מתכונת 3 בספרות (שאלון 8281) - פתרון מלא

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להראות את שני סוגי היסודות בסיפור (ריאליסטיים ושאינם ריאליסטיים), להסביר כיצד הם משתלבים זה בזה, ולהסביר מה תורם השילוב למשמעות. נדרשות לפחות שתי דוגמאות.

תשובה מלאה:
בסיפור "איש זקן מאוד עם כנפיים עצומות" מאת גבריאל גרסיה מרקס היסוד הפלאי נכנס אל חיי היומיום של כפר עני, והמספר מתאר אותו בטון שקט ועניני, כאילו היה עוד מטרד של עונת הגשמים.
היסודות הריאליסטיים בולטים מן הפתיחה: גשם שנמשך ימים, סרטנים שפולשים לבית, תינוק חולה בקדחת, וריח רע. בתוך כל זה פֶּלָאיוֹ מוצא בחצרו, בבוץ, זקן עם כנפיים ענקיות. גם הזקן עצמו אינו נראה כמו מלאך מן הציורים: הוא קירח, לבוש סמרטוטים, כנפיו מרוטות ומלוכלכות, והוא מדבר בשפה שאיש אינו מבין. כלומר, היסוד הפלאי עצמו מתואר בפרטים ריאליסטיים ומכוערים.
השילוב מתבטא גם בתגובות של האנשים. השכנה, שנחשבת יודעת הכול, קובעת שזה מלאך שבא לקחת את הילד. בני הזוג נועלים אותו בלול התרנגולות. הכומר גונזגה בודק אם הזקן יודע לטינית, ומשלא ענה כראוי, מחליט לכתוב לממונים עליו ולחכות לתשובה. הסקרנים נוהרים לחצר, ואליסנדה גובה מהם דמי כניסה. כך המופלא הופך מהר מאוד לאטרקציה מסחרית ולעניין של ביורוקרטיה.
גם הניסים שמיוחסים לזקן משלבים פלא ומציאות באופן מגוחך. העיוור אינו שב לראות, אבל צומחות לו שלוש שיניים חדשות; המצורע אינו נרפא, אבל מפצעיו צומחות חמניות. הנס כאן אינו מושיע ואינו מרומם; הוא נראה כמו מעשה קונדס, וכך הסיפור מראה שגם המופלא מצטמצם לממדיו של העולם העלוב שאליו נפל. המספר אינו מתפלא, אינו מסביר ואינו מכריע אם הזקן הוא באמת מלאך: הוא מוסר את הפרטים הפלאיים ואת הפרטים העלובים באותו טון יבש, ולעיתים בהומור.
בהמשך מגיע ליריד מופע מופלא אחר: אישה שהפכה לעכביש משום שלא צייתה להוריה. סיפורה פשוט ומרגש, והקהל עוזב את הזקן ונוהר אליה. הנס "המתחרה" מראה שהאנשים אינם מחפשים אמת או קדושה, אלא מופע. בעלי הבית, שהתעשרו מדמי הכניסה, בונים בית חדש, והזקן ממשיך לחיות בעזובה, מושפל, עד שבסוף, כשכנפיו צומחות מחדש, הוא מתרומם ועף, ואליסנדה מביטה בו מתרחק ומרגישה הקלה.
השילוב בין שני היסודות יוצר את משמעות הסיפור. מכיוון שהמופלא מסופר כדבר רגיל, הקורא אינו מתעכב על השאלה "האם זה אפשרי", ומתמקד בתגובות האנושיות. התגובות האלה – אכזריות, ניצול, חמדנות ושעמום – הן הביקורת שבסיפור: בני האדם אינם מסוגלים לזהות את המופלא כשהוא חלש, זקן ומלוכלך, ומתייחסים לזר החלש כאל חפץ.

אפשר גם: לראות בזקן דמות של זר נרדף, פליט או עני, שהקהילה אינה יודעת מה לעשות בו ונושמת לרווחה רק כשהוא עוזב. כך השילוב בין הריאליסטי ובין הפלאי הופך משל על יחסם של בני אדם למי שאינו דומה להם.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הצביעו". יש לתאר בקצרה את העלילה הגלויה, ולהצביע על פרטים שמרמזים על רובד סמלי.

תשובה מלאה:
בסיפור "האדונית והרוכל" מאת ש"י עגנון הרובד הגלוי הוא סיפור על רוכל ואישה. יוסף, רוכל יהודי שנודד בין הכפרים, מגיע לבית מבודד ביער ובו אדונית שחיה לבדה. היא אינה קונה דבר, אבל מזמינה אותו להישאר, והוא נשאר בביתה וחי איתה כבעל ואישה. היא מספקת לו מזון ויין בשפע, אך אינה אוכלת לעיניו. כשהוא שואל על בעליה הקודמים, מתברר שכולם מתו, ומדבריה עולה שהיא עצמה אשמה במותם. בסופו של דבר היא מנסה להרוג אותו בסכין; יוסף ניצל, היא עצמה מוצאת את מותה, ויוסף שב לנדודיו.
פרטים רבים מרמזים שיש כאן יותר מסיפור על זוג. הבית המבודד ביער מזכיר את עולם האגדות, שבו המכשפה או המפלצת מפתה את הנודד. האדונית אינה אוכלת לעיניו לעולם, ודבריה ומעשיה מרמזים על טבע טורף, כמו של יצור מן האגדות. דבריה על בעליה הקודמים מעוררים אימה. והניגוד בין הרוכל היהודי, הנודד, העני והנזקק לבית, ובין האדונית הנוכרייה, בעלת הבית והאחוזה, נראה מכוון. גם שם הסיפור תורם: הדמויות אינן נקראות בו בשמותיהן, אלא לפי מעמדן – "האדונית" ו"הרוכל" – כאילו הן טיפוסים או נציגות של קבוצה. "אדונית" מציין שלטון ובעלות, ו"רוכל" מציין נדודים ותלות, ויחד הם מתארים יחסי כוח. הסיפור כתוב גם בסגנון של מעשייה, בלי זמן ומקום מדויקים, וזה מחזק את התחושה שמדובר במשל. פרטים אלה מזמינים את הקורא לחפש משמעות רחבה יותר.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועל: "הסבירו". יש לתאר את רגע הגילוי, ולהסביר מדוע הוא נקודת מפנה, בשני מישורים שהשאלה מגדירה: השינוי ביחסו של באדי לאמונה, והשינוי ביחסו לסוק. הרכיב הספרותי: נקודת מפנה בעלילה.

תשובה מלאה:
נקודת מפנה היא אירוע שמשנה את כיוון העלילה ואת עולמה של הדמות. ב"חג מולד אחד" רגע כזה מתרחש כשבאדי מציץ בלילה ורואה שאביו הוא שעורם את המתנות למרגלות העץ.
לפני הגילוי באדי חי באמונה שלמה, שקיבל מסוק: הוא מאמין ש"הכול הוא רצונו של אלוהים, או של אדוננו, כפי שסוק נהגה לכנות אותו", וגם שסנטה קלאוס קיים. גם בניו אורלינס, אף שהוא אומלל, הוא מתפלל שסנטה קלאוס יביא לו את האווירון שראה בחלון הראווה.
השינוי ביחס לאמונה: הגילוי מטלטל אותו: "הרגשתי סחרחר, כי מה שראיתי אילץ אותי לחשוב על הכול מחדש." הסחרחורת היא תחושה גופנית של עולם שמתהפך. באדי מבין שהמתנות לא הוזמנו בידי אדוננו ולא הובאו בידי סנטה קלאוס, אלא נקנו ונעטפו בידי אביו, ושבן דודו בילי בוב והילדים שלגלגו עליו לא שיקרו. אם סנטה קלאוס אינו אמיתי, נסדק כל הסדר שבו כל דבר הוא רצון אדוננו. הגילוי מצטרף להכרה שהשלג שהבטיחה סוק אינו יורד בניו אורלינס. הילד התמים נעשה מפוכח, ומעתה הוא רואה את העולם, ואת המבוגרים שסביבו, בעיניים אחרות.
השינוי ביחס לסוק: לראשונה עולה בו ספק בה: "האם סוק ידעה את האמת ושיקרה לי?" הוא דוחה את המחשבה ("לא, סוק לעולם לא היתה משקרת לי. היא האמינה."), אבל מבין שהתפקידים התהפכו: "עכשיו אני אצטרך להיות זה שיספר לסוק את האמת." מי שקיבל ממנה את האמונה יצטרך להיות זה שמלמד אותה. מתעורר בו גם כעס, "רשע משונה", שיוצא אמנם על האב, אבל מכוון, כפי שנרמז, כלפי סוק.
לכן זו נקודת מפנה: עד הגילוי באדי הוא ילד פסיבי, שהעולם קורה לו והוא מקבל הכול כרצון אדוננו. מן הרגע הזה הוא פועל אחרת. הוא מתנהג בערמומיות כלפי אביו, וכשהוא שב הביתה הוא מספר לסוק את כל מה שקרה ומחכה לתשובתה, שמובילה לפתרון בסיום.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להראות כיצד כל אחד משלושת מאפייני היצירה הארספואטית בא לידי ביטוי בסיפור: (1) מקורות היצירה; (2) תהליכי היצירה; (3) דמות היוצר, ולהתייחס גם לסיום. לכל מאפיין יש לתת דוגמה מן הסיפור ולהסביר אותה.

תשובה מלאה:
"הפסיפס" מספר על מנשה, אדם זקן שמכסה בשברי צלחות את הקיר האפור של הבניין. בקריאה ארספואטית הקיר הוא כל יצירה, ומנשה הוא כל יוצר, והסיפור שואל מאין באה היצירה, איך היא נוצרת ומי הוא היוצר.
מקורות היצירה: מנשה אוסף שברים מפחי האשפה, כלומר ממה שאחרים זרקו. כבר בפתיחה הוא מסביר לנגה: "צלחת שלמה יודעת רק דבר אחד ... צלחת שבורה כבר עברה משהו." היצירה נולדת מן השבר, מן הפגיעה ומן החוויה. בהמשך השכנים מביאים לו את שבריהם: השבר הכחול מן הסט של חתונת גברת חדד, שנשבר בשבוע שאחרי הלוויה; ספל של יחידה צבאית שבן משפחת לוי שתה ממנו "לפני שנסע"; צלחת תינוק; מאפרה של איש שהפסיק לעשן כשנולדה לו נכדה. מקור היצירה הוא החיים של אנשים רגילים, אבלם, דאגתם ושמחתם. האמנות איננה בורחת מן היום־יום, אלא עשויה ממנו.
תהליכי היצירה: התהליך אטי ואינו מתוכנן מראש. "לפעמים עבר יום שלם עד שהדביק חתיכה אחת", ולפעמים הוא מדביק עשר, ולמחרת מקלף שלוש. זו עבודה של ניסוי, טעות ותיקון. הדימוי "כמו מי שמסדר מילים לפני שהוא אומר אותן" מקשר במפורש את הפסיפס לכתיבה. כשנגה שואלת מה זה יהיה, הוא עונה: "הקיר עוד לא אמר לי", כלומר היצירה מתגלה ליוצר תוך כדי העבודה. והוא מסדר את השברים לא לפי צבע או צורה אלא "לפי מה שהם אומרים זה לזה": היצירה היא חיבור בין סיפורים, ומשמעותה נוצרת מן היחסים בין חלקיה.
דמות היוצר: מנשה הוא יוצר צנוע וקשוב. הוא אינו מתווכח עם גברת חדד, הלועגת לו "מהזבל אתה עושה את זה?", אלא עונה במעשה: הוא מזהה את השבר שלה ומדביק אותו "בגובה העיניים". הוא מקשיב לכל סיפור "בלי למהר", ומניח את השבר רק אחרי שהסיפור נגמר. והוא אינו חותם על הקיר: "מי שמדביק שברים של אחרים לא חותם." היוצר בסיפור אינו גאוותן שמציב את עצמו במרכז, אלא מי שנותן צורה לכאב של אחרים. גם הקוראים חלק מן היצירה: כל עובר אורח רואה בקיר דבר אחר, ים, דרקון או פנים של אדם, כלומר היצירה פתוחה לפרשנות.
הסיום: בערב האחרון מנשה נותן לנגה צלחת לבנה ושלמה מביתה ופטיש. בצלחת הזאת, השלמה, טמון השבר של נגה עצמה: הוריה שלחו אותה אליו כי הם צריכים "זמן לעצמם", ונראה שמשפחתה מתפרקת. כשהיא שוברת את הצלחת, היא הופכת מצופה ליוצרת, והפינה הריקה שמנשה השאיר "בכוונה כל הקיץ" מחכה לה. המשפט האחרון, "קיר כזה אף פעם לא נגמר. הוא רק מחכה לשבר הבא", מסכם את התפיסה הארספואטית של הסיפור: היצירה לעולם אינה גמורה, היא עוברת מיוצר ליוצר ומדור לדור, ומקורה תמיד בשבר חדש.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שלושה רכיבים: (1) "תארו" את הטעות הגורלית: מי טעה, באיזה שלב, ומה היו מניעיו; (2) להסביר מדוע הגיבור אינו חוזר בו בזמן; (3) "הסבירו" כיצד התוצאות מובילות אל הסוף הטרגי. הפועל "הדגימו" מחייב פרטים מדויקים מן המחזה.

תשובה מלאה:
בטרגדיה "אנטיגונה" מאת סופוקלס הטעות הגורלית היא טעותו של קריאון, מלך תבי: הצו שאוסר לקבור את פולינקס, והעונש שהוא גוזר על אנטיגונה, שהפרה את הצו.
מי טעה ובאיזה שלב: הטעות נעשית בתחילת המחזה. שני אחיה של אנטיגונה, אטאוקלס ופולינקס, נלחמו זה בזה על השלטון בתבי ומתו זה בידי זה. קריאון, דודם, עלה לשלטון. הוא מכריז שאטאוקלס, שהגן על העיר, ייקבר בכבוד, ואילו פולינקס, שתקף אותה, יושאר בלי קבורה, טרף לכלבים ולעופות, וכל מי שיקבור אותו יומת. אנטיגונה מסרבת לציית, ומכסה את גופת אחיה בעפר. כשהיא נתפסת, קריאון גוזר עליה מוות: לסגור אותה במערה חיה.
המניעים לטעות: בתחילה המניעים של קריאון נשמעים ענייניים. הוא רוצה להשליט סדר בעיר אחרי מלחמת אחים, ולהראות שהמדינה קודמת לקשרי משפחה: מי שבגד בעיר אינו ראוי לכבוד. אבל ככל שהמחזה מתקדם מתגלה מניע נוסף, גאווה. הוא אינו מוכן להיכנע לאישה, אינו מוכן לשמוע את בנו הצעיר, ורואה בכל ערעור על החלטתו פגיעה בסמכותו.
מדוע אינו חוזר בו בזמן: היו לקריאון כמה הזדמנויות. היימון, בנו וארוסה של אנטיגונה, מבקש ממנו בזהירות לשקול מחדש, ומספר שהעיר מצדדת בה בסתר. קריאון מבזה אותו, והוויכוח ביניהם מסתיים בכך שהיימון עוזב בזעם. אחר כך בא הנביא טירסיאס, ומזהיר שהאלים זועמים, כי המזבחות מטונפים מן הגופה שלא נקברה. קריאון מאשים אותו בכך שקיבל שוחד. רק כשטירסיאס מנבא שקריאון ישלם בבן מבשרו, הוא נבהל, ומקבל את עצת המקהלה לשחרר את אנטיגונה ולקבור את פולינקס.
התוצאות והסוף הטרגי: ההחלטה באה מאוחר מדי. קריאון הולך תחילה לקבור את פולינקס, ורק אחר כך אל המערה. שם מתברר שאנטיגונה תלתה את עצמה. היימון, שנמצא לצדה, מסתער על אביו בחרבו ואינו פוגע בו, ואז דוקר את עצמו ומת כשהוא מחבק את אנטיגונה. כשהידיעה מגיעה אל הארמון, אורידיקה, אשת קריאון, מתאבדת וקוללת את בעלה. קריאון נשאר לבדו, שבור, ומודה שהוא האשם במות בנו ואשתו.
כך תוצאות הטעות מתגלגלות כמו בשרשרת: צו אחד, שנעשה בשם חוק המדינה ופגע בחוק האלים ובחובה המשפחתית, מחריב את ביתו של מי שהוציא אותו. הטרגדיה מראה את סכנת ההיבריס של שליט שאינו מוכן להקשיב.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש (1) לתאר את הרגעים האחרונים בטרגדיה, מנקודת מבטן של הדמויות שנותרו בחיים; (2) להסביר מה הן מבינות; (3) להסביר את תרומת הסיום למשמעות הטרגדיה. הרכיב הספרותי: סיום הטרגדיה, הקתרזיס, והקשר בין הפתיחה לסיום.

תשובה מלאה:
בטרגדיה "המלך ליר" מאת ויליאם שקספיר הסיום הוא מן הקשים ביותר בטרגדיות: כמעט כל הדמויות המרכזיות מתות, והדמויות שנותרו בחיים, הדוכס אלבני, אדגר וקנט, עומדות מול עולם שאיבד את מלכו ואת הטובה בבנותיו.
הרגעים האחרונים: צבא צרפת, שבא בראשות קורדליה כדי להציל את אביה, הובס. ליר וקורדליה נלקחו בשבי, ואדמונד, בנו הלא חוקי של גלוסטר, שולח בסתר פקודה להוציא אותם להורג. אדגר, בנו החוקי של גלוסטר, שהסתתר כל המחזה בדמות קבצן מטורף, מופיע בשריון ומנצח את אדמונד בדו־קרב. במקביל, מתגלה שגונריל הרעילה את אחותה רייגן, משום ששתיהן חשקו באדמונד, וגונריל מתאבדת. אדמונד, גוסס, רוצה לעשות טוב אחד לפני מותו, ומגלה את הפקודה. שולחים מישהו לבטל אותה, אבל מאוחר מדי. ליר נכנס כשקורדליה המתה בזרועותיו, וזועק את אבלו. הוא מנסה לראות אם היא נושמת, ומבקש מן הסובבים להביט בשפתיה. וכך הוא מת.
מנקודת מבטן של הדמויות שנותרו: אלבני, בעלה של גונריל, שבמהלך המחזה התנער מאכזריותה, מציע לקנט ולאדגר לשלוט יחד בממלכה המדממת. קנט, המשרת הנאמן, שליווה את ליר בתחפושת גם כשגורש, מסרב: הוא אומר שעליו לצאת בקרוב לדרך, ושאדונו קורא לו. דברי הסיום של המחזה, שבנוסח אחד אומר אותם אדגר ובנוסח אחר אלבני, קובעים שעלינו לשאת את כובד הזמן העצוב הזה, ולומר את מה שאנו מרגישים, ולא את מה שראוי לומר. עוד נאמר בהם שהזקנים נשאו את הסבל הגדול ביותר, ושהצעירים לא יראו כל כך הרבה.
מה הן מבינות: הדמויות שנותרו מבינות ששום סדר אינו יכול לתקן את מה שקרה. אין כאן ניצחון: אלבני מנסה להחזיר את הצדק, אבל העולם מאבד את מי שהייתה סמל הטוב, קורדליה, ואין לכך הסבר. מה שהן מבינות הוא ערכה של אמת פשוטה: דברי הסיום, שלפיהם יש לומר את מה שמרגישים ולא את מה שצריך לומר הם הד הפוך לפתיחת המחזה, שבה ליר דרש מבנותיו נאומי אהבה. גונריל ורייגן אמרו את מה שהיה "צריך", בחנופה; קורדליה אמרה את מה שהרגישה, ונענשה.
תרומת הסיום למשמעות: הסיום משלים את המעגל של הטרגדיה. החטא הראשון של ליר, ההעדפה של מילים יפות על פני אהבה כנה, מוביל לסבל של כולם, וגם להבנה שליר מגיע אליה: בסערה ובטירופו הוא לומד להכיר בסבלם של העניים, ובפגישתו עם קורדליה הוא מבקש את סליחתה. אבל ההבנה באה מאוחר מדי, והטוב אינו ניצל. הסיום מעורר בצופים רחמים ופחד, וקתרזיס, משום שהוא מסרב לנחם: הוא מראה עולם אכזרי, שבו הטובים נפגעים כמו הרעים. מה שנשאר בסוף הוא הצו שבדברי הסיום: לדבר אמת ולשאת את הכאב, כתיקון לעולם שבו המילים נעשו שקר.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר ניסיון בריחה של דמות, להסביר ממה היא בורחת ומדוע, ולהעריך אם הבריחה מצליחה ומה מחירה.

תשובה מלאה:
במחזה "ביבר הזכוכית" מאת טנסי ויליאמס כמעט כל בני משפחת וינגפילד בורחים, כל אחד בדרכו. הבריחה המרכזית היא של טום, המספר, והמחזה כולו הוא בעצם זיכרון שלו מן הבית שעזב.
ממה טום בורח: טום עובד במחסן של חברת נעליים, עבודה משעממת שהוא שונא, כדי לפרנס את אמו, אמנדה, ואת אחותו, לורה. האב, שעבד בחברת הטלפונים, עזב את המשפחה לפני שנים רבות, ושלח רק גלויה קצרה ממקסיקו, בלי כתובת. תמונתו המחייכת תלויה בסלון, ומזכירה כל הזמן שאפשר לברוח. אמנדה מתערבת בכל דבר בחייו של טום, מהאוכל ועד הספרים, ומטילה עליו את האחריות לעתיד של לורה. הדירה הצפופה בסנט לואיס נראית לו כמלכודת. לכן הוא יוצא כמעט בכל ערב, ואומר שהוא הולך לקולנוע. באחד הלילות הוא חוזר ומספר ללורה על קוסם שראה, שהשתחרר מארון קבורה מסומר בלי להוציא אף מסמר. הוא תוהה מי יכול לצאת כך מארון. התמונה מבטאת את הרגשתו: הבית הוא ארון קבורה, והוא מחפש דרך לצאת ממנו.
דמויות נוספות: גם לורה בורחת, אבל פנימה. היא נרשמה לבית ספר למזכירות, אבל אחרי שחלתה במבחן הקלדה הפסיקה ללכת, ובמשך שבועות יצאה מן הבית בבוקר ושוטטה בפארק ובמוזיאון, כדי שאמה לא תדע. בבית היא בורחת אל אוסף חיות הזכוכית ואל התקליטים הישנים של אביה. אמנדה בורחת אל העבר, אל נעוריה בדרום ואל המחזרים הרבים שבאו לבקר אותה.
הבריחה עצמה: טום מתכונן בסתר. הוא משלם את דמי החברות באיגוד הימאים בכסף שהיה מיועד לחשבון החשמל. אמנדה, שמבינה שהוא עלול לעזוב, דורשת שיביא מחזר ללורה, וטום מזמין את ג'ים, חברו לעבודה. בערב הביקור החשמל נותק, ולורה וג'ים יושבים לאור נרות. ג'ים מנשק את לורה, ואז מגלה שהוא מאורס. אחרי שהוא הולך, אמנדה מאשימה את טום, וטום יוצא מן הבית לתמיד, כמו אביו.
האם הבריחה מצליחה, ומה מחירה: בנאום הסיום טום מספר שפוטר מן העבודה, ושמאז נדד מעיר לעיר. מבחינה זו הבריחה הצליחה: הוא יצא מן הארון. אבל הוא מספר שלורה רודפת אותו: בכל מקום משהו מזכיר לו אותה, והוא נאמן לה יותר משהתכוון. הוא מבקש ממנה לכבות את הנרות, ובזה המחזה נגמר. המחיר הוא האשמה: הוא השאיר מאחור את האחות השבירה, כפי שהאב השאיר אותם. הבריחה מן הבית הצליחה, אבל הבריחה מן הזיכרון לא.
המחזה מראה שהבריחה יכולה להציל את מי שבורח, אבל היא אינה מוחקת את האחריות כלפי מי שנשאר.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר את מקומו של הכסף (או הרכוש) במחזה, ולהסביר כיצד הוא משפיע על הדמויות ועל העלילה, על פי שתי סצנות.

תשובה מלאה:
במחזה "אמא קוראז'" מאת ברטולט ברכט הכסף והעגלה הם מרכז חייה של הגיבורה. אנה פירלינג, המכונה אמא קוראז', היא רוכלת הנוסעת עם עגלת סחורה אחרי הצבאות במלחמת שלושים השנה, ומוכרת לחיילים כל מה שהם צריכים. את כינויה קיבלה, כך היא מספרת, משום שנסעה תחת הפגזות כדי למכור לחם לפני שיתעפש: האומץ שלה הוא אומץ של סוחרת. היא מתפרנסת מן המלחמה ומקווה לשמור על שלושת ילדיה ממנה, אבל המחזה מראה שאי אפשר לעשות את שני הדברים יחד.
סצנה ראשונה, הפתיחה: סמל ומגייס פוגשים את העגלה ומחפשים חיילים. הם מבחינים בבנה הבכור, אייליף, האמיץ והחזק. קוראז' מנסה להגן עליו, ומפחידה את הגברים. אבל כשהסמל מתעניין באבזם שהיא מוכרת, היא נגררת להתמקח עליו. בזמן שהיא עסוקה במיקוח, המגייס לוקח את אייליף והולך. ברגע אחד נחשף הקונפליקט של המחזה כולו: העסק מסיח את דעתה של האם, והמלחמה גוזלת את ילדיה בזמן שהיא מרוויחה ממנה.
סצנה שנייה, שווייצרקאז: בנה השני, שווייצרקאז, ישר אבל פשוט, משמש גזבר הגדוד. כשהצבא היריב פושט על המחנה, הוא מסתיר את קופת הגדוד, ונתפס. קוראז' יכולה להציל אותו בשוחד, ומחליטה למשכן את העגלה. אבל בדיוק כאן הכסף מכריע: היא רוצה לשמור חלק מן הסכום, כדי שיהיה לה ממה לחיות אחר כך, ומתמקחת. ההתמקחות נמשכת יותר מדי. נשמעות יריות: שווייצרקאז הוצא להורג. כשמביאים את גופתו כדי לבדוק אם היא מכירה אותו, היא מנידה בראשה לאות שאינה מכירה אותו, כי ההודאה הייתה מסכנת אותה ואת העגלה. הסצנה מראה את המחיר הנורא של המיקוח: הכסף שהיא מנסה לשמור עולה בחיי בנה.
הסצנות הבאות ממשיכות באותו קו: כשמגיעה ידיעה על שלום, קוראז' אינה שמחה. היא נבהלת, כי מלאי הסחורה שקנתה יאבד מערכו. וכשמתברר שהמלחמה נמשכת, היא חוזרת לעסקים במרץ. קטרין, בתה האילמת, נהרגת כשהיא מתופפת על הגג כדי להזהיר עיר מפני התקפה, ובאותה שעה קוראז' נמצאת בעיר כדי לקנות סחורה בזול. בסוף המחזה, אחרי שאיבדה את כל ילדיה, היא משלמת לאיכרים שיקברו את קטרין, רותמת את עצמה לבדה לעגלה, וממשיכה אחרי הצבא כדי לחזור לעסקים.
ההשפעה על הדמויות ועל העלילה: הכסף מכתיב כל החלטה של קוראז' ומפריד בינה לבין ילדיה בכל שלב. כל אחד מילדיה נהרג משום שהיא עסוקה בעסקים או משום שהמלחמה, שממנה היא מתפרנסת, תובעת אותו. ברכט אינו מניח לצופים להזדהות איתה עד הסוף: היא לא לומדת דבר, וזה מכוון. המחזה מבקש מן הצופים להבין את מה שהיא אינה מבינה: מי שחי מן המלחמה משלם לה במחיר היקר מכול, והמלחמה עצמה היא עסק.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "תארו" ו"הסבירו". יש (1) לתאר את המציאות החברתית של התקופה; (2) לתאר את השפעתה על הדמות המרכזית; (3) להסביר כיצד תיאור המקום תורם להבנת המציאות החברתית ולמשמעות היצירה. הרכיב הספרותי: תקופה ומקום כמעצבים של דמות ושל משמעות.

תשובה מלאה:
ברומאן "החטא ועונשו" מאת פיודור דוסטויבסקי העלילה מתרחשת בפטרבורג, בירת רוסיה, בשנות השישים של המאה התשע־עשרה, בקיץ חם ומחניק. זו העיר של העניים: פקידים מפוטרים, סטודנטים בלי כסף, נשים בלי פרנסה, ושיכורים בפונדקים.
המציאות החברתית: המציאות המתוארת היא מציאות של עוני קשה ושל השפלה. מרמלדוב, פקיד לשעבר ושיכור, מספר לגיבור בפונדק כיצד בתו, סוניה, נאלצה לצאת לעבוד בזנות כדי שאשתו וילדיו הקטנים לא ירעבו. גם משפחתו של הגיבור עצמו עניה: אמו ואחותו דוניה חיות בדוחק בעיר שדה רחוקה, ובמכתב ארוך האם מספרת שדוניה עומדת להינשא ללוז'ין, אדם מבוגר ויהיר, כדי לעזור לאחיה. החברה המתוארת היא חברה שבה אנשים נאלצים למכור את עצמם, בדרכים שונות, כדי לשרוד.
ההשפעה על הגיבור: רודיון רסקולניקוב הוא סטודנט לשעבר שעזב את לימודיו מחוסר כסף. הוא רעב, לבוש בבלויים, חייב כסף לבעלת הבית ומתחמק ממנה. הוא משכן חפצים אצל אליונה איבנובנה, מלווה בריבית זקנה וקשוחה. מתוך המצוקה הזאת נולדת התיאוריה שלו: יש אנשים יוצאי דופן, כמו נפוליאון, שמותר להם לעבור על החוק למען מטרה גדולה, ויש אנשים רגילים. הוא משכנע את עצמו שהזקנה מזיקה ושכספה יכול להועיל לרבים, ורוצח אותה בגרזן. אחותה ליזווטה, אישה תמימה, נכנסת באותו רגע, והוא רוצח גם אותה. העוני אינו "הסיבה" היחידה לרצח, אבל הוא האדמה שבה הרעיון צומח.
תרומת המקום: תיאורי המקום מחזקים את הבנת המציאות. חדרו של רסקולניקוב הוא חדר עליית גג זעיר, נמוך ומט לנפול, שנמשל לארון או לארון קבורה; כבר החדר מבטא את המחנק שבו הוא חי, ואת הבידוד שלו מבני אדם. הרחובות בקיץ חמים, צפופים ומסריחים, מלאים אבק, שיכורים ובניינים מתפוררים, והגיבור משוטט בהם בקדחתנות, לפני הרצח ואחריו. הפונדקים, כיכר השוק והגשרים מעל התעלות הם המקומות שבהם נפגשים העניים, ושבהם הגיבור שומע, רואה וחולם. העיר כולה נראית כמו גוף חולה, ומשקפת את נפשו החולה של הגיבור.
התרומה למשמעות: המקום והתקופה מסבירים כיצד אדם צעיר ומשכיל מגיע לרעיון של רצח, אבל הרומאן אינו מצדיק אותו. דווקא סוניה, העניה והמושפלת מכולם, שנשארת מאמינה וחומלת, היא שמובילה את רסקולניקוב להודות במעשהו, להיענש ולהתחיל בתהליך של תשובה. היא הולכת אחריו לסיביר, ושם, בסוף הרומאן, מתחילה תקוותו לחיים חדשים. כך הרומאן מראה שהמציאות החברתית הקשה מחנקת את האדם, אבל אינה פוטרת אותו מן האחריות למעשיו, והגאולה באה מן החמלה ולא מן התיאוריה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר את החלום, להסביר מה הוא מייצג עבור הדמות, ומה הוא מלמד עליה.

תשובה מלאה:
בנובלה "של עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק ג'ורג' ולני הם פועלים נודדים בקליפורניה של שנות השפל הגדול. הם מגיעים לעבודה בחווה ליד סולדד, אחרי שנאלצו לברוח מן העבודה הקודמת בגלל לני. לני הוא אדם חזק מאוד ותמים כמו ילד, וג'ורג' דואג לו.
החלום שלהם הוא חווה קטנה משלהם: פיסת אדמה, בית קטן, גינת ירקות, חזירים ותרנגולות, ולני יטפל בארנבים. שם יחיו מעבודת כפיהם, ואיש לא יגרש אותם. לבקשתו של לני, ג'ורג' חוזר ומספר את החלום בפרטים, כמו סיפור לפני השינה, ולני משלים את המשפטים שהוא כבר יודע בעל פה. החזרה הופכת את החלום כמעט לתפילה או לשיר ערש: המילים עצמן מרגיעות, גם כשאין שום סימן שהחלום קרוב. גם המקומות שבהם הוא מסופר משמעותיים: ליד הנהר, בלילה, הרחק מן החווה ומן הבוס – כאילו החלום שייך למרחב שבו העולם הקשה אינו שולט.
מה מייצג החלום? ראשית, בית וביטחון: הפועלים הנודדים אינם שייכים לשום מקום, ומבזבזים את שכרם בכל עיר. החווה היא ההפך מחייהם: מקום שהוא שלהם. שנית, עצמאות: לא לעבוד בשביל אחרים, לא לפחד מבוס. ושלישית, החברות: ג'ורג' אומר שהם שונים מן הפועלים האחרים, כי יש להם זה את זה.
מה מלמד החלום עליהם? על לני הוא מלמד את פשטותו ואת תלותו: עבורו החלום הוא בעיקר הארנבים, הרצון לגעת בדברים רכים ולשמור עליהם. על ג'ורג' הוא מלמד את אחריותו: החלום נותן טעם לחייו, ולסיבה שבגללה הוא נשאר עם לני, אף שהוא אומר לפעמים שבלעדיו היה חי בקלות.
החלום מתפשט לבודדים אחרים בחווה. קנדי, הזקן בעל היד הכרותה, שאת כלבו הזקן ירה קרלסון, מציע את חסכונותיו ומבקש להצטרף. פתאום החלום נראה אפשרי. גם קרוקס, פועל האורווה השחור, המבודד, רוצה לרגע להצטרף, ומתחרט. החלום הוא מה שמחזיק את כל אלה, שאין להם דבר.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר את דרכי השליטה בשתיים לפחות משלוש השכבות, ואחר כך להסביר את ההבדל: מדוע הפיקוח על חברי המפלגה הדוק, ומדוע הפרולים כמעט חופשיים. כל טענה צריכה דוגמה מן העלילה.

תשובה מלאה:
ברומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול החברה של אוקיאניה בנויה כפירמידה: בראשה מיעוט קטן, המפלגה הפנימית, שאליה שייך אובריאן; מתחתיה המפלגה החיצונית, שבה חברים וינסטון, ג'וליה, סיים ופרסונס; ובבסיס הרוב הגדול של האוכלוסייה, הפרולים. המשטר אינו שולט בכולם באותה דרך, וההבדל הזה חושף את ההיגיון שלו.
המפלגה החיצונית היא השכבה שהפיקוח עליה הדוק מכולן. בכל דירה ובכל משרד יש מסך שמשדר וקולט, ומשטרת המחשבות יכולה לראות ולשמוע כל תנועה, ואפילו הבעת פנים לא נכונה עלולה להסגיר. היום מוקדש לעבודה ולפעילויות חובה: שתי דקות השנאה בכל יום, ערבים במרכז הקהילתי וההכנות לשבוע השנאה. מי שמבלה לבדו מעורר חשד. המשטר שולט גם ביחסים: נישואים צריכים אישור של ועדה של המפלגה, ג'וליה חוגרת את האבנט של ליגת הנוער נגד המין, והילדים בתנועת המרגלים מלמדים ללשין על הוריהם, כפי שקורה לפרסונס. וינסטון חש את המעקב על גופו: בבוקר, בזמן תרגילי ההתעמלות מול המסך, המדריכה קוראת לו במספרו ובשמו וגוערת בו שאינו מתאמץ די הצורך. כשהוא מתחיל לכתוב יומן, הוא יושב בגומחה בחדרו, המקום היחיד שהמסך אינו רואה. גם החיים החומריים עלובים: מזון דל, ג'ין גרוע וחפצים שבורים, כך שהאדם עסוק בהישרדות.
הפרולים, לעומת זאת, כמעט אינם תחת פיקוח. ברוב בתיהם אין מסכים, והמפלגה רואה בהם המון פשוט שאין צורך לחשוש ממנו. וינסטון מסתובב בשכונות שלהם ומרגיש שם חופש יחסי, אבל יודע שחבר מפלגה שנראה שם מעורר חשד. היא שולטת בהם בהסחת דעת: הגרלה ששוב ושוב מעסיקה אותם, עיתונים זולים, סרטים ושירים שמחלקות מיוחדות במשרד האמת מייצרות בשבילם, כמו השיר שהאישה בחצר שרה, שנכתב במכונה. משטרת המחשבות שולחת סוכנים אל בין הפרולים ומסלקת רק את המעטים שנראים מסוכנים. העוני והבורות עושים את השאר. ג'וליה עובדת במחלקה הספרותית של משרד האמת, על המכונות שמייצרות רומנים זולים, וכך גם התרבות של הפרולים היא תוצר של המשטר, אף שהם אינם מרגישים בכך.
המפלגה הפנימית נהנית ממותרות: בדירתו של אובריאן יש יין, משרת ורהיטים נוחים, והוא יכול לכבות את המסך. אבל השליטה בה עמוקה מכולן, כי חבריה נדרשים להאמין לגמרי, ואובריאן מראה זאת במשרד האהבה.
מדוע ההבדל: הסכנה למשטר אינה ברעב אלא במחשבה. חברי המפלגה משכילים, מכירים את המנגנון ויכולים להבין את השקר ולהתארגן, כמו שווינסטון מנסה. לכן מפקחים על כל מחשבה שלהם. הפרולים אמנם חזקים במספרם, אבל וינסטון כותב ביומן שהם לא ימרדו עד שיהיו מודעים, ולא יהיו מודעים עד שימרדו. המשטר מבין זאת ומשאיר אותם עניים, עסוקים ומוסחים. גם המלחמה המתמדת משרתת את המבנה: לפי הספר של גולדשטיין, שווינסטון קורא בחדר מעל החנות, המלחמה מכלה את התוצרת כדי שההמון יישאר עני, ובו בזמן מצדיקה את הקיצוב, את הפחד ואת הנאמנות למנהיג. היא גם מפנה את השנאה החוצה, אל האויב, ולא אל השלטון.
השליטה ברומאן היא אפוא מותאמת: את מי שעלול לחשוב מפקחים עד לתוך הנפש, ואת מי שאינו חושב מסיחים. אפשר גם: לראות בחופש של הפרולים, החופש להמשיך לחיות בלי מחשבה, עדות לכך שהמשטר אינו מפחד מהם כלל, וזה הביטוי החריף ביותר לכוחו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
לבחור שני ציורי לשון – אחד על הזקנות ואחד על הצעירים – לצטט אותם עם הפניה לבית, לזהות את סוג ציור הלשון, ולהסביר מה כל אחד מלמד על המבט של הצעירים: על הזקנות ועל עצמם.

תשובה מלאה:
השיר "השחיינים" מסופר מפי הצעירים, ולכן ציורי הלשון שבו מלמדים לא רק על הגופים המתוארים, אלא גם על המבט של מי שמתאר אותם.
ציור לשון המתאר את הזקנות: בבית 2 הזקנות "מִתְהַפְּכוֹת עַל גַּבָּן / וּמְפַרְפְּרוֹת כְּטוֹבְעוֹת בַּמּוּבָן הָרָחָב יוֹתֵר". זה דימוי: תנועת הזקנות במים מדומה לתנועה של מי שטובעת. הפועל "מְפַרְפְּרוֹת" מעורר תמונה של יצור חסר אונים, כמו דג שהוצא מן המים, שמתנועע במקום ואינו מתקדם. התוספת "בַּמּוּבָן הָרָחָב יוֹתֵר" מרחיבה את הדימוי: במובן הצר הן נראות כטובעות בבריכה, ובמובן הרחב הן "טובעות" בזמן, בזקנה, קרובות לסוף החיים. אפשר לקרוא בו גם סוף של מעמד: בעיני הצעירים הזקנות כבר אינן נשים שמתבוננים בהן, אלא גופים שחדלו להיות מושא למבט. הדימוי מלמד שהצעירים רואים בזקנות לא שחייניות אלא גופים שנאבקים לשווא, כמעט כבר מחוץ לחיים. יש בו לגלוג, וגם אכזריות: את מה שנראה כמאבק על החיים הם מתארים בבדיחה, בניסוח מתחכם ("בַּמּוּבָן הָרָחָב יוֹתֵר") שמעיד על ריחוק ולא על השתתפות בצער.
ציור לשון המתאר את הצעירים: כבר בפתיחת בית 3 הם מציגים את עצמם כ"הַקּוֹרְעִים אֶת הַמַּיִם" – מטפורה של כוח ואף של אלימות, כאילו המים הם בד שאפשר לקרוע. בהמשך הם מתארים את הנאתם "לַחֲלֹף כְּחֵץ עַל פְּנֵיהֶן". הצעירים מדמים את עצמם לחץ: מהיר, ישר, חד וממוקד במטרה. מול הפרפור במקום של הזקנות, החץ נע קדימה בכוח ובכיוון ברור. כך הם רואים את עצמם: כבעלי כוח ותכלית, שחיים בתנועה מתמדת. אבל חץ הוא גם כלי נשק, והוא חולף "עַל פְּנֵיהֶן", צמוד מאוד. הדימוי חושף שתנועתם נועדה גם להבהיל ולהשפיל, כמו בשורות שאחריו, שבהן הם "לְהַתִּיז עֲלֵיהֶן / אֶת מְשׁוּבַת נְעוּרֵינוּ". גם זו מטפורה: לא מים מותזים על הזקנות אלא הנעורים עצמם, כאילו הצעירים מתיזים עליהן את מה שאין להן עוד, ומזכירים להן אותו.
הדימויים יוצרים ניגוד חד בין הקבוצות: פרפור מול חץ, טביעה מול כוח, עמידה במקום מול תנועה קדימה. אבל יש בהם גם אירוניה. לחץ יש מטרה, ובבית 4 מתגלה מהי: הם אינם רוצים לחזות "בַּתַּכְלִית אֵלֶיהָ אָנוּ חוֹתְרִים". המטרה של החץ היא בדיוק המקום שבו נמצאות הזקנות – הזקנה והסוף.
אפשר גם: לבחור ב"וּשְׁרִירֵינוּ חוֹגְגִים אֶת הַתְּנוּעָה" (בית 3), האנשה שבה השרירים עצמם חוגגים, ומול ציור הלשון של אברי הזקנות ש"מְבַצְבְּצִים פֹּה וָשָׁם מִן הָאַדְווֹת" (בית 2) כמו שברים צפים.
גם הצבעים והאור משתתפים בניגוד: הצעירים "מַבְרִיקִים בַּשֶּׁמֶשׁ", ואילו מן הזקנות רק העיניים "נוֹצְצוֹת" מתחת לכובעי הגומי (בית 1).
בכל אחד מן הדימויים התנועה במים הופכת לתמונה של מצב בחיים.
ציורי הלשון מלמדים אפוא שהצעירים רואים בזקנות גופים טובעים, ובעצמם – חיצים שאין לעצור; והשיר מראה שהחיצים האלה מכוונים, בלי שידעו, אל אותו סוף.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
לזהות ולהסביר את התהליך החברתי־היסטורי שהבית הראשון רומז לו, על פי הרמזים שבבית.

תשובה מלאה:
בבית הראשון של השיר "המדינה שכחה תינוק במכונית (וזה אתה)" מאת אודי שרבני נרמז תהליך של התרחקות: מן החזון שעליו קמה המדינה, אל מציאות של אטימות ושל הזנחה.
הרמז הראשון: "בֵּין הַתִּקְוָה לַמְּצִיאוּת". "התקווה" היא גם המנון המדינה, השיר שמבטא את החזון הציוני. הצירוף מעמיד מול החזון הזה את "המציאות", ואומר שהאזרח לכוד בפער שביניהם. "בְּתוֹךְ הָאֲטִימוּת, / חַלּוֹנוֹת סְגוּרִים לְלֹא אֶפְשָׁרֻיּוֹת": החלונות הסגורים של המכונית הם גם האטימות של המדינה, שאינה שומעת ואינה רואה.
הרמז השני: "הַחֲלִיפוֹת חוֹלְפוֹת בְּחַלּוֹנוֹת כֵּהִים". "החליפות" הם אנשי השלטון והכסף, שמזוהים לפי לבושם, ולא כבני אדם. הם עוברים ליד המכונית שבה התינוק נחנק, בתוך מכוניות עם חלונות כהים, שאינן רואות ואינן נראות. גם הצליל "הַחֲלִיפוֹת חוֹלְפוֹת" מבליט את מהירות המעבר ואת האדישות.
הרמז השלישי: "הַטֶּמְפֶּרָטוּרוֹת רַק עוֹלוֹת, עוֹלוֹת". החום במכונית עולה, כלומר המצוקה מחריפה, והזמן להציל הולך ואוזל.
התהליך: הבית מתאר מעבר ממדינה של חזון ושל ערבות הדדית למדינה שבה השלטון וההון מנותקים מן האזרח ומפקירים אותו. בהמשך השיר התהליך מקבל שם ישיר: "כַּמָּה אוֹן לְבַעֲלֵי הַהוֹן" (בית 5).

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "פרשו" ו"הסבירו". יש לזהות את המשאלות שהדובר מציע לנמען לאורך השיר, לפרש אותן, ולהסביר כיצד הן בונות את משמעות השיר. הרכיבים: פנייה לנמען, חזרה, ומהלך השיר.

תשובה מלאה:
בשיר "איתקה" מאת קונסטנדינוס קוואפיס הדובר פונה אל נמען היוצא למסע אל איתקה, ובמקום עצות מעשיות הוא מציע לו משאלות. המשאלות האלה הפוכות למה שמצפים ממי שיוצא לדרך, ובכך הן בונות את רעיון השיר: הדרך חשובה מן המטרה.
המשאלה החוזרת: "שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד" (בית 1), ושוב בפתיחת בית 2. בדרך כלל מי שיוצא לדרך מבקש שתהיה קצרה ובטוחה, וכך גם אודיסאוס, שאיתקה היא ביתו, ביקש לחזור אליה. כאן הדובר מבקש ההפך: דרך ארוכה מאוד. החזרה על המשאלה מבליטה שזה עיקר דבריו.
דרך מלאה: "מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת" (בית 1). החזרה על "מְלֵאָה" מדגישה שהדרך הראויה אינה ריקה: יש בה חוויה, ויש בה ידיעה. אפילו המפלצות, "הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים", לא יפגעו בנמען "אֶלָּא אִם כֵּן / תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ": הסכנה היא בנפש, לא בדרך.
הנאה ולימוד: בבית 2 המשאלות מפורטות: להיכנס "בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ / אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם", לקנות "סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת" ו"בְּשָׂמִים טוֹבִים", ולבקר בערי מצרים כדי "לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים". החזרה על "לִלְמֹד" מבליטה את הסקרנות. הדובר מאחל לנמען גם הנאות של החושים וגם הנאות של הרוח.
לא למהר: בבית 3: "אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ / מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת. / שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן / עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ." המשאלה מגיעה לשיאה: להגיע זקן, כלומר אחרי חיים שלמים. העושר אינו ממתין באיתקה, אלא נרכש בדרך.
התרומה למשמעות: המשאלות הופכות את היחס בין המטרה לדרך. איתקה, המטרה, נשארת חשובה, "וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה", אבל היא אמצעי שנותן לדרך כיוון. העיקר הוא הדרך עצמה: החוויה, הלימוד וההנאה. הפנייה החוזרת "שְׁאַל" נותנת לשיר אופי של ברכה לדרך, ושל עצה של אדם מבוגר ומנוסה לצעיר. אפשר לקרוא את המסע כמשל לחיים: הדובר מאחל לנמען חיים ארוכים, מלאים וסקרנים, ולא מרוץ אל הסוף.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפעלים: "הסבירו והדגימו". יש שני רכיבים: (1) לקשור את הכותרת למצבו של הנוסע; (2) לקשור אותה למה שהוא לומד במסעו (הסיום). ההגדרה שבשאלה (מים משלושה צדדים, מחובר מצד אחד) היא נקודת המוצא: יש להראות בציטוטים עם הפניה לבית איך המצב של "בין לבין" בא לידי ביטוי בשיר. לפחות שתי דוגמאות.

תשובה מלאה:
חצי אי הוא מקום של "בין לבין": הוא יבשה, אבל מוקף ים כמעט מכל עבר; הוא כמעט אי, אבל עדיין מחובר ליבשה. הכותרת מתארת לא רק את המקום שבו נוסע הנמען, אלא גם את מצבו ואת מה שהוא לומד בדרך.
מצב ביניים של הנוסע: הנוסע אינו בבית ואינו ביעד. הנסיעה היא "סְבִיב חֲצִי הָאִי בְּמֶשֶׁךְ יוֹם שָׁלֵם" (בית 1), כלומר נסיעה מעגלית לאורך קו המגע בין היבשה לים, שחוזרת אל נקודת המוצא. "הָאָרֶץ בִּלְתִּי מְסֻמֶּנֶת, כָּךְ שֶׁלֹּא תַּגִּיעַ לְעוֹלָם / אֶלָּא רַק תַּעֲבֹר" (בתים 1–2). כמו חצי האי, שאינו מנותק לגמרי ואינו חלק רגיל של היבשה, גם הנוסע נמצא במצב ביניים: הוא יצא משגרת חייו, אבל אינו מגיע אל מקום חדש. גם מצבו הנפשי הוא מצב של "חצי": הוא כבר אינו מדבר ("אֵין לְךָ עוֹד מַה לְּהַגִּיד"), ועדיין לא מצא מילים חדשות.
מפגש בין יבשה למים: המראות שהנוסע זוכר נמצאים בדיוק בקו המפגש של חצי האי: "רְצוּעַת הַחוֹף הַמַּבְהִיקָה", "הַסֶּלַע שֶׁקָּרַע לִגְזָרִים אֶת הַגַּלִּים", "אִיִּים מַסִּיעִים עַצְמָם אֶל תּוֹךְ עַרְפִלִּים" (בית 3). אלה מקומות שבהם היבשה והים נוגעים זה בזה, מתנגשים או נבלעים זה בזה. הסלע והגלים הם דוגמה חדה במיוחד: היבשה הקשה והים הנע נפגשים בהתנגשות, ובכל זאת אף אחד מהם אינו מבטל את האחר. גם בשקיעה "אֳפָקִים גּוֹמְעִים לְתוֹכָם יָם וּגְבָעוֹת" (בית 2): הים והיבשה נעלמים יחד בחשכה. ואף הזמן הוא זמן ביניים: "בִּשְׁעַת הָעַרְבַּיִם", שעת המעבר מן היום אל הלילה.
מה הנוסע לומד: בסיום השיר הנוסע מקבל "מַפְתֵּחַ לַהֲבָנַת הַנּוֹפִים כֻּלָּם", והשורה האחרונה מנסחת אותו: "מַיִם וְקַרְקַע בְּשִׂיאָם" (בית 4). אלה בדיוק שני היסודות שמהם בנוי חצי האי. במקום שבו הם נפגשים, כל אחד מהם בולט ביותר ונראה במלוא כוחו. הנוסע לומד לראות דברים "עַל צוּרָתָם הָאֲמִתִּית": את היסודות הפשוטים של העולם. חצי האי, שבו המים והקרקע נראים יחד, הוא אפוא המקום המתאים ללמוד בו להתבונן, והכותרת מקבלת משמעות של מקום לימוד.
גם תוצאת המסע היא "חצי": הנסיעה נמשכת "יוֹם שָׁלֵם", אבל הנוסע אינו חוזר עם פתרון שלם. הוא חוזר הביתה "כְּשֶׁעֲדַיִן אֵין לְךָ מַה לְּהַגִּיד", ובכל זאת "אַךְ יֵשׁ לְךָ מַפְתֵּחַ" (בית 4). המילים עדיין חסרות, אבל ההבנה כבר נמצאת בידו. כמו חצי האי, שכבר אינו יבשה רגילה ועדיין אינו אי, הנוסע נמצא בדרך: הוא כבר אינו האדם הריק שיצא לנסיעה, ועדיין לא המשורר שמצא את מילותיו.
אפשר גם: לראות בחצי האי דימוי לשירה עצמה, הנמצאת בין העולם הממשי, הקרקע, ובין העולם הפנימי, הזורם כמו המים, ומחברת ביניהם.
הכותרת "חצי האי" מבטאת אפוא את מצב הביניים שבו נמצא הנוסע, את המפגש בין יסודות שונים שהוא רואה בדרכו, ואת ההבנה שהוא משיג דווקא במקום הזה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שלושה רכיבים: (1) להגדיר את הניגוד שבשיר; (2) להסביר את תרומתו; (3) להסביר את תרומת הפנייה הישירה ושל לשון המסחר והכסף לעיצוב היחסים בין הדובר לנמענת. הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו".

תשובה מלאה:
בשיר "מאהב חדש" מאת דן פגיס הדובר מתאר את עצמו כמטבע, ואת האישה כמי שבודקת אותו.
הניגוד: הניגוד המרכזי הוא בין אמיתי למזויף, בין זהב לבין מתכת זולה. בבית 1 הדובר הוא "זָהוּב כִּמְעַט עָזוּב", כלומר נראה כמו זהב. בבית 4 האישה חושדת: "אוּלַי יִתְעַקֵּם / הַזָּהוּב הַמְזֻיָּף הַזֶּה". ובבית 5 מגיעה המסקנה: "אָמְנָם לֹא זָהָב, / אֲבָל נֶתֶךְ הָגוּן". לצד זה יש גם ניגוד בין חדש לישן: הוא "מִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת חָדָשׁ", אבל נמצא "עָזוּב".
תרומת הניגוד: הניגוד הופך את האהבה למבחן של ערך. השאלה בשיר אינה אם האישה אוהבת את הדובר, אלא אם הוא "אמיתי". הוא עצמו אינו בטוח בערכו, והיא חושדת בו. בסוף הוא "עוֹמֵד בַּנִּסָּיוֹן", אבל רק במחיר הודאה: הוא אינו זהב. ההכרעה בניגוד היא מרה: הוא אמיתי, אבל זול.
הפנייה הישירה: הדובר פונה אל האישה בגוף שני לאורך כל השיר: "אַתְּ אוֹסֶפֶת אוֹתִי" (בית 1), "אַתְּ בּוֹחֶנֶת אֶת עֶרְכִּי הַנָּקוּב" (בית 2), "אַתְּ נוֹשֶׁכֶת אוֹתִי" (בית 4). הוא מתאר לה את מעשיה, כאילו הוא מתבונן בה בזמן שהיא בודקת אותו. הפנייה יוצרת קרבה, אבל גם מבליטה את חוסר השוויון: היא הפועלת, והוא רק מתאר את מה שעושים לו. בסוף הפנייה הופכת להיתר: "עַכְשָׁו תּוּכְלִי / בְּלֵב בּוֹטֵחַ לְבַזְבֵּז אוֹתִי" (בית 5). הוא מוסר לה את עצמו.
לשון המסחר והכסף: השיר מלא מילים מעולם הכסף: "עֶרְכִּי הַנָּקוּב" (בית 2), "כְּחַלְפָנִית לְמוּדַת נִסָּיוֹן" (בית 4), "לְבַזְבֵּז" (בית 5). לצדן מילים פשוטות מן הדיבור: "לֹא דַּי." (בית 3), "הָגוּן" (בית 5). הלשון הזאת הופכת את האהבה לעסקה: האישה היא חלפנית שבודקת מטבעות, והגבר הוא מטבע שעובר מיד ליד. גם המילה "חָדָשׁ" בכותרת מקבלת משמעות של סחורה: מאהב חדש, אחד מכמה, שיוחלף.
מערכת היחסים: הניגוד, הפנייה והלשון יוצרים יחד מערכת יחסים לא שוויונית. האישה בוחנת ושופטת, והדובר משתדל לרצות ("אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל", "אֲנִי מִתְגַּדֵּל", בתים 1–2). האהבה נמדדת בערך, ומטרתה שימוש: מטבע נועד להיות מבוזבז. אבל הדובר אינו רק קורבן: הוא מתאר את כל זה באירוניה עצמית, ובחיוך מר, וכך הוא חושף ומבקר את האהבה שהפכה לעסקה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
יש לבחור בשתי דמויות שהשיר נוקב בשמן, להסביר למי רומז השיר ומה ההקשר, ולהסביר מה מוסיפה כל רמיזה לתמונת ה"מזרח". סעיף של 10 נקודות.

תשובה מלאה:
השיר בנוי מהגדרות של ה"מזרח", ורבות מהן רומזות לדמויות ממשיות מן התרבות המזרחית. אבחר בשתיים.
אום כולת'ום (בית 1): "הוּא מִטְפַּחַת הַקּוֹקָאִין שֶׁרָצִיתִי לִגְנֹב / מֵאוּם כּוּלְת׳וּם יַחַד עִם אַרְבָּעִים הַשּׁוֹדְדִים / שֶׁל עַלִי בַּבָּא". אום כולת'ום הייתה זמרת מצרייה, מן הזמרות האהובות ביותר בעולם הערבי, שכונתה "כוכב המזרח". בהופעותיה נודעה במטפחת שהחזיקה בידה. השיר מכנה אותה "מִטְפַּחַת הַקּוֹקָאִין", וצירוף זה מוסיף לחפץ הילה של שכרון ושל דבר אסור ומפתה, כמו הקול שסחף את שומעיה. הדובר מצרף את הזמרת הממשית אל עולם האגדה של "אלף לילה ולילה": הוא רוצה לגנוב את המטפחת יחד עם ארבעים השודדים, כאילו הייתה אוצר במערה. הדובר מציג את עצמו כילד שובב שמצטרף לשודדי האגדה, ויש בכך הומור ואהבה. הרמיזה מעצבת את המזרח כעולם של קסם, זוהר ופיתוי, שהדובר רוצה לקחת ממנו חלק. היא גם מחברת בין מוזיקה פופולרית לבין אגדה עתיקה, ומראה שהמזרח הוא אוצר תרבותי. אפשר לראות בכך גם רמז למעשה הכתיבה: המשורר "גונב" פיסות מן התרבות הזאת כדי לבנות מהן את שירו.
מחמוד דרוויש (בית 4): "מִזְרָח הוּא הַמִּזְוָדָה שֶׁל מַחְמוּד דַּרְוִישׁ". דרוויש היה משורר פלסטיני שכתב בערבית, ונחשב בעיני רבים למשורר הלאומי הפלסטיני. בשירתו המזוודה היא דימוי לגלות ולעקירה, ובאחד משיריו הוא מתאר את המולדת עצמה כמזוודה. הרמיזה מכניסה אל ה"מזרח" גם את הכאב של מי שאיבד את ביתו ונודד. כאן היא פוגשת את סיפורו של הדובר עצמו: הוריו שתלו דקל "עַל שְׂפַת הַחִדֶּקֶל" (בית 2), כלומר גם משפחתו עזבה ארץ מוצא. כך המזרח איננו רק זוהר, אלא גם הגירה וגעגוע. ההחלטה להזכיר משורר פלסטיני בשיר עברי מראה שהדובר רואה במזרח תרבות משותפת, שמעבר לגבולות ולסכסוך.
שתי הרמיזות יחד מרחיבות את תמונת המזרח, מן הבמה הזוהרת ועד המזוודה של הנודד, ומעצבות זהות עשירה ורבת פנים: יש בה שמחה ופיתוי, ויש בה גם אובדן. הדובר אינו מסביר מי הן הדמויות, ומניח שהקורא מכיר אותן, כאילו הן חלק מן הבית.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
יש (1) להסביר את משמעות שני הטורים שבסיום; (2) להסביר כיצד הסיום מאיר את מערכת היחסים בין הדוברת ובין ה"אַתֶּם", ולהדגים מן השיר.

תשובה מלאה:
בשיר "בכל זאת אני עולה" מאת מאיה אנג'לו הסיום משנה את הנושא של השיר מעימות אישי לסיפור של עם.
משמעות הסיום: "נוֹשֵׂאת מַתָּנוֹת שֶׁנָּתְנוּ לִי הָאָבוֹת, / אֲנִי הַחֲלוֹם שֶׁל הָעֶבֶד וְהַתִּקְווֹת". הדוברת אינה עולה לבדה: היא נושאת "מַתָּנוֹת" מאבותיה – ירושה של כוח, של עמידה ושל זהות. היא מגדירה את עצמה "הַחֲלוֹם שֶׁל הָעֶבֶד": אבותיה, שהיו עבדים, חלמו על חופש, והיא הגשמת החלום הזה, והתקווה שלהם. הסיום מצטרף לבית 8: "מִתּוֹךְ הַבְּקָתוֹת שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה הָעֲלוּבָה / אֲנִי עוֹלָה / מִתּוֹךְ עָבָר הַמֻּשְׁרָשׁ בִּדְאָבָה". העבר הכואב אינו מקור לבושה, אלא נקודת המוצא לעלייה.
הסיום מאיר את היחסים – השפלה ותגובה: לאורך השיר ה"אַתֶּם" מנסים להשפיל את הדוברת: "אַתֶּם יְכוֹלִים לִרְמֹס אוֹתִי בַּלִּכְלוּךְ הַזֶּה" (בית 1), "אַתֶּם יְכוֹלִים לִירוֹת בִּי בַּמִּלִּים שֶׁלָּכֶם" (בית 6). היא עונה להם בשאלות מתגרות: "הַאִם רְצִיתֶם לִרְאוֹת אוֹתִי נִשְׁבֶּרֶת?" (בית 4), "הַאִם הַיְהִירוּת שֶׁלִּי מַעֲלִיבָה אֶתְכֶם?" (בית 5). אבל בסיום היא כבר אינה פונה אליהם כלל. בבתים 8–9 אין "אַתֶּם": היא מדברת על עצמה, על אבותיה ועל עתידה. הסיום מלמד שהיחסים התהפכו: מי שהגדירו אותה כבר אינם חשובים; היא מגדירה את עצמה.
הסיום מאיר את היחסים – ההיסטוריה: בבית הראשון ה"אַתֶּם" יכולים "לְשַׁכְתֵּב אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלִּי / עִם הַשְּׁקָרִים הַמְעֻוָּתִים". בסיום היא כותבת את ההיסטוריה בעצמה: העבדות, שהם ראו בה השפלה, הופכת בדבריה לירושה של "מַתָּנוֹת" ולמקור של גאווה. במאבק על הסיפור – מי יספר את העבר – היא ניצחה.
החזרה "אֲנִי עוֹלָה" שלוש פעמים בסוף השיר מבטאת את הניצחון הזה. מן הנרמסת בבית הראשון היא הפכה לעולה, ומן היחידה מול ה"אַתֶּם" – לנציגה של עם.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
יש שלושה רכיבים: (1) לבחור ציטוט ולהסביר אותו; (2) לתאר את הרגש שעורר; (3) לבסס את הדברים על השיר כולו. הפועלים: "הביאו", "הסבירו", "בססו".

תשובה מלאה:
הציטוט שבחרתי מן השיר "שוב אברך את השמש לשלום" מאת פרוע' פרוחזאד הוא: "אֶת אִמִּי שֶׁחָיְתָה בַּמַּרְאָה / וְהָיְתָה דְּמוּת זִקְנָתִי" (בית 1).
הסבר הציטוט: כשהדוברת מביטה במראה, היא רואה את אמה: ככל שהיא מתבגרת, פניה דומות יותר לפני אמה. האם "חָיְתָה בַּמַּרְאָה", בלשון עבר: אולי האם כבר איננה, ונשארה רק בפני בתה, בבבואה. ועוד: האם היא "דְּמוּת זִקְנָתִי", כלומר תמונה של מה שהדוברת עצמה תהיה כשתזקין. במשפט אחד מצטרפים העבר (האם), ההווה (המבט במראה) והעתיד (הזקנה).
הרגש: הציטוט עורר בי רוך ועצב יחד. רוך כלפי הקשר בין הבת לאמה, שממשיכה לחיות בה, בפניה. ועצב על הזמן שעובר, על הזקנה ועל האובדן: מי שרואה את אמה במראה יודע שגם הוא הולך אל אותו מקום.
בסיס בשיר כולו: הרגש המעורב הזה עובר בשיר כולו. הציטוט הוא חלק מרשימה של ברכות "לְשָׁלוֹם", שהדוברת מברכת בה את כל מה שליווה את חייה: "אֶת הַפֶּלֶג שֶׁזָּרַם בִּי", "אֶת הָעֲנָנִים שֶׁהָיוּ מַחְשְׁבוֹתַי הָאֲרֻכּוֹת", "אֶת צְמִיחָתָן הַמַּכְאִיבָה שֶׁל צַפְצְפוֹת הַגָּן שֶׁיַּחַד עִמִּי / עָבְרוּ אֶת הָעוֹנוֹת הַיְבֵשׁוֹת" (בית 1). גם כאן יש שילוב של כאב ושל צמיחה, של יובש ושל המשך. וזה נאמר במפורש בסוף הבית: האדמה "טָמְנָה בְּבִטְנָהּ הַבּוֹעֶרֶת / זְרָעִים יְרֻקִּים". בבית 2 מופיעה דמות שלישית: "וְיַלְדָּה שֶׁעוֹדֶנָּה שָׁם, / נִצֶּבֶת עַל הַסַּף הַמָּלֵא אַהֲבָה". אם האם במראה היא העבר, והדוברת היא ההווה, הילדה על הסף היא העתיד, או הילדה שהדוברת הייתה. כך השיר בונה שרשרת של דורות.
לכן, בעיניי, הרוך גובר על העצב: השיר מציג את הזקנה ואת המוות כחלק מהמשך, ולא רק כסוף. הדוברת מברכת לשלום גם את מה שכואב.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להסביר את שני צדי הטענה, ההצלחה של הבת והאובדן של הדובר, ולהדגים משני בתים.

תשובה מלאה:
השיר מתאר רגע פשוט: אב מלמד את בתו לרכוב על אופניים. אבל הרגע הזה הוא גם מטפורה לגדילה, וההצלחה והאובדן קשורים בו זה בזה.
ההצלחה של הבת: בבית 2 "הָרְחוֹב יוֹרֵד, הָרוּחַ עוֹלָה, / וְהַגַּלְגַּלִּים לוֹמְדִים מַשֶּׁהוּ / שֶׁאֲנִי כְּבָר שָׁכַחְתִּי: / אֵיךְ נוֹפְלִים קָדִימָה". הצירוף "נוֹפְלִים קָדִימָה" הוא פרדוקס: רכיבה היא נפילה מתמדת שנעצרת בתנועה קדימה. הבת לומדת להעז ולנוע בלי פחד, דבר שהאב "כבר שכח". בבית 4 ההצלחה שלמה: "הִיא נוֹסַעַת לְבַד עַד הַפִּנָּה / וְלֹא מַבִּיטָה לְאָחוֹר".
האובדן של הדובר: כדי שהבת תצליח, הוא חייב לעזוב. "וַאֲנִי עוֹזֵב. / לֹא בְּבַת אַחַת – / אֶצְבַּע אַחַר אֶצְבַּע" (בית 3). השורה הקצרה "וַאֲנִי עוֹזֵב" עומדת לבדה, כהכרעה קשה, והעזיבה ההדרגתית מראה כמה קשה לו להרפות. הדימוי "כְּמוֹ שֶׁמְּשַׁחְרְרִים צִפּוֹר / שֶׁעוֹד לֹא יוֹדַעַת שֶׁהִיא צִפּוֹר" מבטא את שני הצדדים: לבת זו לידה של חופש, ולאב זה שחרור שאין ממנו חזרה. בסוף בית 4 הוא נשאר "עִם הַיָּדַיִם / פְּתוּחוֹת, בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב": הידיים שהחזיקו את האוכף ריקות עכשיו. גם "וְלֹא מַבִּיטָה לְאָחוֹר" הוא מקור של שמחה ושל כאב: ההצלחה שלה היא בדיוק בכך שהיא כבר אינה זקוקה לו.
לכן הטענה נכונה: בשיר כל צעד של עצמאות של הבת הוא גם צעד של פרידה בעבור האב.

למה זו תשובה מלאה: