בגרות בספרות 8281 - חורף 2023

מה השאלה מבקשת:
שלוש פעולות: "תארו" את המציאות היום־יומית בסיפור, "ציינו" מהו האירוע החריג שהתרחש בה, ו"הסבירו" את התרומה של האירוע לבניית משמעות הסיפור. הרכיב הספרותי: הניגוד בין שגרה לאירוע חריג, ותפקידו של האירוע במבנה הסיפור ובמשמעותו.

תשובה מלאה:
בסיפור "האדרת" מאת ניקולאי גוגול, שגרה אפורה ומצומצמת מופרת באירוע אחד, ודווקא האירוע הזה חושף את משמעות הסיפור.
המציאות היום־יומית: אקאקי אקאקייביץ' בשמצ'קין הוא פקיד זוטר באחד המשרדים הממשלתיים בפטרבורג. עבודתו היא העתקת מסמכים, והוא אוהב אותה עד כדי כך שהוא מעתיק גם בביתו בערבים. הוא חי לבד, אוכל בחיפזון, אינו הולך לבילויים, ואינו שם לב למה שקורה ברחוב. הפקידים הצעירים לועגים לו ומפזרים על ראשו פיסות נייר, והוא מבקש רק שיניחו לו. כך נבנית דמות של "אדם קטן", שחייו מסתכמים בשגרה של עבודה ושתיקה.
האירוע החריג: האדרת הישנה של אקאקי, שהפקידים מכנים אותה בלעג חלוק, נשחקת ונקרעת. החייט פטרוביץ' קובע שאי אפשר עוד לתקן אותה, ושיש לתפור אדרת חדשה. אקאקי מוותר על התה בערבים ועל הנר, הולך בזהירות כדי לא לשחוק את סוליות נעליו, ואחרי חודשים של חיסכון הוא לובש אדרת חדשה. לראשונה המשרד כולו מתעניין בו, ונערכת מסיבה לכבוד האדרת. אבל בדרכו הביתה מן המסיבה, בכיכר רחבה וחשוכה, שודדים מפשיטים ממנו את האדרת.
התרומה למשמעות הסיפור: האירוע החריג מאיר את חייו של אקאקי באור חדש. ראשית, הוא מראה עד כמה חייו ריקים: אדרת אחת הופכת למטרת חייו, כמעט ל"בת זוג". שנית, האובדן חושף את יחס החברה והשלטון אל האדם הקטן: המשטרה אינה עוזרת לו, וכשהוא פונה לאישיות החשובה, זו צועקת עליו ומשפילה אותו כדי להפגין את מעמדה. אקאקי יוצא מן הפגישה מבוהל, חולה בקדחת ומת, והעולם ממשיך כאילו לא היה. כך האירוע החריג הופך את הסיפור מתיאור משעשע של פקיד מוזר לביקורת חברתית חריפה על עולם ביורוקרטי אטום ונטול חמלה. גם הסיום הפנטסטי, שבו רוח רפאים גוזלת אדרות ברחובות פטרבורג, ולבסוף גם את האדרת של האישיות החשובה, נובע מן האירוע החריג: הצדק שלא ניתן לאקאקי בחייו מתממש רק אחרי מותו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
ארבעה רכיבים: לבחור סיפור שיש בו פגיעה בכבוד האדם; להסביר "כיצד הפגיעה באה לידי ביטוי"; "לתאר" את ההתמודדות של הדמות שנפגעה; ולהכריע "האם נפסקה הפגיעה" ולנמק ("הסבירו את דבריכם").

תשובה מלאה:
בסיפור "גימפל תם" מאת יצחק בשביס־זינגר, הדמות הראשית נפגעת בכבודה לאורך כל חייה.
כיצד הפגיעה באה לידי ביטוי: גימפל, אופה בעיירה פרמפול, מספר שכינו אותו בכינויי גנאי רבים: שוטה, טיפש, תם. אנשי העיירה ממציאים לו שקרים כדי לצחוק עליו: מספרים לו שהוריו המתים קמו מקבריהם ומחכים לו, והוא רץ לראות, וכולם צוחקים. הפגיעה מגיעה לשיאה כשמשיאים לו את אלקה, אישה שיש לה ילד מחוץ לנישואים, ואומרים לו שהיא בתולה. ארבעה חודשים אחרי החתונה היא יולדת, והיא טוענת שהילד שלו. לאורך כל שנות הנישואים היא בוגדת בו, ופעם הוא אף מוצא גבר במיטתה. העיירה כולה יודעת, והכבוד של גימפל נרמס פעם אחר פעם, בבית וברחוב.
ההתמודדות של גימפל: גימפל אינו טיפש. הוא מבין שמרמים אותו, אבל בוחר להאמין. הוא מנמק זאת בכך שהכול אפשרי, ושמי שאינו מאמין היום לאשתו, מחר לא יאמין גם באלוהים. כשהרב מורה לו להיפרד ממנה, הוא מתגעגע לאלקה ולילדים, ומחליט להאמין לה; אחרי זמן רב הוא מורשה לחזור אליה. הוא ממשיך לאפות, להביא לאלקה מן המאפייה ולגדל את הילדים כילדיו. התמודדותו היא בחירה מוסרית: להעדיף אמון וסליחה על פני כעס ונקמה.
האם נפסקה הפגיעה: בעולם עצמו הפגיעה אינה נפסקת. לפני מותה מתוודה אלקה שאף אחד מן הילדים אינו של גימפל, וזו הפגיעה הקשה מכולן. אחר כך גימפל מתפתה לנקום בכל העיירה ומטמא את הבצק, אבל אלקה נגלית אליו בחלום ומזהירה אותו. הוא קובר את הלחם, עוזב את פרמפול ונודד בעולם ומספר סיפורים. הפגיעה נפסקת רק משום שהוא עוזב את המקום שבו פגעו בו, ומשום שהוא מגיע לתובנה שהעולם כולו מדומה, ושהעיקר הוא מה שאדם בוחר להיות. לכן, לדעתי, הפגיעה לא נפסקה, אבל היא כבר אינה שולטת בו: גימפל שומר על כבודו הפנימי בכך שלא נעשה רמאי כמו מי שפגעו בו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"תארו" כיצד בא לידי ביטוי בסיפור המתח בין שני כוחות: הסתרת האמת והכחשתה מול גילוי האמת וחשיפתה, ו"הסבירו" את תרומת המתח הזה לבניית משמעות הסיפור. יש להציג את שני הצדדים, עם פרטים מן הסיפור, ולקשור אותם למשמעות.

תשובה מלאה:
בסיפור "צלליות" מאת אמיר גוטפרוינד, המתח בין הסתרה לחשיפה הוא הציר שעליו בנויה העלילה, והוא מתגלם בדמותו של דוד נתן, אמן הצלליות.
הסתרה והכחשה: המשפחה המורחבת שבמרכז הסיפור מקפידה על חזות של קהילה מלוכדת: נפגשים בשבעה, בברית, בליל הסדר, ו"מי שלא בא, ריכלו עליו". בהתחלה דוד נתן משעשע אותם בצלליות תמימות: אריה, קוף, אליגטור, קטר. אבל כשמופעיו הופכים לרגעים מן ההיסטוריה (הצנחנים מול הכותל, מבצע אנטבה, ביקור סאדאת), משתיקים אותו: בשבעה של סבא מנדל מישהו אומר "לא עכשיו, לא מתאים", ובברית של אורן דוד מנחם קובע "דברים של גויים. לא מתאים." כשנתן מתמוטט ומאושפז, ההכחשה מגיעה גם אליו עצמו: דוד מנחם אומר שנתן "הוא לא בדיוק משפחה", ומספר שצורף אליהם מרחמים אחרי המלחמה, בפולין. כשהמספר־הילד מעיר, כועסים עליו: "מה אתה מתערב?"
גילוי וחשיפה: בארוחה אצל דודה פרלה מבקשים מנתן מופע, והוא מקיים מופע של אמת. הוא סופר באצבעות ומצטט את הנביא עמוס: "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו", ואז מטיל צלליות שחושפות את סודות המשפחה: דוד יצחק, שלדבריו פגע בילדים במשך שנים, ושגליה ועמי סובלים מכך עד היום; חצי כיכר לחם שהוצעה לפרלה בגטו, באקציה, אם תגיד איפה מתחבאים האחרים; ודני, שאשתו שמה לו גבס על הרגל יום לפני מלחמת ששת הימים כדי שלא ילך, ואחר כך קיבל תעודה על "התרומה שלו בעורף". הצלליות, שהיו משחק של אור וצל, הופכות לחשיפת הצד האפל של המשפחה.
התגובה, ומה שנשאר: המשפחה חוזרת מיד להכחשה, בכוח: דני מתנפל על נתן, עוטפים אותו בסדין הלבן כדי להשתיק אותו ומזעיקים את מגן דוד אדום. לילד אומרים "די, מספיק, סתם מסכן דוד נתן, השתגע", ופרלה נאנחת: "עכשיו גם אתה מתחיל?" אבל האמת כבר אינה ניתנת להסתרה. בליל הסדר בבית של דני רואה המספר את הצללים על הקיר: צלו של דני "נראה כמו שק שיושב לו על הכתפיים", לדוד יצחק, שמסתיר את עיניו, "כמעט לא היה צל", וצלה של גליה "מתנדנד יותר ממנה". הצללים מגלים מה שהאנשים מכחישים.
התרומה למשמעות: המתח מראה שאמת מודחקת אינה נעלמת; היא חוזרת בצורה של צל. הסיפור מבקר את השתיקה של הדור, שמגינה על תדמית של משפחה וקורבנות, ומשתיקה את מי שמעז לדבר ומכנה אותו משוגע. הוא גם מציג את האמנות כדרך לומר את מה שאסור לומר. לכן הסיום חשוב: הילד מגיע בסתר לבית החולים, נתן אומר לו "כולנו היינו ילדים פעם" ובוכה, ומלמד אותו לעשות צלליות. הסיפור מסתיים בהודעה "אני עומד לערוך מופע של צלליות": הדור הבא יורש את האמנות ואת התפקיד לחשוף את האמת.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"מהו לדעתכם" – לבחור אירוע אחד ולנמק שהוא המרכזי; "תארו" את האירוע; "הסבירו מדוע הוא דרמטי", על פי ההגדרה שבשאלה: רב רושם, מפתיע, מזעזע, מעורר מתח.

תשובה מלאה:
במחזה "מקבת" מאת ויליאם שקספיר, האירוע הדרמטי המרכזי הוא לדעתי רצח המלך דאנקן בידי מקבת.
תיאור האירוע: מקבת, מצביא סקוטי נאמן, חוזר מן הקרב ופוגש שלוש מכשפות, שמנבאות לו שיהיה תאן של קאודור ואחר כך מלך. כשהנבואה הראשונה מתגשמת מיד, השאיפה לשלטון מתעוררת בו. הוא כותב לאשתו, וליידי מקבת מחליטה שהמלך דאנקן, שבא להתארח בטירתם, לא יצא ממנה חי. מקבת מהסס: דאנקן הוא קרובו, מלכו ואורחו, ומלך טוב. ליידי מקבת לועגת לפחדנותו ומציגה לו תוכנית: לשכר את משרתי המלך ביין, לרצוח את דאנקן בפגיונותיהם ולהטיל עליהם את האשמה. בלילה רואה מקבת פגיון מרחף באוויר ומוביל אותו אל חדר המלך. הרצח עצמו אינו מוצג על הבמה: מקבת חוזר כשבידיו הפגיונות המגואלים בדם, נסער, ומספר שנדמה לו ששמע קול שאמר שמקבת רצח את השינה. הוא מסרב לחזור לחדר, וליידי מקבת חוזרת בעצמה, מניחה את הפגיונות ליד המשרתים ומכתימה אותם בדם. אז נשמעות דפיקות בשער הטירה. בבוקר מקדאף מגלה את גופת המלך, מקבת הורג את המשרתים "בזעם", ובני המלך בורחים.
מדוע האירוע דרמטי:
ראשית, הוא מזעזע: נרצח מלך, בשנתו, בידי אדם שהוא קרובו ומארחו, והיה חייב להגן עליו. זהו פשע נגד הסדר הטבעי והמוסרי כולו, וסביבו מתוארים אותות מבהילים בטבע.
שנית, הוא מפתיע: מקבת שהוצג בתחילת המחזה כגיבור נאמן ואמיץ הופך לרוצח, והאישה, שהיינו מצפים שתהיה רכה, היא הכוח הדוחף.
שלישית, הוא מעורר מתח: הצופים יודעים מה עומד לקרות, ועוקבים אחרי ההיסוס, חזון הפגיון והפחד. הדפיקות החוזרות בשער אחרי הרצח מגבירות את המתח: האם יתגלה הדבר?

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
לבחור שתי דמויות במחזה אחד, ולכל אחת: "תארו" את הסבל, "הסבירו" מה גרם לו, ו"כיצד" הדמות מתמודדת איתו. שלושה רכיבים לכל דמות.

תשובה מלאה:
במחזה "המלך ליר" מאת ויליאם שקספיר שתי עלילות מקבילות של אבות סובלים: ליר וגלוסטר.
ליר – הסבל: ליר הזקן מחליט לחלק את ממלכתו בין שלוש בנותיו, ומבקש מכל אחת לומר כמה היא אוהבת אותו. גונריל וריגן מחניפות, וקורדליה, הצעירה והכנה, אומרת שהיא אוהבת אותו כפי שבת צריכה לאהוב, לא יותר. ליר מנשל אותה ומגרש אותה, וגם את קנט, שמגן עליה. הסבל מגיע במהרה: הבנות הבכירות מצמצמות את פמלייתו ומשפילות אותו, עד שהוא יוצא בלילה אל הסערה, ללא מחסה, ומאבד את שפיותו.
מה גרם לסבל: טעותו של ליר עצמו – הוא שפט אהבה לפי מילים, ולא ראה מי באמת אוהבת אותו; ועמה אכזריותן של גונריל וריגן.
ההתמודדות: בהתחלה ליר מגיב בזעם, מקלל את בנותיו וזועק אל השמיים. אבל בסערה מתחילה תובנה: הוא חושב לראשונה על העניים חסרי הבית, שלא דאג להם כשהיה מלך, ומבין שהאדם הוא יצור עלוב וחשוף. כשהוא פוגש שוב את קורדליה הוא מבקש את סליחתה בענווה. אבל הפיוס קצר: קורדליה נתלית בכלא, וליר נכנס כשהיא בזרועותיו, ומת מצער.
גלוסטר – הסבל: גלוסטר, אציל נאמן לליר, מאמין למכתב מזויף של בנו הלא־חוקי אדמונד, שלפיו בנו החוקי אדגר זומם נגדו. הוא רודף את אדגר עד שזה נמלט ומתחפש לקבצן מטורף. כשגלוסטר עוזר לליר בסתר, אדמונד מסגיר אותו, והדוכס קורנוול עוקר את עיניו. ריגן מגלה לו שאדמונד הוא שהסגיר אותו.
מה גרם לסבל: גם גלוסטר, כמו ליר, לא ראה את האמת: האמין לבן הבוגד ודחה את הנאמן. עקירת עיניו היא העונש על נאמנותו למלך.
ההתמודדות: גלוסטר העיוור מבין רק עכשיו שאדגר חף מפשע, ומתייאש. הוא מבקש מן "הקבצן" (אדגר המחופש) להוביל אותו אל צוק בדובר כדי למות. אדגר מוליך אותו שולל, וגלוסטר "קופץ" ונופל על הקרקע; אדגר משכנע אותו שניצל בנס, וגלוסטר מקבל על עצמו לשאת את סבלו. בסוף, כשאדגר מגלה לו את זהותו, לבו של גלוסטר נשבר בין שמחה לצער, והוא מת.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"תארו" את סיום המחזה: מה קורה בסצנה האחרונה, בסדר האירועים, ומי משתתף בה.

תשובה מלאה:
סיום "בית בובות" מאת הנריק איבסן מתרחש בלילה, אחרי נשף התחפושות. הלמר קורא את מכתבו של קרוגסטד ומגלה את הסוד: לפני שנים לקחה נורה הלוואה כדי לממן את הנסיעה לאיטליה שהצילה את חייו, וזייפה את חתימת אביה. הוא מתפרץ עליה, קורא לה שקרנית ופושעת, וקובע שלא תחנך עוד את ילדיהם. מיד מגיע מכתב שני: קרוגסטד מחזיר את שטר החוב. הלמר קורא "אני ניצלתי!", שורף את המסמכים ו"סולח" לנורה.
נורה מחליפה את בגדי הנשף בבגדים רגילים ומושיבה אותו לשיחה הרצינית הראשונה, לדבריה, בשמונה שנות נישואיהם. היא אומרת שהייתה "בובה" אצל אביה ואצלו, מחזירה לו את הטבעת ואת המפתחות, ועוזבת את הבית ואת הילדים. הלמר נשאר לבד, נאחז בתקווה ל"נס שבנסים", והמחזה מסתיים בטריקת הדלת.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"תארו" את עולמה הנפשי של דמות מרכזית (רגשות, שאיפות, פחדים, השקפת עולם), ו"הסבירו כיצד" הוא נחשף לאורך היצירה, באמצעים שהשאלה מציעה: התנהגות, יחסים עם אחרים, מחשבות, שאיפות, השקפת עולם. יש להראות התפתחות לאורך העלילה, ולא תמונה אחת.

תשובה מלאה:
ברומאן "גטסבי הגדול" מאת פ' סקוט פיצג'רלד, עולמו הנפשי של ג'יי גטסבי בנוי סביב חלום אחד: להחזיר לעצמו את דייזי ביוקנן, את אהבתו מימי הצבא, ובאמצעותה לתקן את העבר ולהגיע לעולם של עושר ויופי. זה עולם של תקווה רומנטית עצומה, של דמיון עצמי, ושל בדידות. מה שמיוחד הוא שעולם זה נחשף בהדרגה, דרך עיניו של ניק קאראוויי, המספר.
התנהגות: בתחילת הרומאן גטסבי הוא דמות מסתורית. הוא עורך מסיבות ענק בביתו בווסט אג, ומאות אורחים שאינם מכירים אותו מפיצים עליו שמועות. אבל הוא עצמו עומד מן הצד ואינו נהנה. ניק רואה אותו בלילה מושיט את ידיו אל אור ירוק בקצה המזח שמעבר למפרץ – האור של בית דייזי. מאוחר יותר מתברר שכל המסיבות נועדו בתקווה שדייזי תגיע אליהן. כך ההתנהגות חושפת שאיפה אחת ובודדה מאחורי הראוותנות.
יחסים עם דמויות אחרות: גטסבי מבקש, בתיווכה של ג'ורדן בייקר, שניק, קרוב משפחתה של דייזי, יזמין אותה לתה בביתו. בפגישה הוא נבוך כמו נער, ואחר כך מראה לה את ביתו ומשליך לפניה את חולצותיו היקרות, והיא בוכה עליהן. יחסיו עם דייזי חושפים שהוא אוהב בעיקר את החלום שבנה עליה. כשניק אומר לו שאי אפשר לחזור על העבר, גטסבי עונה בתמיהה שבוודאי אפשר. בעימות במלון פלאזה הוא דורש שדייזי תאמר לטום שמעולם לא אהבה אותו – הוא אינו מסוגל לקבל שגם לה יש עבר.
עבר ושאיפות: לאט לאט מתגלה העבר: גטסבי נולד בשם ג'יימס גאץ, בן לאיכרים עניים, ובצעירותו המציא לעצמו זהות חדשה, ואת עושרו צבר בעסקים מפוקפקים. הוא מוכן לשקר על עברו כי הוא מאמין בכוחו של אדם להמציא את עצמו – זו השקפת העולם של "החלום האמריקאי".
הסוף: דייזי, כשהיא נוהגת במכוניתו, דורסת למוות את מירטל, וגטסבי מוכן לקחת את האשמה. כל הלילה הוא שומר מחוץ לביתה, וביום שאחרי הוא מחכה לטלפון ממנה. ג'ורג' וילסון, בעלה של מירטל, יורה בו בבריכה. ללוויה כמעט איש אינו בא. הסוף חושף עד תום את בדידותו: האיש שחי בשביל חלום מת כשהחלום כבר אבד.
העולם הנפשי של גטסבי נחשף אפוא מן החוץ פנימה: מאיש מסתורי ועשיר, לאדם בודד, נאמן לחלום שאינו יכול להתגשם.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"הציגו בעיה מרכזית" ביצירה; "האם לדעתכם" היא כללית ואוניברסלית או קשורה לזמן ולמקום של העלילה; "נמקו והדגימו". צריך עמדה מנומקת, עם דוגמאות. אפשר להציג עמדה משולבת, אם היא מנומקת היטב.

תשובה מלאה:
ברומאן הקצר (נובלה) "של עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק, הבעיה המרכזית היא בדידות האדם, והכמיהה לבית ולשייכות שאינה מתגשמת.
הצגת הבעיה: ג'ורג' ולני הם פועלים נודדים. ג'ורג' קטן וחריף, ולני ענק בעל כוח עצום ושכל של ילד. ג'ורג' מספר ללני שוב ושוב את החלום: יום אחד יהיו להם חווה קטנה משלהם, ולני יטפל בארנבים. החלום הוא תשובה לבדידות: ג'ורג' אומר שבחורים כמותם, שעובדים בחוות, הם האנשים הבודדים ביותר בעולם, אבל להם יש זה את זה. בחווה שבה הם עובדים כל דמות בודדה בדרכה, והחלום כמעט מתממש כשקנדי מציע את חסכונותיו – עד שלני הורג בטעות את אשתו של קרלי, וג'ורג' יורה בו כדי להציל אותו מן ההמון.
הבעיה קשורה לזמן ולמקום: העלילה מתרחשת בקליפורניה בתקופת השפל הגדול בשנות ה־30. פועלים כמו ג'ורג' ולני עוברים מחווה לחווה, מקבלים שכר זעום ומבזבזים אותו מיד, ואין להם משפחה ובית. הבדידות שלהם היא תוצאה של מצב כלכלי וחברתי מסוים. גם בדידותו של קרוקס, השחור היחיד בחווה, שגר לבד באורווה ואינו רשאי להיכנס לצריף של הפועלים, קשורה לגזענות של אמריקה בזמן ההוא.
ובכל זאת, הבעיה כללית ואוניברסלית: סטיינבק מראה סוגים שונים של בדידות, שקיימים בכל חברה: קנדי, הזקן, מאבד את כלבו הזקן, שנורה כי לדברי האחרים כבר אינו מועיל לאיש, וחושש שגם הוא יושלך כשלא יוכל לעבוד – זו בדידות הזקנה. אשתו של קרלי, שלה אפילו אין שם ביצירה, משוטטת בחווה ומחפשת מישהו לדבר איתו – זו בדידות של אישה בעולם של גברים. קרוקס אומר ללני שאדם משתגע כשאין לו אף אחד. והחלום על "מקום משלנו" הוא חלום של כל אדם.
עמדתי: הבעיה צומחת מן התקופה והמקום, ונותנת להם צבע מוחשי, אבל היא כללית. הסיום מוכיח זאת: ג'ורג', שאיבד את לני, נשאר לבד, וכך גם החלום מת. הבדידות מוצגת כגורל אנושי, ולכן גם קורא בן ימינו מזדהה איתה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"כיצד לדעתכם באה לידי ביטוי מטרה זו" – להראות שהרומאן מזהיר מפני קטסטרופה עתידית; "הסבירו", ו"בססו על שלוש דוגמאות" – בדיוק שלוש דוגמאות מן הרומאן, שלכל אחת מוסבר ממה היא מזהירה.

תשובה מלאה:
ברומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול, ההזהרה מפני קטסטרופה בונה את העולם כולו. אורוול, שכתב אחרי מלחמת העולם השנייה ובזמן שלטונם של משטרים טוטליטריים, מציג את אוקיאניה, מדינה שבה המפלגה והאח הגדול שולטים בכל רובד של חיי האדם. הוא לוקח מגמות שראה בזמנו ומקצין אותן, כדי להראות לקורא לאן הן עלולות להוביל.
הדוגמה הראשונה – מעקב ושלילת הפרטיות: בכל דירה ובכל משרד מותקן מסך שגם משדר וגם קולט, וכל תנועה וכל הבעת פנים עלולות להסגיר את האדם. על הקירות תלויות כרזות של האח הגדול, והכיתוב עליהן אומר שהוא שומר עליך. גם המשפחה אינה מקום בטוח: ילדיו של השכן פרסונס הם חברים בארגון "המרגלים", ובסוף בתו מלשינה עליו שדיבר נגד האח הגדול בשנתו. האזהרה: כשאין לאדם פרטיות, אין לו חירות, אפילו לא בתוך מחשבותיו.
הדוגמה השנייה – שליטה בעבר ובשפה: וינסטון עובד במשרד האמת. תפקידו לשכתב ידיעות בעיתונים ישנים כך שיתאימו לקו המפלגה הנוכחי, ולהשמיד את הגרסה המקורית. אנשים שהמשטר מחסל נמחקים מן הרשומות, כאילו לא היו. במקביל מפתחת המפלגה את "השפה החדשה", שמצמצמת את אוצר המילים כדי שלא אפשר יהיה לבטא, ובסוף גם לחשוב, מחשבה מרדנית. האזהרה: מי ששולט בעבר ובשפה שולט גם בהווה ובמחשבה, והאמת עצמה נעלמת.
הדוגמה השלישית – ריסוק האדם: וינסטון וג'וליה מורדים בדרכם הקטנה: הוא כותב יומן, הם מנהלים רומן בחדר שמעל חנותו של צ'רינגטון, ומאמינים שאובריאן שייך למחתרת. אבל צ'רינגטון הוא איש משטרת המחשבות, והם נעצרים. במשרד האהבה אובריאן מענה את וינסטון עד שהוא מוכן להאמין שהמציאות היא מה שהמפלגה קובעת. בחדר 101, מול החולדות, הוא בוגד בג'וליה. בסוף הרומאן וינסטון אוהב את האח הגדול. האזהרה: משטר טוטליטרי אינו מסתפק בציות חיצוני; הוא משמיד את האישיות ואת היכולת לאהוב.
שלוש הדוגמאות יחד מראות כיצד הדיסטופיה ממלאת את תפקידה: היא אינה מנבאת את העתיד אלא מזהירה – אם לא נשמור על הפרטיות, על האמת ועל חירות המחשבה, זה העולם שעלול לקום.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) מהו היחס של הדובר לילדות ולנעורים; (2) "הסבירו" את התרומה של שני צימודים (מילים דומות בצליל ושונות במשמעות) לביטוי היחס, בציטוט ובמספר בית. בשיר של ימי הביניים כל שורה היא "בית".

תשובה מלאה:
הדובר פונה אל נשמתו בכינוי "יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת" (בית 1): הילדות מדומה לחיק של אם, והנשמה לתינוק שמסרב להתעורר. יחסו לילדות ולנעורים שלילי: הם תרדמה רוחנית, תקופה של הבלים ותענוגות חולפים, שהנשמה נאחזת בהם אחרי שזמנם עבר. לכן הוא נוזף בה: "לְמָתַי תִּשְׁכְּבִי!", "הֲלָעַד יְמֵי הַשַּׁחֲרוּת?", וקורא לה להתנער ולרדוף אחרי האל: "הֲיִי אַחֲרֵי מַלְכֵּךְ מְרַדֶּפֶת" (בית 5).
הצימוד הראשון: "דְּעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְּעֹרֶת נִנְעֲרוּ!" (בית 1). "נְעוּרִים", "נְעֹרֶת" ו"נִנְעֲרוּ" נשמעות דומות ושונות במשמעותן. נעורת היא פסולת הפשתן, סיבים קלים שננערים ממנו ונעלמים. הצליל המשותף מחבר את הנעורים לנעורת: הם קלים, חסרי ערך, וכבר "ננערו" – חלפו. הצימוד רומז גם ל"וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת" (ישעיהו א', לא): גם כוחם של הנעורים מתפורר. כך הצימוד מבטא את הזלזול בנעורים ואת הדחיפות: הם כבר מאחורי הנשמה.
הצימוד השני: "הֲלָעַד יְמֵי הַשַּׁחֲרוּת? ... / רְאִי מַלְאֲכֵי שֵׂיבָה בְּמוּסָר שִׁחֲרוּ" (בית 2). "שַׁחֲרוּת" היא ימי הנעורים, כשהשיער שחור, ו"שִׁחֲרוּ" פירושו ביקשו, הקדימו. הצימוד מעמת את הנעורים עם שערות השיבה, "מַלְאֲכֵי שֵׂיבָה", שמבשרות את הזקנה ובאות להטיף מוסר. "יְמֵי הַשַּׁחֲרוּת" רומז ל"כִּי־הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל" (קהלת י"א, י), ו"בְּמוּסָר שִׁחֲרוּ" ל"וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (משלי י"ג, כד): הנעורים הם הבל, והשיבה היא תוכחה של אוהב.
שני הצימודים מראים שהדובר אינו מתגעגע לנעורים אלא דוחק בנשמה להיפרד מהם: הם חולפים כנעורת, והשיבה כבר כאן.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) מהי התוכחה המופנית לנשמה בבית 2, בציטוט ובהסבר; (2) "הסבירו את הקשר" בין התוכחה לבין תיאור הדמיון בין הנשמה לאל (בתים 3–5). בשיר זה כל שורה היא "בית".

תשובה מלאה:
התוכחה: בבית 2 הדובר אומר לנשמתו: "לְעוֹלָמֵךְ פְּנִי לֵילֵךְ וְיוֹמֵךְ, / וְלָמָּה תִרְדְּפִי הֶבֶל וְלָמָּה?". "עוֹלָמֵךְ" הוא העולם הרוחני העליון, מקורה של הנשמה, ו"לֵילֵךְ וְיוֹמֵךְ" פירושו כל זמנה, בלי הפסקה. מולו עומד "הֶבֶל": העולם החומרי, החולף והריק. הדובר נוזף בה על שהיא מבזבזת את חייה בהבלים. השאלה הרטורית, והחזרה על "וְלָמָּה" בתחילתה ובסופה, מבטאות כעס ותמיהה: אין שום סיבה לרדיפה הזאת.
תיאור הדמיון: בבתים 3–5 הדובר מראה שהנשמה דומה לאל. "מְשׁוּלָה אַתְּ בְּחַיּוּתֵךְ לְאֵל חַי, / אֲשֶׁר נֶעְלָם כְּמוֹ אַתְּ נַעֲלָמָה" (בית 3): שניהם חיים ושניהם נסתרים מן העין. "הֲלֹא אִם יוֹצְרֵךְ טָהוֹר וְנָקִי — / דְּעִי כִּי כֵן טְהוֹרָה אַתְּ וְתַמָּה" (בית 4): היא טהורה כיוצרה. ובבית 5: "חֲסִין יִשָּׂא שְׁחָקִים עַל זְרוֹעוֹ — / כְּמוֹ תִשְׂאִי גְּוִיָּה נֶאֱלָמָה": כמו שהאל נושא את העולם, הנשמה נושאת את הגוף.
הקשר: הדמיון הוא הנימוק לתוכחה. הניגוד בין "אֵל חַי" (בית 3) לבין "הֶבֶל" (בית 2) מבהיר זאת: מי שדומה לאל החי, הנצחי והטהור, משפילה את עצמה כשהיא רודפת אחרי דבר ריק וחולף. הציווי "דְּעִי" (בית 4) מראה שהדובר מבקש מן הנשמה להכיר את מהותה; מי שתכיר בה תפנה מעצמה "לְעוֹלָמָהּ". לכן בהמשך התוכחה מתחלפת בהלל: "זְמִירוֹת קַדְּמִי, נַפְשִׁי, לְצוּרֵךְ" (בית 6).

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"הסבירו והדגימו" כיצד ההתלבטות שבין התשוקה לצאת מבית המדרש לבין האחריות לשמר אותו מתבטאת "לאורך השיר": להראות את שני צדי ההתלבטות בכמה בתים, בציטוטים ובמספרי בתים.

תשובה מלאה:
ההתלבטות בנויה על ניגודים שחוזרים לאורך השיר.
בבית 1 מוצג הניגוד בין "כֻּלָּם" לבין "וַאֲנִי". העולם החדש מושך: "כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר", ו"שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת־בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה". מולם הדובר: "וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב / תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה". הפועל "נִשְׁתַּכַּחְתִּי" מראה שהוא לא בחר להישאר; הוא נשאר כמעט מאליו, ולכן התשוקה לאור קיימת כבר כאן.
בבתים 2–3 עולה צד האחריות. השכינה, שכנפה "שְׁבוּרָה", חרדה לו: "חָרֹד חָרְדָה עָלַי, / עַל־בְּנָהּ, עַל־יְחִידָהּ" – רמיזה ל"אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ" (בראשית כ"ב, ב). הוא הבן האחרון שנשאר לה. כשהיא מגורשת מכל הזוויות אל "פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה" – "בֵּית־הַמִּדְרָשׁ", הוא אומר: "וָאֱהִי / עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה", בהיפוך של "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהילים צ"א, טו): לא האל שומר על האדם, אלא האדם על השכינה.
בבית 4 חוזרת התשוקה: "וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר, / וּכְשֶׁצַּר־לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ". אבל מיד השכינה כובשת את ראשה בכתפו, ו"דִמְעָתָהּ עַל־דַּף / גְּמָרָתִי נָטָפָה": הדמעה על דף הגמרא היא האחריות שעוצרת אותו.
הניגוד בין האור שבחלון לבין בית המדרש שבו השכינה "וַתִּתְכַּס בַּצֵּל" (בית 3) מלווה את השיר כולו, והכנף מבטאת את שני הצדדים: היא מגוננת ("תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה") וגם מצרה את המקום.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שלושה רכיבים: (1) "כיצד" המתח בין האדם לטבע בא לידי ביטוי בשיר; (2) "מהי המסקנה" של המשוררת בעקבות המתח; (3) "הסבירו והדגימו" כיצד הלשון הציורית (האנשה, דימוי, מטפורה) תורמת לעיצוב המתח, בציטוטים ובהפניה לבית.

תשובה מלאה:
השיר "הרגע" מאת מרגרט אטווד בנוי על אירוניה: הרגע שבו האדם חש שהשיג את הטבע הוא הרגע שבו הטבע מתרחק ממנו.
המתח: בבית הראשון הדוברת פונה אל "אַתְּ", כל אדם, שמגיע "אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת / שֶׁל עֲבוֹדָה קָשָׁה וּמַסָּע אָרֹךְ" אל רגע של בעלות, ואומר: ”זֶה שֶׁלִּי”. הרשימה "חֶדֶר מִשֶּׁלָּךְ, / בַּיִת, שְׁנֵי דּוּנָמִים, קִילוֹמֶטֶר מְרֻבָּע, אִי, אֶרֶץ" הולכת וגדלה, ומבטאת תאוות בעלות שאינה יודעת גבול. הבית השני פותח ב"הוּא הָרֶגַע", וכך מצמיד לרגע הבעלות את תגובת הטבע: הוא נסוג. העצים מסירים את זרועותיהם, הציפורים לוקחות בחזרה את שפתן, "הַצּוּקִים נִסְדָּקִים וְקוֹרְסִים", והאוויר נסוג עד ש"אֵינֵךְ יְכוֹלה לִנְשֹׁם". הניסיון לאחוז בטבע מוביל לאובדנו.
הלשון הציורית: האנשת הטבע הופכת אותו לצד חי בעימות. "זְרוֹעוֹתֵיהֶם הָרַכּוֹת" של העצים מלמדות שקודם היה ביניהם חיבוק; עכשיו הוא מוסר. "מְשִׁיבוֹת לְעַצְמָן אֶת שְׂפָתָן": השפה של הציפורים לא הייתה של האדם מעולם. הדימוי "הָאֲוִיר נָסוֹג מִמֵּךְ כְּמוֹ גַּל" ממחיש נסיגה שמשאירה את האדם חשוף ובלי נשימה, כלומר בלי חיים. בבית השלישי ההאנשה מגיעה לשיאה: הטבע מדבר, ”לֹא”, הֵם לוֹחֲשִׁים. הפעלים "טִפַּסְתְּ עַל הַגִּבְעָה, הֵנַפְתְּ אֶת הַדֶּגֶל, הִצְהַרְתְּ" הם מטפורה של כיבוש: הנפת הדגל היא טקס של מי שכובש ארץ ומכריז שהיא שלו, והטבע מציג אותו כמחווה ריקה.
המסקנה: "אֵין לָךְ כְּלוּם. הָיִית אוֹרַחַת": האדם אינו בעליו של הטבע אלא אורח זמני בו. "מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁתַּיַּכְנוּ לָךְ. / מֵעוֹלָם לֹא מָצָאת אוֹתָנוּ" – החזרה על "מֵעוֹלָם" שוללת כל בעלות, גם בעבר. משפט הסיום, "זֶה הָיָה בְּדִיּוּק לְהֶפֶךְ", הופך את היחסים: לא האדם מצא את הטבע וכבש אותו; הטבע הוא שמצא את האדם, והאדם הוא השייך לו. זו קריאה לענווה, וגם ביקורת על תפיסת הבעלות והכיבוש.

למה זו תשובה מלאה: