מתכונת 2 בספרות (שאלון 8282) - פתרון מלא

מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) מה מביא את עליזה "לֹא מַרְאָה ... פָּנִים" לאשר; (2) מהי עמדת המשוררת בנוגע להתנהגות הזאת. לכל רכיב "הסבירו והדגימו", עם ציטוטים ומספרי שורות. כדאי להבחין בין הסיבה שעליזה עצמה נותנת לבין מה שהשיר חושף מעבר לה.

תשובה מלאה:
בשיר "נערה מן הקטמונים (חתך אורך)" מאת מירי בן־שמחון מופיע רק פעם אחת גבר שמבקש את קרבתה של עליזה אלפנדרי: "אָשֵׁר מִתְקַשֵּׁר לִפְעָמִים מִן הַמּוּסָךְ / אֲבָל הִיא לֹא מַרְאָה לוֹ פָּנִים כָּל כָּךְ" (שורות 34–35). הביטוי "לא מראה פנים" פירושו שהיא מתייחסת אליו בקרירות ומרחיקה אותו.

מה מביא אותה לכך? ראשית, הסיבה שהיא עצמה נותנת, והשיר מוסר אותה: "זֶה טוֹב בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּדַע שֶׁהִיא רְצִינִית / וְשֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב שֶׁהִיא תַּסְכִּים לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה" (שורות 36–37). הקרירות היא אסטרטגיה: היא רוצה שאשר יראה בה בחורה רצינית, שאינה נותנת את עצמה לפני הנישואים. שנית, קוד הצניעות של השכונה. עליזה חיה מול עיני הסביבה. כשהיא יוצאת לבלות, היא יוצאת עם אחיה, "וְכָל הַשְׁכוּנָה רוֹאָה שֶׁהִיא מְבַלָּה / וְהַשֵּׁם שֶׁלָּהּ נִשְׁאָר נָקִי" (שורות 40–41). השם הטוב חשוב לה יותר מן הקשר עם אשר, משום שעליו נשען מעמדה: "כֻּלָּם בַּשְּׁכוּנָה יוֹדְעִים שֶׁעַלִּיזָה הִיא בַּחוּרָה לְלֹא רְבָב" (שורה 42). שלישית, היא הפנימה את הכללים האלה. היא "אֲמוּנָה הֵיטֵב עַל מִי 'בְּסֵדֶר' מִי 'לֹא בְּסֵדֶר'" (שורה 14), ועל ההתפרצויות והשיפוט שלה השיר אומר: "זֶה הַטֶּבַע שֶׁלָּהּ" (שורה 17). היא אינה מרגישה שהיא נאלצת; זה מה שנראה לה נכון.

מהי עמדת המשוררת? ראשית, היא מוסרת את ההיגיון של עליזה מבפנים, בדיבור משולב: "זֶה טוֹב בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּדַע" הם מילים של עליזה, ולא של הדוברת. כך הקורא מבין את עליזה, אבל גם שומע את הקרירות של החשבון. האהבה הופכת למבחן, ואשר צריך "לדעת" ו"לא לחשוב". שנית, יש כאן אירוניה עדינה. הביטוי "לֹא מַרְאָה לוֹ פָּנִים" מזכיר את פניה של עליזה, שעליהם "חֲטָטִים" ושעליהם היא שמה "שִׁכְבָה עָבָה שֶׁל 'מֵיק אַפּ'" (שורות 9–10). גם כלפי הגבר היא מסתירה את פניה האמיתיים. שלישית, הסיום יוצר פער. את הגבר שמתקשר אליה עליזה מרחיקה, ואת עתידה היא מותירה למזל: "יוֹם יָבוֹא וְהַמַּזָּל שֶׁלָּהּ יָבוֹא גַּם כֵּן / יָבוֹא בָּחוּר לָעִנְיָן וְהִיא תִּתְחַתֵּן" (שורות 46–47). אפשר לקרוא כאן אירוניה: הקשר הממשי נדחה למען קשר עתידי ומופשט, "בָּחוּר לָעִנְיָן" שעוד לא בא.

המשוררת אינה לועגת לעליזה. היא מראה שההתנהגות שלה נובעת מן הקוד שבו גדלה, ומבקרת את הקוד הזה, שמלמד צעירה להתייחס לאהבה כאל מבחן של כבוד ושל שם טוב.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"הסבירו" כיצד בא לידי ביטוי המתח בין החלום למציאות, ו"הדגימו". יש להצביע על החלום (או החלומות) ועל המציאות שמולו, להראות את שני הצדדים בציטוטים, ולהסביר את המתח ביניהם.

תשובה מלאה:
בשיר של אמירה הס, הפותח במילים "סָלִימָה אַתְּ דּוֹמַעַת", חלומות של ילדה ושל אמה נתקלים שוב ושוב במציאות הקשה של המעברה.
החלום הראשון הוא החלום על מוצא, והוא נאמר בשלילה: "שׁוּם קוֹסֵם מֵאֶרֶץ עוּצוּ לִי לְאָן לָרוּץ לֹא בָּא" (בית 1). זו רמיזה לסיפור "הקוסם מארץ עוץ", שבו ילדה שנקלעה לארץ זרה מחפשת קוסם שיחזיר אותה הביתה. הילדה של השיר חיכתה לקוסם כזה, והוא לא בא. המציאות שמסביב היא "צְרִיף הַפַּח" ו"בְּלוֹק הַקֶּרַח", ונפשה "מְמֻסְמֶרֶת... שֶׁלֹּא תִּפְרַח" (בית 1): מקובעת, כמו במסמרים, ואינה יכולה לפרוח.
החלום השני הוא חלום של יופי וחירות, ובו המתח עדין יותר: "הוֹ רֵיחַ נַרְקִיסִים מְשַׁכֵּר / מוֹשֵׁךְ רַגְלֵי יֶלֶד לָרוּץ עָמֹק בְּתוֹךְ בִּצַּת נַחַל קִישׁוֹן" (בית 3). זו "רִיצַת בֹּקֶר חֲלוּמָה אֶל לֹעַ הַבִּצּוֹת הַמַּרְהִיב". הריצה היא "חֲלוּמָה", כמו בחלום, אבל היעד הוא "לֹעַ", פה פעור של ביצה שבולעת. התואר "הַמַּרְהִיב" צמוד ל"לֹעַ": היופי והסכנה באים יחד. גם היקיצה, "הֱקִיצַתְנִי אֶל בֹּקֶר שֶׁכֻּלּוֹ שֵׁכָר", אינה יקיצה אל פיכחון אלא אל שכרון. הילדה חיה בתוך חלום, והמציאות, הבוץ, אורבת בו.
המתח עובר גם דרך הדימוי העצמי: "הָיִיתִי עֲשׂוּיָה מֶשִׁי טָהוֹר וּמַלְמָלָה" (בית 4). משי ומלמלה הם בדים עדינים ויקרים, של נסיכה מן האגדות. מולם עומדים הפח, הקרח והבוץ של המעברה.
החלום של סלימה, האם, נקטע מוקדם עוד יותר: "נִצָּן מִתְהַפֵּךְ לְאִשָּׁה בְּעוּלַת אִישׁ, יַלְדָּה יְתוֹמָה מֵאָב / וְאֵין לָהּ חוֹבֵק" (בית 5). הניצן, שהיה אמור לפרוח, נהפך לאישה נשואה לפני זמנו.
הסיום אינו פותר את המתח, אבל משאיר שארית: "בֵּין עִיֵּי חֳרָבוֹת שִׂמְחָתֵךְ / עוֹד בָּךְ דְּקָלִים וַעֲסִיס הַתָּמָר" (בית 6). המציאות החריבה את השמחה, אבל משהו מן החלום, ואולי מן המולדת הישנה, עוד חי בה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"כיצד" הדובר מעצב את חוויית ההשתלבות שלו בארץ, או את הקושי להשתלב: באילו תמונות, מילים ומבנים. "הסבירו והדגימו": יש לקבוע עמדה ברורה (השתלב, לא השתלב, השתלב באופן חלקי), ולבסס אותה בכמה דוגמאות.

תשובה מלאה:
בשיר "והגירת הורי" מאת יהודה עמיחי, הדובר עלה לארץ עם הוריו בילדותו, ושנים רבות אחר כך הוא חי בה. ובכל זאת השיר מעצב השתלבות חלקית, שאינה מגיעה לידי מנוחה.
ראשית, הדובר מתאר מקום שאינו זוכר אותו: "רוּחוֹת זְמַן רַב עַל אֲבָנִים. / הָאֲדָמָה שׁוֹכַחַת צַעֲדֵי דּוֹרְכִים בָּהּ" (שורות 5–6). המהגר דורך על האדמה, אבל צעדיו אינם משאירים בה סימן. מי שמשתלב במקום משאיר בו עקבות, והמקום "מכיר" אותו. כאן האדמה שוכחת, והרוחות מוחקות. השייכות אינה נרשמת.
שנית, הדובר מתאר את עצמו כיתום: "עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, בָּהּ אֲנִי תָּמִיד יָתוֹם בְּלִי אֵם" (שורה 14). "אֵם הַדֶּרֶךְ" היא פרשת דרכים, והדובר עומד בה "תָּמִיד". הוא לא נשאר במקום שממנו באו הוריו, ולא הגיע לגמרי אל המקום החדש. המשחק בין "אֵם הַדֶּרֶךְ" לבין "יָתוֹם בְּלִי אֵם" מבטא את חסרונו של מקום שהוא אם, מולדת.
שלישית, יש בשיר רגעים של אחיזה, אבל גם הם מושגים בקושי: "אִשָּׁה אֶחָת" (שורה 10), ו"עוֹד עַכְשָׁו לִבִּי, בְּקֹשִי יִשְׂתַּכֵּר / בְּלֶחֶם אַהֲבָתוֹ הַיּוֹמְיוֹמִית" (שורות 12–13). "יִשְׂתַּכֵּר" נכתב בשׂי"ן, מן "שָׂכָר": הלב מרוויח בקושי את לחם האהבה שלו. האהבה היא מה שמחבר את הדובר לחיים, אבל היא מתוארת כפרנסה של מהגר, שצריך להיאבק עליה בכל יום.
רביעית, גם הבית אינו בית: "בֵּין הַבָּתִּים, אֲשֶׁר דּוֹמִים לָאֳנִיּוֹת תָּמִיד" (שורה 21). הבתים הם סמל הקביעות, אבל בעיני הדובר הם נראים כאוניות, כלי של מסע. המילה "תָּמִיד" חוזרת כאן, כמו בשורה 14: המסע אינו נגמר.
ולבסוף, הסיום: "וְאַחַר־כָּךְ / מוֹתִי וְסוֹף לַהֲגִירַת הוֹרַי" (שורות 23–24). ההשתלבות המלאה, סוף ההגירה, תגיע רק עם המוות.
כך הדובר מעצב את חוויית ההשתלבות כתהליך שלא הושלם: הוא חי בארץ, אוהב ועובד בה, אבל תמיד נשאר בדרך.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"הסבירו והדגימו" מה תורם שם השיר "סִפּוּר עַל הַסַּבְתָּא" להבנת משמעותו. כדאי להסביר כל חלק בשם ("סיפור", "על", "הסבתא"), ולהראות בעזרת דוגמאות מן השיר מה כל אחד מהם מוסיף.

תשובה מלאה:
השם "סיפור על הסבתא" נשמע כמו שם של סיפור ילדים, משהו שמספרים לפני השינה. השיר של אריה סיון אכן בנוי כך, אבל השם מוליך את הקורא אל משמעות מורכבת יותר.

ראשית, המילה "סִפּוּר". השיר הוא תשובה לשאלה של ילד: "אַתָּה רוֹצֶה לָדַעַת מֶה הָיָה פֹּה פַּעַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (שורה 1). התשובה נפתחת בלשון של אגדה: "חוֹל הָיָה פֹּה פַּעַם" (שורה 3), כמו "פעם היה". השם מבטיח, אפוא, סיפור משפחתי חם, שעובר מדור לדור. אבל "סיפור" הוא גם דבר שמספרים, גרסה שבחרו לספר, ולא בהכרח האמת כולה. ואכן, בתוך הסיפור מתגלה מה שהגרסה התמימה מסתירה: הציפורים צייצו "אֶת צִיּוּצֵי הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה מִכֹּל — / הַמִּלְחָמָה עַל שֶׁטַח הַמִּחְיָה" (שורות 6–7). כך השם מעורר שאלה: האם זה סיפור, במובן של מיתוס, או האמת?

שנית, "הַסַּבְתָּא". היידוע, "הסבתא" ולא "סבתא שלי", מזכיר סיפורי ילדים, והוא גם מנקודת המבט של הנכד. המספר אינו אומר "סבתי" אלא "סָבָתְךָ" (שורות 4, 8): מבוגר מספר לנכד על סבתו. כך השיר מחבר בין הדורות: הסבתא, שהתיישבה; המספר המבוגר, שיודע את מה שהיא לא ידעה; והנכד, ששואל ושחי במקום היום. השם מציב את השיר בתוך שרשרת של מסירה בין דורות.

שלישית, "עַל". השיר הוא "על" הסבתא, אבל היא מופיעה בו בעיקר כמי שהולכת, שומעת וחושבת: "וְסָבָתְךָ, עַלְמָה תַּמָּה, חָשְׁבָה לְפִי תֻּמָּהּ / כִּי אֵלּוּ הֵן סִימְפוֹנְיוֹת מֻפְלָאוֹת" (שורות 8–9). מה שהשיר באמת מספר הוא סיפור המקום, ואיך תמימות של נערה אחת הביאה להחלטה "לְהִתְיַשֵּׁב פֹּה" (שורה 12). הסבתא היא דרך לספר על ראשית ההתיישבות.

ולבסוף, סיפור טוב נגמר בסוף, אבל הסיפור הזה נקטע: "וְאֶת הַשְּׁאָר אַתָּה יוֹדֵעַ, בְּוַדַּאי" (שורה 13). המספר משמיט את המשך, את מה שבא אחרי ההתיישבות, ומטיל אותו על ידיעתו של הנכד. השם הבטיח סיפור שלם, והשיר מסרב לספר את חלקו הקשה.

כך השם יוצר ניגוד אירוני בין צורה של סיפור ילדים, תמים ומשפחתי, לבין תוכן מפוכח על מאבק. הוא מכוון את הקורא לשאלה המרכזית של השיר: מה מספרים לדור הבא על ראשית ההתיישבות, ומה משמיטים.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"הסבירו והדגימו" כיצד בא לידי ביטוי בשיר המתח בין נקודת מבט אופטימית ותמימה על ההשתלבות ובין נקודת מבט מפוכחת עליה. יש להראות את שתי נקודות המבט בציטוטים, ולהסביר את היחס ביניהן.

תשובה מלאה:
בשיר "נעילה" מאת פרץ דרור בנאי, שתי נקודות המבט אינן שייכות לשתי דמויות שונות. הן נשמעות בקולו של הדובר עצמו, ולעתים באותו משפט.
נקודת המבט האופטימית והתמימה עולה מן ההצהרות הגלויות. הדובר מתאר עיר מסבירת פנים: "אֲנָשִׁים מְבָרְכִים אוֹתִי בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹב" (בית 2). הוא מתאר חיים טובים: "הַיָּמִים בָּאִים כְּמוֹ מַתָּנָה" (בית 3). והוא מסכם בחוכמה כללית: "כָּכָה זֶה בַּחַיִּים" (בית 3). המשפט הזה נשמע כמעט כסיסמה, כמו דבריו של מי שבטוח שהבין איך העולם פועל. נקודת המבט הזאת רואה בהשתלבות סיפור הצלחה פשוט.
נקודת המבט המפוכחת נשמעת מתוך אותם משפטים. ראשית, יש בהם תנאי: "כָּכָה זֶה בַּחַיִּים אִם מִתְגַּבְּרִים" (בית 3). ההצלחה אינה מובטחת, היא תלויה במאבק. שנית, יש בהם סכנה: "וְדוֹחִים אֶת הֶבֶל הַסַּכָּנָה" (בית 3). הסכנה קיימת, וצריך לדחות אותה. המילה "הֶבֶל" מהדהדת את ספר קהלת ("הֲבֵל הֲבָלִים"), והיא מקטינה את הסכנה, מציגה אותה כדבר שאין בו ממש. אבל עצם הצורך לדחות אותה מלמד שהיא אמיתית. שלישית, יש בהם פגיעה שהדובר מבטל: "וְאִם בְּכָל זֹאת מִישֶׁהוּ פַּעַם יִתְרַגֵּז אוֹ יֻטְרַד / אָז לֹא נוֹרָא" (בית 2). הדובר יודע שנוכחותו מרגיזה ומטרידה מישהו, ובוחר לא לתת לכך משקל. ורביעית, ההישגים צנועים מאוד: "יֵשׁ לִי יְדִידִים מְעַט / וְאַף לֹא שׂוֹנֵא אֶחָד" (בית 2). מי שהיה מאושר באמת לא היה מונה את שונאיו.
כיצד המתח בין נקודות המבט בא לידי ביטוי? האופטימיות נשמעת כשכנוע עצמי. ככל שהדובר מרבה להכריז שהכול טוב, כך מתגלה מה הוא צריך לדחות, להקטין ולבטל כדי להכריז זאת. גם הדימוי "כְּמוֹ מַתָּנָה" נושא את שתי נקודות המבט: מתנה היא דבר משמח, אבל היא גם דבר שלא הרווחת, ושאינך יכול לדרוש. הדובר מקבל את ימיו בהכרת תודה, כמו מי שאינו בטוח שמגיע לו.
כך השיר מציג השתלבות שהדובר רוצה להאמין בה, והקורא שומע מתחת להצהרות את המחיר ואת הספק.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שלושה רכיבים: (1) מהו קו השבר בחייו של הדובר; (2) כיצד הוא משפיע על מציאות חייו, עם הסבר והדגמה; (3) שלוש דוגמאות מן הלשון הציורית הממחישות את המציאות הזאת. לכל דוגמה צריך לזהות את סוג הלשון הציורית ולהסביר מה היא ממחישה.

תשובה מלאה:
השיר "תיקון הריחות" מאת ארז ביטון בנוי על שבר אחד: המעבר בין שני עולמות. בצד אחד עומד עולם הילדות בלוד, עולם מזרחי, עממי וחושני; בצד האחר עולם חדש, מערבי, מעודן ועשיר. המילה "עַכְשָׁו" (שורות 7, 13) היא קו הגבול, והדובר מנסח את השבר במפורש: "אֲנִי כְּבָר לֹא אוֹתוֹ הַיֶּלֶד" (שורה 3).

השבר משפיע על מציאות חייו בשלושה אופנים. ראשית, הוא נעשה תלמיד בעולם החדש. השורש ל־מ־ד חוזר: "אֲנִי לוֹמֵד לֶאֱכֹל" (שורה 8), "אֲנִי לוֹמֵד לִפְתֹּחַ" (שורה 11), ואחר כך "מְלַמְּדוֹת אוֹתִי" (שורות 15, 17). המעבר מפעיל לסביל מראה שהוא מאבד שליטה על חייו: אחרים מחנכים אותו. שנית, העבר אינו נעלם. הדובר פותח בהתגוננות מפניו, וזה מראה שהוא עדיין נוכח. שלישית, הוא נשאר בודד: השיר מסתיים במילה "חֲבֵרִים." (שורה 19) בשורה לבדה.

הלשון הציורית בשיר ממחישה את המציאות הזאת, ורובה לשון של חושים. הדוגמה הראשונה היא האנשה ופנייה: "מָה אַתֶּם רוֹצִים מִמֶּנִּי, / טַעַם עָרָק וְרֵיחַ זְעַפְרָן צוֹרֵב" (שורות 1–2). הדובר פונה אל הטעם ואל הריח כאילו היו אנשים שרודפים אחריו ותובעים ממנו משהו. ההאנשה ממחישה שהעבר אינו זיכרון רחוק אלא נוכחות חיה, שאינה מניחה לו. הדוגמה השנייה היא צירוף החושים "רֵיחַ זְעַפְרָן צוֹרֵב". ריח אינו צורב; אש צורבת. הצירוף הופך את הריח לכאב, והלשון בהווה, "צוֹרֵב", מראה שהכאב עדיין קיים. הדוגמה השלישית היא המטפורה "נָשִׁים בְּטַעַם תּוּת־שָׂדֶה" (שורה 14). הנשים בעולם החדש מתוארות כמו גלידה בטעם מסוים. הטעם המתוק והמעודן של תות השדה הוא ההפך מן הטעמים החריפים של העָרָק והזעפרן, והמטפורה ממחישה שגם היחסים עם אנשים בעולם החדש נחווים כטעם חדש שצריך ללמוד. אפשר להוסיף את "לְהָרִיחַ כְּרִיכוֹת שֶׁל שֶׁקְסְפִּיר" (שורה 15): התרבות החדשה נקלטת דרך הריח של הכריכה, דרך החפץ, ולא דרך הקריאה, ולכן היא נשארת חיצונית לו. וגם את "אָבוּד בֵּין רַגְלַיִם" (שורה 4): הילד הקטן, שגובהו כגובה הרגליים, בעולם של גברים.

הלשון הציורית מראה שהשבר עבר דרך הגוף והחושים. הדובר אינו רק משנה מקום ומעמד; הוא מחנך מחדש את טעמו ואת חוש הריח שלו. ה"תיקון" של הריחות הוא תיקון של הזהות, והעבר ממשיך לצרוב.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) "תארו" כיצד נבנה הסיבוך במחזה וכיצד הוא מחריף משלב לשלב; (2) "הסבירו" את תרומת הסיבוך לבניית משמעות המחזה. צריך להציג שלבים ברורים בסדר הנכון, ולהראות בכל שלב מה מחריף.

תשובה מלאה:
המחזה "משרתם של שני אדונים" מאת קרלו גולדוני הוא קומדיה של בלבול. הסיבוך שלו נבנה משני סודות: התחפושת של ביאטריצ'ה, והשירות הכפול של המשרת טרופלדינו. כל סוד לבדו היה יוצר בעיה קטנה; כשהם נפגשים, הבלבול הולך ומחריף.

בשלב הראשון נוצר הסוד הראשון. המחזה נפתח בבית של הסוחר פנטלונה בוונציה, באירוסי בתו קלאריצ'ה לסילביו. פנטלונה הבטיח את בתו קודם לפדריגו, אבל פדריגו מת, ולכן הוא מאורס עכשיו לאחר. ואז מופיע טרופלדינו ומודיע על בוא אדונו: פדריגו. "פדריגו" הוא ביאטריצ'ה, אחותו של פדריגו, שהתחפשה לאחיה המת ובאה לוונציה כדי לחפש את אהובה, פלורינדו. האירוסין של קלאריצ'ה וסילביו מתערערים, פנטלונה מוכן לחזור להבטחה הקודמת, וסילביו מקנא וכועס.

בשלב השני נוצר הסוד השני. טרופלדינו, משרת רעב, פוגש בפונדק את פלורינדו ומקבל עליו לשרת גם אותו, בתקווה לשכר כפול. עכשיו שני אוהבים מחפשים זה את זה באותו מקום, ואותו משרת, בלי לדעת שהם מכירים, מסתיר כל אחד מהם מן האחר.

בשלב השלישי הבלבול גדל. טרופלדינו מקבל מכתבים ששייכים לאדונים שונים, פותח אחד מהם ומדביק אותו מחדש. בסצנת הארוחה הוא מגיש לשני האדונים בבת אחת, בשני חדרים, מתרוצץ ביניהם ואוכל בעצמו מכל מנה. הקהל צוחק, אבל גם יודע שכל רגע עלול לחשוף את התרמית.

בשלב הרביעי מגיע השיא. כשחפצי שני האדונים מתבלבלים, וכל אחד מוצא אצלו משהו שקשור לאהוב, טרופלדינו מכסה על הטעות בשקר: החפצים היו של אדון קודם שלו, שמת. כך ביאטריצ'ה ופלורינדו שומעים כל אחד שהאחר מת, ושוקעים בייאוש. כאן הסיבוך מגיע לנקודה שבה נראה שאין מוצא: האוהבים, שבאו כדי להתאחד, משוכנעים שהם אבודים זה לזה.

ההתרה באה כשהאוהבים נפגשים סוף־סוף. התחפושת נחשפת, האמת יוצאת לאור, קלאריצ'ה וסילביו מתפייסים, וטרופלדינו מודה בתחבולה, נסלח ונישא לסמרלדינה, המשרתת של קלאריצ'ה.

הסיבוך תורם למשמעות המחזה בשני אופנים. ראשית, הוא נולד מצרכים אנושיים פשוטים: אהבה של ביאטריצ'ה, שמביאה אותה להתחפש, ורעב של טרופלדינו, שמביא אותו לשרת שניים. כל שקר קטן גורר שקר גדול יותר, וכך המחזה מראה איך הסתרה מסבכת את כולם, גם את מי שהתכוון רק להשביע את רעבונו. שנית, ההחרפה היא מקור הצחוק. ככל שהבלבול גדל, כך גדלה ההנאה של הקהל, שיודע יותר מן הדמויות. המחזה מסתיים בגילוי האמת ובנישואים, ומאשר את ערכי הקומדיה: האהבה והנאמנות מנצחות, והבלבול היה משחק.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שלושה רכיבים: (1) אילו סודות ושקרים באים לידי ביטוי במחזה; (2) מה קורה כשהאמת מתגלה; (3) "הסבירו" את תרומתם לבניית משמעות המחזה, עם דוגמאות. צריך להבחין בין הסודות השונים ולהראות את הדרך שבה הם נחשפים.

תשובה מלאה:
במחזה "חשיבותה של רצינות" מאת אוסקר ויילד השקרים אינם רק חלק מן העלילה; הם המנוע של הקומדיה כולה. שתי הדמויות הגבריות הראשיות מנהלות חיים כפולים, וכל הסיבוך נבנה מן המפגש בין הבדיות.

השקר הראשון הוא של ג'ק וורתינג. באחוזה בכפר הוא "ג'ק", אפוטרופוס רציני ומכובד של ססילי, נערה צעירה. בעיר, בלונדון, הוא "ארנסט", צעיר שמבלה. את היציאות התכופות לעיר הוא מסביר בכפר באח בדוי ושובב בשם "ארנסט", שמסתבך כל הזמן בצרות ושצריך לעזור לו. השקר השני הוא של חברו, אלג'רנון מונקריף: הוא ממציא חבר חולה, "באנבורי", ובכל פעם שהוא רוצה להתחמק מחובה חברתית, ובעיקר מארוחה אצל דודתו, ליידי ברקנל, הוא "נקרא" אל מיטת החולי של באנבורי.

הסוד הראשון נחשף מוקדם. אלג'רנון מוצא קופסת סיגריות של ג'ק שעליה הקדשה מ"ססילי הקטנה", ומבין ש"ארנסט" הוא בעצם ג'ק. אבל הגילוי אינו מביא לאמת; הוא מוליד שקר חדש. אלג'רנון נוסע לאחוזה בכפר ומציג את עצמו כ"ארנסט", אחיו הבדוי של ג'ק, כדי להכיר את ססילי. ג'ק, שהחליט "להרוג" את האח המדומה, חוזר לאחוזה בבגדי אבל, ומוצא את "ארנסט" חי.

לצד שקרי הגברים יש בדיות של הנשים. גוונדולן אוהבת את ג'ק בעיקר משום ששמו "ארנסט", וססילי כתבה ביומנה על אירוסיה ל"ארנסט" עוד לפני שפגשה אותו. שני הגברים, שאינם "ארנסט", מוכנים להיטבל מחדש בשם הזה כדי לזכות באהובותיהם.

כשהאמת מתגלה, היא מתגלה בשני שלבים. בשלב הראשון, בסצנת התה, גוונדולן וססילי מגלות ששתיהן "מאורסות לארנסט", ואחר כך שאף אחד מן הגברים אינו ארנסט. שתי הנשים, שרבו בנימוס דוקר, מתאחדות נגד הגברים. בשלב השני מתגלה מוצאו של ג'ק: האומנת מיס פריזם הניחה פעם תינוק בתיק יד בטעות, והתינוק הוא ג'ק, בן אחותה של ליידי ברקנל ואחיו הבכור של אלג'רנון. וכשבודקים מה היה שמו, מתברר שהוא באמת ארנסט. השקר נעשה אמת.

הסודות והשקרים בונים את משמעות המחזה בשני אופנים. ראשית, הם חושפים חברה שבה הצורה חשובה מן המהות. הנשים מתאהבות בשם, החברה שופטת לפי ייחוס, והשקרים הם הדרך של הצעירים להשתחרר מן החובות הנוקשות של המעמד שלהם. שנית, המחזה הופך את המוסר המקובל. בקומדיה רגילה השקרן נענש; כאן השקר מתגלה כאמת, וג'ק מסיים את המחזה בהכרזה שעכשיו הבין את החשיבות של להיות "רציני". המשחק בין השם "ארנסט" למילה "earnest" (רציני) הופך את הכותרת לבדיחה: בעולם המחזה הרצינות היא רק שם, ומי שנושא אותו זוכה, גם אם הוא שקרן.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
לבחור באחת הדמויות המרכזיות ובדמות קרובה לה (אח, הורה או חבר), ולתאר את הקשר ביניהן. אחר כך להסביר שני דברים: מה הקשר מניע בעלילה, ומה הוא מגלה על כל אחת משתי הדמויות.

תשובה מלאה:
בספר "מישהו לרוץ איתו" מאת דויד גרוסמן יש שתי עלילות שמתחלפות: העלילה של אסף, שמחפש את בעלת הכלבה, והעלילה של תמר, בעלת הכלבה. במרכז העלילה של תמר עומדת מערכת היחסים בינה לבין אחיה, שי.
הרקע: שי, אחיה של תמר, הוא מוזיקאי מוכשר, שנפל לסמים ונעלם מן הבית. מתברר שהוא נלכד בעולם של פסח, אדם שאוסף צעירים מוכשרים, מכורים או בורחים מן הבית, ושולח אותם להופיע ברחובות. פסח מנצל אותם ושולט בהם.
תמר, נערה בת 16 ובעלת קול מיוחד, מחליטה להציל את אחיה. כדי להגיע אליו היא מגלחת את שערה ויוצאת לשיר ברחובות ירושלים, ונכנסת בכוונה לעולם של אמני הרחוב, אל המקום שבו פסח מחזיק את הצעירים. היא עושה זאת בסתר, ומסכנת את עצמה בעולם אלים ומסוכן. בסופו של דבר היא מצליחה להוציא את שי משם, ומסתירה אותו במקום מבודד. שם היא נשארת לצדו בתקופת הגמילה הקשה. שי סובל, כועס ופוגע, ותמר נשארת ושומרת עליו.
מה אפשר ללמוד ממערכת היחסים על תמר? ראשית, שהיא אמיצה ונחושה: נערה מבית מסודר, שנכנסת מרצונה לעולם מפחיד כדי להגיע אל אחיה. שנית, שהיא נאמנה ומוכנה להקריב: היא מוותרת על שערה, על הנוחות ועל הביטחון שלה, ואינה מוותרת על אחיה גם כשהוא פוגע בה. ושלישית, שהיא בודדה: היא נושאת את הסוד ואת האחריות כמעט לבדה. הבדידות הזאת מסבירה גם את משמעות המפגש עם אסף בסוף הספר.
מה אפשר ללמוד על שי? שהוא מוכשר אבל חלש. הכישרון שלו הפך אותו לטרף של מי שמנצל כישרונות. הוא מבויש ופגוע, ונזקק לאחותו כדי להינצל. ההתנגדות והכעס שלו בתקופת הגמילה מלמדים כמה קשה לו, אבל גם שמשהו בו רוצה להינצל, אחרת לא היה נשאר.
מה הקשר מניע בעלילה? הוא מניע את העלילה של תמר כולה: הכניסה לעולם של אמני הרחוב, ההצלה והמחבוא. ובעקיפין הוא מניע גם את העלילה של אסף. הכלבה דינקה, שנשארה בלי תמר, מובילה את אסף בעקבותיה ברחבי העיר, עד שהוא מוצא אותה, ושתי העלילות נפגשות.
המשמעות של מערכת היחסים בספר: הקשר בין האחים הוא כוח של הצלה. מול עולם של ניצול ושל אדישות, האהבה והנאמנות של תמר מראות שאפשר להוציא אדם גם מן המקום האפל ביותר.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שלושה רכיבים: (1) לקבוע אם הדמות המרכזית משתנה; (2) להסביר מה גרם לשינוי; (3) להבחין בין מה שמשתנה בדמות ובין מה שנשאר בה. "הסבירו והדגימו": כל רכיב צריך להתבסס על אירועים מוגדרים בעלילה.

תשובה מלאה:
בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת מארק האדון, הדמות המרכזית והמספר הוא כריסטופר בון, נער בן 15. הוא מצטיין במתמטיקה, אינו מסוגל לשקר, ומתקשה בקשר עם אנשים ובמקומות זרים. לדעתי כריסטופר משתנה במהלך הספר, אבל השינוי אינו בכול.
מה משתנה? ראשית, היחס שלו לעולם, מתלות לעצמאות. בתחילת הספר כריסטופר אינו הולך לבדו רחוק מביתו. כשהוא מוצא את ולינגטון, הכלב של השכנה, גברת שירס, הרוג בקלשון, הוא מחליט לחקור את המקרה כמו בלש, אבל החקירה שלו מתנהלת ברחוב שלו, מדלת לדלת. בהמשך הוא נוסע לבדו ברכבת ללונדון, עם החולדה שלו, ומוצא את דירתה של אמו. שנית, היחס לאביו. בתחילה אביו הוא האדם שהוא סומך עליו יותר מכל. אחרי הגילויים הוא מפחד ממנו, ובורח ממנו. ובסוף נבנה ביניהם אמון חדש, לאט: האב נותן לו כלבלב, ומבקש לבנות מחדש את האמון בצעדים קטנים. שלישית, הביטחון העצמי: בסוף הספר כריסטופר עובר את בחינת המתמטיקה ברמה גבוהה, ומסכם שהוא יכול לעשות דברים, כי נסע לבדו ללונדון ופתר את התעלומה.
מה גרם לשינוי? שני גילויים, שבאים זה אחר זה. האב מחרים את הספר שכריסטופר כותב, וכריסטופר מחפש אותו בחדר של אביו. הוא מוצא בארון מכתבים מאמו, שלפי מה שסיפר לו אביו מתה, ומבין שהיא חיה בלונדון. אחר כך האב מודה שהוא זה שהרג את ולינגטון. האמת שוברת את העולם הבטוח של כריסטופר. בהיגיון שלו הוא מסיק שאם אביו הרג כלב, הוא עלול לפגוע גם בו, ולכן אינו יכול להישאר. הפחד הוא שמאלץ אותו לפעול.
מה נשאר כפי שהיה? דרך החשיבה הייחודית שלו. כריסטופר אינו מסוגל לשקר, זקוק לסדר, לרשימות ולהיגיון, ומתקשה במגע, ברעש ובהמון. גם בנסיעה ללונדון הוא אינו נעשה אדם אחר: הוא מתמודד בעזרת אותם כלים שהיו לו תמיד, מתמטיקה, מפות ותכנון, ומתמודד עם הפחד צעד אחר צעד. גם בסוף הוא נשאר הנער שהיה, עם הקשיים שלו.
המסקנה: השינוי של כריסטופר אינו הפיכה לאדם אחר, אלא גילוי. הוא נשאר מי שהוא, ומגלה שבתוך מי שהוא יש לו כוח לפעול בעולם. בכך הספר מכבד את דרך החשיבה שלו, ואינו מציג אותה כבעיה שצריך "לרפא".

למה זו תשובה מלאה: