בגרות בספרות 8282 - חורף 2025

מה השאלה מבקשת:
השאלה מבקשת שני רכיבים, ולכל אחד "הסבירו והדגימו": (1) כיצד באה לידי ביטוי החמלה של המשוררת כלפי עליזה אלפנדרי; (2) כיצד באה לידי ביטוי ביקורת חברתית בשיר. לכל רכיב צריך להביא לפחות שתי דוגמאות מן השיר, עם מספר שורה, ולהסביר את האמצעי הספרותי ואת משמעותו. כדאי גם להראות איך שני הרכיבים מתקיימים יחד.

תשובה מלאה:
השיר "נערה מן הקטמונים (חתך אורך)" מציג את חייה של עליזה אלפנדרי, צעירה משכונת הקטמונים, ברצף של עובדות פשוטות. מתחת לתיאור היומיומי מתקיימות שתי עמדות: יחס חם וחומל אל עליזה עצמה, וביקורת על החברה שקבעה לה את גבולות חייה.

החמלה באה לידי ביטוי ראשית בקרבה של נקודת התצפית אל הדמות. הדוברת מספרת על עליזה כמעט מתוך קולה, בדיבור משולב: "מִדֵּי פַּעַם יֵשׁ לָהּ הִתְפָּרְצֻיּוֹת, אֲבָל בְּצֶדֶק / בְּהִתְחַשֵּׁב בָּעֻבְדָּה שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים לֹא יוֹדְעִים אֵיךְ לְהִתְנַהֵג" (שורות 15–16). המילים "אֲבָל בְּצֶדֶק" מגינות על עליזה ומצדיקות אותה, כאילו הדוברת עומדת לצידה מול מי שישפוט אותה. שנית, השיר מתעכב על המאמץ הקטן והנוגע ללב של עליזה להיראות כראוי: "הִיא לֹא שָׂמָה עַל הַחֲטָטִים בַּפָּנִים / הִיא שָׂמָה עַל זֶה שִׁכְבָה עָבָה שֶׁל "מֵיק אַפּ"" (שורות 9–10). הניגוד בין שתי השורות, שפתיחתן כמעט זהה, יוצר משחק מילים: "לֹא שָׂמָה עַל" בלשון הדיבור פירושו "לא אכפת לה", ומיד היא "שָׂמָה עַל זֶה" איפור. משחק המילים יוצר חיוך עדין, אבל לא לעג: זו צעירה שמשתדלת. שלישית, בתוך רשימת העובדות מופיע פרט כואב בלי הדגשה: "אִמָּא שֶׁלָּהּ מֵתָה מֵהֶתְקֵף לֵב כְּשֶׁהָיְתָה קְטַנָּה" (שורה 21). דווקא הטון העניני מבליט את הבדידות שגדלה בה. גם ההקפדה שלה, "כָּל בֹּקֶר בְּ־7:30 בְּדִיּוּק רוֹאִים אוֹתָהּ בַּתַּחֲנָה" (שורה 30), מתוארת כמעלה: הדוברת מעריכה את חריצותה.

הביקורת החברתית מתחילה בכותרת. "חתך אורך" הוא מונח של מחקר: בדיקה של מקרה אחד לאורך זמן, כדי ללמוד ממנו על קבוצה שלמה. עליזה הופכת ל"מקרה מייצג" של נערות מן השכונה, ולשון הדוח הקרה מבליטה שחייה כמו נקבעו מראש. כבר בשורות הפתיחה היא מסומנת: "נַעֲרָה שְׁחוֹרָה" (שורה 1), שנמצאת "בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹעַד לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים" (שורה 3). המקום אינו שלה, והיא עושה בו עבודות פשוטות "כְּמִי שֶׁעוֹשָׂה הַטּוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים" (שורה 5). זה שיבוץ של "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו, יח), והוא אירוני: כביסה והדחת רצפה מקבלות לבוש של מצווה, כאילו זה ייעודה. עוד אירוניה נמצאת בתיאור האח יעקב, "שֶׁהִתְקַדֵּם בַּחַיִּים": הוא "אַדְמִינִיסְטְרָטוֹר בְּמַחְלֶקֶת הַמֶּשֶׁק שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה" (שורות 24–25). ההצלחה הגדולה במשפחה מתרחשת בשולי מוסד ההשכלה, לא בתוכו. השיר מבקר גם את הערכים שעליזה הפנימה: הקביעות והפנסיה בסוגריים (שורה 31), "וְהַשֵּׁם שֶׁלָּהּ נִשְׁאָר נָקִי" (שורה 41), "בַּחוּרָה לְלֹא רְבָב" (שורה 42). השכונה מפקחת עליה, ועולמה נמדד בשאלה מה יגידו.

הסיום מחבר את שתי העמדות: "יוֹם יָבוֹא וְהַמַּזָּל שֶׁלָּהּ יָבוֹא גַּם כֵּן / יָבוֹא בָּחוּר לָעִנְיָן וְהִיא תִּתְחַתֵּן" (שורות 46–47). החזרה על "יָבוֹא" נשמעת כמו תקווה של עליזה עצמה, ולכן היא מעוררת חמלה. ועם זאת היא חושפת שעתידה תלוי במזל ובגבר, ושאת ההערכה תקבל רק כאם: "וְיַעֲרִיכוּ אֶת הָאִמָּא שֶׁלָּהֶם" (שורה 49). המשוררת אינה לועגת לעליזה; היא חומלת עליה ומבקרת את החברה ואת המוסכמות שצמצמו את חייה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"תארו" את שתי חוויות ההגירה, של סלימה ושל הבת (הדוברת), ו"הסבירו" את ההבדלים ביניהן. התשובה צריכה לתאר כל חוויה בעזרת ציטוטים עם מספר בית, ואחר כך להסביר מה מבדיל ביניהן ומדוע.

תשובה מלאה:
בשיר "סָלִימָה אַתְּ דּוֹמַעַת" מאת אמירה הס הדוברת, הבת, פונה אל אמה סלימה ומעלה זיכרונות מן המעברה. שתיהן עברו את אותה הגירה, באותו "צְרִיף הַפַּח", אבל כל אחת חוותה אותה אחרת.

חוויית ההגירה של סלימה היא חוויה של אובדן ושל סבל מתמשך. הפתיחה מציגה אותה בוכה: "סָלִימָה אַתְּ דּוֹמַעַת שָׁם עֲדַיִן" (בית 1). המילה "עֲדַיִן" מראה שהדמעות לא פסקו; התמונה מן המעברה ממשיכה לחיות בזיכרון. בית 5 מראה שסבלה התחיל עוד לפני ההגירה: "טֶרֶם נוֹלַדְתְּ נִסְפֵּית אֶל יָמִים נֻקְשִׁים וְאַתְּ עוֹדֵךְ / נִצָּן מִתְהַפֵּךְ לְאִשָּׁה בְּעוּלַת אִישׁ, יַלְדָּה יְתוֹמָה מֵאָב / וְאֵין לָהּ חוֹבֵק". המטפורה "נִצָּן" שמתהפך לאישה נשואה מתארת ילדות שנקטעה, והצירוף "וְאֵין לָהּ חוֹבֵק" מדגיש בדידות. בבית האחרון עיניה "יוֹקְדוֹת רֶגֶשׁ סָתוּם", "כְּמוֹ חֹד חֲנִית / כְּמוֹ יַהֲלוֹם מְלֻטָּשׁ". הדימויים מראים כאב חד וגם משהו יקר וקשה, אבל הרגש "סָתוּם": האם אינה מדברת עליו. "בֵּין עִיֵּי חֳרָבוֹת שִׂמְחָתֵךְ" מתאר את שמחתה כעיר חרבה, ו"עוֹד בָּךְ דְּקָלִים וַעֲסִיס הַתָּמָר" מראה שארץ המוצא, עם הדקלים והתמרים, עדיין נמצאת בתוכה. סלימה חיה בגופה בארץ החדשה, ובנפשה היא נשארה במקום שעזבה.

חוויית ההגירה של הבת כפולה. גם היא סבלה: "מְמֻסְמֶרֶת נַפְשִׁי שֶׁלֹּא תִּפְרַח", והלילה במעברה עבר "כְּמוֹ צֵל כָּבֵד" (בית 1). "שׁוּם קוֹסֵם מֵאֶרֶץ עוּצוּ" לא בא להראות לה לאן לברוח. ובבית 2: "יֵשׁ לֵילוֹת שֶׁזִּכְרוֹן קַקְטוּסִים מְעַקְּצִים בַּלָּשׁוֹן וּבַגּוּף / כִּי אָכַלְתִּי מִפְּרִי דַּעַת הַצַּבָּר". זו רמיזה לעץ הדעת בגן עדן: הבת "אכלה" מן הצבר, סמל הישראלי יליד הארץ, ונעשתה חלק מן החברה החדשה, אבל הידיעה הזאת עוקצת וכואבת. לצד הכאב יש בבית 3 שמחה גדולה: "הוֹ רֵיחַ נַרְקִיסִים מְשַׁכֵּר / מוֹשֵׁךְ רַגְלֵי יֶלֶד לָרוּץ עָמֹק בְּתוֹךְ בִּצַּת נַחַל קִישׁוֹן". קריאת ההתפעלות "הוֹ", הריח ה"מְשַׁכֵּר" ו"בֹּקֶר שֶׁכֻּלּוֹ שֵׁכָר" מבטאים שכרון חושים של ילדה. אפילו הבוץ הוא "לֹעַ הַבִּצּוֹת הַמַּרְהִיב". הנוף "פָּרוּשׂ לְכָל גּוֹלֶה אֶל עוֹלָמוֹ": הארץ מקבלת את המהגרים. בבית 4 הבת מתארת את עצמה בדימויים של עדינות ויופי: "הָיִיתִי עֲשׂוּיָה מֶשִׁי טָהוֹר וּמַלְמָלָה", ונפשה "מְסֹרֶקֶת בְּפֶרַח מַסְרֵק שׁוּלַמִּית": פרח של הנוף המקומי, ששמו מזכיר את השולמית משיר השירים. היא מתחברת לנוף ולתרבות של הארץ.

ההבדלים נובעים מן הגיל ומן המקום בחיים שבו כל אחת פגשה את ההגירה. סלימה הגיעה כאישה שחייה כבר נשברו, ולכן ההגירה הוסיפה עוד חורבן. הבת הגיעה כילדה, וגופה ונפשה נפתחו לנוף החדש. ההבדל הזה יוצר מרחק ביניהן: "וְרַק אֲנִי נִצַּבְתִּי לָךְ מֵרָחוֹק עַל שְׂפַת הַיְאוֹר" (בית 5). זו רמיזה למרים, אחות משה, שעמדה מרחוק לראות מה ייעשה בתיבה שעל היאור (שמות ב). הבת היא השומרת, והאם היא התינוק החסר אונים. התפקידים מתהפכים, והבת "מְאַסֶּפֶת אוֹתָךְ אֶל תּוֹכִי": היא אוספת את סבלה של אמה אל תוכה, ואולי גם כותבת אותו בשיר. גם המילה "אֲסוּפִית" (תינוקת אסופה) ממשיכה את הרמיזה: כמו משה שנאסף מן היאור, האם היא זו שנאספת, והבת היא שאוספת אותה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"הסבירו והדגימו" כיצד שורות 7–8 מבטאות את חוויית ההגירה של המשורר, וזאת "כפי שהיא באה לידי ביטוי בשיר כולו". כלומר: לפרש את השורות עצמן, ואז לקשר כל רכיב שלהן לדוגמאות אחרות מן השיר.

תשובה מלאה:
השיר "והגירת הורי" מתאר הגירה שאינה מסתיימת. ההורים היגרו, אבל ההגירה ממשיכה לפעול בגופו ובנפשו של הבן. שורות 7–8, "קִטְעֵי שִׂיחָה אַחַר חֲצוֹת. / הֶשֵּׂג וּנְסִיגָה. לַיְלָה מַזְכִּיר וְיוֹם מַשְׁכִּיחַ", מרכזות את החוויה הזאת בשלוש תמונות.

ראשית, הצורה. השורות בנויות מצירופים קצרים, כמעט בלי פעלים, שמופרדים בנקודות. הרשימה הזאת מופיעה כבר בשורה 7, "גּוֹרָל נוֹרָא. קִטְעֵי שִׂיחָה". המשורר אינו מספר סיפור רציף על ההגירה, אלא מצרף שברים. זה עצמו ביטוי לחוויה: הזיכרון מפורק, ואין לו סדר ברור.

שנית, "קִטְעֵי שִׂיחָה אַחַר חֲצוֹת". אפשר לקרוא כאן שיחות לילה שילד שומע מן החדר השני: המבוגרים מדברים על מה שהיה ועל מה שאבד, והוא קולט רק קטעים. גם בשורות 10–11 הוא מתאר עולם שלא הוסבר לו: "כְּלָלֵי מִשְׂחָק / שֶׁלֹּא הִסְבִּירוּ לִי הֵיטֵב". המהגר הצעיר חי בעולם שחוקיו לא נמסרו לו במלואם, והוא נדרש להשלים בעצמו את מה שחסר.

שלישית, "הֶשֵּׂג וּנְסִיגָה". זו תנועה של קדימה ואחורה. הקליטה במקום החדש אינה דרך ישרה; היא התקדמות ונסיגה לסירוגין. התנועה הזאת מתאימה לדימוי שבפתיחה: "דָּמִי מַמְשִׁיךְ עֲדַיִן לְשַׁקְשֵׁק בְּדָפְנוֹתַי / גַּם אַחַר שֶׁכְּבָר הֻנַּח הַכְּלִי עַל מְקוֹמוֹ" (שורות 2–3). הגוף הוא כלי שהועבר ממקום למקום. הכלי כבר עומד, אבל הנוזל שבתוכו עוד נע מצד לצד. כך גם הדובר: הוא כבר "הונח" בארץ החדשה, ונפשו עדיין מיטלטלת.

רביעית, "לַיְלָה מַזְכִּיר וְיוֹם מַשְׁכִּיחַ". זו תקבולת ניגודית: לילה מול יום, "מַזְכִּיר" מול "מַשְׁכִּיחַ". ביום, בעבודה ובחיים הממשיים, העבר נשכח; בלילה הוא חוזר. גם בשורה 6 יש שכחה: "הָאֲדָמָה שׁוֹכַחַת צַעֲדֵי דּוֹרְכִים בָּהּ". השיר כולו נע בין שני הקטבים, ולכן אין בו מנוחה.

החוויה הזאת חוזרת בשיר כולו בדרכים נוספות. הפזמון "וַהֲגִירַת הוֹרַי לֹא נִרְגְּעָה בִּי" חוזר בשורות 1, 4 ו־18–19, והחזרה עצמה מראה שהעניין אינו נגמר. הדובר חי בין ניגודים: "צָעִיר מִדַּי בִּשְׁבִיל לָמוּת, זָקֵן מִדַּי לַמִּשְׂחָקִים" (שורה 15), ו"אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה שֶׁל עָתִיד, בָּתֵּי נְכוֹת / שֶׁל מַה שֶּׁלֹּא הָיָה" (שורות 17–18). הצירופים הסותרים (אוקסימורון) מבטאים חיים שתלויים בין עבר לעתיד. הבתים, סמל היציבות, "דּוֹמִים לָאֳנִיּוֹת תָּמִיד" (שורה 21): גם הבית ממשיך להפליג. והסיום קובע שההגירה תסתיים רק במוות: "וְאַחַר־כָּךְ / מוֹתִי וְסוֹף לַהֲגִירַת הוֹרַי" (שורות 23–24).

לכן שורות 7–8 הן תמצית השיר: הגירה היא תנועה בלתי פוסקת בין זיכרון לשכחה, בין הישג לנסיגה, והיא נמסרת לדובר בקטעים ולא בסיפור שלם.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
יש שני רכיבים, ולכל אחד "הסבירו והדגימו": (1) מה הביא את הסבתא להתיישב "במקום הזה"; (2) מהי עמדת המשורר כלפי הבחירה שלה. צריך לבסס כל רכיב בציטוטים עם מספר שורה ולהסביר את האמצעים, בייחוד את האירוניה.

תשובה מלאה:
השיר "סיפור על הסבתא" בנוי כשיחה: הדובר פונה אל נכד או צעיר ("אַתָּה רוֹצֶה לָדַעַת", שורה 1) ומספר לו מה היה "פֹּה פַּעַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה". הכותרת מבטיחה סיפור משפחתי תמים, כמו סיפור לפני השינה, אבל הסיפור חושף אמת מרה יותר.

מה הביא את הסבתא להתיישב? לפי השיר, תמונה של טבע ושל התחלה חדשה. המקום היה "חוֹל בְּתוּלִי" (שורה 3), כלומר שטח שנראה ריק, שאיש לא נגע בו. הסבתא הלכה "מִתַּחַת לַשִּׁקְמָה", והציפורים צייצו מעליה. היא "חָשְׁבָה לְפִי תֻּמָּהּ / כִּי אֵלּוּ הֵן סִימְפוֹנְיוֹת מֻפְלָאוֹת / לִכְבוֹד הַשַּׁחַר הַבּוֹקֵעַ מֵחָדָשׁ, / אוּלַי אֲפִלּוּ לִכְבוֹדָהּ" (שורות 8–11). השחר "הבוקע מחדש" הוא סמל של התחלה ושל תקומה, ו"אוּלַי אֲפִלּוּ לִכְבוֹדָהּ" מראה שהיא ראתה בטבע קבלת פנים אישית. "וְזֶה הֵבִיא אוֹתָהּ לְהִתְיַשֵּׁב פֹּה" (שורה 12): הבחירה נבעה מחלום רומנטי על מקום שמחכה לה.

עמדת המשורר כלפי הבחירה הזאת אירונית וביקורתית. האירוניה נוצרת מן הפער בין מה שהסבתא שמעה לבין מה שקרה באמת. הדובר מתאר את הציפורים "תּוֹקְעוֹת מַקּוֹרֵיהֶן בַּפְּרִי הַלֹּא מוּגָן / וּמְצַיְּצוֹת מֵעַל רֹאשָׁהּ אֶת צִיּוּצֵי הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה מִכֹּל — / הַמִּלְחָמָה עַל שֶׁטַח הַמִּחְיָה" (שורות 5–7). מה שנשמע לה כסימפוניה היה מאבק על אוכל ועל טריטוריה. הצירוף "שֶׁטַח הַמִּחְיָה" לקוח מלשון של מאבק על קרקע, ולכן הוא חורג מעולם הציפורים ומרמז על המאבק בין בני אדם על הארץ הזאת. המילים "הַלֹּא מוּגָן" מוסיפות צד של פגיעה: יש מי שאינו מוגן במאבק.

הסבתא מכונה "עַלְמָה תַּמָּה", והיא חשבה "לְפִי תֻּמָּהּ" (שורה 8). החזרה על השורש ת־מ־ם מדגישה את התמימות, ובמבט לאחור היא נשמעת כעיוורון. גם "חוֹל בְּתוּלִי" נשמע אחרת אחרי שורה 7: המקום לא היה ריק משאיפות ומעימותים. בשורה 2 מופיע ההווה, "הַכְּבִישׁ וְהַבָּתִּים וְאִילָנוֹת הַסְּרָק": השקמה הנושאת פרי התחלפה בעצי סרק, עצים שאינם נותנים פרי. גם זה ביקורת שקטה על מה שנבנה במקום החלום.

הסיום הוא השיא של האירוניה: "וְאֶת הַשְּׁאָר אַתָּה יוֹדֵעַ, בְּוַדַּאי" (שורה 13). הדובר אינו מספר את "השאר", כי הנכד חי בתוכו: מלחמות, מאבק מתמשך על המקום. השתיקה מדגישה את המחיר יותר מכל תיאור. העמדה של המשורר, אם כן, היא שהבחירה להתיישב נעשתה מתוך תום ומתוך חלום, אבל התמימות הזאת התעלמה מן המציאות, וההמשך הוכיח זאת.

אפשר גם: לראות בשיר ביקורת אוהבת ולא לעג. הדובר מתאר את הסבתא בחיבה, ויש בתמונת השקמה והחול גם געגוע למקום שהיה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"הסבירו" כיצד באה לידי ביטוי חוויית ההגירה המורכבת של המשורר, ו"בססו" על שלוש דוגמאות בדיוק מן השיר. "מורכבת" פירושה שיש בחוויה צדדים סותרים: שייכות לצד זרות, הצלחה לצד מחיר. כל דוגמה צריכה ציטוט, הסבר של האמצעי, וקישור למורכבות.

תשובה מלאה:
בשיר "נעילה" הדובר מדבר אל נמען ("תִּרְאֶה אוֹתִי") ומנסה לשכנע אותו, ואולי גם את עצמו, שהוא כבר שייך. על פני השטח השיר הוא הצהרה של הצלחה: הוא מכיר את מקומו, יש לו ידידים, הוא מדבר את השפה. אבל בכל הצהרה מסתתר גם הצד השני, ולכן החוויה מורכבת.

הדוגמה הראשונה: "תִּרְאֶה אוֹתִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי / לֹא עוֹד זָר בְּעִירִי" (בית 1). כינוי השייכות "עִירִי" מבטא בעלות ושייכות. אבל הצירוף "לֹא עוֹד" מזכיר שפעם היה זר, ושהשייכות היא תוצאה של תהליך. גם הביטוי "יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי" דו־משמעי: הוא יכול לומר "אני מכיר את המקום שלי", וגם "אני יודע את מקומי", כלומר יודע לא לבלוט ולא לדרוש. בהמשך הבית הוא אומר: "כִּי לִוִּיתִי אֶת צְמִיחַת הַבָּתִּים הָאֵלֶּה / עֵד הָיִיתִי לִמְתִיחַת כְּבִישִׁים חֲדָשִׁים". הפעלים "לִוִּיתִי" ו"עֵד הָיִיתִי" (בתקבולת) מבססים את השייכות על ותק: הוא היה כאן כשהבתים צמחו וכשנסללו הכבישים, ולכן העיר "שלו". אבל שניהם מציבים אותו בצד: מלווה ועֵד, מי שמתבונן בצמיחה של העיר, ולא מי שבנה אותה או נולד בה. כך גם ההוכחה לשייכות מגלה את מעמדו של מי שבא מבחוץ.

הדוגמה השנייה: "כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מֵעֲבָרִי / וְקִיּוּמִי פֹּה שׁוּב אֵינֶנּוּ מֻתְנֶה" (בית 2). המטפורה של גמילה מציגה את העבר כמו התמכרות: דבר שהיה חלק מן הגוף ומן הנפש, ושהפרידה ממנו כואבת ואיטית ("בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן"). כלומר, ההשתלבות דרשה ויתור על מה שהיה. גם השורה שאחריה חושפת את העבר: אם קיומו "שׁוּב אֵינֶנּוּ מֻתְנֶה", פירוש הדבר שהיה זמן שבו היה מותנה, זמני, תלוי ברצונם של אחרים. הבית ממשיך בהסתייגויות: "יֵשׁ לִי יְדִידִים מְעַט / וְאַף לֹא שׂוֹנֵא אֶחָד", ו"אִם בְּכָל זֹאת מִישֶׁהוּ פַּעַם יִתְרַגֵּז אוֹ יֻטְרַד / אָז לֹא נוֹרָא". הדובר מקטין את עצמו ואת הקשיים. הוא שואף לא להפריע לאיש, וזה מעיד על מעמד שעדיין אינו בטוח לגמרי.

הדוגמה השלישית: "אֲנִי מְדַבֵּר בַּשָּׂפָה הַזֹּאת כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּהּ" (בית 3). זו גאווה של מהגר שלמד היטב את השפה, אבל המילה "כְּאִלּוּ" מגלה שלא נולד בה. הכינוי "הַזֹּאת" (ולא "שפתי") יוצר מרחק. בהמשך: "כָּכָה זֶה בַּחַיִּים אִם מִתְגַּבְּרִים / וְדוֹחִים אֶת הֶבֶל הַסַּכָּנָה". ההצלחה תלויה בהתגברות, והסכנה נדחית כ"הֶבֶל", מילה שמזכירה את "הֲבֵל הֲבָלִים" בקהלת, אבל עצם האזכור מראה שהסכנה הייתה שם. השורה האחרונה, "וְהָאָדָם סוֹפוֹ לְהִתְפַּיֵּס עִם קִיּוּמוֹ", עוברת מ"אני" אל "האדם", כמו פתגם כללי. "להתפייס" פירושו להשלים אחרי ריב: השלמה ולא שמחה שלמה.

גם הכותרת "נעילה" תורמת למורכבות. נעילה היא התפילה האחרונה של יום הכיפורים, כשהשערים ננעלים. השיר מציג סגירה של פרק, השלמה סופית עם העבר, אבל גם תחושה של דלת שנסגרה על מה שהיה. הדובר שייך, וההשתייכות הזאת דרשה ויתור, מאבק והשלמה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"הסבירו והדגימו" מה תורם שם השיר "תיקון הריחות" להבנת משמעותו. צריך לפרש את שתי המילים בכותרת, לקשר כל אחת לדוגמאות מן השיר עם ציון הבית, ולהסביר איזו משמעות הכותרת מוסיפה, כולל אירוניה.

תשובה מלאה:
השיר "תיקון הריחות" מעמיד זה מול זה את עולם הילדות של הדובר בלוד, עולם מזרחי של טעמים וריחות עזים, ואת העולם המערבי "המעודן" שאותו הוא לומד "עַכְשָׁו". הכותרת מסכמת את המעבר הזה בשתי מילים, וכל אחת מהן מוסיפה משמעות.

"הריחות" הם הדבר שעובר שינוי. בבית 1 מופיעים ריחות וטעמים של הבית: "טַעַם עָרָק וְרֵיחַ זְעַפְרָן צוֹרֵב". אלה חושים פנימיים וגופניים, שמייצגים (במטונימיה) תרבות שלמה: הבית, המשפחה, בית הקפה "מַרְקוֹ" בלוד. ריח הוא אחד החושים הקשורים ביותר לזיכרון ולזהות. כאשר הכותרת אומרת שיש לתקן את הריחות, היא אומרת שהשינוי הנדרש מן הדובר אינו חיצוני בלבד; הוא נוגע בזהות ובזיכרון.

"תיקון" אומר שמשהו נחשב פגום. מי שמתקן מניח שיש מצב נכון ומצב שגוי. בשיר, ה"תיקון" הוא תהליך של לימוד: "אֲנִי לוֹמֵד לֶאֱכֹל גְּלִידָה מִבְּדֹלַח", "אֲנִי לוֹמֵד לִפְתֹּחַ דְּלָתוֹת / בְּתֵבוֹת נְגִינָה עַתִּיקוֹת" (בית 1), ו"נָשִׁים בְּטַעַם תּוּת־שָׂדֶה / מְלַמְּדוֹת אוֹתִי לְהָרִיחַ כְּרִיכוֹת שֶׁל שֶׁקְסְפִּיר" (בית 2). החזרה על "לוֹמֵד" ו"מְלַמְּדוֹת" יוצרת תבנית של שיעור: מה שהיה טבעי בילדות דורש עכשיו הדרכה. הריחות והטעמים החדשים מתוקים ומעודנים ("תּוּת־שָׂדֶה" מול "עָרָק"), אבל גם מלאכותיים וחיצוניים. הדובר לומד להריח כריכות של ספרים, לא לקרוא אותם; וקולות הציפורים אינם באים מציפורים אלא מ"אוֹטוֹ" של גלידה, קול מוקלט ולא חי. ה"תיקון" מחליף ריח חי בריח של חפצים.

לכן הכותרת אירונית. "תיקון" הוא גם מושג מעולם התפילה והמסורת, תיקון של הנפש ושל העולם. השימוש במילה כה רצינית לגבי ריחות מבליט את היומרה של החברה הקולטת לתקן את המהגר מבפנים, ואת הפגיעה שבדבר. התוצאה אינה ריפוי אלא קרע. הפתיחה "מָה אַתֶּם רוֹצִים מִמֶּנִּי" נשמעת מתגוננת ונרגזת, כאילו מישהו האשים אותו. הוא מכריז "אֲנִי כְּבָר לֹא אוֹתוֹ הַיֶּלֶד", אבל הריח הישן עדיין "צוֹרֵב" בזמן הווה. ובסוף נשארת מילה אחת בבית נפרד: "חֲבֵרִים." הפנייה הבודדה נשמעת אירונית ועצובה, אולי אל מי שאינם באמת חבריו.

כך הכותרת מכוונת את הקריאה לשאלת המחיר: מי קבע שריחות הבית פגומים, ומה מאבד אדם כשמלמדים אותו להריח ולטעום כמו אחרים. השיר מבקר את הדרישה לוותר על התרבות המזרחית כתנאי להשתייכות.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
השאלה מבקשת לאפיין מערכות יחסים בין גברים לנשים (ו/או בין נשים לבין עצמן) במחזה, ו"להסביר ולהדגים" כיצד המאפיינים האלה תורמים לבניית משמעות המחזה. כלומר: (1) מהם מאפייני היחסים, עם דוגמאות מסצנות; (2) מה הם מלמדים על משמעות המחזה.

תשובה מלאה:
במחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף" מאת אדוארד אלבי, כל העלילה מתרחשת בלילה אחד בביתם של ג'ורג', מרצה להיסטוריה בקולג', ומרתה אשתו, בתו של נשיא הקולג'. הם מארחים זוג צעיר, ניק, מרצה חדש, ואשתו האני. מערכות היחסים בין שני הזוגות הן לב המחזה, ומאפייניהן העיקריים הם מאבק, השפלה, תלות והסתרה.

מערכת היחסים בין ג'ורג' למרתה היא זוגיות של מלחמה. מרתה מבזה את ג'ורג' לעיני האורחים, ומציגה אותו ככישלון: הוא לא התקדם בקולג' כפי שציפו ממנו, והיא מזכירה זאת שוב ושוב, גם בהשוואה לאביה. ג'ורג' עונה בהשפלות משלו ובאירוניה חריפה, וממציא "משחקים" שמטרתם לפגוע. השיחה ביניהם היא קרב מילולי, והאורחים נגררים אליו. עם זאת, היחסים אינם רק שנאה. ג'ורג' ומרתה מכירים זה את זה לעומק, יש ביניהם קשר של תלות, והם חולקים סוד: בן שאינו קיים, שהמציאו יחד ושעליו הם מדברים כאילו הוא חי. כאשר מרתה מספרת על הבן להאני, היא מפרה את הכלל שהיה ביניהם, וזה מכין את השבר שבסוף.

מערכת היחסים בין ניק להאני נראית בתחילה הפוכה: זוג צעיר, מנומס ומוצלח. אבל במהלך הלילה מתברר שגם היא נשענת על הסתרה. ניק נישא להאני בעקבות היריון שהתברר כלא אמיתי, ויש רמזים שגם הכסף של אביה היה שיקול. האני שבירה ותלותית, וניק שאפתן. ג'ורג' חושף את הסיפור הזה לעיני כולם, ובכך מראה שהזוג הצעיר אינו שונה מהותית מן הזוג המבוגר.

גם היחסים בין הזוגות מאופיינים במאבק. מרתה מתקרבת לניק לעיני ג'ורג', כדי לפגוע בו, וניק מוכן לכך, בין השאר משום שקשר עם בת הנשיא יכול לקדם אותו. אבל גם כאן הכוח מתהפך, ומרתה מבזה את ניק. הנשים אינן רק קורבנות והגברים אינם רק שולטים: כל אחד משתמש בחולשות של האחר.

המאפיינים האלה בונים את משמעות המחזה בשני אופנים. ראשית, הזוגיות היא המקום שבו נחשף הפער בין חזות לאמת. מאחורי חזות של נישואים מכובדים בקמפוס אקדמי יש אכזבה, שקרים ואשליות. הזוג הצעיר משמש כמראה: הוא מראה איך הזוג המבוגר אולי נראה בתחילת דרכו. שנית, דווקא דרך האכזריות המחזה מוביל אל רגע של אמת. בסוף הלילה ג'ורג' מודיע שהבן מת, וכך "הורג" את האשליה המשותפת. האורחים הולכים, וג'ורג' ומרתה נשארים לבד. ג'ורג' שר את השיר "מי מפחד מווירג'יניה וולף", ומרתה עונה שהיא מפחדת. הסיום מציג זוג בלי משחקים ובלי אשליה, מפוחד, אבל אולי בפעם הראשונה מסוגל לחיות באמת. המחזה טוען, אפוא, שזוגיות הנשענת על אשליות הורסת את בני הזוג, ושהכנות כואבת אך היא האפשרות היחידה לקרבה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"תארו בקצרה" את סיום המחזה, ואז, אם יש בו התרה, "הסבירו" את תרומתה לבניית משמעות המחזה. לכן התשובה צריכה: (1) להציג את הסיבוך בקצרה; (2) לתאר את הסיום ואת ההתרה; (3) להסביר מה ההתרה מוסיפה למשמעות.

תשובה מלאה:
המחזה "חשיבותה של רצינות" מאת אוסקר ויילד הוא קומדיה, וכמו בקומדיה קלאסית יש בו סיבוך גדול והתרה מלאה בסוף. אבל אופי ההתרה הוא הדבר החשוב בה.

הסיבוך נבנה משקרים ומזהויות כפולות. ג'ק וורת'ינג חי חיים כפולים: בכפר הוא ג'ק, אפוטרופוס רציני של ססילי הצעירה, ובעיר הוא "ארנסט", כביכול אחיו הצעיר והפרוע. ידידו אלג'רנון ממציא לעצמו חבר חולה בשם באנברי, כדי לברוח מהתחייבויות חברתיות. ג'ק מאוהב בגוונדולן, בת דודתו של אלג'רנון, והיא מודה שהיא אוהבת אותו בעיקר משום ששמו "ארנסט". אלג'רנון מגיע לבית הכפרי של ג'ק ומציג את עצמו כ"ארנסט" כדי להכיר את ססילי, וגם היא מתאהבת בשם. הסיבוך מגיע לשיא כששתי הנשים חושבות שהן מאורסות לאותו "ארנסט". מעל כל זה עומדת ליידי ברקנל, אמה של גוונדולן, שמסרבת לאירוסין משום שג'ק נמצא כתינוק בתיק יד במלתחה של תחנת רכבת, ואין לו מוצא ידוע.

הסיום פותר את כל הקשרים בבת אחת. ליידי ברקנל מזהה את מיס פריזם, המחנכת של ססילי, ומתברר שמיס פריזם הייתה האומנת שאיבדה תינוק לפני שנים רבות: מתוך פיזור דעת היא הניחה את התינוק בתיק היד ואת כתב היד של רומן שכתבה בעגלה. ג'ק מביא את התיק, והיא מזהה אותו. כך מתגלה שג'ק הוא בנה של אחות ליידי ברקנל, ולכן אחיו הבכור של אלג'רנון. כשהם מחפשים את שמו של אביו, מתברר שג'ק נקרא בילדותו על שם אביו, ארנסט. ה"שקר" שלו היה, בלי שידע, האמת. ג'ק וגוונדולן, אלג'רנון וססילי, וגם מיס פריזם והכומר צ'זיבל, מתאחדים, וג'ק מסיים בהכרזה שהבין עכשיו את החשיבות של "להיות רציני" (ובאנגלית: ארנסט).

ההתרה תורמת למשמעות המחזה בשלושה אופנים. ראשית, היא מושלמת מדי. צירוף המקרים של תיק היד, האומנת ושם האב הוא מוגזם בכוונה, וזו פרודיה על סצנות הזיהוי המוסכמות של המחזות הרציניים בזמנו. הקהל צוחק לא רק מן הדמויות אלא גם מן המוסכמה הספרותית. שנית, ההתרה חושפת את ערכי החברה הוויקטוריאנית. המכשול היחיד לנישואים היה מוצא ושם, ולא אופי או אהבה. ברגע שמתגלה שלג'ק יש ייחוס מכובד, כל ההתנגדות נעלמת. החברה, שמתיימרת להיות "רצינית", מתעניינת רק בצורה ובמעמד. שלישית, ההתרה הופכת את השקר לאמת: ג'ק שיקר בשם "ארנסט" מתגלה כארנסט באמת. האירוניה הזאת, שנשענת על המשחק בכותרת בין "earnest" (רציני) לבין השם Ernest, מראה שבחברה הזאת ההבדל בין אמת לשקר הוא עניין של מזל ושל שם. המחזה מסתיים בשמחה, אבל השמחה עצמה היא ביקורת.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
יש שני רכיבים, ולכל אחד "הסבירו והדגימו": (1) מהו היסוד הבלשי, החידה או הסוד שיש לפענח בספר; (2) מה אפשר ללמוד מתהליך הפיענוח על אופיין של הדמויות המרכזיות. צריך להציג את הספר, לתאר את מהלך הפיענוח בסדר הנכון ולקשר כל שלב לתכונות של דמויות.

תשובה מלאה:
בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת מארק האדון, היסוד הבלשי הוא המנוע של העלילה, ואפילו הספר עצמו מוצג כספר בלשי שכותב גיבורו. המספר הוא כריסטופר בון, נער בן 15 שחושב בצורה מיוחדת: הוא מצטיין במתמטיקה, אוהב סדר והיגיון, ומתקשה מאוד להבין אנשים, רגשות ומטפורות.

החידה הראשונה מוצגת כבר בפתיחה. כריסטופר מוצא בלילה את וולינגטון, הכלב של שכנתו גברת שירס, מת על הדשא, וקלשון גינה תקוע בו. הוא מחליט לגלות מי הרג את הכלב, למרות שאביו אוסר עליו להתערב בענייני השכנים. הוא אוהב את סיפורי שרלוק הולמס, ובעידוד מורתו שיבון הוא כותב את חקירתו כספר. שם הספר עצמו לקוח מסיפור של שרלוק הולמס. הפיענוח מתנהל בשיטה: כריסטופר רושם עובדות, חוקר שכנים ומסיק מסקנות, אף שקשה לו מאוד לדבר עם זרים.

אבל החקירה מובילה לסוד גדול יותר. כריסטופר מוצא בחדר של אביו, בתוך קופסה, מכתבים שכתבה לו אמו. אביו סיפר לו שהיא מתה בבית החולים, ומן המכתבים מתברר שהיא חיה בלונדון, ועזבה עם מר שירס, בעלה של השכנה. זו התגלית שמערערת את עולמו. זמן קצר אחר כך האב מודה שהוא זה שהרג את וולינגטון, אחרי ריב עם גברת שירס. החידה "מי הרג את הכלב" נפתרה, והתשובה היא האדם הקרוב אליו ביותר.

מתהליך הפיענוח אפשר ללמוד הרבה על הדמויות. על כריסטופר: הוא חושב בהיגיון ובדייקנות, ולכן הוא בלש טוב, אבל הוא מבין את העובדות טוב יותר מן האנשים. הוא אינו משקר לעולם, ולכן השקר של אביו נראה לו בגידה מוחלטת: אם האב שיקר על דבר אחד, אולי הוא מסוכן. התגובה שלו, בריחה לבדו ברכבת ללונדון כדי להגיע אל אמו, מראה אומץ גדול: נער שמתקשה מאוד עם מקומות זרים, עם המונים ועם רעש עובר לבדו תחנות רכבת ונסיעה ארוכה. על האב: הוא אוהב את בנו ומטפל בו במסירות, אבל השקר שלו על האם, ורצח הכלב מתוך כעס, מראים אדם פגוע שאינו שולט ברגשותיו. הוא שיקר כדי להגן, אבל השקר פגע יותר. על האם: מן המכתבים עולה שהיא אוהבת את כריסטופר, אבל לא עמדה בקושי ועזבה. אף אחד מן ההורים אינו "רע"; שניהם אנשים מוגבלים.

כך היסוד הבלשי מקבל משמעות עמוקה. כריסטופר יצא לפתור תעלומה קטנה על כלב, ופתר את התעלומה של משפחתו. הבלש לומד שהאמת אינה רק עובדה הגיונית; היא גם כואבת ומסובכת. ועם זאת, דווקא בזכות החקירה הוא מגלה את כוחו ואת עצמאותו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
לבחור דמות מרכזית בספר הקריאה שאתם מזדהים עם התנהגותה ועם עולם ערכיה, "להסביר" מה בהתנהגות ובערכים גורם להזדהות, ו"להדגים". צריך לנסח בבירור את ההתנהגות ואת הערכים, לתת דוגמאות מן העלילה, ולנמק את ההזדהות בגוף ראשון ובאופן אישי, כפי שהשאלה מבקשת.

תשובה מלאה:
בספר "מישהו לרוץ איתו" מאת דויד גרוסמן אני מזדהה עם תמר, נערה בת 16 מירושלים בעלת קול יפה, שיוצאת למסע מסוכן כדי להציל את אחיה הגדול, שי.

ההתנהגות של תמר היא קודם כול התנהגות של אחריות ושל אומץ. שי, נגן גיטרה מוכשר, נעלם, ותמר מגלה שהוא שקוע בסמים ונמצא בידי אנשים שמנצלים אמני רחוב צעירים. ההורים אינם מצליחים לטפל בבעיה, ותמר מחליטה לפעול בעצמה. היא עוזבת את הבית בסתר, משנה את מראהּ, ויוצאת לשיר ברחובות ירושלים, כדי להתקבל למקום שבו מחזיקים את שי. זה מעשה מפחיד ומסוכן מאוד, והיא עושה אותו למרות הפחד. אני מזדהה עם זה משום שתמר אינה מחכה שמישהו אחר יפתור את הבעיה, וגם אינה מוותרת על אחיה כשכולם כבר התייאשו.

ההתנהגות שלה ממשיכה גם אחרי ההצלה. היא מוציאה את שי מן המקום ומסתתרת איתו כדי שיעבור גמילה. הגמילה קשה ומכוערת: שי סובל, כועס ופוגע, ותמר נשארת לצידו. כאן בא לידי ביטוי ערך הנאמנות. קל לאהוב מישהו כשהוא מצליח; תמר אוהבת את אחיה גם כשהוא במצבו הגרוע ביותר. בעיניי זו דוגמה למשמעות האמיתית של משפחה ושל אהבה.

הערך השני הוא העצמאות והנאמנות לעצמה. תמר מתייחסת ברצינות לשירה שלה ולכישרון שלה, והשירה היא גם הכלי שבו היא מצילה את אחיה. היא שומרת על כבודה גם ברחוב, בין אנשים שמנסים לנצל אותה. בגילה, כשהרבה בני נוער מחפשים בעיקר להשתייך ולהיות כמו כולם, היא הולכת בדרך משלה. אני מזדהה עם האומץ להיות שונה ועם הנכונות לשלם על כך מחיר.

הערך השלישי הוא קשר אמיתי עם אנשים. תמר מתקשה עם בני גילה, ואחד הקשרים החשובים שלה הוא עם תיאודורה, נזירה מבוגרת שחיה בירושלים שנים רבות בלי לצאת ממקומה. החברות הלא צפויה הזאת מראה שתמר מחפשת קשר כן ועמוק, לא קשר שטחי. ההתנהגות הזאת מתחברת גם לכותרת: כולם, ותמר במיוחד, מחפשים "מישהו לרוץ איתו", מישהו שילווה אותם באמת.

ההזדהות שלי אינה רק הערצה. תמר גם בודדה, היא מפחדת וטועה לפעמים, והספר מראה את הקשיים שלה מבפנים. בגלל זה היא דמות אמינה: היא לא גיבורה מושלמת אלא נערה רגילה שבחרה לעשות דבר לא רגיל. ההתנהגות שלה מלמדת אותי שאחריות ואהבה נבחנות במעשים, ושאפשר לפעול למרות הפחד.

למה זו תשובה מלאה: