בגרות בספרות 8282 - חורף 2023

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להראות כיצד השמירה על הכבוד מעצבת את דמותה של עליזה: את מעשיה, את יחסה לאחרים ואת דרך חייה, בשתי דוגמאות לפחות מן השיר, ולהסביר מה הן מלמדות על אופייה. סעיף של 15 נקודות.

תשובה מלאה:
השמירה על הכבוד היא הציר שסביבו בנויה דמותה של עליזה אלפנדרי. היא מודדת לפיו את האחרים ואת עצמה, וכמעט כל פרט בחייה נועד לשמור על תדמית של "בַּחוּרָה רְצִינִית" (שורה 45).
ראשית, הכבוד הוא אמת המידה שלה לשפוט אחרים. בשורות 18–20 נאמר: "הִיא לֹא סוֹבֶלֶת אֶת כָּל אֵלֶּה שֶׁאוֹמְרִים שְׁטֻיּוֹת / שֶׁאֵין לָהֶם טַעַם / וְשֶׁלֹּא שׁוֹמְרִים עַל הַכָּבוֹד שֶׁלָּהֶם". גם קודם לכן היא "אֲמוּנָה הֵיטֵב עַל מִי "בְּסֵדֶר" מִי "לֹא בְּסֵדֶר"" (שורה 14). המירכאות סביב "בְּסֵדֶר" מראות שזו לשון הסביבה: עליזה מחלקת את העולם לפי קוד חברתי ברור, והיא עצמה מקפידה להיות בצד ה"בסדר".
שנית, הכבוד מתבטא בהופעה החיצונית. "הִיא מַתְאִימָה אֶת צֶבַע הַחֻלְצָה לַחֲצָאִית" (שורה 8), ועל החטטים "הִיא שָׂמָה עַל זֶה שִׁכְבָה עָבָה שֶׁל "מֵיק אַפּ" / וְלֹא רוֹאִים כָּל כָּךְ" (שורות 10–11). הכבוד הוא אפוא גם הסתרה: מה שאינו מתאים לתדמית מכוסה, ומה שחשוב הוא מה ש"רואים".
שלישית, הכבוד מכתיב את יחסיה עם גברים ואת שמה הטוב. לאשר, שמתקשר מן המוסך, "הִיא לֹא מַרְאָה לוֹ פָּנִים כָּל כָּךְ", כדי "שֶׁיֵּדַע שֶׁהִיא רְצִינִית / וְשֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב שֶׁהִיא תַּסְכִּים לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה" (שורות 35–37). לבלות היא יוצאת עם אחיה יעקב, "וְכָל הַשְׁכוּנָה רוֹאָה שֶׁהִיא מְבַלָּה / וְהַשֵּׁם שֶׁלָּהּ נִשְׁאָר נָקִי" (שורות 40–41). אפילו הבילוי שלה נעשה מול עיני השכונה, והתוצאה היא התואר "בַּחוּרָה לְלֹא רְבָב" (שורה 42), מטפורה של ניקיון מכתמים שמזכירה בניגוד אירוני את החטטים שבפניה.
לבסוף, הכבוד קשור לסדר ולמעמד: היא ממלאת את חובותיה "לְפִי הַסֵּדֶר" (שורה 13), ויש לה "קְבִיעוּת וְגַם הַפֶּנְסִיָּה שֶׁלָּהּ מְסֻדֶּרֶת" (שורה 31). היא אוהבת את אחיה יעקב, "שֶׁהִתְקַדֵּם בַּחַיִּים", כי העובדים "נוֹתְנִים לוֹ כָּבוֹד" (שורות 23–27).
מכאן מצטיירת דמות קפדנית, שיפוטית ומאופקת, שזהותה תלויה במבט של הסביבה. גם כשהיא מתפרצת, הקול הדובר ממהר להצדיק אותה: "אֲבָל בְּצֶדֶק" (שורה 15). השמירה על הכבוד היא אצלה לא רק ערך אלא דרך חיים שלמה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
יש שני רכיבים: (1) "כיצד מצטיירת האם" – לתאר את דמות האם כפי שהיא עולה מזיכרון הבת, על פי השיר כולו; (2) "הסבירו" – כיצד הזיכרונות האלה מעצבים את חוויית ההגירה בשיר. "הדגימו": כל טענה עם ציטוט והפניה לבית. שאלה של 30 נקודות.

תשובה מלאה:
בשיר של אמירה הס הבת פונה אל אמה בשמה הפרטי, "סָלִימָה", ומשחזרת את דמותה מתוך זיכרונות הילדות במעברה. האם מצטיירת כדמות סובלת ושבורה, אבל גם כדמות חזקה שארץ המוצא עוד חיה בה. הזיכרונות האלה הופכים את ההגירה לחוויה של שני דורות: אובדן אצל האם וקליטה כואבת ומפוצלת אצל הבת.
האם הסובלת: השיר נפתח במראה של אם בוכה: "סָלִימָה אַתְּ דּוֹמַעַת שָׁם עֲדַיִן לְיַד הַפְרִיזִ'ידֶר עִם בְּלוֹק הַקֶּרַח" (בית 1). הפרטים מעוגנים במציאות הדלה של המעברה: מקרר קרח, "צְרִיף הַפַּח", ו"לַיְלָה בַּמַּעְבָּרָה חָלַף מֵעָלֵינוּ כְּמוֹ צֵל כָּבֵד". הדימוי של הצל הכבד מעביר את תחושת הדיכוי. המילה "עֲדַיִן" ולשון ההווה "דּוֹמַעַת" מראות שהזיכרון לא נסגר: האם ממשיכה לבכות בתודעת הבת. הקרח "עַל הָעֵינַיִם שֶׁלִּי" מרמז שגם הבת קפאה מול הבכי הזה, ואין לה כוח לשנות אותו: "שׁוּם קוֹסֵם מֵאֶרֶץ עוּצוּ לִי לְאָן לָרוּץ לֹא בָּא".
האם כילדה יתומה: בבית 5 הבת חוזרת אל עברה של האם, לפני ההגירה: "טֶרֶם נוֹלַדְתְּ נִסְפֵּית אֶל יָמִים נֻקְשִׁים וְאַתְּ עוֹדֵךְ / נִצָּן מִתְהַפֵּךְ לְאִשָּׁה בְּעוּלַת אִישׁ, יַלְדָּה יְתוֹמָה מֵאָב / וְאֵין לָהּ חוֹבֵק". המטפורה "נִצָּן" מציגה את האם כפרח שנקטף לפני שפרח: נערה שנישאה בעודה ילדה, בלי אב ובלי חיבוק. הסבל שלה לא התחיל בהגירה, וההגירה רק הוסיפה עליו.
היפוך התפקידים: "וְרַק אֲנִי נִצַּבְתִּי לָךְ מֵרָחוֹק עַל שְׂפַת הַיְאוֹר / מְאַסֶּפֶת אוֹתָךְ אֶל תּוֹכִי גֵּרָה אֲסוּפִית" (בית 5). זו רמיזה לסיפור משה: אחותו מרים עמדה מרחוק על שפת היאור לראות מה ייעשה לתינוק (שמות ב', ג–ד). כאן הבת היא המשגיחה, והאם היא התינוק הנטוש. המילים "גֵּרָה" (זרה) ו"אֲסוּפִית" (ילדה נטושה שנאספה) מגדירות את האם כזרה בארץ החדשה, והבת היא שמאמצת אותה ושומרת אותה בתוכה.
האם החזקה: בבית 6 התמונה משתנה. עיני האם "קְטַנּוֹת וְיוֹקְדוֹת רֶגֶשׁ סָתוּם / כְּמוֹ חֹד חֲנִית / כְּמוֹ יַהֲלוֹם מְלֻטָּשׁ". הדימויים חדים וקשים: יש בה כוח, כאב ועמידות. והשיר מסתיים: "בֵּין עִיֵּי חֳרָבוֹת שִׂמְחָתֵךְ / עוֹד בָּךְ דְּקָלִים וַעֲסִיס הַתָּמָר". השמחה שלה חרבה, אבל הדקלים והתמר, סמלי הנוף של ארץ המוצא, עוד חיים בתוכה.
כיצד הזיכרונות מעצבים את חוויית ההגירה: הזיכרונות של האם מעצבים את ההגירה כחוויה של שבר: עוני, בכי, זרות ונוף שאבד. אבל הבת חווה את ההגירה אחרת. בבית 3 היא נזכרת בהתלהבות ב"רֵיחַ נַרְקִיסִים מְשַׁכֵּר" וב"בִּצַּת נַחַל קִישׁוֹן", ובבית 4 היא "עֲשׂוּיָה מֶשִׁי טָהוֹר" ו"מְסֹרֶקֶת בְּפֶרַח מַסְרֵק שׁוּלַמִּית", כלומר נקשרת לנוף ולתרבות של הארץ החדשה. דווקא בגלל זה הזיכרון של האם כואב: "יֵשׁ לֵילוֹת שֶׁזִּכְרוֹן קַקְטוּסִים מְעַקְּצִים בַּלָּשׁוֹן וּבַגּוּף / כִּי אָכַלְתִּי מִפְּרִי דַּעַת הַצַּבָּר" (בית 2). הצירוף "פְּרִי דַּעַת" רומז לעץ הדעת (בראשית ב'–ג'), והצבר הוא גם פרי הקקטוס וגם הישראלי יליד הארץ. ההיקלטות של הבת מוצגת כמו חטא שיש בו ידיעה וכאב: היא "אכלה" מן הזהות החדשה, ועכשיו קוצי הזיכרון דוקרים אותה.
כך הזיכרונות של האם הופכים את ההגירה לחוויה כפולה: אצל האם היא אובדן, ואצל הבת היא גם התחדשות וגם רגשות אשמה, והבת נשארת קרועה בין אהבתה לאמה הזרה ובין הארץ שאימצה אותה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
יש שלושה רכיבים: (1) לזהות את הקושי ("מהו הקושי?"); (2) "תארו" את ניסיונות ההתמודדות של המשורר; (3) "הסבירו" אותם, כלומר מה כל ניסיון עושה ומה תוצאתו. כל טענה צריכה ציטוט עם מספר שורה. שאלה של 30 נקודות.

תשובה מלאה:
הקושי בשיר "וַהֲגִירַת הוֹרַי" של יהודה עמיחי הוא שההגירה של ההורים לא הסתיימה כשהגיעו לארץ. היא ממשיכה בדובר כתנועה פנימית שאינה נרגעת, ומשאירה אותו תלוש ויתום, בלי מקום של מנוחה. המשפט "וַהֲגִירַת הוֹרַי לֹא נִרְגְּעָה בִּי" חוזר בשורות 1, 4 ו־18–19, והחזרה עצמה ממחישה את הקושי: הוא שב וחוזר כמו גל.
הקושי מוצג בדימוי גופני: "דָּמִי מַמְשִׁיךְ עֲדַיִן לְשַׁקְשֵׁק בְּדָפְנוֹתַי / גַּם אַחַר שֶׁכְּבָר הֻנַּח הַכְּלִי עַל מְקוֹמוֹ" (שורות 2–3). הדובר הוא כלי שהונח במקומו, כלומר המשפחה כבר התיישבה, אבל הנוזל שבתוכו, הדם, עדיין מיטלטל. ההגירה עברה מן ההורים אל גופו של הבן. מכאן גם היתמות: "עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, בָּהּ אֲנִי תָּמִיד יָתוֹם בְּלִי אֵם" (שורה 14). הצירוף "אֵם הַדֶּרֶךְ" (לפי יחזקאל כ"א, כו, פרשת דרכים) מתפרק כאן למשחק מילים: על "אם" הדרך הוא דווקא בלי אם, כלומר בלי בית ובלי מקור. וגם בזמן הוא לא במקומו: "צָעִיר מִדַּי בִּשְׁבִיל לָמוּת, זָקֵן מִדַּי לַמִּשְׂחָקִים" (שורה 15).
ניסיון ההתמודדות הראשון הוא לסמוך על הזמן ועל השכחה. "רוּחוֹת זְמַן רַב עַל אֲבָנִים. / הָאֲדָמָה שׁוֹכַחַת צַעֲדֵי דּוֹרְכִים בָּהּ" (שורות 5–6). בטבע הזמן שוחק הכול, והאדמה אינה זוכרת את מי שעבר עליה. אבל האדם אינו אדמה: "לַיְלָה מַזְכִּיר וְיוֹם מַשְׁכִּיחַ" (שורה 8). הזיכרון חוזר בלילות, למשל ב"קִטְעֵי שִׂיחָה אַחַר חֲצוֹת" (שורה 7), אולי שיחות של ההורים שהילד שמע. הניסיון נכשל.
הניסיון השני הוא למצוא מנוחה בנוף ובאהבה. "עֵינַי שֶׁהִסְתַּכְּלוּ זְמַן רַב לְתוֹךְ מִדְבָּר גָּדוֹל / וְנִרְגְּעוּ מְעַט. אִשָּׁה אֶחָת" (שורות 9–10). הנוף של הארץ והאהבה לאישה מביאים רגיעה, אבל רק "מְעַט". וגם הלב "בְּקֹשִׁי יִשְׂתַּכֵּר / בְּלֶחֶם אַהֲבָתוֹ הַיּוֹמְיוֹמִית" (שורות 12–13): האהבה היא לחם יומיומי, מזון בסיסי, אבל אין בה כוח לשכר אותו ולהשכיח. מיד אחר כך הוא חוזר אל "הוֹרַי בְּמוֹ הֲגִירָתָם".
הניסיון השלישי הוא לבנות זיכרון ושפה. "אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה שֶׁל עָתִיד, בָּתֵּי נְכוֹת / שֶׁל מַה שֶּׁלֹּא הָיָה" (שורות 17–18). "בית נכות" הוא בלשון המקרא בית אוצר (ישעיהו ל"ט, ב), כלומר מוזיאון. אלה צירופים פרדוקסליים: אין לדובר עבר שאפשר לחפור בו ולהציג אותו, ולכן הוא אוצר "מַה שֶּׁלֹּא הָיָה". גם השפה אינה מצילה: "וּמֵעַמִּים מָרִים לָמַדְתִּי / שָׂפוֹת מָרוֹת לְמַעַן שְׁתִיקָתִי" (שורות 19–20). השפות שלמד, בחזרה הצלילית "מָרִים... מָרוֹת", נועדו לשתוק בהן ולא לבטא.
התוצאה: כל הניסיונות נכשלים. הבתים "דּוֹמִים לָאֳנִיּוֹת תָּמִיד" (שורה 21), כלומר גם הבית הקבוע נראה ככלי של הפלגה. העורקים והגידים הם "סְבַךְ / שֶׁל חֲבָלִים שֶׁלֹּא אַתִּיר" (שורות 22–23), חבלי ספינה קשורים בתוך הגוף. והסוף היחיד שהדובר רואה הוא המוות: "וְאַחַר־כָּךְ / מוֹתִי וְסוֹף לַהֲגִירַת הוֹרַי" (שורות 23–24). השורה האחרונה משנה את הפזמון החוזר: במקום "לֹא נִרְגְּעָה" יש "סוֹף", אבל הוא בא רק עם המוות.
אפשר לראות בשיר עצמו את ניסיון ההתמודדות האחרון: לתת לקושי שפה, דימויים וקצב. השיר אינו פותר את הקושי, אבל הוא מנסח אותו ומודה בו בכנות.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
יש שני רכיבים: (1) "כיצד באות לידי ביטוי" – לתאר היכן ובאיזה אופן מופיעות בשיר התמימות וההתפכחות; (2) "הסבירו והדגימו את התרומה" – מה הניגוד ביניהן מוסיף למשמעות השיר. כל טענה עם ציטוט ומספר שורה. שאלה של 30 נקודות.

תשובה מלאה:
השיר "סִפּוּר עַל הַסַּבְתָּא" של אריה סיון בנוי כסיפור שהדובר מספר ל"אַתָּה", נכדה או נכדתה של הסבתא ("וְסָבָתְךָ", שורה 4). השיר עובר בין שתי נקודות מבט: התמימות של הסבתא, שבאה להתיישב במקום, וההתפכחות של הדובר, שיודע מה יצא מן החלום. מן הפער ביניהן נבנית משמעות השיר.
התמימות: הסבתא מתוארת במפורש כתמימה, בחזרה כפולה על השורש ת־מ־ם: "וְסָבָתְךָ, עַלְמָה תַּמָּה, חָשְׁבָה לְפִי תֻּמָּהּ / כִּי אֵלּוּ הֵן סִימְפוֹנְיוֹת מֻפְלָאוֹת / לִכְבוֹד הַשַּׁחַר הַבּוֹקֵעַ מֵחָדָשׁ, / אוּלַי אֲפִלּוּ לִכְבוֹדָהּ" (שורות 8–11). היא שומעת בציוץ הציפורים מוזיקה חגיגית, והשחר "הַבּוֹקֵעַ מֵחָדָשׁ" מבטא תחושה של התחלה חדשה. התוספת "אוּלַי אֲפִלּוּ לִכְבוֹדָהּ" מראה את המבט הרומנטי והמעט אנוכי של הצעירה: הטבע כולו מקבל את פניה. גם תיאור המקום תמים: "חוֹל הָיָה פֹּה פַּעַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, חוֹל בְּתוּלִי" (שורה 3). המילה "בְּתוּלִי" מציגה את המקום כריק, טהור ומחכה למתיישבים, תפיסה שהשיר מערער.
ההתפכחות: באותו מראה עצמו הדובר רואה מאבק. "וְצִפֳּרִים הָיוּ תּוֹקְעוֹת מַקּוֹרֵיהֶן בַּפְּרִי הַלֹּא מוּגָן / וּמְצַיְּצוֹת מֵעַל רֹאשָׁהּ אֶת צִיּוּצֵי הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה מִכֹּל — / הַמִּלְחָמָה עַל שֶׁטַח הַמִּחְיָה" (שורות 5–7). הפועל "תּוֹקְעוֹת" אלים, והפרי "הַלֹּא מוּגָן" הוא קורבן. הציוץ אינו שיר אלא קריאת מלחמה. הצירוף "שֶׁטַח הַמִּחְיָה" לקוח מעולם הביולוגיה, הטריטוריה שבעל חי נלחם עליה, וגם מן השיח המדיני. כך המלחמה של הציפורים נעשית משל למלחמה של בני האדם על אותו מקום. המקף הארוך בסוף שורה 6 יוצר עצירה לפני הגילוי, כמו נשימה לפני אמת קשה.
ההתפכחות מגיעה לשיא בסיום: "וְזֶה הֵבִיא אוֹתָהּ לְהִתְיַשֵּׁב פֹּה, בַּמָּקוֹם הַזֶּה — / וְאֶת הַשְּׁאָר אַתָּה יוֹדֵעַ, בְּוַדַּאי" (שורות 12–13). הדובר אינו מספר את "השאר", כי כל קורא ישראלי יודע אותו: המלחמות על המקום. ההשמטה הזאת אירונית ומרירה, כאילו אין צורך לומר את המובן מאליו. גם ההווה, "הַכְּבִישׁ וְהַבָּתִּים וְאִילָנוֹת הַסְּרָק" (שורה 2), מראה מה נשאר מן החלום: עיר רגילה, ועצי סרק, שאינם נותנים פרי, במקום השקמה שתחתיה הלכה הסבתא.
התרומה למשמעות השיר: הניגוד בין התמימות להתפכחות הופך את "סיפור" משפחתי לביקורת על מיתוס ההתיישבות. התמימות הייתה הכוח שהביא את הסבתא להתיישב ("וְזֶה הֵבִיא אוֹתָהּ"), כלומר בלי החלום לא היה המקום נבנה. אבל החלום לא ראה את מה שנשמע כבר אז מעל ראשה: שהמקום שנוי במחלוקת, ושההתיישבות פירושה מאבק מתמשך. השיר אינו לועג לסבתא; הוא מתאר באירוניה עצובה את הפער בין דור המייסדים התמים ובין הדור שיודע את "השאר". המבנה של סיפור שעובר מדור לדור, "אַתָּה רוֹצֶה לָדַעַת", מראה שגם ההתפכחות עוברת בירושה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "אפיינו" – לקבוע מה טיב היחסים בין המהגר לוותיקים (למשל: לא שוויוניים, מנומסים ורחוקים); "הדגימו והסבירו" – לבסס כל מאפיין בציטוט ולהסביר מה הוא מלמד. סעיף של 20 נקודות.

תשובה מלאה:
בשיר "נְעִילָה" המהגר מדבר בגוף ראשון ומכריז שהוא כבר שייך, אבל מתוך דבריו עולה שהיחסים בינו ובין התושבים הוותיקים אינם יחסים של שווים. הוא נזקק להכרה שלהם, הם מקבלים אותו בנימוס ובריחוק, והקבלה מותנית בכך שיוותר על עברו וידמה להם.
ראשית, המהגר צריך להוכיח את שייכותו. השיר נפתח בפנייה "תִּרְאֶה אוֹתִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי" (בית 1), והיא חוזרת בפתח בית 2. ה"אתה" הוא מי שיש לו סמכות לשפוט, כנראה הוותיק, והמהגר מבקש שיראה אותו ויכיר בו. הוא מציג נימוקים כמו בפני ועדה: "כִּי לִוִּיתִי אֶת צְמִיחַת הַבָּתִּים הָאֵלֶּה / עֵד הָיִיתִי לִמְתִיחַת כְּבִישִׁים חֲדָשִׁים" (בית 1). המילה "עֵד" שייכת ללשון המשפט: הוא מעיד על עצמו, כאילו זכותו להיות כאן עדיין נבחנת.
שנית, הקבלה מנומסת אבל רחוקה. "אֲנָשִׁים מְבָרְכִים אוֹתִי בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹב / יֵשׁ לִי יְדִידִים מְעַט / וְאַף לֹא שׂוֹנֵא אֶחָד" (בית 2). אנשים מברכים אותו לשלום, אבל זו ברכה של רחוב. ה"יְדִידִים מְעַט" מעידים שהקרבה מוגבלת. ההישג שהוא מתגאה בו הוא היעדר עוינות, "וְאַף לֹא שׂוֹנֵא אֶחָד", ולא אהבה. זו סובלנות, לא שותפות.
שלישית, המתח לא נעלם. "וְאִם בְּכָל זֹאת מִישֶׁהוּ פַּעַם יִתְרַגֵּז אוֹ יֻטְרַד / אָז לֹא נוֹרָא" (בית 2). המילים "בְּכָל זֹאת" מודות שיש מי שנוכחותו מרגיזה או מטרידה אותו. התגובה "אָז לֹא נוֹרָא" ממזערת את הפגיעה. המהגר לומד לא להתלונן, כי מקומו עדיין רגיש.
רביעית, הקבלה תלויה בכך שיידמה לוותיקים. "כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מֵעֲבָרִי" (בית 2). המטפורה של גמילה מציגה את העבר כמו התמכרות שיש להיפטר ממנה, כלומר כך רואה אותו החברה הקולטת. ובבית 3: "אֲנִי מְדַבֵּר בַּשָּׂפָה הַזֹּאת כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּהּ". "כְּאִלּוּ" מסגיר שזו חיקוי מוצלח ולא לידה. גם הניסוחים בשלילה מלמדים על העבר: "לֹא עוֹד זָר בְּעִירִי" (בית 1) ו"וְקִיּוּמִי פֹּה שׁוּב אֵינֶנּוּ מֻתְנֶה" (בית 2) אומרים שפעם היה זר, ושקיומו כאן היה תלוי ברצון של אחרים.
היחסים בין המהגר לוותיקים הם אפוא יחסים של הכרה חיצונית וסובלנות, שבהם הוותיקים קובעים את התנאים והמהגר משתדל לעמוד בהם. הטון המרגיע והחוזר של הדובר נשמע יותר כשכנוע עצמי מאשר כביטחון אמיתי.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
יש שני רכיבים: (1) "כיצד בא לידי ביטוי תיקון הריחות" – לתאר מה "מתוקן" בשיר ובמה מחליפים אותו; (2) "האם לדעתכם תיקון זה מצליח?" – לנקוט עמדה ולנמק אותה. "הסבירו והדגימו": ציטוטים עם הפניה לבית. שאלה של 30 נקודות. אפשר לענות "מצליח", "לא מצליח" או "מצליח בחלקו", ובלבד שהעמדה מבוססת.

תשובה מלאה:
בשיר "תִּקּוּן הָרֵיחוֹת" של ארז ביטון הדובר מתאר תהליך של החלפת תרבות: את הטעמים והריחות של ילדותו המזרחית בלוד הוא "מתקן" בתרבות מערבית מעודנת. לדעתי התיקון אינו מצליח: הוא נשאר נלמד, חיצוני ומלאכותי, והעבר ממשיך "לצרוב" בדובר.
כיצד בא לידי ביטוי התיקון: בפתיחה מופיע העולם שיש "לתקן": "טַעַם עָרָק וְרֵיחַ זַעְפְרָן צוֹרֵב" (בית 1). אלה טעמים וריחות חריפים ועזים של בית מזרחי, ואחריהם עולם בית הקפה העממי: "אָבוּד בֵּין רַגְלַיִם שֶׁמְּשַׂחֵק סְנוֹקֶר / בְּקָפֶה מַרְקוֹ / בְּלֹד". הטעם והריח משמשים כאן מטונימיה לתרבות שלמה. המילה "עַכְשָׁו" מסמנת את המעבר לתרבות החדשה, והיא מתוארת דרך חושים מעודנים ומתוקים: "אֲנִי לוֹמֵד לֶאֱכֹל גְּלִידָה מִבְּדֹלַח / מֵאוֹטוֹ שֶׁמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹת שֶׁל צִפֳּרִים", "לִפְתֹּחַ דְּלָתוֹת / בְּתֵבוֹת נְגִינָה עַתִּיקוֹת" (בית 1); "נָשִׁים בְּטַעַם תּוּת־שָׂדֶה / מְלַמְּדוֹת אוֹתִי לְהָרִיחַ כְּרִיכוֹת שֶׁל שֶׁקְסְפִּיר / מִן הַמֵּאָה הַשְּׁבַע עֶשְׂרֵה", לשחק "בְּחָתוּל סִיָּמִי / בְּתוֹךְ סָלוֹן יָרֹק" (בית 2). כך התיקון הוא ממש החלפת ריחות: העָרָק והזעפרן מפנים מקום לתות שדה ולריח של כריכות ישנות.
האם התיקון מצליח? לדעתי לא, מארבע סיבות.
ראשית, התיקון נלמד ומאולץ. "אֲנִי לוֹמֵד" חוזר פעמיים בבית 1, ו"מְלַמְּדוֹת אוֹתִי" פעמיים בבית 2. מה שהיה טבעי בילדות דורש עכשיו שיעור, ובבית 2 הדובר כבר אינו הנושא הפועל אלא מושא: אחרות מלמדות אותו.
שנית, התיקון חיצוני ומלאכותי. הוא לומד להריח את הכריכות של שייקספיר ולא לקרוא אותו; קולות הציפורים אינם של ציפורים אמיתיות אלא יוצאים "מֵאוֹטוֹ"; ותבות הנגינה הן חפצים מכניים עתיקים. בעוד שהזעפרן "צוֹרֵב", כלומר חי ועז, העולם החדש עשוי מחפצים יקרים ומקישוטים. התרבות החדשה נשארת בשבילו תפאורה.
שלישית, העבר לא נמחק. הפתיחה "מָה אַתֶּם רוֹצִים מִמֶּנִּי," נשמעת כהתגוננות מול מי שמזכירים לו את מוצאו, או מול מי שדורשים ממנו להשתנות. ההצהרה "אֲנִי כְּבָר לֹא אוֹתוֹ הַיֶּלֶד" צריכה להיאמר דווקא משום שהילד עוד קיים בו.
רביעית, הסיום. המילה "חֲבֵרִים." עומדת לבדה בבית משלה. אם בבית 1 "עַכְשָׁו חֲבֵרִים" נשמע כפנייה ידידותית, בסוף היא נשמעת אירונית ובודדה: אולי פנייה אל מי שמנסים "לתקן" אותו, ואולי שאלה מי הם בכלל חבריו עכשיו.
לכן גם הכותרת אירונית. "תיקון" מניח שמשהו פגום, וכאן מה שנחשב פגום הוא התרבות המזרחית של הדובר. השיר מערער על ההנחה הזאת ומראה שהתיקון הוא בעצם ויתור.
אפשר גם: לטעון שהתיקון מצליח מבחינה חיצונית, כי הדובר באמת "כְּבָר לֹא אוֹתוֹ הַיֶּלֶד" ומתמצא בעולם החדש, אבל ההצלחה הזאת באה במחיר של אובדן הטעמים והריחות של הבית.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו והדגימו". יש לקבוע איזה מבנה של קונפליקט יש במחזה (קונפליקט מרכזי אחד, מרכזי ומשניים, כמה שווים, או היעדר קונפליקט), לנמק את הקביעה ולהדגים אותה בסצנות ובמעשים מן המחזה. סעיף של 25 נקודות.

תשובה מלאה:
במחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף" מאת אדוארד אלבי יש לדעתי קונפליקט מרכזי אחד, בין ג'ורג' למרתה, ולצדו קונפליקטים משניים שמשקפים אותו ומעצימים אותו.
הקונפליקט המרכזי: ג'ורג', מרצה להיסטוריה בקולג' קטן, ומרתה, בתו של נשיא הקולג', חוזרים בשעת לילה מאוחרת ממסיבה בבית אביה. מרתה הזמינה אליהם זוג צעיר, ניק והאני, בלי לשאול את ג'ורג'. מכאן ועד הבוקר המחזה הוא מאבק מילולי בין בני הזוג, שבו כל אחד מנסה להשפיל את השני מול האורחים. מרתה לועגת לג'ורג' על שלא הצליח להתקדם במחלקה ולא הגשים את מה שאביה ציפה ממנו, ומציגה אותו כאדם חסר ערך. ג'ורג' עונה בעוקצנות, ובשלב מסוים אף מכוון אליה רובה, שיוצאת ממנו מטרייה, בדיחה מאיימת שמראה עד כמה האלימות ביניהם היא משחק. ג'ורג' נותן ל"משחקים" של הלילה שמות, כמו "להשפיל את המארח" ו"לתפוס את האורחים", וכך הקונפליקט מתנהל כמעין טקס שבני הזוג מכירים היטב.
מוקד הקונפליקט הוא הבן המדומה. עוד לפני שהאורחים מגיעים ג'ורג' מזהיר את מרתה שלא תדבר על הילד. מרתה מפרה את הכלל ומספרת להאני על בנם. זו נקודת המפנה של המאבק: במערכה השלישית ג'ורג' "הורג" את הבן ומודיע שהגיע מברק ולפיו הבן נהרג בתאונת דרכים. מרתה מוחה שאין לו זכות לעשות זאת, אבל המשחק נגמר. כך הקונפליקט המרכזי מגיע לשיא ולסיום.
לצד הקונפליקט המרכזי יש קונפליקטים משניים. הראשון הוא בין ג'ורג' לניק: ג'ורג', ההיסטוריון המזדקן, מתעמת עם ניק, הביולוג הצעיר והשאפתן, ולועג לשאיפתו להתקדם בקולג'. מרתה מנצלת את המתח הזה ומנסה לפתות את ניק כדי לפגוע בג'ורג'. השני הוא בתוך נישואיהם של ניק והאני: בשיחה פרטית ניק מגלה לג'ורג' שנישא להאני בגלל הריון שהתברר כמדומה, ובגלל כספו של אביה. בהמשך ג'ורג' מספר את הסיפור לעיני כולם, והאני נפגעת ויוצאת מן החדר.
הקונפליקטים המשניים אינם שווים בחשיבותם לקונפליקט המרכזי, אבל הם משקפים אותו. גם הזוג הצעיר חי על שקר שקשור לילד, הריון מדומה במקום בן מדומה, וגם נישואיהם נשענים על אינטרס ועל אשליה. הזוג הצעיר הוא אפוא מראה שמראה לג'ורג' ולמרתה, ולצופים, לאן מובילים נישואים שבנויים על אשליות.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
יש שלושה רכיבים: (1) "תארו" מערכת יחסים מרכזית אחת; (2) לקבוע אם חל בה שינוי לאורך המחזה; (3) "הסבירו והדגימו" את השינוי (או את היעדרו) בדוגמאות מן העלילה. סעיף של 20 נקודות.

תשובה מלאה:
במחזה "חשיבותה של רצינות" מאת אוסקר ויילד מערכת יחסים מרכזית היא בין שני הצעירים, ג'ק וורתינג ואלג'רנון מונקריף. לאורך המחזה היא משתנה: מחברות תחרותית, דרך יריבות קומית, ועד אחווה של ממש.
בתחילת המחזה הם חברים מן החברה הגבוהה בלונדון. בדירתו של אלג'רנון הם מנהלים שיחה שנונה, מלאה עקיצות ופרדוקסים, ושניהם מתחרים מי חכם יותר. מתברר שיש ביניהם דמיון: שניהם חיים חיים כפולים. בעיר ג'ק נקרא "ארנסט", ובכפר הוא ג'ק, אפוטרופוס רציני של ססילי הצעירה, שמספר לה על אח הולל בשם ארנסט. אלג'רנון המציא חבר חולה, "באנבורי", שאליו הוא "נקרא" בכל פעם שהוא רוצה להתחמק מארוחה משפחתית. את הסוד של ג'ק אלג'רנון מגלה דרך קופסת סיגריות שעליה הקדשה מ"ססילי הקטנה" ל"דוד ג'ק". זו חברות של שותפים לשקר, ששניהם נהנים ממנה.
השינוי הראשון הוא מעבר ליריבות. אלג'רנון רושם לעצמו בסתר את כתובת האחוזה של ג'ק בכפר, ובמערכה השנייה הוא מגיע אליה, מציג את עצמו כ"ארנסט", האח ההולל, ומחזר אחרי ססילי. ג'ק, שהחליט "להרוג" את ארנסט, מגיע לבוש שחורים ומודיע על מותו של אחיו, ואז מגלה שה"אח" יושב בגן. החבר הפך ליריב שמאיים על סודו ועל חניכתו. המריבה ביניהם קומית: הם מתווכחים בזעם, ובאותה שעה אוכלים מאפינס במתינות, כאילו גם בעת משבר הנימוסים ותיאבון חשובים יותר מכול. לכל אחד יש עכשיו כוח לחשוף את השני, ובהמשך ג'ק אף מסרב לתת הסכמה לנישואי אלג'רנון וססילי.
השינוי השני הוא הפיכה לאחים. במערכה השלישית מתגלה שמיס פריזם, האומנת של ססילי, הניחה פעם בטעות תינוק בתיק יד בתחנת רכבת, ושהתינוק הוא ג'ק. ג'ק הוא אפוא בנה של אחות ליידי ברקנל, האח הבכור של אלג'רנון, ושמו האמיתי ארנסט. החברים־היריבים מתגלים כאחים, ושני הזוגות, ג'ק וגוונדולן ואלג'רנון וססילי, מתאחדים.
השינוי ממשי בעלילה, אבל אינו שינוי של אופי: שני הצעירים נשארים שנונים, נהנתנים ומעט צבועים. מה שמשתנה הוא מעמדם זה כלפי זה, והשינוי נובע מגילוי מקרי ולא מהבנה פנימית. זו בדיוק האירוניה של הקומדיה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
יש לבחור דמות מרכזית אחת בספר אחד מן הרשימה, ולהסביר שלושה רכיבים שגרמו לאמפתיה ולרצון להבין: (1) אישיותה; (2) התנהגותה; (3) קורותיה. כל רכיב צריך דוגמה מן הספר, והסבר מדוע הוא מעורר אמפתיה. שאלה של 40 נקודות.

תשובה מלאה:
בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת מארק האדון הדמות שעוררה בי אמפתיה היא כריסטופר בון, נער בן 15 מסווינדון שבאנגליה, שהוא גם המספר. בזכות הסיפור בגוף ראשון הקורא רואה את העולם מבעד לעיניו, ומבין מבפנים התנהגות שמבחוץ נראית מוזרה ואפילו מרתיעה.
אישיותו: כריסטופר הוא נער כן לחלוטין: הוא מסביר שאינו מסוגל לשקר, ושהוא אינו אוהב סיפורים ממוצאים כי הם שקר. הוא הגיוני, מסודר ומחונן במתמטיקה, ומתכונן לבחינת בגרות במתמטיקה ברמה גבוהה. מצד שני הוא מתקשה מאוד להבין רגשות של אנשים והבעות פנים, אינו סובל שנוגעים בו, נבהל מהמונים ומרעש, ויש לו כללים קבועים, למשל לגבי צבעים מסוימים שהוא אינו אוהב, או מכוניות שהוא סופר בדרך כדי לדעת איזה יום יהיה. כקורא, הכנות שלו מעוררת בי חיבה, כי הוא מסתכל על העולם בלי העמדות פנים. והקשיים שלו מעוררים אמפתיה, כי אני רואה כמה העולם, שאנחנו מתנהלים בו בקלות, מבלבל ומפחיד אותו.
התנהגותו: כשכריסטופר מוצא את הכלב של השכנה מת בגינה, ושוטר אוחז בזרועו, הוא מכה את השוטר ונלקח לתחנת המשטרה. ברגעי לחץ הוא נאנק, מתכנס בעצמו או סופר. מבחוץ זו התנהגות שנראית אלימה או משונה, אבל מפני שאנחנו בתוך ראשו, אנחנו מבינים שזו תגובה של פחד ולא של רוע. הספר עצמו בנוי כמו מחשבתו: פרקים שממוספרים במספרים ראשוניים, רשימות, תרשימים ופתרונות של חידות. כך הקורא לומד לחשוב כמוהו, וזו בדיוק האמפתיה שהשאלה מתארת: לשים את עצמו בנעליו של אחר.
קורותיו: כריסטופר מחליט לחקור מי הרג את הכלב, וולינגטון, ולכתוב על כך ספר, למרות שאביו אוסר עליו. במהלך החקירה הוא מוצא בארון של אביו מכתבים מוסתרים מאמו, ומגלה שאמו, שעליה נאמר לו שמתה, חיה בלונדון. בהמשך האב מודה שהוא זה שהרג את הכלב. העולם של כריסטופר, שנשען על אמת ועל סדר, מתמוטט: מי שסמך עליו שיקר לו. מפני שהוא חושש מאביו, הוא מחליט לנסוע לבדו ברכבת ללונדון, אל אמו. למי שקשה לו לעבור רחוב הומה, המסע הזה מפחיד מאוד: ההמון בתחנה, הרעש, השלטים והמסילה. הקורא עוקב אחריו צעד אחר צעד ומרגיש את הפחד ואת האומץ שלו.
מה עורר בי רצון להבין אותו: הספר אינו מבקש רחמים על כריסטופר, אלא הבנה. הוא מראה כמה מאמץ דרוש לו כדי לעשות דברים שנראים לנו פשוטים, וכמה הוא נאמן לאמת גם כשהיא כואבת. בזכות נקודת התצפית שלו גם הוריו מתגלים כאנשים אמיתיים, שאוהבים אותו אבל מתוסכלים ומתקשים, וטעו טעויות קשות. בסיום, אחרי שהוא ניגש לבחינה במתמטיקה ומצליח בה, ואחרי שאביו מנסה לבנות מחדש את האמון ביניהם, כריסטופר מאמין שהוא יכול לעשות הכול. האמפתיה אליו היא אפוא גם שמחה על כך שהוא מוצא את דרכו, וגם הבנה עמוקה יותר של כל מי שחווה את העולם אחרת מאיתנו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
יש שלושה רכיבים: (1) "תארו" את העוול המרכזי בספר; (2) "הסבירו" מהו המצב המוסרי־חברתי הלקוי שהעוול משקף; (3) לקבוע אם נרמזת אפשרות לתיקון, ו"הסבירו והדגימו". שאלה של 40 נקודות.

תשובה מלאה:
ברומאן "האישה בלבן" מאת וילקי קולינס העוול המרכזי הוא גזילת זהותה של לורה פיירלי בידי בעלה, סר פרסיבל גלייד, ובידי ידידו, הרוזן פוסקו. העוול משקף חברה שבה האישה הנשואה חסרת זכויות כמעט, ושבה תואר, מעמד ומסמכים רשמיים חזקים יותר מן האמת. הרומאן רומז לאפשרות של תיקון, אבל התיקון בא בזכות מאבק של יחידים ולא בזכות המוסדות.
העוול: לורה, יורשת עשירה, נישאת לסר פרסיבל מתוך נאמנות להבטחה שנתנה לאביה לפני מותו, אף שהיא אוהבת את וולטר הרטרייט, מורה הציור שלה. אחרי הנישואים, באחוזת בלקווטר, מתברר שגלייד שקוע בחובות. הוא דורש מלורה לחתום על מסמך בלי לקרוא אותו, וכשמריאן, אחותה למחצה, מתערבת, לורה מסרבת. גלייד ופוסקו מוצאים דרך אחרת להגיע לכספה: הם מנצלים את הדמיון המפתיע בין לורה לאן קת'ריק, "האישה בלבן", צעירה חולה שברחה מבית משוגעים. כשאן מתה בלונדון היא נקברת בשם "ליידי גלייד", ולורה, מסוממת ומבולבלת, נכלאת בבית המשוגעים בשמה של אן. כך לורה מאבדת לא רק את כספה ואת חירותה, אלא את עצם קיומה: על פי החוק היא מתה. העוול נשען על עוול קודם: גם אן נכלאה בבית משוגעים בידי גלייד, כדי להשתיק אותה, משום שחשד שהיא יודעת את סודו.
המצב הלקוי שהעוול משקף: ראשית, מעמדה של האישה הנשואה. כספה של לורה ורצונה נתונים בפועל בידי בעלה, והוא רואה בה אמצעי לכיסוי חובותיו. היא אינה יכולה לפנות לאיש, ודודה, האפוטרופוס שלה, אדם אנוכי ועסוק בבריאותו, אינו מגן עליה. שנית, המוסדות משרתים את החזקים: בית המשוגעים משמש כלי לסילוק נשים "מטרידות", ותעודת פטירה ומצבה מספיקות כדי למחוק אדם חי. שלישית, התואר והיוחסין מגינים על פושעים: לסר פרסיבל ולרוזן האלגנטי יש מעמד שמבטיח שאיש לא יחשוד בהם. ומתחת לכול יש צביעות: גם מעמדו של גלייד עצמו נשען על זיוף, כפי שיתברר.
האם נרמזת אפשרות לתיקון? לדעתי כן, אבל היא חלקית. התיקון נעשה בידי יחידים שאין להם כוח רשמי. מריאן, אישה, מחלצת את לורה מבית המשוגעים בשוחד לאחות. וולטר, שחוזר ממסע מעבר לים ומוצא את לורה החיה ליד הקבר שנושא את שמה, חי איתה ועם מריאן בעוני בלונדון ומקדיש את עצמו לחקירה. הוא חושף את סודו של גלייד: הוריו לא היו נשואים, והוא זייף רישום בספר הנישואים של כנסייה כדי לרשת את התואר והאחוזה. גלייד מת בשריפה בחדר הכנסייה בשעה שהוא מנסה להשמיד את הראיה. וולטר גם מוצא דרך להכריח את פוסקו לכתוב הודאה, ומוכיח שלורה עזבה את בלקווטר אחרי התאריך של "מותה". בסוף לורה מוכרת בפומבי בלימרידג', אחוזת משפחתה, כמי שהיא.
מבנה הרומאן עצמו רומז לרעיון התיקון: הסיפור מסופר בעדויות של כמה דמויות, וולטר פותח ואומר שהסיפור יסופר כפי שבית משפט היה שומע אותו, מפי עדים. האמת מתבררת כשקולות רבים נשמעים, ובהם קולות של נשים ושל אנשים פשוטים. אבל העובדה שבית המשפט עצמו לא היה עוזר ללורה, ושנדרשו מקרה, שריפה ואיום כדי לחשוף את האמת, מראה שהחברה עצמה לא תוקנה. הרומאן מבקר אפוא את המצב, ומראה שתיקון אפשרי רק בכוח נאמנות, אומץ ואהבה של יחידים.

למה זו תשובה מלאה: