלפני שחרור הצמיתים, ורואה בשחרור אסון. טרופימוב, לעומתו, אומר לאניה שמכל עץ בגן מביטות בהן נשמות הצמיתים, ושכדי לחיות בהווה צריך לכפר על העבר בסבל ובעבודה.
האם הדמויות משתחררות? רנבסקיה וגאייב אינם משתחררים. במערכה האחרונה הם עוזבים את הבית בבכי. רנבסקיה חוזרת לפריז, אל המאהב שבגד בה, עם הכסף שנשלח לקניית האחוזה. גם לופחין אינו משתחרר באמת: הוא אינו מסוגל להציע נישואים לוואריה, והעבר המעמדי עדיין מבייש אותו. רק אניה וטרופימוב מביטים קדימה, אל גן חדש. הסיום מסמל זאת: פירס נשכח בבית הנעול ושוכב לנוח, כמו העבר שנשאר מאחור, ומן הגן נשמע קול הגרזן.
המחזה מראה שהעבר יכול להיות בית חם וגם כלא, ושמי שנאחז בו מאבד גם אותו.
למה זו תשובה מלאה:
ווילי לומן חי בתוך זיכרונות: ימי התהילה של ביף ככוכב פוטבול, אחיו בן שהתעשר, והוויכוח אם לנסוע עם בן. הסוד מבוסטון, כשביף מצא אותו בחדר מלון עם אישה זרה, ממשיך להרוס את היחסים ביניהם. ווילי אינו משתחרר מן העבר, ומת בניסיון לממש את החלום הישן. ביף מצליח לומר את האמת על עצמו, ובכך משתחרר.
קלרה חוזרת לגילן בגלל העבר: בצעירותה הכחיש איל בבית המשפט את אבהותו בעזרת עדי שקר, והיא נאלצה לעזוב את העיירה. עכשיו היא קונה "צדק" על העוול. העבר משתלט על ההווה של העיירה כולה. איל משלים עם אשמתו, אבל העיירה אינה משתחררת אלא קונה את שגשוגה ברצח.
שאלה 4 · מחזה מודרני – מחשבות ורגשות בסיום
סיום של מחזה יכול להעורר בצופים רגשות מנוגדים בעת ובעונה אחת, למשל חמלה וכעס, הקלה ואי נוחות.
אילו רגשות התעוררו בכם בסיום המחזה המודרני שלמדתם, ואילו מחשבות העלה בכם סיום זה על המחזה כולו? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר אילו רגשות (גם מנוגדים) עורר הסיום, ואילו מחשבות על המחזה כולו הוא העלה, ולבסס כל רגש וכל מחשבה על פרטים מן הסיום ומן העלילה. הרכיב הספרותי: סיום המחזה והשפעתו על הצופה.
תשובה מלאה:
סיום המחזה "חשמלית ושמה תשוקה" מאת טנסי ויליאמס עורר בי חמלה וכעס יחד, ותחושה לא נוחה של פסימיות.
הסיום: כמה שבועות אחרי הלילה שבו סטנלי תקף את בלאנש, בזמן שסטלה הייתה בבית החולים ללדת, בדירה מתנהל משחק פוקר של סטנלי וחבריו. סטלה, בעזרת שכנתם יוניס, אורזת את חפציה של בלאנש. בלאנש מאמינה שהיא נוסעת לחופשה עם מעריץ עשיר, אבל באים רופא ואחות כדי לקחת אותה לבית חולים לחולי נפש.
חמלה: כשבלאנש מבינה שהאיש אינו מי שחיכתה לו, היא מנסה לברוח, והאחות תופסת אותה בכוח ומשכיבה אותה על הרצפה. רק כשהרופא מסיר את כובעו, פונה אליה בעדינות ומושיט לה את זרועו, היא נרגעת, ויוצאת איתו כמו גברת. היא אומרת שתמיד סמכה על טוב לבם של זרים. המשפט הזה הוא שעורר בי את החמלה: אישה שאיבדה את ביתה, את אהבתה ואת שפיותה, נשענת על זר משום שאין לה איש אחר. גם מיץ', שאהב אותה ודחה אותה, מתפרץ על סטנלי כשהיא נלקחת.
כעס: באותה עת הסיום עורר בי כעס. סטנלי, שתקף את בלאנש, אינו נענש, ואפילו ממשיך לשחק. וסטלה, שאהבה את אחותה, בוחרת לא להאמין לה: היא אומרת ליוניס שאינה יכולה להאמין לסיפור של בלאנש ולהמשיך לחיות עם סטנלי. כלומר, היא בוחרת שלא לדעת, כדי לשמור על חייה. הכעס הוא גם על המשפחה כולה, ששולחת את בלאנש מן הבית.
אי נוחות ופסימיות: בסיום סטלה בוכה, התינוק בזרועותיה, וסטנלי מנחם אותה. ואחד השחקנים מכריז על הסיבוב הבא של המשחק. המשחק נמשך, והעולם חוזר לסדרו כאילו לא קרה דבר. זו תחושה מטרידה: אין כאן קתרזיס של צדק, אלא חזרה לשגרה.
מחשבות על המחזה כולו: הסיום גרם לי לחשוב שהמחזה עוסק במאבק בין שני עולמות: העולם הרגיש, המעודן והמלא אשליות של בלאנש, והעולם הגס, המוחשי והכוחני של סטנלי. בסיום הכוח מנצח. אבל המחזה אינו מציג את בלאנש כקורבן תמים: אשליותיה ושקריה, והעבר שהסתירה, היו גם הם חלק מנפילתה. לכן הסיום מעורר מחשבה על מחיר האשליה, ועל חברה שמעדיפה שקט על פני אמת.
למה זו תשובה מלאה:
בסיום נורה מודיעה להלמר שהיא עוזבת, משום שחיה כבובה בבית אביה ואחר כך בביתו. הלמר מבקש סליחה ומקווה לנס, אבל היא יוצאת, והדלת נטרקת. הסיום מעורר הערכה לאומץ שלה, אבל גם ספק ודאגה: מה יהיה על הילדים, והאם תמצא את מקומה. הוא מעורר מחשבה על הנישואים כיחסי כוח.
בסיום ג'ים עוזב, אחרי שגילה שהוא מאורס, ולורה נשארת עם חד הקרן השבור. טום, במונולוג, מספר שעזב את הבית, ומבקש מלורה לכבות את הנרות. הסיום מעורר עצב וחמלה כלפי לורה, וגם הבנה לטום ואשמה יחד. הוא מעורר מחשבה על השאלה אם אפשר לברוח מן המשפחה.
פרק שני – שירה (60 נקודות)
ענו על שתיים מן השאלות 5–13 (לכל שאלה – 30 נקודות)
קובץ ב
שאלה 5 · על חופש היצירה בעידן הלאומי – סלמאן מצאלחה
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
פרשו את ההצהרה בסיום השיר: "אֲנִי יָכוֹל, בִּנְסִבּוֹת / מְקִלּוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה, לְהַרְשׁוֹת לִפְעָמִים / לְעַצְמִי, לִהְיוֹת בֶּן-אָדָם, / קְצָת חָפְשִׁי.", והסבירו כיצד התיאורים שלפניה מובילים להצהרה זו.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "פרשו" ו"הסבירו". יש (1) לפרש את ההצהרה שבסיום; (2) להסביר כיצד התיאורים שלפניה – הרשימה הארוכה – מובילים אליה.
תשובה מלאה:
בשיר "על חופש היצירה בעידן הלאומי" מאת סלמאן מצאלחה ההצהרה החותמת היא התשובה לכל מה שקדם לה.
פירוש ההצהרה: "אֲנִי יָכוֹל, בִּנְסִבּוֹת / מְקִלּוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה, לְהַרְשׁוֹת לִפְעָמִים / לְעַצְמִי, לִהְיוֹת בֶּן-אָדָם, / קְצָת חָפְשִׁי". החופש שהדובר מצהיר עליו צנוע מאוד: הוא "יָכוֹל... לְהַרְשׁוֹת לִפְעָמִים", והוא "קְצָת" חופשי. אין כאן הכרזה על חירות גדולה, אלא על מרחב קטן שבו אפשר להיות "בֶּן-אָדָם" – לא נתין, לא חייל, לא בן של עם. הצירוף "נְסִבּוֹת מְקִלּוֹת" לקוח מלשון בית המשפט, שבו הוא מתאר נסיבות המקלות בעונשו של נאשם. השימוש בו אירוני: החופש להיות אדם נשמע כמעט כמו הקלה בעונש, כאילו בעידן הלאומי להיות אדם בלבד הוא חריגה.
התיאורים שלפניה: השיר כולו בנוי מרשימה של מה שהדובר אינו, הפותחת שוב ושוב ב"מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי": "מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי מְדִינָה, לֹא גְבוּלוֹת / בְּטוּחִים לִי, אוֹ צָבָא", אין לו קו "שֶׁמָּתַח גֶנֶרָל מְאֻבָּק בְּשׁוּלֵי / נִצְחוֹנוֹתָיו", הוא אינו "פַּרְלָמֶנְט מְפֻקְפָּק", "שֶׁאֵינֶנִּי בֵּן לָעָם הַנִּבְחָר, וְאֵינֶנִּי / גַּם מֻכְתָּר עֲרָבִי", אינו חבר "בְּאִרְגּוּן מַחְתַּרְתִּי שֶׁבּוֹנֶה כְּנֵסִיּוֹת, / מִסְגָּדִים וּבָתֵּי-כְּנֶסֶת בִּלְבָבוֹת הַיְּלָדִים", אינו "סוֹחֵר בְּעָפָר", ו"אֵין לִי שׁוּם מֶמְשָׁלָה".
כיצד הם מובילים להצהרה: כל "מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי" מסיר מן הדובר זהות קולקטיבית אחת – לאומית, צבאית, פוליטית, דתית, מסחרית. הוא מתנער מן היהודית ("בֵּן לָעָם הַנִּבְחָר") ומן הערבית ("מֻכְתָּר עֲרָבִי") גם יחד. ורק אחרי שהכול הוסר, נשאר "בֶּן-אָדָם". כלומר ההצהרה היא מסקנה: החופש נמצא מחוץ לכל המסגרות. התיאורים גם מסבירים מדוע: הם מלאים ביקורת – הגנרל "מְאֻבָּק", הפרלמנט "מְפֻקְפָּק", ומי שבונה מקדשים "בִּלְבָבוֹת הַיְּלָדִים", "שֶׁיָּמוּתוּ בְּוַדַּאי עַל קִדּוּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם". המסגרות האלה שולחות אנשים למות ושוללות מהם את היכולת לחשוב בעצמם; לכן אי אפשר להיות חופשי בתוכן.
המבנה: השיר כתוב כבית אחד, ובו רצף ארוך ומתעכב של משפטים שבהם התנאים ("מִכֵּיוָן ש...") נערמים זה על זה. העיקר נדחה עד הסוף, ובא בשתי מילים קצרות בשורה נפרדת: "קְצָת חָפְשִׁי". המבנה ממחיש כמה הרבה צריך להסיר כדי להגיע אל מעט החופש הזה.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 6 · המדינה שכחה תינוק במכונית (וזה אתה) – אודי שרבני
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
הביאו מן השיר ציטוט שעורר בכם רגש כלשהו (למשל כעס, חמלה, דאגה), הסבירו את הציטוט ואת הרגש שהוא עורר בכם.
בססו את דבריכם על השיר כולו.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
מה השאלה מבקשת:
יש שלושה רכיבים: (1) לבחור ציטוט מן השיר ולהסביר אותו; (2) לתאר את הרגש שעורר; (3) לבסס את הדברים על השיר כולו, ולא רק על הציטוט. הפועלים: "הביאו", "הסבירו", "בססו".
תשובה מלאה:
הציטוט שבחרתי מן השיר "המדינה שכחה תינוק במכונית (וזה אתה)" מאת אודי שרבני הוא: "בַּטֶּלֶוִיזְיָה כְּבָר יַכְרִיזוּ עַל מוֹתְךָ, / עוֹד מִקְרֶה שֶׁל הַזְנָחָה." (בית 2).
הסבר הציטוט: ה"אַתָּה" שבשיר הוא האזרח, שהמדינה "שָׁכְחָה" כמו תינוק שנשכח במכונית חמה. בציטוט הדובר מתאר מה יקרה אחרי מותו: הוא יהפוך לידיעה בטלוויזיה. המילה "כְּבָר" מראה שהמוות כמעט ודאי, ושהעולם כבר מוכן לדווח עליו. והצירוף "עוֹד מִקְרֶה שֶׁל הַזְנָחָה" מבטא את הנורא מכול: המוות אינו אסון חד פעמי, אלא "עוֹד" אחד, אחד מני רבים, שאין לו שם, ואין מי שאחראי לו.
הרגש: הציטוט עורר בי כעס, ובצדו חמלה. כעס על האדישות: על מדינה ועל חברה שהופכות אדם לסטטיסטיקה, ומדווחות על מותו כדבר שבשגרה. וחמלה כלפי ה"אַתָּה", שנשאר לבד, ושמותו לא ישנה דבר.
בסיס בשיר כולו: הרגש הזה נבנה לאורך השיר כולו. השורה "הַמְּדִינָה שָׁכְחָה תִּינוֹק בַּמְּכוֹנִית וְזֶה אַתָּה" חוזרת בפתיחת בית 1 ובית 2, כמו אזעקה שאיש אינו שומע. התינוק כלוא: "חַלּוֹנוֹת סְגוּרִים לְלֹא אֶפְשָׁרֻיּוֹת", "הַטֶּמְפֶּרָטוּרוֹת רַק עוֹלוֹת, עוֹלוֹת" (בית 1). בחוץ עוברים בעלי הכוח: "הַחֲלִיפוֹת חוֹלְפוֹת בְּחַלּוֹנוֹת כֵּהִים" (בית 1), כלומר הם אינם רואים ואינם נראים. "בִּפְנִים הַיָּדִיּוֹת נְעוּלוֹת, / בַּחוּץ מִלִּים זוֹלוֹת" (בית 2): במקום עזרה, רק דיבורים. בבית 4 האזרח הופך ל"מִסְפָּר עַל הַכַּרְטִיס", מהמר על "צַ'אנְס" לשרוד, ובבית 5 נאמר בגלוי: "כַּמָּה אוֹן לְבַעֲלֵי הַהוֹן". השיר מסתיים בשורה אכזרית: "תִּתְבַּשֵּׁל יֶלֶד, תִּתְבַּשֵּׁל." על רקע כל אלה, הציטוט שבחרתי מגלה את השלב האחרון של ההזנחה: גם מותו של האזרח לא ייחשב.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 7 · איתקה – קונסטנדינוס קוואפיס
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
בשיר חוזרות מילים מתחום העושר והמסחר, ולצדן מילים מתחום הדעת והחוכמה.
הסבירו והדגימו את הניגוד בין שני סוגי העושר המתוארים בשיר, ואת תרומתו לבניית משמעות השיר.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
מה השאלה מבקשת:
הפעלים: "הסבירו והדגימו". יש שלושה רכיבים: (1) לזהות את שני סוגי העושר (חומרי ופנימי) ולהדגים כל אחד; (2) להסביר את הניגוד ביניהם ואיך הוא מתפתח בשיר; (3) להסביר את תרומת הניגוד למשמעות השיר. לפחות שתי דוגמאות לכל צד, עם הפניה לבית.
תשובה מלאה:
בשיר "איתקה" חוזרות מילים של עושר: "עָשִׁיר", "עֹשֶׁר", "סְחוֹרוֹת", "תַּעֲנִיק", ומולן המילה "עֲנִיָּה". השיר בונה ניגוד בין שני סוגי עושר: עושר חומרי, של סחורות ונכסים, ועושר פנימי, של ניסיון, דעת וחוכמה. לאורך השיר העושר הפנימי מתגלה כעושר האמיתי.
העושר החומרי: בבית 2 הדובר מתאר בהרחבה את מה שאפשר לקנות בדרך: "בְּתַחֲנוֹת מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן / תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב, / פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה". המנייה הארוכה, והחזרה על הצירוף "בְּשָׂמִים טוֹבִים" בשתי שורות רצופות, יוצרות תחושה של שפע ושל הנאה חושית. הדובר אינו פוסל את ההנאות האלה; הן חלק ממה שהוא מכנה "מַסָּע יָפֶה" (בית 4). אבל זהו עושר שנקנה: הנוסע "תִּקְנֶה" אותו בתחנות המסחר, והוא נמדד בכמות ("לָרֹב").
העושר הפנימי: כבר בפתיחה הדרך מתוארת "מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת" (בית 1). החזרה על המילה "מְלֵאָה" מציבה את הדעת כאוצר, בדומה לסחורות. בסוף בית 2 הדובר עובר מן הקנייה אל הלמידה: "עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם / לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים". החזרה על "לִלְמֹד" מדגישה שזה העיקר: את הסחורות קונים בכסף, ואת הדעת מקבלים מאנשים. גם הרגש שייך לעושר הזה: הנוסע נכנס לנמלים "בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ" (בית 2). החדווה והפליאה אינן נקנות בכסף; הן מה שהנוסע מביא בעצמו, ובלעדיהן גם הסחורות היקרות ביותר אינן שוות דבר.
המפגש בין שני סוגי העושר: בבית 3 הם מתחברים בביטוי "עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ". הפועל "רָכַשְׁתָּ" לקוח מלשון המסחר, אבל הכוונה היא לכל מה שהאדם צבר בדרך: חוויות, ידע וניסיון. מיד אחריו בא הניגוד החד: "אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עֹשֶׁר". העושר אינו מחכה ביעד, אלא נאסף בדרך.
קנייה ומתנה: לניגוד יש גם צד לשוני. את הסחורות קונים ("תִּקְנֶה", "רָכַשְׁתָּ"), ואילו איתקה נותנת במתנה: "אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה / אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ" (בית 4). המתנה של איתקה איננה אוצר, אלא הסיבה לצאת לדרך. לכן "יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת": היא כבר נתנה את הדבר היקר ביותר, את המסע עצמו, שממנו בא כל העושר האחר.
עוני ועושר בסיום: בבית 5 הניגוד מגיע לשיאו: "וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה - לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה". איתקה יכולה להיות ענייה, והנוסע בכל זאת אינו מרומה, כי הוא עצמו שב עשיר: "וְאַתָּה חָכָם, רַב־נִסָּיוֹן". העוני של היעד עומד מול העושר של הנוסע, והעושר הזה הוא חוכמה ולא סחורה.
אפשר גם: לראות בתיאור הסחורות בבית 2 מטפורה להנאות החושים ולחוויות עצמן, ולא לרכוש, ואז גם הן חלק מן העושר הפנימי שהנוסע אוסף.
הניגוד בין שני סוגי העושר מבטא אפוא את משמעות השיר: מי שמחפש עושר ביעד עלול להתאכזב, ומי שמבין שהעושר נמצא בדרך ובניסיון שרכש לא יתאכזב לעולם.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 8 · חצי האי – שיימוס היני
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
השיר כתוב כולו כפנייה בגוף שני, ורבים בו פעלי הציווי.
מי עשוי להיות הנמען בשיר, ומה תורמת הפנייה בלשון ציווי להבנת מצבו של הנמען ושל הדרך שהדובר מציע לו? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
מה השאלה מבקשת:
הפעלים: "הסבירו והדגימו". יש שני רכיבים: (1) לקבוע מי עשוי להיות הנמען, ולבסס זאת על השיר; (2) להסביר מה תורמים פעלי הציווי להבנת מצבו של הנמען ולהבנת הדרך שהדובר מציע לו. לפחות שתי דוגמאות של ציווי, עם הפניה לבית.
תשובה מלאה:
השיר "חצי האי" בנוי כפנייה של דובר אל "אַתָּה": "כְּשֶׁאֵין לְךָ עוֹד מַה לְּהַגִּיד, פָּשׁוּט סַע" (בית 1). השיר כמעט אינו מספר על אירוע שקרה, אלא נותן הוראות: מה לעשות, מה לראות ומה לזכור. הפתיחה במילה "כְּשֶׁאֵין" יוצרת משפט של תנאי כללי: לא "ביום ההוא", אלא בכל פעם שהמצב הזה חוזר. כבר מכאן אפשר להבין שהמצוקה של הנמען איננה חד־פעמית, ושהדובר מציע לו מעין מרשם שאפשר לחזור אליו.
מי הנמען: הנמען נמצא במצב של ריקנות ושל אובדן מילים: "אֵין לְךָ עוֹד מַה לְּהַגִּיד". אפשר להבין זאת כמצבו של משורר שאינו מצליח לכתוב, או כמצבו של כל אדם שהגיע למבוי סתום. הפנייה בגוף שני מאפשרת שתי קריאות: הדובר יכול לפנות אל אדם אחר, אבל סביר שהוא פונה אל עצמו, כמי שכבר הכיר את המצב הזה ומצא בו דרך. המילה "שׁוּב" ב"וְאַתָּה שׁוּב בַּחֲשֵׁכָה" (בית 2) מרמזת שהמצב מוכר. הגוף השני גם מזמין את הקורא להיכנס לתפקיד הנמען, וכך מצוקה אישית נעשית מצב שכל אדם עשוי להכיר.
תרומת הציווי: הציווים בשיר מסודרים כמו שלבים של דרך. ראשית, "פָּשׁוּט סַע" (בית 1). הדובר אינו מציע לנמען להתאמץ, לחפש מילים או לחשוב על בעייתו. המילה "פָּשׁוּט" מדגישה את קלות הפעולה: לצאת, לנסוע, להסתכל. הפתרון למצוקה אינו בדיבור אלא בהתבוננות. שנית, "עַכְשָׁו הִזָּכֵר בַּמַּרְאוֹת" (בית 2). הציווי בא דווקא כשהחשכה בולעת את הנוף, והוא מלמד שהעיקר אינו הראייה ברגע, אלא מה שנשאר בזיכרון. המילה "עַכְשָׁו" מסמנת נקודת מפנה בדרך: עד כאן הנמען נסע והסתכל, ומעתה, בחושך, עליו לאסוף את מה שראה. אחריו באה רשימה של מראות, כמו "רְצוּעַת הַחוֹף הַמַּבְהִיקָה וּצְלָלִית גֶּזַע כָּרוּת" (בית 3), כאילו הנמען מונה אותם בעצמו. שלישית, "וְסַע בַּחֲזָרָה הַבַּיְתָה, כְּשֶׁעֲדַיִן אֵין לְךָ מַה לְּהַגִּיד" (בית 4). הדובר אינו מבטיח לנמען פתרון מלא: המילים עדיין לא חזרו. אבל הוא מבטיח דבר אחר: "אַךְ יֵשׁ לְךָ מַפְתֵּחַ לַהֲבָנַת הַנּוֹפִים כֻּלָּם".
גם מה שחסר בשיר מלמד על הדרך: הדובר אינו מצווה על הנמען לדבר, לכתוב או להסביר. כל הציווים הם של תנועה ("סַע"), של זיכרון ("הִזָּכֵר") ושל שיבה. הדובר מאמין שהמילים יבואו מעצמן, אחרי שהנמען ילמד שוב לראות.
יחס הדובר לנמען: לשון הציווי אינה נוקשה כאן, אלא רגועה ובטוחה, כמו עצה של חבר מנוסה. הדובר יודע שהדרך מועילה, ולכן הוא מנסח אותה כהוראה כללית, שאפשר לחזור עליה בכל פעם שהמילים אוזלות.
אפשר גם: לקרוא את השיר כשיר ארס־פואטי, שבו המשורר מתאר לעצמו את תהליך היצירה: השירה אינה נולדת מדיבור, אלא מהתבוננות בעולם ומזיכרון.
הפנייה בלשון ציווי הופכת אפוא חוויה אישית של נסיעה לדרך פעולה שאפשר ללמוד: כשאין מילים, יש לצאת אל העולם, להתבונן ולזכור, ומן ההתבוננות נולדת הבנה.
למה זו תשובה מלאה:
קובץ ז
שאלה 9 · עטור מצחך – אברהם חלפי
לפניכם שיר מאת אברהם חלפי (המתחיל במילים: "עָטוּר מִצְחֵךְ זָהָב שָׁחוֹר"). קראו אותו, וענו על השאלה שאחריו.
הסבירו והדגימו כיצד באה לידי ביטוי בשיר עוצמת השפעתה של האהובה על הדובר.
בתשובתכם הסבירו גם את התרומה של אמצעי אומנותי אחד לביטוי עוצמה זו.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
מה השאלה מבקשת:
יש שני רכיבים: (1) להסביר ולהדגים כיצד באה לידי ביטוי עוצמת ההשפעה של האהובה על הדובר; (2) להסביר את תרומתו של אמצעי אומנותי אחד לביטוי העוצמה הזאת.
תשובה מלאה:
בשיר מאת אברהם חלפי, המתחיל במילים "עָטוּר מִצְחֵךְ זָהָב שָׁחוֹר", האהובה משפיעה על הדובר השפעה עצומה: היא מקור שירתו, היא משנה את רצונותיו, היא גורמת לו לשכוח את העולם, ונפשו שבויה אצלה.
מקור השירה: "אַךְ לְמִי שֶׁתִּהְיִי - / חַיָּיו מְלֵאֵי שִׁיר." (בית 1). האהובה היא שהופכת את החיים לשיר. הדובר, שמעיר בסוגריים בחיוך על הלשון השירית שלו עצמו, "(אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם כָּתְבוּ כָּךְ בְּשִׁיר)", אינו מטיל ספק בכוחה שלה.
שינוי הרצונות: "לֹא הָיִיתִי רוֹצֶה לִהְיוֹת לָךְ אָח, / לֹא נָזִיר מִתְפַּלֵּל לִדְמוּתוֹ שֶׁל מַלְאָךְ" (בית 2). האהובה מעוררת בו אהבה גשמית, ולא רק רוחנית: הוא אינו רוצה לראות בה מלאך, אלא "אִשָּׁה".
שכחת העולם: "וַאֲנִי שֶׁלֹּא פַּעַם אַבִּיט בָּךְ בְּשֶׁקֶט, / אֵין קוֹל וּדְבָרִים, / שׁוֹכֵחַ הַכֹּל עַל אוֹדוֹת אֲחֵרִים." (בית 3). המבט בה מוחק את כל השאר.
נפש שבויה: בבית 4 נפשו "שׁוֹכֶנֶת... בֵּין כָּתְלֵי בֵּיתֵךְ", "וּשְׁבוּיָה בֵּין כְּתָלַיִךְ". גם כשגופו רחוק, נפשו נשארת אצלה, כמו שבויה.
השתטחות: "פָּרוּשׂ חֲלוֹמִי כְּמַרְבָד לְרַגְלַיִךְ. / צַעֲדִי, אֲהוּבָה, עַל פְּרָחָיו פְּסִיעוֹתַיִךְ." (בית 5). הדובר פורש לפניה את חלומו, כמו שטיח לפני מלכה, ומבקש שתדרוך עליו.
האמצעי, הדימוי "כְּשִׁכּוֹר": בבית 6 הדובר מתאר את מה שיעשה כשיתקרב אליה: "אָז אֶלְחַשׁ בְּאָזְנַיִךְ עַד בֹּקֶר, / עַד אוֹר, / כְּשִׁכּוֹר: / עָטוּר מִצְחֵךְ זָהָב שָׁחוֹר." הוא מדמה את עצמו לשיכור. השיכור אינו שולט בעצמו, וחוזר שוב ושוב על אותם דברים. כך האהובה משכרת אותו: היא מוציאה אותו מן השליטה, והוא ילחש כל הלילה אותה שורה, "עַד בֹּקֶר, / עַד אוֹר". השורות הקצרות, "עַד אוֹר," ו"כְּשִׁכּוֹר:", יוצרות קצב של לחישה חוזרת. הדימוי מבטא את עוצמת ההשפעה בבהירות: האהבה היא שכרות, והדובר מאבד בה את עצמו, ושמח בכך.
כך השיר מציג אהבה שאינה רק רגש, אלא כוח שמשנה את האדם: את שירתו, את רצונותיו ואת נפשו.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 10 · מאהב חדש – דן פגיס
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
כשהדובר מתאר את עצמו, הוא משלב לשון של גדולה, של ברק ושל שלמות עם מילים מסייגות ומקטינות, כמו "כִּמְעַט" ו"אֲפִלּוּ קְצָת".
הדגימו שילוב זה בשלוש דוגמאות מן השיר, והסבירו מה הוא מלמד על הדרך שבה הדובר רואה את עצמו. בתשובתכם הסבירו גם מה תורם שילוב זה לנימה של השיר.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
מה השאלה מבקשת:
"הדגימו": שלוש דוגמאות מצוטטות, עם מספר בית, שבהן לשון של גדולה או של שלמות משולבת במילה מסייגת. "הסבירו": מה מלמד השילוב על הדימוי העצמי של הדובר, ומה הוא תורם לנימת השיר. הרכיב הספרותי: לשון ציורית (הגזמה, מטפורה) ומילים מסייגות.
תשובה מלאה:
הדובר מדבר על עצמו בשתי לשונות בבת אחת. לשון אחת היא לשון של ברק, של גדולה ושל טוהר, הלקוחה מעולם המטבעות והמתכות היקרות. הלשון האחרת מקטינה ומסייגת: "כִּמְעַט", "אֲפִלּוּ קְצָת", "אָמְנָם לֹא". כמעט בכל פעם שהוא מתרומם, מילה קטנה מורידה אותו.
דוגמה ראשונה, בית 1: "זָהוּב כִּמְעַט עָזוּב". "זָהוּב" הוא נוצץ, יקר ומושך, אבל החרוז הפנימי מצמיד אליו מיד את "עָזוּב", ומשמעו מטבע שנזנח, וגם אדם בודד וזנוח. בהמשך הבית: "אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת חָדָשׁ, אֲפִלּוּ קְצָת לְהַבְרִיק". החדשות אינה מצב אלא מאמץ ("מִשְׁתַּדֵּל"), והשאיפה לברק מוקטנת מראש: הוא אינו מבקש להבריק, אלא "אֲפִלּוּ קְצָת".
דוגמה שנייה, בית 2: "אֲנִי מִתְגַּדֵּל, כִּמְעַט קֵיסָר שֶׁל מַמָּשׁ". זו הגזמה: כמו דיוקן השליט המוטבע על מטבע, הדובר מנפח את עצמו עד מעמד של קיסר. הפועל "מִתְגַּדֵּל" מראה שהגדולה היא משהו שהוא עושה לעצמו, ולא מה שהוא באמת. והמילה "כִּמְעַט" מנקבת את הבלון: "קֵיסָר שֶׁל מַמָּשׁ" הוא בדיוק מה שאינו.
דוגמה שלישית, בית 3: "אֲנִי מַשְׁמִיעַ לָךְ / אֶת צִלְצוּלִי הַזָּךְ בְּיוֹתֵר, כִּמְעַט לְלֹא סִיג". "הַזָּךְ בְּיוֹתֵר" הוא לשון של שיא, של טוהר מוחלט, אבל מיד בא הסייג: "כִּמְעַט לְלֹא סִיג". סיג הוא פסולת המתכת, וה"כמעט" מודה שיש בו בכל זאת מעט פסולת.
מה מלמד השילוב? הדובר רוצה להיות חדש, נוצץ, טהור וגדול, אבל יודע שאינו כזה. הוא תמיד "כמעט": כמעט עזוב, כמעט קיסר, כמעט טהור. ערכו בעיניו אינו בטוח, והוא מודד את עצמו לפי מה שהאישה רוצה לראות. עם זאת, המילים המסייגות מלמדות גם על כנות ועל מודעות עצמית: הוא מעמיד פנים, אבל אינו משלה את עצמו. בבית 5 הסדר מתהפך: "אָמְנָם לֹא זָהָב, / אֲבָל נֶתֶךְ הָגוּן". הפעם ההודאה באה ראשונה, ואחריה ערך צנוע ואמיתי. הדובר מוותר על הזהב, ומסתפק בהיותו "הָגוּן". כך נסגרת קשת שנפתחה בבית 1: מ"זָהוּב" בשורה הראשונה אל "לֹא זָהָב" בבית האחרון. הדימוי העצמי שלו עובר מן ההעמדת פנים אל הודאה פשוטה.
כדאי לשים לב גם למי שעומדת מולו. האישה מתוארת בלי שום סייג: היא "כְּחַלְפָנִית לְמוּדַת נִסָּיוֹן" (בית 4), בודקת בביטחון ואינה מהססת. דווקא לעומת הביטחון שלה בולט הקול המהסס של הדובר, שאינו יכול לומר משפט אחד על עצמו בלי לסייג אותו.
הנימה: השילוב יוצר אירוניה עצמית. ההגזמה מצחיקה, כי היא מתנקבת מיד, והקורא מחייך אל אדם ש"מִתְגַּדֵּל" בפני אישה הבודקת אותו כמו כסף. אבל מתחת לחיוך יש עצב: אדם שלעולם אינו מספיק, ושכל מאמציו מובילים לכך שיוכלו "לְבַזְבֵּז" אותו (בית 5). כך השיר נע בין הומור למרירות.
אפשר גם: לקרוא את "צִלְצוּלִי הַזָּךְ" כרמז לשירתו של המשורר, כך שהסייג "כִּמְעַט לְלֹא סִיג" הוא גם הודאה צנועה בגבולות שירתו.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 11 · תיקון הריחות – ארז ביטון
קראו את השיר, וענו על שני הסעיפים א–ב שאחריו.
מהו התהליך התרבותי־חברתי הנרמז בבית הראשון בשיר?
הבית השני חוזר אל המילה "עַכְשָׁו" מן הבית הראשון ("עַכְשָׁו חֲבֵרִים / אֲנִי לוֹמֵד...").
מה משמיט הדובר בבית השני, ומדוע לדעתכם הוא משמיט זאת? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
לזהות ולהסביר את התהליך התרבותי־חברתי הנרמז בבית הראשון, על פי הפרטים שבו.
תשובה מלאה:
בבית הראשון של השיר "תיקון הריחות" מאת ארז ביטון נרמז תהליך של מעבר בין תרבויות: עולה מזרחי, שגדל בשולי החברה, נדרש להשתלב בתרבות המערבית השלטת ולוותר על תרבות ילדותו.
העבר: הדובר מתאר את מה שהיה: "טַעַם עָרָק וְרֵיחַ זְעַפְרָן צוֹרֵב", "אוֹתוֹ הַיֶּלֶד / אָבוּד בֵּין רַגְלַיִם שֶׁמְּשַׂחֵק סְנוֹקֶר / בְּקָפֶה מַרְקוֹ / בְּלֹד." העראק והזעפרן הם טעמים וריחות של התרבות המזרחית, של הבית. בית הקפה בלוד, עיר של עולים, ומשחק הסנוקר בין רגלי המבוגרים, מתארים עולם עממי, של שוליים.
ההווה: מול זה עומד ה"עַכְשָׁו": "אֲנִי לוֹמֵד לֶאֱכֹל גְּלִידָה מִבְּדֹלַח / מֵאוֹטוֹ שֶׁמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹת שֶׁל צִפֳּרִים", "אֲנִי לוֹמֵד לִפְתֹּחַ דְּלָתוֹת / בְּתֵבוֹת נְגִינָה עַתִּיקוֹת". זו תרבות מעודנת, מערבית ועשירה, של מעמד אחר. הפועל "לוֹמֵד" מראה שהיא אינה טבעית לו.
הלחץ: הבית נפתח ב"מָה אַתֶּם רוֹצִים מִמֶּנִּי". מישהו, "אתם", דורש מן הדובר משהו: להשתנות, או להודות במוצאו.
התהליך: המעבר מן העבר אל ה"עכשיו" הוא תהליך של השתלבות בתרבות השלטת, שבו העולה המזרחי מתבקש לשנות את טעמיו ואת ריחותיו. שם השיר, "תיקון הריחות", מתאר את התהליך כ"תיקון", כאילו מה שהיה צריך תיקון. כבר בכותרת יש אירוניה.
למה זו תשובה מלאה:
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
להשוות בין "עַכְשָׁו" בבית 1 לבין "עַכְשָׁו" בבית 2, לזהות מה הושמט בבית 2, ולהסביר מדוע לדעתכם הושמט. יש להדגים.
תשובה מלאה:
בבית הראשון ה"עַכְשָׁו" בא כך: "עַכְשָׁו חֲבֵרִים / אֲנִי לוֹמֵד לֶאֱכֹל גְּלִידָה מִבְּדֹלַח", ובהמשך "אֲנִי לוֹמֵד לִפְתֹּחַ דְּלָתוֹת". בבית השני: "עַכְשָׁו / נָשִׁים בְּטַעַם תּוּת־שָׂדֶה / מְלַמְּדוֹת אוֹתִי לְהָרִיחַ כְּרִיכוֹת שֶׁל שֶׁקְסְפִּיר", ו"מְלַמְּדוֹת אוֹתִי לְשַׂחֵק בְּחָתוּל סִיָּמִי".
מה הושמט: בבית 2 הושמט "אֲנִי" כנושא הפועל, והושמטה הפנייה "חֲבֵרִים". בבית 1 הדובר הוא מי שלומד, אדם פעיל, והוא פונה אל חברים. בבית 2 הנושא הוא "נָשִׁים", והדובר הוא המושא: "אוֹתִי". הוא הפך ממי שלומד למי שמלמדים אותו.
מדוע, אובדן השליטה: לדעתי ההשמטה מבטאת את התקדמות התהליך. בבית 1 עוד אפשר לחשוב שהדובר בוחר ללמוד תרבות חדשה. בבית 2 מתברר שהתהליך כבר אינו בידיו: אחרים מעצבים אותו, מלמדים אותו להריח, לשחק, לחיות. ה"תיקון" שבשם השיר נעשה בו, ולא על ידו.
הנשים בטעם תות־שדה: גם הנשים שמלמדות אותו מתוארות בטעם, כמו הגלידה מבית 1. העולם החדש מתוק ומפתה, אבל גם מלאכותי מעט: גלידה מבדולח, חתול סיאמי בסלון ירוק. הדובר נמשך אליו, ובאותה עת מתאר אותו באירוניה.
החברים: המילה "חֲבֵרִים" שהושמטה מבית 2 אינה נעלמת. היא עוברת לסוף השיר, ועומדת לבדה כבית שלם: "חֲבֵרִים.". המיקום הזה מבליט את בדידותו של הדובר. ייתכן שזו פנייה מרה אל אלה שתובעים ממנו להשתנות, וייתכן שזו קריאה אל החברים מן העולם הקודם, שאולי אבדו לו.
המסקנה: ההשמטה מראה שה"תיקון" הופך את הדובר לפסיבי: הוא מאבד את קולו כנושא, ומאבד את חבריו. כך השיר מבקר את מחירו של תהליך ההשתלבות.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 12 · בכל זאת אני עולה – מאיה אנג'לו
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
פרשו את ההכרזה של הדוברת בבית הפותח את השיר, והסבירו את הקשר בין הכרזה זו ובין השיר כולו.
◂ פתרון מלא לשאלה 12
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "פרשו" ו"הסבירו". יש (1) לפרש את ההכרזה שבבית הראשון; (2) להסביר כיצד היא קשורה לשיר כולו – לתבנית, לחזרות ולסיום.
תשובה מלאה:
השיר "בכל זאת אני עולה" מאת מאיה אנג'לו נפתח בהכרזה המכילה את השיר כולו.
פירוש ההכרזה: בבית הראשון הדוברת פונה אל "אַתֶּם": "אַתֶּם יְכוֹלִים לְשַׁכְתֵּב אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלִּי / עִם הַשְּׁקָרִים הַמְעֻוָּתִים הָאֵלֶּה, / אַתֶּם יְכוֹלִים לִרְמֹס אוֹתִי בַּלִּכְלוּךְ הַזֶּה". היא אינה מכחישה את כוחם: הם יכולים לשקר על עברה ולהשפיל אותה. אבל הטור הרביעי הופך את הכיוון: "אַךְ אֲנִי כְּאָבָק, בְּכָל זֹאת אֶעֱלֶה". הדימוי מפתיע: האבק הוא הדבר הנמוך ביותר, זה שנרמס תחת הרגליים. אבל דווקא כשרומסים אותו, הוא עולה באוויר. מה שנועד להשפיל הוא שמרים אותה. הצירוף "בְּכָל זֹאת" מבטא עמידה עיקשת מול כל מה שנאמר קודם.
הקשר לשיר כולו – התבנית: הבית הראשון הוא תבנית שהשיר חוזר אליה. בבית 6 היא חוזרת בהגברה: "אַתֶּם יְכוֹלִים לִירוֹת בִּי בַּמִּלִּים שֶׁלָּכֶם", "לְחַסֵּל אוֹתִי בָּעֵינַיִם שֶׁלָּכֶם", "לַהֲרֹג אוֹתִי בַּשִּׂנְאָה שֶׁלָּכֶם", ושוב: "אַךְ אֲנִי כַּאֲוִיר, בְּכָל זֹאת אֶעֱלֶה". האלימות גדלה – משקר ורמיסה אל ירי והריגה – וגם הדימוי של הדוברת עולה, מן האבק אל האוויר, שאי אפשר לפגוע בו כלל.
הקשר לשיר כולו – הפזמון והזמן: המילה "אֶעֱלֶה", בזמן עתיד, חוזרת בסוף בתים 1, 3 ו־6 כמו פזמון. בבתים 8–9 היא משתנה לזמן הווה: "אֲנִי עוֹלָה", שחוזר שוב ושוב עד סוף השיר. ההכרזה שבפתיחה הייתה הבטחה; בסיום היא מתממשת.
הקשר לשיר כולו – ההיסטוריה: בבית הראשון הדוברת מדברת על "הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלִּי", שהאחרים משכתבים. בבית 8 היא מספרת אותה בעצמה: "מִתּוֹךְ הַבְּקָתוֹת שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה הָעֲלוּבָה / אֲנִי עוֹלָה", ובסוף בית 9: "נוֹשֵׂאת מַתָּנוֹת שֶׁנָּתְנוּ לִי הָאָבוֹת, / אֲנִי הַחֲלוֹם שֶׁל הָעֶבֶד וְהַתִּקְווֹת". ההכרזה האישית מן הפתיחה מתגלה כהכרזה של עם שלם, של צאצאי העבדים, שמשתלטים מחדש על סיפורם.
כך הבית הפותח הוא גרעין השיר: הוא קובע את הנמענים, את התבנית של "אתם יכולים... אך אני", ואת הפועל שהשיר כולו מתפתח ממנו.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 13 · שיר שלא נלמד
שיר שלא נלמד
לפניכם השיר "כָּאן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" מאת רחל∗. קראו את השיר, וענו על שני הסעיפים א–ב שאחריו.
הסבירו שני ניגודים שעליהם בנוי השיר, ואת עמדת הדוברת העולה מהם. הדגימו את דבריכם מן הבית הראשון ומן הבית השני.
הסבירו את המעבר מן היחיד אל הרבים בבית 3, ואת התרומה של הרמז לסיפור המקראי בשתי השורות האחרונות לעמדת הדוברת.
◂ פתרון מלא לשאלה 13
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להסביר שני ניגודים, אחד מכל אחד משני הבתים הראשונים, ולהסביר את עמדת הדוברת שעולה מהם. הרכיב הספרותי: ניגוד.
תשובה מלאה:
ניגוד ראשון, בבית 1: אדמה מול שמים. השיר נפתח ב"כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –". המקום שהדוברת בוחרת הוא האדמה, והמקום שהיא דוחה הוא העבים, כלומר עולם של חלומות נשגבים ורחוקים. האדמה מתוארת בהאנשה כ"הַקְּרוֹבָה, הָאֵם", ויש לה רגשות: "לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל / הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם". הגיל של האדמה "דל", קטן וצנוע, ובכל זאת הוא מנחם. הדוברת מעדיפה את השמחה הקטנה והממשית על פני האושר הגדול שבדמיון.
ניגוד שני, בבית 2: מחר מול היום. "לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד". העתיד הוא ערפל, משהו שאי אפשר לאחוז בו, וההווה הוא דבר שאפשר למשש. ריבוי התארים, "הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן", מבליט את הממשות ואת החום של ההווה, לעומת הקור והעמימות של הערפל. השורה "לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד" מוסיפה מודעות לקוצר הזמן: היום יחיד וקצר, ולכן יש לחיות אותו במלואו, כמו מי ששותה עד שהוא רווה.
העמדה העולה משני הניגודים היא העדפת הקרוב, הממשי וההווה על פני הרחוק, המופשט והעתיד. בסוף הבית השני "אֲדָמָה" נעשית "אַדְמָתֵנוּ כָּאן": האדמה הכללית הופכת לאדמה שלנו, והעמדה מקבלת גם ממד של שייכות למקום.
למה זו תשובה מלאה:
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
הפועל: "הסבירו". שני רכיבים: המעבר מן היחיד אל הרבים בבית 3, ותרומת הרמז המקראי לעמדת הדוברת. סעיף קצר.
תשובה מלאה:
בשני הבתים הראשונים הדוברת מתארת את בחירתה שלה. בבית 3 היא פונה לרבים: "בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!". החזרה על "בואו" והמילה "הכל" הופכות את החוויה האישית לקריאה לפעולה משותפת, והצירוף "בטרם אתא הליל" מזכיר שוב שהזמן קצר. היא מתארת את הפעולה כ"מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר / שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת": כוחו של הציבור בא מן האחדות ומן ההתמדה.
השאלה בסוף, "הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל / אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?", רומזת לסיפור יעקב בחרן (בראשית כט). הרועים אמרו שאינם יכולים לגלול את האבן הגדולה "עד אשר יאספו כל העדרים", ויעקב ניגש וגלל אותה לבדו. אם איש אחד יכול לעשות זאת, האמנם ייבצר הדבר מ"אֶלֶף זְרוֹעוֹת"? השאלה רטורית, ותשובתה: לא, שום דבר לא יימנע מאיתנו. הדוברת מבקשת לעשות את מה שבסיפור דרש התאספות של כולם, במאמץ של "אלף זרועות". הבאר היא מקור של מים ושל חיים, ולכן הרמז מבטא את האמונה שהעבודה המשותפת על האדמה תפתח את מקורות החיים. אפשר גם: הפועל "יִבָּצֵר" מהדהד את סיפור מגדל בבל, "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" (בראשית יא, ו), שבו מסופר על כוחם של בני אדם הפועלים יחד.
למה זו תשובה מלאה: