בגרות בספרות 8282 - חורף 2024
ספרות – שאלון 8282 (אקסטרניים) · חורף · 10 שאלות · 1:45 שעות
בחינת הבגרות בספרות, חורף 2024, כל 10 השאלות כמו בשאלון, והטקסטים שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
מדינת ישראל
משרד החינוך
סוג הבחינה: בגרות
מועד הבחינה: חורף תשפ"ד, 2024
מספר השאלון: 8282
ספרות עברית וכללית
הוראות
א. משך הבחינה: שעה וארבעים וחמש דקות.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שלושה פרקים.
פרק ראשון: שירה (שירים מן המחצית השנייה של המאה ה־20 בנושא "החברה הישראלית – בין שבר לאיחוי")
פרק שני : דרמה (מחזה מודרני)
פרק שלישי: ספר קריאה
הפרק הראשון במבחן (שירה) הוא חובה (60 נקודות).
מן הפרקים השני והשלישי יש לבחור בפרק אחד ולענות על השאלות לפי ההוראות בו (40 נקודות).
ג. חומר עזר מותר בשימוש: רשימת היצירות.
ד. הוראות מיוחדות:
(1) יש לרשום בראש כל תשובה את מספר הפרק ואת מספר השאלה שבחרתם להשיב עליה.
(2) אין להדגים באמצעות אותה יצירה בתשובות שונות.
(3) יש לשים לב לכתב, לכתיב, לפיסוק ולכללי הדקדוק.
(4) לנבחנים אינטרניים: חובה לצרף למחברת הבחינה את רשימת היצירות שנלמדו.
לנבחנים אקסטרניים ונבחני משנה: תימסר רשימת יצירות.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בהצלחה!
פרק ראשון – שירה
שירים מן המחצית השנייה של המאה ה־20 בנושא "החברה הישראלית – בין שבר לאיחוי"
(60 נקודות)
ענו על שתיים מן השאלות 1–6 (לכל שאלה – 30 נקודות).
שאלה 1 · נערה מן הקטמונים (חתך אורך) – מירי בן־שמחון
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
כיצד באה לידי ביטוי בשיר זה ביקורת פמיניסטית? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
מה השאלה מבקשת:
"כיצד באה לידי ביטוי" ביקורת פמיניסטית: להראות על מה הביקורת מצביעה (מעמד האישה, התפקידים שהחברה מכתיבה לה) ובאילו אמצעים היא עולה מן השיר. "הסבירו והדגימו": לפחות שתי דוגמאות עם הפניה לשורה, והסבר של כל דוגמה.
תשובה מלאה:
ביקורת פמיניסטית בוחנת כיצד החברה מעצבת את חייה של האישה ומגבילה אותם. בשיר "נַעֲרָה מִן הַקָּטָמוֹנִים (חֲתַךְ־אֹרֶךְ)" הביקורת אינה נאמרת במילים מפורשות. הדוברת מתארת את עליזה אלפנדרי בטון ענייני, כמו בדו"ח, והביקורת עולה מן הפרטים עצמם ומן הסידור שלהם.
ראשית, חלוקת התפקידים בין האישה לגבר. עליזה עסוקה בעבודות הבית: היא "מְכַבֶּסֶת אֶת בְּגָדֶיהָ", ואחר כך "תָּדִיחַ רִצְפָּה / וּתְתַקֵּן פְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל" (שורות 4–7). גם בעבודה היא בתפקיד משרת: "הִיא כַּתְבָנִית וּמַסְפִּיקָה 120 מִלִּים בְּדַקָּה" (שורה 28). לעומתה, אחיה יעקב "שֶׁהִתְקַדֵּם בַּחַיִּים", הוא "אַדְמִינִיסְטְרָטוֹר" האחראי "עַל כָּךְ וְכָךְ עוֹבְדִים / שֶׁמְּקַבְּלִים אֶת הַמַּשְׂכֹּרֶת מִיָּדוֹ וְנוֹתְנִים לוֹ כָּבוֹד" (שורות 24–27). הניגוד בין האח לאחות מראה שבאותה משפחה הגבר מתקדם ומקבל כבוד, והאישה נשארת במקומה. עליזה "אוֹהֶבֶת" את אחיה (שורה 23) ואינה רואה בכך עוול; את הפער רואה הקורא.
שנית, הגוף והמיניות של האישה נתונים לפיקוח. עליזה מכסה את החטטים ב"שִׁכְבָה עָבָה שֶׁל 'מֵיק אַפּ'" (שורה 10): עליה להיראות כפי שמצפים ממנה. היא אינה מראה פנים לאשר, "זֶה טוֹב בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּדַע שֶׁהִיא רְצִינִית / וְשֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב שֶׁהִיא תַּסְכִּים לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה" (שורות 36–37). כשהיא יוצאת לבלות, היא יוצאת עם אחיה, "וְכָל הַשְׁכוּנָה רוֹאָה שֶׁהִיא מְבַלָּה / וְהַשֵּׁם שֶׁלָּהּ נִשְׁאָר נָקִי" (שורות 40–41). השכונה היא העין השופטת, וערכה של האישה נמדד ב"שם" שלה. גם התיאור "בַּחוּרָה לְלֹא רְבָב" (שורה 42) מודד אותה בטוהר, ונשמע אירוני מול החטטים שבפתיחה.
שלישית, עתידה של האישה תלוי בגבר. בסיום הפעלים עוברים לעתיד: "יוֹם יָבוֹא וְהַמַּזָּל שֶׁלָּהּ יָבוֹא גַּם כֵּן / יָבוֹא בָּחוּר לָעִנְיָן וְהִיא תִּתְחַתֵּן" (שורות 46–47). החזרה המשולשת על "יָבוֹא" מראה שהיא איננה פועלת: היא ממתינה שהמזל והבחור יבואו אליה. ושיא חייה הוא אמהות: "וְיַעֲרִיכוּ אֶת הָאִמָּא שֶׁלָּהֶם" (שורה 49). אפילו ההערכה שהיא תזכה בה תבוא דרך הילדים.
הביקורת חריפה דווקא משום שעליזה עצמה הפנימה את הכללים. היא "אֲמוּנָה הֵיטֵב עַל מִי 'בְּסֵדֶר' מִי 'לֹא בְּסֵדֶר'" (שורה 14), כלומר היא השומרת של הסדר הזה ושופטת לפיו אחרים. המירכאות סביב "בְּסֵדֶר" מראות שאלה מילים של השכונה, והדוברת מצטטת אותן מבחוץ. כך השיר אינו לועג לעליזה, אלא מבקר את החברה המסורתית והפטריארכלית שעיצבה אישה צעירה כך שתראה בגבולות שלה את הטוב עצמו.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 2 · סלימה את דומעת – אמירה הס
לפניכם שיר בלי שם (המתחיל במילים "סָלִימָה אַתְּ דּוֹמַעַת") מאת אמירה הס. קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
בשיר זה, בתיאור ההתמודדות של האם ובִתה עם קשיי ההגירה, יש גם שותפות גורל וגם היפוך בתפקידיהן.
הסבירו את שני החלקים של קביעה זו, והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
מה השאלה מבקשת:
לקביעה שני חלקים, ויש להסביר ולהדגים כל אחד מהם: (1) שותפות הגורל של האם ובתה בהתמודדות עם קשיי ההגירה; (2) ההיפוך בתפקידיהן. לכל חלק דרושים ציטוטים עם הפניה לבית והסבר.
תשובה מלאה:
בשיר "סָלִימָה אַתְּ דּוֹמַעַת" מאת אמירה הס הבת, הדוברת, פונה אל אמה סלימה ונזכרת בחיים במעברה. שתיהן נשאו יחד את קשיי ההגירה, אבל בשיר התפקידים שבין אם לבת מתהפכים.
החלק הראשון: שותפות גורל. האם והבת חיות באותו מקום ובאותם תנאים: "זֶה הָיָה בִּצְרִיף הַפַּח" (בית 1). כבר תמונת הפתיחה מחברת ביניהן: האם "דּוֹמַעַת שָׁם עֲדַיִן לְיַד הַפְרִיזִ'ידֶר עִם בְּלוֹק הַקֶּרַח עַל / הָעֵינַיִם שֶׁלִּי" (בית 1). הדמעות הן של האם, והקרח מונח על עיני הבת; הכאב עובר מן האחת אל השנייה, כאילו יש להן גוף אחד. בסוף הבית הבת עומדת ליד אמה, "וְלַיְלָה בַּמַּעְבָּרָה חָלַף מֵעָלֵינוּ כְּמוֹ צֵל כָּבֵד". הכינוי "מֵעָלֵינוּ" בלשון רבים, והדימוי "צֵל כָּבֵד" מתאר מועקה אחת שרובצת על שתיהן. גם הבת סובלת: "מְמֻסְמֶרֶת נַפְשִׁי שֶׁלֹּא תִּפְרַח" (בית 1), ובבית 2 הזיכרון הוא של "קַקְטוּסִים מְעַקְּצִים בַּלָּשׁוֹן וּבַגּוּף". ואין מי שיציל אותן: "שׁוּם קוֹסֵם מֵאֶרֶץ עוּצוּ לִי לְאָן לָרוּץ לֹא בָּא" (בית 1). הרמיזה לקוסם מארץ עוץ, הקוסם מן האגדה שכולם מחכים לו שיושיע, מדגישה שבמעברה איש לא בא להושיע.
החלק השני: היפוך בתפקידים. בדרך כלל האם מגינה על בתה ומחבקת אותה. כאן האם מתוארת כילדה חסרת הגנה: "וְאַתְּ עוֹדֵךְ / נִצָּן מִתְהַפֵּךְ לְאִשָּׁה בְּעוּלַת אִישׁ, יַלְדָּה יְתוֹמָה מֵאָב / וְאֵין לָהּ חוֹבֵק" (בית 5). המטפורה "נִצָּן" והצירוף "יַלְדָּה יְתוֹמָה" מציגים את סלימה כמי שלא זכתה להיות ילדה ולא היה מי שיחבק אותה. מיד אחר כך הבת לוקחת על עצמה את תפקיד השומרת: "וְרַק אֲנִי נִצַּבְתִּי לָךְ מֵרָחוֹק עַל שְׂפַת הַיְאוֹר". זו רמיזה למרים, שעמדה מרחוק על שפת היאור לדעת מה ייעשה לאחיה התינוק משה (שמות ב). בשיר האם היא התינוק שבתיבה, והבת היא האחות השומרת. ההיפוך מגיע לשיאו בשורה "מְאַסֶּפֶת אוֹתָךְ אֶל תּוֹכִי גֵּרָה אֲסוּפִית" (בית 5): הבת אוספת את אמה אל תוכה, כמו שאוספים ילדה נטושה, ובכך היא החובקת שלא היה לאם.
מקור ההיפוך הוא בהבדל בין חוויות ההגירה שלהן. הבת נקלטה: "כִּי אָכַלְתִּי מִפְּרִי דַּעַת הַצַּבָּר" (בית 2), רמיזה לעץ הדעת, שבה הצבר מסמל את הארץ ואת ילידיה. היא שמספרת את הסיפור, והאם שותקת, ועיניה "יוֹקְדוֹת רֶגֶשׁ סָתוּם" (בית 6). בסיום האם עדיין נושאת את ארץ המוצא: "עוֹד בָּךְ דְּקָלִים וַעֲסִיס הַתָּמָר". השיר מראה, אפוא, שההגירה איחדה את האם והבת בסבל, אבל גם הפכה את הבת לאם של אמה.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 3 · והגירת הורי – יהודה עמיחי
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
המשורר יהודה עמיחי עלה לארץ עם הוריו מגרמניה בשנת 1936 כשהיה בן אחת עשרה. שנים רבות לאחר מכן הוא כתב את השיר "והגירת הורי". השיר פורסם בראשונה, בעיתון "הארץ", בשנת 1960.
הביאו מן השיר ארבע דוגמאות המבטאות את חוסר היכולת של המשורר להתנתק מהגירת הוריו אף שחלף מאז זמן רב.
הסבירו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
1. הפזמון החוזר "וַהֲגִירַת הוֹרַי לֹא נִרְגְּעָה בִּי" (שורות 1, 4, 18–19): השלילה "לֹא נִרְגְּעָה" חוזרת לאורך השיר כולו; ההגירה ממשיכה לפעול בתוכו.
2. "דָּמִי מַמְשִׁיךְ עֲדַיִן לְשַׁקְשֵׁק בְּדָפְנוֹתַי / גַּם אַחַר שֶׁכְּבָר הֻנַּח הַכְּלִי עַל מְקוֹמוֹ" (שורות 2–3): הגוף הוא כלי, ההגירה היא טלטול, והנוזל ממשיך לנוע אחרי שהכלי כבר הונח.
3. "עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, בָּהּ אֲנִי תָּמִיד יָתוֹם בְּלִי אֵם" (שורה 14): הוא נשאר לעד בצומת, בדרך, ולא הגיע; "תָּמִיד" מבטל את הזמן שעבר.
4. "בֵּין הַבָּתִּים, אֲשֶׁר דּוֹמִים לָאֳנִיּוֹת תָּמִיד" (שורה 21): גם הבית היציב נראה בעיניו כאונייה, כלי של מסע; ומיד: "וּכְבָר עוֹרְקַי וְגַם גִּידַי כִּסְבַךְ / שֶׁל חֲבָלִים שֶׁלֹּא אַתִּיר" (שורות 22–23): חבלי האונייה נעשו חלק מגופו; רק "מוֹתִי" יביא "סוֹף לַהֲגִירַת הוֹרַי" (שורה 24).
(אפשר גם: "עוֹד עַכְשָׁו לִבִּי, בְּקֹשִׁי יִשְׂתַּכֵּר / בְּלֶחֶם אַהֲבָתוֹ הַיּוֹמְיוֹמִית", שורות 12–13.)
מה השאלה מבקשת:
"הביאו ארבע דוגמאות" מן השיר המבטאות את חוסר היכולת להתנתק מהגירת ההורים אף שחלף זמן רב, ו"הסבירו": לכל דוגמה ציטוט עם מספר שורה והסבר כיצד היא מבטאת את ההיקשרות להגירה. הפתיח מזכיר שהשיר נכתב שנים רבות אחרי העלייה (1936 – 1960), ולכן חשוב להראות גם את ממד הזמן.
תשובה מלאה:
בשיר "וַהֲגִירַת הוֹרַי" יהודה עמיחי, שעלה עם הוריו כילד, כותב כאדם מבוגר שההגירה עדיין חיה בתוכו. ארבע דוגמאות מראות זאת:
דוגמה ראשונה: הפזמון החוזר. השיר נפתח במשפט "וַהֲגִירַת הוֹרַי לֹא נִרְגְּעָה בִּי." (שורה 1), חוזר עליו בשורה 4, ושב אליו בשורות 18–19. החזרה עצמה ממחישה את התוכן: כמו שהמשפט אינו מרפה מן השיר, ההגירה אינה מרפה מן הדובר. הפועל "נִרְגְּעָה" מתאר את ההגירה כמו גל או סערה שעדיין לא שקטו, ואות החיבור "וַ" בפתיחה יוצרת רושם של המשך לדבר שהתחיל עוד לפני השיר.
דוגמה שנייה: הגוף ככלי. "דָּמִי מַמְשִׁיךְ עֲדַיִן לְשַׁקְשֵׁק בְּדָפְנוֹתַי / גַּם אַחַר שֶׁכְּבָר הֻנַּח הַכְּלִי עַל מְקוֹמוֹ" (שורות 2–3). זו מטפורה: הדובר הוא כלי מלא נוזל, וההגירה היא הטלטול. הכלי כבר הונח על מקומו, כלומר המשפחה הגיעה והתיישבה, אבל הדם עדיין "מַמְשִׁיךְ עֲדַיִן לְשַׁקְשֵׁק". המילים "מַמְשִׁיךְ" ו"עֲדַיִן" מדגישות שהתנועה נמשכת זמן רב אחרי שהמסע נגמר.
דוגמה שלישית: יתמות על פרשת דרכים. "עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, בָּהּ אֲנִי תָּמִיד יָתוֹם בְּלִי אֵם" (שורה 14). "אֵם הַדֶּרֶךְ" הוא צירוף מקראי שפירושו פרשת דרכים: "כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים" (יחזקאל כא, כו). הדובר נשאר תקוע בצומת, בין המקום שעזבו לבין המקום שהגיעו אליו, ומשחק המילים "אֵם הַדֶּרֶךְ" / "יָתוֹם בְּלִי אֵם" מראה שבצומת הזה אין לו בית ואין לו אם. המילה "תָּמִיד" מבטלת את הזמן שעבר: זה אינו מצב של ראשית העלייה, אלא מצב קבוע.
דוגמה רביעית: הבתים כאוניות והחבלים בגוף. "בֵּין הַבָּתִּים, אֲשֶׁר דּוֹמִים לָאֳנִיּוֹת תָּמִיד" (שורה 21): הבית, סמל ההשתקעות, נראה בעיניו כאונייה, כלי של הפלגה. ומיד אחר כך: "וּכְבָר עוֹרְקַי וְגַם גִּידַי כִּסְבַךְ / שֶׁל חֲבָלִים שֶׁלֹּא אַתִּיר" (שורות 22–23). בדימוי הזה חבלי האונייה נעשים חלק מגופו, ממש כמו העורקים והגידים. "שֶׁלֹּא אַתִּיר" הוא החלטה או השלמה: הקשר לא יותר לעולם. לכן השיר מסתיים בשורה "מוֹתִי וְסוֹף לַהֲגִירַת הוֹרַי." (שורה 24): ההגירה תיגמר רק עם מותו.
ארבע הדוגמאות מראות שההגירה איננה אירוע שקרה פעם, בילדותו, אלא מצב קיומי שמלווה אותו כל חייו. הוא נולד אל הגירת הוריו, ירש אותה, ונושא אותה בגופו עד הסוף.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 4 · סיפור על הסבתא – אריה סיון
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
בשיר זה באים לידי ביטוי הן געגועים לעבר והתרפקות עליו, הן ניסיון לחבר בין הדורות, הן התייחסות ל"סיפור" שהכחשנו בנוגע לתולדות ההתיישבות בארץ.
הסבירו והדגימו כל אחד מחלקי קביעה זו.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
מה השאלה מבקשת:
לקביעה שלושה חלקים, ויש להסביר ולהדגים "כל אחד" מהם: (1) געגועים לעבר והתרפקות עליו; (2) ניסיון לחבר בין הדורות; (3) התייחסות ל"סיפור" שהכחשנו בנוגע לתולדות ההתיישבות. לכל חלק ציטוט עם הפניה לשורה (בשאלון אין מספרי שורות; השורות נספרות מתחילת השיר) והסבר.
תשובה מלאה:
השיר "סִפּוּר עַל הַסַּבְתָּא" מאת אריה סיון בנוי כתשובה של מבוגר לשאלה של ילד, נכדה של הסבתא: מה היה כאן פעם?
החלק הראשון: געגועים לעבר והתרפקות עליו. העבר מתואר כמקום טהור ויפה: "חוֹל הָיָה פֹּה פַּעַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, חוֹל בְּתוּלִי" (שורה 3). החזרה על "חוֹל" והתואר "בְּתוּלִי" מציגים אדמה שעוד לא נגעו בה. הסבתא הולכת "מִתַּחַת לַשִּׁקְמָה" (שורה 4), עץ של נוף הארץ הישן, והיא "עַלְמָה תַּמָּה" ששומעת בציוץ הציפורים "סִימְפוֹנְיוֹת מֻפְלָאוֹת / לִכְבוֹד הַשַּׁחַר הַבּוֹקֵעַ מֵחָדָשׁ" (שורות 8–10). השחר הבוקע מחדש הוא סמל של התחלה חדשה, של ראשית ההתיישבות. מול העבר הזה עומד ההווה: "הַכְּבִישׁ וְהַבָּתִּים וְאִילָנוֹת הַסְּרָק" (שורה 2). עצי סרק אינם נותנים פרי, בניגוד לשקמה. הניגוד בין החול הבתולי לכביש מבטא געגוע למה שאבד.
החלק השני: ניסיון לחבר בין הדורות. השיר כולו הוא פנייה בגוף שני אל צעיר: "אַתָּה רוֹצֶה לָדַעַת מֶה הָיָה פֹּה פַּעַם" (שורה 1), "וְסָבָתְךָ הָיְתָה הוֹלֶכֶת פֹּה" (שורה 4). הכינוי "סָבָתְךָ" קושר את הנכד אל הסבתא ואל המקום: הוא חי במקום שבו היא הלכה. החזרה על "בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (שורות 1, 3, 12) מדגישה שהדורות חולקים אותו מקום, אף שפניו השתנו. גם שם השיר, "סִפּוּר עַל הַסַּבְתָּא", מציג את השיר כסיפור משפחתי שעובר מדור לדור, כמו סיפור שמספרים לילדים.
החלק השלישי: ה"סיפור" שהכחשנו. מתחת לתמונה הרומנטית מסתתרת אלימות. הציפורים "תּוֹקְעוֹת מַקּוֹרֵיהֶן בַּפְּרִי הַלֹּא מוּגָן" ומצייצות "אֶת צִיּוּצֵי הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה מִכֹּל — / הַמִּלְחָמָה עַל שֶׁטַח הַמִּחְיָה" (שורות 5–7). מה שהסבתא שמעה כסימפוניה הוא בעצם קרב על מזון ועל מקום. הצירוף "שֶׁטַח הַמִּחְיָה" שייך ללשון המאבק על קרקע, ולכן התמונה מן הטבע רומזת גם למאבק על האדמה בארץ. כך מתערער גם "חוֹל בְּתוּלִי" (שורה 3): אדמה שאיש לא נגע בה היא חלק מן הסיפור שסיפרנו לעצמנו, אבל כבר אז נלחמו על המקום הזה. הסבתא לא שמעה זאת: היא "חָשְׁבָה לְפִי תֻּמָּהּ" (שורה 8). משחק המילים "עַלְמָה תַּמָּה" / "לְפִי תֻּמָּהּ" הופך את התום לאי־ידיעה, ואולי לבחירה שלא לדעת. המילים "וְזֶה הֵבִיא אוֹתָהּ לְהִתְיַשֵּׁב פֹּה" (שורה 12) מראות שהאשליה היא שהביאה להתיישבות. והסיום, "וְאֶת הַשְּׁאָר אַתָּה יוֹדֵעַ, בְּוַדַּאי" (שורה 13), משמיט את המשך הסיפור. הקו המפריד שלפניו והמילה "בְּוַדַּאי" יוצרים אירוניה: את "השאר", את המאבק ואת מחירו, כולם כביכול יודעים, אבל אף אחד אינו מספר. זה ה"סיפור" שהוכחש.
כך השיר מתרפק על העבר, מוסר אותו לדור הבא, ובאותה עת מגלה את מה שהסיפור המשפחתי היפה מסתיר.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 5 · נעילה – פרץ דרור בנאי
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
מהי המסקנה של המשורר בארבע השורות המסיימות את השיר, וכיצד מסקנה זו מתקשרת לרגשותיו בשיר כולו?
הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) מהי המסקנה של המשורר בארבע השורות האחרונות; (2) כיצד היא מתקשרת לרגשות שלו בשיר כולו. "הסבירו והדגימו": ציטוטים מן הסיום ומשאר השיר, עם הפניה לשורה (השורות נספרות מתחילת השיר) והסבר.
תשובה מלאה:
בשיר "נְעִילָה" מאת פרץ דרור בנאי הדובר, מהגר שחי שנים בעיר, מצהיר שהשתלב בה. ארבע השורות המסיימות את השיר מנסחות את המסקנה שלו:
"כָּכָה זֶה בַּחַיִּים אִם מִתְגַּבְּרִים / וְדוֹחִים אֶת הֶבֶל הַסַּכָּנָה / הַיָּמִים בָּאִים כְּמוֹ מַתָּנָה / וְהָאָדָם סוֹפוֹ לְהִתְפַּיֵּס עִם קִיּוּמוֹ" (שורות 14–17).
המסקנה היא שמי שמתגבר על הפחד, ורואה בסכנה "הֶבֶל", דבר חסר ממשות, זוכה בחיים שבהם "הַיָּמִים בָּאִים כְּמוֹ מַתָּנָה" (דימוי של חסד), וסופו של כל אדם הוא להשלים עם קיומו. הניסוח הוא של חוק כללי: "כָּכָה זֶה בַּחַיִּים", לשון הווה, גוף שלישי, "הָאָדָם" ולא "אני". הדובר הופך את הניסיון האישי לפתגם. גם שם השיר תורם לכך: "נעילה" היא התפילה החותמת את יום הכיפורים, והשורה האחרונה, "וְהָאָדָם סוֹפוֹ", מזכירה את לשון תפילת הימים הנוראים, "אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר". המסקנה סוגרת את השיר כמו שהנעילה סוגרת את היום: חשבון נפש שמסתיים בהשלמה.
המסקנה מתקשרת לרגשות בשיר כולו בשתי דרכים. ראשית, היא ממשיכה את רגש ההשתייכות שהדובר מצהיר עליו. פעמיים הוא פותח בתביעה "תִּרְאֶה אוֹתִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי" (שורות 1, 5), ומיד: "לֹא עוֹד זָר בְּעִירִי" (שורה 2). הוא מבסס את שייכותו על ותק: "כִּי לִוִּיתִי אֶת צְמִיחַת הַבָּתִּים הָאֵלֶּה / עֵד הָיִיתִי לִמְתִיחַת כְּבִישִׁים חֲדָשִׁים" (שורות 3–4), ומונה סימנים של קבלה: "אֲנָשִׁים מְבָרְכִים אוֹתִי בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹב" (שורה 8). המסקנה היא סיכום של הדרך הזאת: הוא "התגבר", ולכן הימים "מתנה".
שנית, המסקנה חושפת גם את הרגשות הקשים שמתחת להצהרות. הצורך לומר "תִּרְאֶה אוֹתִי" פעמיים מראה שיש מי שמפקפק בו, ואולי הדובר עצמו. המילים "לֹא עוֹד זָר" ו"וְקִיּוּמִי פֹּה שׁוּב אֵינֶנּוּ מֻתְנֶה" (שורה 7) מגלות שפעם היה זר וקיומו היה מותנה. "כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מֵעֲבָרִי" (שורה 6) מציג את העבר כהתמכרות שנגמלים ממנה בקושי. גם השמחה מצומצמת: "יֵשׁ לִי יְדִידִים מְעַט", ואם מישהו "יִתְרַגֵּז אוֹ יֻטְרַד / אָז לֹא נוֹרָא" (שורות 9–12). ובשפה הוא מדבר "כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּהּ" (שורה 13): "כְּאִלּוּ" מזכיר שלא נולד בה. לכן המילה החשובה במסקנה היא "לְהִתְפַּיֵּס": מתפייסים אחרי ריב. ההשלמה עם הקיום באה אחרי מאבק, והיא השלמה מפוכחת יותר משמחה. "הֶבֶל הַסַּכָּנָה" מזכיר את "הֲבֵל הֲבָלִים" של קהלת, ונותן למסקנה נימה של חוכמה עייפה.
המסקנה, אפוא, מסכמת את הרגש של השיר: השתלבות אמיתית שהושגה במאמץ, והשלמה שיש בה גם ויתור.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 6 · תיקון הריחות – ארז ביטון
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
מהי התרומה של השימוש החוזר במילים מן השורש ל־מ־ד לבניית משמעות השיר? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
מה השאלה מבקשת:
לזהות את המילים מן השורש ל־מ־ד, ולהסביר מה תורמת החזרה עליהן למשמעות השיר. "הסבירו והדגימו": לצטט כמה מן ההופעות (בשאלון אין מספרי שורות; השורות נספרות מתחילת השיר), ולהסביר מה החזרה מלמדת על הדובר.
תשובה מלאה:
בשיר "תִּקּוּן הָרֵיחוֹת" מאת ארז ביטון הדובר מתאר את המעבר שלו מילדות בלוד, בעולם של "טַעַם עָרָק וְרֵיחַ זְעַפְרָן צוֹרֵב" (שורה 2) ו"קָפֶה מַרְקוֹ", אל עולם חדש ומעודן. מילים מן השורש ל־מ־ד חוזרות בו ארבע פעמים, והחזרה הזאת היא מפתח להבנתו.
ראשית, החזרה מראה שהעולם החדש נרכש בלמידה, ואיננו טבעי לו. בבית הראשון: "אֲנִי לוֹמֵד לֶאֱכֹל גְּלִידָה מִבְּדֹלַח" (שורה 8) ו"אֲנִי לוֹמֵד לִפְתֹּחַ דְּלָתוֹת / בְּתֵבוֹת נְגִינָה עַתִּיקוֹת" (שורות 11–12). את טעם העראק ואת ריח הזעפרן הילד ידע בלי ללמוד; הם חלק ממנו. את הגלידה בכלי בדולח ואת תיבות הנגינה העתיקות הוא צריך ללמוד, כמו שלומדים שפה זרה. השילוב של "לוֹמֵד" עם פעולות פשוטות כמו לאכול ולפתוח דלת יוצר אירוניה: אדם מבוגר לומד מחדש לאכול. כלומר, ההשתלבות דורשת לבנות מחדש אפילו את החושים.
שנית, החזרה מראה תהליך של איבוד שליטה. בבית הראשון הדובר הוא הנושא הפעיל: "אֲנִי לוֹמֵד". בבית השני הוא כבר המושא: "נָשִׁים בְּטַעַם תּוּת־שָׂדֶה / מְלַמְּדוֹת אוֹתִי לְהָרִיחַ כְּרִיכוֹת שֶׁל שֶׁקְסְפִּיר / מִן הַמֵּאָה הַשְּׁבַע עֶשְׂרֵה / מְלַמְּדוֹת אוֹתִי לְשַׂחֵק בְּחָתוּל סִיָּמִי / בְּתוֹךְ סָלוֹן יָרֹק" (שורות 14–18). החזרה על "מְלַמְּדוֹת אוֹתִי" בראש שתי שורות (אנפורה) מדגישה שאחרים מחנכים אותו. גם הנשים מתוארות דרך טעם, "תּוּת־שָׂדֶה", טעם אירופי מתוק, בניגוד לעראק ולזעפרן הצורב.
שלישית, תוכן הלמידה חושף את משמעות השם "תִּקּוּן הָרֵיחוֹת". הוא לומד "לְהָרִיחַ" כריכות של שייקספיר, כלומר להריח את הספרים ולא לקרוא בהם. הוא שומע קולות ציפורים מ"אוֹטוֹ", ולא מציפורים. העולם החדש מלאכותי וחיצוני, עולם של חפצים יקרים. החושים של הילדות "מתוקנים", מוחלפים בחושים "נכונים" יותר. השם נשמע כמו פעולה של תיקון והחלפה, והחזרה על הלמידה מראה כמה זמן ומאמץ דורש התיקון הזה.
לבסוף, החזרה יוצרת מתח עם פתיחת השיר. השיר נפתח בפנייה אל הטעם והריח: "מָה אַתֶּם רוֹצִים מִמֶּנִּי" (שורה 1). אם הריחות עדיין רודפים אותו, הלמידה לא הצליחה למחוק אותם. ההכרזה "אֲנִי כְּבָר לֹא אוֹתוֹ הַיֶּלֶד" (שורה 3) נשמעת כמו ניסיון לשכנע. ובסוף, "חֲבֵרִים." עומדת לבדה בשורה האחרונה: הפנייה אל החברים נשמעת אירונית ובודדה.
כך החזרה על השורש ל־מ־ד הופכת את ההשתלבות לתהליך חינוכי מתמשך, שבו הדובר רוכש תרבות חדשה, אבל גם מאבד את טבעיותו ואת חושי הילדות שלו.
למה זו תשובה מלאה:
פרק שני – דרמה (40 נקודות)
ההוראות לפרק זה
אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 7–8.
מחזה מודרני
שימו לב: על השאלות 7–8 אפשר לענות רק על פי אחד מן המחזות ברשימה שלפניכם.
מי מפחד מווירג'יניה וולף / אדוארד אלבי; משרתם של שני אדונים / קרלו גולדוני; מקווה / הדר גלרון;
שבעה / שמואל הספרי; חשיבותה של רצינות / אוסקר ויילד; מסיבת יום הולדת / הרולד פינטר
שאלה 7 · מחזה מודרני – מערכת יחסים
דמויות במחזה עשויות להרגיש זו כלפי זו אמפתיה, חמלה ורצון לעזור או לנהוג בצביעות ובחנופה, בעוינות ובהתעלמות ואף ברשעות.
מה מאפיין את היחסים בין דמויות במחזה שלמדתם? הסבירו והדגימו את דבריכם על פי שתיים ממערכות היחסים במחזה.
בתשובתכם כתבו גם אם המאפיינים של כל אחת ממערכות היחסים משתנים לאורך המחזה או אינם משתנים.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
מה השאלה מבקשת:
(1) לאפיין את היחסים בין דמויות במחזה (על פי שתי מערכות יחסים), ולהסביר ולהדגים; (2) לכתוב לגבי כל אחת מהן אם המאפיינים משתנים לאורך המחזה או אינם משתנים. פתיח השאלה מציע מאפיינים (אמפתיה, חמלה, צביעות, חנופה, עוינות, התעלמות, רשעות), ומהם אפשר לבחור.
תשובה מלאה:
במחזה "חשיבותה של רצינות" מאת אוסקר ויילד, קומדיה על החברה הגבוהה בלונדון, היחסים בין הדמויות מאופיינים בנימוס חיצוני שמסתיר צביעות, שקר ויריבות. אדגים זאת בשתי מערכות יחסים: בין ג'ק לאלג'רנון, ובין גוונדולן לססילי.
מערכת היחסים הראשונה: ג'ק ואלג'רנון. שני הרווקים הם ידידים, אבל ידידותם בנויה על הסתרה. ג'ק חי חיים כפולים: בכפר הוא ג'ק, האפוטרופוס הרציני של ססילי, ובעיר הוא קורא לעצמו "ארנסט", וכאילו יש לו אח פרוע בשם זה. גם אלג'רנון משקר: הוא המציא חבר חולה, בנברי, כדי שיהיה לו תירוץ להתחמק מחובות חברתיות. כבר במערכה הראשונה הוא חושף את סודו של ג'ק בעזרת נרתיק הסיגריות שעליו הקדשה מ"ססילי הקטנה", וגם מגלה לו את "הבנבריות" שלו. היחסים ביניהם מלאים קנטור ותחרות: אלג'רנון לועג לרצונו של ג'ק להינשא לבת דודתו גוונדולן, וג'ק מסרב לגלות לו היכן הוא גר. במערכה השנייה אלג'רנון מגיע לכפר כשהוא מתחזה ל"ארנסט", האח הבדוי של ג'ק, ומחזר אחר ססילי, חניכתו של ג'ק. זו צביעות כפולה: שני חברים שמשקרים לכל העולם וגם זה לזה. האם היחסים משתנים? בסיום מתגלה שג'ק הוא אחיו הבכור של אלג'רנון. מעמדם משתנה, אבל אופי היחסים כמעט אינו משתנה. גם אחרי גילוי האמת הם ממשיכים להתנצח. זה חלק מן ההומור: אפילו קשר דם אינו משנה את הטבע הקליל והאנוכי שלהם.
מערכת היחסים השנייה: גוונדולן וססילי. כאן היחסים משתנים לאורך המחזה. כשהן נפגשות בגן, הן מתלהבות זו מזו ומציעות לקרוא זו לזו בשמות פרטיים, כמו חברות. אבל כשמתברר שכל אחת מהן בטוחה שהיא מאורסת ל"ארנסט וורת'ינג", החיבה הופכת לעוינות. בסצנת התה הן ממשיכות לדבר בנימוס מושלם, אבל נלחמות בכוונה: ססילי שמה סוכר בתה של גוונדולן, שביקשה תה בלי סוכר, ונותנת לה עוגה כשביקשה לחם וחמאה. הצביעות כאן שקופה: הנימוס הוא נשק. וברגע שהגברים נכנסים ומתגלה שאין "ארנסט" לאף אחת מהן, היחסים משתנים שוב: הן מתחבקות, קוראות זו לזו "אחות", ופונות יחד נגד הגברים ששיקרו להן. הברית ביניהן חזקה מן היריבות, ובסוף כל זוג מתפייס.
יש במחזה גם יחסים של חנופה ואינטרס. ליידי ברקנל דוחה את ג'ק כמחזר, כי נמצא כתינוק בתיק יד בתחנת רכבת ואין לו מוצא ידוע. היחס שלה אל ססילי משתנה מן הקצה אל הקצה כשהיא שומעת על הונה הגדול, ובסוף גם אל ג'ק, כשמתגלה שהוא בן אחותה. כלומר, היחס אל אדם תלוי במעמדו ובכספו, לא באופיו. גם זה ביטוי לצביעות שהמחזה לועג לה.
מאפייני היחסים האלה בונים את משמעות המחזה. ויילד מציג חברה שבה הצורה חשובה מן התוכן: אנשים מנומסים, אבל לא כנים. השם "ארנסט", שנשמע כמו "רציני", הוא עצמו שקר, וזה עיקר האירוניה: בחברה שמתיימרת להיות רצינית, היחסים בנויים על העמדת פנים.
למה זו תשובה מלאה:
ג'ורג' ומרתה: עוינות והשפלה לעיני האורחים, ובכל זאת תלות וסוד משותף, הבן הבדוי. בסוף הלילה, כשג'ורג' מודיע על מות הבן, היחסים משתנים: המשחקים נגמרים, ויש רגע של קרבה ופחד משותף. ניק והאני: נימוס חיצוני שמסתיר נישואים שנשענו על היריון מדומה ועל הכסף של אביה; היחסים נחשפים, אבל אינם משתנים באמת.
ביאטריצ'ה ופלורינדו: אהבה ונאמנות; היא מתחפשת לאחיה המת כדי למצוא את פלורינדו, ובמשך רוב המחזה הם מחפשים זה את זה; היחסים אינם משתנים, רק מתעכבים בגלל הבלבול. קלאריצ'ה וסילביו: אהבה שהופכת לחשד ולכעס כש'פדריגו' מופיע ותובע את קלאריצ'ה; אחרי גילוי האמת הם מתפייסים. כך מתבררת התרומה: אהבה אמיתית שורדת את הבלבול.
שאלה 8 · מחזה מודרני – מצוקה והתמודדות
מה מסכן את אושרן של הדמויות במחזה שלמדתם, וכיצד הן מתמודדות עם הסיכון הזה?
הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) מה מסכן את אושרן של הדמויות; (2) כיצד הן מתמודדות עם הסיכון. "הסבירו והדגימו": דמויות ומצבים מן העלילה, עם הסבר של כל דוגמה, ורצוי גם מה זה מלמד על המחזה.
תשובה מלאה:
במחזה "משרתם של שני אדונים" מאת קרלו גולדוני, קומדיה המתרחשת בוונציה, האושר של הדמויות, ובעיקר של שני זוגות אוהבים, נמצא בסכנה כל הזמן. מה שמסכן אותו הוא בלבול זהויות, הסתרה ושקרים, ובראשם התחבולות של המשרת טרופלדינו.
הסכנה הראשונה נובעת מן ההתחפשות של ביאטריצ'ה. פלורינדו, אהובה, הרג בדו־קרב את אחיה פדריגו ונמלט לוונציה. ביאטריצ'ה מגיעה לוונציה מחופשת לאחיה המת, כדי למצוא את פלורינדו. כך היא מתמודדת עם הסכנה שתאבד אותו: היא אינה מחכה, אלא פועלת באומץ, ולוקחת על עצמה זהות של גבר. זו התמודדות נועזת, אבל היא עצמה יוצרת סיכון חדש.
כי ההתחפשות מסכנת את אושרם של קלאריצ'ה וסילביו. פנטלונה, אביה של קלאריצ'ה, הבטיח אותה בעבר לפדריגו, וכשחשב שפדריגו מת אירס אותה לסילביו. כש"פדריגו" מופיע, האירוסין החדשים בסכנה. כל זוג מתמודד אחרת: סילביו מגיב בכעס ובקנאה, ומאשים את קלאריצ'ה, וקלאריצ'ה, שיודעת את הסוד אך הבטיחה לשמור עליו, נשארת נאמנה לסילביו אף שאינו מאמין לה. ההתמודדות שלה היא נאמנות ושתיקה, והיא משלמת עליה במריבה עם אהובה.
הסכנה השלישית, והמצחיקה ביותר, היא טרופלדינו. כדי להשביע את רעבונו הוא נעשה משרת של שני אדונים בבת אחת, ביאטריצ'ה המחופשת ופלורינדו, מבלי שאיש מהם יודע. הוא מתמודד עם הסיכון שיתגלה באלתורים: פותח מכתב ומדביק אותו מחדש, ומגיש ארוחה לשני אדוניו באותו זמן, בשני חדרים, תוך שהוא טועם בעצמו מן המנות. אבל הפתרונות שלו יוצרים סכנה גדולה יותר לאושרם של האוהבים. כשחפצים של שני האדונים מתבלבלים, הוא משקר ואומר שהם היו של אדון קודם שמת. בגלל השקר הזה ביאטריצ'ה חושבת שפלורינדו מת, ופלורינדו חושב שביאטריצ'ה מתה, ושניהם שוקעים בייאוש. השקר הקטן של המשרת מעמיד בסכנה את האהבה הגדולה של האדונים.
חלק מן ההנאה בקומדיה נובע מכך שהצופים יודעים את האמת, והדמויות אינן יודעות. זו אירוניה דרמטית: הקהל יודע ש"פדריגו" הוא ביאטריצ'ה ושטרופלדינו משרת שניים, ולכן הסכנה לאושרן של הדמויות מצחיקה ולא מפחידה. הצופים רואים כיצד כל ניסיון של טרופלדינו לפתור בעיה יוצר בעיה חדשה, וממתינים לרגע שבו הכול יתגלה.
בסוף ההתמודדות מצליחה, משום שהאמת מתגלה. האוהבים נפגשים, ביאטריצ'ה חוזרת להיות אישה, קלאריצ'ה וסילביו מתפייסים, ופנטלונה מסכים לנישואיהם. טרופלדינו מתוודה על כך שהיה משרתם של שניים, וזוכה בסמרלדינה, משרתת בבית פנטלונה, שבה התאהב.
המחזה מראה, אפוא, שהאושר מסוכן כשאנשים מסתירים את זהותם ומשקרים, גם כשהשקר תמים. ההתמודדות כוללת אומץ ויוזמה (ביאטריצ'ה), נאמנות (קלאריצ'ה) ותושייה (טרופלדינו), אבל רק חשיפת האמת מחזירה את הסדר. כך הקומדיה מסתיימת בנישואים, כפי שמצופה מקומדיה.
למה זו תשובה מלאה:
אושרם של ג'ורג' ומרתה מסוכן בגלל האשליה שבנו, הבן שאינו קיים, ובגלל האכזבה וההשפלות ההדדיות; אושרם של ניק והאני מסוכן בגלל השקרים שעליהם נבנו נישואיהם. הם מתמודדים במשחקים אכזריים, בשתייה ובהכחשה. בסוף ג'ורג' 'הורג' את הבן, ומרתה מודה שהיא מפחדת: ההתמודדות האמיתית היא ויתור על האשליה.
אושרם של ג'ק וגוונדולן מסוכן כי ליידי ברקנל אינה מסכימה לנישואים עם מי שנמצא בתיק יד בתחנת רכבת, ואושרם של שני הזוגות מסוכן כי שתי הנשים רוצות רק 'ארנסט'. הגברים מתמודדים בשקר ובתוכנית להיטבל מחדש בשם ארנסט; בסוף מתגלה מוצאו של ג'ק, ושמו האמיתי הוא ארנסט, כך שהשקר הופך לאמת.
פרק שלישי – ספר קריאה (40 נקודות)
ההוראות לפרק זה
אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 9–10.
שימו לב: על השאלות 9–10 אפשר לענות רק על פי אחד מן הספרים ברשימה שלפניכם.
מישהו לרוץ אתו / דויד גרוסמן; המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה / מארק האדון; החברה הגאונה / אלנה פרנטה;
האישה בלבן / וילקי קולינס; סמטת השקדיות בעומריג'אן / דורית רביניאן
שאלה 9 · דמויות משנה
לדמויות המשנה ביצירה יכולים להיות תפקידים שונים, כמו הארת הדמות המרכזית ביצירה וקידום העלילה.
תארו שתי דמויות משנה בספר שקראתם, והסבירו את התפקיד של כל אחת מהן.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
מה השאלה מבקשת:
"תארו" שתי דמויות משנה בספר, ו"הסבירו את התפקיד של כל אחת מהן". הפתיח מציע תפקידים אפשריים: הארת הדמות המרכזית וקידום העלילה. התשובה צריכה תיאור של כל דמות והסבר של תפקידה, עם דוגמאות מן העלילה.
תשובה מלאה:
בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת מארק האדון, המספר הוא כריסטופר בון, נער בן חמש־עשרה מסווינדון שיש לו קושי להבין רגשות של אנשים, והוא מחונן במתמטיקה. הוא מחליט לחקור מי הרג את וולינגטון, הכלב של השכנה גברת שירס, וכותב על החקירה ספר. שתי דמויות משנה ממלאות בעלילה תפקידים שונים: שבון, המורה שלו, וגברת אלכסנדר, השכנה.
שבון היא המורה של כריסטופר בבית הספר. היא סבלנית, מבינה אותו ויודעת לדבר איתו בדרך שמתאימה לו. כריסטופר מזכיר לאורך הספר דברים שלמד ממנה: איך להבין אנשים, איך להתנהג במצבים קשים, ואיך לכתוב. היא מלווה את כתיבת הספר וקוראת את מה שכתב. תפקידה הראשון הוא להאיר את הדמות המרכזית. דרך היחסים עם שבון אנחנו מבינים מה כריסטופר צריך, הסבר ברור, כנות וסבלנות, ומה הוא מסוגל לעשות כשמישהו מאמין בו. היא גם ניגוד לאנשים שמתייחסים אליו בחוסר סבלנות: לידה הוא אינו "מוזר" אלא נער שחושב אחרת. תפקידה השני קשור למבנה הספר: מכיוון שהספר נכתב, כביכול, כעבודה לבית הספר, העצות שלה מסבירות לקורא את דרך הכתיבה של כריסטופר. כך היא מחברת בין הקורא לבין עולמו של המספר.
גברת אלכסנדר היא שכנה זקנה שגרה ברחוב. במהלך החקירה כריסטופר עובר מבית לבית ושואל שאלות, אף שאינו נוהג לדבר עם אנשים שאינו מכיר. גברת אלכסנדר אדיבה כלפיו, ובשיחה ביניהם היא מספרת לו, בזהירות, שלאמו היה רומן עם מר שירס, בעלה של גברת שירס. תפקידה העיקרי הוא לקדם את העלילה. עד אותו רגע כריסטופר מאמין שאמו מתה ושהחקירה עוסקת רק בכלב. הגילוי שלה פותח את הסוד המשפחתי: כריסטופר מבין שמאחורי החקירה על הכלב מסתתר סיפור על משפחתו, וזה מוביל, בהמשך, אל המכתבים של אמו שאביו הסתיר, ואל הגילוי שאמו חיה. גברת אלכסנדר היא, אפוא, הדמות שמעבירה את העלילה מחקירה בלשית על כלב אל משבר משפחתי. היא גם מאירה את כריסטופר בדרך עקיפה: האמת עוברת אליו דווקא מזרה, ולא מאביו, וזה מבליט עד כמה הסובבים אותו הסתירו ממנו דברים.
לתפקידן של דמויות המשנה יש חשיבות מיוחדת בגלל נקודת התצפית של הספר. כריסטופר מספר בגוף ראשון, אבל הוא אינו מבין רמזים, הבעות פנים ורגשות. לכן הקורא מבין לעתים יותר ממנו: מן ההיסוס של גברת אלכסנדר ומן הזהירות שבדבריה הקורא מבין עד כמה הסוד כואב, עוד לפני שכריסטופר מבין זאת. דמויות המשנה הן, אפוא, גם הדרך של הקורא לראות את מה שהמספר אינו רואה.
שתי הדמויות משלימות זו את זו. שבון מאירה את עולמו הפנימי של כריסטופר ואת יכולותיו, וגברת אלכסנדר מקדמת את העלילה וחושפת את הסוד. יחד הן מראות שתי דרכים של אנשים להתייחס לנער שונה: הבנה וסבלנות, וזהירות שיש בה גם כנות.
למה זו תשובה מלאה:
פסקה (Pesca), חברו האיטלקי של וולטר הרטרייט, מקדם את העלילה פעמיים: בתחילה הוא משיג לוולטר את משרת מורה הציור בלימרידג', ובסוף, דרכו מתגלה שהרוזן פוסקו בגד באגודה סודית שפסקה חבר בה, וכך יש לוולטר כוח נגד פוסקו. מר פרדריק פרלי, הדוד החולני, מאיר את הדמויות דרך ניגוד: אנוכיותו ואדישותו מותירות את לורה בלי הגנה מול סר פרסיבל ופוסקו.
ריננו (Rino), אחיה של לילה, עובד איתה על הנעליים בסדנה של אביהם; סטפנו קונה את הנעליים ומשקיע בעסק, וכך הנעליים מקדמות את העלילה עד החתונה ועד סיומה. ניקו (Nino) סראטורה מאיר את לנו: דרכו נחשפים השאיפה שלה ללמוד ולהתקבל, והקנאה שלה בלילה.
שאלה 10 · הרהורים ומחשבות
ציינו הרהורים ומחשבות שעלו בכם בעקבות קריאת הספר, והסבירו מה בספר הביא אתכם להרהורים ולמחשבות אלה.
הדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
מה השאלה מבקשת:
"ציינו" הרהורים ומחשבות שעלו בעקבות הקריאה, "הסבירו" מה בספר הביא אליהם, ו"הדגימו". זו שאלה אישית, אבל התשובה צריכה להישען על הספר: לכל הרהור יש לקשור אירוע, דמות או מצב מן הספר שעורר אותו. רצוי להציג שניים או שלושה הרהורים שונים.
תשובה מלאה:
"החברה הגאונה" מאת אלנה פרנטה מספר על ילדותן ונעוריהן של לנו (אלנה גרקו), המספרת, ושל חברתה לילה צ'רולו, בשכונה ענייה בנאפולי אחרי מלחמת העולם השנייה. הקריאה עוררה בי שלושה הרהורים.
ההרהור הראשון: האם חברות יכולה להתקיים בלי תחרות? הקשר בין לנו ללילה הוא מרכז הספר, והוא מורכב מאוד. כבר כילדות לילה זורקת את בובתה של לנו למרתף החשוך, ולנו, בתגובה, זורקת את בובתה של לילה. אחר כך הן עולות יחד אל דירתו של דון אקילה, האיש שכל השכונה פוחדת ממנו, כדי לדרוש את הבובות. כלומר, כבר ברגע הראשון יש ביניהן גם התגרות וגם אומץ משותף. לאורך הספר לנו מודדת את עצמה ביחס ללילה: כשלילה מצליחה היא מתאמצת יותר, וכשהיא מצליחה בעצמה, היא תוהה מה לילה הייתה משיגה במקומה. מה שהביא אותי להרהור הוא הכנות של המספרת, שמודה בקנאה שלה. חשבתי על כך שגם בחברויות קרובות בחיים יש לפעמים השוואה ותחרות, ושאולי הן לא סותרות את האהבה, אלא חלק ממנה.
ההרהור השני: כמה ההשכלה תלויה בגורל ובמשפחה, ולא רק בכישרון. לילה היא הילדה המבריקה ביותר בכיתה; היא למדה לקרוא כמעט לבדה. אבל הוריה מחליטים שלא תמשיך ללמוד אחרי בית הספר היסודי, ואילו לנו ממשיכה לחטיבה ולתיכון. לנו מצליחה בלימודים, אבל היא מרגישה שהכישרון האמיתי היה של לילה. לילה ממשיכה ללמוד בעצמה, ומשתמשת בתבונתה בדרך אחרת, למשל בעיצוב נעליים עם אחיה בסדנת הסנדלרות של אביה. מה שהביא אותי להרהור הוא העוול שבדבר: ילדה גאונה נשארת בשכונה, בגלל עוני ובגלל ההחלטה של ההורים. חשבתי על כך שבכל חברה יש ילדים כאלה, ושהחינוך הוא לא רק עניין של יכולת, אלא גם של הזדמנות.
ההרהור השלישי: האם אפשר להימלט מן המקום שבו גדלים? השכונה בספר אלימה: דון אקילה מפחיד את כולם, והאחים סולרה, בני המשפחה העשירה בשכונה, מטרידים את הבנות. כדי להשתחרר מחיזוריו של מרצ'לו סולרה ומן העוני, לילה מתחתנת בגיל שש־עשרה עם סטפנו קרצ'י, בעל המכולת. נראה כאילו מצאה מוצא. אבל בסיום הספר, בחתונה עצמה, לילה מגלה שסטפנו פעל עם מרצ'לו מאחורי גבה. מה שהביא אותי להרהור הוא הסיום הזה: הרגע המאושר ביותר הופך לרגע של אכזבה. חשבתי על כך שהבריחה של לילה לא הוציאה אותה מן השכונה, אלא רק העבירה אותה לתוך כוחות הכסף והגברים של אותה שכונה.
נוסף על כך, המבנה של הספר עורר בי מחשבה: לנו כותבת את הסיפור כאישה מבוגרת, אחרי שלילה נעלמה, ולכן כל הסיפור הוא ניסיון להבין את החברה שלה ואת עצמה. חשבתי על כך שלפעמים רק כתיבה, ממרחק של שנים, מאפשרת להבין קשר שהיה קרוב מדי.
שלושת ההרהורים מתחברים: הספר מראה שתי בנות מוכשרות שמנסות למצוא את דרכן בעולם עני ואלים, ושהחברות ביניהן היא גם מקור הכוח וגם מקור הכאב שלהן.
למה זו תשובה מלאה:
הרהור על השונות: הקריאה מבעד לעיניו של כריסטופר גורמת לקורא להבין עולם שנראה מבחוץ 'מוזר'. הרהור על אמת ושקר: האב, שאוהב את כריסטופר, משקר לו שאמו מתה ומסתיר את מכתביה; כשכריסטופר מגלה זאת הוא מאבד בו אמון. הרהור על אומץ: הנסיעה לבדו ברכבת ללונדון, למרות הפחד מהמון ומרעש.
הרהור על אומץ ועל הקרבה: תמר, בת 16, מגלחת את ראשה ושרה ברחובות ירושלים כדי למצוא את אחיה שי ולהציל אותו מן הסמים. הרהור על עזרה של זרים: אסף, שעובד בעירייה בחופשת הקיץ, רץ אחרי הכלבה דינקה ברחבי העיר כדי למצוא את בעליה, ופוגש אנשים שעוזרים לו, ביניהם תאודורה, הנזירה שלא יצאה ממקומה שנים רבות.