מתכונת 1 בספרות (שאלון 8282) - פתרון מלא

מה השאלה מבקשת:
שלושה רכיבים: (1) "תארו" את דרך החיים של עליזה; (2) "תארו" את דרך החיים של אחיה יעקב; (3) "הסבירו" את ההבדלים ביניהן. צריך לתאר בעזרת פרטים מן השיר ובמספרי שורות, ולהסביר מה ההבדלים מלמדים.

תשובה מלאה:
השיר "נערה מן הקטמונים (חתך אורך)" מאת מירי בן־שמחון מוקדש לעליזה אלפנדרי, אבל באמצעו מופיע אחיה, יעקב. הוא מוצג כגאוות המשפחה, והניגוד בין שתי דרכי החיים מאיר את דמותה של עליזה ואת החברה שבה היא חיה.

דרך החיים של עליזה בנויה מחובות. בבית היא "מְכַבֶּסֶת אֶת בְּגָדֶיהָ", "תָּדִיחַ רִצְפָּה / וּתְתַקֵּן פְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל" (שורות 4–7). בעבודה היא "כַּתְבָנִית וּמַסְפִּיקָה 120 מִלִּים בְּדַקָּה" (שורה 28), ו"כָּל בֹּקֶר בְּ־7:30 בְּדִיּוּק רוֹאִים אוֹתָהּ בַּתַּחֲנָה" (שורה 30). הביטחון שלה הוא הקביעות והפנסיה (שורה 31), והפנאי שלה הוא סריגת גובלנים (שורה 32). היא שומרת על שמה הטוב (שורות 34–41), ועתידה הוא המתנה: "יוֹם יָבוֹא וְהַמַּזָּל שֶׁלָּהּ יָבוֹא גַּם כֵּן / יָבוֹא בָּחוּר לָעִנְיָן וְהִיא תִּתְחַתֵּן" (שורות 46–47).

דרך החיים של יעקב מתוארת בלשון של הצלחה: "הִיא אוֹהֶבֶת אֶת הָאָח שֶׁלָּהּ יַעֲקֹב / שֶׁהִתְקַדֵּם בַּחַיִּים" (שורות 23–24). הוא "אַדְמִינִיסְטְרָטוֹר בְּמַחְלֶקֶת הַמֶּשֶׁק שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה / אַחֲרַאי עַל כָּךְ וְכָךְ עוֹבְדִים / שֶׁמְּקַבְּלִים אֶת הַמַּשְׂכֹּרֶת מִיָּדוֹ וְנוֹתְנִים לוֹ כָּבוֹד" (שורות 25–27). כשהוא יוצא עם אחותו לסרט, הוא "מְגֻלָּח לְמִשְׁעִי וּבְנַעֲלַיִם מְצֻחְצָחוֹת" (שורה 39).

ההבדל הראשון הוא בין סמכות לשירות. ליעקב יש עובדים, ובידו כוח: המשכורת עוברת "מִיָּדוֹ", והוא מקבל "כָּבוֹד". עליזה משרתת: בבית, בעבודה שבה היא מקלידה מילים של אחרים, ובחובות שהיא ממלאת "לְפִי הַסֵּדֶר" (שורה 13). ההבדל השני הוא בין תנועה להמתנה. הפועל "הִתְקַדֵּם" מתאר אדם שהולך קדימה; אצל עליזה הפועל החוזר הוא "יָבוֹא": המזל, הבחור והעתיד יבואו אליה, והיא תחכה. ההבדל השלישי הוא בין חופש לפיקוח. יעקב מופיע בחייה כשומר: "לִפְעָמִים הִיא יוֹצֵאת עִם אָח שֶׁלָּהּ יַעֲקֹב לְסֶרֶט / ... וְכָל הַשְׁכוּנָה רוֹאָה שֶׁהִיא מְבַלָּה / וְהַשֵּׁם שֶׁלָּהּ נִשְׁאָר נָקִי" (שורות 38–41). הבילוי שלה מותר רק בליווי גבר מן המשפחה, והשכונה צופה.

ההבדלים מלמדים על חלוקת התפקידים בין גבר לאישה בחברה שבשיר: הגבר מתקדם ומקבל כבוד בזכות מעשיו, והאישה מקבלת כבוד בזכות צניעותה, ותקבל הערכה רק כאם (שורה 49). אבל השיר מבקר גם את ה"הצלחה" של יעקב. ההתקדמות הגדולה של המשפחה מתרחשת במחלקת המשק של האוניברסיטה: בתוך מוסד ההשכלה, אבל בשוליו. האירוניה מראה ששני האחים חיים בתוך גבולות שהחברה קבעה להם, אלא שהגבולות של עליזה צרים עוד יותר.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"הסבירו והדגימו" את הקשר בין ריחות, טעמים ותחושות בגוף בשיר ובין תחושות השייכות והזרות של הדוברת. צריך להביא דוגמאות של חושים מבתים שונים, ולהסביר כל אחת: האם היא מבטאת שייכות או זרות, ואיך. בסוף כדאי לנסח את הקשר הכללי.

תשובה מלאה:
בשיר של אמירה הס הבת זוכרת את ילדותה במעברה ואת אמה. הזיכרונות שלה אינם רק תמונות; הם תחושות של הגוף: ריח, מגע, קור, עקיצה וטעם. דרך החושים האלה השיר מבטא גם את הזרות שהבת חוותה בארץ וגם את השייכות שנוצרה בה.

הזרות נחווית בגוף כקור, ככובד וכעקיצה. בבית 1 הבת זוכרת את אמה דומעת "לְיַד הַפְרִיזִ'ידֶר עִם בְּלוֹק הַקֶּרַח עַל / הָעֵינַיִם שֶׁלִּי". גוש הקרח מונח בזיכרון "עַל הָעֵינַיִם" של הבת: קור שמכסה את העיניים, כמו דמעות קפואות. באותו בית הלילה במעברה "חָלַף מֵעָלֵינוּ כְּמוֹ צֵל כָּבֵד": משא שמונח על הגוף. ובבית 2 הזרות נעשית כאב חד: "יֵשׁ לֵילוֹת שֶׁזִּכְרוֹן קַקְטוּסִים מְעַקְּצִים בַּלָּשׁוֹן וּבַגּוּף / כִּי אָכַלְתִּי מִפְּרִי דַּעַת הַצַּבָּר". המפגש עם תרבות הצברים נחווה כעקיצה של קוצים, בלשון, כלומר גם בשפה ובדיבור, ובגוף כולו.

השייכות נחווית בחושים אחרים. בבית 3 הריח מושך את הגוף אל הנוף: "הוֹ רֵיחַ נַרְקִיסִים מְשַׁכֵּר / מוֹשֵׁךְ רַגְלֵי יֶלֶד לָרוּץ עָמֹק בְּתוֹךְ בִּצַּת נַחַל קִישׁוֹן". הקריאה "הוֹ" מבטאת התפעמות, והריח "מְשַׁכֵּר", כמו יין. הבוקר הוא "בֹּקֶר שֶׁכֻּלּוֹ שֵׁכָר". גם הנשימה היא דרך של שייכות: "יַלְדָּה קַלַּת גּוּף נוֹשֶׁמֶת נוֹף". הנוף נכנס אל הגוף כמו אוויר, והגוף "קַל". בבית 4 המגע רך: "הָיִיתִי עֲשׂוּיָה מֶשִׁי טָהוֹר וּמַלְמָלָה", ו"נַפְשִׁי מְסֹרֶקֶת בְּפֶרַח מַסְרֵק שׁוּלַמִּית". הבת עשויה מבדים עדינים, ופרח של הנוף המקומי מסרק את נפשה, כאילו הארץ מטפחת אותה.

הטעם מבחין בין הבת לאם. בבית 6 הבת אומרת לאמה: "עוֹד בָּךְ דְּקָלִים וַעֲסִיס הַתָּמָר". הטעם המתוק של התמר הוא טעם של ארץ המוצא, והוא נשאר באם. האם שייכת בחושיה לשם, והבת למדה לנשום את הנוף של כאן.

מכאן הקשר. החושים הם הדרך שבה הבת נקלטה בארץ: היא אכלה מן הפרי, נשמה את הנוף והתבשמה מן הנרקיסים. אבל אותם חושים הם גם הדרך שבה היא חווה את הזרות: הקוצים עוקצים, הקרח מקפיא, הצל מכביד. השיר מראה שהשייכות והזרות אינן נפרדות. אותו נוף משכר ועוקץ, כמו פרי הצבר עצמו: מתוק מבפנים וקוצני מבחוץ.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
לקבוע עמדה: האם השיר מבטא השלמה עם ההגירה שעברה אל המשורר מהוריו, מאבק בה, או שילוב, ו"להסביר ולהדגים". מי שבוחר בשילוב צריך להראות את שני הצדדים ואת היחס ביניהם, עם ציטוטים ומספרי שורות.

תשובה מלאה:
השיר "והגירת הורי" מאת יהודה עמיחי עוסק בהגירה שעברה מן ההורים אל הבן ו"לֹא נִרְגְּעָה" בו. לדעתי יש בשיר שילוב: לאורך השיר הדובר נאבק בהגירה, ובסופו הוא משלים איתה, אבל ההשלמה עייפה ולא שלווה.

המאבק בא לידי ביטוי בכמה אופנים. ראשית, יש בשיר ניסיונות להירגע: "עֵינַי שֶׁהִסְתַּכְּלוּ זְמַן רַב לְתוֹךְ מִדְבָּר גָּדוֹל / וְנִרְגְּעוּ מְעַט" (שורות 9–10), והאהבה: "עוֹד עַכְשָׁו לִבִּי, בְּקֹשִי יִשְׂתַּכֵּר / בְּלֶחֶם אַהֲבָתוֹ הַיּוֹמְיוֹמִית" (שורות 12–13). המילים "מְעַט" ו"בְּקֹשִי" מראות מאמץ גדול ותוצאה קטנה. שנית, המאבק הוא תנועה הלוך ושוב: "הֶשֵּׂג וּנְסִיגָה. לַיְלָה מַזְכִּיר וְיוֹם מַשְׁכִּיחַ" (שורה 8). התקבולת בין "מַזְכִּיר" ל"מַשְׁכִּיחַ" מראה שהשכחה של היום נמחקת שוב בכל לילה. שלישית, המאבק שוחק: "וַעֲיֵפוּת חוֹצֵב וְרֵיקָנוּת הַמַּחְצָבָה בְּגוּף אֶחָד" (שורה 16). הדובר הוא החוצב, שעובד קשה ומתעייף, והוא גם המחצבה, שממנה נחצבים הסלעים עד שהיא מתרוקנת. העבודה של ההתמודדות והמחיר שלה נמצאים בגוף אחד. רביעית, המאבק תקוע בין שני קצוות: "צָעִיר מִדַּי בִּשְׁבִיל לָמוּת, זָקֵן מִדַּי לַמִּשְׂחָקִים" (שורה 15). התקבולת והניגוד מראים אדם שאינו יכול לסיים את המאבק, משום שהוא צעיר מדי לסוף, ואינו יכול עוד לשחק בקלות, משום שהוא זקן מדי למשחקים.

ההשלמה באה לידי ביטוי בטון. הפזמון "וַהֲגִירַת הוֹרַי לֹא נִרְגְּעָה בִּי" (שורות 1, 4, 18–19) נאמר כעובדה, בלי קריאה ובלי מחאה. הדובר אינו שואל למה; הוא מתאר מצב. גם השתיקה היא צורה של השלמה: "וּמֵעַמִּים מָרִים לָמַדְתִּי / שָׂפוֹת מָרוֹת לְמַעַן שְׁתִיקָתִי" (שורות 19–20). מי שלמד שפות כדי לשתוק כבר אינו מנסה להסביר את כאבו לאחרים. ובסוף השיר באה ההשלמה המפורשת: "וּכְבָר עוֹרְקַי וְגַם גִּידַי כִּסְבַךְ / שֶׁל חֲבָלִים שֶׁלֹּא אַתִּיר. וְאַחַר־כָּךְ / מוֹתִי וְסוֹף לַהֲגִירַת הוֹרַי" (שורות 22–24). הפועל "אַתִּיר" בגוף ראשון ובעתיד: לא "שאי אפשר להתיר", אלא "שלא אתיר". הוא כבר אינו מנסה. והמוות נזכר בשקט, כשלב הבא ברשימה: "וְאַחַר־כָּךְ".

היחס בין המאבק להשלמה הוא יחס של תהליך: המאבק לא הצליח, ולכן הוא מוביל להשלמה. אבל ההשלמה אינה שלווה. היא השלמה של אדם עייף, שהבין שההגירה של הוריו נעשתה חלק מגופו, מעורקיו ומגידיו, ושתיגמר רק עם מותו. השיר מבטא, אפוא, את החוויה של מי שנאבק בגורל שקיבל בירושה, ולבסוף מקבל אותו, בלי לסלוח לו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"הסבירו" כיצד בא לידי ביטוי היחס המורכב של המשורר אל המקום, ו"בססו" על שלוש דוגמאות. המורכבות פירושה יחס שיש בו יותר מצד אחד; צריך להראות את הצדדים ואת הקשר ביניהם, עם ציטוטים ומספרי שורות.

תשובה מלאה:
השיר "סיפור על הסבתא" מאת אריה סיון נקרא על שם הסבתא, אבל הנושא שחוזר בו שוב ושוב הוא המקום. הצירוף "בַּמָּקוֹם הַזֶּה" מופיע שלוש פעמים (שורות 1, 3, 12), והמילה "פֹּה" חוזרת לאורך השיר. השאלה הפותחת היא "מֶה הָיָה פֹּה פַּעַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (שורה 1), והשיר כולו הוא תשובה לה. היחס של המשורר אל המקום מורכב: יש בו חיבה וגעגוע, ויש בו פיכחון וביקורת.

הדוגמה הראשונה היא המקום של העבר, כפי שהסבתא ראתה אותו: "חוֹל הָיָה פֹּה פַּעַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, חוֹל בְּתוּלִי / וְסָבָתְךָ הָיְתָה הוֹלֶכֶת פֹּה מִתַּחַת לַשִּׁקְמָה" (שורות 3–4). החזרה על "חוֹל" והתמונה של הנערה ההולכת מתחת לעץ יוצרות נוף פשוט ויפה, ויש כאן חיבה וגעגוע. אבל המילה "בְּתוּלִי" מעוררת שאלה: היא מציגה את המקום כריק, כמי שאיש לא נגע בו ושמחכה למתיישבים. כבר כאן נרמזת תמימות.

הדוגמה השנייה חושפת את הפן האחר של המקום: "וְצִפֳּרִים הָיוּ תּוֹקְעוֹת מַקּוֹרֵיהֶן בַּפְּרִי הַלֹּא מוּגָן / וּמְצַיְּצוֹת מֵעַל רֹאשָׁהּ אֶת צִיּוּצֵי הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה מִכֹּל — / הַמִּלְחָמָה עַל שֶׁטַח הַמִּחְיָה" (שורות 5–7). אותו נוף שליו מתגלה כזירת מאבק: הציפורים נלחמות על המזון ועל השטח, והפרי "הַלֹּא מוּגָן" נפגע. "שֶׁטַח הַמִּחְיָה" הוא לשון של מאבק על קרקע. מכאן שהמקום לא היה "בתולי" ושליו; כבר בראשיתו נלחמו עליו. המשורר יודע מה שהסבתא לא ידעה.

הדוגמה השלישית היא המקום בהווה: "לִפְנֵי הַכְּבִישׁ וְהַבָּתִּים וְאִילָנוֹת הַסְּרָק" (שורה 2). זו תוצאת ההתיישבות: מקום שנבנה, כביש ובתים. אבל לצד הבנייה עומדים "אִילָנוֹת הַסְּרָק", עצים שאינם נותנים פרי, במקום השקמה. ההצלחה מתוארת בלי התלהבות, ויש בה עקרות. אפשר להוסיף גם את הסיום: ההחלטה של הסבתא "לְהִתְיַשֵּׁב פֹּה, בַּמָּקוֹם הַזֶּה —" (שורה 12) נעצרת בקו מפריד, והמשך תולדות המקום נשאר בלי מילים: "וְאֶת הַשְּׁאָר אַתָּה יוֹדֵעַ, בְּוַדַּאי" (שורה 13).

היחס של המשורר אל המקום מורכב, משום שהוא קשור אליו וגם מפוכח לגביו. המקום הוא מקום משפחתי, מקום של זיכרון ושל סבתא אהובה, ולכן הוא מספר עליו בחיבה. אבל הוא יודע שהמקום היה מראשיתו מקום של מאבק, ושההגשמה הביאה גם דברים שאינם נותנים פרי. השיר אינו מוותר על אף אחד מן הצדדים.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שלושה רכיבים: (1) לזהות את הנמען של הפנייה "תִּרְאֶה אוֹתִי"; (2) להסביר מה הדובר מבקש שיראה; (3) "הסבירו" מה הפנייה מלמדת על מקומו של הדובר בחברה. יש לבסס כל טענה בציטוט ובהפניה לבית.

תשובה מלאה:
בשיר "נעילה" מאת פרץ דרור בנאי, הדובר, מהגר שחי שנים רבות בעירו, פותח שני בתים באותה פנייה: "תִּרְאֶה אוֹתִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי" (בתים 1–2). הפנייה היא בגוף שני יחיד, אל "אתה" שאינו מוגדר. לדעתי הנמען הוא אדם מן החברה הוותיקה בארץ, מי שיש לו סמכות לקבוע מי שייך ומי זר. אפשר גם לקרוא את הפנייה כפנייה של הדובר אל עצמו, כמו מי שמשכנע את עצמו.
מה הדובר מבקש שיראה? הוא מציג רשימה של הוכחות: שהוא "לֹא עוֹד זָר בְּעִירִי" (בית 1); ש"קִיּוּמִי פֹּה שׁוּב אֵינֶנּוּ מֻתְנֶה", ושיש לו "יְדִידִים מְעַט / וְאַף לֹא שׂוֹנֵא אֶחָד" (בית 2); ושהוא מדבר "בַּשָּׂפָה הַזֹּאת כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּהּ" (בית 3). הוא מבקש שיראו שעמד בכל הדרישות.
מה הפנייה מלמדת על מקומו בחברה? ראשית, שמקומו עדיין תלוי במבט של אחרים. הוא אינו מסתפק בכך שהשתלב: הוא פונה בציווי, "תִּרְאֶה", וחוזר על הפנייה, כמו מי שצריך עד. מי שבטוח במקומו אינו מבקש שיראו אותו. שנית, לביטוי "אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי" יש כפל משמעות. הוא אומר "יש לי מקום כאן", אבל גם "אני יודע לא לתבוע יותר ממה שניתן לי", כמו מי שמצפים ממנו לצניעות ולכפיפות. המקום שלו נקבע בידי החברה, והוא מקבל אותו. ושלישית, יש בשיר היפוך: הדובר עצמו היה עד, "עֵד הָיִיתִי לִמְתִיחַת כְּבִישִׁים חֲדָשִׁים" (בית 1). הוא ראה את העיר נבנית, "לִוִּיתִי אֶת צְמִיחַת הַבָּתִּים הָאֵלֶּה" (בית 1), ועכשיו הוא זה שצריך שיראו אותו. העיר שהוא ראה צומחת עדיין בוחנת אותו.
כך הפנייה "תִּרְאֶה אוֹתִי" חושפת את מצבו: הוא בתוך החברה, אבל עדיין עומד מולה, כמי שמציג את עצמו לבחינה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) "הציגו" את תיאורי המקומות בשיר, בית הקפה בלוד והסלון (ומקומות נוספים אם יש); (2) "הסבירו" כיצד הם תורמים לביטוי חוויית החיים של הדובר. יש לפרש כל מקום ואת היחס בין המקומות.

תשובה מלאה:
בשיר "תיקון הריחות" מאת ארז ביטון, המעבר של הדובר מעולם לעולם מתואר גם כמעבר בין מקומות. כל מקום מבטא חלק אחר מחוויית חייו.
המקום של העבר הוא בית קפה בלוד: "אֲנִי כְּבָר לֹא אוֹתוֹ הַיֶּלֶד / אָבוּד בֵּין רַגְלַיִם שֶׁמְּשַׂחֵק סְנוֹקֶר / בְּקָפֶה מַרְקוֹ / בְּלֹד" (בית 1). זה מקום ציבורי ועממי, של גברים מבוגרים ומשחק. יש לו שם ממשי, והשורות המתקצרות, עד המילה "בְּלֹד.", ממקמות אותו בדיוק, כמו כתובת. הילד רואה את המקום מלמטה, "בֵּין רַגְלַיִם". הוא שייך למקום, אבל הוא קטן בו ו"אָבוּד". כבר בילדות חוויית השייכות שלו אינה פשוטה. המקום נוכח גם בחושים: "טַעַם עָרָק וְרֵיחַ זְעַפְרָן צוֹרֵב" (בית 1). הריח "צוֹרֵב" גם בהווה, כלומר המקום הישן לא נעלם ממנו.
בין שני העולמות נמצא הרחוב בערב: "אֲנִי לוֹמֵד לֶאֱכֹל גְּלִידָה מִבְּדֹלַח / מֵאוֹטוֹ שֶׁמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹת שֶׁל צִפֳּרִים / בָּעֶרֶב" (בית 1). זה מקום של מעבר, ויש בו פרט מוזר: מכונית גלידה שמשמיעה קולות של ציפורים. הטבע מופיע כאן כחיקוי מכני, כמנגינה מוקלטת. העולם החדש מציע לדובר יופי מלאכותי.
המקום של ההווה הוא סלון: "מְלַמְּדוֹת אוֹתִי לְשַׂחֵק בְּחָתוּל סִיָּמִי / בְּתוֹךְ סָלוֹן יָרֹק" (בית 2). זה מקום פרטי, סגור ומעוצב, של "נָשִׁים בְּטַעַם תּוּת־שָׂדֶה", של חפצי תרבות אירופיים ושל יוקרה. הניגוד לבית הקפה חד: מקום ציבורי של גברים מול מקום ביתי של נשים, מקום עממי מול מקום אליטיסטי, ומשחק סנוקר בין גברים מול משחק עם חתול סיאמי.
מה התיאורים תורמים לביטוי חוויית חייו? המעבר מן הציבורי אל הפרטי, ומן העממי אל המעודן, מבטא את המעבר בין שתי התרבויות. אבל בשני המקומות הדובר תלוי באחרים. בילדותו הוא "אָבוּד" בין רגלי המבוגרים, ובסלון "מְלַמְּדוֹת אוֹתִי". הוא אינו בעל הבית באף אחד מהם. והבית האחרון, "חֲבֵרִים." (בית 3), כבר אינו מתאר שום מקום. הדובר נשאר בין העולמות, בלי מקום משלו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) לאפיין מערכות יחסים בין הורים לילדים במחזה, או בין דמויות שאחת מהן ממלאת תפקיד של הורה, עם דוגמאות; (2) "להסביר ולהדגים" את התרומה של המאפיינים האלה לבניית משמעות המחזה. צריך לנסח את המאפיינים במפורש, ולא רק לתאר סצנות.

תשובה מלאה:
במחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף" מאת אדוארד אלבי אין ילד אמיתי אחד: לא לג'ורג' ומרתה, ולא לניק והאני, הזוג הצעיר שהם מארחים בלילה אחד. ובכל זאת יחסי הורים וילדים נמצאים במרכז המחזה. הם מאופיינים בתלות, באשליה ובשימוש בילד כנשק.

מערכת היחסים הראשונה היא בין מרתה לאביה, נשיא הקולג'. האב אינו מופיע על הבמה, אבל הוא נוכח כל הזמן. מרתה מדברת עליו בהערצה, ודרכו היא מודדת את בעלה: ג'ורג', מרצה להיסטוריה, לא התקדם כפי שציפתה, והיא מזכירה לו זאת שוב ושוב לעיני האורחים. היחסים בין האב לבת מאופיינים בתלות: מרתה נשארה, במובן מסוים, בתו של אביה יותר מאשר אשתו של ג'ורג'. האב הנעדר שולט בנישואים מבחוץ.

מערכת היחסים השנייה היא בין ג'ורג' ומרתה לבין הבן שהמציאו יחד. הם מדברים עליו כאילו הוא חי, וזה הסוד המשותף והאינטימי ביותר שלהם. עוד לפני בוא האורחים ג'ורג' מזהיר את מרתה שלא תדבר על הילד. אבל במהלך הלילה מרתה מספרת עליו להאני, ומפרה את הכלל. מכאן הבן הופך מנחמה משותפת לנשק במאבק ביניהם. בסוף הלילה ג'ורג' מודיע שהגיע מברק ושהבן נהרג. הוא נוהג כמו אב שמחליט על גורל ילדו: הוא שבנה את האשליה יחד עם מרתה, והוא שהורס אותה. מרתה מוחה שאין לו זכות, אבל הבן כבר "מת".

מערכת היחסים השלישית קשורה לזוג הצעיר. גם לניק והאני אין ילדים. ג'ורג' חושף לעיני כולם שניק נשא את האני בעקבות היריון שהתברר כמדומה, ושלכסף של אביה היה תפקיד. גם כאן ההורות היא אשליה, וגם כאן אביה של האשה נוכח דרך הכסף שלו.

המאפיינים האלה תורמים למשמעות המחזה בשני אופנים. ראשית, הם מראים חיים שנשענים על אשליות. הבן המדומה ממלא את הריקנות בחיי ג'ורג' ומרתה, וההיריון המדומה הוא היסוד של נישואי ניק והאני. ההורות, שבדרך כלל היא סמל לעתיד ולהמשכיות, מופיעה במחזה כבדיה שמסתירה עקרות וחוסר תקווה. שנית, הם מראים חיים שנשלטים בידי ציפיות של אחרים. מרתה מודדת את ג'ורג' לפי אביה, ולכן אינה יכולה לקבל אותו כפי שהוא. "מות" הבן הוא לכן גם רגע של שחרור: בלי הילד המדומה, ג'ורג' ומרתה נשארים לבד עם האמת. בסוף, עם שחר, ג'ורג' שר את השיר "מי מפחד מווירג'יניה וולף", ומרתה עונה שהיא מפחדת. המחזה טוען שרק כשמוותרים על האשליה אפשר אולי להתחיל לחיות באמת, אבל זה מפחיד.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
להציג שתי סוגיות חברתיות או ערכיות שעולות מן המחזה, ולהסביר כיצד כל אחת מהן מתבטאת בדמויות וביחסים ביניהן. לכל סוגיה יש להביא דמויות וסצנות מוגדרות. וגם: לקבוע אם הסיום מציע תשובה לסוגיות, ולנמק.

תשובה מלאה:
המחזה "מסיבת יום הולדת" מאת הרולד פינטר מתרחש בפנסיון קטן בעיירת חוף. סטנלי וובר, גבר בשנות השלושים לחייו, מתגורר בו אצל בעלי הבית, מג ופיטי. שני זרים, גולדברג ומקאן, מגיעים לפנסיון, ובמשך לילה אחד הם שוברים את סטנלי. מן המחזה עולות שתי סוגיות.
הסוגיה הראשונה היא היחיד מול כוח אנונימי, שדורש ממנו להתאים את עצמו. גולדברג ומקאן מדברים בשם "ארגון" שאינו מוסבר לעולם. סטנלי מפחד מהם עוד לפני שראה אותם. בחקירה, במערכה השנייה, הם מטיחים בו שאלות מהירות, סותרות ואבסורדיות, ומאשימים אותו בבגידה בארגון ובפשעים שונים, עד שהוא מאבד את היכולת לענות וצורח. הדמות של גולדברג מעוצבת כנציג של סדר חברתי מקובל: הוא מדבר על משפחה, על כבוד, על אמו ועל ערכים, בלשון חלקה ובטוחה. דווקא הלשון המכובדת הזאת היא כלי האלימות. התוצאה מופיעה במערכה השלישית: סטנלי מובל אל המכונית מגולח, לבוש בחליפה, ואינו מסוגל לדבר. הוא הפך מאדם מרושל ומרדן ל"אדם מכובד", שאין לו קול. המחזה מעורר שאלה על המחיר של הקונפורמיות: מה נשאר מאדם אחרי שהחברה "מתקנת" אותו?
הסוגיה השנייה היא בדידות והיעדר אחריות של הסובבים. מג מטפלת בסטנלי כאם: היא מגישה לו ארוחת בוקר, מעירה אותו, ומפלרטטת איתו. היא אף עורכת לו מסיבת יום הולדת, אף שסטנלי טוען שאין זה יום הולדתו, ונותנת לו תוף של ילדים במתנה. אבל היא אינה מבינה דבר ממה שעובר עליו. היחסים ביניהם מראים קרבה בלי הבנה. פיטי, בעלה, שקט ופסיבי. הוא נוכח בבית, אבל אינו מתערב. רק בסוף, כשסטנלי כבר נלקח, הוא קורא אחריו: "סטן, אל תיתן להם להגיד לך מה לעשות", ונשאר במקומו. וכשמג חוזרת, פיטי אינו מספר לה מה קרה, והיא מסיימת את המחזה בזיכרון מאושר מן המסיבה: היא הייתה "מלכת הנשף". האדם הנרדף נעלם, וסביבתו ממשיכה בשגרה.
שתי הסוגיות משלימות זו את זו. האחת מראה את הכוח שמוחק את הייחוד של אדם, והשנייה מראה את החברה שמאפשרת זאת, מתוך עיוורון או מתוך פחד. האם הסיום מציע תשובה? לדעתי לא. אין בו עונש לגולדברג ולמקאן ואין בו הצלה לסטנלי: הוא נלקח, ומג ממשיכה בשגרה בלי לדעת דבר. הסיום הפתוח אינו פותר את הסוגיות, אלא מחריף אותן, ומשאיר את הצופה עם השאלה מה היה עושה במקומו של פיטי.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) אילו רגשות (מן הרשימה או אחרים) באים לידי ביטוי בספר, עם דוגמאות; (2) "הסבירו" את תרומתם לעיצוב העלילה, לעיצוב הדמויות ולמערכות היחסים ביניהן. צריך לקשור כל רגש לדמויות ולאירועים, ולהסביר את התפקיד שלו.

תשובה מלאה:
"האישה בלבן" מאת וילקי קולינס הוא רומן של מזימה וחקירה, וכל אחד מן הרגשות שבשאלה פועל בו: אהבה, נאמנות, תאוות בצע, פחד וחשד. הרגשות מתחלקים בין שני מחנות, וההתנגשות ביניהם היא העלילה.

האהבה פותחת את העלילה. וולטר הרטרייט, מורה צעיר לציור, מגיע ללימרידג' ומתאהב בתלמידתו, לורה פיירלי. גם לורה אוהבת אותו, אבל היא מאורסת לסר פרסיבל גלייד, ומתוך נאמנות להבטחה שנתנה לאביה המת היא נישאת לו. וולטר עוזב את אנגליה. האהבה הזאת היא שתחזיר אותו בסוף, ותניע אותו להילחם על לורה גם כשכולם מאמינים שמתה.

הנאמנות היא הרגש של מריאן הלקום, אחותה למחצה של לורה. מריאן נאמנה לה בכל מחיר. היא מצטרפת אליה לבלקווטר, ביתו של סר פרסיבל, מגינה עליה, ובסוף, אחרי ש"לורה מתה", מגלה שהיא נכלאה בבית משוגעים ומחלצת אותה. גם הנאמנות של לורה לאביה היא שהביאה אותה, בניגוד ללבה, אל הנישואים.

תאוות הבצע מניעה את הנבלים. סר פרסיבל שקוע בחובות, ורוצה את כספה של לורה. הוא מנסה להחתים אותה על מסמך בלי שתקרא אותו, ומריאן מתערבת. ידידו, הרוזן פוסקו, שותף למזימה. ההחלפה בין לורה לבין אן קת'ריק, שדומה לה, נועדה, בין השאר, להשיג את כספה: אן, שמתה, נקברת בשם לורה, ולורה נכלאת בבית משוגעים בשמה של אן.

הפחד מלווה רבות מן הדמויות. אן חיה בפחד מגלייד, שכלא אותה בעבר בבית משוגעים כדי להשתיק אותה בעניין סודו. לורה ומריאן חוששות מגלייד ומפוסקו בבלקווטר. וגם גלייד מפחד: מגילוי הסוד שלו, שנולד מחוץ לנישואים וזייף רישום נישואים בפנקס הכנסייה. הפחד הזה הוא שמביא אותו בסוף אל הכנסייה, שם הוא מת בשרפה.

החשד הוא הרגש של מריאן. היא חושדת בפוסקו ובגלייד, ורושמת את חשדותיה ביומנה. החשד שלה, והעדות שכתבה, הם שמאפשרים בסוף לחשוף את המזימה.

הרגשות תורמים לעיצוב העלילה: תאוות הבצע והפחד של הנבלים יוצרים את המזימה, והאהבה, הנאמנות והחשד של הגיבורים מפרקים אותה. וולטר אוסף עדויות, חושף את סודו של גלייד, ומכריח את פוסקו להודות. בסוף לורה מוכרת בפומבי בלימרידג', והיא ווולטר נישאים.

והם תורמים לעיצוב הדמויות ומערכות היחסים. הרגשות יוצרים שני מחנות: ברית של אהבה ושל נאמנות, בין וולטר, מריאן ולורה, מול ברית של אינטרס, בין גלייד לפוסקו. הדמויות מוגדרות לפי הרגש שמניע אותן: וולטר הנחוש, מריאן הנאמנה והחכמה, לורה הנאמנה עד כדי חוסר אונים, גלייד החמדן והמפחד, ופוסקו הערמומי. הספר מראה שנאמנות ואהבה של יחידים חזקות מכוח, ממעמד ומכסף.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) "תארו" שני קטעים, אחד מן החלק הראשון של הספר ואחד מסיומו; (2) "הסבירו" כיצד ההשוואה ביניהם מלמדת על התפתחות הדמויות ועל משמעות הספר כולו. העיקר הוא ההשוואה: מה השתנה בין הקטעים, ומה נשאר.

תשובה מלאה:
"החברה הגאונה" מאת אלנה פרנטה מסופר בידי לנו (אלנה), ומתאר את החברות שלה עם לילה צ'רולו, משתי ילדות בשכונה ענייה ואלימה בנאפולי ועד לנעוריהן. בחרתי בקטע שבו מתחילה החברות, ובקטע שבו מסתיים הספר.

הקטע הראשון הוא פרשת הבובות. בילדות, כששתי הבנות משחקות ליד מרתף, לילה זורקת את הבובה של לנו לתוך המרתף; לנו, בתגובה, זורקת את הבובה של לילה. אחר כך שתיהן עולות יחד אל ביתו של דון אקילה, האיש שכל ילדי השכונה פוחדים ממנו, כדי לדרוש ממנו את הבובות. לילה מובילה, ולנו הולכת אחריה, מפוחדת אבל נאמנה. בקטע הזה נולדת החברות: מעשה של אכזריות קטנה, ואחריו מעשה משותף של אומץ.

הקטע השני הוא החתונה. בגיל 16 לילה נישאת לסטפנו קרצ'י, בנו של דון אקילה. סטפנו קנה את הנעליים שלילה עיצבה עם אחיה רינו בסדנה של אביהם, ונראה שונה מן האחים סולרה, שהציקו לה; הנישואים היו גם דרך להימלט ממרצ'לו סולרה. אבל בחתונה עצמה מרצ'לו מופיע נועל את הנעליים שעיצבה לילה: סטפנו פעל איתו מאחורי גבה. לנו, שממשיכה ללמוד, יושבת בחתונה ומרגישה זרה. בקטע הזה מסתיים הספר.

ההשוואה בין הקטעים מלמדת על התפתחות לילה. בקטע הראשון היא הילדה הנועזת, שמעזה לעלות אל "המפלצת" של השכונה. בקטע השני היא נשואה לבנו של אותו אדם, והנעליים, היצירה שלה, הביטוי לכישרון ולעצמאות שלה, נמצאות על רגלי הגבר שממנו ניסתה לברוח. הנועזות של הילדה הפכה לכלוב של האישה.

היא מלמדת גם על התפתחות לנו. בקטע הראשון לנו הולכת אחרי לילה; כל צעד שלה נמדד מול חברתה. בקטע השני היא כבר בדרך משלה, דרך הלימודים, שלילה נאלצה לוותר עליה. אבל ההתקדמות אינה נותנת לה שייכות: היא מרגישה זרה גם בשכונה וגם בעולם החדש שהיא נכנסת אליו.

והיא מלמדת על החברות. בקטע הראשון החברות נולדת במעשה משותף, שבו שתיהן עומדות יחד מול הפחד. בקטע השני שתי הדרכים נפרדות: לילה נשארה בשכונה, ולנו יוצאת ממנה. ובכל זאת הקשר ביניהן נשאר.

מכאן משמעות הספר כולו. השכונה, עם העוני, האלימות והכוח של הגברים, חזקה מן הכישרון ומן האומץ. לילה, המוכשרת והנועזת מכולם, מנסה לברוח דרך הנישואים, ומגלה שהבריחה החזירה אותה אל לב השכונה. בין שני הקטעים מתברר שהגיבורה שהתעמתה עם דון אקילה לא יכלה לנצח את העולם שהוא מייצג.

למה זו תשובה מלאה: