בגרות בספרות 8281 - קיץ 2023

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש לבחור סיפור קצר, לתאר את מצבו של היחיד בחברה המתוארת בו, ולהסביר כיצד שני אמצעים אומנותיים (מוטיב, סמל, אקספוזיציה, פואנטה וכדומה) תורמים לביטוי המצב הזה. לכל אמצעי צריך לזהות אותו בסיפור, להדגים ולהסביר את תרומתו.

תשובה מלאה:
בסיפור "האדרת" מאת ניקולאי גוגול היחיד הוא אקאקי אקאקייביץ', פקיד זוטר במשרד ממשלתי בפטרבורג, שעבודתו היא להעתיק מסמכים. מצבו בחברה הוא מצב של אדם שקוף: חבריו לעבודה לועגים לו ומתעללים בו, הממונים מטילים עליו עבודה בלי להביט בו, ואין לו משפחה או חברים. הוא אינו מבקש דבר מלבד ההעתקה, שבה הוא מוצא את עולמו כולו. החברה היררכית ואדישה, והיחיד שבתחתית הסולם אינו נחשב בה.
האמצעי הראשון: האדרת כמוטיב וכסמל. האדרת הישנה של אקאקי בלויה כל כך, שהחייט פטרוביץ' קובע שאי אפשר עוד לתקן אותה. היא מסמלת את מעמדו: דבר עלוב שאיש אינו מתייחס אליו. כשאקאקי חוסך בכל דבר כדי לקנות אדרת חדשה, חייו מקבלים לראשונה מטרה, והאדרת החדשה משנה את יחס החברה אליו: במשרד מתעניינים בה, ואחד הפקידים מזמין אותו למסיבה לכבודה. כלומר, החברה רואה את האדרת, לא את האדם. כשהאדרת נגזלת ממנו בדרכו הביתה, נגזל ממנו גם המקום הקטן שקיבל בחברה. המוטיב החוזר של האדרת מראה שערכו של היחיד בחברה הזאת נמדד בחיצוניות בלבד.
האמצעי השני: הסיום, הפואנטה הפנטסטית. אחרי שהמשטרה אינה עוזרת לו, אקאקי פונה אל "האישיות החשובה", שגוער בו ומשפיל אותו. הוא חולה ומת, ואיש כמעט אינו מרגיש בהיעדרו. אבל אז מופיעה בעיר רוח רפאים שגוזלת אדרות מעוברים ושבים, עד שהיא גוזלת את אדרתו של "האישיות החשובה" עצמו, ומאז היא נעלמת. הסיום האירוני מבליט את מצבו של היחיד: בחייו לא הייתה לו שום השפעה על החברה, ורק כרוח, מחוץ לחיים, הוא מצליח להשפיע ולגרום לאדם החזק לחוש פחד.
כך שני האמצעים יחד מבטאים את מצבו של היחיד: אדם קטן שהחברה מתייחסת אליו רק דרך חפץ, ומוחקת אותו ברגע שהחפץ נלקח.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שלושה חלקים: (1) "הסבירו" כיצד בסיפור קצר שלמדתם דמויות אינן מודעות למציאות חייהן במלואה; (2) לקבוע אם מודעות זו משתנה במהלך הסיפור או בסיומו; (3) "הסבירו והדגימו": לבסס את שני החלקים על אירועים ופרטים מן הסיפור. אפשר לקבוע שהמודעות משתנה או שאינה משתנה, ובלבד שהקביעה מנומקת.

תשובה מלאה:
בסיפור "הזבוב" מאת קתרין מנספילד שתי הדמויות המרכזיות אינן מודעות למציאות חייהן במלואה.
מר וודיפילד הוא זקן שפרש מעבודתו אחרי שלקה בשבץ, ואשתו ובנותיו מניחות לו לצאת מן הבית רק פעם בשבוע. הוא בא לבקר את הבוס, חברו לשעבר, ומתפעל מן המשרד המחודש. הבוס מתבונן בו בהתנשאות, כמי שהוא עצמו חזק ובריא. וודיפילד אינו מודע עד כמה נחלש: הוא יודע שרצה לספר משהו, אך שוכח מה, ורק אחרי כוסית הוויסקי שהבוס מוזג לו הוא נזכר.
אבל דווקא הבוס, שנראה מודע ושולט, הוא הדמות שאינה מכירה את עצמה. וודיפילד מספר שבנותיו ביקרו בבלגיה את קברו של בנו ראג'י, ונתקלו שם בקבר בנו של הבוס, שנפל במלחמה לפני שש שנים. הבוס מבקש מן השליח שלא יכניס איש, ומתכונן לבכות. הוא היה בטוח שהאבל שלו אינו יכול להשתנות, ושלעולם יבכה על בנו כפי שבכה בתחילה. אבל הבכי אינו בא. כאן מתגלה פער בין מה שהבוס מאמין על עצמו לבין המציאות: הזמן החליש את הכאב, והוא אינו מסוגל להודות בכך.
בשלב זה הבוס מבחין בזבוב שנפל לתוך הקסת ונאבק לצאת. הוא מוציא אותו בעט, והזבוב מנקה את עצמו בעמל רב. אז הבוס מטפטף עליו טיפת דיו, ועוד אחת, ומתפעל מאומץ הלב של הזבוב, עד שהזבוב אינו זז עוד ומת. הזבוב הוא מראה: כמו הזבוב, גם הבן וגם הבוס עצמו "נטבעו" שוב ושוב, והבוס מתייחס לחיים כמו מנהל ששולט בגורלם של אחרים. אבל הבוס אינו מבין את הקשר הזה.
האם המודעות משתנה? לדעתי לא. בסיום הבוס מרגיש דכדוך עמוק ופחד שאינו מבין את מקורו. הוא מצלצל לשליח ומבקש נייר סופג חדש, ומנסה להיזכר במה חשב קודם, ואינו זוכר. ההדחקה מנצחת: הרגע שבו כמעט עמד מול האמת על אבלו ועל עצמו נמחק. גם וודיפילד יוצא מן המשרד בלי לדעת דבר. הסיום הפתוח והאירוני מראה שהדמויות בורחות מן ההכרה, ושהסיפור כולו מתרחש בפער בין מה שהן יודעות לבין מה שהקורא מבין.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו והדגימו". יש להסביר מי הוא ה"אחר" בסיפור "צלליות" ומהו יחס החברה (המשפחה, השכנים) כלפיו, ולהדגים את היחס הזה בכמה שלבים ואירועים בסיפור. רצוי להראות גם את הניגוד ליחס של המספר ואת משמעות הנושא.

תשובה מלאה:
בסיפור "צלליות" מאת אמיר גוטפרוינד ה"אחר" הוא דוד נתן. הוא ניצול שואה שחי לבדו ואינו קרוב דם של המשפחה: דוד מנחם פגש אותו אחרי המלחמה בפולין, "איש צעיר, זר, לא-משפחה, שצורף מתוך רחמים כלפי מי שאיבד הכול", ואחרי האשפוז הוא אומר עליו "נתן הוא לא בדיוק משפחה...". נתן שונה מכולם גם בדרך שבה הוא מבטא את עצמו: בעשר אצבעות ובאלומת אור הוא יוצר צלליות על קיר לבן. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של ילד במשפחה, וכך הקורא רואה בהדרגה כיצד החברה מתייחסת אל האחר.
בשלב הראשון החברה מקבלת את נתן, אבל רק בשוליים. בימי הקיץ השכנים מביאים כיסאות לחצר וצופים במופעים שלו. אך בעבודתו הוא "פקיד צייתן במשרדי מס ערך מוסף", כפוף מעל שולחן סדוק במשרדון צר, מול קיר חשוף, "לא תמונה, לא חלון". הוא מקבל את הכול ואומר "לא נורא". האחר רצוי כל עוד הוא משעשע ושקט.
בשלב השני, אחרי שהוא יוצא לפנסיה, המשפחה דוחה אותו. נתן מכין מופעים חדשים, שבהם הוא מציג רגעי שיא מתולדות המדינה, כמו הצנחנים מול הכותל, ונראה שכך הוא מנסה להשתייך לסיפור הישראלי. אבל בני המשפחה אינם רוצים לצפות. בשבעה על סבא מנדל, כשהוא מציג רגע מן הכדורגל, מישהו מעיר "לא עכשיו, לא מתאים...", והאחרים מצטרפים בהסכמה שקטה. בברית המילה של אורן הוא מציג את "אהבת אבלאר ואלואיז", ודוד מנחם קובע: "דברים של גויים. לא מתאים.", וקולות נוספים דורשים להפסיק עם זה, עכשיו. נתן אומר "אם לא רוצים – לא צריך", מתיישב מצונף ושותק. לחתונה של גליה הוא כבר אינו מגיע, ואיש אינו שם לב לכך. לבסוף מודיעים לדודה פרלה שהוא אושפז: "בית חולים לחולי רוח". בני המשפחה מבקרים אותו "בטפטוף נכלם", ולאט לאט מפסיקים: "כמה אפשר לשבת ליד מישהו שאפילו שלום לא אומר?"
בשלב השלישי האחר מושתק בכוח. במפגש משפחתי בבית הדודה פרלה, שבו מבקשים ממנו "מופע", נתן נעמד מול סדין לבן שנתלה במרפסת. הוא פותח בפסוק מספר עמוס, "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו...", ומציג בצלליות שלושה סודות של בני המשפחה: דוד יצחק, ש"ניצל ילדים ונגע בהם הרבה שנים"; הדודה פרלה, שבגטו, באקציה, הציעו לה חצי כיכר לחם אם תגלה איפה מתחבאים האחרים; ודני, שיום לפני מלחמת ששת הימים אשתו רחל שמה לו גבס על הרגל, "שלא ילך". דני מתנפל עליו ואחרים מצטרפים; הם עוטפים אותו בסדין הלבן "להשתיק אותו" וקוראים למגן דוד אדום. האירוניה חריפה: שירות ההצלה מוזעק כדי להשתיק ולכלוא. אחר כך, כשהילד שואל, עונים לו "סתם מסכן דוד נתן, השתגע": התווית מאפשרת למשפחה לא להקשיב לאמת שהאחר אומר.
מול כל אלה עומד יחסו של המספר. הוא שואל שוב ושוב מה אמר דוד נתן ולמה אסור לשאול, ואיש אינו עונה לו. בליל הסדר הוא רואה על הקיר את צלליהם של בני המשפחה, כאילו האשמה דבוקה בהם. הוא עולה בסתר על האוטובוס אחרי דודה פרלה, מוצא את חדרו של נתן בבית החולים, ומבקש "תלמד אותי לעשות צלליות?". נתן בוכה בלי קול, ואחר כך מלמד אותו, והסיפור מסתיים כשהוא מודיע שהוא עומד לערוך מופע של צלליות. כך הסיפור מציע יחס אחר אל האחר: הקשבה, למידה והמשך דרכו.
הנושא נושא ביקורת על החברה הישראלית של אותן שנים, שלא ידעה להכיל את ניצול השואה הבודד והשונה, ושהעדיפה את השתיקה ואת הסדר על פני האמת.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש (1) לתאר את סיום הטרגדיה; (2) להסביר כיצד תכונותיהם של הגיבורים הטרגיים מובילות לסיום זה; (3) להסביר כיצד גם הגורל, שנקבע מראש, מוביל לסיום. השאלה מבקשת לחבר בין שני הכוחות: האופי והגורל.

תשובה מלאה:
בטרגדיה "אדיפוס המלך" מאת סופוקלס הסיום הוא נפילה מוחלטת. אדיפוס, מלך תבאי שהציל את העיר בעבר, מגלה שהוא עצמו הרוצח של לאיוס, המלך הקודם, ושלאיוס היה אביו. הוא מגלה גם שיוקסטה, אשתו ואם ילדיו, היא אמו. יוקסטה, שהבינה את האמת רגע לפניו, תולה את עצמה בחדרה. אדיפוס מוצא אותה, תולש את סיכות הזהב מבגדה ומנקר בהן את עיניו. הוא מבקש מקריאון לגרש אותו מן העיר, נפרד מבנותיו, וקריאון נעשה השליט. האיש שהיה החכם והחזק בתבאי יוצא ממנה עיוור ומנודה.
הגורל: עוד לפני שאדיפוס נולד נאמר ללאיוס בנבואה שבנו יהרוג אותו. לכן הוא ויוקסטה מסרו את התינוק, כשרגליו מנוקבות, כדי שימות בהרים. אבל הרועה ריחם עליו והעביר אותו לרועה מקורינתוס, ואדיפוס גדל כבנם של מלך קורינתוס פוליבוס ואשתו. כשנאמר לאדיפוס בדלפי שיהרוג את אביו וישא את אמו, הוא ברח מקורינתוס כדי שהנבואה לא תתגשם, ובדרך, בצומת דרכים, הרג זקן ואת מלוויו (רק משרת אחד נמלט), בלי לדעת שזה לאיוס. אחר כך פתר את חידת הספינקס, נעשה מלך תבאי ונשא את המלכה האלמנה. האירוניה הטרגית היא שכל ניסיון להימלט מן הגורל הוא שמגשים אותו. הגורל קבע מראש מה יקרה.
התכונות קובעות איך האמת תתגלה, ולכן הן מובילות לסיום. התכונה הראשונה היא תבונה ונחישות לדעת את האמת, יחד עם אחריות לעיר. כשמגפה פוגעת בתבאי וקריאון מביא מדלפי את הצו למצוא את רוצח לאיוס, אדיפוס מתחייב לחקור עד הסוף ומטיל קללה על הרוצח. הוא ממשיך לחקור גם כשטירסיאס מסרב לדבר, גם כשיוקסטה מתחננת שיפסיק, וגם כשהרועה הזקן מתחנן שלא ישאל. התכונה שהפכה אותו לגיבור, זו שפתרה את חידת הספינקס, היא שמביאה אותו לגלות את האמת על עצמו.
התכונה השנייה היא כעס פזיז וגאווה. בצומת הדרכים הכעס הוא שהביא אותו להרוג. בזמן החקירה, כשטירסיאס אומר לו שהוא עצמו הרוצח, אדיפוס מאשים את הנביא ואת קריאון בקשר נגדו, ובוטח בתבונתו יותר מאשר בדברי הנביא. זו ההיבריס שלו: הוא מאמין שהוא יכול לשלוט בגורלו בכוח שכלו. הגאווה הזאת היא גם הטעות הטרגית (ההמרטיה) שלו: הוא אינו רואה את מה שנמצא לנגד עיניו.
גם יוקסטה היא דמות טרגית שתכונותיה מקרבות את הסוף. כדי להרגיע את אדיפוס היא מזלזלת בנבואות, ומספרת שלפי נבואה בנה היה אמור להרוג את לאיוס, אבל לאיוס נרצח בידי שודדים בצומת שלוש דרכים. דווקא הפרט הזה מעורר את אדיפוס להיזכר בזקן שהרג בצומת. כשהשליח מקורינתוס מגלה שאדיפוס אומץ, יוקסטה מבינה ראשונה את האמת, ומתחננת שיפסיק לחקור. גם ניסיונה לבטל את הנבואות, כמו ניסיונו של לאיוס להיפטר מן התינוק, משרת את הגורל.
כך הגורל והאופי פועלים יחד: הגורל קבע מה יקרה, והאופי של אדיפוס, תבונתו ונחישותו לצד כעסו וגאוותו, הוא שהגשים את הנבואה וחשף אותה. הסיום משלים את המשמעות: אדיפוס, שהיה בעל עיניים ולא ראה, מעוור את עצמו אחרי שראה סוף סוף את האמת. הצופים חשים חמלה ופחד מול אדם גדול שנפל, וזה הקתרזיס של הטרגדיה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו והדגימו". יש להראות שאף שהטרגדיה מתרחשת בעולם רחוק, היבטים מסוימים בה רלוונטיים לימינו: לזהות היבטים (לפחות שניים), להדגים כל אחד מן המחזה, ולהסביר את הקשר שלו לחיים היום.

תשובה מלאה:
הטרגדיה "אנטיגונה" מאת סופוקלס מתרחשת בתבאי העתיקה, בחברה של מלכים, נביאים ואלים. ובכל זאת, השאלות שהיא מעלה מוכרות גם לנו.
ההיבט הראשון הוא ההתנגשות בין המצפון לבין חוק המדינה. אחרי ששני אחיה של אנטיגונה, אטאוקלס ופוליניקס, הורגים זה את זה בקרב על העיר, קריאון, המלך החדש, מצווה לקבור את אטאוקלס בכבוד ולהשאיר את גופת פוליניקס, שתקף את העיר, טרף לכלבים ולעופות. אנטיגונה קוברת את אחיה בניגוד לצו. כשהיא נתפסת ועומדת מול קריאון, היא אינה מכחישה, ומסבירה שצו של אדם אינו יכול לגבור על החוקים הבלתי כתובים של האלים. השאלה הזאת, האם מותר ואף חובה להפר חוק שנראה בלתי מוסרי, עומדת גם היום במרכז ויכוחים על סירוב מצפוני ועל מחאה אזרחית. גם היום החברה מתלבטת אם מי שמפר חוק מתוך מצפון הוא פושע או גיבור.
ההיבט השני הוא סכנתו של שליט שאינו מקשיב. קריאון רואה בכל התנגדות מרד. כשבנו המון, ארוסה של אנטיגונה, מנסה לשכנע אותו בעדינות ומספר לו שאנשי העיר מרחמים על אנטיגונה, קריאון עונה שהעיר שייכת לשליט, ומאשים את בנו שהוא משועבד לאישה. גם אזהרתו של הנביא טירסיאס נדחית בתחילה בטענה שהנביא שוחד. כשקריאון סוף סוף מתחרט ויוצא לשחרר את אנטיגונה, כבר מאוחר מדי: אנטיגונה תלתה את עצמה, המון מתאבד, ואשתו אאורידיקה מתאבדת אף היא. גם היום אנו מכירים מנהיגים שמזהים את עצמם עם המדינה, ושאינם מסוגלים לשמוע ביקורת, והמחזה מראה את המחיר של עקשנות כזאת.
ההיבט השלישי הוא הזכות לקבור את המתים. בשביל אנטיגונה קבורת האח היא חובה משפחתית ודתית, גם אם הוא נחשב לאויב. גם היום משפחות שכולות נאבקות להביא את יקיריהן לקבר, ומדינות נאבקות על השבת גופות, משום שהקבורה היא כבוד אחרון לאדם.
לצד זה המחזה מציג את ההתנגשות בין המשפחה לבין המדינה. קריאון מכריז, כשהוא עולה לשלטון, שמי שמעדיף אוהב על פני מולדתו אינו שווה דבר, ולכן אינו מתחשב בכך שאנטיגונה היא אחייניתו וארוסת בנו. אנטיגונה, להפך, רואה בנאמנות לאחיה חובה עליונה. גם היום אנשים נקרעים בין נאמנות למשפחתם לבין חובתם לחוק ולמדינה.
ההיבט הרביעי הוא מקומה של אישה מול השלטון. קריאון אומר שלא ייתן לאישה לשלוט בו, ואחותה של אנטיגונה, איסמנה, אומרת בתחילה שהן נשים ואינן יכולות להילחם בגברים. אנטיגונה מסרבת לקבל את התפקיד הזה. גם היום נשים נאבקות על קולן ועל מקומן בחברה ובפוליטיקה.
לכן, אף שהמחזה נכתב לפני כאלפיים וחמש מאות שנה, הוא עדיין מדבר על שאלות של חוק ומוסר, של כוח ושל אחריות, שאנחנו מתמודדים איתן גם כיום.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "תארו", "כתבו" ו"הסבירו והדגימו". יש לבחור דמות מרכזית במחזה מודרני, לתאר אותה, לקבוע אם היא יכולה לשמש מודל לחיים ראויים מבחינה מוסרית וערכית, ולנמק את הקביעה בדוגמאות מן המחזה. אפשר לקבוע "כן", "לא" או "באופן חלקי", ובלבד שהעמדה ברורה ומנומקת.

תשובה מלאה:
במחזה "בית בובות" מאת הנריק איבסן בחרתי בדמותה של נורה הלמר. לדעתי נורה יכולה לשמש מודל לחיים ראויים רק באופן חלקי: הדרך שבה היא בוחרת בסיום ראויה, אבל רבים מן האמצעים שבהם היא משתמשת לאורך המחזה אינם ראויים.
תיאור הדמות: בתחילת המחזה נורה נראית כאישה ילדותית. בעלה, טורוואלד, שזה עתה מונה למנהל בנק, קורא לה בכינויי חיבה של חיה קטנה, מעיר לה על בזבוז ועל אכילת עוגיות בסתר, והיא משחקת את התפקיד: מתחנחנת, מבקשת כסף ומשתעשעת עם הילדים. אבל בשיחה עם חברתה הוותיקה קריסטינה לינדה מתברר שיש לה סוד. לפני שנים, כשטורוואלד היה חולה מאוד והרופאים אמרו שעליו לנסוע לדרום, נורה לוותה בסתר סכום גדול מקרוגסטאד כדי לממן את הנסיעה לאיטליה, וזייפה על שטר החוב את חתימת אביה. מאז היא עובדת בסתר בעבודות העתקה וחוסכת מכספי הבית כדי להחזיר את החוב.
מה ראוי בדמותה: ראשית, אהבה והקרבה. נורה הצילה את חיי בעלה, ושמרה על הסוד כדי לא לפגוע בגאוותו. שנית, אומץ ויכולת לשאת אחריות: היא עמדה לבדה בתשלומים במשך שנים. שלישית, והחשוב ביותר, היושר שבסיום. כשקרוגסטאד, שעומד להיות מפוטר מן הבנק, מאיים לחשוף את הזיוף ושולח מכתב, נורה מקווה ל"נס": שטורוואלד ייקח את האשמה עליו. אבל טורוואלד קורא את המכתב, מתפרץ עליה, קורא לה שקרנית וקובע שלא תורשה לחנך את ילדיהם. כשמגיע מכתב שני, ובו שטר החוב מוחזר, הוא מכריז שהוא ניצל ומוחל לה. ברגע הזה נורה מבינה שחייתה כבובה, תחילה בבית אביה ואחר כך בבית בעלה, ושבעלה אהב את הבובה ולא אותה. היא מחליפה את שמלת המסיבה, יושבת מול טורוואלד לשיחה רצינית ראשונה, ומודיעה שהיא עוזבת כדי ללמוד להכיר את עצמה ואת העולם. היא יוצאת וטורקת את הדלת. זו בחירה בכנות ובאחריות לעצמה, גם במחיר כבד, ובזה היא מודל.
דמותה של קריסטינה לינדה מחדדת זאת: בצעירותה נישאה לאיש שלא אהבה כדי לפרנס את אמה ואת אחיה, ובסוף המחזה היא בוחרת מרצונה להתאחד עם קרוגסטאד, בקשר שמבוסס על אמת ולא על מראית עין. קשר כזה הוא בדיוק מה שנורה מבינה שחסר בנישואיה.
מה אינו ראוי: נורה מגיעה לרגע הזה דרך שקרים. הזיוף הוא עבירה, גם אם המניע היה טוב, והיא משקרת לבעלה גם בדברים קטנים. כמו כן, ההחלטה לעזוב את הילדים קשה מאוד מבחינה מוסרית: נורה עצמה מנמקת אותה בכך שאינה מוכנה עדיין לחנך אותם, אך הצופה יכול לשאול אם זו הדרך הנכונה.
לכן, לדעתי, נורה אינה מודל של אדם מושלם, אבל היא מודל של אדם שמתבגר: אישה שמפסיקה לשחק תפקיד שנכפה עליה, ובוחרת לחיות באמת. זה גם מה שהמחזה מבקר: חברה שבה האישה היא בובה, והמוסר הוא בעיקר שמירה על מראית עין.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שלושה חלקים: (1) "תארו" מאבק בין דמויות במחזה מודרני; (2) "הסבירו" מהי הסיבה או מה הן הסיבות למאבק; (3) לקבוע אם המאבק נובע מסיבה אישית־רגשית או מסיבה אידאולוגית־עקרונית, ולנמק. אפשר לקבוע שהוא נובע משתיהן, ובלבד שהקביעה מנומקת ומודגמת.

תשובה מלאה:
במחזה "מותו של סוכן" מאת ארתור מילר המאבק המרכזי הוא בין וילי לומן, סוכן נוסע מזדקן, לבין בנו הבכור ביף.
תיאור המאבק: בתיכון היה ביף כוכב פוטבול, ווילי היה בטוח שעתיד מזהיר מחכה לו. אבל עכשיו ביף בן שלושים וארבע, עובד בעבודות מזדמנות בחוות במערב, וחוזר הביתה בלי מקצוע ובלי כסף. כל פגישה ביניהם הופכת לריב: וילי מאשים את ביף שהוא מבזבז את חייו מתוך רצון להכעיס אותו, וביף כועס על אביו. כשביף מנסה לבקש הלוואה מביל אוליבר, שעבד אצלו בעבר, הוא מבין שאוליבר כלל אינו זוכר אותו, ובדרך החוצה הוא גונב עט מן המשרד. באותו יום וילי מפוטר. בסצנת המסעדה ביף מנסה לספר לאביו את האמת, ווילי מסרב לשמוע. העימות מגיע לשיא בסצנה האחרונה: ביף מניח לפני אביו את צינור הגומי שבו וילי התכוון להתאבד, מאשים אותו שאיש מהם לא אמר את האמת אפילו לרגע, ואומר שהוא אדם רגיל, כמו כולם. אחר כך הוא פורץ בבכי ומבקש מאביו לשחרר אותו מן החלום.
הסיבה האישית־רגשית: בזמן התיכון ביף נכשל במתמטיקה, ונסע לבוסטון כדי לבקש מאביו שיעזור לו. שם הוא מצא את וילי בחדר מלון עם אישה זרה. וילי ניסה להסביר, אבל ביף קרא לו שקרן ומזויף, ומאז אבד אמונו באביו. ביף אף ויתר על השלמת הבחינה ועל הלימודים. המאבק נובע אפוא מבגידה ומאכזבה של בן מאביו, ומן האשמה של וילי, שאינו מסוגל להודות במה שקרה ורוצה נואשות שבנו יאהב אותו.
הסיבה האידאולוגית־עקרונית: וילי מחזיק בחלום האמריקאי בגרסה שלו: אדם מצליח אם הוא אהוב ובעל אישיות מרשימה, ולא בזכות עבודה קשה או יושר. כך הוא חינך את בניו, וכך הוא סלח לביף על גניבות בנעוריו. ביף, בסוף המחזה, מתנגד לערכים האלה. הוא מבין שהחלום שהאב הנחיל לו הוא שקר, ושהוא רוצה לחיות כפי שהוא, אדם רגיל שאוהב עבודה בחוץ. זה ויכוח על השאלה מהי הצלחה ומהם חיים טובים.
שתי הדמויות האחרות במשפחה מבליטות את המאבק. לינדה, האם, תובעת מבניה לכבד את אביהם ולשים לב לסבלו, ואינה מוכנה לראות את האמת על החלום. האפי, האח הצעיר, ממשיך את דרכו של וילי, ובטקס שאחרי מותו הוא מכריז שיישאר בעיר ויוכיח שהחלום של אביו היה טוב. ביף, לעומתו, אומר שאביו לא ידע מי הוא באמת. כך המחזה מציג שתי תשובות לחלום: המשכו העיוור או ויתור עליו לטובת האמת.
לדעתי המאבק נובע משני סוגי הסיבות, אבל שורשו אישי־רגשי: הגילוי בבוסטון שבר את הקשר בין האב לבן. עם זאת, המאבק מתנהל כוויכוח על ערכים, משום שוילי אינו יכול להודות באמת על עצמו בלי לוותר על החלום שלו. דווקא השילוב הזה הוא שהופך את הסוף לטרגי: כשביף בוכה, וילי מבין שבנו אוהב אותו, אבל מסיק מכך מסקנה לפי החלום הישן, ונוסע אל מותו כדי שדמי הביטוח יאפשרו לביף להצליח.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הציגו". יש לבחור סצנה אחת של ניסיון שכנוע, לתאר אותה (מי משכנע את מי ולמה), ולהציג שתי דוגמאות לאמצעי שכנוע מן הרשימה, כל אחת עם הסבר כיצד היא פועלת בסצנה.

תשובה מלאה:
בטרגדיה "מקבת" מאת ויליאם שקספיר בחרתי בסצנה שבסוף המערכה הראשונה. המלך דאנקן מתארח בטירתו של מקבת, ובזמן הסעודה מקבת יוצא לבדו ומתלבט: דאנקן הוא קרובו, מלכו ואורחו, והוא היה מלך טוב. כשליידי מקבת יוצאת אליו, הוא מודיע לה שלא ימשיכו בעניין: המלך כיבד אותו זה עתה, והוא רוצה ליהנות מן הכבוד הזה. ליידי מקבת משכנעת אותו לחזור בו.
אמצעי השכנוע הראשון הוא פנייה לרגש בדרך של השפלה ואתגור הגבריות. ליידי מקבת שואלת אם התקווה שהוא לבש הייתה שיכורה, ואם עכשיו היא מתעוררת חיוורת. היא קוראת לו פחדן, ומשווה אותו לחתול מן המשל, שרוצה את הדג ואינו רוצה להרטיב את רגליו. כשמקבת עונה שהוא מעז כל מה שראוי לגבר, היא עונה שכשהעז לחשוב על המעשה הוא היה גבר, ושאם יעשה אותו, יהיה גבר עוד יותר. לבסוף היא אומרת שהייתה מוכנה לתלוש את התינוק שהיא מניקה משדיה ולנפץ את ראשו, אילו נשבעה כפי שהוא נשבע. האמצעי הזה פוגע בגאוותו של מקבת, הלוחם האמיץ, ומציג את המצפון כחולשה.
אמצעי השכנוע השני הוא פנייה להיגיון, באמצעות תוכנית מעשית. כשמקבת שואל מה יקרה אם ייכשלו, ליידי מקבת מסלקת את הפחד בעזרת פרטים: כשדאנקן יישן, היא תשכר את שני משרתיו ביין עד שזיכרונם יהיה כאד, ואז יוכלו לעשות במלך הישן כרצונם ולהטיל את האשמה על המשרתים. האמצעי הזה עונה על החשש המעשי, אחרי שהאמצעי הראשון שבר את ההתנגדות המוסרית.
השילוב מצליח: מקבת מתפעל מאשתו, אומר שתלד רק בנים, ומודיע שהוא נחוש לבצע את המעשה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שני חלקים: (1) "תארו" את העולם ש"לא טוב בו" ברומאן או בנובלה; (2) "הסבירו" כיצד ההתנגדות לעולם זה והביקורת עליו באים לידי ביטוי ביצירה. כדאי להבחין בין ההתנגדות של הדמויות בתוך העלילה לבין הביקורת של היצירה כולה, כפי שמרמז ציטוט של וולבק על הספרות ככלי התנגדות.

תשובה מלאה:
ברומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול העולם ש"לא טוב בו" הוא אוקיאניה, מדינה טוטליטרית שבה המפלגה, בראשות האח הגדול, שולטת בכל תחום בחיים. וינסטון סמית' חי בלונדון, במנחת אוויר מספר אחת. בכל דירה יש מסך שמשדר ומצלם, ומשטרת המחשבות יכולה לראות כל תנועה וכל הבעת פנים. וינסטון עובד במשרד האמת, ושם הוא משכתב ידיעות בעיתונים ישנים כך שיתאימו לקו המפלגה, ומשליך את המקור לחור הזיכרון. המפלגה מפתחת את השפה החדשה, שמטרתה לצמצם את המילים עד שלא אפשר יהיה לחשוב מחשבה מרדנית. החיים אפורים ומלאים מחסור, המלחמה אינה נגמרת, והרגשות מתועלים לשנאה בשתי דקות השנאה ולהערצת האח הגדול. גם במשפחה אין מקום בטוח: ילדי השכן פרסונס מרגלים אחר מבוגרים, ובתו מלשינה על אביה.
ההתנגדות בתוך העלילה: וינסטון מתחיל במעשה של כתיבה. הוא קונה יומן ישן בחנות במכלול הפרולים, ויושב בפינה שהמסך אינו רואה, וכותב בו. זה מעשה מרד, ובאחד הקטעים הוא כותב שוב ושוב קריאה נגד האח הגדול. כך הכתיבה עצמה היא כלי התנגדות, ממש כדברי וולבק. אחר כך וינסטון מנהל רומן עם ג'וליה, שהוא מרד נגד דיכוי האהבה והמיניות, והם שוכרים חדר מעל חנותו של מר צ'רינגטון. וינסטון מאמין שאובריאן שייך ל"אחווה", המחתרת, ומקבל ממנו את ספרו של גולדשטיין, שמסביר את מנגנוני השלטון.
וינסטון מתנגד גם בחיפוש אחר העבר: הוא קונה בחנותו של צ'רינגטון משקולת נייר מזכוכית ובתוכה אלמוג, שריד יפה וחסר תועלת מעולם שנעלם, ומקשיב לחרוז הישן על פעמוני הכנסיות של לונדון. הוא כותב ביומן שאם יש תקווה, היא בפרולים, ומתבונן באישה פרולית ששרה בחצר בזמן שהיא תולה כביסה. ההתנגדות שלו היא קודם כול ניסיון לשמור על זיכרון ועל אנושיות.
אבל ההתנגדות נכשלת. צ'רינגטון מתגלה כאיש משטרת המחשבות, וינסטון וג'וליה נעצרים, ואובריאן הוא שמענה את וינסטון במשרד האהבה. בחדר 101, מול כלוב החולדות, וינסטון בוגד בג'וליה, ובסוף הרומאן הוא אוהב את האח הגדול.
הביקורת של היצירה כולה: דווקא מפני שהמרד בתוך העלילה נכשל, הרומאן עצמו הוא ההתנגדות. אורוול כתב אותו אחרי מלחמת העולם השנייה, לנוכח המשטרים הטוטליטריים של זמנו, והוא מציג לקורא מה יקרה אם ייתן לשלטון לשלוט בשפה, בזיכרון ובאמת. הסוף הקודר אינו ייאוש אלא אזהרה. הרומאן מראה שהאמת הפשוטה, כמו העובדה ששתיים ועוד שתיים הן ארבע, וזיכרון העבר, הם הנכסים האחרונים של האדם החופשי, וקורא לשמור עליהם.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו והדגימו". יש לבחור דמות מרכזית (או דמויות) ביצירה, ולהסביר כיצד קשרי משפחה, או היעדרם, משפיעים על עולמה: על אופייה, על רגשותיה, על בחירותיה ועל גורלה. ההסבר צריך להיות מודגם באירועים מן היצירה.

תשובה מלאה:
ברומאן "ג'יין אייר" מאת שרלוט ברונטה הגיבורה, ג'יין, היא יתומה. היעדר המשפחה, ובהמשך מציאת משפחה, מעצבים את עולמה לאורך כל הרומאן.
בילדותה ג'יין גדלה בבית דודתה, גברת ריד, שקיבלה אותה רק משום שהבטיחה לבעלה לפני מותו. בבית הזה ג'יין זרה: בן הדודה ג'ון ריד מכה אותה ומשפיל אותה, וכשהיא מתגוננת היא נענשת ונכלאת בחדר האדום, החדר שבו מת דודה, שם היא מתעלפת מפחד. היעדר משפחה אוהבת יוצר בה תחושת זרות ובדידות, אבל גם רגש עז של צדק: לפני שהיא נשלחת לבית הספר היא מטיחה בגברת ריד שהיא אינה אוהבת אותה, ומרגישה לראשונה חופש.
בבית הספר לואוד ג'יין מוצאת משהו כמו משפחה. חברתה הלן ברנס מלמדת אותה סבלנות ומחילה, והמנהלת מיס טמפל מתייחסת אליה בחום ובצדק. מות הלן ממחלה הוא אבדן קשה. ג'יין לומדת שם שליטה עצמית, ונעשית מורה.
כאומנת באחוזת ת'ורנפילד ג'יין עדיין לבדה בעולם, בלי משפחה ובלי כסף, ותלויה לגמרי במעסיק. היא מתאהבת במר רוצ'סטר, ומודיעה לו שאף שהיא ענייה וקטנה, יש לה נשמה ולב כמו לו. ביום החתונה מתגלה שלרוצ'סטר יש אישה חיה, ברטה מייסון, הכלואה בעליית הגג. ג'יין עוזבת אותו אף שהיא אוהבת אותו, כי אינה מוכנה לחיות כפילגש. האישה שאין לה משפחה שתגן עליה מגינה על עצמה בכבודה.
אחרי ימים של רעב ונדודים ג'יין נקלטת בבית משפחת ריברס: סנט ג'ון ואחיותיו דיאנה ומרי. בהמשך מתברר שהם בני דודיה, ושדודה ג'ון אייר הוריש לה הון. ג'יין מחלקת את הירושה שווה בשווה בינה לבין בני דודיה, כי משפחה חשובה לה יותר מכסף. כשסנט ג'ון מבקש שתינשא לו ותצטרף אליו לשליחות בהודו, בלי אהבה, היא מסרבת לנישואים.
קשרי המשפחה משפיעים עליה גם כשהיא כבר בוגרת. כשגברת ריד גוססת (עוד בתקופת ת'ורנפילד), ג'יין חוזרת לבית ילדותה, ושם הדודה מתוודה שלפני שנים כתב אליה ג'ון אייר, דודה של ג'יין, שרצה לאמץ את ג'יין ולהוריש לה, והיא ענתה לו שג'יין מתה. ג'יין סולחת לה, אף שהדודה אינה מוכנה להתפייס. כאן נראה כמה התבגרה: הילדה שהתקוממה הפכה לאישה שמסוגלת לסלוח, בלי לוותר על האמת.
בסוף ג'יין חוזרת לרוצ'סטר, ומוצאת אותו עיוור ופגוע אחרי שהבית נשרף וברטה מתה. עכשיו, כשיש לה משפחה, כסף ועצמאות, היא בוחרת בו כשווה, ונישאת לו.
כך היעדר המשפחה הופך את ג'יין לאישה עצמאית, גאה ושואפת לצדק, אבל גם צמאה לאהבה, ומציאת המשפחה מאפשרת לה לבסוף לבחור באהבה מתוך חירות ולא מתוך תלות.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שני חלקים: (1) "על פי קטע זה": לזהות את מאפייני השלטון והחברה שעולים מן הקטע ולבסס אותם על לשונו; (2) להסביר ולהדגים כיצד המאפיינים האלה באים לידי ביטוי ברומאן כולו, באירועים ובדמויות.

תשובה מלאה:
הקטע לקוח מתיאור שתי דקות השנאה ברומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול. עולים ממנו כמה מאפיינים של השלטון והחברה.
המאפיין הראשון: השלטון מארגן את רגשות ההמון. שתי דקות השנאה הן טקס יומי שבו האנשים צועקים נגד אויב המדינה, והשירה הקצובה "אח ג־דול... אח ג־דול!" היא פולחן אישיות לשליט. המילה "טירוף" מראה שהרגש אינו של היחיד, אלא נכפה עליו מבחוץ ומציף את כולם.
המאפיין השני: הפרט מתבטל בהמון. הצירוף "הטירוף הכללי" והתיאור של השירה כ"תת־אנושית" מראים שהטקס הופך בני אדם לעדר, ומוחק את האנושיות שלהם.
המאפיין השלישי: הקונפורמיות נכפית. המשפט "לא הייתה כל אפשרות לנהוג אחרת" מראה שאין מקום לסירוב: מי שאינו משתתף מסגיר את עצמו.
ברומאן המאפיינים האלה מופיעים לאורך כל העלילה. בשתי דקות השנאה, מול המסך, מופיעות פניו של גולדשטיין, אויב העם, ואנשים קופצים וצורחים; הנערה הכהה, ג'וליה, אף זורקת על המסך מילון של השפה החדשה. בשבוע השנאה האויב של אוקיאניה מתחלף באמצע נאום, והנואם ממשיך בלי לעצור, והקהל מאמין כאילו כך היה תמיד. כך השלטון שולט גם במושא השנאה.
הקונפורמיות נאכפת בעזרת מעקב: בכל דירה ובכל משרד יש מסך שמשדר וקולט, ומשטרת המחשבות יכולה לזהות אפילו הבעת פנים לא מתאימה. החברה עצמה משתתפת במעקב: ילדי השכן פרסונס, חברי תנועת המרגלים, חושדים במבוגרים, ובסוף בתו של פרסונס מלשינה עליו. גם הרגשות הפרטיים נשלטים: המפלגה מדכאת את האהבה והמיניות ומתעלת את האנרגיה לשנאה ולהערצה, והשפה החדשה ושכתוב העבר במשרד האמת שולטים במחשבה ובזיכרון.
הקטע הקצר מרכז, אם כן, את אופי המשטר כולו: שלטון שאינו מסתפק בציות חיצוני, אלא שולט ברגשות של ההמון ומוחק את הפרט.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) לזהות מיהי "ישנה בחיק ילדות", כלומר מי הנמענת ומה מאפיין אותה; (2) לפרט מה הדובר מצווה עליה. "הסבירו והדגימו": כל טענה בציטוט ובמספר בית. סעיף של 8 נקודות.

תשובה מלאה:
ה"ישנה בחיק ילדות" היא נפשו של הדובר, נשמתו. הדובר פונה אליה בלשון נקבה ("לְמָתַי תִּשְׁכְּבִי!", "קוּמִי צְאִי"), ובסוף השיר הוא קורא לה להצטרף "בְּסוֹד / נְשָׁמוֹת" (בית 5), כלומר לחבורת הנשמות. השיר הוא שיר קודש מסוג רשות לנשמת: פיוט שבו המשורר פונה לנשמתו לפני התפילה "נשמת כל חי".
הכינוי "יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת" (בית 1) הוא מטפורה: הילדות מדומה לחיק של אם, והנפש לתינוקת שנרדמה בו. הנפש שקועה בהבלי הנעורים ובהנאות העולם הזה, ואינה מוכנה להתבגר, אף שהזמן כבר עבר: "דְּעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְּעֹרֶת נִנְעֲרוּ!" (בית 1).
הדובר מצווה עליה שלושה דברים, בסדר עולה. ראשית, להתעורר ולקום: "לְמָתַי תִּשְׁכְּבִי!" (בית 1), ו"קוּמִי צְאִי, / רְאִי מַלְאֲכֵי שֵׂיבָה בְּמוּסָר שִׁחֲרוּ" (בית 2): השערות הלבנות הן "מלאכים" שבאים להזהיר אותה שהזקנה קרבה. שנית, להתנער מן העולם הזה ולהשתחרר ממנו: "וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְּמָן" (בית 3), ו"דְּאִי כַדְּרוֹר לִמְצֹא דְרוֹר מִמַּעֲלֵךְ / וּמִתּוֹלְדוֹת יָמִים כְּיַמִּים יִסְעֲרוּ" (בית 4), כלומר לעוף לחירות מן החטאים ומקורות הזמן, הסוערים כמו ימים. שלישית, לרדוף אחרי האל: "הֲיִי אַחֲרֵי מַלְכֵּךְ מְרַדֶּפֶת" (בית 5), יחד עם הנשמות "אֲשֶׁר אֶל טוּב ה' נָהֲרוּ!".
כך הציווי הוא מעבר מן התרדמה של הנעורים אל חיים של עבודת האל. אף שהטון נוזף, הדובר מאמין שהנפש מסוגלת להתעורר, ומצייר לה יעד מושך, ולכן זו תוכחה של אהבה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) מה הדובר מבקש, וממי; (2) כיצד הוא מנמק את בקשתו, כלומר באילו טיעונים הוא משכנע את הנמענת. "הסבירו והדגימו": כל טענה בציטוט ובמספר בית. סעיף של 8 נקודות.

תשובה מלאה:
הדובר פונה אל נשמתו: הוא מכנה אותה "יְחִידָה הַחֲכָמָה" (בית 1), כינוי לנשמה, ובבית 6 קורא לה במפורש "נַפְשִׁי". בקשתו היא שתקדיש את חייה לאל. בבית 1 היא נדרשת להשתחוות ולמהר לעבוד אותו ביראה: "שְׁחִי לָאֵל... וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה". בבית 2 היא נדרשת לפנות אל עולמה הרוחני בכל זמנה, "לְעוֹלָמֵךְ פְּנִי לֵילֵךְ וְיוֹמֵךְ", ולחדול מרדיפת העולם החומרי: "וְלָמָּה תִרְדְּפִי הֶבֶל וְלָמָּה?". בבתים 6–7 הבקשה עוברת מיראה לשבח: "זְמִירוֹת קַדְּמִי, נַפְשִׁי, לְצוּרֵךְ", ו"קְרָבַי, בָּרֲכוּ תָמִיד לְצוּרְכֶם".
הנימוק העיקרי הוא הדמיון בין הנשמה לאל, ששלושת בתי האמצע בנויים עליו. הנשמה חיה ונסתרת כמו האל: "מְשׁוּלָה אַתְּ בְּחַיּוּתֵךְ לְאֵל חַי, / אֲשֶׁר נֶעְלָם כְּמוֹ אַתְּ נַעֲלָמָה" (בית 3). היא טהורה כמו יוצרה: "הֲלֹא אִם יוֹצְרֵךְ טָהוֹר וְנָקִי — / דְּעִי כִּי כֵן טְהוֹרָה אַתְּ וְתַמָּה" (בית 4). והיא נושאת את הגוף כמו שהאל החזק נושא את השמים: "חֲסִין יִשָּׂא שְׁחָקִים עַל זְרוֹעוֹ — / כְּמוֹ תִשְׂאִי גְּוִיָּה נֶאֱלָמָה" (בית 5). מכאן המסקנה: מי שמקורה אלוהי, מקומה בעבודת האל ולא ברדיפת "הֶבֶל". גם הכינוי "הַחֲכָמָה" הוא נימוק: נשמה חכמה מבינה זאת.
נימוק נוסף הוא הכרת תודה: האל "לֹא שָׂם דְּמוּתֵךְ בָּאֲדָמָה" (בית 6). הגוף נקבר באדמה, אבל הנשמה ניצלה מן המוות וזכתה לחיי נצח, ולכן עליה לזמר לבוראה. לבסוף, "אֲשֶׁר לִשְׁמוֹ תְּהַלֵּל כֹּל נְשָׁמָה!" (בית 7): כל הנשמות מהללות את האל, והנשמה מתבקשת להצטרף אליהן.
כך הבקשה מנומקת במהותה של הנשמה עצמה: היא דומה לאל ונצחית כמוהו, ולכן ייעודה לעבוד אותו ולהללו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"הסבירו": לזהות מהי המחאה בשיר (נגד מי ונגד מה), ולהראות כיצד המתח בין דיבור לשתיקה בונה אותה: מי מדבר ומי שותק, מה הדוברת דורשת, ומה אמור להישמע כשיהיה שקט. כל טענה צריכה להיות מבוססת בציטוט מן השיר ובהפניה לבית.

תשובה מלאה:
השיר "תְּנוּ לִי יוֹם אֶחָד" מאת תהילה חכימי הוא שיר מחאה. הדוברת מוחה נגד עולם שבו קול אחד ממלא את כל המרחב ומשתיק אותה: קולם של "אַתֶּם", בלשון זכר רבים, ושל מוקדי הכוח, השלטון והצבא. המחאה בנויה כולה על המתח בין דיבור לשתיקה.
המתח מופיע כבר בשורות הפותחות: "אֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּתְּנוּ לִי לְהַשְׁלִים מִשְׁפָּט / אַל תַּסְבִּירוּ לִי שׁוּם דָּבָר" (בית 1). הדוברת מתארת מצב שבו קוטעים אותה ומסבירים לה, כלומר הדיבור של האחרים הוא שמשתיק אותה. לכן היא דורשת מהם את ההפך: "אֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּשְׁתְּקוּ / יוֹם אֶחָד שָׁלֵם / אַל תְּדַבְּרוּ עַל כְּלוּם". החזרה על "אֲנִי רוֹצָה" ועל "אַל" יוצרת רצף של דרישות, והמטפורה "צְאוּ לְתַעֲנִית שֶׁל מִלִּים" לוקחת מושג דתי, צום, ומחילה אותו על הדיבור: המילים הן מה שהם צורכים בלי הפסקה, ומהן עליהם להינזר. הדרישה מגיעה אל מוקדי הכוח: "דְּמָמָה תִּשְׂתָרֵר בְּמִסְדְּרוֹנוֹת הַמֶּמְשָׁלָה", וגם צמרת הצבא "תִּשְׁקֹט גַּם הִיא". המחאה מופנית אפוא נגד השיח של השלטון והצבא, שמשתלט על החיים.
באמצע השיר עומד בית של שורה אחת: "עָלִים יְרַשְׁרְשׁוּ מִחוּץ לַחַלּוֹנוֹת" (בית 2). זה מה שנשמע כשהדיבור נפסק: קול שקט של טבע. הבית הקצר, המוקף רווח לבן, ממחיש את השקט עצמו על הדף.
בבית 3 הדוברת מפרטת את הרעש שהשתיקה תבטל. היא מבקשת "יוֹם אֶחָד שֶׁל שֶׁקֶט יַחֲסִי / בַּגְּבוּלוֹת וּבְתַחֲנוֹת הָאוֹטוֹבּוּסִים". "שקט יחסי" הוא צירוף מן החדשות, והמקומות הם מקומות של מלחמה ושל פיגועים. השורות "בְּלִי שְׁרִיקוֹת בַּדֶּרֶךְ לַיָּם / בְּלִי קְרִיאוֹת מִבַּעַד חַלּוֹנוֹת הַמְּכוֹנִיּוֹת" מתארות קולות שמטרידים נשים במרחב הציבורי. כך הדיבור הגברי והאלים מוצג כרעש שמאיים על הדוברת.
ואז בא ההיפוך: כשהם ישתקו, "סְבִיב שֻׁלְחָנוֹת, בַּמִּטְבָּחִים, אִמָּהוֹת יְדַבְּרוּ / פּוֹלִיטִיקָה", ו"בָּנוֹת יִצְחֲקוּ מִבְּדִיחוֹת אַחְיוֹתֵיהֶן". המטבח, המקום המסורתי של הנשים, נעשה מקום של דיון פוליטי, והמילה "פּוֹלִיטִיקָה" עומדת בשורה לבדה. השתיקה של "אַתֶּם" היא התנאי לדיבור של האמהות והבנות: המושתקות יקבלו את הקול.
גם מהלך הדרישה בונה את המחאה. הדוברת עוברת מ"אֲנִי רוֹצָה" (בית 1) אל "אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת" (בית 3), כאילו היא מסתפקת בשקט "יחסי" בלבד, אבל השורה האחרונה, "אַתֶּם תִּשְׁתְּקוּ.", כבר אינה משאלה אלא קביעה בזמן עתיד, והיא נחתמת בנקודה, היחידה בשיר. אפשר לראות בשיר כולו את המשפט שהדוברת ביקשה להשלים: היא מדברת עד הסוף, ואיש אינו קוטע אותה.
לכן המתח בין דיבור לשתיקה הוא המחאה עצמה: הדוברת דורשת את שתיקתם של החזקים, כדי שקולן של הנשים, וקולו של השקט, יישמעו.

למה זו תשובה מלאה: