בגרות בספרות 8282 - קיץ 2024
ספרות – שאלון 8282 (אקסטרניים) · קיץ · 10 שאלות · 1:45 שעות
בחינת הבגרות בספרות, קיץ 2024, כל 10 השאלות כמו בשאלון, והטקסטים שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
מדינת ישראל
משרד החינוך
סוג הבחינה: בגרות
מועד הבחינה: קיץ תשפ"ד, 2024
מספר השאלון: 8282
ספרות עברית וכללית
הוראות
א. משך הבחינה: שעה וארבעים וחמש דקות.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שלושה פרקים.
פרק ראשון: שירה (שירים מן המחצית השנייה של המאה ה־20 בנושא "החברה הישראלית – בין שבר לאיחוי")
פרק שני : דרמה (מחזה מודרני)
פרק שלישי: ספר קריאה
הפרק הראשון במבחן (שירה) הוא חובה (60 נקודות).
מן הפרקים השני והשלישי יש לבחור בפרק אחד ולענות על השאלות לפי ההוראות בו (40 נקודות).
ג. חומר עזר מותר בשימוש: רשימת היצירות.
ד. הוראות מיוחדות:
(1) יש לרשום בראש כל תשובה את מספר הפרק ואת מספר השאלה שבחרתם להשיב עליה.
(2) אין להדגים באמצעות אותה יצירה בתשובות שונות.
(3) יש לשים לב לכתב, לכתיב, לפיסוק ולכללי הדקדוק.
(4) לנבחנים אינטרניים: חובה לצרף למחברת הבחינה את רשימת היצירות שנלמדו.
לנבחנים אקסטרניים ונבחני משנה: תימסר רשימת יצירות.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בהצלחה!
פרק ראשון – שירה (חובה)
שירים מן המחצית השנייה של המאה ה־20 בנושא "החברה הישראלית – בין שבר לאיחוי"
(60 נקודות)
ענו על שתיים מן השאלות 1–6 (לכל שאלה – 30 נקודות).
שאלה 1 · נערה מן הקטמונים (חתך אורך) – מירי בן־שמחון
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
מהו, לדעתכם, היחס של המשוררת ל"נערה מן הקטמונים"? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על דוגמאות מן השיר.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
מה השאלה מבקשת:
לקבוע מהו, לדעתנו, היחס של המשוררת (לא של עליזה או של השכונה) לדמות של "הנערה מן הקטמונים", ו"להסביר" את הקביעה. "בססו אותם על דוגמאות מן השיר": כמה דוגמאות עם הפניה לשורה (בשאלון אין מספרי שורות; השורות נספרות מתחילת השיר), והסבר של האמצעי בכל אחת.
תשובה מלאה:
לדעתי היחס של המשוררת לעליזה אלפנדרי, "הנערה מן הקטמונים", הוא יחס כפול: ביקורת אירונית על החיים שעליזה חיה ועל הערכים שהפנימה, ולצדה חמלה כלפיה כאדם.
הביקורת עולה, ראשית, מן הריחוק. הכותרת "נַעֲרָה מִן הַקָּטָמוֹנִים (חֲתַךְ־אֹרֶךְ)" לקוחה מלשון המחקר: "חתך אורך" הוא בדיקה של דוגמה לכל אורכה. עליזה מוצגת כנערה מייצגת של השכונה, והשיר כולו כתוב כמו דו"ח: "הִיא מַתְאִימָה אֶת צֶבַע הַחֻלְצָה לַחֲצָאִית / הִיא לֹא שָׂמָה עַל הַחֲטָטִים בַּפָּנִים / הִיא שָׂמָה עַל זֶה שִׁכְבָה עָבָה שֶׁל 'מֵיק אַפּ'" (שורות 8–10). החזרה על "הִיא" בראש השורות (אנפורה) והטון הענייני יוצרים מרחק: המשוררת מתבוננת מבחוץ. גם המירכאות סביב "בְּסֵדֶר" ו"לֹא בְּסֵדֶר" (שורה 14) מראות שאלה המילים של השכונה, ולא של המשוררת.
שנית, הביקורת עולה מן האירוניה, מן הפער בין מה שעליזה חושבת על עצמה לבין מה שהקורא רואה. לדבריה, ההתפרצויות שלה הן "בְּצֶדֶק" (שורה 15). בסוגריים מופיע, כאילו בגאווה, "(יֵשׁ לָהּ קְבִיעוּת וְגַם הַפֶּנְסִיָּה שֶׁלָּהּ מְסֻדֶּרֶת)" (שורה 31): לנערה צעירה כל העתיד כבר מסודר, עד הפנסיה. "כֻּלָּם בַּשְּׁכוּנָה יוֹדְעִים שֶׁעַלִּיזָה הִיא בַּחוּרָה לְלֹא רְבָב" (שורה 42), אבל השיר נפתח ב"נַעֲרָה שְׁחוֹרָה עִם חֲטָטִים בַּפָּנִים" (שורה 1). ה"רבב" שהשכונה אינה רואה הוא מוסתר בשכבת איפור. כך האירוניה מבקרת את הצביעות של החברה ואת חייה הצרים של עליזה.
עם זאת, המשוררת אינה לועגת לעליזה, ויש בשיר חמלה כלפיה. בשורה אחת, בלי שום הדגשה, נמסר ש"אִמָּא שֶׁלָּהּ מֵתָה מֵהֶתְקֵף לֵב כְּשֶׁהָיְתָה קְטַנָּה" (שורה 21), ואביה "שָׁרָת בְּבֵית־סֵפֶר מַמְלַכְתִּי דָּתִי" (שורה 22). עליזה היא יתומה ממשפחה פשוטה, והמאמץ שלה להיות "בְּסֵדֶר" הוא המאמץ של מי שאין לה שום דבר אחר. גם החטטים והאיפור (שורות 9–10) מראים פגיעות של נערה שמתביישת במראה שלה. ובסיום עתידה כולו הוא תקווה פסיבית: "יוֹם יָבוֹא וְהַמַּזָּל שֶׁלָּהּ יָבוֹא גַּם כֵּן / יָבוֹא בָּחוּר לָעִנְיָן וְהִיא תִּתְחַתֵּן" (שורות 46–47). החזרה על "יָבוֹא" מראה שהיא מחכה, ומעוררת רחמים: אישה צעירה שכל אושרה תלוי במזל ובגבר.
היחס של המשוררת, אפוא, הוא ביקורת על החברה ועל התבנית, וחמלה על עליזה. הקורא אינו מתבקש לבוז לה, אלא לראות עד כמה הסביבה צמצמה את חייה, ואולי גם את חייהן של נערות רבות כמוה.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 2 · סלימה את דומעת – אמירה הס
לפניכם שיר בלי שם (הפותח במילים "סָלִימָה אַתְּ דּוֹמַעַת") מאת אמירה הס.
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
על החיים במעברה נכתב שהם "התחלקו לשניים – חיי המבוגרים וחיי הילדים. [...] לילדים היה קל יותר, ואילו המבוגרים חיו בשבר".
(א' אליאס, 'ילדי המעברות כותבים את ההיסטוריה המושתקת', הארץ, 18 באוגוסט 2016)
האם, לדעתכם, דברים אלה מבטאים את המתואר בשיר שלפניכם מאת אמירה הס? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
מה השאלה מבקשת:
לקבוע אם הדברים המצוטטים ("התחלקו לשניים", "לילדים היה קל יותר, ואילו המבוגרים חיו בשבר") מבטאים את המתואר בשיר, ולנמק. "לדעתכם" מאפשר תשובה של כן, לא או חלקית, ובלבד שתהיה מבוססת. "הסבירו והדגימו": ציטוטים עם הפניה לבית (בשאלון הבתים אינם ממוספרים; הם נספרים מתחילת השיר) והסבר.
תשובה מלאה:
לדעתי הדברים מבטאים את השיר "סָלִימָה אַתְּ דּוֹמַעַת" מאת אמירה הס רק בחלקם. השיר מאשר את החלוקה: המבוגרת, סלימה, חיה בשבר, והילדה, הדוברת, מוצאת בארץ גם שמחה. אבל השיר מראה גם שלילדה לא היה קל, ושהשבר של האם עבר אליה.
המבוגרים חיו בשבר: זה החלק שהשיר מבטא בבירור. האם מוצגת בבכי מתמשך: "סָלִימָה אַתְּ דּוֹמַעַת שָׁם עֲדַיִן" (בית 1). המילה "עֲדַיִן" מראה שהדמעות לא פסקו. בבית 5 מתברר שהשבר התחיל עוד לפני ההגירה: "טֶרֶם נוֹלַדְתְּ נִסְפֵּית אֶל יָמִים נֻקְשִׁים", והיא "נִצָּן מִתְהַפֵּךְ לְאִשָּׁה בְּעוּלַת אִישׁ, יַלְדָּה יְתוֹמָה מֵאָב / וְאֵין לָהּ חוֹבֵק". ההגירה והמעברה הוסיפו על השבר הזה. בבית האחרון שמחתה מתוארת במטפורה של עיר חרבה: "בֵּין עִיֵּי חֳרָבוֹת שִׂמְחָתֵךְ", ועיניה "יוֹקְדוֹת רֶגֶשׁ סָתוּם" (בית 6). והיא עדיין נושאת את ארץ המוצא: "עוֹד בָּךְ דְּקָלִים וַעֲסִיס הַתָּמָר". סלימה חיה בין שני עולמות, ושניהם שבורים בעבורה.
לילדים היה קל יותר: גם זה נכון בחלקו. בבית 3 הדוברת נזכרת בהתלהבות: "הוֹ רֵיחַ נַרְקִיסִים מְשַׁכֵּר / מוֹשֵׁךְ רַגְלֵי יֶלֶד לָרוּץ עָמֹק בְּתוֹךְ בִּצַּת נַחַל קִישׁוֹן". קריאת ההתפעלות "הוֹ", הריח ה"מְשַׁכֵּר" ו"בֹּקֶר שֶׁכֻּלּוֹ שֵׁכָר" מבטאים שכרון חושים של ילדה. אפילו הבוץ הוא "לֹעַ הַבִּצּוֹת הַמַּרְהִיב". בבית 4: "הָיִיתִי עֲשׂוּיָה מֶשִׁי טָהוֹר וּמַלְמָלָה": דימוי של עדינות ושל יופי. הילדה מסוגלת ליהנות מן הנוף, והאם לא.
אבל השיר מסבך את הקביעה. גם הילדה סבלה: "מְמֻסְמֶרֶת נַפְשִׁי שֶׁלֹּא תִּפְרַח" (בית 1), והלילה במעברה "חָלַף מֵעָלֵינוּ כְּמוֹ צֵל כָּבֵד": "מֵעָלֵינוּ", על שתיהן. בבית 2: "יֵשׁ לֵילוֹת שֶׁזִּכְרוֹן קַקְטוּסִים מְעַקְּצִים בַּלָּשׁוֹן וּבַגּוּף / כִּי אָכַלְתִּי מִפְּרִי דַּעַת הַצַּבָּר". הרמיזה לעץ הדעת מראה שההיקלטות בארץ, ה"צבר", הייתה ידיעה מכאיבה, וזיכרונה עוקץ עד היום. ויותר מזה: חייהן אינם "מתחלקים לשניים", כי הילדה נושאת את השבר של אמה. "וְרַק אֲנִי נִצַּבְתִּי לָךְ מֵרָחוֹק עַל שְׂפַת הַיְאוֹר / מְאַסֶּפֶת אוֹתָךְ אֶל תּוֹכִי" (בית 5): הרמיזה למרים, ששמרה מרחוק על משה התינוק, מציגה את הבת כשומרת על אמה. הבת אוספת את הכאב של האם אל תוכה. כלומר, השבר של המבוגרים לא נשאר אצלם: הוא עבר אל הילדה, והיא כותבת עליו גם כאישה מבוגרת.
לכן הדברים המצוטטים מתארים נכון את הפער בין האם לבת, אבל השיר מראה שה"קל יותר" של הילדים היה קל רק בחלקו. הילדה חוותה גם אושר וגם כאב, וגדלה עם שבר שאינו שלה בלבד.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 3 · והגירת הורי – יהודה עמיחי
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
בשיר באים לידי ביטוי זמנים שונים – עבר, הווה ועתיד. כיצד הם מבטאים את מצבו הנפשי של המשורר ומסייעים להדגשת משמעות השיר? הסבירו את דבריכם, והביאו מן השיר דוגמאות לזמנים השונים.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
מה השאלה מבקשת:
(1) להביא מן השיר דוגמאות לזמנים השונים, עבר, הווה ועתיד; (2) להסביר כיצד הזמנים מבטאים את מצבו הנפשי של המשורר; (3) להסביר כיצד הם מדגישים את משמעות השיר. לכל זמן ציטוט עם מספר שורה (בשאלון אין מספרי שורות; השורות נספרות מתחילת השיר).
תשובה מלאה:
בשיר "וַהֲגִירַת הוֹרַי" מאת יהודה עמיחי הדובר מבוגר, אבל הגירת הוריו, שקרתה בילדותו, עדיין חיה בו. בשיר נפגשים שלושה זמנים, והמעבר ביניהם מבטא אדם שאינו מוצא מנוחה.
העבר: השיר מעלה את ההגירה עצמה, כפי שילד חווה אותה. "גּוֹרָל נוֹרָא. קִטְעֵי שִׂיחָה אַחַר חֲצוֹת. / הֶשֵּׂג וּנְסִיגָה. לַיְלָה מַזְכִּיר וְיוֹם מַשְׁכִּיחַ." (שורות 7–8). המשפטים הקצרים, בלי פעלים, נשמעים כמו שברי זיכרון: ילד שומע בלילה את הוריו מדברים על גורלם, ומבין רק "קטעים". גם "עֵינַי שֶׁהִסְתַּכְּלוּ זְמַן רַב לְתוֹךְ מִדְבָּר גָּדוֹל" (שורה 9) מתאר את העבר כמסע ארוך בשממה, ויש בו הד לנדודי המדבר של בני ישראל.
ההווה: העבר אינו נגמר. "דָּמִי מַמְשִׁיךְ עֲדַיִן לְשַׁקְשֵׁק בְּדָפְנוֹתַי / גַּם אַחַר שֶׁכְּבָר הֻנַּח הַכְּלִי עַל מְקוֹמוֹ" (שורות 2–3): הגוף הוא כלי, ההגירה היא טלטול, והנוזל עוד נע אחרי שהכלי הונח. "עוֹד עַכְשָׁו לִבִּי, בְּקֹשִי יִשְׂתַּכֵּר / בְּלֶחֶם אַהֲבָתוֹ הַיּוֹמְיוֹמִית" (שורות 12–13): גם האהבה היום־יומית, בהווה, מספקת אותו רק "בְּקֹשִי". ובהווה גם הבתים "דּוֹמִים לָאֳנִיּוֹת תָּמִיד" (שורה 21): מה שאמור להיות יציב נראה כמו כלי של מסע.
העתיד: גם העתיד נראה בעיניו כחורבה. "אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה שֶׁל עָתִיד, בָּתֵּי נְכוֹת / שֶׁל מַה שֶּׁלֹּא הָיָה" (שורות 17–18). זה צירוף של ניגודים (אוקסימורון): ארכאולוגיה חופרת בעבר, ובית נכות שומר את מה שהיה. הדובר חופר בעתיד ושומר במוזיאון את מה שלא היה, כלומר את החיים שהיו יכולים להיות לו אילולא ההגירה. בסוף השיר העתיד היחיד הוודאי הוא המוות: "וְאַחַר־כָּךְ / מוֹתִי וְסוֹף לַהֲגִירַת הוֹרַי" (שורות 23–24).
כיצד הזמנים מבטאים את מצבו הנפשי: הדובר אינו חי בזמן אחד. הוא תקוע בין הזמנים: "צָעִיר מִדַּי בִּשְׁבִיל לָמוּת, זָקֵן מִדַּי לַמִּשְׂחָקִים" (שורה 15). התקבולת הניגודית הזאת מתארת אדם שאין לו מקום, לא בילדות ולא בסוף החיים. גם "עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, בָּהּ אֲנִי תָּמִיד יָתוֹם בְּלִי אֵם" (שורה 14) מתאר אותו עומד לעד על פרשת דרכים. מצבו הנפשי הוא חוסר מנוחה, עייפות ("וַעֲיֵפוּת חוֹצֵב וְרֵיקָנוּת הַמַּחְצָבָה בְּגוּף אֶחָד", שורה 16) ותחושה של יתמות.
כיצד הזמנים מדגישים את משמעות השיר: הזמנים מתערבבים, וזו המשמעות עצמה. העבר ממשיך לפעול בהווה ומעצב גם את העתיד, ולכן ההגירה אינה אירוע אלא מצב קיומי לכל החיים. הפזמון "וַהֲגִירַת הוֹרַי לֹא נִרְגְּעָה בִּי" חוזר בפתיחה (שורות 1, 4) ולקראת הסוף (שורות 18–19), ומחבר את כל הזמנים. רק המוות, בשורה האחרונה, ישים סוף להגירה. ההגירה, שהייתה של ההורים, היא ירושה שהבן נושא עד מותו.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 4 · סיפור על הסבתא – אריה סיון
קִראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
על המשורר נכתב: "עיקר העניין של סיון הוא בַּזמן שאבד ובאופיו הכפול של העבר".
(א' הירש, 'על ים ועל חול', ידיעות אחרונות, 23 באוקטובר 2009)
כיצד מעוצבים בשיר זה "הזמן שאבד" ו"אופיו הכפול של העבר"? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
מה השאלה מבקשת:
להסביר ולהדגים כיצד מעוצבים בשיר שני הרכיבים שבדברי המבקר: (1) "הזמן שאבד"; (2) "אופיו הכפול של העבר". לכל רכיב יש להראות באילו אמצעים הוא מעוצב (ניגוד, חזרה, נקודת מבט ועוד), עם ציטוט והפניה לשורה (בשאלון אין מספרי שורות; השורות נספרות מתחילת השיר).
תשובה מלאה:
השיר "סִפּוּר עַל הַסַּבְתָּא" מאת אריה סיון בנוי כתשובה של מבוגר לשאלת נכד: מה היה כאן פעם? בתשובה הזאת מעוצבים גם הזמן שאבד וגם הכפילות של העבר.
"הזמן שאבד" מעוצב, ראשית, בניגוד בין העבר להווה. המקום של היום מתואר בשורה אחת של שמות עצם: "לִפְנֵי הַכְּבִישׁ וְהַבָּתִּים וְאִילָנוֹת הַסְּרָק?" (שורה 2). מולו עומד המקום של פעם: "חוֹל הָיָה פֹּה פַּעַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, חוֹל בְּתוּלִי / וְסָבָתְךָ הָיְתָה הוֹלֶכֶת פֹּה מִתַּחַת לַשִּׁקְמָה" (שורות 3–4). החול ה"בְּתוּלִי" והשקמה, עץ נותן פרי, נעלמו, ובמקומם כביש ו"אִילָנוֹת הַסְּרָק", עצים שאינם נותנים פרי. שנית, הזמן שאבד מעוצב בחזרה: "פַּעַם" ו"בַּמָּקוֹם הַזֶּה" חוזרים (שורות 1, 3, 12). המקום הוא אותו מקום, אבל הזמן שבו היה אחר אבד, והחזרה נשמעת כמו ניסיון להחזיק בו. שלישית, הזמן שאבד מגיע אל הנכד רק כסיפור: "אַתָּה רוֹצֶה לָדַעַת" (שורה 1). שם השיר, "סִפּוּר עַל הַסַּבְתָּא", מדגיש שאין עוד דרך לראות את מה שהיה; נשאר רק הסיפור.
"אופיו הכפול של העבר" מעוצב בכך שאותו רגע מתואר פעמיים, בשתי דרכים מנוגדות. מצד אחד, העבר הוא הרמוניה ותום: הסבתא שומעת בציוץ הציפורים "סִימְפוֹנְיוֹת מֻפְלָאוֹת / לִכְבוֹד הַשַּׁחַר הַבּוֹקֵעַ מֵחָדָשׁ, / אוּלַי אֲפִלּוּ לִכְבוֹדָהּ" (שורות 9–11). השחר הבוקע מחדש הוא סמל של התחלה, של חלום ההתיישבות. מצד אחר, אותו ציוץ הוא מלחמה: הציפורים "תּוֹקְעוֹת מַקּוֹרֵיהֶן בַּפְּרִי הַלֹּא מוּגָן / וּמְצַיְּצוֹת מֵעַל רֹאשָׁהּ אֶת צִיּוּצֵי הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה מִכֹּל — / הַמִּלְחָמָה עַל שֶׁטַח הַמִּחְיָה" (שורות 5–7). הפועל "תּוֹקְעוֹת" אלים, והפרי "הַלֹּא מוּגָן" רומז לחלשים שנפגעים. הצירוף "שֶׁטַח הַמִּחְיָה" לקוח מלשון המאבק על קרקע, ולכן התמונה מן הטבע רומזת גם למאבק על האדמה. העבר, אפוא, הוא גם חלום יפה וגם מלחמה.
הכפילות נובעת משתי נקודות מבט. הסבתא היא "עַלְמָה תַּמָּה" ש"חָשְׁבָה לְפִי תֻּמָּהּ" (שורה 8). משחק המילים תַּמָּה / תֻּמָּהּ מראה שהתום שלה הוא שגרם לה לשמוע סימפוניה במקום מלחמה. הדובר, שמספר מן ההווה, יודע מה היא לא ידעה. ובסיום: "וְזֶה הֵבִיא אוֹתָהּ לְהִתְיַשֵּׁב פֹּה, בַּמָּקוֹם הַזֶּה — / וְאֶת הַשְּׁאָר אַתָּה יוֹדֵעַ, בְּוַדַּאי" (שורות 12–13). ה"שאר", המשך הסיפור והמאבק על המקום, מושמט. המילה "בְּוַדַּאי" אירונית: כולם יודעים, ואיש אינו מספר. כך גם הסיפור עצמו כפול: סיפור משפחתי יפה שיש בו שתיקה.
השיר מראה, אפוא, שהזמן שאבד אינו רק נוף שנעלם, אלא גם תמימות שאבדה: מן ההווה אי אפשר עוד לשמוע את ציוץ הציפורים כמו שהסבתא שמעה אותו.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 5 · נעילה – פרץ דרור בנאי
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
כיצד משולבים בשיר זה פיוס והשלמה מצד אחד ואירוניה וחתרנות מן הצד האחר? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
מה השאלה מבקשת:
להראות כיצד משולבים בשיר שני צדדים: (1) פיוס והשלמה; (2) אירוניה וחתרנות (ערעור על הסדר הקיים או על ההצהרות עצמן). "הסבירו והדגימו": ציטוטים לכל צד, עם הפניה לשורה (השורות נספרות מתחילת השיר), והסבר של האופן שבו הצדדים משולבים, לעתים באותן מילים עצמן.
תשובה מלאה:
בשיר "נְעִילָה" מאת פרץ דרור בנאי הדובר, מהגר שחי שנים רבות בעיר, מצהיר שהשתלב בה ושהשלים עם חייו. אבל אותן הצהרות עצמן נשמעות גם אירוניות, ואף חתרניות.
הצד של הפיוס וההשלמה: השיר נפתח בהצהרה בטוחה: "תִּרְאֶה אוֹתִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי / לֹא עוֹד זָר בְּעִירִי" (שורות 1–2). הכינוי "בְּעִירִי" מראה שהעיר שלו. הוא מבסס את שייכותו על ותק: "כִּי לִוִּיתִי אֶת צְמִיחַת הַבָּתִּים הָאֵלֶּה / עֵד הָיִיתִי לִמְתִיחַת כְּבִישִׁים חֲדָשִׁים" (שורות 3–4), ועל סימנים של קבלה: "אֲנָשִׁים מְבָרְכִים אוֹתִי בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹב" (שורה 8) ו"אֲנִי מְדַבֵּר בַּשָּׂפָה הַזֹּאת כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּהּ" (שורה 13). הסיום מנסח את ההשלמה כחוק כללי: "הַיָּמִים בָּאִים כְּמוֹ מַתָּנָה / וְהָאָדָם סוֹפוֹ לְהִתְפַּיֵּס עִם קִיּוּמוֹ" (שורות 16–17). גם שם השיר תורם: "נעילה" היא התפילה החותמת את יום הכיפורים, רגע של סיום ושל השלמה אחרי חשבון נפש.
הצד של האירוניה: ההצהרות מגלות בלי כוונה את מה שהן מנסות להסתיר. "לֹא עוֹד זָר" אומר שפעם היה זר; "וְקִיּוּמִי פֹּה שׁוּב אֵינֶנּוּ מֻתְנֶה" (שורה 7) אומר שפעם קיומו היה מותנה, כאילו היה צריך להוכיח שהוא ראוי לחיות כאן. "כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּהּ" מזכיר שלא נולד בה. ההישגים שהוא מונה צנועים עד כדי אירוניה: "יֵשׁ לִי יְדִידִים מְעַט / וְאַף לֹא שׂוֹנֵא אֶחָד" (שורות 9–10). והסיום נשען על קלישאות: "כָּכָה זֶה בַּחַיִּים אִם מִתְגַּבְּרִים" (שורה 14), "הַיָּמִים בָּאִים כְּמוֹ מַתָּנָה". כשאדם צריך לומר משפטים כאלה, הם נשמעים כמו שכנוע עצמי. גם הפנייה החוזרת "תִּרְאֶה אוֹתִי" (שורות 1, 5) מראה שיש מי שמפקפק בו.
הצד של החתרנות: יש בשיר משפטים שמערערים על הסדר שהדובר כביכול מקבל. "אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי" הוא צירוף דו־משמעי: הוא מציין שייכות, אבל "לדעת את המקום" הוא גם ביטוי לכניעה, למי שלא מעז לחרוג מן המקום הנמוך שקבעו לו. כך ההצהרה על ההשתלבות היא גם מחאה שקטה על המחיר שלה. "כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מֵעֲבָרִי" (שורה 6) מתאר את העבר כהתמכרות, והחברה כמי שדרשה ממנו להיגמל ממנו. והשורות "וְאִם בְּכָל זֹאת מִישֶׁהוּ פַּעַם יִתְרַגֵּז אוֹ יֻטְרַד / אָז לֹא נוֹרָא" (שורות 11–12) הן חתרניות במיוחד: אם נוכחותו עדיין מטרידה מישהו, זו בעיה של המוטרד, והדובר אינו מתנצל עליה. "בְּכָל זֹאת" מגלה שהזרות לא נעלמה.
השילוב בין שני הצדדים נמצא במילה "לְהִתְפַּיֵּס" שבסיום. מתפייסים אחרי ריב: הפיוס אמיתי, אבל הוא בא אחרי מאבק, ו"אִם מִתְגַּבְּרִים" (שורה 14) מזכיר שהיה על מה להתגבר. הדובר אכן השלים עם חייו, אבל האירוניה והחתרנות מגלות את המחיר של ההשלמה: ויתור על העבר, מאמץ מתמיד להוכיח שייכות, וזרות שלא נעלמה לגמרי.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 6 · תיקון הריחות – ארז ביטון
קראו את השיר שלפניכם, וענו על שני הסעיפים א–ב שאחריו.
בשורה 3 המשורר כותב: "אֲנִי כְּבָר לֹא אוֹתוֹ הַיֶּלֶד".
איזה מין ילד הוא היה, ואיזה מין מבוגר הוא עכשיו? הסבירו והדגימו את דבריכם.
האם, לדעתכם, המשורר מרוצה מן השינוי שחל בו? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) איזה מין ילד היה הדובר; (2) איזה מין מבוגר הוא עכשיו. "הסבירו והדגימו": לתאר כל אחד משני השלבים בעזרת ציטוטים (השורות ממוספרות בשאלון כל חמש שורות), ולהסביר מה מלמדים הפרטים.
תשובה מלאה:
בשורה 3 של "תִּקּוּן הָרֵיחוֹת" מאת ארז ביטון הדובר מכריז: "אֲנִי כְּבָר לֹא אוֹתוֹ הַיֶּלֶד". השיר מתאר את הילד שהיה ואת המבוגר שנעשה, בניגוד חד.
הילד היה ילד של עולם עממי וחושני, עולם של מהגרים בלוד. הוא מוגדר דרך החושים: "טַעַם עָרָק וְרֵיחַ זְעַפְרָן צוֹרֵב" (שורה 2). העראק והזעפרן שייכים למטבח ולבית המזרחי, והתואר "צוֹרֵב" מראה כמה החוויה חזקה וחודרת. הילד הוא "אָבוּד בֵּין רַגְלַיִם שֶׁמְּשַׂחֵק סְנוֹקֶר / בְּקָפֶה מַרְקוֹ / בְּלֹד" (שורות 4–6): ילד קטן בין רגליהם של גברים בבית קפה. "אָבוּד" מראה שאין לו מקום משלו בעולם של המבוגרים, אבל זה עולמו, עם שם מוכר ("קָפֶה מַרְקוֹ") ומקום מוגדר. השורה "בְּלֹד." עומדת לבדה, כמו כתובת: הילד שייך לעיר של עולים, בשולי המרכז.
המבוגר חי בעולם אחר: מערבי, מעודן ועשיר. "אֲנִי לוֹמֵד לֶאֱכֹל גְּלִידָה מִבְּדֹלַח / מֵאוֹטוֹ שֶׁמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹת שֶׁל צִפֳּרִים / בָּעֶרֶב" (שורות 8–10), "אֲנִי לוֹמֵד לִפְתֹּחַ דְּלָתוֹת / בְּתֵבוֹת נְגִינָה עַתִּיקוֹת" (שורות 11–12). בבית השני: "נָשִׁים בְּטַעַם תּוּת־שָׂדֶה / מְלַמְּדוֹת אוֹתִי לְהָרִיחַ כְּרִיכוֹת שֶׁל שֶׁקְסְפִּיר / מִן הַמֵּאָה הַשְּׁבַע עֶשְׂרֵה" ולשחק "בְּחָתוּל סִיָּמִי / בְּתוֹךְ סָלוֹן יָרֹק" (שורות 14–18). כל הפרטים הם של תרבות גבוהה, יקרה ואירופית: בדולח, עתיקות, שייקספיר, סלון. אבל הם גם מלאכותיים: הציפורים הן קולות של מכונית, הספרים מריחים ולא קוראים. גם החושים השתנו: במקום עראק וזעפרן, "תּוּת־שָׂדֶה".
הניגוד בין שני השלבים מתבטא גם בתחביר. הילד היה בתוך עולמו בלי ללמוד אותו. המבוגר "לוֹמֵד", ובבית השני אחרים "מְלַמְּדוֹת אוֹתִי": הוא עבר מפעיל לסביל, ונעשה תלמיד בעולם החדש. המבוגר, אפוא, הוא אדם שהתקדם מבחינה חברתית, אבל עדיין לא שייך באופן טבעי למקום שהגיע אליו.
למה זו תשובה מלאה:
סעיף ב
מה השאלה מבקשת:
לקבוע אם המשורר מרוצה מן השינוי שתואר בסעיף א, ולנמק: "לדעתכם" מאפשר עמדה, ו"הסבירו והדגימו" דורש לבסס אותה על לפחות שתי דוגמאות מן השיר, עם מספר שורה.
תשובה מלאה:
לדעתי המשורר אינו מרוצה לגמרי מן השינוי. ההכרזה "אֲנִי כְּבָר לֹא אוֹתוֹ הַיֶּלֶד" (שורה 3) נשמעת כמו הצהרה של הצלחה, אבל השיר מגלה יחס כפול, שגובר בו הספק.
ראשית, הדרך שבה השיר נפתח. "מָה אַתֶּם רוֹצִים מִמֶּנִּי, / טַעַם עָרָק וְרֵיחַ זְעַפְרָן צוֹרֵב" (שורות 1–2). המשורר פונה אל הטעם והריח כאילו היו אנשים (האנשה ופנייה), ובטון כועס. אבל אם הוא צריך לשאול "מָה אַתֶּם רוֹצִים מִמֶּנִּי", סימן שהם עדיין רודפים אותו. הוא לא באמת השתחרר מן הילד שהיה, וההכרזה בשורה 3 היא ניסיון לשכנע את עצמו.
שנית, העולם החדש מתואר באירוניה. הציפורים הן "קוֹלוֹת שֶׁל צִפֳּרִים" מאוטו (שורה 9), ולא ציפורים אמיתיות. הוא לומד "לְהָרִיחַ כְּרִיכוֹת שֶׁל שֶׁקְסְפִּיר" (שורה 15), כלומר להתבונן בספרים כחפצים יקרים, ולא לקרוא בהם. הגלידה בבדולח, תיבות הנגינה העתיקות, החתול הסיאמי והסלון הירוק (שורות 8–18) הם עולם של מראית עין. מול החושים החיים של הילדות, הטעם הצורב והריח החריף, העולם החדש מתוק ומלאכותי.
שלישית, המשורר מאבד את עצמאותו. הוא "לוֹמֵד", ואחר כך "נָשִׁים ... מְלַמְּדוֹת אוֹתִי" (שורות 14–17). החזרה על "מְלַמְּדוֹת אוֹתִי" בראש שתי שורות מראה שאחרים מחנכים אותו מחדש, כאילו היה צריך לתקן אותו. גם שם השיר, "תִּקּוּן הָרֵיחוֹת", נשמע אירוני: את הריחות של הילדות "מתקנים", כאילו היו פגם.
לבסוף, השיר מסתיים במילה אחת בשורה לבדה, אחרי רווח: "חֲבֵרִים." (שורה 19). הפנייה הזאת חוזרת מן השורה "עַכְשָׁו חֲבֵרִים" (שורה 7), אבל כאן היא מבודדת. היא יכולה להישמע כפנייה של מי שמנסה להשתייך לחבורה חדשה, אבל הבידוד שלה בשורה מעורר תחושה של בדידות ושל ריחוק, ואולי גם של לגלוג.
אפשר גם לקרוא בשיר גאווה מסוימת: הדובר הרחיב את עולמו, הכיר תרבות ושירה אירופית, והתקדם מבחינה חברתית. אבל גם הגאווה הזאת מהולה באירוניה ובגעגוע. לכן התשובה היא שהמשורר אינו מרוצה באמת: השינוי שחל בו הוא גם הצלחה וגם אובדן של עצמו.
למה זו תשובה מלאה:
פרק שני – דרמה (40 נקודות)
ההוראות לפרק זה
אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 7–8.
מחזה מודרני
שימו לב: בשאלות 7–8 אפשר לענות רק על פי אחד מן המחזות שלפניכם.
מי מפחד מווירג'יניה וולף / אדוארד אלבי; משרתם של שני אדונים / קרלו גולדוני; מקווה / הדר גלרון;
שבעה / שמואל הספרי; חשיבותה של רצינות / אוסקר ויילד; מסיבת יום הולדת / הרולד פינטר
שאלה 7 · מחזה מודרני – מאבק
התנגשות בין דמויות ו/או בין השקפות עולם מניעה את העלילה של מחזות רבים.
תארו התנגשות כזאת במחזה שלמדתם, והסבירו אם היא נפתרת במהלך המחזה או בסיומו. הדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
מה השאלה מבקשת:
(1) לתאר התנגשות בין דמויות ו/או בין השקפות עולם, שמניעה את עלילת המחזה; (2) להסביר אם היא נפתרת במהלך המחזה או בסיומו; (3) להדגים מסצנות. התשובה צריכה להראות גם כיצד ההתנגשות "מניעה את העלילה".
תשובה מלאה:
במחזה "מסיבת יום הולדת" מאת הרולד פינטר, העלילה מתרחשת בפנסיון קטן בעיירת חוף, שבו מתגוררים מג, בעלת הבית, פיטי בעלה, וסטנלי וובר, הדייר היחיד. ההתנגשות המרכזית היא בין סטנלי ובין שני זרים, גולדברג ומקאן, שמגיעים לפנסיון ובאים, כך מתברר, בשבילו. זו התנגשות בין דמויות, וגם בין השקפות עולם: הפרט שמסתתר מן העולם ורוצה שיניחו לו, מול כוח מאורגן שדורש ממנו להתיישר ולהשתייך.
ההתנגשות מניעה את העלילה מן הרגע הראשון. סטנלי הוא אדם מוזנח וחסר מעש, שהתרגל לחיים מוגנים אצל מג, והוא נבהל כשהוא שומע ששני גברים מבקשים חדר. כשהם מגיעים, הוא מנסה לסלק אותם ולטעון שאין מקום. גולדברג ומקאן אינם מסבירים מה הם רוצים, אבל הם מתנהגים כשליחים של "ארגון". בסצנת החקירה הם מטיחים בסטנלי שאלות ואשמות בקצב מהיר, חלקן חמורות וחלקן אבסורדיות, ביניהן שבגד בארגון. השאלות אינן מחפשות תשובה, אלא נועדו לבלבל ולשבור אותו. כך ההתנגשות היא מאבק כוח, שבו הדיבור עצמו הוא נשק.
השיא הוא מסיבת יום ההולדת. מג מתעקשת שזה יום הולדתו של סטנלי, אף שהוא טוען שלא, וגולדברג מנצל זאת לארגון מסיבה. במסיבה, במשחק "תופסת עיוורים", מקאן שובר את משקפיו של סטנלי, וסטנלי מאבד שליטה: הוא מנסה לחנוק את מג, וכשהאורות כבים, הוא נמצא רכון מעל לולו, השכנה הצעירה, על השולחן. ההתנגשות הפכה את סטנלי מאדם מתגונן לאדם מפורק.
ההתנגשות היא גם בין השקפות עולם. גולדברג מרבה לדבר על משפחה, על כבוד ועל מסורת, ומציג את עצמו כאדם מכובד ומצליח שיודע מה נכון. מולו סטנלי מייצג את מי שהתנתק מן החברה ומן הסדר שלה, ומסתתר בפנסיון. כך ההתנגשות בין הדמויות מבטאת גם התנגשות בין דרישה להתיישר ובין רצון להיות לבד, מחוץ למסגרת.
האם ההתנגשות נפתרת? לדעתי היא אינה נפתרת באמת, אלא מסתיימת בניצחון של צד אחד. במערכה השלישית סטנלי יורד במדרגות בחליפה, מגולח, אוחז במשקפיו השבורים, ואינו מסוגל לדבר; רק קולות יוצאים מפיו. גולדברג ומקאן מבטיחים לו דברים רבים ולוקחים אותו לאדם בשם מונטי. הסיום אינו פותר את שאלות ההתנגשות: איננו יודעים מה עשה סטנלי, מי שלח את השניים ולאן לוקחים אותו. פיטי, שראה את הדברים, קורא לסטנלי שלא יניח להם להגיד לו מה לעשות, אבל אינו עוצר אותם. ומג, שלא הבינה דבר, אומרת לפיטי שהייתה מלכת הנשף.
הסיום הזה בונה את משמעות המחזה. ההתנגשות "נפתרת" רק במובן שהפרט נמחק: סטנלי מותאם בכוח לחליפה ולשתיקה. הסיום הפתוח והמאיים מראה כמה הפרט חסר אונים מול כוח שאיננו מבינים, וכמה הסובבים אותו, מג ופיטי, אינם מסוגלים או אינם מוכנים להציל אותו.
למה זו תשובה מלאה:
ההתנגשות בין ג'ורג' למרתה: היא מבזה אותו ככישלון, והוא משיב במשחקים אכזריים; ההתנגשות גוררת פנימה את ניק והאני ומניעה את כל הלילה. היא נפתרת בחלקה בסיום, כשג'ורג' מודיע שהבן מת: האשליה המשותפת נגמרת, והם נשארים לבד, מפוחדים, אבל אולי קרובים יותר.
ההתנגשות בין ג'ק לליידי ברקנל: היא מסרבת שגוונדולן תינשא לאיש שנמצא כתינוק בתיק יד בתחנת רכבת, כי מוצאו אינו ידוע; זו התנגשות בין אהבה למוסכמות המעמד. היא נפתרת בסיום, כשמתגלה שג'ק הוא אחיינה של ליידי ברקנל ושמו האמיתי ארנסט, והאירוניה היא שהמוסכמות לא השתנו: רק המוצא.
שאלה 8 · מחזה מודרני – רגשות
אהבה, ידידות, הזדהות, קנאה, שנאה ונקמה עומדים במרכז העלילה של מחזות רבים.
איזה (או אֵילו) מן הרגשות האלה עומד (או עומדים) במרכז העלילה של מחזה שלמדתם? הסבירו והדגימו את דבריכם על פי שלוש סצנות (תמונות) מן המחזה.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
מה השאלה מבקשת:
לקבוע איזה רגש (או אילו רגשות) מן הרשימה עומד במרכז העלילה של המחזה, ו"להסביר ולהדגים" על פי שלוש סצנות (תמונות). לכל סצנה יש לתאר מה קורה בה, ולהסביר כיצד היא מבטאת את הרגש ואת מקומו בעלילה.
תשובה מלאה:
במחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף" מאת אדוארד אלבי, ג'ורג', מרצה להיסטוריה בקולג', ומרתה אשתו, בתו של נשיא הקולג', מארחים בלילה אחד זוג צעיר: ניק, מרצה חדש, ואשתו האני. במרכז העלילה עומדים שנאה ונקמה, אבל לאורך המחזה מתברר שהם שזורים באהבה ובתלות. אדגים בשלוש סצנות.
הסצנה הראשונה: ההשפלה והרובה (המערכה הראשונה). כבר מתחילת הלילה מרתה מבזה את ג'ורג' לעיני האורחים. היא מציגה אותו ככישלון: הוא לא התקדם בקולג' שאביה עומד בראשו, ולא הגשים את מה שציפו ממנו. ההשפלה נעשית בפומבי, והאורחים נבוכים. ג'ורג' נוקם בה בדרכו: הוא יוצא ושב עם רובה, ומכוון אותו אל מרתה, וכשהוא "יורה", נפתחת מן הקנה מטרייה. הבדיחה הזאת מראה את טבע השנאה ביניהם: היא משחק, אבל משחק אכזרי, שיש בו איום של ממש. הסצנה מציגה את הרגש המרכזי, ואת הדרך שבה הוא יגדל במהלך הלילה.
הסצנה השנייה: הנקמה באורחים (המערכה השנייה). ככל שהלילה נמשך, הנקמה מתפשטת אל כל הדמויות. ניק מגלה לג'ורג' בשיחה שנישא להאני בעקבות היריון שהתברר כמדומה, ושגם הכסף של אביה היה שיקול. מאוחר יותר ג'ורג' מספר לכולם "סיפור" על זוג צעיר, וחושף בו את הסוד הזה, והאני נפגעת עמוקות. ג'ורג' נוקם כך במרתה, שהשפילה אותו, ובניק, שמרתה מתקרבת אליו. מרתה, מצדה, נוקמת בג'ורג' כשהיא מתקרבת לניק לעיני ג'ורג'. כאן הנקמה כבר אינה רק בין בני הזוג: היא מנגנון שגורר את כולם.
הסצנה השלישית: מות הבן (הסיום). לג'ורג' ולמרתה יש סוד משותף: בן שאינו קיים, שהמציאו יחד ושעליו הם מדברים כאילו הוא חי. מרתה סיפרה עליו להאני, ובכך הפרה את הכלל ביניהם. כנקמה, ג'ורג' מודיע בסוף הלילה שהגיע מברק: הבן נהרג. מרתה מתמוטטת, וניק מבין לבסוף שהבן מעולם לא היה. זו הנקמה האכזרית ביותר במחזה, אבל היא גם פעולה של אהבה. ג'ורג' "הורג" את האשליה ששניהם חיו בתוכה, ומשחרר אותם ממנה. כשהאורחים הולכים, ג'ורג' שר בשקט "מי מפחד מווירג'יניה וולף", ומרתה עונה שהיא מפחדת. הסצנה האחרונה מגלה שמתחת לשנאה היה כל הזמן קשר עמוק.
הקשר בין שלוש הסצנות מראה שהשנאה אינה הפך האהבה במחזה, אלא חלק ממנה. ג'ורג' ומרתה זקוקים זה לזה גם כדי לריב: המשחקים האכזריים הם הדרך שלהם להיות קרובים, והאורחים הם הקהל שהם צריכים. דווקא משום שהם מכירים זה את זה לעומק, הם יודעים בדיוק היכן לפגוע.
שלוש הסצנות מראות, אפוא, את התפתחות הרגשות: מהשפלה ונקמה הדדית בין בני הזוג, דרך נקמה שמתפשטת אל האורחים, ועד הנקמה האחרונה, שהופכת לרגע של אמת. המחזה מראה שהשנאה והנקמה הן הדרך שבה ג'ורג' ומרתה חיים את אהבתם, ושרק ויתור על האשליה מאפשר להם לעמוד מול האמת.
למה זו תשובה מלאה:
אהבה במרכז העלילה. סצנה 1: ביאטריצ'ה מגיעה לוונציה מחופשת לאחיה המת פדריגו, כדי למצוא את אהובה פלורינדו. סצנה 2: הופעת 'פדריגו' מעוררת את הקנאה והכעס של סילביו, ארוסה של קלאריצ'ה. סצנה 3: השקר של טרופלדינו מביא כל אחד מן האוהבים לחשוב שהשני מת, ובסוף הם נפגשים, והאהבה מנצחת; גם טרופלדינו זוכה בסמרלדינה.
אהבה וקנאה במרכז העלילה. סצנה 1: ג'ק מציע נישואים לגוונדולן, שמודה שהיא אוהבת אותו בגלל השם 'ארנסט'. סצנה 2: ססילי מספרת לאלג'רנון שכבר 'התארסה' לו ביומנה. סצנה 3: סצנת התה, שבה הקנאה בין גוונדולן לססילי מתבטאת בנימוס דוקר, עד שהן מגלות שהגברים שיקרו ומתאחדות. האהבה מנצחת, והמחזה לועג לרצינות המדומה שלה.
פרק שלישי – ספר קריאה (40 נקודות)
ההוראות לפרק זה
אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 9–10.
שימו לב: בשאלות 9–10 אפשר לענות רק על פי אחד מספרי הקריאה שלפניכם.
מישהו לרוץ אתו / דויד גרוסמן; המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה / מארק האדון; החברה הגאונה / אלנה פרנטה;
האישה בלבן / וילקי קולינס; סמטת השקדיות בעומריג'אן / דורית רביניאן
שאלה 9 · הזדהות ודחייה
דמויות ספרותיות עשויות לעורר בקוראים רגשות של הזדהות או דחייה.
בחרו מספר הקריאה שלמדתם דמות שעוררה בכם הזדהות ודמות שעוררה בכם דחייה. תארו כל אחת מן הדמויות האלה, והסבירו מה בהן עורר בכם רגשות אלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
מה השאלה מבקשת:
לבחור בספר שתי דמויות: אחת שעוררה הזדהות ואחת שעוררה דחייה. "תארו כל אחת מן הדמויות", ו"הסבירו מה בהן עורר בכם רגשות אלה". התשובה אישית, אבל כל רגש צריך להישען על תכונות ועל מעשים של הדמות בספר.
תשובה מלאה:
"החברה הגאונה" מאת אלנה פרנטה מספר על ילדותן ונעוריהן של לנו (אלנה גרקו), המספרת, ושל חברתה לילה צ'רולו, בשכונה ענייה ואלימה בנאפולי אחרי מלחמת העולם השנייה. בחרתי בלנו, שעוררה בי הזדהות, ובמרצ'לו סולרה, שעורר בי דחייה.
לנו היא בתו של שוער בעירייה, ילדה מוכשרת וחרוצה. היא מספרת את הסיפור כאישה מבוגרת, ומתארת את חייה ביחס לחברתה לילה, הילדה המבריקה ביותר בשכונה. לאורך הספר לנו מודדת את עצמה ביחס ללילה: היא לומדת קשה, מצליחה בלימודים, ממשיכה לחטיבה ולתיכון בעידוד המורה שלה, ובכל זאת מרגישה שהכישרון האמיתי הוא של לילה. היא מקנאה בלילה, מתגעגעת אליה כשהן מתרחקות, ומודה בכל זה בכנות. היא גם מרגישה זרה בשני העולמות: בתיכון היא בת השכונה הענייה, ובשכונה היא זו שלומדת יוונית ולטינית. אמה מתייחסת אליה בקשיחות, ולא תמיד מבינה את רצונה ללמוד.
מה בה עורר בי הזדהות? הכנות שלה. לנו אינה מציגה את עצמה כגיבורה מושלמת: היא מודה בקנאה, בחוסר הביטחון ובפחד שאינה מספיק טובה. רגשות כאלה מוכרים לרבים, במיוחד בגיל ההתבגרות, כשמשווים את עצמנו לחברים. הזדהיתי גם עם המאבק שלה: היא מנסה לצאת מן השכונה דרך הלימודים, אף שהדרך הזאת קשה ובודדה. הקורא מלווה את המחשבות שלה מבפנים, ולכן קל להבין אותה.
מרצ'לו סולרה הוא אחד משני האחים סולרה, בני המשפחה העשירה בשכונה, שיש לה כוח וכסף. האחים מסתובבים במכונית ומטרידים את הבנות. כשמרצ'לו תופס את לנו בכוח, לילה מאיימת עליו בסכין של סנדלר, ומראה שאינה פוחדת ממנו. אחר כך מרצ'לו מחזר אחרי לילה: הוא בא לביתה, מביא מתנות למשפחה ומנסה לזכות בה דרך הוריה ואחיה, אף שהיא דוחה אותו. לבסוף לילה נישאת לסטפנו קרצ'י, בין השאר כדי להימלט ממנו. ובסיום הספר, בחתונה, מרצ'לו מגיע נועל את הנעליים שעיצבה לילה, ולילה מבינה שבעלה החדש פעל איתו מאחורי גבה.
מה בו עורר בי דחייה? השימוש שלו בכוח ובכסף. מרצ'לו אינו מתייחס ללילה כאל אדם עם רצון משלה, אלא כאל דבר שאפשר להשיג: בהטרדה, במתנות, ובעסקה עם המשפחה. הוא מייצג את האלימות של השכונה כלפי נשים, ואת השליטה של מי שיש לו כסף על מי שאין לו. הרגע שבו הוא מופיע בחתונה עם הנעליים הוא שיא הדחייה: היצירה של לילה, הסימן לכישרון ולעצמאות שלה, נמצאת על רגליו.
ההזדהות עם לנו והדחייה ממרצ'לו קשורות גם לנקודת התצפית. לנו מספרת את הסיפור, ולכן הקורא שותף למחשבות ולפחדים שלה. את מרצ'לו הקורא רואה רק מבחוץ, דרך עיניהן של הבנות, כאיום. כך הספר עצמו מכוון את הקורא להבין את מי שנאבקת, ולהירתע ממי שמשתמש בכוח.
שתי הדמויות מראות שני צדדים של השכונה: לנו מייצגת את הניסיון לצאת ממנה בכוחות עצמה, ומרצ'לו את הכוח שמנסה להחזיק בכולם בתוכה.
למה זו תשובה מלאה:
הזדהות עם כריסטופר: הוא מספר את סיפורו בכנות ובהיגיון, מתמודד עם פחדיו ונוסע לבדו ברכבת ללונדון כדי למצוא את אמו. דחייה מעורבת כלפי האב: הוא אוהב את כריסטופר ודואג לו, אבל שיקר לו שאמו מתה, הסתיר את מכתביה, והוא שהרג את הכלב וולינגטון. הדחייה נובעת מן השקר, ולא מחוסר אהבה.
הזדהות עם תמר, בת 16, שמגלחת את ראשה, שרה ברחובות ירושלים ומסכנת את עצמה כדי למצוא את אחיה שי ולהוציא אותו מן הסמים. דחייה כלפי פסח, האיש שמחזיק נערים ונערות שמופיעים ברחוב ומנצל אותם ואת כספם.
שאלה 10 · תובנות על האדם והחברה
אילו תובנות על טבע האדם היחיד ו/או על החברה עולות מספר הקריאה שלמדתם?
הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על היחסים בין הדמויות ועל הסיום של ספר הקריאה.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
מה השאלה מבקשת:
לנסח תובנות על טבע האדם היחיד ו/או על החברה, שעולות מן הספר, ו"הסבירו": לבסס כל תובנה "על היחסים בין הדמויות ועל הסיום של ספר הקריאה". כלומר, צריך גם תובנות מנוסחות, גם דוגמאות מיחסים בין דמויות, וגם התייחסות מפורשת לסיום.
תשובה מלאה:
בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת מארק האדון, המספר הוא כריסטופר בון, נער בן חמש־עשרה מסווינדון, שמתקשה להבין רגשות והבעות פנים של אנשים, אינו אוהב מגע ורעש, והוא מחונן במתמטיקה. הוא מחליט לחקור מי הרג את וולינגטון, הכלב של השכנה, וכותב על החקירה ספר. מן הספר עולות כמה תובנות.
התובנה הראשונה, על האדם היחיד: לכל אדם יש דרך משלו לראות את העולם, וגם מי שנראה "שונה" מסוגל לאומץ רב. הסיפור כולו מסופר מבעד לעיניו של כריסטופר, ולכן הקורא מבין את ההיגיון שלו: הסדר, הצורך באמת, הפחד ממקומות זרים. בזכות נקודת התצפית הזאת, מה שנראה מבחוץ כ"התנהגות מוזרה" מתגלה כדרך הגיונית להתמודד עם עולם מבלבל. השיא הוא המסע שלו לבדו ברכבת ללונדון: למרות הפחד מהמון, מרעש ומאנשים זרים, הוא מגיע אל אמו. התובנה היא שהשונה אינו פחות, אלא אחר.
התובנה השנייה, על היחסים במשפחה: אהבה אינה מספיקה בלי אמת. האב, אד בון, אוהב את כריסטופר ומטפל בו לבדו, אבל הוא שיקר לו שאמו מתה בבית החולים. כריסטופר מוצא בארון של אביו מכתבים מאמו, ומבין שהיא חיה בלונדון עם מר שירס. כשהאב מגלה זאת, הוא מודה גם שהוא זה שהרג את וולינגטון, אחרי ויכוח עם גברת שירס. כריסטופר, שבשבילו אמת היא עניין בסיסי, מפחד מאביו ובורח. גם האם אוהבת את כריסטופר, אבל עזבה, כי לא עמדה בקשיים. היחסים מראים שגם הורים אוהבים יכולים לפגוע, כשהם מסתירים את האמת כדי להגן, או כדי להגן על עצמם.
התובנה השלישית, על החברה: אנשים מתקשים לקבל את מי ששונה מהם, אבל יחס של הבנה יכול לשנות הרבה. לאורך הספר כריסטופר נתקל בחוסר סבלנות של זרים, ואילו המורה שלו, שבון, מבינה אותו ומלמדת אותו. ההבדל בין שני סוגי היחס מראה מה אדם שונה צריך מן החברה: סבלנות והסבר ברור.
היחסים בין כריסטופר לאביו מלמדים גם על טבע האדם: האב אינו "רע". הוא עייף, בודד, כועס על האם שעזבה, ובכל זאת מסור לבנו. המעשים הפוגעים שלו נובעים מחולשה ולא מרשעות. הספר מראה, אפוא, שאדם יכול לאהוב ולפגוע בעת ובעונה אחת.
הסיום מחזק את התובנות. אחרי שכריסטופר חוזר לסווינדון, הוא נבחן בבחינה במתמטיקה ומצליח בה. האב, שרוצה לבנות מחדש את האמון, נותן לו גור כלבים, ומציע שיעשו יחד "פרויקט" קטן כדי שכריסטופר יוכל לסמוך עליו שוב. כריסטופר מסיים את הספר בתחושה שהוא מסוגל לעשות הכול, כי פתר את התעלומה, נסע ללונדון לבדו והצליח בבחינה. התובנה העולה מן הסיום היא שאמון שנשבר אפשר לבנות מחדש, לאט, בצעדים קטנים ובכנות, ושהביטחון העצמי נבנה מתוך התמודדות.
למה זו תשובה מלאה:
תובנה על האדם: חברות קרובה כוללת גם אהבה וגם תחרות וקנאה, כמו בין לנו ללילה. תובנה על החברה: העוני והאלימות בשכונה מגבילים את הבנות: לילה, המוכשרת מכולן, נאלצת להפסיק ללמוד. הסיום: בחתונה לילה מגלה שבעלה סטפנו פעל עם מרצ'לו סולרה מאחורי גבה; הבריחה דרך הנישואים לא שחררה אותה מכוחות השכונה.
תובנה על החברה: לאישה נשואה במאה ה־19 כמעט אין הגנה מפני בעלה; סר פרסיבל והרוזן פוסקו גוזלים מלורה את כספה ואף את זהותה. תובנה על האדם: נאמנות ואומץ, של מריאן ושל וולטר, מנצחים רמאות. הסיום: זהותה של לורה מוחזרת לה, היא נישאת לוולטר, ובנם יורש את לימרידג'.