מתכונת 4 בספרות (שאלון 8282) - פתרון מלא
ספרות – שאלון 8282 (אקסטרניים) · במבנה של הבגרות · 10 שאלות · 1:30 שעות
מבחן מתכונת בספרות במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
סוג הבחינה: מתכונת לבחינת בגרות
מועד הבחינה: תשפ"ז, 2027
מספר השאלון: 8282
ספרות עברית וכללית
הוראות
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שלושה פרקים.
פרק ראשון: שירה (שירים מן המחצית השנייה של המאה ה־20 בנושא "החברה הישראלית – בין שבר לאיחוי")
פרק שני: דרמה (מחזה מודרני)
פרק שלישי: ספר קריאה
הפרק הראשון במבחן (שירה) הוא חובה (60 נקודות).
מן הפרקים השני והשלישי יש לבחור בפרק אחד ולענות על השאלות לפי ההוראות שבו (40 נקודות).
ג. חומר עזר מותר בשימוש: רשימת היצירות.
ד. הוראות מיוחדות:
(1) יש לרשום בראש כל תשובה את מספר הפרק ואת מספר השאלה שבחרתם להשיב עליה.
(2) אין להדגים באמצעות אותה יצירה בתשובות שונות.
(3) יש לשים לב לכתב, לכתיב, לפיסוק ולכללי הדקדוק.
(4) לנבחנים אינטרניים: חובה לצרף למחברת הבחינה את רשימת היצירות שנלמדו.
לנבחנים אקסטרניים ונבחני משנה: תימסר רשימת יצירות.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בהצלחה!
פרק ראשון – שירה
שירים מן המחצית השנייה של המאה ה־20 בנושא "החברה הישראלית – בין שבר לאיחוי"
(60 נקודות)
ענו על שתיים מן השאלות 1–6 (לכל שאלה – 30 נקודות).
שאלה 1 · נערה מן הקטמונים (חתך אורך) – מירי בן־שמחון
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
הציגו את תיאורי הסביבה בשיר (הבית, השכונה, העיר), והסבירו את תרומתם לביטוי חוויית החיים של עליזה אלפנדרי.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) "הציגו" את תיאורי הסביבה בשיר: הבית, השכונה, העיר; (2) "הסבירו" כיצד הם תורמים לביטוי חוויית החיים של עליזה. אין לסכם את השיר, אלא לבחור מקומות ולפרש מה הם מלמדים על חייה.
תשובה מלאה:
בשיר "נערה מן הקטמונים (חתך אורך)" מאת מירי בן־שמחון, כבר הכותרת ממקמת את עליזה בשכונה: היא "נערה מן הקטמונים". השיר אינו מתאר נוף או מראה, אלא מונה מקומות שבהם עליזה נמצאת. הרשימה הזאת חושפת את חוויית חייה.
הבית מופיע רק כמקום של עבודה: היא "מְכַבֶּסֶת אֶת בְּגָדֶיהָ", "אַחַר כָּךְ תָּדִיחַ רִצְפָּה / וּתְתַקֵּן פְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל" (שורות 4–7). אין בבית רגע של מנוחה או של קרבה. גם בסוף השיר היא "יוֹדַעַת לִתְפֹּר וְיוֹשֶׁבֶת בַּבַּיִת" (שורה 44). הבית הוא מקום של חובה, וגם תעודה של צניעות: מי ש"יושבת בבית" היא בחורה הגונה. העולם של המשפחה מצומצם גם בממדיו: האב "שָׁרָת בְּבֵית־סֵפֶר מַמְלַכְתִּי דָּתִי עַל יַד הַבַּיִת" (שורה 22). העבודה, הבית והשכונה נמצאים זה ליד זה.
העיר מופיעה רק כנקודות במסלול קבוע: "כָּל בֹּקֶר בְּ־7:30 בְּדִיּוּק רוֹאִים אוֹתָהּ בַּתַּחֲנָה" (שורה 30), "גּוֹבְּלֶנִים / שֶׁקָּנְתָה בָּעִיר הָעַתִּיקָה בְּשַׁבָּת" (שורות 32–33), ולפעמים "לְסֶרֶט" עם אחיה (שורה 38). אין בתיאור הזה טיול, סקרנות או מפגש. העיר הגדולה היא רק רקע למסלול. מקומות אחרים שייכים לאחרים: האוניברסיטה היא מקום העבודה של האח (שורה 25), ו"הַמּוּסָךְ" הוא המקום שממנו אשר מתקשר (שורה 34). העולם מתחלק לפי מגדר ותפקיד, ועליזה נשארת בתחום שלה.
התיאור החשוב ביותר הוא השכונה, שמופיעה כעין צופה: "וְכָל הַשְׁכוּנָה רוֹאָה שֶׁהִיא מְבַלָּה / וְהַשֵּׁם שֶׁלָּהּ נִשְׁאָר נָקִי" (שורות 40–41), "כֻּלָּם בַּשְּׁכוּנָה יוֹדְעִים שֶׁעַלִּיזָה הִיא בַּחוּרָה לְלֹא רְבָב" (שורה 42). גם בתחנה "רוֹאִים אוֹתָהּ" (שורה 30). השכונה היא קהל ושופט. עליזה אינה רק חיה בשכונה, היא חיה מולה, ומעשיה מכוונים אל מה ש"רואים" ו"יודעים".
מה התיאורים תורמים לביטוי חוויית חייה? הם יוצרים תמונה של חיים צרים, מסודרים ומפוקחים. עליזה נעה בין מקומות קבועים, בשעות קבועות, תחת עיני השכונה. אין בשיר שום מקום פרטי, שבו היא לבדה עם עצמה, וזה אולי הפרט החושפני ביותר: לחייה הפנימיים אין מקום.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 2 · סלימה את דומעת – אמירה הס
לפניכם שיר בלי שם (הפותח במילים "סָלִימָה אַתְּ דּוֹמַעַת") מאת אמירה הס.
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
כיצד הדוברת מעצבת בשיר את חוויית ההשתלבות שלה בארץ, כילדה? הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
מה השאלה מבקשת:
"כיצד" הדוברת מעצבת את חוויית ההשתלבות שלה כילדה: באילו תמונות, רמיזות ולשון. "הסבירו והדגימו": יש להציג את אופי ההשתלבות, גם את צדה המשמח וגם את מחירה, ולבסס כל טענה בציטוט.
תשובה מלאה:
בשיר של אמירה הס, הפותח במילים "סָלִימָה אַתְּ דּוֹמַעַת", הדוברת זוכרת את ילדותה במעברה לצד אמה, סלימה. בתוך הזיכרון היא מעצבת גם את השתלבותה שלה, כילדה, בארץ החדשה. היא מתארת השתלבות מהירה ועמוקה, שיש בה יופי, אבל גם כאב.
ראשית, ההשתלבות מעוצבת כאכילה מעץ הדעת: "יֵשׁ לֵילוֹת שֶׁזִּכְרוֹן קַקְטוּסִים מְעַקְּצִים בַּלָּשׁוֹן וּבַגּוּף / כִּי אָכַלְתִּי מִפְּרִי דַּעַת הַצַּבָּר" (בית 2). המילה "צַבָּר" כפולה: היא הקקטוס ופריו, וגם הכינוי לישראלי יליד הארץ. הילדה "אוכלת" מן הזהות הצברית, וקולטת אותה אל גופה. הצירוף "פְּרִי דַּעַת" רומז לסיפור עץ הדעת בספר בראשית. כמו אצל אדם וחוה, הידיעה מביאה כאב, כאן עקיצת הקוצים "בַּלָּשׁוֹן וּבַגּוּף", ומביאה גם יציאה מגן העדן של הילדות. "בַּלָּשׁוֹן" רומז גם לשפה: הילדה קיבלה שפה חדשה.
שנית, ההשתלבות מתרחשת דרך הנוף: "מוֹשֵׁךְ רַגְלֵי יֶלֶד לָרוּץ עָמֹק בְּתוֹךְ בִּצַּת נַחַל קִישׁוֹן", ו"יַלְדָּה קַלַּת גּוּף נוֹשֶׁמֶת נוֹף / פָּרוּשׂ לְכָל גּוֹלֶה אֶל עוֹלָמוֹ" (בית 3). הילדה רצה אל הנוף ונושמת אותו. הנוף "פָּרוּשׂ לְכָל גּוֹלֶה", פתוח לכל מהגר, והילדה נכנסת אליו בגוף קל ובשכרון.
שלישית, ההשתלבות נוגעת בנפש עצמה: "הָיִיתִי עֲשׂוּיָה מֶשִׁי טָהוֹר וּמַלְמָלָה / וְנַפְשִׁי מְסֹרֶקֶת בְּפֶרַח מַסְרֵק שׁוּלַמִּית" (בית 4). הנפש מסורקת בפרח ששמו "מַסְרֵק שׁוּלַמִּית", והשם מצרף את שולמית, הנערה של שיר השירים. הזהות העברית, הקשורה לנוף ולמקורות, נעשית חלק מנפשה של הילדה.
אבל להשתלבות יש מחיר, והוא הריחוק מן האם: "וְרַק אֲנִי נִצַּבְתִּי לָךְ מֵרָחוֹק עַל שְׂפַת הַיְאוֹר" (בית 5). זו רמיזה למרים, שעמדה מרחוק ושמרה על התיבה של אחיה משה על שפת היאור. הבת עומדת "מֵרָחוֹק", ושומרת על אמה כאילו היא התינוקת. הילדה השתלבה מהר, והאם, שנשארה בבכי ליד המקרר (בית 1), נשארה מאחור.
כך הדוברת מעצבת השתלבות כפולה: שמחה, חושית ומלאת יופי, אבל גם כואבת, ויש בה רגש של אשמה, כמו אחרי אכילה מעץ הדעת, כלפי מי שלא יכלה להשתלב.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 3 · והגירת הורי – יהודה עמיחי
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
הסבירו כיצד בא לידי ביטוי בשיר זה המתח בין הציפייה שההגירה תביא לחיים חדשים ובין מה שהתגשם בפועל. הדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
מה השאלה מבקשת:
"הסבירו" כיצד בא לידי ביטוי המתח בין הציפייה שההגירה תביא לחיים חדשים ובין מה שהתגשם בפועל, ו"הדגימו". יש להראות את שני צדי המתח, גם אם הציפייה רק נרמזת, ולבסס כל צד בציטוטים.
תשובה מלאה:
בשיר "והגירת הורי" מאת יהודה עמיחי, הגירה היא מסע שמטרתו מקום חדש, שבו אפשר לנוח ולהתחיל מחדש. השיר אינו מתאר את הציפייה הזאת במפורש. היא נשמעת בעיקר דרך מה שלא התגשם, וכך נוצר המתח.
ההגעה הייתה אמורה להביא מנוחה, אבל היא לא הביאה: "דָּמִי מַמְשִׁיךְ עֲדַיִן לְשַׁקְשֵׁק בְּדָפְנוֹתַי / גַּם אַחַר שֶׁכְּבָר הֻנַּח הַכְּלִי עַל מְקוֹמוֹ" (שורות 2–3). הכלי הונח "עַל מְקוֹמוֹ": מבחינה חיצונית היעד הושג, המשפחה הגיעה ונקבעה. אבל הנוזל שבתוכו ממשיך לשקשק. ההגשמה החיצונית אינה מביאה שקט פנימי. כך גם "הֶשֵּׂג וּנְסִיגָה" (שורה 8): כל הישג מלווה בנסיגה, וההתקדמות אינה נשמרת.
הדימוי של המדבר מחזק את המתח: "עֵינַי שֶׁהִסְתַּכְּלוּ זְמַן רַב לְתוֹךְ מִדְבָּר גָּדוֹל / וְנִרְגְּעוּ מְעַט" (שורות 9–10). המדבר מזכיר את מסע בני ישראל אל הארץ המובטחת, הסיפור הגדול של הגירה שמסתיימת בהגשמה. אצל הדובר המבט הארוך מביא רק "מְעַט" רוגע.
גם הבנייה, הדרך שבה המהגרים היו אמורים להגשים את החלום, מוצגת כמתישה: "וַעֲיֵפוּת חוֹצֵב וְרֵיקָנוּת הַמַּחְצָבָה בְּגוּף אֶחָד" (שורה 16). החוצב, שחוצב אבנים לבניין, הוא דמות של בונה הארץ. אבל השיר מראה את החוצב עייף ואת המחצבה ריקה, ושניהם "בְּגוּף אֶחָד": הדובר הוא גם מי שעבד וגם מי שהתרוקן.
הניגוד החריף ביותר בא בשורות 17–18: "אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה שֶׁל עָתִיד, בָּתֵּי נְכוֹת / שֶׁל מַה שֶּׁלֹּא הָיָה". זה אוקסימורון: ארכאולוגיה חופרת בעבר, ולא בעתיד, ובית נכות מציג את מה שהיה, ולא את מה שלא היה. הצירופים האלה מבטאים את המתח במלואו: העתיד שקיוו לו הפך לשריד עוד לפני שהתממש. החלומות שלא התגשמו מוצגים כמו במוזיאון, כממצאים מתים.
ולבסוף, המנוחה שההגירה הבטיחה מגיעה רק בסוף השיר, עם המוות: "וְאַחַר־כָּךְ / מוֹתִי וְסוֹף לַהֲגִירַת הוֹרַי" (שורות 23–24). ההגשמה האמיתית, ה"סוף" של המסע, נדחית עד לרגע שבו כבר אין מי שיחווה אותה.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 4 · סיפור על הסבתא – אריה סיון
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
בשיר זה הניגוד בין המקום "פַּעַם" ובין המקום בהווה משקף שאלות של זהות ושל שייכות למקום.
הסבירו קביעה זו, והדגימו אותה.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
מה השאלה מבקשת:
"הסבירו" את הקביעה שהניגוד בין המקום "פעם" ובין המקום בהווה משקף שאלות של זהות ושל שייכות, ו"הדגימו". יש להציג את שני צדי הניגוד ולהסביר כיצד הם קשורים לזהות ולשייכות, של הסבתא, של הדובר ושל הנמען.
תשובה מלאה:
בשיר "סיפור על הסבתא" מאת אריה סיון, הדובר עונה לשאלה של הנמען, הנכד: "אַתָּה רוֹצֶה לָדַעַת מֶה הָיָה פֹּה פַּעַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה / לִפְנֵי הַכְּבִישׁ וְהַבָּתִּים וְאִילָנוֹת הַסְּרָק?" (שורות 1–2). השיר כולו בנוי על הניגוד בין שני מראות של אותו מקום.
המקום בהווה הוא נוף בנוי: כביש, בתים ו"אִילָנוֹת הַסְּרָק". המקום "פַּעַם" הוא נוף טבעי ופתוח: "חוֹל הָיָה פֹּה פַּעַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, חוֹל בְּתוּלִי" (שורה 3), השקמה, שהסבתא "הָיְתָה הוֹלֶכֶת פֹּה מִתַּחַת לַשִּׁקְמָה" (שורה 4), וציפורים ש"תּוֹקְעוֹת מַקּוֹרֵיהֶן בַּפְּרִי הַלֹּא מוּגָן" (שורה 5). הניגוד בין שני העצים בולט במיוחד. השקמה היא עץ מקומי שנותן פרי, ואילו "אִילָנוֹת הַסְּרָק" הם עצים שאינם נותנים פרי, עצי נוי שניטעו. המקום נבנה והתמלא, אבל משהו טבעי ופורה אבד בו.
כיצד הניגוד משקף את שאלת הזהות? הנמען חי בהווה ואינו מכיר את ה"פעם". הוא צריך לשאול כדי לדעת. הזהות שלו, כמי שנולד במקום, תלויה בסיפור של הדור הקודם: רק דרך הסיפור על הסבתא הוא מבין מי הוא ומאין בא. השם "סִפּוּר עַל הַסַּבְתָּא" מדגיש שהזהות עוברת כסיפור.
כיצד הניגוד משקף את שאלת השייכות? החזרה "פֹּה... בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (שורות 1, 3, 12) מעגנת את המשפחה בנקודה מוגדרת. "וְזֶה הֵבִיא אוֹתָהּ לְהִתְיַשֵּׁב פֹּה, בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (שורה 12), והנכד עומד היום באותו מקום. השייכות עוברת בירושה, מן הסבתא אל הנכד. אבל הניגוד גם מערער את השייכות הזאת. "חוֹל בְּתוּלִי" נשמע כמקום שאיש לא נגע בו, מקום ריק שמחכה למתיישבים. ובאותה עת, כבר אז מתנהלת בו "הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה מִכֹּל — / הַמִּלְחָמָה עַל שֶׁטַח הַמִּחְיָה" (שורות 6–7). המקום לא היה ריק כפי שנראה, והשאלה למי הוא שייך כבר עלתה בו. הסיום, "וְאֶת הַשְּׁאָר אַתָּה יוֹדֵעַ, בְּוַדַּאי" (שורה 13), משאיר את ההמשך לנמען, שיודע אותו. ההמשך הזה, שאינו מסופר, הוא אולי חלק מן ההווה שלו: הכבישים והבתים נבנו במקום שהיה בו מאבק.
כך הניגוד בין המקום "פעם" למקום בהווה משקף זהות שנשענת על סיפור, ושייכות שיש בה גם גאווה וגם שאלה.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 5 · נעילה – פרץ דרור בנאי
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
בחרו מן השיר בשני ציורי לשון, והסבירו כיצד כל אחד מהם מדגיש את הקושי שבהשתלבות של הדובר ואת המתח הרגשי שהוא חש.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
– העבר מוצג כהתמכרות, והשתלבות היא גמילה.
– הקושי: גמילה היא תהליך ארוך וכואב ("בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן"), ויש בה סכנה של חזרה.
– המתח הרגשי: מה שהיה טבעי, מוצאו ותרבותו, נעשה בעיניו דבר שצריך להתנקות ממנו. יש בכך גאווה על ההצלחה, ויש בכך בושה.
– הבתים "צומחים" כמו צמחים או ילדים, והדובר מלווה אותם, כמו הורה או מטפל.
– הקושי: השייכות שלו אינה מובנת מאליה. הוא צריך להוכיח אותה בזמן ארוך של ליווי ובעדות ("עֵד הָיִיתִי").
– המתח הרגשי: גאווה ואהבה למקום שגדל מול עיניו, ולצדן הרגשה שהעיר צמחה מעצמה, והוא רק ליווה אותה מבחוץ.
מה השאלה מבקשת:
לבחור בשני ציורי לשון, להסביר כל אחד, ולהסביר כיצד כל אחד מדגיש שני דברים: את הקושי שבהשתלבות ואת המתח הרגשי של הדובר. בכל ציור לשון יש להתייחס לשני הרכיבים.
תשובה מלאה:
בשיר "נעילה" מאת פרץ דרור בנאי, הדובר מכריז שהשתלב בעיר ובארץ. אבל ציורי הלשון שבשיר מראים שההשתלבות הייתה קשה, ושהיא מעוררת בו רגשות סותרים.
ציור הלשון הראשון הוא המטפורה "כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מֵעֲבָרִי" (בית 2). הפועל "נִגְמַלְתִּי" לקוח מעולם ההתמכרות. העבר, המוצא, השפה הראשונה והזיכרונות, מוצג כהתמכרות, וההשתלבות כגמילה. המטפורה מדגישה את הקושי: גמילה היא תהליך ארוך וכואב, שנמשך "בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן", ותמיד יש בו סכנה של חזרה. היא מדגישה גם את המתח הרגשי: מה שהיה טבעי לדובר הפך בעיניו לדבר מזיק, שצריך להתנקות ממנו. מצד אחד הוא גאה בהצלחתו, ומצד אחר המילה החריפה הזאת חושפת בושה ביחס לעבר, ואולי גם כאב על מה שאבד.
ציור הלשון השני הוא "כִּי לִוִּיתִי אֶת צְמִיחַת הַבָּתִּים הָאֵלֶּה" (בית 1). זו מטפורה שיש בה האנשה: הבתים אינם "נבנים" אלא "צומחים", כמו צמחים או כמו ילדים, והדובר "ליווה" אותם, כמו הורה שמלווה ילד בגדילתו. בשורה שאחריה הוא מוסיף: "עֵד הָיִיתִי לִמְתִיחַת כְּבִישִׁים חֲדָשִׁים". הציור מדגיש את הקושי: הדובר צריך לבסס את שייכותו על זמן ארוך של ליווי ועל עדות. השייכות אינה מובנת מאליה, כמו אצל מי שנולד במקום, אלא נרכשת בהתמדה. הציור מדגיש גם את המתח הרגשי: יש בו אהבה וגאווה כלפי עיר שגדלה מול עיניו, כמעט כמו הורה. אבל יש בו גם ריחוק: הבתים צמחו, והוא "ליווה" אותם ו"היה עד". הוא מתאר את עצמו כמי שעמד לצד הצמיחה, לא כמי שצמח בה.
שני ציורי הלשון יחד מראים שהשתלבותו של הדובר היא מאמץ מתמשך: היא דורשת להיפרד מן העבר, ולהוכיח שוב ושוב את השייכות להווה. ההצהרה הבטוחה "לֹא עוֹד זָר בְּעִירִי" נשענת על מאבק פנימי.
למה זו תשובה מלאה:
שאלה 6 · תיקון הריחות – ארז ביטון
קראו את השיר שלפניכם, וענו על השאלה שאחריו.
על פי השיר, כיצד הפנייה "חֲבֵרִים." (שורה 19), החותמת את השיר בשורה לבדה, תורמת להבנת המורכבות של תחושת השייכות של המשורר?
הסבירו והדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
מה השאלה מבקשת:
"הסבירו והדגימו" כיצד הפנייה "חֲבֵרִים." בסוף השיר, בשורה לבדה, תורמת להבנת המורכבות של תחושת השייכות של המשורר. צריך להתייחס למילה עצמה, למקומה בשיר (החזרה, העימוד, הנקודה), ולהראות שני צדדים: שייכות וזרות.
תשובה מלאה:
השיר "תיקון הריחות" מאת ארז ביטון מסתיים במילה אחת, בשורה לבדה, בבית משלה: "חֲבֵרִים." (שורה 19). המילה הקצרה הזאת מתמצתת את תחושת השייכות המורכבת של המשורר.
ראשית, המילה חוזרת. היא הופיעה כבר בשורה 7, "עַכְשָׁו חֲבֵרִים", בפתח התיאור של העולם החדש. שם היא פותחת את ה"עכשיו": "עַכְשָׁו חֲבֵרִים / אֲנִי לוֹמֵד לֶאֱכֹל גְּלִידָה מִבְּדֹלַח" (שורות 7–8). בסוף היא חוזרת, והפעם אין אחריה דבר. המילה שפתחה את החיים החדשים סוגרת את השיר.
שנית, היא יוצרת מסגרת. השיר נפתח בפנייה אל "אַתֶּם", אל הטעם ואל הריח של העבר: "מָה אַתֶּם רוֹצִים מִמֶּנִּי, / טַעַם עָרָק וְרֵיחַ זְעַפְרָן צוֹרֵב" (שורות 1–2). הוא נסגר בפנייה אל ה"חברים", אנשי ההווה. התנועה מפנייה אל העבר אל פנייה אל החברה החדשה ממחישה את המעבר שהדובר עבר.
מכאן הצד של השייכות. יש לו חברים, והוא פונה אליהם כמי שהוא חלק מהם. הפנייה "חברים" מזכירה נאום אל קהל: הדובר מציג בפניהם את מה שלמד, כמי שמבקש שיכירו בו.
אבל העימוד ותוכן השיר מבליטים גם זרות. המילה עומדת לבדה, אחרי רווח, בבית שכולו מילה אחת. כמו השורות הקצרות "בְּלֹד." ו"בָּעֶרֶב," (שורות 6, 10), השורה הבודדה מבליטה את הבדידות: הוא פונה אל חברים, אבל עומד לבד. הנקודה שאחרי המילה סוגרת את הפנייה בלי המשך, כאילו אין לו מה לומר להם עוד. המילה נשמעת כמו אנחה, ואפשר לשמוע בה גם אירוניה. ואם שואלים מי הם החברים, השיר אינו מראה איתם קשר. האנשים בעולם החדש מופיעים כמורים: "נָשִׁים בְּטַעַם תּוּת־שָׂדֶה / מְלַמְּדוֹת אוֹתִי" (שורות 14–15). הם מלמדים אותו, הוא לומד מהם, אבל אין ביניהם קרבה. ה"חברים" הם הקהל שמולו הוא מציג את ה"תיקון".
ויש עוד דבר שהמסגרת מגלה. בשתי הפניות, אל "אַתֶּם" בפתיחה ואל "חֲבֵרִים" בסיום, איש אינו עונה. הטעם והריח אינם משיבים לשאלה "מָה אַתֶּם רוֹצִים מִמֶּנִּי", וה"חברים" אינם משיבים לפנייה. השיר כולו הוא מונולוג: הדובר מדבר אל העבר ואל ההווה, ושניהם שותקים. גם זה מבטא את מצבו: הוא אינו שייך עוד לגמרי לעולם הישן, ועוד לא נקלט באמת בעולם החדש.
כך המילה האחרונה מתמצתת את המורכבות: הדובר שייך לחברה החדשה ופונה אליה, אבל עומד מולה לבדו. הוא כבר לא שייך לעולם של העָרָק והזעפרן, ועדיין אינו בבית בעולם החדש.
למה זו תשובה מלאה:
פרק שני – דרמה (40 נקודות)
ההוראות לפרק זה
אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 7–8.
מחזה מודרני
שימו לב: על השאלות 7–8 אפשר לענות רק על פי אחד מן המחזות ברשימה שלפניכם.
מי מפחד מווירג'יניה וולף / אדוארד אלבי; משרתם של שני אדונים / קרלו גולדוני; מקווה / הדר גלרון; שבעה / שמואל הספרי; חשיבותה של רצינות / אוסקר ויילד; מסיבת יום הולדת / הרולד פינטר
שאלה 7 · מחזה מודרני – דיאלוג והיעדר קשר
במחזות רבים הדמויות משתמשות בדיבור כדי לפגוע זו בזו ולהסתתר זו מזו, ורק לעתים רחוקות כדי להיפגש באמת.
הסבירו והדגימו קביעה זו על פי שני דיאלוגים מן המחזה שלמדתם, והראו אם יש במחזה גם רגע של קשר אמיתי.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
מה השאלה מבקשת:
"הסבירו והדגימו" את הקביעה שהדמויות מדברות כדי לפגוע ולהסתתר ורק לעתים רחוקות כדי להיפגש, על פי שני דיאלוגים. וגם: האם יש במחזה רגע של קשר אמיתי. יש לתאר כל דיאלוג במדויק ולהסביר את תפקידו.
תשובה מלאה:
המחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף" מאת אדוארד אלבי מתרחש בלילה אחד, בביתם של ג'ורג', מרצה להיסטוריה בקולג', ומרתה, אשתו, בתו של נשיא הקולג'. הם מארחים זוג צעיר: ניק, מרצה חדש לביולוגיה, ואשתו האני. המחזה כולו בנוי על דיאלוגים, ורובם משחקים אכזריים של מילים.
הדיאלוג הראשון הוא פתיחת המחזה. ג'ורג' ומרתה חוזרים ממסיבה אצל אביה של מרתה בשעה מאוחרת בלילה. מרתה מחקה שורה מסרט ישן, ומנסה להיזכר באיזה סרט מדובר, וג'ורג' אינו עוזר לה. בהמשך היא מודיעה לו שהזמינה אורחים, בשעה כזאת. כל משפט הוא עקיצה, וכל תשובה היא התקפה נגדית. הדיאלוג מראה שהדיבור ביניהם הוא קרב שגרתי, משחק שהם מכירים היטב. אבל יש בו גם משהו אחר: זהו המשחק המשותף שלהם, והדרך היחידה שבה הם יודעים להיות יחד. ג'ורג' גם מזהיר את מרתה שלא תדבר עם האורחים על הבן, והאזהרה הזאת מכינה את מה שיבוא.
הדיאלוג השני הוא "להשיג את האורחים" במערכה השנייה. קודם לכן, בשיחה בין שני הגברים, ניק סיפר לג'ורג' שנשא את האני משום שחשבה שהיא בהריון, הריון שהתברר כמדומה, ורמז גם לכסף של אביה. עכשיו ג'ורג' מספר את הסיפור הזה לכולם, כאילו הוא עלילה של רומן שהוא כותב, ובו "הגבר הצעיר" ו"האישה הקטנה". האני מבינה שמדובר בה, ונפגעת מאוד. כאן הדיבור הוא נשק במובן המלא: סוד שנמסר באמון הופך לכלי השפלה, וג'ורג' משתמש במילים כדי לנקום במרתה דרך האורחים.
האם יש במחזה גם רגע של קשר אמיתי? כן, בסיום. במערכה השלישית ג'ורג' מודיע שהגיע מברק: הבן שלהם נהרג בתאונה. ניק מבין שהבן מעולם לא היה קיים, והאורחים הולכים. הדיאלוג בין ג'ורג' ומרתה מתקצר ונעשה שקט. ג'ורג' שר בשקט את שיר השם, "מי מפחד מווירג'יניה וולף", ומרתה עונה שהיא מפחדת. בפעם הראשונה הם מדברים בלי משחק ובלי קהל. המילים כבר אינן מגינות עליהם, ודווקא כך נוצר ביניהם קשר.
כך הקביעה מתאימה למחזה: כמעט כל הדיאלוגים משמשים לפגיעה ולהסתתרות, אבל אחרי שהמשחקים נגמרים, ואשליית הבן נהרסת, נשאר רגע של אמת וקרבה.
למה זו תשובה מלאה:
דיאלוג 1 – החקירה: גולדברג ומקאן מטיחים בסטנלי שאלות סותרות, עד שהוא צורח. הדיבור מוחק אותו. דיאלוג 2 – הבוקר שאחרי: גולדברג ומקאן מבטיחים לסטנלי המגולח חיים מכובדים, והוא אינו מסוגל לדבר. אין במחזה רגע של קשר אמיתי, מלבד קריאתו של פיטי, שבאה מאוחר מדי.
דיאלוג 1 – החקירה של ליידי ברקנל: היא שואלת את ג'ק לפי רשימה (הכנסה, נכסים, הורים), ואינה רואה את האדם. דיאלוג 2 – גוונדולן וססילי בשעת התה: הנימוס הופך לנשק (הסוכר, העוגה). רגע של קשר: כשמתגלה ששתיהן רומו, הן קוראות זו לזו "אחות".
שאלה 8 · מחזה מודרני – סצנות מרכזיות
בחרו מן המחזה שלמדתם בשתי סצנות שבהן חל מפנה ביחסים בין הדמויות או בעלילה.
תארו כל אחת מן הסצנות, והסבירו מה משתנה בה ומדוע לדעתכם היא סצנה מרכזית במחזה.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
– גולדברג ומקאן מושיבים את סטנלי ומטיחים בו שאלות מהירות וסותרות: מדוע עזב את הארגון, מדוע בגד, שאלות אישיות ושאלות אבסורדיות, למשל מדוע התרנגולת חצתה את הכביש.
– סטנלי, שבתחילה מנסה להתנגד, מאבד את היכולת לענות, צורח ובועט.
– המפנה: יחסי הכוח מתהפכים. סטנלי, שבמערכה הראשונה שלט במג ולעג לה, נשבר. מכאן הוא קורבן.
– סטנלי מובא למטה מגולח, בחליפה, ואינו מסוגל לדבר. גולדברג ומקאן מבטיחים לו חיים חדשים ומכובדים, ולוקחים אותו.
– פיטי קורא: "סטן, אל תיתן להם להגיד לך מה לעשות", ואינו עוצר אותם. מג, שאינה יודעת דבר, נזכרת שהייתה "מלכת הנשף".
– המפנה: התהליך הושלם. האדם הייחודי הפך ל"אדם מכובד" ואילם, והסביבה ממשיכה בשגרה.
מה השאלה מבקשת:
לבחור בשתי סצנות שבהן חל מפנה, ובכל אחת: (1) לתאר אותה במדויק; (2) להסביר מה משתנה בה; (3) להסביר מדוע היא מרכזית במחזה. יש להקפיד על סדר האירועים ועל העובדות.
תשובה מלאה:
במחזה "מסיבת יום הולדת" מאת הרולד פינטר, סטנלי וובר מתגורר בפנסיון של מג ופיטי בעיירת חוף. שני זרים, גולדברג ומקאן, מגיעים לפנסיון, וסטנלי מפחד מהם עוד לפני שראה אותם. שתי סצנות מסמנות את המפנה בגורלו.
הסצנה הראשונה היא החקירה, במערכה השנייה. גולדברג ומקאן מושיבים את סטנלי על כיסא ומטיחים בו שאלות, בזה אחר זה, בקצב מהיר. יש שאלות מאיימות: מדוע עזב את הארגון, מדוע בגד. יש שאלות אישיות, ויש שאלות אבסורדיות לגמרי, למשל מדוע התרנגולת חצתה את הכביש. השאלות סותרות זו את זו, ואין להן תשובה נכונה. בתחילה סטנלי מנסה להתנגד ולהתחמק, אבל בהדרגה הוא מאבד את היכולת לענות, עד שהוא צורח, ובועט בגולדברג. המפנה בסצנה הוא היפוך של יחסי הכוח. במערכה הראשונה סטנלי היה האדון הקטן של הפנסיון: הוא לעג למג, התלונן על האוכל, והפחיד אותה בסיפור על אנשים שיבואו בטנדר ומחפשים "מישהו מסוים". בחקירה הוא נשבר לראשונה, ומכאן הוא קורבן. הסצנה מרכזית כי היא מראה את המנגנון של הכוח במחזה: השפה עצמה היא נשק. אין צורך באלימות פיזית; די בשטף של מילים כדי לפרק אדם.
הסצנה השנייה היא הבוקר שאחרי, במערכה השלישית. אחרי המסיבה, שבה המשחק "תופסת עיוורים" הפך לאלים, סטנלי מובא למטה מגולח, לבוש בחליפה, ואינו מסוגל לדבר. גולדברג ומקאן מבטיחים לו, בשטף מילים, חיים חדשים, טובים ומכובדים, ולוקחים אותו אל המכונית. פיטי, שעד כה כמעט לא התערב, קורא אחריו: "סטן, אל תיתן להם להגיד לך מה לעשות". אבל הוא אינו עוצר אותם, ונשאר במקומו. כשמג חוזרת, היא אינה יודעת מה קרה, ופיטי אינו מספר לה. היא מסיימת את המחזה בזיכרון מן המסיבה: היא הייתה "מלכת הנשף". המפנה בסצנה הוא השלמת התהליך: האדם המרושל, המרדן והייחודי הפך ל"אדם מכובד" ואילם. הסצנה מרכזית כי היא מראה את תוצאת הכוח, וגם את תגובת הסביבה: הרגע הקשה ביותר עובר כמעט בשקט, והחיים בפנסיון ממשיכים.
שתי הסצנות יחד בונות את משמעות המחזה. הראשונה מראה איך כוח אנונימי שובר אדם, והשנייה מראה מה נשאר ממנו, ומה עושים, או לא עושים, מי שהיו סביבו.
למה זו תשובה מלאה:
סצנה 1 – הארוחה הכפולה: טרופלדינו מגיש ארוחה לשני אדוניו בבת אחת, בשני חדרים, ואוכל בעצמו מן המנות. זה שיא הקומדיה, וגם מראה את תושייתו ואת רעבו. סצנה 2 – בלבול החפצים: טרופלדינו מסביר שהחפצים היו של אדון קודם שמת, וכך ביאטריצ'ה ופלורינדו מאמינים שהאחר מת, ומתייאשים. המפנה מוביל לפגישתם ולהתרה.
סצנה 1 – "להשיג את האורחים": ג'ורג' חושף את סוד נישואיהם של ניק והאני. המשחקים עוברים מן הזוג המארח אל האורחים. סצנה 2 – "לגדל את התינוק": ג'ורג' מודיע שהבן נהרג. האשליה המשותפת של ג'ורג' ומרתה נהרסת, ונשאר רגע של אמת.
פרק שלישי – ספר קריאה (40 נקודות)
ההוראות לפרק זה
אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 9–10.
שימו לב: על השאלות 9–10 אפשר לענות רק על פי אחד מן הספרים ברשימה שלפניכם.
מישהו לרוץ אתו / דויד גרוסמן; המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה / מארק האדון; החברה הגאונה / אלנה פרנטה; האישה בלבן / וילקי קולינס; סמטת השקדיות בעומריג'אן / דורית רביניאן
שאלה 9 · הזדהות עם דמות
יש דמויות ספרותיות שמעוררות בקוראים רגשות מעורבים: הערכה והזדהות לצד ביקורת או הסתייגות.
בחרו מספר הקריאה שלמדתם בדמות מרכזית שמעוררת בכם רגשות מעורבים כאלה. הסבירו מה בהתנהגות של הדמות ובעולם הערכים שלה מעורר בכם הזדהות, ומה מעורר בכם ביקורת. הדגימו את דבריכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
מה השאלה מבקשת:
שלושה רכיבים: (1) לבחור דמות מרכזית שמעוררת רגשות מעורבים; (2) "הסבירו" מה בהתנהגותה ובעולם הערכים שלה מעורר הזדהות; (3) "הסבירו" מה מעורר ביקורת. הכול "הדגימו". כדאי גם להסביר מה הקשר בין שני הצדדים.
תשובה מלאה:
"החברה הגאונה" מאת אלנה פרנטה מסופר בידי אלנה, שמכונה לנו, על חברתה לילה צ'רולו. שתיהן גדלות בשכונה ענייה ואלימה בנאפולי. לילה היא הדמות שמעוררת בי את הרגשות המעורבים ביותר: אני מעריך אותה ומזדהה איתה, ובאותו זמן מסתייג מחלק ממעשיה.
מה מעורר בי הזדהות? ראשית, האומץ שלה. כבר בילדות היא הנועזת מכולם. אחרי שהבובות של שתי הבנות נפלו למרתף, לילה עולה עם לנו אל ביתו של דון אקילה, האיש שכל ילדי השכונה פוחדים ממנו, כדי לדרוש אותן ממנו. ובהמשך, כשמרצ'לו סולרה, בן למשפחה העשירה והאלימה בשכונה, תופס את לנו בכוח, לילה מאיימת עליו בסכין של סנדלר. היא מוכנה להתעמת עם החזקים כדי להגן על עצמה ועל חברתה. שנית, הכישרון והעצמאות שלה. לילה לומדת לקרוא כמעט לבדה, ומצטיינת יותר מכל הילדים. כשהוריה מסרבים לשלוח אותה להמשך הלימודים אחרי בית הספר היסודי, היא אינה מוותרת: היא ממשיכה ללמוד לבד, ועם אחיה רינו היא מעצבת נעליים בסדנה של אביהם. העולם הערכי שלה הוא של מי שאינה מקבלת את מה שהגורל קבע לה.
מה מעורר בי ביקורת? ראשית, הקשיחות שלה כלפי הקרובים לה. לילה מבריקה ונועזת, אבל לפעמים גם קשה ואכזרית במילים ובמעשים. כבר ברגע שבו מתחילה החברות היא זורקת את הבובה של לנו למרתף, והחברות ביניהן מלאה תחרות, שבה לנו מרגישה לעתים קרובות קטנה לידה. שנית, הבחירה שלה בנישואים. בגיל 16 לילה נישאת לסטפנו קרצ'י, בנו של דון אקילה, שנראה שונה מן האחים סולרה, בין השאר כדי להימלט ממרצ'לו. היא, שמרדה בחוקי השכונה, בוחרת בסוף בדרך המקובלת ביותר בשכונה: נישואים מוקדמים לבעל אמצעים. ובחתונה עצמה היא מגלה שמרצ'לו נועל את הנעליים שעיצבה: סטפנו פעל איתו מאחורי גבה.
הרגשות המעורבים נובעים מאותן תכונות. הנועזות שמעוררת בי הערצה היא גם מקור הקשיחות שלה, והרצון העז להימלט מן העוני ומן האלימות הוא שמביא אותה אל הנישואים, שמתגלים בסוף ככלוב. לכן אני לא יכול רק להעריץ אותה ולא רק לבקר אותה.
הדמות הזאת חשובה למשמעות הספר. דרך לילה הספר מראה כמה קשה לאדם, גם למוכשר שבהם, להשתחרר מן הסביבה שבה גדל. ההזדהות שלי היא עם המאבק שלה, והביקורת היא על כך שהמאבק אינו מושלם. אבל דווקא החולשות מקרבות אותה אליי: היא אינה גיבורה מושלמת, אלא אדם.
למה זו תשובה מלאה:
הרוזן פוסקו: הוא מעורר הערצה על תבונתו, על הקסם שלו ועל ההבנה העמוקה שלו בבני אדם; גם מריאן, שחושדת בו, מודה בכוחו. אבל הוא הנבל: הוא מתכנן עם סר פרסיבל את ההחלפה בין לורה לאן, ובכך גוזל מלורה את שמה ואת חירותה. הרגשות המעורבים נובעים מכך שהתבונה עצמה משמשת לרוע, והספר מראה שהקסם עלול להסתיר אכזריות.
אמו של כריסטופר, ג'ודי: היא מעוררת ביקורת, כי עזבה את בנה ונסעה ללונדון עם מר שירס. אבל מן המכתבים שלה, שהאב הסתיר, מתברר שהיא אוהבת אותו, כותבת לו ומסבירה שלא עמדה בקושי. כשכריסטופר מגיע אליה, היא מקבלת אותו. הרגשות המעורבים מראים שגם הורים אוהבים יכולים להיכשל.
שאלה 10 · חיפוש זהות ומקום
בספרים רבים הדמות המרכזית יוצאת לחפש: אדם, אמת, זהות או מקום בעולם.
מה מחפשת הדמות המרכזית בספר שקראתם, ומה מניע אותה לחפש? תארו את שלבי החיפוש, והסבירו מה הוא מלמד על הדמות ועל החברה הסובבת אותה.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
מה השאלה מבקשת:
לקבוע מה הדמות המרכזית מחפשת ומה מניע אותה לחפש, לתאר את החיפוש בשלביו, ולהסביר מה הוא מלמד בשני תחומים: על הדמות עצמה, ועל החברה הסובבת אותה.
תשובה מלאה:
בספר "האישה בלבן" מאת וילקי קולינס, הדמות המרכזית היא וולטר הארטרייט, מורה צעיר לציור, שמספר את רוב הסיפור. החיפוש שלו הוא חיפוש אחר האמת על גורלה של לורה פיירלי, ובאמצעותו הוא מוצא גם את מקומו שלו בעולם.
נקודת המוצא: וולטר עני, ממעמד נמוך מזה של תלמידותיו בבית משפחת פיירלי. הוא מתאהב בלורה, והיא בו, אבל לורה מאורסת לסר פרסיבל גלייד, לפי רצונו של אביה המת. וולטר, שאין לו מקום בעולם הזה, עוזב את אנגליה ויוצא למסע במרכז אמריקה. בשלב הזה הוא דמות פסיבית, שהמעמד קובע את גורלה.
החיפוש מתחיל כשוולטר חוזר. הוא שומע שלורה מתה, ובא לקברה. שם הוא מוצא את מריאן, אחותה למחצה של לורה, ואיתה את לורה עצמה, חיה. מתברר שגלייד, שנזקק לכספה של אשתו, וידידו הרוזן פוסקו, החליפו בין לורה לבין אן קתריק, הדומה לה. אן מתה ונקברה בשמה של לורה, ולורה הוכנסה לבית משוגעים בשמה של אן. מריאן הצליחה להוציא אותה. אבל איש אינו מאמין שלורה היא לורה: מבחינת החוק היא מתה.
וולטר מחליט להחזיר לה את שמה, ויוצא לחפש הוכחות. המניע שלו הוא אהבתו ללורה: הוא אינו מוכן שהאישה שהוא אוהב תיחשב מתה, או תיחשב לאן קתריק, שברחה מבית משוגעים. בתחילה הוא חוקר את הסוד שאן קתריק רמזה עליו, ומגלה את סודו של גלייד: הוריו לא היו נשואים, ולכן אין לו זכות לתואר ולאחוזה, והוא זייף את רישום הנישואים בפנקס של כנסייה כפרית. כשגלייד מנסה להשמיד את הראיה, פורצת שרפה בחדר שבו נשמר הפנקס, וגלייד מת בה. אחר כך וולטר מוצא דרך ללחוץ על הרוזן פוסקו, ומאלץ אותו לכתוב הודאה מלאה.
בסוף הספר וולטר מחזיר ללורה את שמה בפני אנשי לימרידג'. הוא ולורה נשואים, ובנם יורש את האחוזה.
מה החיפוש מלמד על וולטר? שהוא משתנה מאדם פסיבי ותלוי לחוקר עקשן ואמיץ, שמוכן להסתכן כדי להגן על מי שהוא אוהב. דרך החיפוש הוא מוצא את מקומו: לצד לורה, כבעלה וכמי שהחזיר לה את זהותה, ולא כמורה ממעמד נמוך.
מה החיפוש מלמד על החברה? שבחברה האנגלית של הספר מעמד, כסף ומסמכים חשובים יותר מן האמת. אציל מכובד יכול לזייף את מוצאו ולשלוט באשתו. אישה חסרת הגנה מפני בעלה, ואת זהותה אפשר למחוק במסמך. ומי שנראים מכובדים, סר פרסיבל והרוזן, הם הנבלים, ואילו הצדק בא מאדם פשוט ומאישה חזקה, מריאן.
למה זו תשובה מלאה:
כריסטופר מחפש את מי שהרג את ולינגטון, והחיפוש מוביל אותו אל האמת על משפחתו: אמו חיה, ואביו שיקר והרג את הכלב. הוא נוסע לבדו ללונדון. החיפוש מלמד על אומצו, ועל עולם מבוגרים שבו משקרים "כדי להגן".
אלנה מחפשת את מקומה בין השכונה הענייה בנאפולי ובין עולם הלימוד. היא ממשיכה ללמוד, מבלה קיץ באיסקיה, ומודדת את עצמה מול לילה. היא מגלה שאינה שייכת עד הסוף לשום עולם, ומגלה שכונה שבה האלימות וכוחם של הסולרה קובעים את גורלן של בנות.