מתכונת 3 בספרות (שאלון 8282) - פתרון מלא

מה השאלה מבקשת:
"הסבירו" כיצד באה לידי ביטוי המורכבות של דמותה של עליזה, שיש בה צייתנות וכוח, ו"בססו" על שלוש דוגמאות. בכל דוגמה כדאי להראות את שני הצדדים, ולא רק לחלק דוגמאות של צייתנות ודוגמאות של כוח. בסוף צריך להסביר מה המורכבות הזאת מלמדת.

תשובה מלאה:
בשיר "נערה מן הקטמונים (חתך אורך)" מאת מירי בן־שמחון עליזה אלפנדרי יכולה להיראות בקריאה ראשונה כנערה צייתנית בלבד, שממלאת את כל מה שמצפים ממנה. אבל השיר מראה בה גם כוח: נחישות, שיפוט ועצמאות. המורכבות היא שהכוח והצייתנות נמצאים באותם מעשים עצמם.

הדוגמה הראשונה היא האיפור: "הִיא לֹא שָׂמָה עַל הַחֲטָטִים בַּפָּנִים / הִיא שָׂמָה עַל זֶה שִׁכְבָה עָבָה שֶׁל 'מֵיק אַפּ' / וְלֹא רוֹאִים כָּל כָּךְ" (שורות 9–11). יש כאן צייתנות: עליזה מקבלת את הדרישה של הסביבה להיראות נקייה ויפה, ומסתירה את הפגם. אבל יש כאן גם כוח. משחק המילים "לֹא שָׂמָה עַל" (בלשון הדיבור: לא אכפת לה) מול "שָׂמָה עַל זֶה" מראה אישה שאינה מתעכבת על הקושי. היא פועלת ומתקנת, והשורה הבאה מצהירה: "בִּכְלָל זְכֻיּוֹתֶיהָ וְהַצְלָחוֹתֶיהָ לֹא תְּלוּיוֹת בָּזֶה" (שורה 12). היא אינה מוכנה שהמראה יקבע את ערכה.

הדוגמה השנייה היא ההתפרצויות והשיפוט: "מִדֵּי פַּעַם יֵשׁ לָהּ הִתְפָּרְצֻיּוֹת, אֲבָל בְּצֶדֶק" (שורה 15), ו"הִיא לֹא סוֹבֶלֶת אֶת כָּל אֵלֶּה שֶׁאוֹמְרִים שְׁטֻיּוֹת / ... וְשֶׁלֹּא שׁוֹמְרִים עַל הַכָּבוֹד שֶׁלָּהֶם" (שורות 18–20). זו אישה עם כעס ועם דעה, שאינה שותקת. היא גם שופטת: היא "אֲמוּנָה הֵיטֵב עַל מִי 'בְּסֵדֶר' מִי 'לֹא בְּסֵדֶר'" (שורה 14). אבל אמות המידה שהיא שופטת לפיהן אינן שלה: "בְּסֵדֶר" במירכאות הוא לשון הסביבה, והערך העליון הוא "הַכָּבוֹד". הכוח שלה מופעל כדי לאכוף את הכללים.

הדוגמה השלישית היא העבודה: "הִיא כַּתְבָנִית וּמַסְפִּיקָה 120 מִלִּים בְּדַקָּה / הָעֲבוֹדָה זֶה הַדָּבָר הֲכִי חָשׁוּב בִּשְׁבִילָהּ בַּחַיִּים" (שורות 28–29), ו"(יֵשׁ לָהּ קְבִיעוּת וְגַם הַפֶּנְסִיָּה שֶׁלָּהּ מְסֻדֶּרֶת)" (שורה 31). זו עצמאות כלכלית ומקצועיות, מקור לביטחון ולגאווה. אבל באותן שורות יש צייתנות של שעון: "כָּל בֹּקֶר בְּ־7:30 בְּדִיּוּק רוֹאִים אוֹתָהּ בַּתַּחֲנָה" (שורה 30). המספרים, 120 מילים ו־7:30, הופכים אותה כמעט למכונה שעובדת לפי לוח זמנים. אפשר להוסיף גם את היחס לאשר (שורות 34–37): היא שולטת בקשר ומרחיקה אותו, אבל לפי כללי הצניעות.

מה המורכבות מלמדת? עליזה איננה קורבן פסיבי, וגם איננה מורדת. היא אישה חזקה, נחושה וחרוצה, אבל כוחה מופנה כולו לשמירה על הסדר שהחברה קבעה. לכן גם עתידה אינו בידיה: "יוֹם יָבוֹא וְהַמַּזָּל שֶׁלָּהּ יָבוֹא גַּם כֵּן" (שורה 46). השיר מעורר כלפיה הערכה וחמלה גם יחד, ומבקר חברה שמגייסת את כוחן של נשים לשמירה על המוסכמות שמגבילות אותן.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
לבחור בשני ציורי לשון (דימוי, מטפורה, האנשה), להסביר כל אחד, ולהסביר כיצד כל אחד מדגיש שני דברים: את תחושת התלישות ואת העומס הרגשי. בכל ציור לשון יש להתייחס לשני הרכיבים.

תשובה מלאה:
בשיר של אמירה הס, הפותח במילים "סָלִימָה אַתְּ דּוֹמַעַת", הדוברת זוכרת את ילדותה במעברה לצד אמה סלימה. שני ציורי לשון מן הבית הראשון ממחישים את התלישות של שתיהן ואת העומס הרגשי שהן נושאות.
ציור הלשון הראשון הוא המטפורה "מְמֻסְמֶרֶת נַפְשִׁי שֶׁלֹּא תִּפְרַח" (בית 1). הנפש מתוארת כחפץ שקבעו אותו במסמרים: היא מקובעת ואינה יכולה לזוז. לפועל "תִּפְרַח" יש שני מובנים: לפרוח כמו פרח, וגם לעוף. הנפש של הילדה אינה יכולה לצמוח ואינה יכולה לברוח. המטפורה מדגישה את התלישות: הילדה תקועה במקום שאינו שלה, ושורה לפני כן היא אומרת ש"שׁוּם קוֹסֵם מֵאֶרֶץ עוּצוּ לִי לְאָן לָרוּץ לֹא בָּא". מי שנתלש ממקומו ולא מצא מקום חדש, נשאר תקוע באמצע. המטפורה מדגישה גם את העומס הרגשי: מסמרים הם כאב חד, והנפש ננעצת ואינה משתחררת.
ציור הלשון השני הוא הדימוי "וְלַיְלָה בַּמַּעְבָּרָה חָלַף מֵעָלֵינוּ כְּמוֹ צֵל כָּבֵד" (בית 1). הלילה מדומה לצל שעובר מעל האם והבת. צל אין לו משקל, אבל המשוררת מוסיפה לו את התואר "כָּבֵד", וכך הוא הופך למשא. זה מטבע הלשון "צל כבד", שמשמעותו מועקה וחשש. הדימוי מדגיש את התלישות: זה לילה "בַּמַּעְבָּרָה", מקום ארעי, בלי בית של ממש, וההגירה הופכת את הלילה עצמו לאיום. הוא מדגיש גם את העומס הרגשי: הלילה אינו זמן של מנוחה אלא של מועקה. המילה "מֵעָלֵינוּ", בלשון רבים, מלמדת שהאם והבת נושאות את המועקה יחד. כמה מילים לפני כן הדוברת אומרת "עָמַדְתִּי לְיָדֵךְ סָלִימָה": השותפות הזאת היא העומס וגם הנחמה.
שני ציורי הלשון משלימים זה את זה. הראשון מתאר את מה שקורה בתוך הנפש: היא תקועה. השני מתאר את מה שמעליהן: לילה מעיק. יחד הם מראים כיצד ההגירה, שהייתה אמורה להיות התחלה חדשה, יצרה בילדות של הדוברת תחושה של קיבעון ושל משא.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) לקבוע מהו יחסו של הדובר לשפות שלמד ולעמים שמהם למד אותן; (2) "הסבירו" מה אפשר ללמוד מדבריו על המציאות שבה גדל. יש לפרש את הלשון של השורות המצוטטות, ולבסס כל טענה בציטוט מן השיר ובהפניה לשורה.

תשובה מלאה:
בשיר "והגירת הורי" מאת יהודה עמיחי, הדובר הוא בן להורים מהגרים, וההגירה שלהם ממשיכה לחיות בו. בשורות 19–21 הוא מסכם את מה שלמד בדרך: "וּמֵעַמִּים מָרִים לָמַדְתִּי / שָׂפוֹת מָרוֹת לְמַעַן שְׁתִיקָתִי / בֵּין הַבָּתִּים, אֲשֶׁר דּוֹמִים לָאֳנִיּוֹת תָּמִיד".
יחסו לשפות ולעמים הוא יחס של מרירות. המילה "מר" חוזרת פעמיים: העמים "מָרִים", והשפות שלמד מהם "מָרוֹת". החזרה מעבירה את המרירות מן העמים אל השפות: מה שלמד מהם ספוג בכאב שגרמו לו ולהוריו. אין בדבריו גאווה על שליטה בכמה שפות, כפי שאפשר היה לצפות ממי שגדל בין תרבויות. השפות הן בעיניו עדות לנדודים, לא נכס.
יותר מזה, הדובר מגלה שהלמידה שימשה לתכלית הפוכה מזו של שפה: הוא למד שפות "לְמַעַן שְׁתִיקָתִי" (שורה 20). שפה נועדה לדיבור ולקשר עם אחרים, ואצלו היא משמשת כדי לשתוק: כדי לא לבלוט, לא להיחשף כזר, ולא לומר את מה שבלבו. הצירוף הזה הוא פרדוקס, והוא מבטא את הבדידות של מי שמדבר כמה שפות ואינו מרגיש בבית באף אחת מהן.
מה אפשר ללמוד מכך על המציאות שבה גדל? ראשית, זו מציאות של מעבר בין עמים ובין שפות, שבה ההגירה אינה נגמרת. מיד לפני השורות האלה חוזר המשפט "וַהֲגִירַת הוֹרַי / לֹא נִרְגְּעָה בִּי" (שורות 18–19), כאילו השפות הן עוד תחנה בדרך. שנית, גם המקום אינו מקום של מנוחה: הבתים "דּוֹמִים לָאֳנִיּוֹת תָּמִיד" (שורה 21). הבית, סמל הקביעות, נראה לו כאונייה, הכלי שבו מהגרים נוסעים. ושלישית, זו מציאות שבה המהגר לומד בעיקר להיזהר. הוא אינו לומד את השפה כדי להשתייך, אלא כדי לשרוד בשקט. כך שלוש השורות האלה מסכמות חיים שלמים של הסתגלות: הרבה שפות, והרבה שתיקה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
לבחור בשתי דרכי עיצוב, להסביר כל אחת על פי השיר, ולהסביר כיצד היא מדגישה את עמדת הדובר ואת רגשותיו כלפי סיפור ההתיישבות של הסבתא. יש להגדיר תחילה את העמדה והרגשות.

תשובה מלאה:
בשיר "סיפור על הסבתא" מאת אריה סיון, הדובר מספר לנכד (או לבנו) כיצד הגיעה הסבתא למקום והתיישבה בו. עמדתו מורכבת: יש בה חיבה לסבתא ולסיפור, ויש בה פיכחון ואירוניה כלפי התמימות שבו. שתי דרכי עיצוב מדגישות את המורכבות הזאת.
דרך העיצוב הראשונה היא מסגרת של שיחה. השיר נפתח בשאלה שהדובר מייחס לנמען: "אַתָּה רוֹצֶה לָדַעַת מֶה הָיָה פֹּה פַּעַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה / לִפְנֵי הַכְּבִישׁ וְהַבָּתִּים וְאִילָנוֹת הַסְּרָק?" (שורות 1–2). הוא מסתיים בפנייה אליו: "וְאֶת הַשְּׁאָר אַתָּה יוֹדֵעַ, בְּוַדַּאי" (שורה 13). המסגרת הזאת יוצרת טון של סיפור לילדים, חם ואינטימי, שעובר מדור לדור, וכך היא מבטאת את החיבה ואת הרצון לשמור על הזיכרון. אבל דווקא הסיום של המסגרת קוטע את הסיפור באמצעו. "הַשְּׁאָר" אינו מסופר, והמילה "בְּוַדַּאי" נשמעת אירונית: ההמשך ידוע לכולם, והוא כנראה אינו סיפור יפה. המסגרת החמה מאפשרת לדובר לרמוז לאמת קשה בלי לומר אותה.
דרך העיצוב השנייה היא החזרה על השורש ת־מ־ם: "וְסָבָתְךָ, עַלְמָה תַּמָּה, חָשְׁבָה לְפִי תֻּמָּהּ" (שורה 8). החזרה מדגישה את התמימות של הסבתא, והיא נעשית בעדינות ובאהבה. אבל היא גם מסמנת את הפער בין הסבתא לבין הדובר. מיד לפניה הדובר כבר חשף את האמת: הציפורים צייצו "אֶת צִיּוּצֵי הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה מִכֹּל — / הַמִּלְחָמָה עַל שֶׁטַח הַמִּחְיָה" (שורות 6–7). מה שבעיני הסבתא התמה היה "סִימְפוֹנְיוֹת מֻפְלָאוֹת / לִכְבוֹד הַשַּׁחַר" (שורות 9–10), הוא בעיני הדובר מלחמה על מקום. התוספת "אוּלַי אֲפִלּוּ לִכְבוֹדָהּ" (שורה 11) מבטאת חיוך סלחני על תמימות שחשבה שהעולם שר לכבודה.
שתי דרכי העיצוב יחד מבטאות את הרגש הכפול של הדובר: הוא אוהב את הסבתא ואת הסיפור, ומספר אותו בחום, אבל הוא אינו יכול לספר אותו בתמימות. הוא יודע מה היא לא ידעה: שהמקום לא היה ריק, ושההתיישבות בו כרוכה במאבק.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"הסבירו והדגימו" מה תורם שם השיר "נְעִילָה" להבנת משמעותו. צריך להסביר את משמעויות המילה (תפילת הנעילה, וגם המשמעות של סגירה), ולהראות בעזרת דוגמאות מן השיר כיצד כל משמעות מאירה אותו.

תשובה מלאה:
השיר "נעילה" מאת פרץ דרור בנאי הוא דברים של מהגר שמספר כיצד השתלב בעירו. השם אינו מופיע בשיר עצמו, אבל הוא נותן לכל השיר מסגרת.

ראשית, "נעילה" היא תפילת הסיום של יום הכיפורים. זה הרגע האחרון של היום, כשלפי המסורת שערי השמיים ננעלים והדין נחתם. השם הופך את השיר לרגע של סיכום: הדובר עומד בסוף תהליך ההגירה ועושה חשבון. אבל זה חשבון נפש הפוך. ביום הכיפורים מונים חטאים ומבקשים סליחה; הדובר מונה זכויות: "כִּי לִוִּיתִי אֶת צְמִיחַת הַבָּתִּים הָאֵלֶּה / עֵד הָיִיתִי לִמְתִיחַת כְּבִישִׁים חֲדָשִׁים" (שורות 3–4), "כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מֵעֲבָרִי" (שורה 6), "אֲנָשִׁים מְבָרְכִים אוֹתִי בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹב" (שורה 8). החזרה על "כִּי" יוצרת טון של נימוקים, כמו טיעון של נאשם. גם הפנייה החוזרת "תִּרְאֶה אוֹתִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי" (שורות 1, 5) מקבלת משמעות חדשה: היא נשמעת כבקשה ממי שדן אותו, שיראה ויכיר בכך שהוא ראוי.

שנית, תפילת הנעילה עוסקת בפיוס ובסליחה, והשיר מסתיים בפיוס: "וְהָאָדָם סוֹפוֹ לְהִתְפַּיֵּס עִם קִיּוּמוֹ" (שורה 17). הצירוף "הָאָדָם סוֹפוֹ" מזכיר את הפיוט "ונתנה תוקף", הנאמר בימים הנוראים: "אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר". אצל בנאי הסוף של האדם אינו העפר אלא הפיוס. ויש כאן היפוך מעניין: ביום הכיפורים האדם מתפייס עם האל ועם חבריו, וכאן האדם מתפייס "עִם קִיּוּמוֹ", עם חייו כפי שהם.

שלישית, "נעילה" היא גם נעילה פשוטה: סגירת דלת. הדובר סוגר את הדלת על עברו: הוא "נִגְמַל" ממנו (שורה 6), ומדבר את השפה "כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּהּ" (שורה 13). הנעילה היא פרידה, וגם ויתור על חלק מזהותו.

ולבסוף, השם יוצר אירוניה. תפילת הנעילה היא רגע חגיגי של סוף מוחלט, אבל השיר מלא הסתייגויות: "יֵשׁ לִי יְדִידִים מְעַט" (שורה 9), "וְאִם בְּכָל זֹאת מִישֶׁהוּ פַּעַם יִתְרַגֵּז אוֹ יֻטְרַד / אָז לֹא נוֹרָא" (שורות 11–12). החשבון אינו סגור באמת, והפיוס נשמע לפעמים כמו השלמה של מי שאין לו ברירה.

כך השם מכוון את הקורא לקרוא את השיר כרגע של סיכום, של חשבון נפש ושל פיוס בסוף דרך ארוכה, ובה בעת מעורר שאלה: האם השערים ננעלו בשלום, או שהדובר נועל בכוח את מה שעדיין כואב.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
לקבוע עמדה: האם הטענה, שהעולם החדש בשיר הוא עולם של חפצים ושל טעמים מלאכותיים ולא של אנשים, באה לידי ביטוי בשיר, ו"להסביר ולהדגים". אפשר להסכים, לא להסכים או להסכים בחלקה, ובכל מקרה צריך לנמק בדוגמאות עם מספרי שורות, ולהתייחס גם למה שעשוי לסתור את הטענה.

תשובה מלאה:
בשיר "תיקון הריחות" מאת ארז ביטון הדובר מתאר את המעבר מעולם ילדותו בלוד אל עולם חדש, מעודן ומערבי, שבו הוא "לוֹמֵד" דרכי חיים חדשות. לדעתי הטענה מתאימה לשיר ברובה, והיא מבליטה את הביקורת שבו, אבל יש לה הסתייגות.

ראשית, העולם החדש מתואר כמעט כולו בחפצים. הדובר לומד "לֶאֱכֹל גְּלִידָה מִבְּדֹלַח" (שורה 8), שומע קולות "מֵאוֹטוֹ" (שורה 9), לומד "לִפְתֹּחַ דְּלָתוֹת / בְּתֵבוֹת נְגִינָה עַתִּיקוֹת" (שורות 11–12), מריח "כְּרִיכוֹת שֶׁל שֶׁקְסְפִּיר / מִן הַמֵּאָה הַשְּׁבַע עֶשְׂרֵה" (שורות 15–16), ומשחק "בְּחָתוּל סִיָּמִי / בְּתוֹךְ סָלוֹן יָרֹק" (שורות 17–18). הבדולח, תבות הנגינה העתיקות, הכריכות והסלון הם חפצי יוקרה ותפאורה, וגם החתול הסיאמי נראה כחלק מן הסלון.

שנית, העולם החדש מלאכותי. קולות הציפורים אינם באים מציפורים חיות אלא מאוטו של גלידה, קול מוקלט. הדלתות שהוא לומד לפתוח הן דלתות קטנות של צעצוע. ושייקספיר, גדול המחזאים, אינו נקרא: מריחים את הכריכות. התרבות החדשה מוצגת כקליפה חיצונית, ריח של חפץ במקום תוכן.

שלישית, גם האנשים בעולם החדש נעשים טעם: "נָשִׁים בְּטַעַם תּוּת־שָׂדֶה" (שורה 14). המטפורה מתארת את הנשים כמו גלידה בטעם מסוים: מתוקות, מעודנות, ומוגדרות בטעם. ותפקידן הוא ללמד: "מְלַמְּדוֹת אוֹתִי לְהָרִיחַ", "מְלַמְּדוֹת אוֹתִי לְשַׂחֵק" (שורות 15, 17).

הניגוד לעולם הילדות מחזק את הטענה. שם היו אנשים ומקום ממשי: הילד היה "אָבוּד בֵּין רַגְלַיִם שֶׁמְּשַׂחֵק סְנוֹקֶר / בְּקָפֶה מַרְקוֹ / בְּלֹד" (שורות 4–6). הרגליים הן רגלי גברים, המון של בית קפה; לבית הקפה יש שם, ולעיר יש שם. גם הטעמים חיים וחריפים: "טַעַם עָרָק וְרֵיחַ זְעַפְרָן צוֹרֵב" (שורה 2).

ובכל זאת יש הסתייגות: בעולם החדש יש אנשים. יש הנשים, ויש ה"חֲבֵרִים" שהדובר פונה אליהם פעמיים (שורות 7, 19). אבל הם מופיעים רק כמורות או כקהל שהוא פונה אליו, לא כאנשים שיש איתם קשר. והמילה "חֲבֵרִים." בשורה לבדה בסוף השיר נשמעת בודדה, כמעט אירונית.

לכן הטענה מבליטה את עיקר הביקורת בשיר: ה"תיקון" מחליף עולם של קהילה, של מקום ושל טעמים חיים בעולם מעודן של חפצים, והדובר נשאר בו בודד.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) לאפיין מערכות יחסים בין דמויות ממעמדות שונים במחזה, עם דוגמאות; (2) "להסביר ולהדגים" את התרומה של המאפיינים לבניית משמעות המחזה. צריך לנסח את המאפיינים במפורש, ולהראות אם יחסי הכוח משתנים או נשארים.

תשובה מלאה:
המחזה "משרתם של שני אדונים" מאת קרלו גולדוני הוא קומדיה, ובמרכזה מערכת יחסים בין משרת לאדוניו. כבר השם מצביע עליה. היחסים בין המעמדות במחזה מאופיינים בצייתנות כלפי חוץ, ובתחבולה ובהיפוך כוחות כלפי פנים.

טרופלדינו הוא משרת רעב, וכל מעשיו נובעים מן הצורך הבסיסי לאכול. כדי להרוויח יותר הוא מקבל עליו, בסתר, לשרת שני אדונים באותו פונדק בוונציה: ביאטריצ'ה, שמתחפשת לאחיה המת פדריגו כדי למצוא את אהובה, ופלורינדו, האהוב עצמו. איש מן האדונים אינו יודע על האחר. מבחינת המעמד טרופלדינו הוא החלש: הוא מקבל פקודות, וגורלו תלוי ברצון אדוניו. אבל מבחינת העלילה הוא החזק: רק הוא יודע מה קורה, והוא מושך בחוטים.

המאפיין המרכזי של היחסים הוא התחבולה. כשטרופלדינו מקבל מכתב שמיועד לאחד האדונים, הוא פותח אותו ומדביק אותו מחדש. בסצנת הארוחה, אחת הסצנות המפורסמות במחזה, הוא מגיש לשני האדונים בבת אחת, בשני חדרים, מתרוצץ ביניהם, ואוכל בעצמו מכל מנה. המשרת הרעב, ששירת אחרים, הוא סוף־סוף זה שאוכל. וכשהוא מבלבל את חפציהם של שני האדונים, הוא מכסה על הטעות בשקר: החפצים, הוא אומר, היו של אדון קודם שלו, שמת.

מאפיין שני הוא מחיר חוסר הכוח. טרופלדינו משקר כי הוא חושש לאבד את מקומו, וכי משרת שנתפס בטעות עלול להיענש. אבל לשקר שלו יש תוצאות שהוא לא צפה: ביאטריצ'ה ופלורינדו, ששומעים כל אחד שבעל החפצים מת, חושבים כל אחד שהאחר מת, ושוקעים בייאוש. כך המשרת, החלש, קובע בלי כוונה את גורל האדונים.

לצד טרופלדינו ואדוניו עומדת סמרלדינה, המשרתת של קלאריצ'ה, בתו של הסוחר פנטלונה. בין שני המשרתים מתפתח סיפור אהבה משלהם, המקביל לסיפורי האהבה של האדונים. בסוף המחזה, כשהזהויות מתגלות והאוהבים מתאחדים, טרופלדינו מודה בתחבולה, נסלח ונישא לסמרלדינה.

המאפיינים האלה תורמים למשמעות המחזה בשני אופנים. ראשית, הקומדיה מראה שהשכל והתושייה אינם תלויים במעמד. המשרת הפשוט חכם מאדוניו, והרצונות האנושיים הבסיסיים, רעב ואהבה, משותפים לכולם. הצחוק של הקהל הוא במידה רבה צחוק עם המשרת ונגד האדונים המבולבלים. שנית, המחזה אינו הופך את הסדר החברתי. בסוף כל אחד חוזר למקומו: האדונים לנישואיהם, המשרת לשירותו ולנישואיו עם משרתת. הסליחה שטרופלדינו מקבל מאשרת את היחסים הקיימים. כך הקומדיה מאפשרת לקהל ליהנות מהיפוך הכוחות לזמן קצר, ובסוף מחזירה את הסדר על כנו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
לזהות את המוסכמות החברתיות שהמחזה מבקר, ו"להסביר ולהדגים" כיצד הביקורת מתבטאת בשני מקומות: במערכת יחסים מרכזית, ובאירוע אחד שחושף את הפער בין המראית לאמת. יש לתאר את היחסים ואת האירוע במדויק.

תשובה מלאה:
המחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף" מאת אדוארד אלבי מתרחש בלילה אחד בעיירה אוניברסיטאית בארצות הברית. הביקורת שלו מופנית אל המוסכמות של המשפחה האמריקאית ה"מוצלחת": נישואים מאושרים, בן שגדל בבית, וקריירה שמתקדמת כפי שמצפים ממנה.
הביקורת מתבטאת קודם כול במערכת היחסים בין ג'ורג' ומרתה. מרתה היא בתו של נשיא הקולג', וג'ורג' הוא מרצה להיסטוריה. מדברי מרתה עולה שציפתה שג'ורג' יתקדם, ואולי אף ירש את מקומו של אביה, והוא לא עמד בציפייה. לעיני האורחים היא לועגת לו על כך שנשאר מרצה פשוט, ומשפילה אותו. ג'ורג' עונה לה בהשפלות משלו. כלומר, הנישואים שנראים מבחוץ כנישואים של זוג מכובד בקהילה האקדמית הם מאבק מתמיד. גם המוסכמה של המשפחה עם ילד נשברת: לג'ורג' ולמרתה אין ילדים, והם המציאו בן, ושמרו על המשחק הזה בינם לבין עצמם במשך שנים. בתחילת הערב ג'ורג' מזהיר את מרתה שלא תדבר עם האורחים על הבן, אבל היא מספרת עליו להאני. הביקורת ברורה: כדי להתאים לתבנית של המשפחה הנורמלית, בני הזוג בונים אשליה, והאשליה הופכת לכלי שבו הם פוגעים זה בזה.
הזוג הצעיר, ניק והאני, מראה שהדפוס חוזר. ניק, מרצה חדש ושאפתן לביולוגיה, מספר לג'ורג' שנשא את האני בגלל היריון שהתברר כמדומה, ורומז גם לכסף של אביה. גם הנישואים שלהם נשענים על מראית עין ועל אינטרס, ולא על אהבה. מבחינת ניק, אפילו הקשר עם מרתה הוא אולי צעד בקריירה.
האירוע שחושף את הפער בין המראית לבין האמת הוא המשחק "לגדל את התינוק" במערכה השלישית. ג'ורג' מודיע, בטקס כמעט, שהגיע מברק: הבן שלהם נהרג בתאונת דרכים. מרתה מתקוממת, וזועקת שהוא אינו רשאי לעשות זאת. ניק מבין פתאום שהבן מעולם לא היה קיים. ג'ורג' "הורג" את האשליה שבה החזיקו שנים, כדי להתאים לתבנית ולהחזיק את נישואיהם. אחרי שהאורחים הולכים, ג'ורג' ומרתה נשארים לבדם. הוא שר בשקט את שיר השם, והיא עונה שהיא מפחדת. האמת, החיים בלי אשליה, מפחידה, אבל רק היא מאפשרת להם רגע של קרבה אמיתית.
כך המחזה מבקר חברה שבה הנישואים, המשפחה וההצלחה הם תפקידים שיש למלא, ומראה את המחיר של העמדת הפנים: בדידות, אכזריות ופחד מן האמת.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) "הסבירו והדגימו" כיצד בנוי בספר פער בין מה שהקורא יודע לבין מה שהדמויות יודעות; (2) מה אפשר ללמוד על הדמויות המרכזיות מן הדרך שבה הפער נסגר. צריך להראות את המבנה של הספר, ואת השלבים שבהם הפער נסגר.

תשובה מלאה:
"מישהו לרוץ איתו" מאת דויד גרוסמן בנוי משני סיפורים שמתחלפים זה בזה. האחד הוא סיפורו של אסף, נער בן 16 שעובד בעירייה בחופשת הקיץ; השני הוא סיפורה של תמר, נערה בת 16, וסיפורה מתחיל לפני סיפורו בזמן. המבנה הזה יוצר פער מתמיד בין מה שהקורא יודע לבין מה שהדמויות יודעות.

הפער הראשון הוא אצל אסף. בעבודתו בעירייה הוא מקבל כלבה אבודה, ומוטל עליו למצוא את בעליה. הכלבה רצה ברחובות ירושלים, והוא רץ אחריה. אסף אינו יודע דבר על תמר, הנערה שהכלבה שלה. הקורא, לעומתו, קורא גם את סיפורה, ויודע עליה הרבה יותר. כשאסף שומע פרט חדש עליה, הקורא כבר מכיר את ההקשר.

הפער השני הוא אצל תמר. תמר, נערה מירושלים וזמרת מוכשרת, מגלה שאחיה שי, נגן מוכשר, נעלם ונפל לסמים. היא עוזבת בסתר את ביתה, מגלחת את ראשה ויוצאת לשיר ברחובות, ומגיעה אל המקום שבו פסח, אדם שמנצל אמני רחוב צעירים, מחזיק נערים ונערות. כל זה כדי להגיע אל שי ולהוציא אותו. תמר פועלת לבד, ואינה יודעת שבזמן אחר, אחרי מעשיה, נער שאינו מכיר אותה ילך בעקבותיה.

הפער נסגר בהדרגה. הכלבה מובילה את אסף אל אנשים שהכירו את תמר, ומכל אחד מהם הוא שומע פרט. אחת מהם היא תאודורה, נזירה שלא יצאה ממקומה שנים רבות, ושתמר הייתה ידידתה. כך אסף מרכיב לעצמו את דמותה של תמר, ומבין שהיא יצאה לרחוב כדי להציל את אחיה. ולבסוף השניים נפגשים, ושני הסיפורים נעשים סיפור אחד.

מן הדרך שבה הפער נסגר אפשר ללמוד על הדמויות. על אסף לומדים שהוא מתמיד ורגיש. בתחילת הספר הוא נער ביישן ופסיבי, שהיה יכול להחזיר את הכלבה ולוותר. אבל הוא ממשיך, מקשיב לאנשים שהוא פוגש ומעז להיכנס למקומות זרים ומאיימים. הסקרנות שלו כלפי הנערה הזרה הופכת לאחריות ולאומץ. על תמר לומדים שהיא אמיצה ומסורה, ועושה לבדה את מה שהמבוגרים סביבה לא עשו. אבל לומדים גם על בדידותה: היא פועלת בלי לספר לאיש, ורק כשאסף מגיע היא לומדת לסמוך על מישהו אחר.

וגם הפער עצמו מלמד משהו. הקורא מכיר את תמר מבפנים, דרך מחשבותיה ופחדיה, ואת אסף כמי שמכיר אותה מבחוץ, דרך סיפורים של אחרים. אסף מתקרב לתמר עוד לפני שראה אותה, ולכן כשהפער נסגר, הקורא מבין שזו לא רק פגישה של שני אנשים אלא מפגש של שני נערים בודדים שמצאו זה את זה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שלושה רכיבים: (1) לבחור דמות שהיחס אליה השתנה במהלך הקריאה; (2) "תארו" את היחס בתחילת הספר ובהמשכו; (3) "הסבירו" מה בהתנהגותה ובעולם הערכים שלה גרם לשינוי. הכול "הדגימו". צריך להראות את שלבי השינוי בסדר העלילה.

תשובה מלאה:
"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת מארק האדון מסופר בידי כריסטופר בון, נער בן 15 בעל דרך חשיבה מיוחדת: הוא מחונן במתמטיקה, אינו מסוגל לשקר, ומתקשה מאוד להבין רגשות של אנשים. הדמות שהיחס שלי אליה השתנה יותר מכול היא אביו.

בתחילת הספר הרגשתי כלפי האב הערכה והזדהות. הוא נראה אב מסור וסבלני, שמגדל לבדו ילד שקשה לגדל. לדבריו, אמו של כריסטופר מתה, והוא דואג לכל צרכיו. כשכריסטופר מכה שוטר שאחז בזרועו ליד גופת הכלב וולינגטון, ונלקח לתחנת המשטרה, האב בא לקחת אותו. ובין השניים יש מחווה של אהבה: כריסטופר אינו סובל מגע, ולכן הם נוגעים זה בזה רק בקצות האצבעות הפרושות. הרגשתי שזה אב שאוהב ומבין.

אחר כך נוצר סדק. כריסטופר מחליט לגלות מי הרג את הכלב, והאב אוסר עליו לחקור ולהתערב בענייני השכנים. כשהוא מגלה שכריסטופר המשיך, ושכתב על כך ספר, הוא מתפרץ עליו בכעס. כאן התחלתי לראות באב גם צד קשה, אבל עדיין הבנתי אותו: אולי הוא דואג לבנו.

ואז בא השבר. כריסטופר מוצא בקופסה בחדר של אביו מכתבים מאמו. מן המכתבים מתברר שהיא לא מתה: היא חיה בלונדון, עם מר שירס. האב שיקר לבנו שנים, והסתיר את המכתבים. וזמן קצר אחר כך האב מודה שהוא עצמו הרג את וולינגטון, אחרי ויכוח עם גברת שירס. כריסטופר מאבד לגמרי את האמון בו, וחושב שמי שהרג כלב עלול להרוג גם אותו. גם אני הרגשתי, כמו כריסטופר, דחייה: אי אפשר לסמוך על אדם כזה.

בהמשך הספר היחס שלי השתנה שוב, להבנה מורכבת. כריסטופר נוסע לבדו ללונדון, אל אמו, ואחר כך חוזר לסווינדון. הקורא רואה את צערו של האב ואת ניסיונותיו לתקן. בסוף הוא נותן לכריסטופר גור כלבים, ומבקש לבנות מחדש את האמון ביניהם בצעדים קטנים, לאט. הבנתי שהאב אינו רשע, אלא אדם פגוע ומתוסכל, שאהב את בנו ושגה.

מה גרם לשינוי? הפער בין האהבה של האב לבין השקר שלו. העולם הערכי שלו הוא של הגנה: הוא שיקר על האם כדי לגונן על בנו מן הכאב, וגם מתוך כעס ופגיעה מן האישה שעזבה. אבל בעולם של כריסטופר, שבו האמת היא הכול, השקר הוא בגידה. היחס שלי אליו עבר, אפוא, מהזדהות, לדחייה, להבנה. דרך האב הספר מראה שאהבה אינה מספיקה בלי אמת, וגם שאמון שנשבר אפשר לבנות מחדש, באמת ובסבלנות.

למה זו תשובה מלאה: