מתכונת 1 בספרות (שאלון 8281) - פתרון מלא
ספרות – שאלון 8281 (70%) · במבנה של הבגרות · 28 שאלות · 2:30 שעות
מבחן מתכונת בספרות במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
סוג הבחינה: מתכונת לבחינת בגרות
מועד הבחינה: תשפ"ז, 2027
מספר השאלון: 8281
ספרות עברית וכללית
הוראות
א. משך הבחינה: שעתיים וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה ארבעה פרקים.
פרק ראשון: סיפור קצר
פרק שני: דרמה
פרק שלישי: רומאן ונובלה
פרק רביעי: שירה
יש לבחור בשלושה פרקים ולענות על השאלות לפי ההוראות בכל פרק (לכל פרק – 33⅓ נקודות).
ג. חומר עזר מותר בשימוש: רשימת יצירות.
ד. הוראות מיוחדות:
(1) יש לרשום בראש כל תשובה את מספר הפרק ואת מספר השאלה שבחרתם לענות עליה.
(2) יש לשים לב לכתב, לכתיב, לפיסוק ולכללי הדקדוק.
(3) אין להדגים באמצעות אותה היצירה בתשובות שונות.
(4) לנבחנים אינטרניים: חובה לצרף למחברת הבחינה את רשימת היצירות שנלמדו.
לנבחנים אקסטרניים ונבחני משנה: תימסר רשימת יצירות.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בהצלחה!
פרק ראשון – סיפור קצר
ההוראות לפרק זה
אם בחרתם בפרק זה ענו על שתיים מן השאלות 1–4 (לכל שאלה – 16⅔ נקודות).
שימו לב: בשאלות 1–2 אפשר לענות גם על פי הסיפור "חג מולד אחד" מאת טרומן קפוטה.
אין להדגים באמצעות אותה היצירה בכמה תשובות.
שאלה 1 · חפץ סמלי
בסיפורים קצרים רבים חפץ אחד חוזר כמה פעמים במהלך העלילה, ומשמעותו הולכת ומעמיקה.
בחרו בחפץ כזה בסיפור קצר שלמדתם. תארו שתי הופעות של החפץ בסיפור, והסבירו מה הוא מלמד על הדמות המרכזית ועל משמעות הסיפור.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "תארו" ו"הסבירו". יש (1) לבחור חפץ החוזר בסיפור; (2) לתאר שתי הופעות שלו לפחות; (3) להסביר מה הוא מלמד על הדמות המרכזית; (4) להסביר מה הוא מלמד על משמעות הסיפור. המונח הספרותי: מוטיב או סמל.
תשובה מלאה:
בסיפור "האדרת" מאת ניקולאי גוגול החפץ החוזר הוא האדרת של אקאקי אקאקייביץ', פקיד מעתיק זוטר בפטרבורג. האדרת מופיעה בכל שלבי העלילה, ומשמעותה הולכת ומעמיקה: מבגד, לזהות, ולבסוף לסמל של עוול חברתי.
הופעה ראשונה: האדרת הישנה. האדרת של אקאקי בלויה ודקה כל כך, שהפקידים במחלקה לועגים לה וקוראים לה בשם של חלוק בית. הם לועגים גם לו עצמו, והוא מבקש רק שיניחו לו. כשהקור מתגבר הוא מביא אותה לחייט פטרוביץ', וזה קובע שאי אפשר עוד לתקן אותה ושעליו לתפור אדרת חדשה. האדרת הבלויה משקפת את מצבה של הדמות: אדם עני, שקט ושולי, שכל עולמו הוא העתקת מסמכים, ושאיש אינו רואה בו אדם.
הופעה שנייה: האדרת החדשה. כדי לממן את האדרת אקאקי מוותר על תה בערבים, אינו מדליק נר, ואף הולך ברחוב בזהירות כדי לא לבלות את הסוליות. המספר מתאר את האדרת שבמחשבותיו כמעין בת לוויה שנכנסה לחייו, ומאז נעשה אקאקי תקיף ונמרץ יותר. ביום שבו הוא לובש אותה לראשונה הפקידים מברכים אותו, ועוזר המנהל מזמין אותו למסיבה. לראשונה הוא נראה. אבל בדרך הביתה, בכיכר רחבה וחשוכה, גוזלים ממנו את האדרת. "האישיות החשובה", שאליה הוא פונה לעזרה, צועקת עליו ומשפילה אותו, והוא חוזר הביתה בסופת שלג, חולה ומת. בסיום רוח רפאים של פקיד גוזלת אדרות מעוברי אורח, ולבסוף גם את האדרת של האישיות החשובה עצמה.
מה החפץ מלמד: על הדמות, האדרת מלמדת שאקאקי חסר כול עד כדי כך שבגד אחד הופך למשמעות חייו. השינוי בהתנהגותו כשהוא לובש אותה מראה כמה היה זקוק להכרה. על משמעות הסיפור, האדרת היא מדד למעמד ולכבוד: החברה מעריכה את האדם לפי מה שהוא לובש, ומי שאין לו אדרת אינו קיים בעיניה. הגזילה והיחס של "האישיות החשובה" חושפים חברה היררכית ואטומה. הסיום הפנטסטי, שבו הקורבן גוזל את אדרת הממונה, הופך את החפץ לכלי של צדק פיוטי: מה שנלקח מן האדם הקטן נלקח בסוף מן החזק.
כך האדרת, שמתחילה כבגד בלוי, הופכת לסמל של זהות, של כבוד, ושל העוול החברתי שבמרכז הסיפור.
למה זו תשובה מלאה:
החפץ הוא המטפחת שהאב הביא לאם במתנה כשחזר ממסעו ליריד, והיא שמרה אותה בחיבה לימים מיוחדים. בהופעתה הראשונה המטפחת היא סמל לאהבה ולשלום הבית. ביום בר המצווה האם נותנת אותה לבנה, ובדרכו הביתה הנער נותן אותה לקבצן חולה פצעים, כדי שיחבוש בה את פצעיו. החפץ מלמד על התבגרותו של הנער: חלום הגאולה של ילדותו הופך למעשה חסד ממשי.
החפץ הוא האווירון, דגם שאפשר לשבת בו ולדווש. באדי רואה אותו בחלון הראווה ומתפלל שסנטה קלאוס יביא לו אותו. אחר כך הוא מבקש אותו מאביו, ובכך בוחן את האב, שקונה לו את המתנה היקרה. בסיום האווירון מופיע בגלויה שבאדי שולח לאביו, יחד עם הצהרת האהבה. החפץ מלמד על התבגרותו של באדי: מכלי לבחינת האב, הוא הופך לגשר של אהבה ביניהם.
שאלה 2 · שם הסיפור
שמו של סיפור קצר יכול להתפרש ביותר ממובן אחד, ומשמעותו מתבררת לקורא בהדרגה, במהלך הקריאה.
הסבירו שתי משמעויות של שם הסיפור בסיפור קצר שלמדתם, והראו כיצד כל אחת מהן מתבררת במהלך העלילה.
מה תורם הצירוף של שתי המשמעויות להבנת הסיפור?
◂ פתרון מלא לשאלה 2
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הראו", ושאלת "מה תורם". יש (1) להסביר שתי משמעויות של שם הסיפור; (2) להראות כיצד כל משמעות מתבררת במהלך העלילה, בפרטים מן הסיפור; (3) להסביר מה תורם הצירוף של שתי המשמעויות להבנת הסיפור. המונחים: שם היצירה, דו־משמעות, אירוניה, מספר בגוף ראשון.
תשובה מלאה:
בסיפור "גימפל תם" מאת יצחק בשביס־זינגר המספר הוא גימפל, אופה בעיירה פרמפול, שמספר בגוף ראשון את סיפור חייו. המילה "תם" בשם הסיפור נושאת שתי משמעויות כמעט הפוכות, והסיפור כולו עובר מן האחת אל השנייה.
משמעות ראשונה: "תם" במובן פתי, שוטה. זהו הכינוי שבני העיירה מצמידים לגימפל, כי קל לרמות אותו. הם מספרים לו בדיות, למשל שהמשיח בא, ונהנים לראות אותו רץ לבדוק. הם משיאים אותו לאלקה, אישה בעלת שם רע, וכשהיא יולדת בן חודשים ספורים אחרי החתונה, היא ושכניה טוענים שהתינוק נולד לפני זמנו. גם כשגימפל מוצא אותה עם גבר אחר, הוא מוכן להשתכנע שדמיין זאת. בעיני העיירה, וגם בעיני הקורא בתחילת הסיפור, "תם" פירושו מי שאפשר לעשות ממנו צחוק.
משמעות שנייה: "תם" במובן תמים, ישר ושלם, כמו "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם" (בראשית כ"ה, כז) ואיוב, שהיה "תָּם וְיָשָׁר" (איוב א', א). המשמעות הזאת מתבררת בהדרגה, מתוך דבריו של גימפל עצמו. הוא אינו מאמין לכל דבר מתוך טיפשות, אלא מתוך בחירה: הוא חושב שהכול אפשרי, ואינו רוצה לבייש איש. הרב אומר לו שעדיף להיות שוטה כל הימים מאשר להיות רשע שעה אחת. נקודת המבחן מגיעה בסוף: אלקה מתוודה לפני מותה שאף אחד מילדיה אינו שלו, ו"רוח הרע" מפתה אותו בחלום לנקום בבני העיירה ולהטיל את מימיו בבצק של הלחם. גימפל אופה את הלחם, אבל אחרי שאלקה המתה נגלית אליו בחלום ונוזפת בו, הוא קובר את הלחם בקרקע, עוזב את פרמפול ונודד בעולם כמספר סיפורים. כאן מתברר שה"תם" הוא האדם השלם מבחינה מוסרית.
תרומת הצירוף: שם הסיפור הוא אירוני. הכינוי שנולד מתוך לעג מקבל בסוף משמעות של כבוד. מה שנראה כטיפשות מתגלה כתום לב ואמונה, והמרמים, ולא גימפל, הם השוטים האמיתיים. כך השם עצמו מבטא את ביקורת הסיפור על חברה לגלגנית, ואת עמדתו שתמימות, אמונה וויתור על נקמה הם עוצמה ולא חולשה.
למה זו תשובה מלאה:
המטפחת היא תחילה מתנה שהאב מביא לאם כשהוא חוזר מן היריד, סמל לאהבה ולשלום הבית. ביום בר המצווה האם קושרת אותה לצוואר בנה, ובדרכו הביתה הנער נותן אותה לקבצן חולה פצעים כדי שיחבוש בה את פצעיו. שם הסיפור מקבל משמעות חדשה: מחפץ של יופי ואהבה לחפץ של חסד, ובכך הוא מבטא את התבגרות הנער.
השם מתאר חג מולד מסוים מתוך ילדותו של באדי: החג שבו נשלח לבקר את אביו בניו אורלינס. במהלך הסיפור מתברר שזה גם החג שבו התערערה אמונתו בסנטה קלאוס, וגם החג שבו התקרב לאביו ושלח לו גלויה עם הצהרת אהבה, גלויה שנמצאה בכספת של האב אחרי מותו. החג ה"אחד" הוא אפוא רגע מכונן ויחיד בחייו.
שאלה 3 · חג מולד אחד
חג מולד אחד / טרומן קפוטה
בסיפור "חג מולד אחד" המספר הוא באדי המבוגר, הנזכר בחג מולד אחד מילדותו.
הסבירו והדגימו כיצד השילוב בין נקודת המבט של באדי הילד ובין נקודת המבט של באדי המבוגר תורם להבנת הסיפור.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש (1) להראות שבסיפור שתי נקודות מבט, של הילד ושל המבוגר; (2) להדגים כל אחת מהן; (3) להסביר כיצד השילוב ביניהן תורם להבנת הסיפור. המונחים: מספר בגוף ראשון, נקודת תצפית, זמן הסיפור וזמן הסיפר.
תשובה מלאה:
"חג מולד אחד" מסופר בגוף ראשון בידי באדי, אדם מבוגר שמשחזר את חג המולד שבו נשלח, ילד קטן, לבקר את אביו בניו אורלינס. האירועים מסופרים בעיקר לפי סדרם, אבל המספר מפסיק אותם שוב ושוב בהערות של היום. כך נוצרות בסיפור שתי נקודות מבט, והמתח ביניהן הוא מקור המשמעות.
נקודת המבט של הילד: חלק גדול מן הסיפור נמסר כפי שחווה אותו באדי הילד. הוא בוכה כשסוק מודיעה לו שעליו לנסוע, כי מעולם לא עזב את העיירה באלבמה, ואביו הוא בעיניו זר. בניו אורלינס הוא סובל מן הנעליים הלוחצות, שאינו רגיל להן, ומן המאכלים הזרים, ובמיוחד מן הצדפה הראשונה שאכל. הוא מאמין, כמו סוק, שכל מה שקורה הוא רצונו של אלוהים, ומאמין בסנטה קלאוס. ובלילה הוא מציץ ורואה שאביו הוא שמניח את המתנות מתחת לעץ, ומתמלא סחרחורת ובלבול. נקודת המבט הזאת מאפשרת לקורא לחוות את התמימות ואת ההתפכחות מבפנים.
נקודת המבט של המבוגר: לצד חוויית הילד המספר מוסיף ידיעות שרק מבוגר יכול לדעת. כשהאב אומר שהוא ואמו של באדי היו צריכים להתאבד, המספר מוסיף בסוגריים שאביו מעולם לא עשה זאת, אבל אמו כן, בכדורי שינה, לפני שלושים שנה. בסיום הוא מספר שהגלויה שכתב לאביו קיימת עד היום: היא נמצאה בכספת של האב כשמת בשנה שעברה. גם הכינוי "אבי המסכן", בקטע שבו הוא מספר שאביו לא ידע כמה אומלל היה, מבטא את מבטו של המבוגר: חמלה ולא כעס.
תרומת השילוב: הילד רואה באב זר מביך ומאיים; המבוגר רואה בו אדם בודד שהתאמץ לקנות את אהבת בנו. השילוב מאפשר לקורא לראות את שני הצדדים בבת אחת, ולהבין שהסיפור עוסק לא רק בהתפכחות של ילד, אלא גם בהבנה מאוחרת של הורה. ההערות על מות האם ועל הגלויה שבכספת מוסיפות לסיפור טון של אבל ושל השלמה. הן מראות שהמילים הפשוטות של הילד, עם שגיאות הכתיב, היו בשביל האב אוצר ששמר כל חייו. כך הסיום מקבל משמעות שהילד לא יכול היה לראות: מעשה האהבה הקטן שלו היה הדבר החשוב ביותר בקשר ביניהם.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 4 · סיפור שלא נלמד
סיפור שלא נלמד
לפניכם הסיפור "השען". קראו אותו, וענו על שני הסעיפים א–ב שאחריו.
בסיפור מתפתח קשר בין ליאון ובין הנערה.
תארו את התפתחות הקשר ביניהם, והסבירו והדגימו את דבריכם על פי שלושה פרטים מן הסיפור.
בסוף הסיפור הנערה משאירה את השעון בחנות.
הסבירו את משמעות הסיום. בתשובתכם התייחסו לשעונים התלויים על הקיר.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר את התפתחות הקשר (כלומר שלבים, מן ההתחלה ועד הסוף), ולבסס אותה על שלושה פרטים מן הסיפור, כשכל פרט מוסבר.
תשובה מלאה:
הקשר בין ליאון, השען הזקן, ובין הנערה מתפתח מריחוק של מוכר וקונה לקרבה בין שני אנשים בודדים שכל אחד מהם איבד מישהו.
פרט ראשון: התגובה הראשונה של ליאון. כשהנערה מביאה את השעון, ליאון מדבר אליה כמו אל לקוחה: "אפשר לתקן הכול. השאלה היא אם כדאי", ומציע לה לקנות שעונים חדשים "שיראו לך גם את מזג האוויר וגם את הדופק". הוא מנסה להקל באמצעות הומור, אבל "היא לא חייכה בחזרה", ומשיבה: "אני לא צריכה שעון... אני צריכה את השעון הזה." בשלב הזה הם מדברים בשתי שפות: הוא מדבר על כדאיות, והיא על ערך רגשי. גם תשובתו "לחזור בעוד שבוע" מבטאת ריחוק.
פרט שני: גרגר החול. הנערה חוזרת כל יום ויושבת בשתיקה, וליאון "ניסה להתעלם ממנה", אבל מרגיש את עיניה עוקבות אחרי ידיו. השתיקה המתמשכת שלה מכריעה את התנגדותו: ביום חמישי הוא פותח את השעון "בלי שהחליט לעשות זאת". בפנים הוא מוצא גרגר חול, והיא אומרת: "מאבא שלי". המשפט "ליאון לא שאל עוד דבר" מראה שהוא מבין שמדובר באבל, ומכבד אותו. הוא מוציא את הגרגר בזהירות ומניח אותו על נייר לבן, והיא שומרת אותו בכיס. זה רגע של הבנה בלי מילים, ונקודת המפנה ביחסים.
פרט שלישי: השיחה ההדדית. "בשבוע שאחר כך כבר דיברו." היא מספרת על אביה שכיוון את השעון "גם כשלא היה צריך", והוא מספר על בנו, "שגר עכשיו רחוק". מתברר שגם הוא בודד, ושהקשר ביניהם קדום משחשבו (הוא תיקן פעם את הרצועה של אביה). היא אף מרשה לעצמה להתווכח איתו, והוא "צחק בפעם הראשונה מזה זמן רב". הצחוק מראה שהקשר משנה גם אותו, לא רק אותה.
כך הסיפור מעצב תהליך הדרגתי: מעסקה, דרך שתיקה ושותפות באבל, אל קרבה שבה כל אחד מהשניים ממלא חלל בחייו של האחר.
למה זו תשובה מלאה:
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
הפועל: "הסבירו". יש להסביר את משמעות הסיום (השארת השעון), ולשלב את מוטיב השעונים שעל הקיר. סעיף של 6⅔ נקודות: תשובה ממוקדת.
תשובה מלאה:
בסוף הסיפור הנערה מכוונת את השעון המתוקן לשעה שבה עמד, "אחת־עשרה וחמש דקות", ומשאירה אותו בחנות. זה מעשה מפתיע: היא נאבקה על תיקון השעון, ובכל זאת אינה לוקחת אותו. אבל היא מסבירה: "אני לא צריכה שעון... אני צריכה את השעון הזה." השעה שבה עמד השעון, שבעה חודשים קודם לכן, היא כנראה שעת מותו של אביה. השעון אינו נועד להראות את הזמן אלא לשמור את הרגע הזה. המשפט "פה הוא יתקתק, ואני אדע איפה הוא" מראה שהתקתוק הוא בשבילה סימן חיים: הזיכרון של האב ממשיך לפעום במקום בטוח.
השעונים על הקיר מעמיקים את המשמעות. בפתיחה אף אחד מהם אינו מראה את אותה השעה, וליאון מסביר שזה "כי בכל מקום בעולם מישהו מחכה למשהו אחר". הקיר הוא סמל לבדידות: כל אדם חי בזמן הפרטי שלו, וגם ליאון מחכה לבנו הרחוק. השעון של הנערה נתלה "על המסמר הריק היחיד", כאילו המקום חיכה לו, וליאון תולה מתחתיו את התווית "לא למכירה" ומקבל על עצמו את תפקיד השומר. המשפט החותם, שבפעם הראשונה מזה שנים כל השעונים מתקתקים באותו קצב, הוא סיום פתוח ומטפורי: הזמנים הנפרדים מתאחדים, והבדידות של שתי הדמויות מתחלפת לרגע בשייכות. הסיום אינו פותר את האבל, אבל מראה שאפשר לשאת אותו יחד.
למה זו תשובה מלאה:
פרק שני – דרמה
אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 5–8 (33⅓ נקודות).
טרגדיות של סופוקלס: "אנטיגונה", "אדיפוס המלך"טרגדיות של שקספיר: "המלט", "המלך ליר", "מקבת", "אותלו", "רומיאו ויוליה"
שאלה 5 · טרגדיה – אזהרות ונבואות
בטרגדיות רבות הגיבור הטרגי מקבל אזהרות, רמזים או נבואות, אך אינו מבין אותם או מסרב לשמוע להם.
תארו שתי סצנות בטרגדיה שלמדתם שבהן הגיבור מקבל אזהרה, רמז או נבואה, והסבירו את תגובתו בכל אחת מהן.
כיצד תגובות אלה תורמות להתפתחות העלילה ולעיצוב דמותו של הגיבור הטרגי?
◂ פתרון מלא לשאלה 5
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו", ושאלת "כיצד". יש (1) לתאר שתי סצנות שבהן הגיבור מקבל אזהרה, רמז או נבואה; (2) להסביר את תגובתו בכל אחת מהן; (3) להסביר כיצד התגובות תורמות להתפתחות העלילה; (4) להסביר כיצד הן מעצבות את דמותו כגיבור טרגי.
תשובה מלאה:
בטרגדיה "אדיפוס המלך" מאת סופוקלס אדיפוס, מלך תבאי, מבקש להציל את עירו מן המגפה. האורקל בדלפי, שאת דבריו מביא קריאון, קובע שיש למצוא את רוצחו של לאיוס, המלך הקודם, ולגרשו. אדיפוס מקלל את הרוצח ומתחייב למצוא אותו. במהלך החקירה הוא מקבל אזהרות ורמזים ברורים, ושוב ושוב מסרב להבין אותם.
סצנה ראשונה: העימות עם טרסיאס. אדיפוס מזמן את טרסיאס, הנביא העיוור, כדי שיגלה מיהו הרוצח. טרסיאס מסרב לדבר ומבקש ללכת. הסירוב מעורר את חמתו של אדיפוס, והוא מאשים את הנביא שהוא עצמו שותף לרצח. מתוך הכעס טרסיאס אומר את האמת: אדיפוס הוא הרוצח שהוא מחפש, הוא חי בקלון עם הקרובים לו ביותר ואינו יודע זאת, ועוד יבוא יום שבו יצא עיוור לנדוד בארץ זרה. תגובתו של אדיפוס: במקום לשקול את הדברים, הוא חושד במזימה. הוא מאשים את טרסיאס ששוחד בידי קריאון, שרוצה לרשת את כס המלוכה, ולועג לעיוורונו של הנביא. בהמשך הוא אף מאיים להוציא את קריאון להורג.
סצנה שנייה: יוקסטה והשליח מקורינתוס. שליח מקורינתוס מודיע שפוליבוס, שאדיפוס חושב שהוא אביו, מת. אדיפוס שמח לרגע, כי נדמה שהנבואה שירצח את אביו לא התגשמה. אבל השליח מגלה לו שפוליבוס כלל אינו אביו: השליח עצמו קיבל אותו כתינוק מרועה של בית לאיוס. בשלב זה יוקסטה כבר מבינה את האמת, והיא מתחננת לפני אדיפוס שיחדל מן החקירה. תגובתו: הוא מסרב בתוקף. הוא מפרש את תחינתה כחשש שיתגלה שהוא בן לעבדים, ומכריז שהוא בן המזל. יוקסטה נכנסת אל הארמון, ואדיפוס ממשיך לחקור.
התרומה להתפתחות העלילה: התגובות הן המנוע של העלילה. כל אזהרה שאדיפוס דוחה מקרבת אותו אל הגילוי. אילו שמע לטרסיאס או ליוקסטה, אולי היה מונע את הגילוי. אבל הוא מזמן את הרועה הזקן, ומאלץ אותו, באיומים, לומר את האמת: התינוק שנמסר היה בנם של לאיוס ויוקסטה. ההכרה (אנגנוריסיס) מגיעה יחד עם המהפך: יוקסטה תולה את עצמה, ואדיפוס עוקר את עיניו בסיכותיה ומבקש לצאת לגלות. נבואת טרסיאס מתגשמת במדויק.
העיצוב של הגיבור הטרגי: התגובות חושפות את שני צדדיו של אדיפוס. מצד אחד הוא מנהיג אחראי שרודף את האמת עד הסוף, גם כשהיא מאיימת עליו. מצד שני הוא חם מזג, חשדן ויהיר: הוא בטוח בחוכמתו, שבזכותה פתר בעבר את חידת הספינקס, ולכן אינו מוכן לקבל אמת שבאה מבחוץ. זהו היבריס, וזו גם ההמרטיה שלו: עיוורון לאמת שנמצאת לפניו. כאן נוצרת האירוניה הדרמטית המרכזית של המחזה: הצופים יודעים את מה שאדיפוס אינו יודע, והנביא העיוור הוא שרואה, ואילו המלך בעל העיניים אינו רואה. רק כשיעוור את עצמו יראה סוף סוף את האמת.
למה זו תשובה מלאה:
סצנה 1: המכשפות מנבאות למקבת שיהיה תאן קודור ומלך, ולבנקו שצאצאיו ימלכו. מקבת אינו מסתפק בנבואה, ופועל כדי להגשימה ברצח דנקן. סצנה 2: ההופעות במערת המכשפות מזהירות אותו ממקדאף, אך מבטיחות שאיש שנולד מאישה לא יפגע בו, ושלא יובס עד שיער בירנם יעלה על דנסינן. הוא מבין את הנבואות כהבטחה לביטחון, ונעשה אכזר ובוטח בעצמו. הנבואות מתגשמות בדרך שלא צפה, והוא נופל בידי מקדאף.
לפני המשתה בבית קפולט רומיאו חש בבטנו שמשהו התלוי בכוכבים יתחיל באותו לילה ויביא את מותו, אך ממשיך ללכת. האח לורנצו מזהיר אותו לנהוג בחוכמה ובאיטיות, כי הממהרים נופלים, ורומיאו ממהר לנישואים. הבהילות היא חלק מדמותו ומעלילת המחזה, שבו כל אזהרה נבלעת בקצב המהיר של האירועים ומובילה למות שני האוהבים.
שאלה 6 · טרגדיה – בדידות הגיבור
גיבורים טרגיים רבים נותרים בודדים מול גורלם: הם מתרחקים מן הקרובים להם, והסובבים אותם נוטשים אותם.
תארו את התהליך שבו הגיבור הטרגי בטרגדיה שלמדתם נעשה בודד, והסבירו מה גורם לבדידותו.
הסבירו כיצד הבדידות תורמת לעיצובו כגיבור טרגי ולמשמעות הטרגדיה. הדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש (1) לתאר את התהליך שבו הגיבור נעשה בודד, בשלבים; (2) להסביר מה גורם לבדידות; (3) להסביר כיצד הבדידות תורמת לעיצובו כגיבור טרגי; (4) להסביר כיצד היא תורמת למשמעות הטרגדיה. המונחים: גיבור טרגי, המרטיה, היבריס, מונולוג, קתרזיס.
תשובה מלאה:
בטרגדיה "מקבת" מאת ויליאם שקספיר הגיבור עובר דרך ארוכה: ממצביא מוערך, מוקף כבוד ואהבה, לאדם בודד לגמרי. הבדידות איננה עונש שבא מבחוץ בלבד; היא נבנית צעד אחר צעד מתוך מעשיו.
נקודת המוצא: בתחילת המחזה מקבת הוא גיבור מלחמה. המלך דנקן מעניק לו את התואר תאן קודור ומבקר בטירתו. במכתב לאשתו הוא מכנה אותה שותפתו לגדולה, והשניים מתכננים יחד את הרצח.
שלב ראשון – רצח דנקן: מיד אחרי הרצח בני המלך, מלקולם ודונלביין, בורחים, ומקדאף אינו בא להכתרה של מקבת. בנקו, שהיה איתו כשהמכשפות ניבאו את עתידו, חושד בו. הכתר שהשיג מרחיק ממנו את האנשים.
שלב שני – רצח בנקו: מקבת מסתיר מאשתו את תוכניתו להרוג את בנקו, ואומר לה להישאר תמימה מן הידיעה עד שתריע על המעשה. השותפות ביניהם נסדקת. במשתה הוא רואה את רוח בנקו יושבת במקומו, וליידי מקבת נאלצת לשלח את האורחים. האצילים מתחילים לדבר עליו בחשד.
שלב שלישי – רצח משפחת מקדאף: אחרי שמקדאף בורח לאנגליה, מקבת שולח לרצוח את אשתו וילדיו. מכאן האצילים עוזבים אותו ומצטרפים לצבא מלקולם. מקבת עצמו מכיר במצבו: הוא אומר שכבוד, אהבה, צייתנות וחברים רבים, שאמורים ללוות את הזקנה, לא יהיו מנת חלקו.
שלב רביעי – מות ליידי מקבת: אשתו, שאיבדה את שפיותה ומסתובבת בשנתה ומנסה לנקות את הדם מידיה, מתה. מקבת מגיב במונולוג "מחר ומחר ומחר", ובו החיים נראים לו כסיפור חסר משמעות. בקרב האחרון, כשהנבואות שבהן בטח מתבררות כמטעות, הוא נלחם לבדו ונהרג בידי מקדאף.
הגורם לבדידות: השאפתנות של מקבת, ההמרטיה שלו, מובילה אותו לרצח, וכל רצח שנועד לבסס את שלטונו יוצר חשד ופחד, ומחייב רצח נוסף. החשדנות שלו מרחיקה גם את אשתו. ככל שהוא חזק יותר, הוא בודד יותר.
השינוי ביחסים עם ליידי מקבת ממחיש את התהליך במיוחד: בתחילה היא זו שמדרבנת אותו, לועגת להיסוסיו ומתכננת איתו את הרצח, והשניים פועלים כגוף אחד. בהמשך כל אחד מהם נשאר לבד עם אשמתו: הוא עם החזיונות והחשדות, והיא עם הסיוטים והדם שאינו יורד מידיה. השותפות שהביאה אותם אל הכתר מתפרקת בגללו.
התרומה לעיצוב הגיבור הטרגי: הבדידות מונעת ממקבת להיות נבל פשוט. ברגעי הבדידות הוא מבין מה הפסיד, והמונולוגים שלו חושפים אדם שמכיר את מחיר מעשיו. כך הוא מעורר בצופים גם פחד וגם חמלה, כמו שנדרש מגיבור טרגי.
התרומה למשמעות: הטרגדיה מראה שפשע מנתק את האדם מכל קשר אנושי. הכתר שבשבילו רצח הופך לריק, כי אין לו עם מי לחלוק אותו. השלטון שנבנה על דם אינו מביא אושר אלא בדידות וחוסר משמעות.
למה זו תשובה מלאה:
אנטיגונה מבקשת מאיסמנה לעזור לה לקבור את פולינייקס, ואיסמנה מסרבת; כשאיסמנה רוצה אחר כך לחלוק את העונש, אנטיגונה דוחה אותה. קריאון גוזר עליה מוות, והמקהלה אינה עומדת לצדה. בדרכה אל המערה היא מקוננת על כך שהיא הולכת למות בלי חתונה ובלי איש שיבכה עליה. הבדידות מבליטה את גבורתה ואת המחיר של נאמנות לחוק האלים מול חוק המדינה.
ליר מגרש את קורדליה, שאינה מוכנה להחניף לו, ואת קנט, שמגן עליה. גונריל וריגן מצמצמות את פמלייתו ומשאירות אותו בחוץ בסערה, עם השוטה ועם קנט המחופש. בדידותו מובילה לשיגעון, אך גם להכרה: רק כשאיבד הכול הוא מבין מי אהב אותו באמת. הפגישה עם קורדליה ומותה מעמיקים את הטרגדיה.
מחזה מודרני (מן המאה ה־19 או מן המאה ה־20)
שאלה 7 · מחזה מודרני – סוד וחשיפה
במחזות מודרניים רבים דמות מרכזית שומרת סוד, וחשיפתו משנה את היחסים בין הדמויות.
תארו את הסוד במחזה שלמדתם, והסבירו מדוע הדמות שומרת אותו.
הסבירו והדגימו כיצד הסוד נחשף, ומה מלמדת חשיפתו על משמעות המחזה.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש (1) לתאר את הסוד; (2) להסביר מדוע הדמות שומרת אותו; (3) להסביר ולהדגים כיצד הוא נחשף; (4) להסביר מה מלמדת החשיפה על משמעות המחזה.
תשובה מלאה:
במחזה "בית בובות" מאת הנריק איבסן הסוד של נורה הלמר הוא הציר שעליו בנויה העלילה, וחשיפתו מפרקת את נישואיה.
הסוד: שנים לפני תחילת המחזה טורוואלד הלמר, בעלה של נורה, היה חולה מאוד, והרופאים קבעו שרק נסיעה לאיטליה תציל את חייו. נורה לוותה את הכסף מקרוגסטאד. אישה לא יכלה אז ללוות בלי הסכמת בעלה, וקרוגסטאד דרש את חתימת אביה של נורה כערב; נורה זייפה את החתימה. את החוב היא מחזירה בסתר, מן הכסף שבעלה נותן לה למשק הבית ומעבודות העתקה שהיא עושה בלילות. הלמר בטוח שהכסף הגיע מאביה.
מדוע היא שומרת אותו: נורה מסבירה לחברתה כריסטינה לינדה שהלמר, עם גאוותו הגברית, היה נפגע אילו ידע שהוא חייב משהו לאשתו. הסוד שומר על התמונה שהלמר אוהב: הוא החזק, והיא ה"עפרוני" הקטן שהוא מגונן עליו. אבל הסוד הוא גם מקור גאווה של נורה: בעולם שבו מתייחסים אליה כאל ילדה, זו ההוכחה היחידה שהיא מסוגלת לפעול ולהקריב.
החשיפה: הלמר מתמנה למנהל הבנק ומפטר את קרוגסטאד, שעובד בו. קרוגסטאד, שיודע על הזיוף, סוחט את נורה, ולבסוף משאיר מכתב בתיבת הדואר הנעולה, שהמפתח שלה אצל הלמר. נורה מנסה לעכב את הגילוי: היא מבקשת מהלמר לעזור לה להתאמן בריקוד הטרנטלה, ורוקדת בפראות, כדי שלא יפתח את התיבה. כריסטינה לינדה, שהייתה פעם קרובה לקרוגסטאד, משכנעת אותו לוותר, אבל מחליטה שהמכתב צריך להיקרא, כי הלמר צריך לדעת את האמת. הלמר קורא, מתפרץ, מכנה את נורה שקרנית ופושעת, ודואג רק לשמו הטוב. כשמגיע מכתב שני ובו שטר החוב המוחזר, הוא קורא שהוא ניצל, ומיד "סולח" לה.
יש במחזה גם אנלוגיה שמבליטה את המשמעות: כריסטינה לינדה וקרוגסטאד, שנפרדו בעבר, מחליטים לבנות את חייהם המשותפים מחדש, דווקא מתוך גילוי לב מלא של עברם ושל טעויותיהם. מולם עומדים נורה והלמר, שנישואיהם נשענו על סוד. כריסטינה, שמבינה זאת, היא שמחליטה שהמכתב צריך להיקרא: לדעתה בני הזוג חייבים להגיע להבנה אמיתית, בלי סודות.
מה מלמדת החשיפה: הרגע הזה מגלה לנורה שה"נס" שקיוותה לו, שבעלה ייקח את האשמה על עצמו, לא קרה. מה שנחשף בסופו של דבר איננו רק הזיוף שלה, אלא אופיו של הלמר ואמת הנישואים: היא הייתה "בובה" בבית אביה ובבית בעלה. נורה מחליפה את תחפושת הריקוד בבגדי יום־יום, מנהלת עם הלמר את השיחה הרצינית הראשונה בחייהם, ועוזבת את הבית. כך המחזה מראה שנישואים שבנויים על שקר ועל חוסר שוויון אינם יכולים להחזיק מול האמת, ומבקר את מעמד האישה בחברה הבורגנית. הסוד, שנשמר כדי להגן על הבית, הוא שמפיל אותו.
למה זו תשובה מלאה:
הסוד: ביף, כנער, הפתיע את אביו ווילי בחדר מלון בבוסטון עם אישה זרה, שווילי נתן לה גרביים שהיו מיועדים ללינדה. ווילי מסתיר את הבגידה מאשתו, וביף שומר את הסוד ומאבד את אמונו באביו. הסוד נחשף לצופים בהדרגה, בזיכרונות של ווילי, ובמלואו בסצנת המסעדה. החשיפה מסבירה את כישלונו של ביף ואת הקרע בין האב לבן, ומלמדת על השקר שעליו בנויים חייו של ווילי.
הסוד: בצעירותו הכחיש אלפרד איל את אבהותו על בתה של קלרה, ושיחד שני עדים שיעידו נגדה, והיא גורשה מן העיר. הסוד נחשף כשקלרה מגיעה לגילן עם משרתה, השופט לשעבר, ועם שני העדים, שהיא דאגה להעניש. החשיפה מעמידה את תושבי העיר במבחן, וחושפת כיצד הם מוכנים להפוך את ה"צדק" לסחורה.
שאלה 8 · מחזה מודרני – אשליה ומציאות
במחזות מודרניים רבים דמות מרכזית נאחזת באשליה כדי להתמודד עם מציאות קשה.
תארו את האשליה שבה נאחזת דמות מרכזית במחזה שלמדתם, והסבירו מדוע היא זקוקה לה.
הסבירו והדגימו כיצד העימות בין האשליה למציאות בא לידי ביטוי בשתי סצנות מן המחזה.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש (1) לתאר את האשליה; (2) להסביר מדוע הדמות זקוקה לה; (3) להסביר ולהדגים את העימות בין האשליה למציאות בשתי סצנות מוגדרות.
תשובה מלאה:
במחזה "חשמלית ושמה תשוקה" מאת טנסי ויליאמס הדמות המרכזית, בלאנש דובואה, מגיעה לניו אורלינס, לדירה הקטנה של אחותה סטלה ובעלה סטנלי קובלסקי. בלאנש נאחזת באשליה שהיא עדיין גבירה צעירה, מעודנת וטהורה מן הדרום הישן, אישה שגברים מחזרים אחריה בנימוס.
מדוע היא זקוקה לאשליה: המציאות של בלאנש קשה מנשוא. אחוזת המשפחה, בל ריב, אבדה, ובני המשפחה מתו בזה אחר זה. בצעירותה נישאה לאלן גריי, וכשגילתה את סודו ואמרה לו שהוא מגעיל אותה, הוא התאבד. מאז היא נושאת אשמה, ומנגינת הפולקה שהתנגנה באותו לילה חוזרת ונשמעת בראשה. בעיירה לורל איבדה את שמה הטוב ואת משרתה כמורה. היא מזדקנת, ענייה ובודדה. האשליה מגינה עליה מן האשמה, מן הזקנה ומן הבושה. היא עצמה מנסחת זאת כשהיא אומרת שאינה רוצה ריאליזם אלא קסם, ושהיא אומרת לא את האמת אלא את מה שצריך להיות אמת.
סצנה ראשונה: פנס הנייר והאור. בלאנש קונה פנס נייר צבעוני ותולה אותו על הנורה החשופה, כדי שהאור לא יחשוף את גילה. היא נפגשת עם מיץ', חברו של סטנלי, רק בערבים, ומספרת לו על עצמה סיפורים של טוהר ועידון. מיץ' מאמין לה, ובין השניים נרקמת תקווה לנישואים, תקוותה האחרונה של בלאנש למקלט. אבל סטנלי, שחושד בה מן הרגע הראשון, חוקר ומגלה את עברה בלורל ומספר הכול למיץ'. מיץ' בא אליה, קורע את פנס הנייר ומקרב את האור אל פניה כדי לראות אותה סוף סוף. הסצנה הופכת את העימות לתמונה בימתית: האור החשוף הוא המציאות, והפנס הוא האשליה. ברגע שהפנס נקרע, מיץ' מסרב לשאת אותה לאישה, ותקוותה מתנפצת.
סצנה שנייה: הסיום. בלילה שבו סטלה יולדת בבית החולים, סטנלי ובלאנש נשארים לבד בדירה. בלאנש, לבושה שמלת ערב ישנה ועונדת נזר, מספרת על מעריץ עשיר שהזמין אותה להפלגה. סטנלי מנפץ את האשליה בגסות ותוקף אותה. בתמונה האחרונה, כמה שבועות אחר כך, בלאנש כבר איבדה את שפיותה, וסטלה, שאינה מסוגלת להאמין לסיפורה, הסכימה לשלוח אותה לבית חולים לחולי נפש. בלאנש חושבת שהיא יוצאת עם מעריץ. כשהרופא מגיע היא נבהלת, אבל כשהוא נוהג בה בנימוס, היא נאחזת בזרועו ואומרת שתמיד סמכה על טוב לבם של זרים. כאן האשליה מנצחת במובן אחד, והמציאות במובן אחר: בלאנש נמלטת סופית אל עולם הדמיון, אבל העולם הממשי מוציא אותה מתוכו.
העימות בין האשליה למציאות הוא אפוא ציר המחזה. סטנלי, האדם הגופני והחומרי, מייצג את המציאות הגסה, ובלאנש מייצגת עולם של עידון ויופי שאבד. המחזה אינו מצדיק את השקרים של בלאנש, אבל מעורר כלפיה חמלה עמוקה: האשליה הייתה הדרך היחידה שלה לשרוד, והעולם שהרס אותה אינו טוב ממנה.
למה זו תשובה מלאה:
ווילי לומן נאחז באשליה שהוא סוכן מצליח ואהוד, ושבניו, ובעיקר ביף, נועדו לגדולה. הוא זקוק לה כדי לא להודות בכישלונו. סצנה 1: אחרי הפיטורים, במסעדה, ביף מנסה לספר שלא קיבל הלוואה מאוליבר ושגנב ממנו עט, ווילי מסרב לשמוע ונסחף לזיכרון מבוסטון. סצנה 2: בעימות האחרון ביף אומר לאביו שהם אנשים פשוטים, ווילי מבין רק שביף אוהב אותו, ויוצא אל מותו.
אמנדה נאחזת בזיכרון ימי צעירותה בדרום ובמחזרים הרבים שהיו לה, ומחפשת "מחזר" ללורה. לורה חיה בעולם של חיות זכוכית. סצנה 1: ביקורו של ג'ים, שבו לורה נפתחת לרגע, עד שג'ים שובר את קרן חד־הקרן ומגלה שהוא מאורס. סצנה 2: טום עוזב את הבית, ובמונולוג הסיום הוא פונה אל לורה ומבקש שתכבה את נרותיה.
פרק שלישי – רומאן ונובלה
אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 9–11 (33⅓ נקודות).
שימו לב: בשאלות 9–10 אפשר לענות גם על פי הרומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול.
שאלה 9 · מקום ומרחב
ברומאנים ובנובלות רבים המקום שבו מתרחשת העלילה אינו רק רקע, אלא חלק מן המשמעות.
בחרו בשני מקומות ברומאן או בנובלה שלמדתם. תארו כל אחד מהם, והסבירו מה הוא מלמד על הדמויות הקשורות אליו.
מה מלמד הניגוד (או הקשר) בין שני המקומות על משמעות היצירה? הדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו", ושאלת "מה מלמד". יש (1) לבחור שני מקומות; (2) לתאר כל אחד ולהסביר מה הוא מלמד על הדמויות הקשורות אליו; (3) להסביר מה מלמד הניגוד או הקשר ביניהם על משמעות היצירה.
תשובה מלאה:
ברומאן "גטסבי הגדול" מאת פ"ס פיצג'רלד, המסופר בידי ניק קאראוויי, המקומות הם מפה של מעמדות. שני חצאי האי הנקראים ווסט אג ואיסט אג עומדים זה מול זה משני צדי המפרץ, והמרחק ביניהם הוא לב הרומאן.
מקום ראשון: ווסט אג. ניק שוכר בית קטן בווסט אג, ליד האחוזה העצומה של גטסבי. האחוזה מפוארת עד ראוותנות, ובסופי השבוע גטסבי עורך בה מסיבות ענק: מאות אורחים באים, אוכלים ושותים, ורובם אינם מכירים את המארח ואף מרכלים עליו. ווסט אג הוא מקומו של "הכסף החדש", של אנשים שהתעשרו במהירות. המקום מלמד על גטסבי: הונו נצבר בדרכים מפוקפקות, והפאר שלו הוא הצגה. כל הבית, כל המסיבות, נועדו למטרה אחת: למשוך את דייזי. בלילות גטסבי עומד לבדו ומושיט את ידיו אל האור הירוק שבקצה המזח של דייזי, מעבר למים. בתוך ההמון הוא אדם בודד.
מקום שני: איסט אג. מעבר למפרץ גרים טום ודייזי ביוקנן, בבית מכובד ומסודר. כשניק מבקר אותם לראשונה, דייזי וג'ורדן בייקר שרועות בשמלות לבנות על ספה, בחדר שהרוח מנופפת בווילונותיו. איסט אג הוא מקומו של "הכסף הישן", של משפחות ותיקות ובטוחות במעמדן. המקום מלמד על טום ודייזי: הם אינם צריכים להוכיח דבר, ולכן הם שאננים, משועממים ואדישים. טום בוטח בכוחו ובמעמדו, ודייזי, למרות אהבתה לגטסבי, לא תעזוב את הביטחון הזה.
הניגוד והקשר בין המקומות: בין שני המקומות מפריד המפרץ, וגטסבי מנסה לחצות אותו בכסף. אבל הסיום מראה שהמרחק אינו גיאוגרפי אלא מעמדי. בעימות במלון פלאזה טום חושף את מקור הונו של גטסבי, ודייזי נסוגה. אחרי שדייזי דורסת את מרטל וילסון, גטסבי נורה, ודייזי וטום עוזבים בלי להשאיר כתובת ונסוגים אל כספם. גם המקום השלישי, "עמק האפר" שבדרך לניו יורק, שבו גרים ג'ורג' ומרטל וילסון תחת עיני השלט הענק של ד"ר אקלברג, מבליט את המשמעות: העושר של שני חצאי האי עומד על עולם אפור של עוני. הרומאן מבקר את "החלום האמריקאי": גטסבי מאמין שכל אחד יכול להגיע לכל מקום, אבל חברת הכסף הישן לעולם לא תפתח לו את שעריה, והאנשים העשירים, כפי שניק מבין, רשלניים והורסים את מי שסביבם. בעמק האפר גם נחתם גורלו של גטסבי: שם נדרסת מרטל, ומשם יוצא ג'ורג' וילסון, שאומר שאלוהים רואה הכול כשהוא מביט בעיני השלט, אל ביתו של גטסבי. גם האור הירוק משנה את משמעותו: בסיום ניק מבין שהחלום של גטסבי כבר היה מאחוריו, ושהאור הירוק, שנראה כה קרוב, לא היה בהישג יד. בסוף ניק עוזב את המזרח וחוזר למערב התיכון, כאילו המקום עצמו הושחת.
למה זו תשובה מלאה:
מקום אחד: דירתו של וינסטון ב"אחוזות הניצחון", המוזנחת, שבה המסך עוקב אחריו כל הזמן – סמל למשטר שאין ממנו מסתור. מקום שני: החדר מעל החנות של מר צ'רינגטון, שבו וינסטון וג'וליה חיים לרגע כזוג, בלי מסך גלוי. הניגוד מלמד על הכמיהה לפרטיות, אבל גם המקום הזה מתגלה כמלכודת: מסך מוסתר מאחורי תמונה, ומר צ'רינגטון הוא איש משטרת המחשבות. אין בעולם הזה מקום חופשי.
מקום אחד: הבריכה ליד הנהר, שבה נפתחת הנובלה, מקום שליו שבו ג'ורג' מספר ללני על החווה שיהיה להם. מקום שני: החווה שבה הם עובדים, מקום של בדידות, אלימות וחשדנות. ג'ורג' מורה ללני לחזור לבריכה אם יסתבך, ואכן לשם הוא בורח בסוף, ושם ג'ורג' יורה בו. המעגל בין שני המקומות מלמד שהחלום על מקום משלהם לא יתגשם.
שאלה 10 · יחיד וחברה
ביצירות רבות דמות מרכזית אינה נוהגת לפי המוסכמות של החברה שבה היא חיה.
תארו דמות כזו ברומאן או בנובלה שלמדתם, והסבירו כיצד החברה מגיבה להתנהגותה.
מה מלמד המפגש בין הדמות ובין החברה על משמעות היצירה? הדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו", ושאלת "מה מלמד". יש (1) לתאר דמות מרכזית שאינה נוהגת לפי המוסכמות, בדוגמאות; (2) להסביר כיצד החברה מגיבה; (3) להסביר מה המפגש ביניהן מלמד על משמעות היצירה.
תשובה מלאה:
ברומאן "הזר" מאת אלבר קאמי הדמות המרכזית, מרסו, פקיד צרפתי באלג'יר, מספר את סיפורו בגוף ראשון, במשפטים קצרים ויבשים. מרסו אינו מורד במכוון. הוא פשוט אינו מוכן להעמיד פנים, לומר מה שאינו מרגיש, או להרגיש מה שמצופה ממנו.
מרסו והמוסכמות: הרומאן נפתח בהודעה שאמו מתה, ומרסו אינו בטוח אם זה קרה היום או אתמול. בבית האבות שבו חייתה הוא מוותר על הצעה לראות את גופתה, מעשן, שותה קפה עם חלב ליד הארון, ובלוויה אינו בוכה. למחרת הוא שוחה בים, פוגש את מארי, הולך איתה לסרט קומי ומתחיל איתה רומן. כשמארי שואלת אם הוא אוהב אותה, הוא עונה שהשאלה אינה אומרת דבר, אבל כנראה שלא. כשהוא מציע לה להינשא, הוא אומר שזה לא משנה לו. גם כשהבוס מציע לו לעבור לפריז, הוא אומר שכל החיים שווים. הוא מתיידד עם רמון, שכנו האלים, וכותב בשבילו מכתב, בלי לשפוט. ביום קיץ לוהט, על החוף, הוא נתקל באחד הערבים שרבו עם רמון, ובסנוור השמש והחום יורה בו בירייה אחת, ואחר כך עוד ארבע יריות בגוף שאינו זז.
תגובת החברה: בחלק השני של הרומאן החברה שופטת את מרסו, אבל המשפט עוסק פחות ברצח ויותר באופיו. עדים מבית האבות מעידים שלא בכה, שעישן ושתה קפה. התובע מזכיר את הרומן עם מארי ואת הסרט הקומי למחרת הלוויה, וטוען שמרסו קבר את אמו בלב של פושע, שהוא אדם בלי נשמה ומסוכן לחברה. מרסו נידון לעריפת ראש בכיכר ציבורית. גם בכלא החברה מנסה להחזיר אותו אל המוסכמות: הכומר בא כדי שיחזור בתשובה ויאמין, ומרסו, שסירב לפגוש אותו, מתפרץ עליו בזעם, תופס אותו בצווארון גלימתו וצועק עליו, עד שהסוהרים מפרידים ביניהם.
מה מלמד המפגש על משמעות היצירה: המפגש חושף את הצביעות של החברה. מרסו נענש לא על שהרג אדם אלא על שסירב לשחק את המשחק: לבכות בלוויה, להצהיר על אהבה, להתחרט, להאמין. החברה זקוקה לרגשות "נכונים" ולסיבות ברורות, ולכן היא הופכת אותו ל"זר" מסוכן. הכנות הקיצונית של מרסו היא שמבדילה אותו. בסוף הרומאן, אחרי ההתפרצות, מרסו נרגע ופותח את לבו לאדישות העולם, ומרגיש שהיה מאושר ושהוא עדיין מאושר. הוא מקווה שביום הוצאתו להורג יבואו צופים רבים ויקבלו אותו בקריאות שנאה. כך הרומאן מבטא את התפיסה האבסורדית: לעולם אין משמעות מובנית, והאדם מוצא חירות דווקא בהכרה בכך, גם מול חברה שאינה סובלת את מי שאינו כמותה.
למה זו תשובה מלאה:
וינסטון סמית' אינו נוהג לפי המוסכמות של אוקיאניה: הוא כותב יומן, מטיל ספק בהיסטוריה הרשמית, מנהל רומן אסור עם ג'וליה ומצטרף לכאורה ל"אחווה". החברה מגיבה במעקב (המסך), במעצר, בעינויים במשרד האהבה ובחדר 101, עד שוינסטון אוהב את האח הגדול. המפגש מלמד שמשטר טוטליטרי אינו מסתפק בענישה, אלא מוחק את היחיד.
הולדן קולפילד, המסולק מפנסי, דוחה את עולם המבוגרים שנראה לו "מזויף", ומשוטט בניו יורק. החברה מגיבה בסילוק מבתי ספר, בדאגה ובניסיונות לחנך אותו, ובסוף הרומאן מתברר שהוא מספר את סיפורו ממקום מנוחה וטיפול שאליו נשלח. המפגש מלמד על המשבר של מתבגר המבקש לשמור על תום, כפי שמבטאת הפנטזיה שלו להיות "התפסן" שמציל ילדים מנפילה.
שאלה 11 · 1984
1984 / ג'ורג' אורוול
ברומאן "1984" המפלגה שולטת לא רק בהווה של האזרחים אלא גם בעבר ובזיכרון שלהם.
הסבירו והדגימו שתי דרכים שבהן המפלגה שולטת בעבר ובזיכרון.
תארו שני ניסיונות של וינסטון סמית' לשמר את העבר או את זיכרונו, והסבירו מה מלמד גורלם על משמעות הרומאן.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
מה השאלה מבקשת:
יש שני חלקים: (1) "הסבירו והדגימו" שתי דרכים שבהן המפלגה שולטת בעבר ובזיכרון; (2) "תארו" שני ניסיונות של וינסטון לשמר את העבר, ו"הסבירו" מה מלמד גורלם על משמעות הרומאן. יש לשמור על מספר הפריטים בכל חלק (שניים).
תשובה מלאה:
ברומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול אחת הסיסמאות של המפלגה קובעת, כפי שמבין וינסטון, שמי ששולט בעבר שולט בעתיד, ומי ששולט בהווה שולט בעבר. השליטה בעבר היא אפוא אחד היסודות של המשטר באוקיאניה.
דרך ראשונה: שכתוב התיעוד. וינסטון עצמו עובד במשרד האמת, ותפקידו לשכתב כתבות ישנות בעיתון ה"טיימס" כך שיתאימו למה שהמפלגה אומרת היום: תחזיות שלא התממשו מתוקנות, מספרים משתנים, ואנשים שחוסלו נמחקים, כאילו לא היו. וינסטון אף ממציא דמות שלא הייתה, "החבר אוגילבי", גיבור למופת, במקום אדם שנמחק. המסמכים הישנים נזרקים לפתחים שנקראים "חורי זיכרון" ונשרפים. כך העבר אינו קיים אלא בגרסה האחרונה של המפלגה, ואין שום ראיה שאפשר להשוות אליה.
דרך שנייה: שליטה בתודעה. לא די לשנות את המסמכים; צריך לשנות גם את הזיכרון. לשם כך משמשת ה"חשיבה כפולה" (doublethink, ובחלק מן התרגומים "חשבחשב"): היכולת להחזיק שתי אמונות סותרות בבת אחת, לשכוח את מה שצריך לשכוח, ולשכוח גם את עצם השכחה. כשבאמצע שבוע השנאה מוכרז שהאויב אינו האויב שהיה עד אתמול, ההמונים מקבלים זאת מיד, כאילו כך היה תמיד. גם השפה החדשה של המפלגה (Newspeak, ובחלק מן התרגומים "שיחדש") נועדה לכך: סיים, העובד על המילון, מסביר לוינסטון שהמטרה היא לצמצם את המילים, כך שבסוף לא יהיה אפשר לחשוב מחשבה של מרד. בלי מילים לעבר אחר, אין גם זיכרון שלו.
ניסיון ראשון של וינסטון: היומן. הרומאן נפתח כשוינסטון קונה מחברת ישנה בחנות של מר צ'רינגטון ומתחיל לכתוב יומן, מעשה שדינו מוות. הוא שואל את עצמו למי הוא כותב, ומקדיש את היומן לעתיד או לעבר, לזמן שבו המחשבה חופשית. היומן הוא ניסיון ליצור עדות אישית שהמפלגה אינה יכולה לשכתב. בו הוא רושם גם שחירות היא החירות לומר ששתיים ועוד שתיים הם ארבע.
ניסיון שני: החפצים והזיכרונות. וינסטון אוסף שרידים של העבר. הוא נזכר שבעבר החזיק לרגע תצלום של ג'ונס, אהרונסון ורתרפורד, שהוכיח שהודאותיהם במשפט היו שקר, ושהוא השליך אותו מפחד לחור הזיכרון. הוא שואל זקן בפאב של הפרולים איך היו החיים לפני המהפכה, ומקבל רק זיכרונות קטנים ופרטיים. הוא קונה משקולת זכוכית ובתוכה אלמוג, חפץ חסר תועלת מעולם אחר, שוכר את החדר שמעל החנות, ולומד מן החנווני את החרוז הישן על "תפוזים ולימונים". החדר והמשקולת הופכים לעולם קטן ושלם, שבו הוא וג'וליה חיים לרגע מחוץ לזמן של המפלגה.
גורל הניסיונות ומשמעותו: הניסיונות נכשלים כולם. מר צ'רינגטון מתגלה כאיש משטרת המחשבות, ומאחורי תמונה בחדר מסתתר מסך. ברגע המעצר משקולת הזכוכית נופלת ומתנפצת. במשרד האהבה אובריין מלמד את וינסטון שהעבר קיים רק ברשומות ובזיכרונות, ושהמפלגה שולטת בשניהם, ולכן היא שולטת באמת עצמה. וינסטון, השבור, כותב בבית הקפה על השולחן המאובק "2+2=5". גורל הניסיונות מלמד שהשליטה בזיכרון היא הכלי האחרון והחמור של הטוטליטריות: בלי עבר אין נקודת השוואה, ובלי נקודת השוואה אין ביקורת ואין מרד. האזהרה של אורוול היא שאמת אובייקטיבית וזיכרון אישי אינם מובנים מאליהם; הם דבר שמשטר יכול להרוס.
למה זו תשובה מלאה:
פרק רביעי – שירה
אם בחרתם בפרק זה, ענו על שתיים מן השאלות 12–28 (לכל שאלה – 16⅔ נקודות).
קובץ ב
שאלה 12 · ישנה בחיק ילדות – יהודה הלוי
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
בשיר משחקי מילים רבים (צימודים), למשל: "נְעוּרִים כַּנְּעֹרֶת נִנְעֲרוּ" (טור 1), "דְּאִי כַדְּרוֹר לִמְצֹא דְרוֹר" (טור 4).
בחרו בשני צימודים בשיר – אחד מן הצימודים שלעיל ואחד נוסף – והסבירו את התרומה של כל אחד מהם להבנת המסר של הדובר לנפשו.
◂ פתרון מלא לשאלה 12
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו" ו"הסבירו". יש לבחור שני צימודים, אחד מן השניים שבשאלה ואחד נוסף מן השיר, להסביר את שתי המשמעויות שבכל צימוד, ולהסביר כיצד כל אחד תורם להבנת המסר של הדובר לנפשו. המונח: צימוד (מילים דומות בצלילן ושונות במשמעותן), אמצעי מרכזי בשירת ימי הביניים.
תשובה מלאה:
בשיר "ישנה בחיק ילדות" הדובר פונה אל נפשו וקורא לה להתעורר מן הילדות ומהבלי העולם הזה ולשוב אל האל. הצימודים בשיר אינם קישוט בלבד: הם מראים שבתוך המילים של העולם הזה כבר טמון סופו.
צימוד ראשון: "דְּעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְּעֹרֶת נִנְעֲרוּ!" (טור 1). שלוש מילים בטור אחד בנויות מן השורש נ־ע־ר: "נְעוּרִים", "נְעֹרֶת" ו"נִנְעֲרוּ". הנעורת היא סיבי הפשתן הדקים שנשרפים מיד כשאש נוגעת בהם, כמו בדברי ישעיהו "וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת" (ישעיהו א', לא). הפועל "נִנְעֲרוּ" פירושו הושלכו, ננערו והלכו. הצימוד יוצר אפוא קשר בין הנעורים ובין דבר שכלה ברגע: כבר בצליל של המילה "נעורים" נשמע סופם. כך הטור הראשון מבסס את הטענה שעליה בנוי השיר כולו: אין טעם לישון "בְחֵיק יַלְדוּת", כי הילדות והנעורים כבר חלפו.
צימוד שני: "הֲלָעַד יְמֵי הַשַּׁחֲרוּת? ... רְאִי מַלְאֲכֵי שֵׂיבָה בְּמוּסָר שִׁחֲרוּ" (טור 2). "השחרות" היא ימי הנעורים, ימי השיער השחור, כמו בפסוק "כִּי־הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל" (קהלת י"א, י). בסוף הטור מופיע הפועל "שִׁחֲרוּ", הדומה לה בצלילו: "מַלְאֲכֵי שֵׂיבָה", כלומר השערות הלבנות הראשונות, באו לדרוש את הנפש ולהוכיח אותה ("בְּמוּסָר"). הצימוד מעמיד בטור אחד את השחור ואת הלבן: אותם צלילים שמסמנים את הנעורים מסמנים גם את בואם של שליחי הזקנה. השאלה הרטורית "הֲלָעַד יְמֵי הַשַּׁחֲרוּת?" מקבלת תשובה מתוך הלשון עצמה: לא, השחרות כבר מזמינה את השיבה.
אפשר גם לבחור ב"דְּאִי כַדְּרוֹר לִמְצֹא דְרוֹר" (טור 4): הדרור הוא ציפור, והדרור הוא חירות, והנפש מתבקשת לעוף כמו הציפור אל החירות שמן החטא; או ב"יָמִים כְּיַמִּים יִסְעֲרוּ" (טור 4): ימי החיים ותהפוכותיהם סוערים כמו ימים.
התרומה למסר: שני הצימודים מראים שהעולם הזה, הנעורים והשחרות, נושא בתוכו את חלופו. משום כך הקריאה "קוּמִי צְאִי" (טור 2) ו"הִתְנַעֲרִי מִן הַזְּמָן" (טור 3) היא קריאה הגיונית: אם הנעורים כבר ננערו, על הנפש להתנער מן הזמן בעצמה ולרדוף אחרי "מַלְכֵּךְ" (טור 5).
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 13 · זמן הנערות חלף – טדרוס אבולעאפיה
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
כל טורי השיר מסתיימים באותו חרוז (למשל: "וְהָלַךְ", "וְהֻשְׁלָךְ", "בְּמָשְׁלָךְ"), ומילים מן השורש מ־ל־ך חוזרות בשיר כמה פעמים.
הסבירו את התרומה של החריזה ושל החזרה על השורש מ־ל־ך להבנת עמדתו של הדובר. בתשובתכם התייחסו גם לטור האחרון.
◂ פתרון מלא לשאלה 13
מה השאלה מבקשת:
הפועל: "הסבירו". יש (1) להסביר את תרומת החריזה; (2) להסביר את תרומת החזרה על השורש מ־ל־ך; (3) להתייחס לטור האחרון. כל רכיב צריך להתבסס על ציטוטים עם מספרי טורים. המונחים: חרוז מבריח, שורש, משחק מילים, ניגוד.
תשובה מלאה:
בשיר "זמן הנערות חלף" הדובר מתאר את פנייתו מן העולם הזה אל עבודת האל, ומעמיד את עצמו מול "לֵץ" גאוותן. גם הצליל של השיר וגם הלשון שלו מעצבים את המהלך הזה.
החריזה: כמקובל בשירת ימי הביניים, כל הטורים בשיר מסתיימים באותו חרוז, וכאן החרוז הוא "‑לָךְ": "וְהָלַךְ" ו"וְנִמְלַךְ" (טור 1), "וְהֻשְׁלָךְ" (טור 2), "שֶׁבְּחֶדְלָךְ" (טור 3), "בְּמָשְׁלָךְ" (טור 4), "וּמַהְלָךְ" (טור 5), "וּמָלָךְ" (טור 6), "מְלָךְ־לָךְ" (טור 7). החרוז אינו רק צליל חוזר. כמה ממילות החרוז קשורות לפועל הָלַךְ, והן יוצרות מהלך: בפתיחה הנעורים "חָלַף וְהָלַךְ"; בטור 5 הדובר מבקש "מְצֹא מַסְלוּל לְעוֹלָם בָּא וּמַהְלָךְ", כלומר דרך חדשה; ובסוף הוא אומר ללץ "לֵךְ". הזמן הולך, הדובר הולך בדרך חדשה, והלץ מגורש. החרוז האחיד, שחוזר בכל טור, משווה לשיר אופי של הכרזה נחרצת, כאילו כל טור מאשר את ההחלטה מחדש.
השורש מ־ל־ך: השורש חוזר לאורך השיר, ומעמיד בו שאלה אחת: מהי מלכות אמיתית? בטור 1 הדובר "צוֹעֵק וְנִמְלַךְ", כלומר מתייעץ עם עצמו ומחליט לעבוד את האל. בטור 3 הוא שואל את האדם במה יגאה לבבו "בְּמַמְלָכָה שְׁפָלָה שֶׁבְּחֶדְלָךְ", ממלכה שפלה בעולם החולף. בטור 6 הלץ גאה "לְמַעַן בַּזְּמַן מָשַׁל וּמָלָךְ": המלכות שלו היא "בזמן", בעולם הזה. כך החזרה על השורש מנגידה בין שתי מלכויות: המלכות הארצית, השפלה והזמנית, ובין המלכות שהדובר בוחר בה.
הטור האחרון: "אֲנִי אֶמְלֹךְ בְּעוֹלַם הַנְּפָשׁוֹת - / וְעַל עוֹלָם מְלָכְךָ לֵךְ מְלָךְ־לָךְ!". כאן מגיעה החזרה על השורש לשיא: שלוש פעמים בטור אחד. הדובר מכריז שהוא ימלוך בעולם הנפשות, העולם הבא הנצחי, ומשאיר ללץ, בבוז, את המלכות על העולם הזה. הצירוף "לֵךְ מְלָךְ־לָךְ" הוא משחק מילים עוקצני: החרוז "‑לָךְ" נשמע בו פעמיים, והציווי "לֵךְ" הופך את המלכות של הלץ לגירוש. סימן הקריאה מדגיש את הביטחון של הדובר.
עמדת הדובר: החריזה והשורש מעצבים עמדה ברורה של מאיסה בעולם החומרי ובגאוות השליטים, כפי שהדובר אומר "וּמֶמְשֶׁלֶת זְמַן אֶמְאַס" (טור 5). המלכות האמיתית, בעיניו, איננה שליטה על אחרים אלא שליטה של הנפש בעולם הנפשות, שמושגת בעבודת האל.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 14 · הכניסיני תחת כנפך – חיים נחמן ביאליק
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
בבתים 2–4 הטור האחרון קצר משאר הטורים: "הֵיכָן נְעוּרָי?", "מַה־זֹּאת אַהֲבָה?", "אֵין לִי דָבָר."
הסבירו את התרומה של הטורים הקצרים האלה להבעת מצבו של הדובר, ואת הקשר בינם ובין הבקשה "וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי, / קַן־תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת".
◂ פתרון מלא לשאלה 14
מה השאלה מבקשת:
הפועל: "הסבירו". יש (1) להסביר כיצד הטורים הקצרים החותמים את בתים 2–4 מבטאים את מצבו של הדובר; (2) להסביר את הקשר בינם ובין הבקשה "וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי, / קַן־תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת". המונחים: מבנה הבית, ניגוד, שאלה רטורית, מטפורה.
תשובה מלאה:
בשיר "הכניסיני תחת כנפך" הדובר מבקש מן הנמענת מחסה, ומתוודה לפניה על חייו. מבנה הבתים האמצעיים, ובמיוחד הטור הקצר שחותם כל אחד מהם, הוא אחד האמצעים החשובים בשיר להבעת מצבו.
הטורים הקצרים: בבית 2 ובבית 3 הטור שלפני הטור הקצר מוסר את מה שאחרים אומרים: "אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים —" ו"אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם —". אלה טורים ארוכים יחסית, והם מדברים על מה שקיים "בָּעוֹלָם". מיד אחריהם בא טור קצר, של מילים ספורות: "הֵיכָן נְעוּרָי?" ו"מַה־זֹּאת אַהֲבָה?". הניגוד בין האורך לקיצור ממחיש את הפער בין העולם המלא לבין חייו הריקים של הדובר: לאחרים יש נעורים ואהבה, ולו יש רק שאלה. הקו המפריד בסוף הטור הארוך, והשתיקה שנוצרת אחרי הטור הקצר, ממחישים שבר: השאלה נשארת בלי תשובה. גם המילה "אוֹמְרִים" חשובה: הדובר מכיר את הנעורים ואת האהבה רק משמועה.
ההדרגה: בבית 4 הטור הקצר כבר אינו שאלה אלא הכרזה: "עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם — / אֵין לִי דָבָר." המילה "בָּעוֹלָם" חוזרת, אבל עכשיו בשלילה, והנקודה מחליפה את סימן השאלה. השאלות של בתים 2–3 הגיעו לתשובה מרה: לא רק שאין לדובר נעורים ואהבה, אין לו דבר. גם החלום, שנזכר בבית 4, "עָבָר". הטור הקצר האחרון נשמע כסיכום מוחלט של חיים שהתרוקנו.
הקשר לבקשה: בפתיחה ובסיום הדובר מבקש: "וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי, / קַן־תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת". "תפילות נדחות" הן בקשות שלא נענו, והשאלות הקצרות של בתים 2–3 הן בדיוק תפילות כאלה: הדובר ביקש נעורים ואהבה ולא קיבל. מאחר ש"אֵין לִי דָבָר", הוא מבקש מקום אחד שיאסוף את מה שנדחה. המטפורה "קַן" מתאימה לכך: קן הוא מקום קטן, חם וסגור, שבו מגוננים על החלשים, והוא משלים את דימוי הכנף שבפתיחה. ומשום שהבקשה חוזרת בסוף השיר אחרי ההכרזה "אֵין לִי דָבָר", היא נשמעת עכשיו כבקשה האחרונה של אדם שלא נותר לו דבר מלבד המחסה הזה.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 15 · היא יושבה לחלון – חיים נחמן ביאליק
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
שיר זה בנוי בדומה לשיר עם.
הסבירו והדגימו שני מאפיינים של שיר עם בשיר, ואת התרומה של כל אחד מהם להבעת רגשותיו של הדובר.
◂ פתרון מלא לשאלה 15
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש לבחור שני מאפיינים של שיר עם, להדגים כל אחד מן השיר, ולהסביר כיצד הוא מבטא את רגשותיו של הדובר.
תשובה מלאה:
"היא יושבה לחלון" הוא שיר אהבה של דובר צעיר לרחלה, שהבריות מרכלים עליה. ביאליק מעצב אותו כשיר עם, והצורה העממית היא חלק מן המשמעות.
מאפיין ראשון: הפזמון החוזר. שיר עם בנוי פעמים רבות מבתים ופזמון שחוזר ביניהם, כדי שיהיה קל לזכור ולשיר. בשיר זה הפזמון "מַר לִי מַר, לִבִּי / הַיּוֹם עָלַי רָע, / אִם רָחֵלָה אֵינֶנָּה – / אֲנִי אָנָה בָא?" חוזר ארבע פעמים, אחרי כל אחד מן הבתים. החזרה מבטאת רגש שאינו מרפה: מה שמתחלף הוא התמונה (החלון, הרכילות, הערב בשדה, הפנייה לשיבולים), אבל הכאב נשאר. גם בתוך הפזמון יש חזרה: "מַר לִי מַר", המכפילה את המרירות. השאלה "אֲנִי אָנָה בָא?" לקוחה מזעקתו של ראובן כשלא מצא את יוסף בבור: "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי־בָא" (בראשית ל"ז, ל). הרמיזה מעניקה לגעגועים עוצמה של אובדן: בלי רחלה הדובר אינו יודע לאן ללכת.
מאפיין שני: לשון פשוטה, בתים קצרים ונוף כפרי. הבתים בני ארבעה טורים קצרים, עם קצב קבוע וחריזה ("שְׂעָרָהּ" – "בָרָה", "רָכִיל" – "לְרָחֵל"). הלשון פשוטה וקרובה לדיבור, והתמונות לקוחות מחיי הכפר: נערה שיושבת לחלון ומסרקת את שערה, "מִשְׁעוֹל הַקָּמָה" בערב, "שִׁבֳּלִים, גִּבְעוֹלִים". הפשטות הזאת מבטאת אהבה תמימה וישירה, בלי מליצה. דווקא בזכות הפשטות נשמעת הכנות של ההכרזה "אַךְ רָחֵלָה לִי הִיא / וְאָנֹכִי לְרָחֵל", שמזכירה את "דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ" (שיר השירים ב', טז). גם הפנייה בסוף אל השיבולים שישאו לרחלה את שלומו היא מוטיב מוכר בשירי עם, שבהם הטבע הוא שליח של האוהבים.
התרומה של הצורה העממית: שני המאפיינים מעצבים אהבה פשוטה, עמוקה ונאמנה, שכמעט אינה נזקקת למילים. מול "פֶּה יֵשׁ לַבְּרִיּוֹת / וְהוֹלְכוֹת הֵן רָכִיל", הדובר עונה בשיר פשוט, החוזר על עצמו כמו לחן, ומעמיד את שיפוטו מול שיפוט החברה: "בְּעֵינֵיכֶם הִיא פְרוּצָה / וּבְעֵינַי הִיא בָרָה". הצורה העממית הופכת את הגעגוע האישי לשיר שכל אוהב יכול לשיר.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 16 · זמר נוגה – רחל
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
השיר נחתם בדימוי "כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ" (בית 3).
הסבירו את הרמיזה המקראית שבדימוי זה ואת התרומה שלה להבנת עמדתה של הדוברת.
הסבירו גם את הקשר בין סיום השיר ובין שם השיר.
◂ פתרון מלא לשאלה 16
מה השאלה מבקשת:
שני חלקים: (1) "הסבירו" את הרמיזה המקראית (לזהות את המקור ולהשוות בין ההקשרים) ואת תרומתה להבנת עמדת הדוברת; (2) "הסבירו" את הקשר בין הסיום לשם השיר. המונחים: רמיזה, דימוי, היפוך, צירוף ניגודים (אוקסימורון).
תשובה מלאה:
בשיר "זמר נוגה" מאת רחל הדוברת פונה אל אהוב רחוק: "הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי" (בית 1). בבית 2 היא מכירה בכך שבני אדם "נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד", ובבית 3 היא מבטיחה: "אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי, / כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ".
הרמיזה המקראית: הדימוי רומז לסיפור יעקב ורחל בספר בראשית. יעקב אהב את רחל ועבד שבע שנים בעבורה, "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כ"ט, כ). זו אחת מתמונות האהבה והנאמנות הגדולות במקרא: ההמתנה הארוכה אינה מכבידה, כי היא נעשית מתוך אהבה.
ההיפוך ותרומתו: בשיר התפקידים מתהפכים. במקרא הגבר מחכה לאישה, וכאן רחל היא שמחכה ל"דוֹדָהּ", מילה שמשמעותה אהוב, כמו בשיר השירים. השם רחל הוא גם השם שבו חתמה המשוררת, ולכן הדוברת מזדהה עם רחל הקדומה ומעניקה לגעגועים האישיים שלה עומק של מסורת. ההיפוך מראה אישה פעילה בנאמנותה: היא אינה מחכה שיחזרו אליה בלבד, אלא בוחרת להמתין. אבל יש כאן גם הבדל כואב: המתנתו של יעקב הסתיימה באיחוד, ואילו הדוברת כבר יודעת, מבית 2, שאדם "לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד", ומרגישה ש"אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי". אצל יעקב השנים היו "כְּיָמִים אֲחָדִים"; אצלה אולי נותרו באמת ימים אחדים. לכן עמדתה היא נאמנות מוחלטת, ללא תנאי, גם בלי ודאות שההמתנה תסתיים בפגישה. הדימוי הופך את ההמתנה עצמה לביטוי של אהבה.
הקשר לשם השיר: "זמר נוגה" הוא צירוף ניגודים: "זֶמֶר" הוא שיר, מנגינה, ולרוב מתקשר לשמחה, ו"נוּגֶה" פירושו עצוב. הסיום מצרף בדיוק את שני הצדדים: יש בו עצב, מוות קרוב ו"דִּמְעוֹת פְּרִידָה", אבל יש בו גם נאמנות ותקווה, והבטחה רכה ומלאת אהבה. גם השיר כולו הוא מעין זמר: הדוברת שולחת אל האהוב את "קוֹלִי", "קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי" (בית 1). השם מבטא אפוא את מהות השיר: שיר אהבה שנולד מתוך התוגה, והתוגה אינה מבטלת את הזמר.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 17 · ימים לבנים – לאה גולדברג
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
הטור "גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר" (בית 1) חוזר בסוף השיר בשינוי: "יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים הַגְּשָׁרִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר" (בית 3).
הסבירו את הדימוי של הגשרים, ואת התרומה של החזרה בשינוי להבנת מצבה של הדוברת בסוף השיר.
◂ פתרון מלא לשאלה 17
מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) "הסבירו" את הדימוי של הגשרים; (2) "הסבירו" את התרומה של החזרה בשינוי בסוף השיר להבנת מצבה של הדוברת. יש להשוות בין שני הנוסחים ולהסביר מה השתנה בדרך מבית 1 לבית 3. המונחים: דימוי, מטפורה, חזרה, מבנה מסגרת.
תשובה מלאה:
השיר "ימים לבנים" מאת לאה גולדברג מתאר ימים ארוכים, שקטים וריקים, ואת ההשלמה של הדוברת עמם. הטור על הגשרים פותח ונועל את השיר, וההבדל בין שני הנוסחים שלו מסכם את המהלך.
הדימוי: בבית 1 התמונה בנויה מן הנוף: "שַׁלְוַת־בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר", ומעל הנהר "גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר". הנהר הזורם הוא דימוי מוכר לזמן, והגשרים הם המעבר מיום ליום. התארים מגדירים את אופי הזמן: "יְשָׁרִים" – בלי פניות, בלי הפתעות ובלי סערות; "וּגְבֹהִים" – הם נמתחים מעל הזרם, כך שמי שעובר עליהם אינו נסחף בו. הימים עוברים זה אחר זה באחידות, בשקט ובמרחק. כל הבית בנוי ממשפטים שמניים, בלי פועל, ולכן נוצרת תמונה קפואה, כמו הימים ה"לבנים" עצמם.
התהליך בבתים 2–3: בבית 2 המבט עובר פנימה: "לְבָבִי הִתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ", וברצף הפעלים "נִרְגַּע, מִתְפַּיֵּס, מְוַתֵּר" הלב מתרצה. בבית 3 הדוברת אומרת "כָּל־כָּךְ קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם, יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים!", ומספרת שעיניה "לָמְדוּ לְחַיֵּךְ" וחדלו "לְזָרֵז עַל לוּחַ־שָׁעוֹן אֶת מֵרוֹץ הַדַּקִּים". פעם היא ניסתה להאיץ את הזמן; עכשיו היא כבר אינה ממהרת.
החזרה בשינוי: הטור האחרון חוזר על הטור מבית 1, אבל בשני שינויים. ראשית, התארים "יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים" עוברים לראש הטור, ולכן הדגש עובר אל אופי הגשרים: הישרות והגובה הם עכשיו העיקר, כמו מסקנה. שנית, "גְּשָׁרִים" הופכים ל"הַגְּשָׁרִים", בה"א הידיעה: מה שהיה מראה כללי בפתיחה הוא עכשיו דבר מוכר ומוגדר, שהדוברת השלימה עמו. כך מה שהיה בבית 1 תמונה חיצונית הופך בבית 3 למצב נפשי: אחרי שהלב "נִרְגַּע" והעיניים חדלו לזרז את השעון, הדוברת מקבלת את הזמן העובר בשקט מעל הנהר.
מצבה בסוף השיר: זהו מצב של שלווה ופיוס, אבל לא של שמחה. הימים הם "לְבָנִים וְרֵיקִים", והפועל "מְוַתֵּר" מזכיר שההשלמה באה על חשבון ציפיות שנזנחו. גם המבנה מבטא זאת: החזרה יוצרת מסגרת שסוגרת את השיר, כמו הימים עצמם, שחוזרים באחידות. אפשר לקרוא את הסיום כהשלמה בוגרת עם בדידות, ואפשר גם לשמוע בו עייפות וקהות.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 18 · עוד חוזר הניגון – נתן אלתרמן
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
בבית הראשון חוזרת המילה "עוֹד" שלוש פעמים: "עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן", "וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה", "מְצַפִּים עוֹד לְךָ".
הסבירו את משמעות החזרה על המילה "עוֹד".
הסבירו והדגימו כיצד המצלול של השיר (חריזה, חזרה על צלילים, קצב) הופך את השיר עצמו ל"ניגון" החוזר אל עובר האורח.
◂ פתרון מלא לשאלה 18
מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) "הסבירו" את משמעות החזרה על המילה "עוֹד" בבית הראשון; (2) "הסבירו והדגימו" כיצד המצלול – החריזה, החזרה על צלילים והקצב – הופך את השיר ל"ניגון". יש להביא לפחות שתי דוגמאות של מצלול, ולקשור אותן למשמעות. המונחים: חזרה, דו־משמעות, מצלול, חריזה פנימית, חריזה מתחלפת, קצב, נמען.
תשובה מלאה:
בשיר "עוד חוזר הניגון" מאת נתן אלתרמן הדובר פונה אל "עוֹבֵר אֹרַח", הלך שנודד בדרכים, ואומר לו שהניגון שניסה לזנוח חוזר אליו, ושהעולם עדיין מחכה לו.
החזרה על "עוֹד": בבית 1 המילה מופיעה שלוש פעמים: "עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא", "וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ", ו"מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר אֹרַח". למילה שתי משמעויות, ושתיהן פועלות כאן. "עוד" במובן "שוב": הניגון נזנח, ועכשיו הוא חוזר ונשמע מחדש. "עוד" במובן "עדיין": הדרך, הענן והאילן לא הפסיקו לחכות. הצירוף "לַשָּׁוְא" מראה שהזניחה לא הצליחה: אי אפשר לברוח מן הניגון. אפשר לראות בו את הייעוד של ההלך – החירות, הנדודים, ואולי השירה עצמה. החזרה המשולשת, כבר בבית הפותח, יוצרת תחושה של המשכיות ומעגליות: מה שנעזב חוזר, והעולם אינו מוותר על עובר האורח.
המצלול – חריזה פנימית: בטור "וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו" (בית 1) שני חצאי הטור מתחרזים זה עם זה: "עָנָן" עם "אִילָן", ו"בְּשָׁמָיו" עם "בִּגְשָׁמָיו". גם בבית 3: "לְחֹרְשָׁה יְרֻקָּה וְאִשָּׁה בִּצְחוֹקָהּ". החריזה בתוך הטור יוצרת תבנית צלילית חוזרת, כמו משפט מוזיקלי שחוזר בלחן, והיא מחברת בצליל בין פרטי הטבע ובין האדם: הענן והאילן, החורשה והאישה, נשמעים כחלק מאותו ניגון.
המצלול – חריזה בסוף הטורים וחזרה על צלילים: הטורים מתחרזים לסירוגין: "נַדְנֵדוֹת" – "עֵדוֹת" (בית 2), "רְחוֹקָה" – "בִּצְחוֹקָהּ" ו"אַפַּיִם" – "עַפְעַפַּיִם" (בית 3). גם בבית 1 הצליל של "לָאֹרֶךְ" חוזר ב"אֹרַח": הדרך הנמשכת "לָאֹרֶךְ" וה"אֹרַח" שהולך בה קשורים בצליל, כאילו הדרך וההלך עשויים מאותו חומר.
הקצב והתחביר: הטורים ארוכים ונשמעים בקצב קבוע וזורם, כמו צעדים של הליכה. רבים מהם נפתחים ב־ו׳ ("וְהַדֶּרֶךְ", "וְעָנָן", "וְהָרוּחַ", "וְכִבְשָׂה", "וְצַמֶּרֶת"), כך שהתמונות מצטרפות זו לזו בלי עצירה. הבית השני אינו נגמר בנקודה, והבית השלישי נפתח בשני קווים ("– –") וממשיך את המשפט: "שֶׁיָּדֶיךָ רֵיקוֹת וְעִירְךָ רְחוֹקָה". המשפט עובר מבית לבית כמו ניגון שאינו נקטע.
המשמעות: השיר אינו רק מספר על ניגון; הוא עצמו נשמע כניגון. החזרה על "עוֹד" והמצלול החוזר מבצעים את מה שהשיר אומר: הניגון חוזר שוב ושוב, בצליל ובקצב, ואינו מניח לעובר האורח – ולקורא – לזנוח אותו. כך מתבטא הרעיון שהדרך, הטבע והשירה מלווים את האדם הנודד כל חייו.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 19 · להשאיר – שלמה טנאי
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
בשיר חוזרים פעלים מתחום הדיבור והסיפור: "לוֹמַר", "אוֹמֵר", "מְסַפֵּר".
הסבירו כיצד פעלים אלה מאפשרים לקרוא את השיר גם כשיר על הכתיבה ועל השירה (שיר ארס־פואטי).
הסבירו והדגימו את התרומה של הניגוד בין אור לחושך בשיר להבנת עמדתו של הדובר.
◂ פתרון מלא לשאלה 19
מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) "הסבירו" כיצד הפעלים "לוֹמַר", "אוֹמֵר", "מְסַפֵּר" מאפשרים קריאה ארס־פואטית של השיר, כלומר כשיר על הכתיבה ועל השירה; (2) "הסבירו והדגימו" את הניגוד בין אור לחושך ואת תרומתו להבנת עמדת הדובר. בכל רכיב יש להביא ציטוטים עם ציון הבית. המונחים: האנשה, רמיזה, ניגוד, ארס פואטיקה, דובר.
תשובה מלאה:
השיר "להשאיר" מאת שלמה טנאי מנוסח כשלוש עצות: "לֹא לוֹמַר אֶת הַכֹּל", "לֹא לַעֲבֹר כָּל הַגְּבוּלוֹת", "לֹא לִפְרֹשׂ אֶת הָאָדָם עַד תֹּם". אפשר לקרוא אותו כשיר על צניעות בחיים, אבל פעלי הדיבור שבו מאפשרים לקרוא אותו גם כשיר על הכתיבה.
פעלי הדיבור והקריאה הארס־פואטית: העצה הראשונה עוסקת במפורש בדיבור: "לֹא לוֹמַר אֶת הַכֹּל" (בית 1). גם הדוגמאות מתוארות בפעלי דיבור. העץ "אוֹמֵר רַק גֶּזַע וְעָלִים" (בית 1): בעזרת האנשה העץ הופך לדובר, וגופו הגלוי הוא מה שהוא "אומר". אלוהים "מְסַפֵּר רַק שֶׁמֶשׁ, / יָרֵחַ וְכוֹכָבִים" (בית 2): הבריאה מוצגת כסיפור, ואלוהים כמספר. בצירוף הזה יש רמיזה לפסוק "הַשָּׁמַיִם, מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל" (תהלים י"ט, ב). בתהלים השמים מספרים את גדולת האל; בשיר התפקיד מתהפך, ואלוהים הוא שמספר את השמים, וגם הוא מספר רק חלק. כך העולם כולו נראה כטקסט, והעץ ואלוהים נראים כמחברים. מכאן הקריאה הארס־פואטית: אם גם המחברים הגדולים ביותר, הטבע והבורא, אומרים רק חלק, גם המשורר אינו צריך לומר הכול. שיר טוב אומר את ה"גזע והעלים", ומשאיר "שורשים" שהקורא צריך לחוש בהם בעצמו. הפועל "לִפְרֹשׂ" בבית האחרון מתאים לקריאה זו: אפשר לשמוע בו גם "לפרש", ולכן העצה היא גם לא לפרש אדם, ואולי גם שיר, עד תום.
הניגוד בין אור לחושך: בשיר מה שנאמר וגלוי שייך לאור, ומה שנשאר נסתר שייך לחושך. בבית 1 הגזע והעלים עומדים מעל האדמה, באור, ואילו העץ "מַשְׁאִיר שָׁרָשִׁים בָּאֲפֵלָה". בבית 2 מה שאלוהים "מספר" הוא דווקא המאורות: "שֶׁמֶשׁ, / יָרֵחַ וְכוֹכָבִים". מה שהוא משאיר הוא "יְקוּמִים / מֵעֵבֶר לְמַכְאוֹבֵי הַדַּעַת", מעבר לתחום שהאור והידיעה מגיעים אליו.
התרומה לעמדת הדובר: הניגוד מראה שבעיני הדובר החושך אינו שלילי. השורשים שבאפלה הם מקור החיים של העץ: בלעדיהם לא היו גזע ועלים. היקומים שמעבר לידיעה שומרים על האדם מפני "מַכְאוֹבֵי הַדַּעַת". האור והחושך משלימים זה את זה: הגלוי חי בזכות הנסתר. לכן עמדת הדובר אינה פחד מן הגילוי, אלא כבוד לחלק החשוך, באדם ובשיר. גם הבית האחרון, "לֹא לִפְרֹשׂ אֶת הָאָדָם עַד תֹּם.", מבקש להשאיר באדם מקום חשוך, ולא להאיר אותו כולו.
למה זו תשובה מלאה:
קובץ ז
שאלה 20 · בכל לבי אמת – יהודה הלוי
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
בשיר מתוארים יחסיו של הדובר עם האל ועם בני האדם.
הסבירו את הניגוד בין "קְלוֹנִי" ובין "כְּבוֹדִי" בטור 4, ואת הקשר בינו ובין השאלות "וְאֵיךְ אֵלֵךְ לְבַדִּי?" ו"וְאֵיךְ אֵשֵׁב יְחִידִי?" בטור 2.
◂ פתרון מלא לשאלה 20
מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) "הסבירו" את הניגוד "קְלוֹנִי" – "כְּבוֹדִי" בטור 4; (2) "הסבירו" את הקשר בינו ובין שתי השאלות שבטור 2. יש לבסס כל רכיב בציטוט, ולשים לב לאמצעים (ניגוד, צימוד, שאלה רטורית, רמיזה).
תשובה מלאה:
"בכל לבי אמת" מאת יהודה הלוי הוא שיר אהבה של המאמין לאלוהיו. השיר מתאר שני סוגי יחסים: יחסיו של הדובר עם האל, שהם קרובים ואוהבים, ויחסיו עם בני האדם, שהם יחסי דחייה וביזוי. שני הטורים שבשאלה מראים כיצד הסוג הראשון מכריע את השני.
הניגוד בטור 4: "הֱקִלּוּנִי מְתִים, לֹא יָדְעוּ כִּי / קְלוֹנִי עַל כְּבוֹד שִׁמְךָ כְּבוֹדִי." בשירת ימי הביניים "מתים" הוא כינוי לבני אדם, אבל הבחירה במילה רומזת גם שבעיני הדובר אין באנשים האלה חיים רוחניים. הם "הקלו" אותו, כלומר לעגו לו וביזו אותו, כנראה בשל אמונתו. הם אינם יודעים שהקלון הזה, מאחר שנגרם "עַל כְּבוֹד שִׁמְךָ", כלומר למען האל, הוא עצמו כבודו. הניגוד מתהפך: מה שבעיני הבריות בושה, בעיני הדובר הוא גאווה. הצימוד בין "הֱקִלּוּנִי" ובין "קְלוֹנִי", והחזרה על "כְּבוֹד" ו"כְּבוֹדִי" באותו טור, מבליטים את ההיפוך: אותן מילים מקבלות משמעות הפוכה לפי נקודת המבט.
השאלות בטור 2: "שְׁמָךְ נֶגְדִּי — וְאֵיךְ אֵלֵךְ לְבַדִּי? / וְהוּא דוֹדִי — וְאֵיךְ אֵשֵׁב יְחִידִי?" אלה שאלות רטוריות, שתשובתן ברורה: הדובר לעולם אינו לבד. "שְׁמָךְ נֶגְדִּי" מזכיר את "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים ט"ז, ח): האל נמצא תמיד מול עיניו, בכל הליכה ובכל ישיבה. הכינוי "דוֹדִי", המוכר משיר השירים, מציג את האל כאהוב, ולכן מי שהאל הוא דודו אינו "יְחִידִי". ההקבלה בין שני חצאי הטור ("אֵלֵךְ" – "אֵשֵׁב", "לְבַדִּי" – "יְחִידִי") מכסה את כל מצבי החיים.
הקשר בין הטורים: בטור 4 מתברר שבני האדם דוחים את הדובר ומבזים אותו. מבחינה חברתית הוא אדם מבודד ומושפל. אבל טור 2 כבר נתן את התשובה לבדידות הזאת: מי שהאל עמו אינו לבד, גם כשבני האדם מתרחקים ממנו. כך גם הקלון: מי שכבודו הוא כבוד האל, אינו מושפל מלעג הבריות. שני הניגודים, לבד – עם האל, וקלון – כבוד, מראים אותה עמדה: החברה שופטת לפי מראית העין, ואילו הדובר שופט לפי הקשר שלו עם האל. הוא אדיש לשיפוט האנושי, כי הנוכחות של האל ממלאת את חייו, ולכן גם הבדידות וגם הביזיון מאבדים את כוחם.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 21 · שחי לאל – שלמה אבן גבירול
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
השוו בין מה שהדובר מבקש מנשמתו בפתיחת השיר (טור 1) ובין מה שהוא מבקש ממנה בסיום השיר (טורים 6–7).
הסבירו את השינוי ואת משמעותו. בתשובתכם התייחסו לשאלה "וְלָמָּה תִרְדְּפִי הֶבֶל וְלָמָּה?" (טור 2).
◂ פתרון מלא לשאלה 21
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "השוו" ו"הסבירו". יש (1) לתאר מה הדובר מבקש מנשמתו בטור 1; (2) לתאר מה הוא מבקש בטורים 6–7; (3) להסביר את השינוי ואת משמעותו; (4) להתייחס לשאלה הרטורית בטור 2. המונחים: פנייה לנמען, ציווי, שאלה רטורית, שיבוץ.
תשובה מלאה:
"שחי לאל" מאת שלמה אבן גבירול הוא שיר קודש שבו הדובר אינו פונה אל האל, אלא אל נשמתו. השוואה בין פתיחת השיר לסיומו מראה שהבקשות שלו משתנות, ושהשינוי הוא תוכן השיר.
הפתיחה: "שְׁחִי לָאֵל, יְחִידָה הַחֲכָמָה, / וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה." (טור 1). הדובר מבקש מן הנשמה להשתחוות ("שְׁחִי"), למהר ("רוּצִי") ולעבוד את האל "בְּאֵימָה", ביראה ובפחד. זו תמונה של עבד לפני אדון. גם הפנייה רשמית ומרוחקת: "יְחִידָה הַחֲכָמָה", אחד מכינויי הנשמה. החריזה בין "הַחֲכָמָה" ובין "בְּאֵימָה" קושרת בין חוכמת הנשמה לבין היראה.
השאלה בטור 2: "לְעוֹלָמֵךְ פְּנִי לֵילֵךְ וְיוֹמֵךְ, / וְלָמָּה תִרְדְּפִי הֶבֶל וְלָמָּה?" השאלה הרטורית, עם החזרה על "וְלָמָּה", היא תוכחה: הנשמה נמשכת אחרי "הֶבֶל", אחרי הבלי העולם הזה החולף, במקום לפנות יום ולילה אל "עוֹלָמֵךְ", העולם הרוחני שממנו באה. השאלה מסבירה מדוע השיר נפתח באימה: הנשמה תעתה, והדובר צריך לעורר אותה ולהחזיר אותה לדרכה.
הסיום: בטור 6 הדובר כבר אינו מצווה להשתחוות אלא לשיר: "זְמִירוֹת קַדְּמִי, נַפְשִׁי, לְצוּרֵךְ". הפנייה הפכה אינטימית: לא "יְחִידָה הַחֲכָמָה" אלא "נַפְשִׁי", והאל הוא "צוּרֵךְ", יוצרה של הנשמה, כינוי שמבטא קרבה ושייכות. בטור 7: "קְרָבַי, בָּרֲכוּ תָמִיד לְצוּרְכֶם / אֲשֶׁר לִשְׁמוֹ תְּהַלֵּל כֹּל נְשָׁמָה!" הדובר מעורר את כל פנימיותו לברך, בלשון "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ" (תהילים ק"ג, א), והשיר נחתם בהד לפסוק החותם את ספר תהילים, "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ" (תהילים ק"נ, ו).
השינוי ומשמעותו: השיר עובר מאימה ותוכחה אל שבח, הודיה ושמחה; מעבד שמשתחווה אל משוררת שמזמרת. מה גורם לשינוי? בטורים 3–5 הדובר מזכיר לנשמה את ערכה: היא טהורה, ונעלמת מן העין כמו האל. ובטור 6 הוא מזכיר שהאל "לֹא שָׂם דְּמוּתֵךְ בָּאֲדָמָה": שלא כמו הגוף, הנשמה לא תיטמן באדמה. נשמה שמבינה מאין באה ולאן היא שייכת אינה צריכה עוד פחד כדי לעבוד את האל; היא עובדת אותו מתוך אהבה והכרת טובה. המשמעות היא שעבודת האל מתחילה ביראה, אבל מבשילה לשבח, ושהשבח האישי של נשמה אחת מצטרף בסוף לשבח של "כֹּל נְשָׁמָה". השיר שנפתח בפנייה אל נשמה "יְחִידָה" מסתיים בכל הנשמות יחד.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 22 · לבדי – חיים נחמן ביאליק
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
בשיר יש רמיזות למקורות מן המקרא ומן המסורת היהודית.
בחרו בשתיים מהן, והסבירו כיצד כל אחת מהן תורמת להבנת היחסים בין הדובר ובין השכינה.
◂ פתרון מלא לשאלה 22
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו" ו"הסבירו". יש לבחור שתי רמיזות (בדיוק), לזהות את מקור כל אחת, להשוות בין ההקשר המקורי להקשר בשיר, ולהסביר מה היא מלמדת על היחסים בין הדובר לשכינה.
תשובה מלאה:
בשיר "לבדי" הדובר, צעיר שנשאר בבית המדרש אחרי שכל בני דורו נסחפו אחרי "הָרוּחַ" ו"הָאוֹר", מתאר את יחסיו עם השכינה. הרמיזות למקורות מעשירות את היחסים האלה ומגלות את מורכבותם.
רמיזה ראשונה: "יָדַע לִבִּי אֶת־לִבָּהּ: חָרֹד חָרְדָה עָלַי, / עַל־בְּנָהּ, עַל־יְחִידָהּ" (בית 2). הצירוף "בְּנָהּ... יְחִידָהּ" מהדהד את ציווי האל לאברהם בסיפור העקדה: "קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ" (בראשית כ"ב, ב). ברובד הראשון הרמיזה מבטאת את עוצמת הקשר: השכינה אוהבת את הדובר כמו הורה את בנו היחיד, ואחרי שכל האחרים עזבו הוא באמת "יחידה". ברובד העמוק הרמיזה מטרידה: בבראשית הבן היחיד מובל להקרבה. אפשר לקרוא כאן חשש שהנאמנות לשכינה היא מעין עקדה, הקרבה של חיי הצעיר על מזבח העולם הישן. וגם החרדה מתהפכת: לא הבן חרד, אלא ההורה, השכינה, שחוששת לאבד אותו. הרמיזה מעצבת יחסים של אהבה ותלות הדדית, אך גם של איום.
רמיזה שנייה: "וָאֱהִי / עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה" (בית 3). הביטוי רומז לדברי האל על המאמין בתהילים: "יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהילים צ"א, טו). במזמור האל הוא שמבטיח להיות עם האדם בצרתו ולחלץ אותו. בשיר התפקידים מתהפכים: הדובר הוא שנמצא עם השכינה בצרתה. ההיפוך האירוני הזה מבליט את חולשתה של השכינה: היא "נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל־הַזָּוִיּוֹת" ונותרה רק ב"פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה", בבית המדרש. מן הצד האחד, הרמיזה מבטאת נאמנות והזדהות: הדובר שותף לגורלה. מן הצד האחר, היא מראה שהשכינה כבר אינה יכולה להגן עליו, ושהוא, הצעיר, הפך למי שמחזיק אותה. ואכן, בבית 4 הדובר מתאר את הרגע "וּכְשֶׁצַּר־לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ", והיא כובשת את ראשה בכתפו, כמו ילד בכתף הוריו.
התרומה להבנת היחסים: שתי הרמיזות מראות שהיחסים בין הדובר לשכינה דו־כיווניים ומשתנים. בתחילה הדובר הוא "גּוֹזָל רַךְ" תחת כנפיה, אבל המקורות שהשיר מעורר מגלים היפוך: ההורה חרד והבן מגן, האל נזקק והאדם עומד לצדו. כך הרמיזות מבטאות את הקרע של הדובר: אהבה עמוקה וזהות גורל עם העולם המסורתי, לצד תחושה שהעולם הזה חלש, צר ואף מאיים.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 23 · ים הדממה פולט סודות – חיים נחמן ביאליק
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
בשיר מופיעים צירופים מתחום המים: "יַם הַדְּמָמָה", "שְׁאוֹן הַנַּחַל", "יַם הַמַּחֲשַׁכִּים", "מַעְיָן טָהוֹר".
בחרו בשניים מן הצירופים האלה, הסבירו את משמעותם בשיר, והסבירו את התרומה של מוטיב המים להבנת עולמו של הדובר.
◂ פתרון מלא לשאלה 23
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו" ו"הסבירו". יש (1) לבחור שניים מארבעת הצירופים ולהסביר את משמעות כל אחד בשיר; (2) להסביר את התרומה של מוטיב המים כולו להבנת עולמו של הדובר. המונחים: מוטיב, מטפורה, ניגוד, עולם פנימי.
תשובה מלאה:
בשיר "ים הדממה פולט סודות" הדובר יושב לבדו בלילה. צירופים מתחום המים חוזרים בשיר ומסמנים את הדרך מן העולם החיצוני אל עולמו הפנימי.
צירוף ראשון: "יַם הַמַּחֲשַׁכִּים" (בית 2). בבית 2 "שְׁחוֹר הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ כּוֹבֵשׁ, / מַרְכִּיב צֵל עַל־צֵל וְכוֹפֵל", ו"דּוּמָם אֶל־יַם הַמַּחֲשַׁכִּים / כּוֹכָב אַחַר כּוֹכָב נוֹפֵל". ים המחשכים הוא חושך עמוק וגדול כמו ים, שבולע את הכוכבים. הכוכבים הם אור, תקווה וחלומות, ונפילתם אל הים המחשיך היא תמונה של אובדן. הים כאן מאיים: הוא מרחב חיצוני, עצום וחסר צורה, שאין בו מקום לאור.
צירוף שני: "מַעְיָן טָהוֹר" (בית 3). דווקא "וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל־הָעוֹלָם", הדובר מרגיש ש"לִבִּי עֵר וּמְדַבֵּר", ומרגיש "מַעְיָן טָהוֹר אֶחָד / הוֹמֶה אַט שָׁם וּמִתְגַּבֵּר". המעיין שונה מן הימים בכל דבר: הוא קטן ולא עצום, "אֶחָד" ולא אין־סופי, "טָהוֹר" ולא אפל, והוא נובע מבפנים, בלב, ולא מבחוץ. מעיין הוא מקור של מים חיים: הוא "מִתְגַּבֵּר", הולך וגדל. אפשר לראות בו את כוח החיים של הדובר, ואת מעיין היצירה שבנפשו.
אפשר לבחור גם ב"יַם הַדְּמָמָה" (בית 1), מטפורה לשמי הלילה ולשקט הגדול, ש"פּוֹלֵט סוֹדוֹת"; או ב"שְׁאוֹן הַנַּחַל" שמאחורי הרחיים, הרעש הממשי שאינו פוסק גם כשהעולם שותק.
תרומת מוטיב המים: המוטיב יוצר ניגוד בין שני מרחבים. בחוץ יש ימים גדולים: ים של דממה וים של חושך, שבתוכם הכוכבים נופלים והאדם בודד ונבלע. בפנים יש מעיין קטן וטהור, שהולך ומתגבר. המעבר מן הים אל המעיין הוא המהלך של השיר כולו: מחרדה מן העולם החיצוני, השותק והמחשיך, אל ביטחון בעולם הפנימי. הלב, המדבר מתוך המעיין הזה, מבטיח לדובר שכוכבו לא נפל, ובסוף הדובר מכריז: "לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד — / הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי" (בית 6). המילה "אֶחָד" חוזרת כאן מן "מַעְיָן טָהוֹר אֶחָד": העולם האחד של הדובר הוא העולם שהמעיין נובע בו. כך מוטיב המים מראה שמקור הנחמה, החיים והיצירה איננו בעולם שבחוץ, אלא בתוך האדם.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 24 · אמת אחת ולא שתיים – אורי צבי גרינברג
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
הדובר בשיר מדבר בקולו של נביא: הוא מוכיח את קהלו, מזהיר אותו מפני פורענות, ומשמיע חזון על העתיד.
הסבירו והדגימו קביעה זו על פי הבית השישי ועל פי הבית האחרון.
מה תורם הקול הנבואי להבנת עמדתו של הדובר כלפי קהלו?
◂ פתרון מלא לשאלה 24
מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) "הסבירו והדגימו" שהדובר מדבר כנביא – מוכיח, מזהיר מפורענות ומשמיע חזון – על פי שני בתים מוגדרים: הבית השישי והבית האחרון; (2) להסביר מה תורם הקול הנבואי להבנת עמדת הדובר כלפי קהלו. המונחים: דובר, נמען, תוכחה, נבואת פורענות, חזון, שיבוץ ורמיזה, משלב לשון.
תשובה מלאה:
השיר "אמת אחת ולא שתיים" מאת אורי צבי גרינברג הוא שיר פוליטי, שבו הדובר פונה אל קהל בגוף שני רבים ("רַבּוֹתֵיכֶם", "דּוֹרְכֶם") ומציג את עמדתו כאמת המוחלטת. הוא עושה זאת בקולו של נביא מקראי.
הבית השישי – נבואת פורענות: הבית בנוי כרצף של קללות, בפעלים בזמן עתיד: "וִהְיִיתֶם לְמַס חַי לְכָל שַׁלִּיט נָכְרִי. / בֵּיתְכֶם יְהִי קַשׁ לְגִצּוֹ שֶׁל כָּל זֵד. / וְעֵצְכֶם יִכָּרֵת עִם פִּרְיוֹ הַבָּשֵׁל." הלשון היא לשון המקרא, והתמונות מוכרות מנבואות החורבן: הבית שנשרף כקש, העץ שנכרת כשפריו כבר בשל. הפורענות מגיעה לשיא בתמונה "וְשָׁוְיוֹ שֶׁל בָּחוּר כְּשָׁוְיוֹ שֶׁל תִּינוֹק / לְחַרְבּוֹ שֶׁל אוֹיֵב": חיי אדם יאבדו כל ערך. כמו נביא, הדובר אינו רק חוזה את העתיד אלא מוכיח: זו תוצאת דרכו של הקהל, כפי שנאמר בבית החמישי, "אִם דּוֹרְכֶם יְפַגֵּר". הוא גם מבטל את דבריהם: "וְרַק פִּטְפּוּטְכֶם יִשָּׁאֵר – שֶׁלָּכֶם...", והבית נחתם ב"וְקִלְלַת עַד בְּחִתּוּךְ־הַפַּרְצוּף" – קללה נצחית שנחקקת בפנים.
הבית האחרון – חזון: מול הפורענות עומד חזון של העתיד: "וְזֶה יְהִי יוֹם וּמִנַּחַל מִצְרַיִם עַד פְּרַת / וּמִיָּם עַד מֵעֵבֶר מוֹאָב יַעֲלוּ בַּחוּרַי / וְקָרְאוּ אֶת אוֹיְבַי וּמְשַׂנְאַי אֶל הַקְּרָב הָאַחֲרוֹן." הפתיחה "וְזֶה יְהִי יוֹם" מזכירה את פתיחות הנבואה על אחרית הימים, כמו "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא". "מִנַּחַל מִצְרַיִם עַד פְּרַת" רומז לגבולות הארץ שהובטחו לאברהם (בראשית ט"ו, יח), ו"הַקְּרָב הָאַחֲרוֹן" הוא מלחמת אחרית הימים. בולטים כינויי הקניין בגוף ראשון: "בַּחוּרַי", "אוֹיְבַי וּמְשַׂנְאַי", כמו בבית הקודם "מְלָכַי וּלְבִיאַי". הדובר מדבר כמי שהעם וההיסטוריה שלו שייכים לו, כמעט בקולו של האל עצמו.
תרומת הקול הנבואי לעמדת הדובר: הקול הנבואי מעניק לדובר סמכות מוחלטת. הוא אינו מתווכח עם קהלו כשווה, אלא עומד מעליו: מוכיח, מאיים בפורענות ומבטיח גאולה בבת אחת. המהלך מתוכחה, דרך אזהרה, אל חזון, הופך את השיר לקריאה דחופה לשינוי דרך, ומסביר את הנחרצות של הכותרת, "אֱמֶת אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם": לנביא אין "אמת שנייה". עמדתו כלפי קהלו כפולה – זלזול וכעס על "רַבּוֹתֵיכֶם" ועל "פִּטְפּוּטְכֶם", ובה בעת אחריות לגורלו ותקווה לעתידו.
אפשר גם: הקול הנבואי מבליט את הקיצוניות של עמדת הדובר. מי שמדבר כנביא אינו משאיר מקום לעמדה אחרת, ולכן השיר מעורר אצל קוראים רבים גם הסתייגות.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 25 · ירושה – חיים גורי
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
בשיר מופיעים ביטויי זמן רבים, למשל: "הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן", "בְּעֵת יוֹמוֹ עֶרֶב", "הוּא חַי יָמִים רַבִּים", "אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא".
הסבירו והדגימו כיצד ביטויי הזמן בשיר מעצבים את היחס בין רגע אחד ובין חיים שלמים ודורות רבים.
בתשובתכם התייחסו גם לטורים "וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא / מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד" (בית 1).
◂ פתרון מלא לשאלה 25
מה השאלה מבקשת:
יש "להסביר ולהדגים" כיצד ביטויי הזמן בשיר מעצבים את היחס בין רגע אחד (העקדה) ובין חיים שלמים ודורות רבים. יש להביא כמה ביטויי זמן, כל אחד בציטוט ובציון הבית, ולהתייחס במפורש לטורים "וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא / מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד". המונחים: זמן הסיפור, מבנה, ניגוד, אירוניה דרמטית, רמיזה מקראית, זמני הפועל.
תשובה מלאה:
השיר "ירושה" מאת חיים גורי חוזר אל סיפור העקדה (בראשית כ"ב). ביטויי הזמן בשיר מראים שרגע אחד, "הַשָּׁעָה הַהִיא", חשוב יותר מחיים שלמים, וממשיך להתקיים בדורות.
פתיחה בסוף, ורגע אחרון: השיר נפתח במשפט קצר וסגור: "הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן" (בית 1). זה הפרט שחותם את הסיפור המקראי, והשיר מתחיל בו: המילה "אַחֲרוֹן" מדגישה את התזמון: האיל הגיע ברגע האחרון, כמעט מאוחר מדי.
הטורים "וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא / מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד": האיל הוא התשובה לשאלה שיצחק שאל בדרך: "וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה" (בראשית כ"ב, ז). במקרא אברהם עונה "אֱלֹהִים יִרְאֶה־לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי" (שם, ח), אבל בשיר הוא אינו יודע שהאיל הוא התשובה. זו אירוניה דרמטית: הקורא יודע מה שהדמות אינה יודעת. מבחינת הזמן, התשובה המוחשית לשאלה מגיעה רק בסוף, ברגע האחרון, ולכן כל הדרך אל ההר נמתחת בין השאלה לתשובה. אפשר גם: "הוּא" מוסב על אברהם, שלא ידע כי דבריו לבנו הם התשובה האמיתית, וכי הם יתגשמו.
"רֵאשִׁית־אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עֶרֶב" (בית 1): בטור זה יש ניגוד בין ראשית לערב. יצחק הוא "ראשית" כוחו של אברהם, אבל הוא נולד כשיומו של האב כבר "ערב", בזקנתו. כל העתיד של האב הזקן תלוי ברגע אחד על ההר.
היחס בין הרגע לחיים במבנה השיר: לרגע העקדה מוקדשים שלושה בתים (1–3), ובהם פעולות של רגע: "נָשָׂא רֹאשׁוֹ", "נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ", "רָאָה אֶת גַּב אָבִיו". לעומת זאת, כל חייו הארוכים של יצחק מסוכמים בבית אחד: "הוּא חַי יָמִים רַבִּים, / רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה" (בית 4), ברמיזה ליצחק הזקן שעיניו כהו (בראשית כ"ז, א). "ימים רבים" תופסים בשיר פחות מקום מרגע אחד. כך המבנה עצמו מראה מה חשוב באמת.
הרגע שעובר לדורות: הבית האחרון נפתח ב"אֲבָל": "אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו. / הֵם נוֹלָדִים / וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם" (בית 5). החיים הטובים לא מחקו את "הַשָּׁעָה הַהִיא"; היא שעברה בירושה, ולא הימים הרבים. גם זמני הפועל משתנים: עד כאן הפעלים בעבר ("בָּא", "נָשָׂא", "רָאָה", "חַי"), ועכשיו בהווה: "הֵם נוֹלָדִים". הרגע של העבר הופך להווה מתמשך, שחוזר עם כל לידה.
המשמעות: ביטויי הזמן מעצבים זמן שאינו נמדד בשעון. רגע אחד של פחד גובר על חיים ארוכים וטובים, ונמשך דור אחר דור. אפשר לקרוא בכך את הטראומה הקולקטיבית של עם שבניו נשלחים שוב ושוב למלחמות.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 26 · מזמור – אדמיאל קוסמן
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
בשיר חוזרות מילים וצירופים רבים, למשל: "אָמֵן", "שֶׁתַּעֲשֶׂה אוֹתָנוּ", "קְטַנְטַנִּים", "בְּגֹדֶל זֶרֶת". הטורים בשיר ארוכים מאוד, והמשפטים עוברים מטור לטור.
הסבירו את התרומה של החזרות ושל אורך הטורים לעיצוב התפילה בשיר.
בתשובתכם התייחסו גם לסיום השיר: "וּנְהַלֶּלְךָ עַל כָּךְ, אָמֵן".
◂ פתרון מלא לשאלה 26
מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) "הסבירו" את התרומה של החזרות לעיצוב התפילה; (2) "הסבירו" את התרומה של אורך הטורים. בנוסף יש להתייחס לסיום, "וּנְהַלֶּלְךָ עַל כָּךְ, אָמֵן". המונחים: חזרה, אנפורה, הדרגה, מבנה, טורים גולשים, רשימה, מסגרת, משלב לשון.
תשובה מלאה:
השיר "מזמור" מאת אדמיאל קוסמן בנוי כתפילה: הדוברים, בגוף ראשון רבים, מבקשים מן האל שיעשה אותם קטנים מאוד. החזרות ואורך הטורים הם שמעצבים את אופייה של התפילה הזאת.
החזרות: הצירוף "אָמֵן, שֶׁתַּעֲשֶׂה אוֹתָנוּ" פותח שלושה טורים (בית 1 פעמיים, ובית 2), והוא חוזר כמו נוסח קבוע בתפילה, כמו פזמון. "אָמֵן" היא מילה של אישור והסכמה, והפתיחה בה מציגה את הבקשה כאילו כבר אושרה. החזרה גם מבטאת עקשנות של מבקש: כמו ילד שחוזר שוב ושוב על אותה בקשה, ומוסיף "בְּבַקָּשָׁה". בתוך החזרות יש הדרגה: "קְטַנְטַנִּים כָּאֵלֶּה", אחר כך "קְטַנְטַנִּים / מְאֹד", אחר כך "בְּגֹדֶל זֶרֶת", ובסוף "פִּצְפּוֹנִים". המילים שמתארות את האדם הולכות וקטנות, והן לקוחות מלשון הילדים. כך החזרה אינה סתמית: כל חזרה מקטינה את הדוברים עוד יותר.
אורך הטורים: הטורים ארוכים מאוד, והמשפטים נשפכים מטור לטור: "קְטַנְטַנִּים / מְאֹד", "מִתַּחַת / לַגָּלַקְסְיוֹת", "תַּעֲשֶׂה אוֹתָנוּ / פִּצְפּוֹנִים". בטור הרביעי באה רשימה ארוכה של עולמו של האל: "לַגָּלַקְסְיוֹת, לַשְּׁמָשׁוֹת, וְלַשְּׁבִילִים שֶׁל הֶחָלָב, הַמַּיִם, וְהָאוֹר הָעַז שֶׁלְּךָ". הצורה ממחישה את התוכן: הטורים מתרחבים כמו היקום, ובתוכם מילים קטנטנות לאדם. נוצר ניגוד בין הבקשה להיות קטן ובין המרחב העצום שבו היא נאמרת. אורך הטורים גם יוצר דיבור שוטף ונרגש, כמעט בלי עצירה, כמו תפילה שנאמרת מן הלב ולא מתוך סידור. התפילה נשענת על נוסח מסורתי, אבל נשמעת כמו שיחה ספונטנית.
הסיום: "תַּעֲשֶׂה אוֹתָנוּ / פִּצְפּוֹנִים, בְּגֹדֶל זֶרֶת, וּנְהַלֶּלְךָ עַל כָּךְ, אָמֵן." המילה "אָמֵן" שבסוף סוגרת מסגרת עם "אָמֵן" שבפתיחת השיר, כמו תפילה שמסתיימת כפי שהתחילה. "וּנְהַלֶּלְךָ" היא לשון השבח של התפילה המסורתית, ומתאימה לשם השיר, "מזמור", כמו מזמורי תהילים. אבל הצירוף "עַל כָּךְ" מפתיע: השבח הוא על הקטנות עצמה. הדוברים אינם מבקשים כוח, הבנה או גדולה, אלא מודים מראש על כך שיהיו קטנים. כך מתעצבת תפילה של ענווה, ששמחה בקטנותה מול האל.
אפשר גם: יש בחזרות ובלשון הילדית גם הומור ואירוניה, ואולי תלונה מרומזת על המרחק בין האדם לאל הגדול.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 27 · תביא איזה חידוש – אלחנן ניר
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
עמדתו של הדובר כלפי הנמען בשיר מורכבת: יש בה תביעה, תלונה ואפילו עקיצה, ויש בה גם תלות ואמונה.
הסבירו והדגימו קביעה זו.
בתשובתכם התייחסו לטור שבסוגריים "(אֲפִלּוּ לֹא אֵיפֹה הָיִיתָ בַּשּׁוֹאָה)" ולשני הטורים האחרונים בשיר.
◂ פתרון מלא לשאלה 27
מה השאלה מבקשת:
יש "להסביר ולהדגים" שעמדת הדובר כלפי הנמען כוללת שני צדדים: (1) תביעה, תלונה ועקיצה; (2) תלות ואמונה. יש להביא דוגמאות לשני הצדדים, ולהתייחס במפורש לטור שבסוגריים ולשני הטורים האחרונים. המונחים: דובר ונמען, פנייה ישירה, ציווי, רמיזה ושיבוץ, משלב לשון, אירוניה.
תשובה מלאה:
בשיר "תביא איזה חידוש" מאת אלחנן ניר הדובר פונה, בשמו ובשם קבוצה ("לָנוּ", "אוֹתָנוּ"), אל נמען שאינו נקרא בשמו, אבל הרמיזות מן המקרא ומן התפילה מראות שזה האל. העמדה שלו כלפי האל אינה של יראה שקטה, אלא של יחסים מתוחים וקרובים.
תביעה ותלונה: הדובר מדבר אל האל בציוויים ובלשון הדיבור: "בְּחַיֶּיךָ, תָּבִיא אֵיזֶה חִדּוּשׁ", "שַׁחְרֵר לָנוּ כְּבָר מַשֶּׁהוּ". המילה "כְּבָר" מבטאת חוסר סבלנות, כאילו האל מתעכב בלי סיבה. הוא אפילו מבקש לשבור את הכללים: "אֲבָל הַפַּעַם בְּנִגּוּד לְכָל הַכְּלָלִים". והוא מתלונן על מצבם: "רְאֵה כֵּיצַד אָנוּ דָּשִׁים בָּעֲרָפֶל / רָצִים אַחַר הַהֶבֶל וּמַזְקִינִים מִבְּלִי מֵשִׂים". ההנהגה שלהם היא "מֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה הַכְּבוּיָה שֶׁלָּנוּ".
עקיצה: "אָז אִם אֵין פָּנֶיךָ הוֹלְכִים / לְפָחוֹת תַּבְרִיחַ סְעָרָה קְטַנָּה מֵעֵבֶר לַגְּבוּל". זה שיבוץ מדברי משה: "אִם־אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל־תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (שמות ל"ג, טו). משה דרש שהאל ילך עם העם; הדובר כבר מניח שהאל לא ילך, ומתמקח: "לְפָחוֹת" משהו קטן, מוברח, כמו סחורה. העקיצה מגיעה לשיא בטור שבסוגריים: "אֲנִי נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא נְדַקְדֵּק וְלֹא נִתְפַּלְפֵּל / (אֲפִלּוּ לֹא אֵיפֹה הָיִיתָ בַּשּׁוֹאָה)". הדובר מבטיח שלא ישאל – ובאותו משפט הוא שואל את השאלה הקשה ביותר על השגחת האל. הסוגריים כאילו מצמצמים את השאלה להערת אגב, אבל דווקא כך היא בולטת וכואבת. זו אירוניה: הוויתור על השאלה הוא הדרך לשאול אותה.
תלות ואמונה: ועם זאת, הדובר פונה אל האל ולא אל אחר. הוא נשבע לו, מתחייב בשם כולם ומבטיח לשמוח בכל מעט: "נִשְׂמַח עַל כָּל פֵּרוּר". עצם הבקשה מראה שהוא מאמין שיש מי שיכול להיענות.
שני הטורים האחרונים: "וְנֵדַע שֶׁהוֹרַדְתָּ חִדּוּשׁ / אֶל חַיֵּינוּ הַיְבֵשִׁים, הַמְּסוּרִים בְּיָדֶיךָ". הצירוף "הַמְּסוּרִים בְּיָדֶיךָ" הוא הד לתפילת "מודים": "עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶךָ". הדובר מודה שחייו נתונים בידי האל לגמרי: זו הכרה בתלות מלאה, ואפילו ביטוי של הודיה. אבל המילה "הַיְבֵשִׁים" מחזירה את התלונה: החיים שבידי האל צחיחים. השיר אינו נגמר בנקודה, והבקשה נשארת פתוחה, בלי תשובה.
כך מתעצבת אמונה שאינה שקטה ואינה מתרפסת: קרבה, תלות והודיה, לצד כעס, ספק ועקיצה. דווקא הקרבה מאפשרת לדובר לדבר אל האל בחופשיות כזאת.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 28 · שיר שלא נלמד
שיר שלא נלמד
לפניכם השיר "גן נעול" מאת רחל∗. קראו אותו, וענו על שני הסעיפים א–ב שאחריו.
על פי הבית הראשון, מה מבקשת הדוברת, ומה מונע ממנה להשיג זאת?
הסבירו את התרומה של השאלות ושל הדימויים בבית זה להבנת מצבה.
"גַּן נָעוּל – אָדָם." (בית 2)
הסבירו את המטפורה, ואת השאלה שבסוף השיר. בתשובתכם התייחסו לסיפור מן המקרא שאליו רומזת השאלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 28
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
שלושה רכיבים, על פי הבית הראשון בלבד: (1) מה הדוברת מבקשת; (2) מה מונע ממנה להשיג זאת; (3) כיצד השאלות והדימויים מבהירים את מצבה. יש להדגים כל רכיב.
תשובה מלאה:
בבית הראשון הדוברת פונה אל "אַתָּה", אדם שהיא מבקשת להתקרב אליו.
מה היא מבקשת: היא מבקשת מגע וקרבה. "יָד מוּשֶׁטֶת" היא תנועה של פנייה אל האחר, של הזמנה לקשר, והיא מבקשת שתפגוש "יָד אָחוֹת". גם העיניים מבקשות מבט ארוך, מפגש של מבטים: "וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע". כלומר, היא מבקשת קשר אנושי פשוט ואמיתי: מגע ומבט.
מה מונע ממנה: הקשר נכשל בשני השלבים. היד המושטת "לֹא פּוֹגֶשֶׁת" יד: האחר אינו מושיט את ידו בחזרה. והמבט נמשך רק "רֶגַע", ומיד "וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת". המילים "וְהִנֵּה" ו"כְּבָר" מראות כמה מהר נגמר הרגע. המבוכה, הביישנות, אולי הפחד להיחשף, גורמים לעיניים להשפיל מבט. לא ברור אם העיניים הן של הדוברת או של האחר, ואולי של שניהם: כל אחד נבוך מפני השני, והמחסום הדדי.
השאלות: הבית נפתח בשאלה "מִי אַתָּה?". הדוברת אינה יודעת מי הוא האדם שמולה: גם מי שקרוב נשאר זר. ההקדשה שבראש השיר, "לזר", מחזקת את התחושה הזאת. השאלה השנייה, "מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת / לֹא פּוֹגֶשֶׁת יָד אָחוֹת?", היא שאלה של תמיהה וכאב, שאין לה תשובה. השאלות מבטאות את חוסר האונים של הדוברת: היא אינה מבינה מדוע הקשר נכשל, ואינה יכולה לשנות זאת.
הדימויים: היד והעיניים הן מטונימיה, איברים שמייצגים את האדם כולו ואת הרצון שלו להתקרב. הצירוף "יָד אָחוֹת" מבטא רצון בקרבה של שוויון ודמיון, כמו של אחות, יד שמתאימה ליד. הפעלים מעצבים תנועה של תקווה ונפילה: העיניים "תַּמְתֵּנָּה", כלומר ממתינות ומקוות, ואחר כך "שָׁפְלוּ", יורדות למטה. התנועה מלמעלה למטה ממחישה את האכזבה.
מצבה של הדוברת: בדידות בתוך מפגש, כמיהה עזה לקשר, ותחושה שכל ניסיון להתקרב נכשל ברגע.
למה זו תשובה מלאה:
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) להסביר את המטפורה "גַּן נָעוּל – אָדָם"; (2) להסביר את השאלה החותמת, ולשלב את הרמיזה המקראית (לזהות את הסיפור ולהשוות). סעיף של 6⅔ נקודות.
תשובה מלאה:
המטפורה: בבית השני הדוברת מגיעה למסקנה: "גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ. / גַּן נָעוּל – אָדָם." האדם מדומה לגן: יש בו יופי, צמיחה, עושר פנימי. אבל הגן "נָעוּל", ואין שביל ולא דרך שמובילים אליו. הצירוף לקוח משיר השירים: "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם" (שיר השירים ד', יב). שם הוא דימוי של שבח לאהובה הצנועה, השמורה לאהובה. בשיר של רחל הדימוי מקבל משמעות של בדידות: הנעילה איננה צניעות אלא חומה בין בני אדם. גם המילה "אָחוֹת" שבבית הראשון מהדהדת את "אֲחֹתִי כַלָּה". והניסוח הכללי, "אָדָם" ולא "אַתָּה", הופך את החוויה האישית לאמירה כללית: כל אדם הוא עולם סגור.
השאלה בסוף: "הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע / עַד זוֹב דָּם?". הדוברת מתלבטת בין שתי דרכים: לוותר וללכת, או להתעקש ולנסות לפרוץ. "אַכֶּה בַּסֶּלַע" רומז לסיפור מי מריבה, שבו משה מכה בסלע כדי להוציא ממנו מים לעם הצמא: "וַיַּךְ אֶת־הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים" (במדבר כ', יא). במקרא המכה מצליחה: מן הסלע יוצאים מים, מקור חיים. בשיר מן הסלע לא ייצאו מים אלא "דָּם": הניסיון לפרוץ בכוח אל לבו של אדם אחר יכאיב, ואולי יפצע את הדוברת עצמה, ולא יביא את הקשר המיוחל. השיר נגמר בשאלה פתוחה, ובטור קצר ("עַד זוֹב דָּם?"), שמשאיר את הדוברת בין ייאוש לבין רצון עז לנסות.
למה זו תשובה מלאה: