מתכונת 6 בספרות (שאלון 8281) - פתרון מלא
ספרות – שאלון 8281 (70%) · במבנה של הבגרות · 20 שאלות · 2:30 שעות
מבחן מתכונת בספרות במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
סוג הבחינה: מתכונת לבחינת בגרות
מועד הבחינה: תשפ"ז, 2027
מספר השאלון: 8281
ספרות עברית וכללית
הוראות
א. משך הבחינה: שעתיים וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה ארבעה פרקים.
פרק ראשון: סיפור קצר
פרק שני: דרמה
פרק שלישי: רומאן ונובלה
פרק רביעי: שירה
יש לבחור בשלושה פרקים ולענות על השאלות לפי ההוראות בכל פרק (לכל פרק – 33⅓ נקודות).
ג. חומר עזר מותר בשימוש: רשימת יצירות.
ד. הוראות מיוחדות:
(1) יש לרשום בראש כל תשובה את מספר הפרק ואת מספר השאלה שבחרתם לענות עליה.
(2) יש לשים לב לכתב, לכתיב, לפיסוק ולכללי הדקדוק.
(3) אין להדגים באמצעות אותה היצירה בתשובות שונות.
(4) לנבחנים אינטרניים: חובה לצרף למחברת הבחינה את רשימת היצירות שנלמדו.
לנבחנים אקסטרניים ונבחני משנה: תימסר רשימת יצירות.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בהצלחה!
פרק ראשון – סיפור קצר
ההוראות לפרק זה
אם בחרתם בפרק זה ענו על שתיים מן השאלות 1–4 (לכל שאלה – 16⅔ נקודות).
שימו לב: בשאלות 1–2 אפשר לענות גם על פי הסיפור "חג מולד אחד" מאת טרומן קפוטה.
אין להדגים באמצעות אותה היצירה בכמה תשובות.
שאלה 1 · נקודת מפנה
בסיפורים רבים נקודת המפנה מביאה את הדמות להחלטה שמשנה את דרכה.
בחרו בסיפור קצר שלמדתם. תארו את מצבה של הדמות המרכזית לפני נקודת המפנה, ואת נקודת המפנה עצמה.
הסבירו איזו החלטה מקבלת הדמות בעקבות המפנה, ומה מלמדת החלטה זו על הדמות ועל משמעות הסיפור.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "תארו" ו"הסבירו". יש (1) לתאר את מצב הדמות לפני המפנה; (2) לתאר את נקודת המפנה; (3) להסביר את ההחלטה שהדמות מקבלת בעקבותיו; (4) להסביר מה מלמדת ההחלטה על הדמות ועל משמעות הסיפור. הרכיב הספרותי: נקודת מפנה כצומת של החלטה.
תשובה מלאה:
בסיפור "גימפל תם" מאת יצחק בשביס־זינגר נקודת המפנה באה קרוב לסוף, ובעקבותיה גימפל מקבל את ההחלטה החשובה בחייו: שלא להפוך לרמאי.
לפני המפנה, גימפל, שמספר את סיפורו בגוף ראשון, הוא מושא ללעג בעיירה פראמפול. הוא יתום שעובד אצל אופה, וכולם מספרים לו בדיות ומשטים בו, והוא מאמין, כי לדבריו הכול אפשרי. אנשי העיירה מסדרים לו שידוך עם אלקה, שכולם יודעים שאינה צנועה. ילד נולד לה כמה חודשים אחרי החתונה, והיא מסבירה, וגימפל מאמין. פעם הוא מוצא גבר במיטתה, ופעם את השוליה שלו, והיא מכחישה ומשכנעת אותו שראה מראות. הוא אומר לעצמו שמי שאינו מאמין היום לאשתו, מחר לא יאמין באלוהים. כך עוברות כעשרים שנה. גימפל נעשה אופה אמיד, וחי עם אלקה ועם ששת הילדים, שאותם הוא אוהב. מצבו לפני המפנה הוא אפוא מצב של אמונה עיקשת: הוא יודע שמרמים אותו, ובוחר להאמין.
נקודת המפנה היא מותה של אלקה. היא חולה במחלה קשה, ועל ערש מותה היא מתוודה לפניו שרימתה אותו כל השנים, ושאף אחד מן הילדים אינו שלו. מיד אחר כך, בחלום, בא אליו רוח הרע. הוא אומר לגימפל שהעולם כולו רימה אותו, ושעכשיו הוא צריך לרמות את העולם: לאסוף שתן ולשפוך אותו לבצק, כדי שחכמי פראמפול יאכלו טינופת. לראשונה גימפל נענה לפיתוי ועושה כדבריו.
ההחלטה באה כשגימפל נרדם ליד התנור, ואלקה נגלית אליו בחלום, לבושה תכריכים. היא נוזפת בו: האם משום שהיא הייתה שקרנית, הכול שקר? היא עצמה, היא אומרת, רימתה רק את עצמה, ועכשיו היא משלמת על כך. כשגימפל מתעורר, הוא קובר את הלחם באדמה, מחלק את כספו לילדים, ועוזב את העיירה. הוא נודד בעולם, מספר סיפורים לילדים, ומחכה למותו, אל העולם שבו, לדבריו, אין רמאות.
ההחלטה מלמדת שגימפל אינו "שוטה" כפי שקראו לו. גם כשיש לו סיבה מלאה לנקום, הוא בוחר שלא לעשות לאחרים את מה שעשו לו. התמימות שלו מתגלה כבחירה מוסרית ולא כטיפשות: עדיף להיות מרומה מלהיות רמאי. מבחינת משמעות הסיפור, נקודת המפנה הופכת את הסיפור הקומי, סיפור על אדם שכולם צוחקים עליו, לסיפור על אמונה ועל טוב לב בעולם מושחת. השם "תם" מקבל משמעות חדשה: לא שוטה אלא אדם שלם וישר.
למה זו תשובה מלאה:
לפני המפנה באדי, הנמצא אצל אביו בניו אורלינס לחג המולד, עדיין מאמין בסנטה קלאוס. המפנה: בלילה הוא רואה את אביו מניח את המתנות מתחת לעץ, ומבין שאין סנטה. בעקבות זאת הוא שואל את אביו בערמומיות מה הוא עצמו ייתן לו, והאב קונה לו את דגם האווירון היקר; הסיפור עוסק במעבר מתמימות הילדות אל ההבנה של עולם המבוגרים ושל בדידות האב.
לפני המפנה מיס אמילי חיה בבידוד בצל אביה, שדחה את כל המחזרים. המפנה: מות האב, ואחריו הקשר עם הומר ברון. אמילי מחליטה לא לוותר על מה שנראה כהזדמנות אחרונה לאהבה, והחלטה זו מובילה לסוף המזעזע; הסיפור עוסק בסירוב להשלים עם אובדן.
שאלה 2 · בין דורות
סיפורים קצרים רבים מתארים מפגש בין דורות: בין סבים, הורים וילדים שגדלו בעולמות שונים.
תארו מפגש כזה בסיפור קצר שלמדתם, והסבירו מה מפריד בין הדורות ומה מחבר ביניהם. מה מלמד המפגש על משמעות הסיפור? הדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו", ושאלת משמעות. יש לתאר מפגש בין דורות, להסביר מה מפריד ומה מחבר, ולהסביר מה המפגש מלמד על משמעות הסיפור.
תשובה מלאה:
בסיפור "יד ושם" מאת אהרן מגד המפגש בין הדורות מתרכז בשאלה אחת, שנראית פשוטה: איך לקרוא לתינוק. הסב, איש זקן שעולמו קשור בבית שנחרב באירופה, בא לבקר את נכדתו מירה ואת בעלה יהודה, זוג צעיר שגדל בארץ ושנולד לו בן.
מה שמפריד בין הדורות: הסב מבקש שהתינוק ייקרא מנדלה, על שם ילד ממשפחתו שנספה בשואה. בעיניו השם הוא הדרך היחידה לשמור על זכרו של מי שנרצח ואין לו קבר, ולכן הוא חוזר ומספר על הילד ועל המשפחה שאבדה. מירה דוחה את השם בתוקף. בעיניה "מנדלה" הוא שם גלותי, זר וישן, שמזכיר עולם שהדור שלה רוצה לעזוב מאחור, והיא רוצה לתת לבנה שם עברי חדש, שמבטא את החיים בארץ. הוויכוח על השם הוא אפוא ויכוח בין שתי תפיסות של זהות: אצל הסב, הזהות נבנית מן הזיכרון; אצל הנכדה, היא נבנית מתוך התחלה חדשה.
מה שמחבר בין הדורות: למרות הוויכוח, יש קשר של אהבה בין הסב לבין נכדתו, והתינוק עצמו הוא ההמשך של שניהם. הוויכוח עז דווקא מפני שכל צד רוצה בטובתו של הילד ורואה בו את העתיד. הסב אינו בא להכאיב, אלא כדי שהעבר לא יימחק; מירה אינה כופרת בכאב, אלא רוצה להגן על בנה מפניו.
מה מלמד המפגש על המשמעות? שם הסיפור לקוח מספר ישעיהו: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם" – הבטחה לזיכרון נצחי למי שאין לו המשך. בספר ישעיהו ההבטחה ניתנת לסריסים, לאנשים שאין להם צאצאים שימשיכו את שמם, ולכן היא מתאימה במיוחד למנדלה, שנספה בילדותו ולא הותיר אחריו איש. עבור הסב, שם התינוק הוא ה"יד ושם" של מנדלה, והשם הזה הוא גם שמו של המוסד הלאומי להנצחת השואה. כך הוויכוח המשפחתי הקטן מתחבר לשאלה הלאומית הגדולה: איך זוכרים את מי שנרצחו. הסיפור מעמיד את הקורא מול שאלה שהעסיקה את החברה הישראלית בשנותיה הראשונות: האם אפשר לבנות זהות חדשה ולשכוח את מה שנכרת, ומה המחיר של שלילת הגלות. הוא אינו פותר את הוויכוח בפתרון פשוט, אלא מראה ששני הצדדים נאבקים על אותו דבר: על העתיד של הילד ועל מקומו של העבר בתוכו.
למה זו תשובה מלאה:
הקשר בין באדי, ילד בן שש, לבין סוק, בת דודתו המבוגרת, הוא מפגש בין דורות שמחבר ולא מפריד: היא מעניקה לו את החום וההורות שהוריו אינם נותנים. מולם עומד האב, שהעולם שלו – מסיבות, כסף ומתנות – זר לילד. המפגש מלמד שקרבה אמיתית אינה תלויה בגיל ובמעמד אלא בנתינה.
שמשון שיינבוים, ממייסדי הקיבוץ, ובנו גדעון, צנחן צעיר ורגיש, מייצגים שני דורות: דור החלום והאידאולוגיה ודור הבנים שנדרשים לממש אותו. מה שמפריד הוא הציפייה של האב שבנו יהיה "האדם החדש". הסיום הטרגי מלמד על מחירו של חלום שמוטל על הדור הבא.
שאלה 3 · חג מולד אחד
חג מולד אחד / טרומן קפוטה
יש הטוענים כי ביחסים בין באדי לבין הוריו מתהפכים התפקידים: הילד הוא שנאלץ לשאת את רגשותיהם של המבוגרים, ובסופו של דבר הוא שמעניק להם את מה שהורים אמורים להעניק לילדם.
הסבירו טענה זו, והדגימו אותה מיחסיו של באדי עם אביו ומיחסיו עם אמו.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להסביר את הטענה (מה פירוש "היפוך תפקידים" בין הורה לילד) ולהדגים אותה בשני תחומים: היחסים עם האב והיחסים עם האם. הרכיב הספרותי: יחסים בין דמויות.
תשובה מלאה:
בסיפור "חג מולד אחד" מאת טרומן קפוטה הטענה נכונה בעיניי. בדרך כלל ההורה דואג לילד, מגן עליו ונותן לו אהבה וביטחון. אצל באדי ההורים הם הנזקקים, והילד בן השש, כמעט שבע, נאלץ לשאת את רגשותיהם ולגונן עליהם. להיפוך הזה שני צדדים: הילד סופג את רגשות הוריו, ובסוף הוא גם זה שנותן להם.
היחסים עם האב: האב נעלם מחייו של באדי במשך שנים, ובאדי מספר שפחד מזרים, "ואבי היה זר". כשהם נפגשים בניו אורלינס, דווקא האב הוא שמתנהג כילד הזקוק לאהבה. הוא מתחנן: "תן לי נשיקה. בבקשה. בבקשה. תן לי נשיקה. תגיד לאבא שלך שאתה אוהב אותו." במקום שהאב ירגיע את בנו הנבוך, הבן הוא שמתבקש להרגיע את אביו. באדי אף מגונן על רגשות האב: הוא אומלל, אבל אינו מראה זאת, ואומר: "לאבי המסכן לא היה מושג כמה אומלל הייתי, בחלקו מפני שלא נתתי לו להבחין בכך". הילד שומר על האב, ולא להפך. האב גם מטיל עליו משא כבד: הוא אוחז בכוח במפרק ידו ואומר שלפעמים הוא חושב שהוא ואמו של באדי היו צריכים להתאבד על שנתנו לזה לקרות. ילד קטן שומע מאביו וידוי של אשמה וייאוש, משא שאין לו כלים לשאת. וברגע הפרידה, בדרך לתחנת האוטובוס, האב השיכור לוחש לו בקשיחות שלא ייתן לו לחזור למשפחה באלבמה, ושאין אלוהים ואין סנטה קלאוס. הוא אינו שואל מה ילד בן שש מסוגל לשמוע; הוא רוצה את בנו בשביל עצמו.
היחסים עם האם: האם נישאה כשמלאו לה שש־עשרה, והנישואים נמשכו שנה. באדי, כמספר בוגר, קובע: "אמי היתה צעירה מכדי להיות אם או אשת איש." היא השאירה אותו בידי משפחתה באלבמה. כשהיא מבקרת אותו בפנימייה, היא אינה באה לתת לו דבר, אלא שופכת עליו את מרירותה כלפי האב ואומרת לו שלידתו הרסה את חייה. באדי מתאר את מחירו של הווידוי הזה: "כשהיא סיפרה לי שהולדתי הרסה אותה, היא הרסה אותי". שוב הילד הוא שסופג את כאבו של המבוגר, ומנסה להתגונן בכך שהוא נזכר בשירים שהתנגנו בבית אביו.
השיא של היפוך התפקידים מגיע בסיום. אחרי שובו הביתה, באדי הולך עם סוק לדואר, קונה גלויה וכותב לאביו שהוא אוהב אותו. בניו אורלינס האב תבע אהבה בתחינה; עכשיו הבן נותן אותה מרצונו, בלי שהתבקש. הבן הוא שמעניק לאב את מה שהוא עצמו לא קיבל ממנו: אהבה שאינה תלויה במתנות. הגלויה הזולה נמצאה בכספת של האב כשמת, כלומר האב שמר עליה עד מותו כדבר יקר.
מה מאפשר לבאדי לתת? ההורות האמיתית שקיבל מסוק, בת דודתו המבוגרת, שגידלה אותו בחום. היא היחידה בסיפור שמתנהגת כהורה: היא מעבירה את אצבעותיה בשערו לפני השינה, ויושבת לצדו ומרגיעה אותו כשהוא חוזר מבולבל מניו אורלינס. בזכותה הוא יכול לומר שהיה מאושר במקום שבו היה, ובזכותה הוא לומד שכל אחד יכול להיות "סנטה קלאוס", כלומר לתת. כך היפוך התפקידים בין באדי להוריו חושף את כישלונם כהורים, ובאותה עת את בגרותו הרגשית של הילד.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 4 · סיפור שלא נלמד
סיפור שלא נלמד
לפניכם הסיפור "הספל של סבא". קראו אותו, וענו על שני הסעיפים א–ב שאחריו.
הסבירו והדגימו כיצד באה לידי ביטוי בסיפור ביקורת על המוסכמות החברתיות הקובעות כיצד ראוי להתאבל.
בתשובתכם כתבו גם על סיום הסיפור.
האם אתם מסכימים עם הביקורת שכתבתם עליה בסעיף א, או שאינכם מסכימים איתה? נמקו את דבריכם, ובססו אותם על הסיפור.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להראות כיצד הסיפור מבקר את המוסכמות הקובעות כיצד ראוי להתאבל, בשתי דוגמאות לפחות מן הסיפור, ולהתייחס גם לסיום (הפסקה האחרונה).
תשובה מלאה:
בסיפור "הספל של סבא" הביקורת מופנית אל מוסכמות של אבל שהפכו לטקס חיצוני, שבו חשוב יותר כיצד נראים מאשר את מי זוכרים.
ראשית, הסיפור מציג את האבל כמערכת של כללים. דודה רחל "קבעה את הכללים כבר ביום הראשון": לא טלוויזיה, לא "עוגות עם קצפת, 'כי זה לא יפה'", לא קול רם, והיא גם קובעת מי יושב ליד סבתא ומי עומד ליד הדלת (פסקה 1). הנימוק "כי זה לא יפה" מלמד שהכללים נועדו לשמור על מראית עין, לא לעזור למתאבלים.
שנית, הביקורת מופנית אל המנחמים. הם אומרים משפט קבוע, שואלים בלחש "ממה הוא נפטר בסוף?", ונשארים "בדיוק עשרים דקות", ו"איש מהם לא שאל איך היה סבא" (פסקה 2). הניחום הוא חובה חברתית, לא עניין באדם שמת. האירוניה חריפה במיוחד בשכן מן הקומה השלישית: הוא לא דיבר עם סבא שלושים שנה, ובכל זאת "ישב הכי הרבה זמן ובכה הכי חזק". הבכי הגדול ביותר בא דווקא ממי שהקשר שלו לנפטר היה הרחוק ביותר, ולכן הוא נראה כהצגה.
שלישית, הסיפור מבקר את השאלה "מה יגידו האנשים" (פסקה 4). כשעומרי מביא את הגיטרה, לפי בקשתו של סבא עצמו, דודה רחל שואלת מה יגידו האנשים, והאנשים הם זוג שיושב על הספה עם כוסות תה. כשהמשפחה צוחקת על זיכרונות מסבא – המשקפיים שעל ראשו, נעלי הבית בחתונה – זוג זילברמן יוצא, ודודה רחל נוזפת: "שבשבעה בוכים" (פסקה 6). המוסכמה אוסרת דווקא את הדבר האמיתי ביותר: זיכרון חי של האדם. הדימוי "כמו מים שפורצים מצינור" מראה שהצחוק הוא צורך טבעי שהכללים חסמו.
לעומת כולם עומדת סבתא, האלמנה, שהשבעה נועדה לה. היא אינה מצטרפת לנזיפה, אלא מביאה את הספל הסדוק של סבא, מוזגת לו קפה ואומרת "תנגן כבר. הוא מחכה" (פסקה 7). מי שאיבדה יותר מכולם היא שמכירה בכך שאפשר להתאבל גם בשיר ובצחוק.
הסיום: בערב המנחמים הבאים מוצאים את המשפחה "בשקט, כמו שצריך". הצירוף "כמו שצריך" נשמע אירוני: המשפחה חזרה למלא את התפקיד שהחברה מצפה לו. אבל הספל נשאר ליד הדלת, "ואיש לא העז להזיז אותו". הוא סימן שקט לאבל האמיתי, שאינו נראה למנחמים אבל חזק מן הכללים. כך הסיום מראה שהמוסכמה לא נעלמה, אך שהאבל של המשפחה כבר אינו שייך לה.
למה זו תשובה מלאה:
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
יש לנקוט עמדה (מסכימים, לא מסכימים, או מסכימים בחלקה), לנמק אותה, ולבסס אותה על פרטים מן הסיפור.
תשובה מלאה:
אני מסכים עם הביקורת שבסיפור, אבל לא עד הסוף.
אני מסכים משום שהסיפור מראה שהכללים מנותקים מן האדם שמתאבלים עליו. איש מן המנחמים "לא שאל איך היה סבא", והשכן שלא דיבר איתו שלושים שנה "בכה הכי חזק" (פסקה 2). מכאן שהמוסכמה מאפשרת לאנשים להיראות עצובים בלי להיות עצובים. לעומת זאת, הצחוק על זיכרונות מסבא – המשקפיים על ראשו, הנאום בבר המצווה – הוא זיכרון אמיתי שלו, והשיר שעומרי מנגן הוא בקשה של סבא עצמו. החיזוק החשוב ביותר לביקורת הוא סבתא: האלמנה, שהשבעה נועדה בשבילה, היא שמביאה את הספל ואומרת "תנגן כבר. הוא מחכה" (פסקה 7).
עם זאת, אני מסתייג במקצת. מוסכמות האבל נותנות למשפחה מסגרת: שקט, זמן, ואנשים שבאים. גם הסיפור עצמו אינו מבטל אותן, ובסוף המשפחה יושבת שוב "בשקט, כמו שצריך" (פסקה 8). לדעתי הסיפור אינו טוען שהכללים מיותרים, אלא שהם הופכים לבעיה כשהם באים במקום הרגש, וכשהשאלה "מה יגידו האנשים" חשובה יותר מן המתאבלים. הספל שנשאר ליד הדלת מסמל בעיניי את האיזון הזה: המסגרת נשמרת, והזיכרון האמיתי נשאר בתוכה.
למה זו תשובה מלאה:
פרק שני – דרמה
אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 5–8 (33⅓ נקודות).
טרגדיות של סופוקלס: "אנטיגונה", "אדיפוס המלך"טרגדיות של שקספיר: "המלט", "המלך ליר", "מקבת", "אותלו", "רומיאו ויוליה"
שאלה 5 · טרגדיה – השליט והמדינה
בטרגדיות רבות גורלו של השליט קשור בגורל המדינה: החלטותיו ומעשיו משפיעים על העיר או על הממלכה כולה, ומה שקורה לו משקף את מצבה.
הסבירו והדגימו את הקשר בין השליט לבין המדינה בטרגדיה שלמדתם. בתשובתכם הסבירו גם מה מלמד קשר זה על משמעות הטרגדיה.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להסביר את הקשר בין השליט לבין המדינה בטרגדיה: כיצד החלטות השליט משפיעות על העיר, וכיצד מצב העיר משקף את מצבו. לכל טענה דרושה דוגמה מן המחזה. בסוף יש להסביר מה מלמד הקשר על משמעות הטרגדיה. המונחים המרכזיים: הגיבור הטרגי, ההיבריס (יוהרה), ההכרה המאוחרת.
תשובה מלאה:
בטרגדיה "אנטיגונה" מאת סופוקלס גורלו של קראון, מלך תבי, קשור כל הזמן בגורל העיר. קראון מאמין שהוא פועל למען המדינה, אבל דווקא הזהות המוחלטת שהוא יוצר בינו לבין המדינה מביאה עליה ועליו אסון.
השליט כמי שמדבר בשם העיר: קראון עולה לשלטון אחרי מלחמה. שני אחיה של אנטיגונה, אטאוקלס ופולינקס, נהרגו זה בידי זה בקרב על העיר. בנאומו הראשון לפני זקני תבי קראון מכריז שטובת המדינה קודמת לכל קשר אישי, ושמי שמעדיף אוהב על פני מולדתו אינו שווה דבר. מכאן נובעת גזירתו: אטאוקלס, שהגן על העיר, ייקבר בכבוד, ופולינקס, שבא לתקוף אותה, יושאר מוטל בשדה לטרף לכלבים ולעופות. ההחלטה נראית לו צעד של סדר ושל נאמנות לעיר, אבל היא מתעלמת מחוק האלים המחייב קבורת המתים.
השליט כבעלים של העיר: ככל שקראון נתקל בהתנגדות, הוא מקצין את עמדתו. בוויכוח עם בנו המון, המון מספר לו שאנשי העיר מדברים בסתר בזכות אנטיגונה ומבכים אותה, ומבקש ממנו להקשיב. קראון שואל אם העיר תורה לו כיצד למשול, וטוען שהעיר שייכת לשליט. המון עונה שעיר השייכת לאדם אחד אינה עיר, ושכך היה קראון יכול למלוך לבדו במדבר. כאן נחשף ההיבריס של קראון: הוא כבר אינו משרת את העיר, אלא מבלבל בין רצונו לבין טובתה.
העיר כמראה למעשי השליט: טירסיאס הנביא מגיע ומודיע שהעיר חולה בגלל החלטת קראון. הציפורים והכלבים נושאים אל המזבחות בשר מגופת פולינקס, והאלים אינם מקבלים עוד את הקורבנות. החטא של השליט הפך לטומאה של המדינה כולה. קראון מאשים תחילה את טירסיאס בשוחד, ורק אחרי שהנביא מנבא לו אבל בביתו שלו הוא נבהל ומחליט לשחרר את אנטיגונה.
הנפילה: קראון ממהר לקבור את פולינקס ורק אחר כך אל המערה, ומאחר. אנטיגונה תלתה את עצמה, המון מתאבד לנגד עיניו, ואורידיקה, אשתו, מתאבדת כשהיא מקללת אותו. השליט שרצה להציל את הסדר במדינה נשאר בלי משפחה, שבור, ומבקש שיוליכו אותו מן הבמה. המקהלה חותמת בדברים שהתבונה היא עיקר האושר, ושדברי גאווה גדולים נענשים במכות גדולות.
מה מלמד הקשר: הטרגדיה מראה ששליט אינו יכול להעמיד את עצמו מעל חוקי האלים ומעל קולם של בני עמו. כשקראון מזהה את רצונו עם המדינה, הוא מביא עליה טומאה ועל עצמו חורבן. ההכרה מגיעה רק דרך הסבל ומאוחר מדי: זה לב הטרגדיה.
למה זו תשובה מלאה:
אחרי רצח דנקן הסדר בטבע ובממלכה מתערער: בסצנה שאחרי הרצח מתוארים חושך ביום וסוסי המלך שהשתוללו. בשלטון מקבת סקוטלנד שוקעת בעריצות. בשיחה בין מלקולם למקדאף באנגליה המדינה מתוארת כמולדת שותתת דם, ומקבת רוצח את אשת מקדאף ואת ילדיו. הסדר חוזר רק כשמקבת נהרג ומלקולם מוכתר. השליט החוטא מחלה את המדינה, ותיקונה מחייב את מותו.
המגפה בתבי פורצת משום שרוצח לאיוס לא נענש, והאורקל בדלפי מצווה לגרש אותו. אדיפוס, המלך שהציל פעם את העיר מן הספינקס, מבטיח לחפש את הרוצח, ומגלה שהוא עצמו מקור הטומאה. בסיום הוא מעוור את עצמו ומבקש שיגרשו אותו מן העיר. גורל העיר וגורל המלך אחד: הישועה של העיר מחייבת את נפילתו.
שאלה 6 · טרגדיה – סבל ותובנה
בטרגדיות רבות הסבל מביא את הגיבור (או הגיבורה) לידי הכרה באמת, אך ההכרה באה מאוחר מדי.
תארו את הסבל של הגיבור בטרגדיה שלמדתם, והסבירו באיזה שלב ובאיזו דרך הוא מגיע להכרה.
מהי התובנה העולה מן הטרגדיה על האדם ועל גבולות הידיעה שלו? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש (1) לתאר את סבלו של הגיבור; (2) להסביר באיזה שלב ובאיזו דרך הוא מגיע להכרה, ולמה היא מאוחרת מדי; (3) להסביר את התובנה העולה מן הטרגדיה על האדם ועל גבולות ידיעתו.
תשובה מלאה:
בטרגדיה "אדיפוס המלך" מאת סופוקלס הסבל של אדיפוס הוא סבל של מי שמגלה את האמת על עצמו.
הסבל: המחזה נפתח בתבי מוכת מגפה. האורקל, שקראון מביא את דברו, קובע שהמגפה תסור רק כשיימצא רוצחו של לאיוס, המלך הקודם. אדיפוס, המלך הנערץ, מקלל את הרוצח ומבטיח למצוא אותו. בסוף החקירה הוא מגלה שהוא עצמו הרוצח, שלאיוס היה אביו, ושיוקסטה, אשתו ואם ילדיו, היא אמו. יוקסטה תולה את עצמה, ואדיפוס מוציא את עיניו בסיכות הזהב שלה, ומבקש שיגלו אותו מן העיר. הסבל הוא גם גופני וגם נפשי: האיש הגדול בתבי הופך למנודה, שנוגע בבנותיו בפעם האחרונה.
השלב והדרך: ההכרה באה בהדרגה, דרך חקירה. בתחילה טרסיאס, הנביא העיוור, מסרב לדבר, ולבסוף אומר לאדיפוס שהוא עצמו הרוצח. אדיפוס כועס, ומאשים את טרסיאס ואת קראון בקשר נגדו. אחר כך יוקסטה, כדי להרגיע אותו, מספרת שלאיוס נהרג בידי שודדים בצומת של שלוש דרכים, ופרט זה מעורר באדיפוס זיכרון של איש שהרג בדיוק במקום כזה. השליח מקורינתוס, שבא לבשר על מות פוליבוס, מגלה לו שפוליבוס כלל לא היה אביו, ושהוא עצמו קיבל אותו כתינוק מרועה של לאיוס. הרועה, שמובא בכוח, מאשר. ברגע הזה אדיפוס מבין הכול.
מאוחר מדי: האמת התרחשה מזמן. אדיפוס ברח מקורינתוס דווקא כדי למנוע את הנבואה שיהרוג את אביו וישא את אמו, והבריחה הביאה אותו אל הצומת ואל תבי. כשהוא מבין, אין דבר שאפשר לתקן. הוא יכול רק להעניש את עצמו.
התובנה: הטרגדיה בנויה על ניגוד בין ראייה לעיוורון. אדיפוס, שפתר את חידת הספינקס והציל את העיר, נחשב לחכם באדם, אבל אינו רואה את האמת על עצמו. טרסיאס העיוור רואה. ורק כשאדיפוס מעוור את עצמו, הוא רואה סוף סוף מי הוא. מכאן התובנה על גבולות הידיעה: האדם יכול לחקור, להתאמץ ולהיות ישר, ובכל זאת אינו יודע את מה שחשוב ביותר – את מקומו בעולם ואת גורלו. ההיבריס של אדיפוס, הביטחון שהוא יכול לדעת ולשלוט, הוא שמוביל אותו. המקהלה מסכמת בסיום שאין לומר על אדם שהוא מאושר לפני שהגיע ליום מותו בלי סבל. התובנה מכוונת לצופים: גם הם, בטוחים בידיעתם, עלולים להיות עיוורים.
למה זו תשובה מלאה:
ההכרה באה אחרי שאותלו חנק את דזדמונה: אמיליה מגלה שהממחטה ניתנה ליאגו, ויאגו נחשף. אותלו מבין שאהב בלי חוכמה, אבל יותר מדי, ומתאבד. התובנה: האדם האמיץ והאוהב עיוור לשקר שמתלבש בישרות.
ליר מגיע להכרה בסערה ובשיגעון, כשהוא מגורש בידי בנותיו: הוא מבין את סבלם של העניים ואת טעותו בקורדליה. הפיוס איתה בא לפני מותה, מאוחר מדי. התובנה: רק הסבל מלמד את האדם להבחין בין דיבור לאהבה.
מחזה מודרני (מן המאה ה־19 או מן המאה ה־20)
שאלה 7 · מחזה מודרני – פערים מעמדיים
במחזות מודרניים רבים מעמדן החברתי של הדמויות קובע את היחסים ביניהן, את שאיפותיהן ואת גורלן.
ענו על שני הסעיפים א–ב.
תארו את הפער המעמדי בין שתי דמויות (או יותר) במחזה המודרני שלמדתם, והסבירו והדגימו כיצד פער זה משפיע על היחסים ביניהן.
האם בסיום המחזה הפער המעמדי מצטמצם, או שהוא נשאר בעינו? הסבירו את תשובתכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר את הפער המעמדי בין הדמויות, ולהסביר כיצד הוא משפיע על היחסים ביניהן, עם דוגמאות מן המחזה.
תשובה מלאה:
במחזה "העלמה יוליה" מאת אוגוסט סטרינדברג הפער המעמדי הוא הכוח שקובע את כל מה שקורה בין שתי הדמויות המרכזיות: יוליה, בתו של הרוזן, וז'אן, משרתו. העלילה מתרחשת בלילה אחד, ליל אמצע הקיץ, במטבח של האחוזה, בזמן שהרוזן אינו בבית.
הפער בתחילת המחזה: ז'אן וכריסטין, הטבחית וארוסתו, מדברים על יוליה ש"השתגעה" הלילה: היא רוקדת עם המשרתים בחגיגה. כשיוליה נכנסת למטבח, היא מצווה על ז'אן לרקוד איתה, ואחר כך לשתות איתה. היא משחקת בכוח שהמעמד נותן לה, ונהנית לרדת אל עולם המשרתים. ז'אן נענה, אבל מזכיר לה שוב ושוב שהמשרתים מרכלים ושהיא מסכנת את שמה. הוא נע בין צייתנות של משרת לבין שאיפה לנצל את ההזדמנות.
השאיפות ההפוכות: החלומות שהם מספרים זה לזה מבטאים את הפער. יוליה חולמת שהיא יושבת על עמוד גבוה ואינה יכולה לרדת, אבל רוצה ליפול. ז'אן חולם שהוא שוכב מתחת לעץ גבוה ורוצה לטפס לראשו ולשדוד את הקן שיש בו ביצי זהב. כל אחד שואף אל המקום של השני: היא למטה, והוא למעלה. ז'אן מספר שכילד חדר לגן של אביה וראה אותה שם, והשתוקק אליה בלי תקווה. הסיפור מרגש את יוליה.
ההיפוך: המשרתים מתקרבים בשירה, ויוליה וז'אן מסתתרים בחדרו. כשהם יוצאים, היחסים התהפכו. ז'אן מדבר אליה בגסות ובזלזול, והרומנטיקה של סיפור הילדות נעלמת. מעכשיו הוא זה שמצווה, והיא, שאיבדה את כבודה, תלויה בו. הוא מציע לברוח יחד ולפתוח מלון, והיא תממן את התוכנית בכסף של אביה.
הפער שאינו נעלם: אבל כשהרוזן חוזר ומצלצל בפעמון, ז'אן נבהל, והקול של המשרת חוזר אליו מיד. מגפי הרוזן, שהוא צריך לצחצח, עומדים במטבח וממשיכים להזכיר לו מי הוא. גם כשנראה שהמעמד נעלם בלילה של חג, הוא נשאר הכוח החזק ביותר ביחסים.
הפער המעמדי מעצב אפוא את היחסים מתחילתם ועד סופם: הוא יוצר את המשיכה, הופך את ההתקרבות למאבק כוחות, ומונע מן הדמויות להיפגש כשני בני אדם שווים.
למה זו תשובה מלאה:
א: בלאנש, בת למשפחת אצולה מן הדרום שאיבדה את אחוזתה בל ריב, מגיעה אל דירתם הקטנה של סטלה ושל סטנלי, פועל ממוצא פולני. היא מתנשאת עליו וקוראת לו בכינויים מזלזלים, והוא מתנכל לה, חושף את עברה והורס את סיכוייה עם מיץ'.
ב: הפער אינו מצטמצם: סטנלי מנצח, ובלאנש נשברת ונשלחת למוסד. העולם הישן של האצולה מובס בידי עולם חדש, גס וחזק.
א: לופחין, נכדם של צמיתים, ורנבסקיה, בעלת האחוזה. הוא מעריץ אותה ורוצה לעזור, והיא מתייחסת אליו בחיבה אבל אינה מקשיבה להצעותיו, ויאשה, המשרת שחזר מפריז, מתנשא על כל מה שסביבו.
ב: בסיום הפער מתהפך: לופחין קונה את האחוזה ובעלי הקרקע עוזבים. אבל הנחיתות נשארת בו, והוא אינו מציע נישואים לוואריה.
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
הפועל: "הסבירו". יש לקבוע אם בסיום הפער מצטמצם או נשאר, ולנמק על פי אירועי הסיום.
תשובה מלאה:
בסיום "העלמה יוליה" הפער המעמדי נשאר בעינו, ואפילו מתברר כחזק מכל ניסיון לעבור אותו. כשמגיע הבוקר והרוזן חוזר, התוכנית של יוליה וז'אן לברוח יחד מתמוטטת. יוליה רוצה לקחת איתה את ציפור השיר שלה, וז'אן לוקח את הציפור והורג אותה על גדם העצים. יוליה מתפרצת ומקללת אותו. כריסטין נכנסת לבושה ללכת לכנסייה, מבינה מה קרה, מסרבת להצטרף לבריחה, ודואגת שלא ייצאו סוסים מן האורווה. הסדר הישן מתחזק מכל עבר.
כשהרוזן מצלצל, ז'אן כבר אינו מסוגל לחשוב בעצמו: הוא אומר שיש בו נפש של משרת, ושאינו יכול לפעול מול האדון. יוליה, שאיבדה את מקומה בין האצולה ואינה יכולה להיות שייכת למעמד המשרתים, מבקשת מז'אן שיצווה עליה מה לעשות. הוא נותן לה את התער, והיא יוצאת אל החצר. הסיום מרמז שהיא הולכת להתאבד.
המחזה מראה אפוא שהמעבר בין המעמדות אפשרי רק לרגע, בליל חג, כשהסדר מושעה. בבוקר כל אחד חוזר למקומו: ז'אן למגפי הרוזן, ויוליה, שאין לה מקום, למוות.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 8 · מחזה מודרני – ניכור והשפלה
במחזות מודרניים רבים דמות עוברת השפלה, וההשפלה חושפת את יחסי הכוח בין הדמויות ואת ערכי החברה שבה הן חיות.
תארו שתי סצנות שבהן דמות מושפלת במחזה מודרני שלמדתם. הסבירו מי משפיל את הדמות ומדוע, ומה מלמדת ההשפלה על החברה המתוארת במחזה.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
מה השאלה מבקשת:
שלושה רכיבים: (1) "תארו" שתי סצנות שבהן דמות מושפלת; (2) "הסבירו" מי משפיל ומדוע; (3) מה מלמדת ההשפלה על החברה המתוארת במחזה. הרכיב הספרותי: יחסי כוח בין דמויות וביקורת חברתית.
תשובה מלאה:
במחזה "ביקור הגברת הזקנה" מאת פרידריך דירנמט יש שתי השפלות, האחת בעבר והשנייה בהווה, והן משקפות זו את זו. במרכזן אלפרד איל, בעל חנות מכולת מכובד בעיירה הענייה גילן, וקלרה צחנסיאן, אהובת נעוריו, שחוזרת לעיירה כמיליארדרית.
סצנה ראשונה, ההשפלה של קלרה (המערכה הראשונה): בארוחה החגיגית לכבודה, קלרה מציעה לעיירה מיליארד: חצי לעיירה וחצי לחלוקה בין המשפחות, בתנאי שמישהו יהרוג את אלפרד איל. היא מכנה זאת "צדק". אז היא חושפת את הסיבה: משרתה הזקן היה בעבר השופט של העיירה, והוא מספר על משפט שהתקיים שנים לפני כן. קלרה, נערה צעירה, הייתה בהריון מאיל ותבעה ממנו להכיר בילד. איל התכחש לאבהות, ושיחד שני עדים שהעידו שגם הם שכבו איתה. קלרה הפסידה, נאלצה לעזוב את העיירה, והתינוק שנולד לה מת. מאוחר יותר קלרה מצאה את שני העדים ונקמה בהם, והם מלווים אותה עכשיו, עיוורים. מי השפיל ומדוע: איל השפיל את קלרה כדי להיפטר ממנה, ונשא בת של בעל חנות כדי להתעשר. בצעירותו הכסף היה בידיו, והוא השתמש בו כדי לקנות עדות שקר.
סצנה שנייה, ההשפלה של איל (המערכה השנייה): ראש העיר דוחה את ההצעה בשם האנושיות, והתושבים מוחאים כפיים. אבל מיד אחר כך הם מתחילים לקנות בחנות של איל בהקפה: טבק טוב יותר, משקאות, מוצרים יקרים. איל מבחין שכולם נועלים נעליים צהובות חדשות. הוא מבין: הם קונים בחובות, כי הם מצפים לכסף שיקבלו אחרי מותו. איל מבקש עזרה מן המשטרה, מראש העיר ומן הכומר, ואיש אינו עוזר לו באמת. כשהוא מנסה לברוח מן העיירה, אנשי העיירה באים לתחנת הרכבת ומקיפים אותו. הם אינם עוצרים אותו בכוח, אבל הוא אינו מצליח לעלות לרכבת, וקורס. מי משפיל ומדוע: התושבים, למען הכסף. הם מדברים על "צדק" ועל ערכים, ובפועל הם כבר חיים על חשבון מותו של שכנם.
מה מלמדת ההשפלה על החברה: שתי ההשפלות מראות שהכוח בחברה הזאת נקבע בכסף. פעם איל קנה עדים בכסף, ועכשיו קלרה קונה בכסף עיירה שלמה. ההשפלה עוברת ממי שחלש אל מי שנעשה חלש. המחזה מבקר חברה שבה הצדק, המוסר והאנושיות עומדים למכירה, ושבה ההמון מוצא הצדקות נעלות למעשים שפלים. בסוף המחזה, באסיפת העיר, התושבים מצביעים לקבל את הכסף "לא בשביל הכסף, אלא בשביל הצדק". איל מת, הרופא קובע שמת מהתקף לב, וקלרה מוסרת לראש העיר את הצ'ק. ההשפלה של איל מתגלה כהשפלה של העיירה כולה, שמכרה את נשמתה.
למה זו תשובה מלאה:
ווילי לומן מושפל בסצנה שבה הוא מבקש מהווארד, בנו של בעל החברה שבה עבד שנים, עבודה במקום קבוע, והווארד מפטר אותו; ובסצנת המסעדה בניו משאירים אותו לבדו בשירותים. מי משפיל: עולם עסקים שבוחן אדם רק לפי תועלתו, וגם בניו. ההשפלה חושפת חברה שבה ערכו של אדם נמדד בהצלחה.
בלאנש מושפלת בסצנת יום ההולדת, כשסטנלי נותן לה כרטיס אוטובוס חזרה ללורל ומיץ' אינו מגיע; ובסצנה שבה מיץ' מדליק את האור כדי לראות את פניה באמת, ומסרב לשאת אותה. מי משפיל: סטנלי, כדי לסלק אותה מביתו, ומיץ', שנפגע מן השקרים. ההשפלה חושפת עולם שאין בו מקום לחולשה ולאשליה.
פרק שלישי – רומאן ונובלה
אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 9–11 (33⅓ נקודות).
שימו לב: בשאלות 9–10 אפשר לענות גם על פי הרומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול.
שאלה 9 · עולם פנימי ודמיון
ברומאנים ובנובלות רבים העולם הפנימי של דמות מרכזית – מחשבותיה, חלומותיה ודמיונותיה – תופס מקום רב כמו העלילה החיצונית.
תארו את העולם הפנימי של דמות מרכזית ברומאן או בנובלה שלמדתם, והסבירו מה הוא מלמד על הדמות ועל יחסיה עם המציאות שבה היא חיה. הדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש לתאר את העולם הפנימי של הדמות (מחשבות, חלומות, דמיונות), ולהסביר מה הוא מלמד עליה ועל יחסיה עם המציאות.
תשובה מלאה:
ברומאן "מיכאל שלי" מאת עמוס עוז המספרת היא חנה גונן. היא מספרת בגוף ראשון, במבט לאחור, שנים אחרי שהכירה את מיכאל, ופותחת בכך שהיא כותבת מפני שאנשים שאהבה מתו. היא מתארת את היכרותה עם מיכאל גונן, סטודנט לגאולוגיה, בבניין טרה סנטה בירושלים, כשהחליקה במדרגות והוא תפס בזרועה. הם נישאים, נולד להם בן, יאיר, והם חיים בדירה קטנה בשכונה ירושלמית בשנות החמישים.
העלילה החיצונית שגרתית מאוד: לימודים, עבודה, גידול ילד, ביקורי משפחה, סכסוכים קטנים. אבל העולם הפנימי של חנה סוער. היא מתארת חלומות, ימי מחלה וקדחת, ובעיקר דמיונות. בילדותה, בשכונה שבה גדלה, שיחקה עם תאומים ערבים, חליל ועזיז. בדמיונה של חנה הבוגרת הם הופכים לדמויות חזקות, פראיות ומושכות, שמסמלות כוח ומשיכה ופחד בעת ובעונה אחת. ככל שחייה עם מיכאל נעשים שגרתיים יותר, הדמיונות האלה מקבלים מקום רב יותר.
מה מלמד העולם הפנימי על חנה? ראשית, על בדידותה. מיכאל הוא אדם שקט, מסודר ושקול, שעונה תשובות מדויקות ומסביר דברים בהיגיון. חנה חשה שהוא אינו שותף לסערות שבתוכה, ושחייה הופכים אפורים. הדמיונות הם הדרך שלה להתמרד נגד השגרה. שנית, על הפער בין הציפיות שלה מן החיים ובין המציאות: היא רצתה חיים גדולים ומלאי ריגוש, וקיבלה חיים קטנים. היא מתארת את הזמן החולף ואת עצמה שמתבגרת כאובדן מתמשך.
העולם הפנימי מלמד גם על יחסיה עם ירושלים. ירושלים של אותן שנים היא עיר מחולקת, מוקפת גבולות, ובדמיונה של חנה היא נעשית עיר זרה ומאיימת. התאומים הערבים, שגדלו בעיר כמוה ונמצאים עכשיו מעבר לגבול, מבטאים את מה שהוסתר והודחק. בסיום הרומאן חנה מדמיינת את התאומים יוצאים בלילה למשימת חבלה; הדמיון הפרטי של אישה בודדה מתמזג במתח של התקופה.
גם מקצועו של מיכאל, הגאולוגיה, חקר האבנים והשכבות, מעמיד אותו כאיש של המוצק ושל העובדות, מול עולמה הנזיל והסוער של חנה. ומכיוון שחנה היא המספרת, הקורא רואה את מיכאל רק דרכה, ואינו יכול להכריע אם הוא באמת אפור ואדיש כפי שהיא חשה, או שאהבתו השקטה אינה נראית לה. המבנה עצמו – מספרת בגוף ראשון שעולמה הפנימי ממלא את הסיפור – מבטא את הסגירות שבה היא חיה: גם הקורא כלוא בתוך תודעתה.
כך העולם הפנימי הוא לב הרומאן: הוא מראה אישה שחיה בשני עולמות – המציאות הקטנה והמסודרת, והעולם הפנימי הגדול והמאיים – ואינה מצליחה לחבר ביניהם.
אפשר גם: לראות בדמיונות של חנה ביטוי למשיכה ולפחד של החברה הישראלית הצעירה כלפי ה"אחר" שבתוכה.
למה זו תשובה מלאה:
עולמו הפנימי של רסקולניקוב תופס את רוב הרומאן: המחשבות על התאוריה של "האדם יוצא הדופן", הקדחת שאחרי הרצח, הפחד מן החוקר. החלום על הסוסה המוכה למוות לפני הרצח חושף את הרחמים ואת האימה שבתוכו. העולם הפנימי מלמד על הפער בין התאוריה ובין המצפון.
הולדן קולפילד מספר על ימיו בניו יורק אחרי שגורש מבית הספר. בעולמו הפנימי הוא מדמיין את עצמו עומד בשדה שיפון ותופס ילדים לפני שייפלו מן הצוק. הדמיון מלמד על רצונו להגן על התמימות, ועל קושיו להשלים עם עולם המבוגרים ועם מות אחיו אלי.
שאלה 10 · מתחים ומחלוקות
מתחים בין דמויות נובעים לעיתים מהתנגשות בין השקפות עולם, ולא רק מאינטרסים אישיים.
הסבירו את הגורמים למתחים בין דמות מרכזית ובין שתי דמויות אחרות ברומאן או בנובלה שלמדתם.
כיצד מתחים אלה מניעים את העלילה? באיזו דרך, אם בכלל, הם מגיעים לפתרון? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
מה השאלה מבקשת:
יש (1) להסביר את הגורמים למתחים בין דמות מרכזית ובין שתי דמויות אחרות, ולהראות שהם נובעים גם מהתנגשות השקפות; (2) להסביר כיצד המתחים מניעים את העלילה; (3) להסביר אם ואיך הם נפתרים.
תשובה מלאה:
ברומאן "החטא ועונשו" מאת פיודור דוסטויבסקי המתחים בין רסקולניקוב לדמויות אחרות הם התנגשויות בין השקפות על אדם, על חוק ועל מוסר.
הרקע: רודיון רסקולניקוב, סטודנט לשעבר עני בפטרבורג, רוצח בגרזן מלווה בריבית זקנה, ובאותו מעמד גם את אחותה התמימה, ליזווטה, שנכנסה במקרה. הוא אינו נהנה מן השלל, ונופל למחלה ולפחד.
המתח עם פורפירי פטרוביץ': פורפירי הוא החוקר הממונה על החקירה. הוא קרא מאמר שרסקולניקוב פרסם, ובו הטענה שיש אנשים "יוצאי דופן", שמותר להם לעבור על החוק למען רעיון גדול. בין השניים מתנהלות שלוש פגישות, שבהן פורפירי משחק עם רסקולניקוב: הוא שואל, מתגרה, מרמז שהוא יודע, ומשאיר אותו במתח. הגורם למתח הוא כמובן החשד, אבל עמוק יותר – ההתנגשות בין התיאוריה של רסקולניקוב לבין החוק והמצפון שפורפירי מייצג. פורפירי אינו רוצה רק לתפוס אותו: הוא רוצה שיודה, כי הוא מאמין שההודאה תציל אותו.
המתח עם לוז'ין: לוז'ין הוא ארוסה של דוניה, אחותו של רסקולניקוב. מן המכתב של אמו רסקולניקוב מבין שלוז'ין מחפש אישה ענייה, שתהיה אסירת תודה לו כל חייה, ושדוניה מוכנה להינשא לו כדי לעזור לאחיה. בעיניו זו מכירה של אחותו. הוא מעליב את לוז'ין, ובפגישה עם המשפחה לוז'ין מתגלה כאיש קטנוני וגאה, ודוניה מבטלת את האירוסים. לוז'ין נוקם: בסעודת האזכרה למרמלדוב, אבי סוניה, הוא שותל אצל סוניה שטר של מאה רובל ומאשים אותה בגנבה. לבזיאטניקוב, שאצלו התגורר לוז'ין ושראה אותו שותל את השטר, חושף את התרמית.
הנעת העלילה: המתח עם פורפירי הוא מנוע העלילה החיצונית והפנימית: כל פגישה מגבירה את הפחד ואת הבדידות של רסקולניקוב, ומקרבת אותו להודאה. המתח עם לוז'ין משחרר את דוניה, ובעיקר מקרב את רסקולניקוב אל סוניה: כשהוא רואה כיצד היא מושפלת, הוא הולך אליה ומתוודה בפניה על הרצח.
הפתרון: המתח עם לוז'ין נפתר בהרחקתו: התרמית נחשפת, והוא נעלם מחיי המשפחה. המתח עם פורפירי נפתר בהודאה: רסקולניקוב הולך לתחנת המשטרה, מודה ברצח, ונשלח לעבודת פרך בסיביר. סוניה הולכת אחריו. אבל ההתנגשות העמוקה – בין התיאוריה שלו לבין המצפון – נפתרת רק באפילוג: בסיביר, אחרי זמן רב של ניכור, רסקולניקוב מבין שהוא אוהב את סוניה, ומתחיל, כך נרמז, חיים חדשים. הפתרון אינו ניצחון של טיעון, אלא של אהבה וסבל, וכך הרומאן מכריע בהתנגשות שבין "האדם יוצא הדופן" ובין האדם המוסרי.
למה זו תשובה מלאה:
המתח בין וינסטון לאובריאן, ובין וינסטון לג'וליה: וינסטון מאמין באמת ובזיכרון, אובריאן – בכוח המפלגה לקבוע את המציאות; ג'וליה מורדת למען הנאה אישית, ואינה מתעניינת בעבר. המתחים מניעים את המרד ואת המעצר, ונפתרים בשבירתו של וינסטון: הוא בוגד בג'וליה ואוהב את האח הגדול.
המתח בין ראלף לג'ק, ובין פיגי לג'ק: סדר, אחריות ושיקול דעת מול כוח, ציד ופראות. המתח מפלג את הנערים, מוביל למות סיימון ופיגי ולמצוד אחרי ראלף, ונפתר רק בהגעת הקצין מן החוץ – פתרון שאינו נובע מן הנערים עצמם.
שאלה 11 · 1984
1984 / ג'ורג' אורוול
ענו על שני הסעיפים א–ב.
על חזית משרד האמת כתובות שלוש הסיסמאות של המפלגה (מלחמה היא שלום, חופש הוא עבדות, בורות היא כוח).
הסבירו כיצד המפלגה משתמשת בלשון כדי לשלוט במחשבה של האזרחים. התייחסו לסיסמאות ולעוד שתי דרכים לשוניות לפחות. הדגימו את דבריכם.
התעמולה של המפלגה פועלת על האזרחים גם ברגעים מסוימים בעלילה. בחרו בשני רגעים כאלה, והסבירו כיצד פועלת בהם התעמולה, ומה מלמדת תגובתו של וינסטון על כוחה.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להסביר כיצד הלשון משמשת כלי שליטה במחשבה: לפרש את הסיסמאות, ולהוסיף לפחות שתי דרכים לשוניות נוספות, כל אחת עם דוגמה מן הרומאן.
תשובה מלאה:
ברומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול המפלגה מבינה שמי ששולט במילים שולט גם במחשבה, ולכן הלשון היא אחד מכלי השליטה החשובים שלה.
שלוש הסיסמאות של המפלגה (מלחמה היא שלום, חופש הוא עבדות, בורות היא כוח): כל סיסמה מצרפת שני מושגים מנוגדים ומציגה אותם כזהים. האזרח שקורא אותן יום יום מתרגל לקבל סתירה בלי למחות, וזה בדיוק העיקרון של החשיבה הכפולה: להחזיק בשתי אמונות סותרות ולקבל את שתיהן. ובכל זאת לכל סיסמה יש היגיון מעוות של המשטר: מלחמה מתמדת שומרת על השקט בפנים ומפנה את השנאה אל האויב; אדם יחיד שמבקש חופש נידון לכישלון, ורק מי שמוותר על עצמו ומתמזג במפלגה "חזק"; ובורות ההמון היא כוחו של השלטון. מול הסיסמאות וינסטון כותב ביומנו שחופש הוא החופש לומר ששתיים ועוד שתיים הן ארבע: הוא מנסה להחזיר למילה את משמעותה הפשוטה.
שמות המשרדים: ארבעת משרדי הממשלה נקראים בשמות שהם היפוך מעשיהם. משרד האמת, שבו עובד וינסטון, משכתב את העבר ומפיץ שקרים; משרד השלום עוסק במלחמה; משרד האהבה הוא מקום המעצר והעינויים; ומשרד השפע אחראי על הקיצוב. השם מכסה על המציאות, והאזרח אינו אמור לשים לב לפער.
השפה החדשה: סיים, העובד על המילון, מסביר לווינסטון שמטרת השפה החדשה היא לצמצם את אוצר המילים, כך שבסופו של דבר מחשבה מרדנית לא תוכל להיאמר כלל, ולכן גם לא תיחשב. במקום מילים רבות לטוב ולרע, יש מילה אחת, והיפוכה ומידת העוצמה שלה נוצרים בתחיליות. מילים כמו "חופשי" נשארות בשפה, אבל רק במובן פשוט וחומרי, בלי משמעות של חירות פוליטית. השפה החדשה גם יוצרת מילים שמכסות מושג שלם: יש בה מילה לאדם שנמחק מן הרשומות כאילו לא היה קיים מעולם, ויש בה מילה לנטייה של אדם לחיות חיים פרטיים, לבד, שהיא בעצמה חשודה. כשהמילה קיימת, המחיקה נשמעת כמו הליך רגיל, והבדידות כמו פשע. כך הלשון אינה רק מסתירה את האמת, אלא מוחקת את הכלים לחשוב עליה.
שלוש הדרכים יחד מראות שהמפלגה אינה מסתפקת באיסור לומר דברים מסוימים: היא רוצה שהאזרח לא יוכל לחשוב אותם. זו שליטה עמוקה יותר מכל מסך, כי היא פועלת מבפנים.
למה זו תשובה מלאה:
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו" ו"הסבירו". יש לבחור שני רגעים בעלילה שבהם התעמולה פועלת, להסביר את המנגנון בכל אחד, ולהסביר מה תגובתו של וינסטון מלמדת על כוחה של התעמולה.
תשובה מלאה:
הרגע הראשון הוא ההודעה על מנת השוקולד. בחדר האוכל משדר המסך שבזכות האח הגדול הועלתה מנת השוקולד לעשרים גרם בשבוע, אף שרק יום קודם לכן הודיעו שהיא מוקטנת משלושים גרם לעשרים. הסובבים, ובהם פרסונס, מקבלים את הבשורה בשמחה. התעמולה פועלת כאן בכך שהיא מחליפה את הזיכרון: מה שנאמר היום מוחק את מה שנאמר אתמול. וינסטון תוהה אם הוא היחיד שזוכר, וזה מראה את כוחה: האמת נשמרת רק במוחו של אדם בודד, ואין לו איך להוכיח אותה.
הרגע השני הוא שתי דקות השנאה. על המסך מופיעות פניו של גולדשטיין, האויב, והקהל צועק ומשתולל. וינסטון מתאר שאי אפשר שלא להצטרף: גם הוא, שאינו מאמין במפלגה, נסחף לצעוק. הוא מבחין שהשנאה מופשטת, ושאפשר להפנות אותה ממטרה אחת לאחרת, ולרגע היא אף פונה אצלו אל האח הגדול. הטקס מסתיים בפניו של האח הגדול, שמביאות לקהל הקלה. התעמולה פועלת כאן דרך הרגש והקבוצה, לא דרך השכנוע.
תגובתו של וינסטון מלמדת שהתעמולה חזקה דווקא משום שאינה צריכה שיאמינו לה. גם מי שמבין את השקר ניזון ממנה, נסחף אחריה או נשאר לבדו מולה. ובסיום הרומאן, כשווינסטון שומע על ניצחון במלחמה ומרגיש שהוא אוהב את האח הגדול, התעמולה מנצחת גם אותו.
למה זו תשובה מלאה:
פרק רביעי – שירה
אם בחרתם בפרק זה, ענו על שתיים מן השאלות 12–20 (לכל שאלה – 16⅔ נקודות).
קובץ ב
שאלה 12 · הילדים – יהודה עמיחי
קראו את השיר, וענו על שני הסעיפים א–ב שאחריו.
השיר בנוי משני חלקים: בבתים 1–2 המשורר מתאר את הילדים, ובבית 3 הוא מתאר את עצמו. הסבירו כיצד המעבר מן החלק הראשון אל החלק השני תורם לבניית משמעות השיר. בתשובתכם התייחסו גם לשינוי בזמן ובמקום לאורך השיר.
בבית 3 כותב המשורר: "אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת הַחַלּוֹן: / כָּל הֶחָלָל הַחִיצוֹן עוֹבֵר דֶּרֶךְ הַחֶדֶר". הסבירו את התפקיד של שתי שורות אלה במבנה השיר.
◂ פתרון מלא לשאלה 12
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
יש להסביר מה תורם המעבר מתיאור הילדים (בתים 1–2) לתיאור הדובר עצמו (בית 3) למשמעות השיר ("הסבירו"), ולהתייחס גם לשינוי בזמן ובמקום בין החלקים. נדרשים ציטוטים עם הפניה לבתים.
תשובה מלאה:
השיר "הילדים" בנוי משני חלקים לא שווים. בבתים 1–2 הדובר, ההורה, מתבונן בילדים מבחוץ ומדבר עליהם בגוף שלישי: "הֵם רוֹצִים לִהְיוֹת לוּלְיָנִים וְקוֹסְמִים" (בית 1), "הֵם נִתְלִים עַל עֹרֶף קָשֶׁה" (בית 2). ההורים מופיעים שם רק ברקע, כמי שמקבלים את התודה: "הַיְלָדִים מוֹדִים לָנוּ עֶרֶב עֶרֶב" (בית 2). בבית 3 המבט מתהפך, והדובר מדבר על עצמו בגוף ראשון יחיד, שוב ושוב: "אֲנִי פּוֹתֵחַ", "אֲנִי סוֹלֵחַ", "אֲנִי יוֹשֵׁב", "אֲנִי אוֹמֵר".
הזמן והמקום: בית 1 מתרחש ביום ובחוץ – הילדים רצים "יוֹם יוֹם בְּמִגְרַשׁ הַמִּשְׂחָקִים". בית 2 עובר אל הערב ואל המיטות: הם מודים "עֶרֶב עֶרֶב", זוקפים את עצמם "בְּמִטּוֹתֵיהֶם", ואחר כך "שוֹכְבִים עַל הַגַּב". בית 3 מתרחש בחדר, כשהאב יושב "לְיַד הַיְלָדִים עַד שֶׁהֵם נִרְדָּמִים". התנועה היא מן המרחב הפתוח והרועש אל החדר השקט, ומן היום אל שעת ההירדמות. גם הפעולות דועכות: מריצה, דרך שכיבה, אל ישיבה שקטה של האב.
המשמעות: המעבר מ"הם" ל"אני" הופך שיר תיאור של ילדים לשיר של חשבון נפש. כל עוד הילדים ערים, ההורה רואה את עולמם: משחק, דמיון ותחושה שאפשר לסובב את "כַּדּוּר הָאֲדָמָה" ברגליים קטנות. כשהם נרדמים ונעשה שקט, הוא פונה אל עצמו ואל מקומו בשרשרת הדורות: הוא אב לילדיו, אבל גם בן להוריו – "וַאֲנִי סוֹלֵחַ אָז לְהוֹרַי שֶׁעָשׂוּ אוֹתִי". המבנה יוצר גם הקבלה ניגודית בין החלקים: בחלק הראשון הילדים "מוֹדִים" להוריהם על שהביאו אותם לעולם, ובחלק השני ההורה הבוגר כבר אינו מודה אלא סולח. דווקא בחדר הקטן והשקט מגיעה ההכרה הגדולה של השיר: "אֲנִי לֹא אֱלֹהִים".
אפשר גם: לראות במעבר תנועה מן התמימות אל המודעות – בחלק הראשון העולם הוא כדור במשחק, ובחלק השני הוא עניין של אחריות ושל גבולות.
כך המבנה הדו־חלקי מגלם את תוכן השיר: ההתבוננות בילדים מובילה את ההורה אל עצמו.
למה זו תשובה מלאה:
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
יש להסביר מה תפקידן של שתי השורות במבנה השיר: היכן הן עומדות, מה הן מחברות, ומה משתנה בעקבותיהן. סעיף של 6⅔ נקודות: תשובה ממוקדת עם ציטוטים.
תשובה מלאה:
שתי השורות פותחות את בית 3, החלק שבו הדובר עובר לדבר על עצמו ("אֲנִי"), ולכן הן ציר שמחבר בין שני חלקי השיר.
בבית 2 החדר סגור: הילדים שוכבים "כְּצַיָּרֵי תִּקְרוֹת בְּבָתֵּי־תְּפִלָּה / וּמְצַיְּרִים לָהֶם שָׁמַיִם יָפִים". השמיים שלהם מצוירים על התקרה, בדמיון. האב פותח חלון אמיתי, ו"כָּל הֶחָלָל הַחִיצוֹן עוֹבֵר דֶּרֶךְ הַחֶדֶר": השמיים האמיתיים, העצומים, נכנסים לחדר הילדים. החדר הקטן והעולם כולו מתאחדים.
הנקודתיים אחרי "הַחַלּוֹן" מציגות את מה שבא בעקבות הפתיחה, ומיד אחר כך: "וַאֲנִי סוֹלֵחַ אָז לְהוֹרַי". המילה "אָז" קושרת את הסליחה לרגע פתיחת החלון. פתיחת החלון היא אפוא גם פתיחה פנימית: מן החדר הממשי אל חשבון הנפש של הדובר.
השורות גם מהדהדות את פתיחת השיר: בבית 1 הילדים מסובבים "אֶת כַּדּוּר הָאֲדָמָה" במשחק, ובבית 3 המרחב הגדול חוזר, אבל כמרחב של מחשבה ושל אחריות, ולא של משחק.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 13 · השחיינים – אגי משעול
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
לפניכם קטע שכתבה אישה מבוגרת על השחייה שלה בבריכה (הקטע נכתב לצורך השאלה). קראו את הקטע, וענו על השאלה שאחריו.
"בעשר בדיוק אני נכנסת למים. לאט, כי הברכיים כבר לא מה שהיו. הצעירים חולפים על פניי ומתיזים, ואחד מהם, בלי להסתכל, אמר לחבר שלו שזו לא בריכה לזקנות. לא עניתי. שכבתי על הגב והסתכלתי בתקרה. פעם, לפני חמישים שנה, הייתי הכי מהירה בבריכה הזאת, וגם אני חשבתי שהמים שייכים לי. עכשיו אני יודעת שהם רק מושאלים. גם להם."
האם לדעתכם השיר מבטא חוויה דומה לחוויה המתוארת בקטע? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 13
מה השאלה מבקשת:
יש לנקוט עמדה אם השיר מבטא חוויה דומה לחוויה בקטע, לנמק ולהדגים משניהם. כדאי להבחין בין המציאות המתוארת ובין נקודת המבט.
תשובה מלאה:
לדעתי השיר "השחיינים" מאת אגי משעול והקטע מתארים את אותה חוויה משני צדדים מנוגדים, ולכן הם דומים ושונים בעת ובעונה אחת.
המציאות דומה: בשני הטקסטים זקנות באות לשחות בשעה קבועה. בשיר הן "בָּאוֹת בְּדִיּוּק בְּעֶשֶׂר לִשְׂחוֹת", ו"לְאַט הֵן מַשְׁקִיעוֹת אֶת גּוּפָן בְּתוֹךְ הַמַּיִם" (בית 1); "מִפַּעַם לְפַעַם הֵן מִתְהַפְּכוֹת עַל גַּבָּן" (בית 2). בקטע: "בעשר בדיוק אני נכנסת למים. לאט", ו"שכבתי על הגב". גם יחס הצעירים דומה: בשיר הם נהנים "לַחֲלֹף כְּחֵץ עַל פְּנֵיהֶן" ו"לְהַתִּיז עֲלֵיהֶן" (בית 3), ו"בִּרְמָזִים גַּסִּים אָנוּ מְסַלְּקִים אוֹתָן לִמְקוֹמָן הָרָאוּי" (בית 4). בקטע הם מתיזים, ואחד אומר שזו "לא בריכה לזקנות".
נקודת המבט הפוכה: בשיר מדברים הצעירים – "אָנוּ הַשַּׂחְיָנִים הַאֲמִתִּיִּים הַקּוֹרְעִים אֶת הַמַּיִם" (בית 3) – והזקנות מתוארות מבחוץ, כגופים בלבד: "רַק עֵינֵיהֶן נוֹצְצוֹת" (בית 1), ו"אֶבְרֵיהֶן שֶהִתְמַזְּגוּ כְּבָר זֶה בָּזֶה / עַד שֶׁאֵין הֵם רְאוּיִים עוֹד לִשְׁמָם" (בית 2). אין להן קול. בקטע מדברת הזקנה עצמה, ומתברר שיש לה עבר – היא הייתה "הכי מהירה בבריכה הזאת" – ועולם פנימי של שתיקה, זיכרון וחוכמה. מה שבשיר הוא חפץ, בקטע הוא אדם.
דמיון עמוק יותר – הזמן: המשפט החותם של הקטע, "עכשיו אני יודעת שהם רק מושאלים. גם להם", אומר במפורש את מה שהשיר רומז. בשיר הזקנות מפרפרות "כְּטוֹבְעוֹת בַּמּוּבָן הָרָחָב יוֹתֵר" (בית 2) – כלומר, הן טובעות בזמן, במוות המתקרב. והצעירים שוחים "בְּלִי כָּל עִנְיָן לַחֲזוֹת דַּוְקָא עַכְשָׁו / בַּתַּכְלִית אֵלֶיהָ אָנוּ חוֹתְרִים" (בית 4): הם יודעים שגם הם חותרים אל אותה תכלית, אבל מסרבים להסתכל. הזקנה בקטע הייתה פעם אחת מהם – "וגם אני חשבתי שהמים שייכים לי" – והיא כבר רואה את מה שהם אינם רוצים לראות.
לכן, לדעתי, הקטע מאיר את האירוניה שבשיר: הדוברים בשיר בטוחים בעליונותם, אבל המשוררת מראה לקורא שהם עצמם יהיו "הזקנות" של מחר. החוויה דומה – אותה בריכה, אותו זמן – רק שהקטע נכתב מן הצד שהשיר משתיק.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 14 · על חופש היצירה בעידן הלאומי – סלמאן מצאלחה
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
בשיר משתמש הדובר בלשון ציורית ובמשחקי לשון כדי לבקר את מי שהוא מתנער מהם.
בחרו בשלוש דוגמאות של לשון ציורית או של משחק לשון מן השיר, והסבירו כיצד כל אחת מהן מבטאת את יחסו של הדובר אל מה שהוא מתאר.
◂ פתרון מלא לשאלה 14
מה השאלה מבקשת:
לבחור שלוש דוגמאות של לשון ציורית (מטפורה, אוקסימורון, צירוף) או של משחק לשון, לצטט אותן עם מספרי שורות, ו"הסבירו" כיצד כל אחת מבטאת את יחס הדובר – ביקורת, לעג או ריחוק – אל מה שהוא מתאר.
תשובה מלאה:
דוגמה ראשונה: "וְאֵין קַו / צִבְעוֹנִי שֶׁמָּתַח גֶנֶרָל מְאֻבָּק בְּשׁוּלֵי / נִצְחוֹנוֹתָיו" (שורות 3–5). ה"קַו / צִבְעוֹנִי" הוא תוצר של מלחמה: גנרל מתח אותו בעקבות ניצחונותיו. אפשר לקרוא אותו כקו גבול על מפה, שנקבע בכוח הנשק (וכך הוא מתקשר ל"גְבוּלוֹת" שבשורה 1), ואפשר גם כפס הצבעוני של עיטור הגבורה שמקבל הגנרל. בשתי הקריאות הדובר מתאר את הגנרל כ"מְאֻבָּק": מכוסה אבק הקרב, אבל גם מיושן ונשכח. והניצחונות שלו אינם תהילה גדולה אלא שוליים: הצירוף "שׁוּלֵי / נִצְחוֹנוֹתָיו" מקטין את הניצחון הצבאי. מה שבשמו נלחמים ומתים הוא בסך הכול קו צבעוני שמישהו מתח. הלשון הציורית הופכת את סמל הגבורה הלאומית לדמות קטנה ומאובקת, ומבטאת את יחסו האירוני של הדובר אל המלחמה ואל מה שהיא מותירה אחריה.
דוגמה שנייה: "חָבֵר / בְּאִרְגּוּן מַחְתַּרְתִּי שֶׁבּוֹנֶה כְּנֵסִיּוֹת, / מִסְגָּדִים וּבָתֵּי-כְּנֶסֶת בִּלְבָבוֹת הַיְּלָדִים" (שורות 14–16). זו מטפורה: לבנות בית תפילה בלב של ילד פירושו להחדיר בו אמונה קנאית, לחנך אותו מגיל צעיר לאידאולוגיה. הדובר מונה את בתי התפילה של שלוש הדתות יחד, וכך מראה שהביקורת שלו אינה על דת אחת אלא על כל דת שמגייסת ילדים. התוצאה מופיעה מיד: "שֶׁיָּמוּתוּ בְּוַדַּאי עַל קִדּוּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם" (שורה 17). המילה "בְּוַדַּאי" סרקסטית: המוות אינו תאונה אלא תכלית החינוך הזה. גם הצירוף המקודש "קִדּוּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם" נשמע כאן באירוניה: מה שהמסורת מציגה כשיא הקדושה מוצג בשיר כמותם של ילדים שחונכו לכך. הדובר מתייחס אל המחנכים האלה באשמה חריפה, ואל הילדים בצער.
דוגמה שלישית: משחק הלשון במילה "רֹאשׁ": "שֶׁאֵין לִי שׁוּם מֶמְשָׁלָה, עִם / אוֹ בְּלִי רֹאשׁ, וְאֵין שׁוּם יוֹשֵׁב רֹאשׁ / שֶׁעוֹמֵד עַל רֹאשִׁי" (שורות 21–23). המילה חוזרת שלוש פעמים במשמעויות שונות. "עִם / אוֹ בְּלִי רֹאשׁ" רומז לראש ממשלה, אבל גם לממשלה "בלי ראש", כלומר בלי שכל. "יוֹשֵׁב רֹאשׁ" הוא בעל תפקיד רשמי, ו"עוֹמֵד עַל רֹאשִׁי" הוא ניב מן הלשון המדוברת: מי שמשגיח, לוחץ ומציק. משחק הלשון הופך את הסמכות לבדיחה, וקרבת שלוש ההופעות זו לזו יוצרת כמעט צחוק של ממש, ומראה שהדובר מסרב לכל סמכות שמעליו. רק אחרי שהוא מסיר אותה הוא יכול לומר "אֲנִי יָכוֹל".
אפשר גם: לבחור במשחק הלשון בשורש ב־ח־ר: "פַּרְלָמֶנְט מְפֻקְפָּק, שֶׁנִּקְרָא / בְּטָעוּת כְּמִשְׁכָּן נִבְחָרִים" (שורות 6–7), ומיד אחריו "בֵּן לָעָם הַנִּבְחָר" (שורה 8). הסמיכות לועגת גם ל"נבחרים" הפוליטיים וגם לרעיון העם הנבחר: שתי הבחירות מוצגות כטעות או כיומרה. אפשר גם לבחור ב"סוֹחֵר בְּעָפָר" וב"מְמָרֵק האנְדַּרְטוֹת לְתִפְאֶרֶת הַמֵּתִים" (שורות 19–20). העפר הוא אדמה שנלחמים עליה וגם עפר הקבר, והצירוף "לְתִפְאֶרֶת הַמֵּתִים" הופך את התהילה הלאומית לעבודת ניקיון של מצבות.
בכל הדוגמאות הלשון הציורית ומשחקי הלשון משמשים את הדובר ללעג ולסרקזם. הוא אינו מתווכח עם המוסדות והאידאולוגיות, אלא מקטין אותם ומרחיק את עצמו מהם, וכך מחזק את עמדתו: החופש מושג רק מחוץ להם. הלשון השנונה היא בעצמה ביטוי לחופש שהוא מבקש: מי שאינו כפוף לשום סמכות יכול לצחוק על כולן.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 15 · איתקה – קונסטנדינוס קוואפיס
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
השיר כתוב כפנייה של הדובר אל נמען היוצא למסע.
מי הוא הנמען בשיר, ומה אפשר ללמוד מדרך הפנייה אליו על דמותו של הדובר ועל יחסו אל הנמען? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 15
מה השאלה מבקשת:
הפעלים: "הסבירו והדגימו". יש שלושה רכיבים: (1) לזהות מי הנמען, ולהראות שהשיר מרחיב אותו; (2) לתאר את דרך הפנייה (ציווי, אזהרה, איחול) ולהסיק ממנה על דמות הדובר; (3) לתאר את יחס הדובר לנמען. כל טענה מבוססת על ציטוט עם הפניה לבית, ולפחות שתי דוגמאות.
תשובה מלאה:
השיר "איתקה" כתוב כולו בגוף שני: הדובר אינו מספר על מסע שלו, אלא פונה אל נמען שעומד לצאת לדרך, ומלווה אותו בעצות.
הנמען: הפתיחה "כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה" (בית 1) והאזכור של "הַלַּסְטְרִיגוֹנִים", "הַקִּיקְלוֹפִּים" ו"פּוֹסֵידוֹן" מזכירים את אודיסאוס, גיבור האפוס של הומרוס, שנדד שנים רבות בדרכו חזרה אל אי הולדתו איתקה. לכן נראה בתחילה שהנמען הוא אודיסאוס. אבל השיר מרחיב את הנמען. המפלצות לא יופיעו "אֶלָּא אִם כֵּן / תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ" (בית 1), כלומר הן פחדים פנימיים, שכל אדם עלול לשאת בתוכו. ובסוף השיר איתקה הופכת ל"אִיתָקוֹת" ברבים (בית 5). הנמען הוא אפוא כל אדם היוצא למסע חייו, וגם הקורא עצמו.
דרך הפנייה ודמות הדובר: הפנייה בנויה מרצף של ציווים ואזהרות: "שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד", "אַל תִּירָא" (בית 1), "עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם" (בית 2), "וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה" ו"אַל תְּצַפֶּה" (בית 3). זו לשון של מורה, או של אב המדריך את בנו. הדובר מצטייר כאדם חכם ורב ניסיון, שכבר עשה את הדרך ויודע מה צפוי בה. הוא מתאר בביטחון "נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם" ואת הסחורות ש"תִּקְנֶה" (בית 2), כאילו כבר ראה אותם בעצמו. רוב הפעלים בבית 2 בזמן עתיד: "תִּכָּנֵס", "תַּעֲגֹן", "תִּקְנֶה". הדובר אינו אומר "אולי", אלא מנבא בוודאות מה יקרה לנמען, כמו מי שמכיר את הדרך על כל תחנותיה. גם הבקשה המפתיעה שהדרך תהיה ארוכה מעידה על הניסיון שלו: אדם צעיר רוצה להגיע מהר, ורק מי שכבר עבר את הדרך יודע שאין למהר. בבית 4 הוא אף עובר לזמן עבר: "אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה". הוא מדבר כאילו המסע כבר הסתיים, ומתבונן בו מנקודת המבט של מי שהגיע אל סופו. הדובר הוא אפוא מי שכבר נעשה "חָכָם, רַב־נִסָּיוֹן" (בית 5), והוא מבקש להעביר לנמען את התובנה שרכש.
היחס לנמען: היחס חם ומעודד. הדובר גם מכבד את הנמען: הוא אינו מאיים עליו בסכנות, אלא מראה לו שההגנה מפניהן בידיו: כל עוד מחשבותיו "נִשָּׂאוֹת" ורגש "מְעֻלֶּה" מפעים את נפשו, לא ייתקל בהן (בית 1). האמון הזה מעודד את הנמען לצאת לדרך בלב שלם. הדובר מרגיע את פחדיו ("אַל תִּירָא"), מורה לו לבקש, כמו בתפילה, דרך ארוכה ("שְׁאַל" במובן בַּקֵּשׁ, ייחל), שבה ייכנס לנמלים "בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה" (בית 2), ומכין אותו מראש לאכזבה אפשרית: "וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה - לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה" (בית 5). הוא אינו מבטיח לנמען אוצר בסוף הדרך, אלא מלמד אותו להעריך את הדרך עצמה. החזרה על "שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד" בבית 1 ובפתיחת בית 2 מדגישה את העצה החשובה ביותר, כמו מורה שחוזר על העיקר כדי שתלמידו לא ישכח.
אפשר גם: לראות בדובר את האדם המבוגר שמדבר אל עצמו הצעיר, ומסכם בדיעבד את מסע חייו.
הפנייה אל הנמען הופכת אפוא את השיר מסיפור על מסע של גיבור אחד לשיעור בחוכמת חיים, שהדובר המנוסה מעביר לכל אדם: ערכו של המסע הוא בדרך עצמה, ולא ביעד.
למה זו תשובה מלאה:
קובץ ז
שאלה 16 · עטור מצחך – אברהם חלפי
לפניכם שיר מאת אברהם חלפי (המתחיל במילים: "עטור מצחך זהב שחור"). קראו אותו, וענו על השאלה שאחריו.
הסבירו את המשמעות של הנאמר בבית המסיים את השיר:
"וּמִצְחֵךְ / הֶעָטוּר זָהָב שָׁחוֹר / יִקְרַב אֶל שְׂפָתַי כְּחָרוּז אֶל שִׁיר".
כיצד סיום זה מאיר את מערכת היחסים המתוארת בשיר? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 16
מה השאלה מבקשת:
יש (1) להסביר את משמעות הבית המסיים, בעיקר את הדימוי "כְּחָרוּז אֶל שִׁיר"; (2) להסביר כיצד הוא מאיר את מערכת היחסים בין הדובר לאהובה, ולהדגים מן השיר.
תשובה מלאה:
בשיר "עטור מצחך" מאת אברהם חלפי הבית המסיים הוא רגע של קרבה מדומיינת, שמאיר את כל מה שקדם לו.
משמעות הסיום: "וּמִצְחֵךְ / הֶעָטוּר זָהָב שָׁחוֹר / יִקְרַב אֶל שְׂפָתַי כְּחָרוּז אֶל שִׁיר". לראשונה בשיר הדובר מתאר מגע: מצחה יקרב אל שפתיו. הדימוי "כְּחָרוּז אֶל שִׁיר" מלמד שהאהובה משלימה אותו כמו חרוז שמשלים שיר: בלעדיה הוא שיר בלי חרוז, חסר. בהמשך הבית: "אָז אֶלְחַשׁ בְּאָזְנַיִךְ עַד בֹּקֶר, / עַד אוֹר, / כְּשִׁכּוֹר". האהבה המלאה מתוארת כשכרות, ובלילה שנמשך עד האור.
הזמן: כל הבית כתוב בעתיד: "יִקְרַב", "אֶלְחַשׁ". וכבר בבית 5 הדובר אמר: "עוֹד מְעַט וְאָבֹא אֵלַיִךְ". כלומר המפגש עדיין לא קרה; הסיום הוא חלום או הבטחה.
הסיום מאיר את היחסים – הריחוק: לאורך השיר יש פער בין הדובר לאהובה. "שׁוֹכֶנֶת נַפְשִׁי בֵּין כָּתְלֵי בֵּיתֵךְ", אבל "אֲנִי בְּגוּפִי נִפְרָד מִמֵּךְ" (בית 4): נפשו איתה, וגופו רחוק. היא "אוֹהֶבֶת לְהְיוֹת עֲצוּבָה וְשׁוֹתֶקֶת" (בית 3), והוא מביט בה "בְּשֶׁקֶט", "אֵין קוֹל וּדְבָרִים". הסיום מראה מה חסר ביחסים ומה הוא מייחל לו: קרבה שבה נפש וגוף נפגשים, שבה השתיקה מתחלפת בלחישה, והמבט – במגע.
הסיום מאיר את היחסים – אהבה ושירה: כבר בבית הראשון היופי שלה נתפס כשירה: "מִצְחֵךְ מִתְחָרֵז עִם עֵינַיִם וְאוֹר", ו"לְמִי שֶׁתִּהְיִי – / חַיָּיו מְלֵאֵי שִׁיר". הסיום מגשים זאת: היא עצמה החרוז, והוא השיר. מערכת היחסים מתוארת כיחסים של השלמה: הוא, המשורר, זקוק לה כדי להיות שלם.
המבנה המעגלי: הטור האחרון של השיר חוזר אל הטור הראשון: "עָטוּר מִצְחֵךְ זָהָב שָׁחוֹר". אבל משמעותו השתנתה: בפתיחה זה תיאור של יופי, ממרחק; בסוף אלה המילים שהוא לוחש באוזניה, "כְּשִׁכּוֹר". המבנה מראה את המהלך של השיר – מן הכמיהה הרחוקה אל הקרבה המיוחלת – ואת הפער שעדיין קיים, שהרי גם הקרבה הזאת רק מדומיינת.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 17 · מזרח – רוני סומק
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
בשיר נפגשים העולם התרבותי שממנו באה משפחתו של הדובר והעולם שבו הוא חי וכותב.
הציגו את מאפייניהם של שני העולמות, והסבירו אם על פי השיר אפשר לעבור ביניהם, או לחבר ביניהם.
◂ פתרון מלא לשאלה 17
מה השאלה מבקשת:
יש (1) להציג את מאפייני שני העולמות – העולם התרבותי של המשפחה והעולם שבו הדובר חי וכותב; (2) להסביר אם על פי השיר אפשר לעבור ביניהם או לחבר ביניהם, ולנמק.
תשובה מלאה:
בשיר "מזרח" מאת רוני סומק הדובר מגדיר את ה"מזרח" שוב ושוב, ובהגדרות נפגשים שני עולמות.
העולם המזרחי־ערבי: זה העולם שממנו באה משפחתו. הוא מורכב מתרבות ומאמנות: "מִזְרָח הוּא הַכֶּתֶר" שהניח מוחמד עבד אל־והאב, הזמר והמלחין המצרי, על ראשה של קלאופטרה; המטפחת של אום כולת'ום, הזמרת; ו"אַרְבָּעִים הַשּׁוֹדְדִים / שֶׁל עַלִי בַּבָּא" מן האגדות. הוא מורכב מאוכל: "הוּא חֶלְקִיק גַּרְגִּיר חוּמוּס" ו"צַלַּחַת טְחִינָה". ובעיקר מזיכרון משפחתי: הסבא, "שֶׁהִסְתִּיר בְּשׁוֹבַךְ יוֹנִים אֶת בַּקְבּוּק הֶעָרָק / מֵעֵינֶיהָ הַמְּעוֹפְפוֹת שֶׁל סָבְתָא" (בית 1), והדקל "שֶׁשָּׁתְלוּ הוֹרַי / עַל שְׂפַת הַחִדֶּקֶל" (בית 2), בעיראק. יש בו גם לשון – המילים הערביות "תפדל" ו"סחתיין" – ושירה: "הַמְּשׁוֹרֵר הַפָּרְסִי" (בית 3) ו"הַמִּזְוָדָה שֶׁל מַחְמוּד דַּרְוִישׁ" (בית 4), המשורר הפלסטיני. זה עולם חם, חושני, משפחתי ומלא הומור.
העולם שבו הוא חי וכותב: העולם השני כמעט אינו מתואר במפורש, אבל הוא נמצא בכל שורה. זו העברית, שבה השיר כתוב. אלה המונחים מן המדע ומן התרבות המערבית שבהם הדובר מתאר את המזרח: "בְּבוֹר פּוֹטֶנְצְיָאל אֵין־סוֹפִי שֶׁל צַלַּחַת טְחִינָה", "הוּא הָאַרְכִיטֶקְטוּרָה שֶׁל עֳבִי הַשָּׂפָם" (בית 1). ויש בו גם מרחק: הדקל שהוריו שתלו הוא "הָעוֹרְקִים בְּעָלֶה לֹא נִרְאֶה" (בית 2). הדובר אינו רואה את המקום שממנו באו הוריו; הוא נושא אותו בדמו, בעורקים, אבל לא בעיניו.
האם אפשר לעבור בין העולמות? לדעתי, על פי השיר, כן – והשיר עצמו הוא המעבר. ראשית, זהו שיר עברי שכל תמונותיו מזרחיות, ומילים ערביות משולבות בו בטבעיות. שנית, המונחים המערביים, "פוטנציאל" ו"ארכיטקטורה", משמשים לתיאור פרטים מזרחיים קטנים – גרגיר חומוס, שפם של סבא – והופכים אותם לגדולים וחשובים. החיבור אינו ויתור על עולם אחד לטובת האחר, אלא הגדלה של המזרח בלשון של המערב. שלישית, בבית 3 ה"מזרח" הוא הרגע שבו אפשר לומר לאישה שורות אהבה, "וְלָדַעַת שֶׁאֵלּוּ שׁוּרוֹת שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר הַפָּרְסִי": השירה המזרחית ממשיכה לחיות בפי הדובר.
עם זאת, המעבר אינו שלם: הזיכרון חלקי, ו"הַמִּזְוָדָה שֶׁל מַחְמוּד דַּרְוִישׁ" היא סמל של גלות ונדודים, של מי שאין לו מקום קבוע. השיר נחתם בהגדרה האחרונה: "מִזְרָח הוּא הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ זוֹרַחַת בְּכָל בֹּקֶר / הַשֶּׁמֶשׁ" (בית 5). אחרי כל הפרטים האישיים, המזרח הופך למקור שממנו בא האור לכולם. בכך הדובר מבטל את ההיררכיה בין העולמות: המזרח אינו שוליים, אלא המקום שבו מתחיל היום.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 18 · בכל זאת אני עולה – מאיה אנג'לו
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
יש הטוענים כי "בכל זאת אני עולה" אינו רק שיר על אישה אחת: הדוברת מדברת בו גם בשם קהילה שלמה ובשם ההיסטוריה שלה.
הסבירו והדגימו קביעה זו.
◂ פתרון מלא לשאלה 18
מה השאלה מבקשת:
"הסבירו" את הקביעה (השיר מדבר גם בשם קהילה והיסטוריה) ו"הדגימו" אותה מן השיר. כדאי להראות גם את הצד האישי, ואז את המעבר לצד הקהילתי.
תשובה מלאה:
בשיר "בכל זאת אני עולה" מאת מאיה אנג'לו הדוברת מדברת בגוף ראשון, "אני", ופונה אל "אַתֶּם". במבט ראשון זהו שיר של אישה גאה מול מי שמנסים להשפיל אותה. אבל בקריאה מעמיקה מתברר שה"אני" הוא גם קול של קהילה שלמה ושל ההיסטוריה שלה.
הצד האישי: הדוברת מתארת את עצמה בפרטים אישיים מאוד: הליכתה, "כְּאִלּוּ בְּאֵרוֹת נֵפְט / נִשְׁאָבִים אֶצְלִי בַּסָּלוֹן" (בית 2), צחוקה, "כְּאִלּוּ כּוֹרִים / זָהָב בֶּחָצֵר שֶׁלִּי" (בית 5), וריקודה, "כְּאִלוּ יַהֲלוֹמִים יֵשׁ לִי / בַּמָּקוֹם בּוֹ הַיְרֵכַיִם נִפְגָּשׁוֹת" (בית 7). זו אישה הגאה בגופה, בחושניותה ובעצמה.
הצד הקהילתי וההיסטורי: כבר בבית 1 היא אומרת: "אַתֶּם יְכוֹלִים לְשַׁכְתֵּב אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלִּי / עִם הַשְּׁקָרִים הַמְעֻוָּתִים הָאֵלֶּה". אדם פרטי אינו אומר על חייו "היסטוריה" שנכתבה בשקרים; זו היסטוריה של קבוצה, שסיפורה סופר בידי אחרים. בבית 8 הדברים מתבהרים: "מִתּוֹךְ הַבְּקָתוֹת שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה הָעֲלוּבָה / אֲנִי עוֹלָה / מִתּוֹךְ עָבָר הַמֻּשְׁרָשׁ בִּדְאָבָה". הבקתות העלובות והעבר המושרש בכאב הם עבר של דורות. ובבית 9: "נוֹשֵׂאת מַתָּנוֹת שֶׁנָּתְנוּ לִי הָאָבוֹת, / אֲנִי הַחֲלוֹם שֶׁל הָעֶבֶד וְהַתִּקְווֹת." כאן הרמז ברור: המשוררת, בת לעם האפרו־אמריקאי, מדברת בשם צאצאי העבדים. היא עצמה, החופשייה והגאה, היא החלום שאבותיה העבדים חלמו. גם המטפורה "אֲנִי אוֹקְיָנוֹס שָׁחֹר, שׁוֹצֵף וְרָחָב" (בית 8) מרחיבה את ה"אני": היא אינה אדם אחד אלא ים, רבים וחזקים, ובצבע עורם.
מי הם ה"אַתֶּם": לאור זאת, ה"אַתֶּם" אינם רק אנשים מסוימים שפגעו בדוברת, אלא מי שדיכאו את הקהילה כולה: "לִירוֹת בִּי בַּמִּלִּים שֶׁלָּכֶם... לַהֲרֹג אוֹתִי בַּשִּׂנְאָה שֶׁלָּכֶם" (בית 6), "לֵילוֹת שֶׁל פַּחַד וְטֵרוֹר" (בית 9).
המסקנה: בשיר האני האישי הופך לאני קולקטיבי. העלייה החוזרת, "אֲנִי עוֹלָה", היא עלייה של אישה אחת, ובה בעת של עם שלם, מן העבדות אל "שַׁחַר שֶׁהוּא נִפְלָא וְרַב אוֹר" (בית 9).
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 19 · שוב אברך את השמש לשלום – פרוע' פרוחזאד
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
הכותרת של השיר היא גם השורה הפותחת אותו.
הסבירו את משמעות הכותרת "שוב אברך את השמש לשלום". בתשובתכם התייחסו למילה "שוב" ולצירוף "אברך... לשלום", והסבירו כיצד הכותרת מתקשרת לשיר כולו.
◂ פתרון מלא לשאלה 19
מה השאלה מבקשת:
"הסבירו" את משמעות הכותרת, בהתייחסות לשני רכיבים: המילה "שוב" והצירוף "אברך... לשלום". נוסף על כך, "הסבירו" כיצד הכותרת מתקשרת לשיר כולו, בציטוטים מן השיר.
תשובה מלאה:
הכותרת "שׁוּב אֲבָרֵךְ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְשָׁלוֹם" היא גם השורה הראשונה בשיר, ולכן הקורא נכנס אל השיר דרך הברכה עצמה.
"שׁוּב": המילה מבטאת חזרה והתחדשות. השמש היא הדבר שחוזר בכל יום: היא זורחת שוב בכל בוקר. כך גם הדוברת חוזרת: היא עברה "אֶת הָעוֹנוֹת הַיְבֵשׁוֹת" (בית 1) ובכל זאת חוזרת לברך. בשיר מוזכרת גם "תַּאֲוַת הַחֲזָרָה שֶׁלִּי", ובבית השני היא באה, "אֲנִי בָּאָה, אֲנִי בָּאָה, אֲנִי בָּאָה". המילה חוזרת בסוף הבית הראשון, "שׁוּב אֲבָרֵךְ לְשָׁלוֹם", ומדגישה שהברכה היא מעשה מחזורי, כמו זריחת השמש. ייתכן שהמילה רומזת גם שהדוברת עברה תקופה שבה לא יכלה לברך, תקופה של "הָעוֹנוֹת הַיְבֵשׁוֹת" ושל "חֲוָיוֹת עֲלָטָה דְּחוּסוֹת", ועכשיו היא שבה אל הברכה.
"אֲבָרֵךְ": ברכה היא מעשה של מי שיש לה סמכות ושל מי שמכירה תודה. הדוברת מברכת את השמש, כוח הטבע הגדול ביותר, כשווה אל שווה. הפועל בזמן עתיד, כהחלטה וכהצהרת כוונה: זה מה שהיא תעשה, למרות כל מה שעבר עליה. אישה שמברכת בקול, בגוף ראשון, את העולם ואת גופה, נוטלת לעצמה את מעמד המברך, ובכך הכותרת מבטאת גם עוצמה נשית.
"לְשָׁלוֹם": "לברך לשלום" היא ברכה של קבלה ושל השלמה, והמילה "שָׁלוֹם" נושאת גם שלמות. הדוברת מברכת בה לא רק את הטוב, את השמש ואת "הַפֶּלֶג שֶׁזָּרַם בִּי", אלא גם את הקשה: את "צְמִיחָתָן הַמַּכְאִיבָה" של הצפצפות, את "הָעוֹנוֹת הַיְבֵשׁוֹת" ואת "אִמִּי שֶׁחָיְתָה בַּמַּרְאָה / וְהָיְתָה דְּמוּת זִקְנָתִי". כך היא עושה שלום עם חייה כולם. בסוף השיר הברכה פונה אל מה שמחכה לה: היא "נִצֶּבֶת עַל הַסַּף הַמָּלֵא אַהֲבָה" ומברכת את "הָאוֹהֲבִים / וְיַלְדָּה שֶׁעוֹדֶנָּה שָׁם". הברכה לשלום נאמרת אפוא על העבר ועל העתיד גם יחד.
המבנה התחבירי: הכותרת לבדה נראית כמשפט שלם, אבל בשיר היא מתגלה כפתיחה של משפט ארוך. השמש היא רק המושא הראשון ברשימה של מושאי ברכה, שכל אחד מהם נפתח ב"אֶת", והרשימה נמשכת לאורך כל הבית הראשון, כמו נשימה אחת.
"הַשֶּׁמֶשׁ": השמש היא מושא הברכה הראשון, סמל של אור, של חיים ושל התחלה. ממנה הברכה מתרחבת אל הטבע, אל האם ואל האדמה, ועד האוהבים והילדה בסוף השיר: מן הכוח הקוסמי אל העולם האינטימי. הבחירה לפתוח בשמש מעניקה לשיר כולו אור של בוקר ושל התחלה חדשה, וגם החוויות הקשות שבו, היובש והעלטה, מוארות באור הזה.
הקשר לשיר כולו: הכותרת היא תמצית השיר, והשיר הוא מימוש של מה שהיא מבטיחה. הבית הראשון כולו הוא רשימה של מושאי ברכה, והברכה חוזרת בסוף הבית הראשון ("שׁוּב אֲבָרֵךְ לְשָׁלוֹם") ובמילים החותמות את השיר ("אֲבָרֵךְ לְשָׁלוֹם"). כך הכותרת מעצבת שיר של השלמה ושל הכרת תודה, שבו הדוברת מברכת את חייה כולם, גם את הכואב שבהם.
אפשר גם: לקרוא את "לְשָׁלוֹם" גם כברכת פרידה. בבית הראשון הדוברת מברכת דברים שכבר היו, "הַפֶּלֶג שֶׁזָּרַם בִּי" ו"אִמִּי שֶׁחָיְתָה בַּמַּרְאָה", ובסוף היא עומדת על "הַסַּף", בין יציאה לכניסה; כך הברכה יכולה להיות גם פרידה מן העבר וגם קבלת פנים למה שבא.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 20 · שיר שלא נלמד
שיר שלא נלמד
לפניכם השיר "תחנה אחרונה". קראו אותו, וענו על שני הסעיפים א–ב שאחריו.
"וְאִישׁ אֵינוֹ שׁוֹאֵל לְאָן אֲנִי הוֹלֶכֶת, / כִּי אֵין לְאָן." (בית 2)
למרות תיאור זה של הבדידות, יש בשיר גם רגע של חמלה.
על פי הבית הראשון והבית השני, כיצד מתוארים התחנה והעיר, ומה אפשר ללמוד מן התיאור הזה על המצב הרגשי של הדוברת?
הסבירו והדגימו את דבריכם.
תארו את רגע החמלה בבית השלישי, והסבירו את חשיבותו בעבור הדוברת.
◂ פתרון מלא לשאלה 20
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים, על פי בתים 1–2: (1) כיצד מתוארים התחנה והעיר (פרטים ואמצעים); (2) מה התיאור מלמד על המצב הרגשי של הדוברת. הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו".
תשובה מלאה:
בשני הבתים הראשונים הדוברת מתארת את המקום שבו היא נמצאת, תחנת אוטובוס בלילה, ואת העיר שמולה. התיאור כולו משקף את מצבה הנפשי.
התחנה (בית 1): הבית נפתח במשפט "הָאוֹטוֹבּוּס הָאַחֲרוֹן כְּבָר יָצָא". המילים "הָאַחֲרוֹן" ו"כְּבָר" מראות שהיא איחרה: אין עוד דרך לצאת מכאן, והיא נשארה. גם הכותרת, "תחנה אחרונה", מרמזת על סוף. "וְהַסַּפְסָל קַר מִתַּחְתַּי": המקום קר ואינו מארח. והאור היחיד חלש ואינו יציב: "פָּנָס אֶחָד מְהַבְהֵב מֵעָלַי / כְּמוֹ מִי שֶׁשָּׁכַח מָה רָצָה לוֹמַר". הפנס מואנש כאדם ששכח את דבריו. ההבהוב הוא כמו ניסיון לדבר שנקטע, והדימוי משקף גם את הדוברת: אין לה מה לומר, ואין לה למי.
העיר (בית 2): "מִכָּאן הָעִיר נִרְאֵית רְחוֹקָה": הדוברת אינה חלק מן העיר, אלא מביטה בה מבחוץ. "חַלּוֹנוֹת נִכְבִּים אֶחָד אַחַר אֶחָד": אנשים הולכים לישון בבתיהם, והאור, סימן החיים והחום, נעלם בהדרגה. הבתים המוארים הם מקום שהיא אינה שייכת אליו. ולבסוף: "וְאִישׁ אֵינוֹ שׁוֹאֵל לְאָן אֲנִי הוֹלֶכֶת, / כִּי אֵין לְאָן." איש אינו מתעניין בה, והיא עצמה אינה יודעת לאן תלך.
הדימוי המרכזי: "הָרוּחַ עוֹבֶרֶת בִּי כְּמוֹ בְּבַיִת רֵיק". הדוברת מדמה את עצמה לבית ריק, שהרוח עוברת בו בלי מכשול. זהו דימוי של ריקנות פנימית: אין בה חום, אין בה אנשים, והקור עובר דרכה.
המצב הרגשי: מן התיאור עולה מצב של בדידות קיצונית. הדוברת מנותקת מן העיר ומבני האדם, ואין מי שרואה אותה. היא חשה ריקה מבפנים, ואין לה כיוון. הטור הקצר "כִּי אֵין לְאָן", שחותם את הבית, נשמע כמו מסקנה מייאשת, ואפשר להבין ממנו שאין לה בית לחזור אליו. השילוב של לילה, קור וחלונות נכבים יוצר תחושה של סוף, ושל אדם שהעולם המשיך בלעדיו.
למה זו תשובה מלאה:
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
"תארו" את רגע החמלה בבית השלישי, ו"הסבירו" מדוע הוא חשוב לדוברת.
תשובה מלאה:
רגע החמלה: הבית השלישי נפתח במילה "אֲבָל", שמסמנת מפנה. "אִשָּׁה זְקֵנָה מִן הַבִּנְיָן מִמּוּל / פּוֹתַחַת אֶת הַחַלּוֹן, וּבְלִי מִלָּה / זוֹרֶקֶת אֵלַי צָעִיף צֶמֶר / וְסוֹגֶרֶת." זהו מעשה קטן ושקט: היא אינה שואלת, אינה מדברת ואינה יוצאת אל הדוברת. היא רק רואה, נותנת, וסוגרת את החלון. הטור הקצר "וְסוֹגֶרֶת." מבליט עד כמה המעשה צנוע וקצר. ובכל זאת, מול "חַלּוֹנוֹת נִכְבִּים" בבית 2, יש כאן חלון אחד שנפתח.
חשיבותו בעבור הדוברת: ראשית, מישהו ראה אותה. בבית 2 "אִישׁ אֵינוֹ שׁוֹאֵל", ועכשיו מתברר שיש מי שהבחין בה. שנית, הצעיף עונה בדיוק על מה שחסר לה: חום, מול הספסל ה"קַר" והרוח שעוברת בה "כְּמוֹ בְּבַיִת רֵיק". שלישית, "הַצְּבָעִים שֶׁלּוֹ אֵינָם מַתְאִימִים זֶה לָזֶה": זה צעיף פשוט, אולי ישן, לא יפה. החסד אינו מושלם, ודווקא לכן הוא אמיתי ואנושי. ולבסוף: "אֲנִי עוֹטֶפֶת בּוֹ אֶת עַצְמִי עַד הַבֹּקֶר". המעשה הקטן מאפשר לה לעבור את הלילה, ו"הַבֹּקֶר" מסמן תקווה. בשיר שנפתח ב"אַחֲרוֹן" ובלילה, הסיום מגיע אל הבוקר בזכות רגע אחד של חמלה.
למה זו תשובה מלאה: