בגרות בספרות 8282 - קיץ 2025
ספרות – שאלון 8282 (אקסטרניים) · קיץ · 10 שאלות · 1:30 שעות
בחינת הבגרות בספרות, קיץ 2025, כל 10 השאלות כמו בשאלון, והטקסטים שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
מדינת ישראל
משרד החינוך
סוג הבחינה: בגרות
מועד הבחינה: קיץ תשפ"ה, 2025
מספר השאלון: 8282
ספרות עברית וכללית
הוראות
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שלושה פרקים.
פרק ראשון: שירה (שירים מן המחצית השנייה של המאה ה־20 בנושא "החברה הישראלית – בין שבר לאיחוי")
פרק שני: דרמה (מחזה מודרני)
פרק שלישי: ספר קריאה
הפרק הראשון (שירה) הוא חובה (60 נקודות).
מן הפרקים השני והשלישי יש לבחור בפרק אחד ולענות בו על שאלות לפי ההוראות (40 נקודות).
ג. חומר עזר מותר בשימוש: רשימת היצירות.
ד. הוראות מיוחדות:
(1) יש לרשום בראש כל תשובה את מספר הפרק ואת מספר השאלה שבחרתם להשיב עליה.
(2) אין להדגים באמצעות אותה יצירה בתשובות שונות.
(3) יש לשים לב לכתב, לכתיב, לפיסוק ולכללי הדקדוק.
(4) לנבחנים אינטרניים: חובה לצרף למחברת הבחינה את רשימת היצירות שנלמדו.
לנבחנים אקסטרניים ונבחני משנה: תימסר רשימת יצירות.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בהצלחה!
פרק ראשון – שירה (חובה)
שירים מן המחצית השנייה של המאה ה־20 בנושא "החברה הישראלית – בין שבר לאיחוי"
(60 נקודות)
ענו על שתיים מן השאלות 1–6 (לכל שאלה – 30 נקודות).
שאלה 1 · נערה מן הקטמונים (חתך אורך) – מירי בן־שמחון
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
הסבירו והדגימו מה הן הציפיות של החברה מעליזה אלפנדרי, וכיצד היא פועלת לנוכח ציפיות אלה.
מהו לדעתכם היחס של המשוררת לציפיות אלה? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
מה השאלה מבקשת:
יש שלושה רכיבים: (1) "הסבירו והדגימו" מה הן הציפיות של החברה מעליזה אלפנדרי; (2) כיצד היא פועלת לנוכח הציפיות; (3) "מהו לדעתכם" יחס המשוררת לציפיות, עם הסבר ודוגמאות. כל רכיב דורש ציטוטים עם מספר שורה (השורות אינן ממוספרות בשאלון, והמספרים כאן הם לפי סדר השורות).
תשובה מלאה:
השיר "נערה מן הקטמונים (חתך אורך)" מתאר בפשטות ובפירוט את חייה של עליזה אלפנדרי, צעירה משכונת הקטמונים. מן התיאור עולה תמונה ברורה של מה שהסביבה מצפה ממנה, ושל הדרך שבה היא ממלאת את הציפיות.
הציפיות של החברה נוגעות בכמה תחומים. ראשית, המראה והסדר: היא "מַתְאִימָה אֶת צֶבַע הַחֻלְצָה לַחֲצָאִית" (שורה 8), ומקפידה "לְמַלֵּא אֶת חוֹבוֹתֶיהָ לְפִי הַסֵּדֶר" (שורה 13). שנית, העבודה והיציבות: "הָעֲבוֹדָה זֶה הַדָּבָר הֲכִי חָשׁוּב בִּשְׁבִילָהּ בַּחַיִּים" (שורה 29), ו"(יֵשׁ לָהּ קְבִיעוּת וְגַם הַפֶּנְסִיָּה שֶׁלָּהּ מְסֻדֶּרֶת)" (שורה 31). שלישית, ובעיקר, הצניעות והשם הטוב: היא אינה נותנת יחס לאשר מן המוסך, "וְשֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב שֶׁהִיא תַּסְכִּים לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה" (שורה 37); "וְהַשֵּׁם שֶׁלָּהּ נִשְׁאָר נָקִי" (שורה 41); וכולם יודעים שהיא "בַּחוּרָה לְלֹא רְבָב", "יוֹדַעַת לִתְפֹּר וְיוֹשֶׁבֶת בַּבַּיִת" (שורות 42–44). ולבסוף, העתיד: נישואים, ילדים והערכה כאם (שורות 46–49). אלה ציפיות שמרניות מאישה צעירה: לעבוד, לשמור על כבודה, לחכות לחתן ולהקים משפחה.
עליזה פועלת לנוכח הציפיות האלה בהשלמה מלאה. היא אינה מורדת בהן; היא מפנימה אותן ואף נעשית שומרת שלהן. היא מסתירה את מה שנחשב פגם: "הִיא לֹא שָׂמָה עַל הַחֲטָטִים בַּפָּנִים / הִיא שָׂמָה עַל זֶה שִׁכְבָה עָבָה שֶׁל "מֵיק אַפּ"" (שורות 9–10). המשחק בין "לֹא שָׂמָה" ל"שָׂמָה" מראה שההתעלמות היא בעצם הסתרה. היא דייקנית ("כָּל בֹּקֶר בְּ־7:30 בְּדִיּוּק", שורה 30), והבילוי היחיד שלה מתוכנן כך שהשכונה תראה: "לִפְעָמִים הִיא יוֹצֵאת עִם אָח שֶׁלָּהּ יַעֲקֹב לְסֶרֶט ... וְכָל הַשְׁכוּנָה רוֹאָה שֶׁהִיא מְבַלָּה" (שורות 38–40). אפילו הבילוי הוא הצגה לעיני הסביבה. ויותר מכך, היא שופטת אחרים לפי אותם כללים: "וַאֲמוּנָה הֵיטֵב עַל מִי "בְּסֵדֶר" מִי "לֹא בְּסֵדֶר"" (שורה 14). המירכאות מראות שאלה מילים של הסביבה, שעליזה אימצה.
יחס המשוררת לציפיות הוא, לדעתי, ביקורתי, ויחד עם זה מלא חמלה כלפי עליזה. הביקורת עולה כבר מן הכותרת. "חתך אורך" הוא מונח מחקרי, והשיר כתוב כמו דוח עובדתי על "מקרה" שמייצג נערות רבות. הלשון הקרה מבליטה שהחיים האלה נקבעו מראש. השיבוץ "כְּמִי שֶׁעוֹשָׂה הַטּוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים" (שורה 5), מן הפסוק "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו, יח), מוצמד לכביסה ולהדחת רצפה, ונוצרת אירוניה: העבודה הפשוטה מוצגת כמצווה וכייעוד. בסיום, החזרה על "יָבוֹא" ("יוֹם יָבוֹא וְהַמַּזָּל שֶׁלָּהּ יָבוֹא גַּם כֵּן / יָבוֹא בָּחוּר לָעִנְיָן", שורות 46–47) מראה שעתידה תלוי במזל ובבחור, לא בה. גם ההערכה תבוא רק מן הילדים, "וְיַעֲרִיכוּ אֶת הָאִמָּא שֶׁלָּהֶם" (שורה 49). אין בשיר שום רצון אישי של עליזה שאינו חלק מן הציפיות.
עם זאת, המשוררת אינה לועגת לעליזה. היא מגינה עליה ("אֲבָל בְּצֶדֶק", שורה 15) ומזכירה בעדינות את אמה שמתה "כְּשֶׁהָיְתָה קְטַנָּה" (שורה 21). הביקורת מכוונת אל החברה, שצמצמה את עולמה של צעירה מוכשרת ("מַסְפִּיקָה 120 מִלִּים בְּדַקָּה", שורה 28) לשם טוב ולחתונה.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 2 · סלימה את דומעת – אמירה הס
לפניכם שיר בלי שם (הפותח במילים "סָלִימָה אַתְּ דּוֹמַעַת") מאת אמירה הס.
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
הבוקר דווקא קמתי בהרגשה שתודה לאל, אני בת מזל שחוויתי אוהל, מעברה, ברזייה, בוץ, שדות אבדון בעמק יזרעאל ואהבת העמק.
(קטעים מתוך עזבונה של המשוררת אמירה הס)
האם הרגשת הדוברת, שהיא "בת מזל" מפני שהיא חיה במעברה, באה לידי ביטוי גם בשיר? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
מה השאלה מבקשת:
השאלה מביאה קטע מן העיזבון של אמירה הס, שבו הדוברת מרגישה "בת מזל" שחוותה אוהל, מעברה, בוץ ו"שדות אבדון", ושואלת: האם ההרגשה הזאת באה לידי ביטוי גם בשיר? יש לנקוט עמדה ("האם"), ו"להסביר ולהדגים" בציטוטים מן השיר עם מספר בית. תשובה טובה תראה גם את מה שמסבך את התחושה.
תשובה מלאה:
בשיר "סָלִימָה אַתְּ דּוֹמַעַת" ההרגשה של "בת מזל" באה לידי ביטוי, אבל היא אינה התחושה היחידה. השיר מציג חוויה כפולה של המעברה: מצד אחד שכרון חושים והתאהבות בנוף, ומצד אחר כאב, ובעיקר הכאב של האם סלימה.
הביטוי החזק ביותר להרגשת המזל נמצא בבית 3. הוא נפתח בקריאת התפעלות: "הוֹ רֵיחַ נַרְקִיסִים מְשַׁכֵּר / מוֹשֵׁךְ רַגְלֵי יֶלֶד לָרוּץ עָמֹק בְּתוֹךְ בִּצַּת נַחַל קִישׁוֹן / וְזֵרִים בְּיָדָיו —". הריח "מְשַׁכֵּר", והילדה רצה אל תוך הביצה עם זרי פרחים. הבוץ, שבקטע מן העיזבון נקרא "בוץ" ו"שדות אבדון", הופך בשיר ל"לֹעַ הַבִּצּוֹת הַמַּרְהִיב". כלומר, מה שנראה מבחוץ כמצוקה הוא בעיני הילדה פלא. ובהמשך: "הֱקִיצַתְנִי אֶל בֹּקֶר שֶׁכֻּלּוֹ שֵׁכָר וּשְׁעַת בֵּין שְׁמָשׁוֹת אַדִּירָה / חָפְנָה אֶל תּוֹכֶיהָ יַלְדָּה קַלַּת גּוּף נוֹשֶׁמֶת נוֹף / פָּרוּשׂ לְכָל גּוֹלֶה אֶל עוֹלָמוֹ". הנוף מואנש: שעת בין השמשות "חופנת" את הילדה, מחבקת אותה. הילדה "נוֹשֶׁמֶת נוֹף", כלומר הנוף נכנס לגופה. והנוף "פָּרוּשׂ לְכָל גּוֹלֶה", פתוח לכל מהגר. זו בדיוק התחושה של הקטע מן העיזבון: תודה על כך שזכתה לחוות את העמק ולאהוב אותו. גם בית 4 ממשיך את התחושה: "הָיִיתִי עֲשׂוּיָה מֶשִׁי טָהוֹר וּמַלְמָלָה / וְנַפְשִׁי מְסֹרֶקֶת בְּפֶרַח מַסְרֵק שׁוּלַמִּית". הבדים העדינים, ו"מַסְרֵק שׁוּלַמִּית", פרח של הנוף המקומי ששמו מזכיר את השולמית משיר השירים, מבטאים יופי, טוהר ושייכות לנוף ולתרבות של הארץ.
עם זאת, השיר מראה שהמזל אינו פשוט. בבית 1 החיים במעברה קשים: "זֶה הָיָה בִּצְרִיף הַפַּח", "שׁוּם קוֹסֵם מֵאֶרֶץ עוּצוּ לִי לְאָן לָרוּץ לֹא בָּא", "מְמֻסְמֶרֶת נַפְשִׁי שֶׁלֹּא תִּפְרַח", והלילה חלף "כְּמוֹ צֵל כָּבֵד". בבית 2: "יֵשׁ לֵילוֹת שֶׁזִּכְרוֹן קַקְטוּסִים מְעַקְּצִים בַּלָּשׁוֹן וּבַגּוּף / כִּי אָכַלְתִּי מִפְּרִי דַּעַת הַצַּבָּר". הרמיזה לעץ הדעת מציגה את ההשתייכות לחברה הישראלית (ה"צבר") כידיעה שיש בה גם עונש וכאב. ויותר מכול, השיר נפתח בסלימה הבוכה ונסגר בה: "סָלִימָה אַתְּ דּוֹמַעַת שָׁם עֲדַיִן" (בית 1), "בֵּין עִיֵּי חֳרָבוֹת שִׂמְחָתֵךְ / עוֹד בָּךְ דְּקָלִים וַעֲסִיס הַתָּמָר" (בית 6). האם אינה בת מזל: שמחתה חרבה, והיא נשארה קשורה לארץ המוצא.
לכן התשובה היא כן, אבל באופן מורכב. השיר מבטא את הרגשת המזל של הבת, ילדה שגופה ונפשה נפתחו לנוף החדש, ובכך הוא מתאים לקטע מן העיזבון. אבל הוא מעמיד אותה לצד סבלה של האם, שהבת עומדת לצידה "מֵרָחוֹק עַל שְׂפַת הַיְאוֹר" (בית 5), כמו מרים שהשגיחה על משה. המזל הוא של מי שבא כילדה, והוא נקנה ליד כאב שאינו נעלם.
אפשר גם: לטעון שהשיר מעמיד בסימן שאלה את הרגשת המזל של הקטע, משום שהכאב בו חזק מן השמחה.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 3 · והגירת הורי – יהודה עמיחי
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
מהו קו השבר בחייו של המשורר, וכיצד קו השבר הזה משפיע על מציאות חייו? הסבירו והדגימו את דבריכם.
בתשובתכם הביאו גם שלוש דוגמאות מן הלשון הציורית בשיר (דימויים, מטפורות ועוד) הממחישות מציאות זו.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
1. מטפורה, הגוף ככלי והדם כנוזל שבתוכו: "דָּמִי מַמְשִׁיךְ עֲדַיִן לְשַׁקְשֵׁק בְּדָפְנוֹתַי / גַּם אַחַר שֶׁכְּבָר הֻנַּח הַכְּלִי עַל מְקוֹמוֹ" (שורות 2–3): הגוף כבר "הונח", הנפש עדיין מיטלטלת.
2. "בֵּין הַבָּתִּים, אֲשֶׁר דּוֹמִים לָאֳנִיּוֹת תָּמִיד" (שורה 21): דימוי; גם הבית אינו יציב, כאילו המסע נמשך.
3. "עוֹרְקַי וְגַם גִּידַי כִּסְבַךְ / שֶׁל חֲבָלִים שֶׁלֹּא אַתִּיר" (שורות 22–23): דימוי מעולם הספנות; ההגירה קשורה בגופו ואי אפשר להתירה.
(נוסף: "אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה שֶׁל עָתִיד, בָּתֵּי נְכוֹת / שֶׁל מַה שֶּׁלֹּא הָיָה", שורות 17–18, אוקסימורון.)
מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) "מהו קו השבר" בחיי המשורר, וכיצד הוא משפיע על מציאות חייו, בהסבר ובדוגמאות; (2) "שלוש דוגמאות מן הלשון הציורית" (דימויים, מטפורות ועוד) שממחישות את המציאות הזאת. כל דוגמה צריכה ציטוט, זיהוי של האמצעי והסבר של משמעותו.
תשובה מלאה:
בשיר "והגירת הורי" קו השבר בחייו של המשורר הוא הגירת הוריו. המילה הראשונה בשיר, "וַהֲגִירַת", פותחת בו"ו החיבור, כאילו השיר ממשיך דבר שהתחיל קודם ולא נגמר. ההגירה הייתה מעשה של ההורים, אבל היא עברה אל הבן: "וַהֲגִירַת הוֹרַי לֹא נִרְגְּעָה בִּי" (שורה 1). המשפט חוזר כפזמון בשורות 4 ו־18–19, והחזרה עצמה ממחישה שהשבר אינו נסגר. הפועל "נִרְגְּעָה" מציג את ההגירה כמו ים סוער או כמו נפש נסערת שלא שקטה.
קו השבר משפיע על מציאות חייו בכמה אופנים. ראשית, הוא חי בתנועה מתמדת בין עבר להווה: "הֶשֵּׂג וּנְסִיגָה. לַיְלָה מַזְכִּיר וְיוֹם מַשְׁכִּיחַ" (שורה 8). בלילה העבר חוזר וביום הוא נשכח, וחוזר חלילה. שנית, הוא אינו מבין עד הסוף את העולם שבו הוא חי: "כְּלָלֵי מִשְׂחָק / שֶׁלֹּא הִסְבִּירוּ לִי הֵיטֵב" (שורות 10–11). המהגר הצעיר נאלץ לנחש את החוקים. שלישית, הוא אינו שייך לשום מקום ולשום גיל: "עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, בָּהּ אֲנִי תָּמִיד יָתוֹם בְּלִי אֵם" (שורה 14). המשחק במילה "אֵם" (צומת הדרך והאם) מראה שבדרך, במקום שאין בו בית, הוא יתום; ו"צָעִיר מִדַּי בִּשְׁבִיל לָמוּת, זָקֵן מִדַּי לַמִּשְׂחָקִים" (שורה 15) מתאר אדם תקוע באמצע. רביעית, ההגירה השפיעה על לשונו: "וּמֵעַמִּים מָרִים לָמַדְתִּי / שָׂפוֹת מָרוֹת לְמַעַן שְׁתִיקָתִי" (שורות 19–20). הוא למד שפות, אבל השפות משמשות לשתיקה, לא לביטוי. ולבסוף, רק המוות יסיים את השבר: "וְאַחַר־כָּךְ / מוֹתִי וְסוֹף לַהֲגִירַת הוֹרַי" (שורות 23–24).
שלוש דוגמאות מן הלשון הציורית ממחישות את המציאות הזאת:
הדוגמה הראשונה היא המטפורה של הגוף ככלי (בלי מילת השוואה): "דָּמִי מַמְשִׁיךְ עֲדַיִן לְשַׁקְשֵׁק בְּדָפְנוֹתַי / גַּם אַחַר שֶׁכְּבָר הֻנַּח הַכְּלִי עַל מְקוֹמוֹ" (שורות 2–3). הדובר דומה לכלי שהועבר ממקום למקום. הכלי כבר עומד במקומו החדש, אבל הנוזל שבתוכו, דמו, ממשיך לנוע. כך ההגירה כבר הסתיימה מבחוץ, והתנועה ממשיכה בפנים, בגוף עצמו.
הדוגמה השנייה היא הדימוי "בֵּין הַבָּתִּים, אֲשֶׁר דּוֹמִים לָאֳנִיּוֹת תָּמִיד" (שורה 21). הבית אמור להיות סמל של יציבות ושל שורשים, ואילו כאן הבתים דומים לאוניות, כלי ההגירה. המילה "תָּמִיד" מדגישה שאין לזה סוף: גם בבית קבע, המהגר עדיין מרגיש בהפלגה.
הדוגמה השלישית היא הדימוי "וּכְבָר עוֹרְקַי וְגַם גִּידַי כִּסְבַךְ / שֶׁל חֲבָלִים שֶׁלֹּא אַתִּיר" (שורות 22–23). החבלים שייכים לעולם האוניות, ממשיכים את הדימוי הקודם. ההגירה נעשתה חלק ממבנה הגוף, מן העורקים והגידים, וסבך החבלים אינו ניתן להתרה. המילה "כְּבָר" מראה שהמצב נעשה קבוע, ולכן אין פלא שהשורה הבאה מגיעה אל המוות.
אפשר להוסיף גם את האוקסימורון "אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה שֶׁל עָתִיד, בָּתֵּי נְכוֹת / שֶׁל מַה שֶּׁלֹּא הָיָה" (שורות 17–18): המהגר חופר בעתיד ושומר במוזיאון דברים שלא קרו, כלומר חי בין חלום לזיכרון ואינו חי בהווה.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 4 · סיפור על הסבתא – אריה סיון
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
האם לדעתכם זהו שיר נוסטלגי שיש בו געגוע לעבר או שיר ביקורתי, או שמא יש בשיר שילוב של נוסטלגייה וביקורת?
הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
מה השאלה מבקשת:
"האם לדעתכם" זהו שיר נוסטלגי, שיר ביקורתי, או שילוב של השניים? יש לבחור עמדה ולנמק אותה ("הסבירו והדגימו") בציטוטים עם מספר שורה. אם בוחרים בשילוב, צריך להראות את שני הצדדים ואת הקשר ביניהם.
תשובה מלאה:
לדעתי "סיפור על הסבתא" משלב נוסטלגיה וביקורת, אבל הנוסטלגיה משמשת בסופו של דבר את הביקורת: השיר מעורר געגוע לתמונת העבר, ואז חושף שהתמונה הזאת נשענה על תמימות.
הצד הנוסטלגי בולט במבנה ובתמונות. השיר בנוי כסיפור שמספרים לנכד: "אַתָּה רוֹצֶה לָדַעַת מֶה הָיָה פֹּה פַּעַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (שורה 1), והכותרת "סיפור על הסבתא" מזכירה סיפורים משפחתיים חמים. תמונת העבר יפה ושלווה: "חוֹל הָיָה פֹּה פַּעַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, חוֹל בְּתוּלִי / וְסָבָתְךָ הָיְתָה הוֹלֶכֶת פֹּה מִתַּחַת לַשִּׁקְמָה" (שורות 3–4). החזרה על "פֹּה פַּעַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה" יוצרת קצב של אגדה. הסבתא שמעה את הציפורים כ"סִימְפוֹנְיוֹת מֻפְלָאוֹת / לִכְבוֹד הַשַּׁחַר הַבּוֹקֵעַ מֵחָדָשׁ" (שורות 9–10), תמונה של התחלה חדשה. מול העבר עומד ההווה העירוני: "הַכְּבִישׁ וְהַבָּתִּים וְאִילָנוֹת הַסְּרָק" (שורה 2). השקמה, שנושאת פרי, התחלפה בעצי סרק. מן הניגוד הזה עולה געגוע למקום טבעי ופשוט יותר.
אבל הצד הביקורתי חזק יותר. בתוך התמונה היפה מופיע תיאור שמשנה את משמעותה: הציפורים "תּוֹקְעוֹת מַקּוֹרֵיהֶן בַּפְּרִי הַלֹּא מוּגָן / וּמְצַיְּצוֹת מֵעַל רֹאשָׁהּ אֶת צִיּוּצֵי הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה מִכֹּל — / הַמִּלְחָמָה עַל שֶׁטַח הַמִּחְיָה" (שורות 5–7). מה שנשמע לסבתא כשירה היה מאבק על מזון ועל שטח. הצירוף "שֶׁטַח הַמִּחְיָה" לקוח מלשון של מאבק בין בני אדם על קרקע, ולכן הוא חורג מעולם הציפורים ומרמז על המאבק על הארץ עצמה. גם "חוֹל בְּתוּלִי" מקבל משמעות אירונית: המקום נראה ריק ומחכה, אבל לא היה כזה.
האירוניה מופנית גם אל הסבתא: "וְסָבָתְךָ, עַלְמָה תַּמָּה, חָשְׁבָה לְפִי תֻּמָּהּ" (שורה 8). החזרה על השורש ת־מ־ם מדגישה תמימות, ו"אוּלַי אֲפִלּוּ לִכְבוֹדָהּ" (שורה 11) מראה שהיא ראתה בטבע קבלת פנים אישית, בלי לראות את המאבק. התמימות הזאת היא שהביאה אותה "לְהִתְיַשֵּׁב פֹּה, בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (שורה 12). הסיום, "וְאֶת הַשְּׁאָר אַתָּה יוֹדֵעַ, בְּוַדַּאי" (שורה 13), הוא שיא הביקורת: הדובר אינו מספר את ההמשך, כי הנכד חי בתוכו. השתיקה מרמזת על המלחמות והמאבקים שבאו אחר כך, תוצאה של אותה "מלחמה על שטח המחיה" שהסבתא לא שמעה.
השילוב של נוסטלגיה וביקורת יוצר את משמעות השיר. הדובר אינו לועג לסבתא; הוא מתאר אותה בחיבה, ויש בו געגוע לתמימות ולמקום שהיו. אבל הוא מראה שהגעגוע עצמו הוא לאשליה: העבר היפה היה פרשנות תמימה של מציאות קשה. השיר מבקר את המיתוס של התחלה תמימה על אדמה ריקה, ומזכיר לדור הצעיר שהמאבק היה שם מן ההתחלה.
אפשר גם: לראות בשיר שיר ביקורתי בעיקרו, שבו הנוסטלגיה היא רק המסגרת האירונית.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 5 · נעילה – פרץ דרור בנאי
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
על פי השיר, כיצד דברי המשורר "לֹא עוֹד זָר בְּעִירִי" תורמים להבנת המורכבות של חוויית ההגירה שלו?
הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
מה השאלה מבקשת:
"על פי השיר", כיצד דברי המשורר "לֹא עוֹד זָר בְּעִירִי" תורמים להבנת המורכבות של חוויית ההגירה שלו? יש לפרש את הצירוף עצמו, ואז להראות, בדוגמאות מן השיר עם מספר בית, איך הוא מתקשר לצדדים השונים של החוויה.
תשובה מלאה:
השורה "לֹא עוֹד זָר בְּעִירִי" היא השורה השנייה בשיר "נעילה", והיא נראית כהצהרה פשוטה של הצלחה. אבל בתוך שלוש המילים כבר מסתתרת המורכבות של חוויית ההגירה: היא מכריזה על שייכות ומזכירה זרות באותה נשימה.
ראשית, הצד של השייכות. כינוי השייכות במילה "עִירִי" מבטא בעלות: זו העיר שלי. גם השורה הקודמת, "תִּרְאֶה אוֹתִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי", והשורות שאחריה, "כִּי לִוִּיתִי אֶת צְמִיחַת הַבָּתִּים הָאֵלֶּה", מתארות אדם שגדל יחד עם העיר והכיר אותה.
שנית, הצד של הזרות. הצירוף "לֹא עוֹד" מניח שהיה זמן שבו הדובר היה זר. אין "לא עוד" בלי "פעם". לכן השורה מספרת סיפור של תהליך: מזרות אל שייכות. ועוד, מי שבאמת שייך אינו צריך להכריז על כך. הפנייה החוזרת אל הנמען, "תִּרְאֶה אוֹתִי" (פעמיים, בתים 1 ו־2), נשמעת כניסיון לשכנע, אולי גם את עצמו.
שלישית, השורה פותחת שרשרת של הצהרות דומות בשיר, וכל אחת מהן כפולה באותו אופן. "כִּי לִוִּיתִי אֶת צְמִיחַת הַבָּתִּים הָאֵלֶּה / עֵד הָיִיתִי לִמְתִיחַת כְּבִישִׁים חֲדָשִׁים" (בית 1) מבסס את השייכות על ותק: הוא ליווה את העיר וראה אותה נבנית. אבל "לִוִּיתִי" ו"עֵד הָיִיתִי" מציבים אותו בצד, כמלווה וכעֵד, ולא כמי שבנה אותה או נולד בה. "כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מֵעֲבָרִי" (בית 2) מציגה את העבר כהרגל שהיה צריך להיגמל ממנו, בתהליך ארוך וכואב. "וְקִיּוּמִי פֹּה שׁוּב אֵינֶנּוּ מֻתְנֶה" מזכירה, כמו "לֹא עוֹד", שהקיום היה פעם מותנה. וגם ההסתייגויות, "יֵשׁ לִי יְדִידִים מְעַט", "וְאִם בְּכָל זֹאת מִישֶׁהוּ פַּעַם יִתְרַגֵּז אוֹ יֻטְרַד / אָז לֹא נוֹרָא", מראות אדם שמשתדל לא להפריע ולא לבלוט, כמי שעדיין אינו בטוח במקומו.
רביעית, בית 3 מחזיר את המורכבות אל השפה: "אֲנִי מְדַבֵּר בַּשָּׂפָה הַזֹּאת כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּהּ". המילה "כְּאִלּוּ" ממלאת כאן את התפקיד של "לֹא עוֹד": היא מכריזה על הצלחה, ובאותו רגע מגלה שזו אינה שפת אמו. הסיום, "וְהָאָדָם סוֹפוֹ לְהִתְפַּיֵּס עִם קִיּוּמוֹ", עובר מן ה"אני" אל אמירה כללית, ו"להתפייס" פירושו להשלים אחרי מאבק.
גם הכותרת "נעילה" מתאימה למורכבות: היא מזכירה את תפילת נעילה, סגירת השערים בסוף יום הכיפורים, כלומר סיום של פרק. הדובר "סגר" את העבר ונעשה שייך, אבל הנעילה היא גם ויתור.
לסיכום, הצירוף "לֹא עוֹד זָר בְּעִירִי" מסכם את חוויית ההגירה כולה: ההצלחה נשענת על זיכרון הזרות, והשייכות היא תוצאה של מאבק, של ויתור ושל השלמה, ולא מצב טבעי.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 6 · תיקון הריחות – ארז ביטון
קראו את השיר שלפניכם, וענו על השאלה שאחריו.
על פי שיר זה, הסבירו והדגימו את הקשר בין ריחות, טעמים וקולות ובין תחושות השייכות והזרות של המשורר.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
מה השאלה מבקשת:
"על פי שיר זה", "הסבירו והדגימו" את הקשר בין ריחות, טעמים וקולות לבין תחושות השייכות והזרות של המשורר. צריך להראות אילו חושים קשורים לשייכות ואילו לזרות, להביא ציטוטים עם מספר בית, ולהסביר מדוע דווקא החושים מבטאים את התחושות האלה.
תשובה מלאה:
בשיר "תיקון הריחות" החושים הם השפה שבה הדובר מספר על זהותו. הוא אינו אומר "הייתי שייך" או "אני זר"; הוא מתאר טעמים, ריחות וקולות, וכל אחד מהם מייצג תרבות שלמה. כך הקשר בין החושים לבין השייכות והזרות הוא לב השיר.
תחושת השייכות קשורה לריחות ולטעמים של העבר. "טַעַם עָרָק וְרֵיחַ זְעַפְרָן צוֹרֵב" (בית 1) הם טעמים וריחות עזים, חריפים, של מטבח ושל שתייה ממוצא מזרחי. המילה "צוֹרֵב" מבטאת עוצמה גופנית: אלה חושים שנחווים בגוף. גם הקולות של העבר קשורים לשייכות: הילד היה "אָבוּד בֵּין רַגְלַיִם שֶׁמְּשַׂחֵק סְנוֹקֶר / בְּקָפֶה מַרְקוֹ / בְּלֹד". זה עולם של בית קפה שכונתי, עממי, רועש, עם שם מקום ממשי, "בְּלֹד", שעומד לבדו בשורה. הילד "אָבוּד" בין רגלי המבוגרים, קטן, אבל חלק מן המקום. ריח וטעם הם החושים הקשורים ביותר לזיכרון, ולכן הם מבטאים שייכות עמוקה, טבעית, שלא נלמדה.
תחושת הזרות קשורה לריחות, לטעמים ולקולות של ההווה. "עַכְשָׁו חֲבֵרִים / אֲנִי לוֹמֵד לֶאֱכֹל גְּלִידָה מִבְּדֹלַח / מֵאוֹטוֹ שֶׁמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹת שֶׁל צִפֳּרִים" (בית 1). הטעם החדש מתוק ומעודן, והוא מוגש בכלי יוקרתי. הקול של הציפורים אינו קול טבעי; הוא יוצא ממכונית. גם "תֵבוֹת נְגִינָה עַתִּיקוֹת" הן קול של חפץ. בבית 2 הניגוד מחריף: "נָשִׁים בְּטַעַם תּוּת־שָׂדֶה / מְלַמְּדוֹת אוֹתִי לְהָרִיחַ כְּרִיכוֹת שֶׁל שֶׁקְסְפִּיר". "תּוּת־שָׂדֶה" עומד מול "עָרָק", מתיקות מול חריפות. והריח החדש הוא ריח של כריכות ספרים: הוא מריח את התרבות המערבית מבחוץ, את העטיפה שלה, ואינו נכנס אליה.
הקשר בין החושים לבין הזרות מתחזק בתבנית החוזרת של לימוד: "אֲנִי לוֹמֵד" (פעמיים בבית 1) ו"מְלַמְּדוֹת אוֹתִי" (פעמיים בבית 2). מה שבעבר היה טבעי, טעם וריח, צריך עכשיו ללמוד. מי שצריך ללמוד להריח ולטעום הוא זר: הוא חי בעולם שאינו שלו, גם כשהוא מצליח בו.
אבל השיר מראה שגם המעבר אינו שלם. הפתיחה, "מָה אַתֶּם רוֹצִים מִמֶּנִּי", מתגוננת, כאילו מזכירים לו את הריחות של מוצאו. הוא מכריז "אֲנִי כְּבָר לֹא אוֹתוֹ הַיֶּלֶד", אבל הריח עדיין "צוֹרֵב", בזמן הווה. ובסוף השיר נשארת המילה "חֲבֵרִים." לבדה, בבית נפרד. הפנייה נשמעת בודדה ואירונית. הדובר נמצא בין שני העולמות: הוא כבר זר לעולם הריחות של ילדותו, ועדיין לא שייך באמת לעולם הטעמים החדש.
לכן, על פי השיר, החושים הם המקום שבו נמדדות השייכות והזרות. שייכות היא טעם וריח שבאים מבפנים; זרות היא טעם וריח שצריך ללמוד מבחוץ.
למה זו תשובה מלאה:
פרק שני – דרמה (40 נקודות)
ההוראות לפרק זה
אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 7–8.
מחזה מודרני
שימו לב: על שאלות 7–8 אפשר לענות רק על פי אחד מן המחזות ברשימה שלפניכם.
מי מפחד מווירג'יניה וולף / אדוארד אלבי; משרתם של שני אדונים / קרלו גולדוני; מקווה / הדר גלרון;
שבעה / שמואל הספרי; חשיבותה של רצינות / אוסקר ויילד; מסיבת יום הולדת / הרולד פינטר
שאלה 7 · מחזה מודרני – מניעים בעלילה
מהו הרגש העיקרי שמניע דמות מרכזית (או דמויות) במחזה שלמדתם, וכיצד פעולותיה של דמות זו משפיעות על הדמויות הסובבות אותה? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
מה השאלה מבקשת:
יש שני רכיבים, ועליהם "הסבירו והדגימו": (1) מהו הרגש העיקרי שמניע דמות מרכזית במחזה; (2) כיצד פעולותיה של הדמות משפיעות על הדמויות שסביבה. התשובה צריכה לבחור דמות, לנסח את הרגש בבירור, ולהביא כמה דוגמאות מן העלילה להשפעה על דמויות אחרות.
תשובה מלאה:
במחזה "משרתם של שני אדונים" מאת קרלו גולדוני, הדמות המרכזית היא טרופלדינו, משרת עני וערמומי, והרגש העיקרי שמניע אותו הוא רעב: תאוות אוכל, ויחד איתה רצון להרוויח פעמיים. זה רגש פשוט וגופני, אבל הוא מניע את כל העלילה.
הרגש הזה מסביר את ההחלטה שעליה בנויה הקומדיה. טרופלדינו מגיע לוונציה כמשרתו של "פדריגו", שהוא בעצם ביאטריצ'ה, שהתחפשה לאחיה המת כדי למצוא את אהובה פלורינדו. כשהוא רעב ומחכה לאדונו, הוא מקבל הצעה לשרת גם את פלורינדו. הוא אינו יודע ששני האדונים קשורים זה לזה; הוא רואה רק הזדמנות לשתי משכורות ולשתי ארוחות. כך נוצר המצב המרכזי: משרת אחד, שני אדונים, ואף אחד מהם אינו יודע על האחר.
הפעולות של טרופלדינו משפיעות על כל הדמויות שסביבו. ראשית, הוא מבלבל בין שני האדונים: מכתבים, חפצים ובגדים עוברים מאחד לאחר. כאשר מכתב לאחד מגיע לידיו, הוא פותח אותו וסוגר אותו מחדש. הבלבול הזה מסכן את הסוד של ביאטריצ'ה. שנית, בסצנת הארוחה המפורסמת הוא מגיש לשני האדונים, בשני חדרים, באותו זמן, רץ בין המנות ומחלק אותן, וגם טועם מהן בעצמו. הסצנה מראה את הרעב שלו בצורה הקומית ביותר, וגם את כישרונו לאלתר. שלישית, כדי לכסות על הטעויות הוא משקר. כאשר חפצים של אחד האוהבים נמצאים אצל האחר, הוא טוען שהם שייכו לאדון קודם שמת. כתוצאה מכך ביאטריצ'ה ופלורינדו חושבים, כל אחד, שהאדם שהוא אוהב מת, והם מגיעים לייאוש. כאן ההשפעה של הרעב הפשוט נעשית כמעט טרגית: שקר קטן של משרת מביא את האוהבים אל סף אסון.
ההשפעה מגיעה גם אל הזוג השני. בגלל ההופעה של "פדריגו", שנחשב מת, האירוסין של קלאריצ'ה, בתו של פנטלונה, עם סילביו מתערערים, וסילביו מקנא ונכנס לעימות. העלילה כולה נמשכת כל עוד טרופלדינו מצליח לשמור על התחבולה.
בסוף המחזה הבלבול נפתר: ביאטריצ'ה ופלורינדו נפגשים ומתאחדים, התחפושת נחשפת, קלאריצ'ה וסילביו מתפייסים, וטרופלדינו מודה שהוא שירת שני אדונים, ומקבל את אהובתו סמרלדינה, משרתת בבית פנטלונה.
הבחירה ברגש פשוט כמו רעב תורמת למשמעות המחזה. המשרת העני, שהאדונים אינם רואים בו אלא כלי, מתגלה כמי שמחזיק בידיו את גורלם. הקומדיה מראה כיצד צרכים אנושיים בסיסיים מניעים בני אדם יותר מעקרונות, וצוחקת על הפער בין המעמדות, אך היא גם מסתיימת בהשלמה ובשמחה.
למה זו תשובה מלאה:
מרתה מונעת מאכזבה ומתסכול: מבעלה ג'ורג', שלא התקדם כפי שציפתה, ומחייה. היא משפילה את ג'ורג' לעיני האורחים, מתקרבת לניק כדי לפגוע בו, ומספרת להאני על הבן המדומה. פעולותיה מעוררות אצל ג'ורג' 'משחקים' של נקמה, חושפות את הסודות של ניק והאני, ומובילות את ג'ורג' 'להרוג' את הבן ולשים קץ לאשליה.
ג'ק מונע מאהבה לגוונדולן ומרצון להתקבל בחברה. כדי לחזר אחריה הוא חי כ'ארנסט', ועוד שקר גורר שקר. פעולותיו מובילות את אלג'רנון להתחזות ל'ארנסט' מול ססילי, יוצרות עימות בין שתי הנשים, ומעוררות את התנגדותה של ליידי ברקנל, עד שגילוי מוצאו פותר הכול.
שאלה 8 · מחזה מודרני – אמת, סודות ושקרים
ההתנהגות של דמויות במחזות רבים מאופיינת בהכחשת האמת, מוּדעות, חוסר מוּדעות, סודות ושקרים.
אילו מן ההתנהגויות באות לידי ביטוי במחזה שלמדתם, ומהי תרומתן לבניית משמעות המחזה? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
מה השאלה מבקשת:
השאלה מונה התנהגויות (הכחשת האמת, מודעות, חוסר מודעות, סודות ושקרים), ושואלת "אילו" מהן באות לידי ביטוי במחזה ומהי "תרומתן לבניית משמעות המחזה". צריך לבחור כמה התנהגויות, להדגים כל אחת בדמות ובסצנה, ולהסביר מה הן תורמות למשמעות.
תשובה מלאה:
במחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף" מאת אדוארד אלבי כמעט כל ההתנהגויות שבשאלה מופיעות, כי המחזה כולו בנוי על הפער בין שקר לאמת. העלילה מתרחשת בלילה אחד בבית של ג'ורג', מרצה בקולג', ומרתה אשתו, בתו של נשיא הקולג', כשהם מארחים זוג צעיר, ניק והאני. במהלך הלילה הסודות נחשפים אחד אחרי השני.
הסוד והשקר הגדולים ביותר הם של ג'ורג' ומרתה: הבן. הם מדברים על בן משותף, על ילדותו ועל יום הולדתו המתקרב, אבל בהמשך מתברר שאין בן כזה. זו אשליה שהם בנו יחד, ושממלאת את החלל בחייהם. יש להם כלל: לא לספר על הבן לאחרים. בתחילת הערב ג'ורג' מזהיר את מרתה שלא תדבר על הילד, והיא בכל זאת מספרת עליו להאני. הפרת הכלל היא נקודת המפנה שמובילה לסיום.
גם לזוג הצעיר יש סודות. ניק מציג את עצמו כמדען צעיר ומבטיח, ונישואיו נראים מאושרים. אבל בשיחה בין הגברים, ואחר כך כשג'ורג' מספר את הסיפור לכולם, מתברר שניק נשא את האני משום שחשב שהיא בהריון, היריון שהתברר כלא אמיתי, ושגם הכסף של אביה היה שיקול. האני, מצידה, מכחישה את מה שקשה לה: היא שותה, מתבדחת, ובורחת מן העימות. ניק גם מוכן להתקרב למרתה, משום שקשר עם בת הנשיא יכול לעזור לו להתקדם, ובכך מגלה את הצד השאפתני שהוא מסתיר.
ההבדל בין מודעות לחוסר מודעות מחלק את הדמויות. ג'ורג' הוא המודע ביותר: הוא רואה את השקרים של כולם, וממציא "משחקים" שמטרתם לחשוף אותם. ניק והאני אינם מבינים בתחילה את המשחק שבו הם נמצאים, ונגררים אליו. מרתה מודעת לאשליה של הבן, אבל אינה מוכנה לוותר עליה.
ההכחשה מגיעה לסופה במערכה האחרונה. אחרי שמרתה הפרה את הכלל, ג'ורג' מודיע שהגיע מברק ושהבן נהרג. מרתה מתנגדת וזועקת, אבל ג'ורג' עומד על כך. בכך הוא "הורג" את האשליה המשותפת. ניק מבין סוף־סוף שהבן לא היה קיים. האורחים עוזבים, וג'ורג' ומרתה נשארים לבד. ג'ורג' שר בשקט "מי מפחד מווירג'יניה וולף", ומרתה עונה שהיא מפחדת.
ההתנהגויות האלה בונות את משמעות המחזה. המחזה מראה שהדמויות, ובעיקר ג'ורג' ומרתה, חיות בתוך שקרים כדי להגן על עצמן מאכזבה ומריקנות. הזוג הצעיר מראה שהשקר מתחיל כבר בתחילת הדרך. חשיפת הסודות כואבת ואכזרית, אבל היא מובילה למצב שבו אין עוד מה להסתיר. הסיום הוא פתוח: אין הבטחה שג'ורג' ומרתה יצליחו לחיות בלי האשליה, אבל יש אפשרות לכנות. זו משמעות הכותרת: הפחד הוא מפני החיים בלי אשליות, והמחזה טוען שרק מי שמעז להתמודד איתו יכול לחיות באמת.
למה זו תשובה מלאה:
השקרים הם מנוע הקומדיה: ג'ק חי כ'ארנסט' בעיר, אלג'רנון ממציא חבר חולה בשם באנברי כדי לברוח מהתחייבויות, וססילי כותבת ביומן על אירוסין ל'ארנסט' לפני שפגשה אותו. בסוף השקר מתגלה כאמת: שמו של ג'ק הוא באמת ארנסט. המחזה לועג לחברה שבה הצורה חשובה מן האמת, ושבה 'רצינות' היא עוד מסכה.
ביאטריצ'ה מסתירה את זהותה ומתחפשת לאחיה המת; טרופלדינו מסתיר שהוא משרת שני אדונים, ומשקר כדי לכסות על טעויותיו, עד שהאוהבים חושבים זה על זה שמתו. הסודות יוצרים את הבלבול, וגילוי האמת בסוף מוביל לנישואים ולהשלמה. המשמעות: השקרים מצחיקים כל עוד הם משחק, והאמת מחזירה את הסדר.
פרק שלישי – ספר קריאה (40 נקודות)
ההוראות לפרק זה
אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 9–10.
שימו לב: על שאלות 9–10 אפשר לענות רק על פי אחד מספרי הקריאה ברשימה שלפניכם.
מישהו לרוץ אתו / דויד גרוסמן; המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה / מארק האדון; החברה הגאונה / אלנה פרנטה;
האישה בלבן / וילקי קולינס; סמטת השקדיות בעומריג'אן / דורית רביניאן
שאלה 9 · רגשות
ביצירות רבות באים לידי ביטוי רגשות של חמלה, דאגה, רתיעה, קנאה וסקרנות.
אילו רגשות באים לידי ביטוי בספר שקראתם? הסבירו את תרומתם לעיצוב העלילה ולעיצוב הדמויות ומערכות היחסים ביניהן.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
מה השאלה מבקשת:
השאלה מונה רגשות (חמלה, דאגה, רתיעה, קנאה, סקרנות), ושואלת "אילו" מהם באים לידי ביטוי בספר, ו"הסבירו" את תרומתם לשלושה דברים: עיצוב העלילה, עיצוב הדמויות, ועיצוב מערכות היחסים. צריך לבחור כמה רגשות, להדגים כל אחד, ולהסביר את התרומה בשלושת התחומים.
תשובה מלאה:
בספר "החברה הגאונה" מאת אלנה פרנטה, המספרת, אלנה גרקו (לנו), מספרת על חברתה לילה צ'רולו ועל ילדותן ונעוריהן בשכונה ענייה ואלימה בנאפולי. כמה מן הרגשות שבשאלה עומדים במרכז הספר, ובעיקר הקנאה והסקרנות, ולצידן הפחד והדאגה.
הרגש החשוב ביותר הוא הקנאה, והיא שלובה בהערצה. לילה מבריקה מגיל צעיר: היא לומדת לקרוא כמעט לבדה, ומצטיינת יותר מכל הילדים. לנו מעריצה אותה ומקנאה בה, ומודדת את עצמה כל הזמן מולה. הקנאה הזאת מעצבת את העלילה: כאשר הוריה של לילה אינם מאפשרים לה להמשיך ללמוד אחרי בית הספר היסודי, לנו ממשיכה בלימודים, ובכל שלב היא לומדת בשקידה, בין השאר כדי להוכיח לעצמה שהיא שווה. הקנאה גם מעצבת את דמותה של לנו: היא דמות של ספק, שמרגישה שהיא "השנייה", ושצריכה לעבוד קשה כדי להשיג מה שלילה משיגה, לכאורה, בקלות. ובהמשך, כשלילה מתבגרת ונעשית יפה ומבוקשת, הקנאה עוברת גם לתחום הזה.
הרגש השני הוא הסקרנות. לנו סקרנית לגבי לילה ורוצה להבין מה מסתתר מאחורי הנועזות שלה. כבר בילדות, אחרי שלילה זורקת את הבובה של לנו אל המרתף, ולנו עושה כך לבובה של לילה, לילה מובילה אותה אל ביתו של דון אקילה, האיש שכל ילדי השכונה מפחדים ממנו, כדי לבקש את הבובות. לנו הולכת אחריה, מפחדת ונמשכת בעת ובעונה אחת. הסצנה הזאת מעצבת את מערכת היחסים כולה: לילה מובילה, ולנו הולכת אחריה, מפחדת, מעריצה וסקרנית.
הרגש השלישי הוא הפחד, והוא מעצב את העולם שבו הבנות גדלות. השכונה אלימה, ויש בה גברים חזקים, כמו בני משפחת סולרה, ששולטים בה. הפחד מן האלימות ומן הגברים משפיע על הבחירות של הבנות. לילה, למשל, דוחה את מרצ'לו סולרה ונישאת בגיל צעיר לסטפנו קרצ'י, בין השאר כדי לחמוק ממנו. הפחד מעצב את העלילה (הנישואים) ואת הדמויות (הנועזות של לילה מול הזהירות של לנו).
הרגש הרביעי הוא הדאגה, ויחד איתה החמלה. לנו דואגת ללילה כשהיא נאלצת לעזוב את הלימודים, וכשהיא נכנסת לנישואים בגיל שש־עשרה. הדאגה מראה שמתחת לקנאה יש אהבה. הספר מסתיים בחתונה של לילה, ברגע שבו היא מגלה שבעלה הטרי פעל מאחורי גבה יחד עם מרצ'לו, ולנו רואה את חברתה נלכדת בעולם שממנו ניסתה לברוח.
תרומת הרגשות בשלושת התחומים: לעלילה, הם מניעים את הבחירות המרכזיות, לימודים, נישואים ובריחה מן השכונה. לדמויות, הם מבחינים בין לנו, השקדנית, המהססת והמודעת לעצמה, לבין לילה, הנועזת, המבריקה והבלתי צפויה. ולמערכת היחסים, הם יוצרים חברות מורכבת שבה אהבה, הערצה, קנאה ותחרות שלובות זו בזו. דווקא הכנות שבה לנו מודה בקנאה שלה הופכת את הספר לתיאור אמין של חברות.
למה זו תשובה מלאה:
סקרנות מניעה את העלילה: כריסטופר רוצה לגלות מי הרג את הכלב וולינגטון, והחקירה מובילה אותו אל האמת על אמו. כריסטופר מתקשה להבין רגשות של אחרים, והרתיעה שלו ממגע ומרעש מעצבת את דמותו. הדאגה של האב, והפחד של כריסטופר אחרי שהוא מגלה שאביו שיקר, מעצבים את היחסים ביניהם ומובילים לנסיעה ללונדון.
דאגה וחמלה מניעות את תמר: היא דואגת לאחיה שי שהתמכר לסמים, ויוצאת לרחוב כדי להציל אותו. סקרנות מניעה את אסף, שהולך אחרי הכלב כדי לגלות מי בעליו, ומגלה דרכו את תמר. הרגשות יוצרים שתי עלילות שנפגשות, ובונים את הקשר בין שני הנערים.
שאלה 10 · קטעים מכריעים
בחרו בשני קטעים מן הספר שקראתם שיש להם לדעתכם חשיבות רבה.
בתשובתכם התייחסו לתרומת הקטעים להתפתחות הדמויות ולעלילה כולה.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
מה השאלה מבקשת:
"בחרו בשני קטעים" מן הספר שיש להם לדעתכם חשיבות רבה, ו"התייחסו לתרומת הקטעים" להתפתחות הדמויות ולעלילה כולה. כלומר: לתאר כל קטע בדיוק ובמקומו בעלילה, ולהסביר מה כל אחד תורם להתפתחות הדמויות ולמהלך העלילה כולה.
תשובה מלאה:
בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת מארק האדון, המספר הוא כריסטופר בון, נער בן 15 שחושב בהיגיון ובדייקנות ומתקשה מאוד להבין אנשים ורגשות. הוא מחליט לחקור מי הרג את וולינגטון, הכלב של השכנה גברת שירס, וכותב על כך ספר. שני קטעים הם בעיניי החשובים ביותר בספר, כי בהם החקירה הבלשית הופכת לסיפור על משפחה.
הקטע הראשון הוא גילוי המכתבים. אביו של כריסטופר מחרים את המחברת שבה הוא כותב על החקירה ומחביא אותה. כריסטופר מחפש את המחברת בחדר של אביו, ומוצא בקופסה ערימת מכתבים שממוענים אליו, בכתב ידה של אמו. אביו סיפר לו שאמו מתה בבית החולים. מן המכתבים מתברר שהיא חיה, שהיא גרה בלונדון, ושעזבה את הבית יחד עם מר שירס, בעלה של השכנה. כריסטופר קורא את המכתבים, וההלם משתק אותו: הוא נעשה חולה ואינו מסוגל לזוז, עד שאביו מוצא אותו.
הקטע תורם לעלילה כנקודת מפנה. עד כאן החידה הייתה "מי הרג את הכלב"; מכאן היא נעשית שאלה על המשפחה, על השקר ועל האמת. הקטע תורם גם להתפתחות הדמויות. כריסטופר, שאינו משקר לעולם וזקוק לעולם צפוי, מגלה שהאדם הקרוב אליו ביותר שיקר לו במשך זמן רב. האב מתגלה כמי שאוהב את בנו ומטפל בו במסירות, אבל גם הסתיר ממנו את האמת. והאם מתגלה דרך המכתבים: אוהבת, אבל מי שלא עמדה בקושי ועזבה.
הקטע השני הוא הודאת האב וההחלטה של כריסטופר לנסוע. אחרי שמצא את בנו עם המכתבים, האב מנסה להסביר, ומודה שהוא זה שהרג את וולינגטון, אחרי ריב עם גברת שירס. בשביל כריסטופר זו לא רק תשובה לחידה אלא סכנה: אם אביו הרג כלב ושיקר, אולי הוא יפגע גם בו. לכן הוא מחליט לברוח ולנסוע לבדו אל אמו בלונדון. המסע הזה קשה לו מאוד: הוא מתקשה עם זרים, עם המונים, עם רעש ועם מקומות לא מוכרים, ובכל זאת הוא מגיע ברכבת אל לונדון ומוצא את אמו.
הקטע תורם לעלילה בכך שהוא מעביר אותה מבלשות אל מסע: החצי השני של הספר הוא סיפור של בריחה ושל התמודדות. והוא תורם בעיקר להתפתחות של כריסטופר. הנער שהיה תלוי באביו ובסדר קבוע מגלה אומץ ועצמאות. הוא משתמש בכלים שלו, בהיגיון, במפות ובתכנון, כדי להתגבר על הפחד. גם האב מתפתח: אחרי ההודאה הוא מבין שעליו לבנות מחדש את האמון של בנו.
שני הקטעים יחד מובילים אל הסיום. כריסטופר חוזר לסווינדון, ניגש למבחן במתמטיקה ברמה גבוהה ומצליח בו, והאב מנסה לבנות מחדש את הקשר ביניהם, בין השאר כשהוא נותן לו כלב. כריסטופר מסיים בתחושה שהוא מסוגל לעשות דברים קשים, כי פתר את התעלומה, נסע לבד ללונדון ומצא את אמו. כך שני הקטעים הם הצירים של הספר: הראשון שובר את העולם של כריסטופר, והשני מראה איך הוא בונה אותו מחדש.
למה זו תשובה מלאה:
קטע 1: תמר מחליטה לצאת לרחוב כדי למצוא את שי, ומצטרפת לחבורת אמני הרחוב שבה הוא נמצא; כאן מתגלים האומץ והמסירות שלה. קטע 2: אסף, שהולך אחרי הכלב ברחבי העיר, פוגש סוף־סוף את תמר; שתי העלילות נפגשות, והנער הביישן מגלה אחריות ואומץ. שני הקטעים מראים את התפתחות שתי הדמויות ובונים את המסע המשותף.
קטע 1: וולטר הרטרייט פוגש בלילה בדרך את האישה בלבן, אן קת'ריק, שנמלטה מבית משוגעים; המפגש פותח את התעלומה. קטע 2: וולטר חוזר וליד הקבר שעליו כתוב שמה של לורה הוא מוצא את לורה חיה; מתברר שהוחלפה באן. הקטעים מניעים את החקירה ומראים את נאמנותו של וולטר ואת ההתפתחות שלו מצייר צעיר לאדם נחוש.